בלוויה של אסא קיבלתי מחזור. כרעתי מעל האסלה הסדוקה וניסיתי לתמרן בין אריזת הטמפון לנייר הטואלט הקרוע ולדמעות שמילאו את עיניי, ובקושי הצלחתי לראות משהו מבעד למסך שעִרפל את העולם.
מישהי דפקה על דלת השירותים. "זה עוד הרבה זמן?"
משכתי באפי. "לא." אם איילי הייתה כאן היא הייתה נוזפת בי שאני מנומסת מדי. היא בטח הייתה מציעה שאזמין את הדופקת האנונימית להכניס עבורי את הטמפון הסורר.
משכתי באפי שוב, סיימתי, והורדתי את המים. כשפתחתי את הדלת האישה מהצד השני התגלתה כאישה מבוגרת עם כיסוי ראש ושמלה ארוכת שרוולים. קיוויתי שיש לה קירור אישי.
"תודה." חריצים בהירים נקוו בשתי לחייה וכתמים התוו את המקום בו הייתה פודרה עד שהבכי החל. "את מהלוויה של הבחור הצעיר, נכון? ראיתי אותך קודם."
הנהנתי. היא לא נראתה לי מוכרת.
"אוי." היא נאנחה. "שלא תדעי עוד צער." היא שתקה. גם אני.
"בן כמה הוא היה?"
"ארבעים." המילה כמעט נגמרה בבכי. שיבחתי את עצמי על האיפוק.
"אוי." היא צקצקה בלשונה. "ממה הוא מת, אם לא אכפת לך לספר?"
אכפת. מאוד אכפת. "תאונה."
"אוי," היא נדה בראשה. "הייתם קרובים?"
"כן."
"אוי," היא נאנחה. "תהיי חזקה."
"אני חייבת ללכת." החוויתי אל הדלת. "עוד מעט מתחילים."
"בטח, בטח." היא הניחה את ידה על זרועי, "המקום ינחם אתכם."
התנערתי ממנה ויצאתי. יכולתי לשמוע בראשי את איילי נוזפת בי שלא אמרתי דבר לאישה הזרה. "מה היא פולשת לאבל שלך?" איילי הייתה אומרת. אבל היא לא הייתה אִתי, אלא מנטרת את הלחץ האטמוספרי בכיפה על הירח, וכל מה שנדמה לי שהיא הייתה אומרת הוא סתם משחקי דמיון.
כשיצאתי מחדרון השירותים השמש הכתה בי. המסננים האוטומטים בעדשות שלי שוב לא פעלו. כמעט התחברתי כדי לשלוח הודעת שגיאה עד שנזכרתי שאין למי. כולם היו כאן. בקבוצות מבודדות, תחומות על פי הקרבה לאדם שהיה. חברים. בני משפחה. חברים רחוקים. קולגות ממקום העבודה הקודם.
שמידט עמדה בצד, לבד. היא החוותה על כף ידה בתנועות מהירות, מדויקות. אפילו בבית קברות היא עובדת. הלכתי לעמוד לידה, מתחמקת מאנשי התמיכה הטכנית שחסמו את הדרך כדי לנחם אותי.
"נו," שמידט אמרה והרימה את ראשה לרגע, "הסתדרת?"
הנהנתי. הקמטים שלה היו מודגשים. היא נראתה זקנה. אפורה. ממשקי הרקות שלה היו הדבר הבוהק היחיד בהופעתה.
שער בית הקברות נצנץ לידינו. הקרנת שמות מרחפים הסתחררו סביבו. התורמים הגדולים ביותר, כנראה.
שמידט נאנחה. האנחה שלה הייתה תמהיל מדויק של חוסר שביעות רצון, ביקורת וייאוש. "הם היו יכולים להשקיע את הכסף שלהם בשרתים טובים יותר." היא נופפה בכף יד פרושה מולי. "השידור שלי כל הזמן נתקע. אני צריכה לנצל חבילת גלישה בשביל להפעיל את זה."
