כראוי לכל ספר נואר קלאסי, "איש שוכב וחולם" מתחיל בבחורה יפהפייה שנכנסת למשרד העלוב של בלש פרטי קשה יום ומבקשת ממנו למצוא את אחותה. אבל "איש שוכב וחולם" אינו ספר נואר קלאסי, למעשה הוא גם לא ספר נואר לא קלאסי, הוא משהו מורכב יותר. לביא תדהר שאל מספרות הנואר את המרכיבים האופייניים שלה – הבלש, הבחורה, התעלומה (או תעלומות) וההסתבכות ההולכת ומעמיקה של הבלש שמגלה שמתחת לפני השטח הדברים סבוכים מכפי שהם נראים במבט ראשון – אבל כדרכו בקודש הוא עיצב אותם לצרכים שלו ביד בוטחת ובכתיבה קולחת.

קצת עובדות. הזמן הוא נובמבר 1939. המקום הוא לונדון. הבלש הוא וולף, פליט מגרמניה שהשתקע בלונדון והתחיל לעבוד כבלש פרטי, בעודו מנסה להשכיח את עברו הפוליטי בגרמניה. הבחורה היפהפייה היא בת למשפחה יהודייה עשירה שגם היא נמלטה עם משפחתה מגרמניה. האחות נשארה בתחילה מאחור בגרמניה, ונעלמה כאשר ניסתה להצטרף למשפחה בבריטניה. העולם הוא לא שלנו. בעולם של "איש שוכב וחולם" המאורעות של שנות ה-30 של המאה ה-20 בגרמניה היו שונים, וכתוצאה מכך כל העולם שונה. החקירה הפשוטה שוולף עומד לפתוח בה תסבך אותו עם כולם, מדגי רקק בעולם הפשע ועד שועי עולם.

כבר בסיפור הבלשי הפשוט לכאורה הזה אנחנו מתחילים לראות את המורכבות של הכתיבה בספר, כי תדהר מדלג בין כתיבה בגוף שלישי לקטעים שלקוחים מתוך היומן של וולף (המזכיר את הכתיבה בגוף ראשון בספרות הנואר ואת ה-voice over בסרטים). אבל הוא עושה את זה באלגנטיות ובמיומנות שקושרים את שתי דרכי הסיפור לסיפור לכיד.

ומשם דברים רק הופכים יותר מורכבים. לצד הסיפור הבלשי העיקרי, תדהר מספר סיפור נוסף, סיפורו של אדם בשם שוֹמר, השוכב וחולם על דרגש באושוויץ. ושם שומר רואה את סיפורו של וולף, או לפחות חלקים ממנו. העובדה הזו גורמת לקורא לתהות לאורך כל הספר מה בדיוק טיב היחסים בין הסיפורים. האם שומר ניחן ביכולת להציץ למציאויות אחרות? האם הוא חולם את הסיפור של וולף או הוזה אותו? או שמא הוא רק כותב אותו לעצמו בראשו? כי שומר, לפני שהגיע לאושוויץ, היה סופר של "שוּנד".

"שונד" הוא הכינוי של הספרות הזולה, והשערורייתית לעתים, שנכתבה ביידיש וכללה סיפורי בלשים, רומנטיקה, ארוטיקה, אלימות וכל מה שאנחנו מכירים מספרות כזו בכל שפה אחרת, ואשר זכתה לקיתונות של בוז וביקורת מצד סופרי היידיש ה"רציניים". לא יהיה קשה להאמין ששומר מוצא מפלט מהזוועות של אושוויץ ומן הזיכרונות של החיים שלפני המחנה בטוויית סיפור דוגמת הסיפור הבלשי של וולף.

ההתלבטות הזו לגבי היחסים בין הסיפורים של שומר ושל וולף מכוונת אותנו אל העיסוק של תדהר בשאלה גדולה יותר – שמופיעה בפירוש לפחות בנקודה אחת בספר – איך כותבים על השואה? איך כותבים על מחנות ההשמדה, על הפשטת צלם האנוש, על הגזענות, על האלימות הממוסדת? איך כותבים על הניסיון להישאר אנושי בעולם כזה? תדהר משתמש בנראטיב הבלשי המוכר והפשוט, שהוא רוב רובו של הספר, כדי לטוות סביבו את השאלה הזו. ובסופו של דבר, זהו ספר העוסק בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו ולאחרים. כל מה שיש לנו הם סיפורים, אומרת אחת הדמויות בספר, ואנחנו רואים את זה שוב ושוב. זה בולט אצל שומר, הסופר, אבל גם וולף עסוק כל הזמן בסיפורים – סיפורים על עצמו, סיפורים על העבר שחמק ממנו והעתיד שעליו חלם ולא יתקיים וסיפורים על חברים לשעבר ועל אויבים.

הספר הזה מצריך אזהרה מסוימת, שכן יש בו תיאורים מפורשים מאוד של אלימות ושל מין. אנחנו רגילים למידה מסוימת של תיאורים כאלה בספרות נואר, אבל כאן הם חורגים לעתים מן המוסכמות של הז'אנר הזה. חשוב לציין שאלה לא תיאורים שנועדו לשם הריגוש והסנסציה, אלא הם קשורים לדרך שבה תדהר מטפל בחומרי הגלם שמהם הוא מעצב את הכתיבה שלו ולנושא שבו הוא מטפל בספר. הזכרתי כבר שאפשר למצוא סיפורים כאלה בספרות הנואר, אבל הם נמצאים גם ב"שונד" (וקשורים לדימוי שלה). יתר על כן, התיאורים האלה מעלים, בכוונה תחילה, הדים לשתי צורות אחרות של כתיבה על השואה. צורה אחת היא הכתיבה של ק. צטניק (יחיאל די-נור), אחד השמות המקושרים ביותר לכתיבה על השואה ועל אושוויץ, ולתיאורים שלו הגובלים בפורנוגרפיה לעתים. הצורה האחרת היא ספרי "סטאלג" שפורסמו בארץ בשנות ה-60 וכללו תיאורים מאוד מפורשים של אלימות ואלימות מינית (ששם הם כן נועדו לשם הריגוש).

השילוב הזה של יסודות וסוגות אופייני לכתיבה של תדהר, שפעמים רבות קולט השפעות והשראה ממקורות תרבותיים רבים ומגוונים ומעבד אותם לכדי יצירה חדשה. זה ניכר גם בגודש של הרמזים התרבותיים וההיסטוריים בספר (כפי שיש גם בספרים אחרים של תדהר), אבל לשמחת הקוראים הוא כולל שני נספחים קצרים שמתייחסים למקורות האלה (ושבאחד מהם תדהר כותב בפירוש על מה שעומד מאחורי הספר) ואני ממליץ מאוד לקרוא אותם, אבל רק אחרי שתגמרו את הספר.

אני מניח שיהיו מי שהתיאורים האלימות והמין, או אפילו כתיבת נואר כשלעצמה, ירתיעו אותם מקריאת "איש שוכב וחולם". אבל זו יצירה מורכבת יותר מכפי שהסיפור הפשוט לכאורה שעומד במרכזה, ספר מעורר מחשבה, קולח ומהיר, שמאוד נהניתי ממנו.

איש שוכב וחולם
לביא תדהר
מאנגלית: טל ארצי
עריכת תרגום: ענת לויט
כתר, 2018
299 עמודים