התמקדתי בידה. לפחות הזום עבד. שלוש דמויות מוקרנות צעקו זו על זו בלי קול בכף היד שלה. הן רטטו בכל פעם שהשידור נקטע. אחת הייתה אישה בשריון נוצץ. השנייה הייתה ילד בחולצת אבירים. השלישית הייתה רובוט. מעל כל דמות נגלל המפרט המלא שלה.
"מה הילד עושה שם?"
"אבוד. קיבלנו את הקריאה לפני חצי שעה. תרצי לקחת אותה?" שמידט הרימה את מבטה מכף ידה. "זה לא דחוף, כמובן. יחכה למתי שתרגישי מוכנה."
אם היא מצאה את הילד, הוא כבר לא אבוד. זו סתם הסחת דעת ששמידט יוזמת עבורי. יכולתי לקחת את הקריאה הזאת, כמובן. יעזור לי להתעסק בבעיה פשוטה שלמעשה כבר נפתרה. אבל אם אקח אותה, שמידט תדע שאני לא מסוגלת לחזור. עדיין לא.
"לא, אני בסדר." הפעלתי את ההדמיה שלי. הגדרתי ממשק פשוט. במקום הדמיה תלת-ממדית של מי שחיפשתי, ערמת דפים התגשמה בכף ידי. "את צודקת, הקצב שלהם באמת גרוע."
שמידט צקצקה והפכה את הדמויות שלה לנייר מוקרן. "כמו לפני עשר שנים. נורא." היא הביטה אלי, "את צריכה פרויקט. זה יעזור לך." הקול שלה היה נוקשה, המבט עדיין מסוגר, אבל לא ניכרה בה הדחיפות שבה היא בדרך כלל ניגשה להעמיס עלינו עבודה. עלי. זה כבר רק עלי.
"יש לי את האבודה שלי. זוכרת? זו עם הבעל הגיק?" הוא ישב אצלנו במשרד לפני ארבעה ימים. "אני רק צריך להעביר לה מסר אחד," אמר. הוא דמע, ואסא החזיק לו את היד והבטיח לו שנעשה הכול למצוא את אשתו. אחרי שהוא יצא חבטתי באסא ואמרתי לו שאני זו שאצטרך למצוא אותה, ושיפסיק להבטיח בשמי דברים, ואסא התגלגל מצחוק ואמר שהוא יודע שאני אמצא אותה בחצי מהזמן שהוא התחייב אליו.
שמידט הנהנה. "את בטוחה שאת רוצה להמשיך לחפש אותה?"
"התחייבנו לשבוע, ואני אעמוד בזה."
שמידט הביטה בעיניי, כאילו היא מסוגלת לראות את המפרט המלא שלי. "בסדר," אמרה לבסוף וחזרה להדמיה שלה. עמדנו והרצנו הדמיות בדממה, ושמענו את מלמולי ה"שלא תדעו עוד צער" שהופנו למשפחה מהמכרים הרחוקים, וצעדנו בשולי ההמון כשהתהלוכה החלה.
מלמולי ה"אמן" היו חלושים בצד שבו עמדנו. הבחנתי שגם שמידט, כמוני, התחמקה מלהביט אל הגופה. היא כיבתה את ההדמיה בכף ידה מתוך כבוד, ושתינו נעצנו מבטים באדמה, באבלים האחרים, בשמים נטולי העננים, במצבות שהקרינו תמונות של אנשים שמזמן הפכו לאבק ולשברי מידע בבסיס הנתונים העולמי המרכזי.
כשהגיע תורנו ללכת אל הקבר, שמידט אחזה בי. נרתעתי מעט. היא הביטה אלי. "את לא לבד," היא אמרה בקול סדוק.
נשכתי את שפתי והנחתי את ידי על שלה. "גם את לא."
פסענו יחד. עמדנו ליד הבור הפעור. בטני התכווצה בפעימות עקביות. שמידט הידקה את אחיזתה. "הוא יחסר לכולנו," היא אמרה.
הנהנתי ומשכתי באפי.
עברנו הלאה, נשרכות בעקבות התהלוכה השותקת. נמנעתי מלהביט אל האחרים. רגל אחרי רגל. האדמה הייתה כתושה, שברי פרחים וגבעולים צהובים מפוזרים עליה. הלכנו בעקבות כולם חזרה לכניסה. לחצנו את ידי החברים. נפרדנו מהמשפחה.
במגרש החניה המכונית של שמידט נעצרה לידינו. "רוצה הסעה?"
נדתי בראשי. "אני עם רכב."
שמידט הניחה את ידה על כתפי. היא הידקה את אחיזתה ועזבה. מבלי לדבר היא נכנסה לרכב שלה ונסעה. המכונית שלי עצרה לידי. על השמשה האחורית של המכונית נצנצה מדבקת "גיבית?" ועליה שרטוט של ממשק רקות. רוב האנשים השתמשו בגיבוי אוטומטי פעם בחודש, אנחנו הקפדנו על גיבוי פעם בשבוע. לא אנחנו. זו רק אני עכשיו.
נכנסתי לאוטו.
בכל פעם שהצעתי לאסא טרמפ הוא העמיד פנים שהוא חושב ואחר כך היה אומר ש"לנסוע עם בחורה במכונית ורודה לא יעזור לי לתפוס בחורים", וכשהייתי מתרעמת שהיא לא ורודה הוא היה מתקן את עצמו ל"פוקסיה". ומוסיף, "זה לא באמת משפר את המצב", ומשם היינו נגררים לדיון שלם על דברים שמשפרים את העולם ודברים שרק מזיקים לו, ממוינים על פי הגוונים שלהם.
עכשיו מי יגיד לי שוורוד-פוקסיה לא משפר את העולם?
הקול המכני אמר באינטונציה משתנה, "בשעה זו לרוב אנחנו נוסעים אל…" הקול השתנה לקולי המוקלט מראש, "מסעדה, אקראי, צהריים." הקול חזר לקול המכני הרגיל, "נא לאשר נסיעה."
רק למסעדות אסא הסכים לנסוע אִתי. הייתי מכניסה אלגוריתם בחירה אקראית עם הגבלת עלות תפריט. כך גילינו את המסעדה הקוריאנית שהגישה את כל המנות שלה עם אננס, גם את מרק הכרוב החריף, ואת הצריף שבו היה אפשר לשים כל תוספת שרצינו על הפיצה, כולל תותים.
בלעתי את הדמעות. "נוסעת אל בית," אמרתי בקול רם.
"בית. מאושר." הקול תקתק. "האם לשלב עצירה לאיסוף נוסעים?"
מצד אחד, אקולוגי יותר לאסוף נוסעים בדרך ואקבל על זה נקודות זכות. מצד שני, זה לא יום שבו אצליח להתמודד עם אנשים שיתחילו בשיחת ה"אז, את עובדת ב'חיי נצח'?", ושאצטרך להסביר להם שאנחנו לא קשורים לחברה הענקית אלא רק חברה קטנה שעוסקת באיתור אבודים, וכל המשרד שלנו מורכב מחמישים אנשים, ולא, אני לא מכירה את סבתא שלהם, ואני לא יכולה למצוא את המתכון שלה למרק עוף שהיא לא גיבתה כמו שצריך ולכן אבד לנצח.
"לא," אמרתי בקול רם.
"זמן ליעד חמישים ותשע דקות," אמרה המכונית. המנוע המהם והמכונית יצאה מהחניה. נשענתי לאחור. המושב חבק אותי. יכולתי להתחבר ולעבור על המידע שהבוטים שלי אספו היום לגבי האבודה שלי. או להתחיל לארגן רשומות לקראת הימים הבאים. או לעבור על המידע שאסא השאיר מאחור, שמישהו יצטרך למיין. אני צריכה לעשות את זה. אף אחד אחר לא הכיר אותו מספיק טוב. לא עבד צמוד אליו במשך חמש שנים. יצא אִתו להפסקות. אנחנו הלכנו לסרטים גרועים ביחד, וריכלנו על הדייטים הגרועים של שנינו, ופעם אחת אפילו אִרגַנו תרגיל עוקץ לאידיוט שניסה לפרוץ לממשק הביתי שלי.
לוח המחוונים הצמיח ממחטות לבנות. כשהייתי שם אסא תמיד יצר עבורי ממחטות מעוטרות, עם שוליים רקומים ואותיות משתלבות. כשנזפתי בו שהוא משקיע יותר מדי בפרטים ומעמיס על המערכת הוא רק משך בכתפיו והסביר שהוא מעדיף את הקיום הווירטואלי שלו יפה ככל הניתן, "אחרת בשביל מה זה טוב?"
משכתי ממחטה אחת. ואחר כך עוד אחת. עד שהנסיעה נגמרה, המכונית כבר שלחה הזמנה לקופסה נוספת. עליתי למעלה אוחזת בממחטה האחרונה, שכבר הייתה ספוגה בדמעות. בבית אוכל להזמין גם ממחטות מעוטרות. אולי אז יכאב לי פחות.
על הדלת עדיין היה תלוי הפתק של איילי, "יש פיצה עם אננס במקרר", עם הציור העקום שהיא ציירה בעט סגול מנצנץ.
במקרר הייתה קופסת גבינה חצי ריקה, ממרח ארטישוק ובקבוק מיץ ענבים. שלוש עגבניות שרי הביטו אלי מקופסת הפלסטיק השקופה. סגרתי את דלת המקרר. המסך קרן אלי לאישור רשימת הקניות הקרובה. אחת מהשורות הייתה: "משהו ורוד-פוקסיה לעצבן את אסא".
שיחה נכנסת הבהבה בחלק העליון של שדה הראייה שלי. הסטתי את מבטי לשם. איילי. היססתי לרגע ושלחתי הודעה מוקלטת.
"הי, זו אני אבל אני עסוקה או שם. אתן מוזמנות להשאיר הודעה ואחזור אליכן. אולי. אסא, תפסיק להספים לי את התיבה!"
הדמעות החלו לזלוג שוב.
השיחה הבהבה שוב. קיבלתי אותה.
"את לא צריכה להיות לבד," אמרה איילי. השׂיער שלה היה צבוע בכחול מעט בהיר מהפעם האחרונה שראיתי אותה.
"אני לא לבד," אמרתי ומשכתי באפי. "אני עוד מעט מתחברת. יש לי שם המון אנשים להיות אִתם."
"את צריכה להיות עם אנשים חיים. לא עם שאריות של אנשים שכבר מתו לפני שנים."
מחיתי את עיניי. "אני אוכלת ותכף חוזרת אלייך," ניתקתי את השיחה. במחשבה נוספת סגרתי את האפשרות לשיחות נכנסות. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם החברים, המנחמים, הקולגות וכל שאר האנשים שינסו ליצור אִתי קשר ולעזור. לא שהם היו יכולים לעזור.
הייתה לנו תכנית שלמה. איך נכין תגית מיוחדת, ולא משנה מי מאִתנו ימות ראשון, השני ימצא אותו. אבל לא הצלחנו להסכים על שם לתגית, ועכשיו הוא מת ואני אצטרך לחרוש את כל המקומות שם כדי למצוא אותו. אדם אחד בין זיכרונות של מיליארדי אנשים מתים. פתחתי את המקרר והוצאתי את עגבניות השרי. מחיתי שוב את הדמעות. שטפתי את העגבניות ואכלתי אותן מעל הכיור, עוצרת מדי פעם כדי למחות את עיניי.
~~~~~~~~~~~~~~~
ברגע שהגעתי למשרד למחרת בבוקר הדלקתי את אזהרת "לא להפריע", שצייצה לכל מי שהתקרב אלי שאני באמצע העלאה. אפילו שמידט לא ניסתה ליצור אִתי קשר.
נכנסתי לחדר שלנו. הוא נראה בדיוק כמו שהוא נראה לפני יומיים, כשעזבנו, ואסא הניח את כל הניירות שלו בערמה מסודרת על השולחן, ואני הנחתי את ספל הקפה הריק שלי באמצע הערמה שלי כדי שהיא לא תעוף, והוא נזף בי שיהיה לי עיגול באמצע הניירת, ואני צחקתי עליו שזה יהיה עיגול נקי, ואולי הדבר הנקי הראשון על השולחן שלי, ויצאנו.
הדמעות שלי חזרו לזלוג. בפינה היה נייר הטואלט ששמרנו כדי להתמודד עם התקפי העיטושים של אסא בכל פעם שהוא התנתק משם. היססתי לרגע. זה עדיין נייר הטואלט שלו. אפילו שהוא כבר שם.
יצאתי מהחדר, לקחתי נייר טואלט מהשירותים וחזרתי. הנייר בשירותים היה עבה וגס, ובצבע בז', הצבע שאסא טען שצריך להכחיד מהיקום. פעם הצעתי שנגדיר תגית בז' כתגית הייחודית לנו, והוא הודיע לי שהוא מעדיף למות על פני להסתובב עם התגית הזו. כשהסברתי לו שזה מיועד בדיוק למקרה שבו הוא ימות ואני אצטרך למצוא אותו, הוא הראה לי שיש מעל חמש מאות וארבעים אלף איש מתויגים בתגית הזו, רובם שיפוצניקים, ואז שאל מה אני באמת חושבת עליו, אם זה מה שמזכיר לי אותו. התגית הבאה שהצעתי הייתה ורוד-פוקסיה, ובתמורה אסא איים שהוא יסגור לי את החיבור באמצע העבודה או ייצור עבורי טעם בלתי פוסק של נזלת כשאני שם.
אני רק צריכה להחזיק מעמד. שהוא יסיים את תקופת ההסתגלות כגיבוי. אני אמצא אותו גם בלי תגית. אני יודעת למצוא אנשים בלי תגיות ברורות. זו העבודה שלי. אני אגיש בקשה פיקטיבית לשמידט, ואנצל את הזמן כדי למצוא את אסא. עד אז פשוט אשקיע את עצמי בעבודה. עבודה זו דרך מצוינת להדחיק דברים.
הבטתי בערמה שעל השולחן שלי. הנייר העליון היה של האבודה שהבעל שלה הגיע אלינו לפני כמה ימים. נצח. זו תהיה תעסוקה מתאימה לימים הקרובים.
התיישבתי בכורסא. הפעם אף אחד לא ישב בכיסא שמולי. נשענתי לאחור והפעלתי את הממשק הקולי. אף אחד לא ישב בצד השני של החדר וזעף שהרחש מהממשק מפריע לו. הקסדה נפרדה ממקומה מעלי. הושטתי אליה את ידי והתאמתי אותה לראשי. ממשקי המתכת ברקותיי התחממו מעט. עצמתי את עיניי ונשענתי לאחור.
העולם התפוגג. הכבידה נעלמה. זה תמיד היה הסימן הראשון לשם. לא מרגישים יותר כבידה.
השולחן שלי התממש מולי, ועליו ערמת הניירות, זהה לערמה שעל השולחן שלי במציאות. רק שעכשיו לא יהיה מישהו שישנה את סדר הניירות לפני שאתנתק כדי לצחוק מהבעת הפנים שלי כשלא אמצא את הנייר שהנחתי בראש הערמה לפני שהתחברתי.
לפחות כאן הדמעות לא זלגו מעצמן. תהיתי איך אני נראית. ההעתק שלי אמור לשקף את הצורה האחרונה שלי, אבל הם לא היו טובים במיוחד. לא כמו גיבויים אמִתיים.
חומט התגשמה ליד השולחן שלי, ראשה בקושי מגיע לכתפי.
"לכולם יש קרקפת מתחת לשׂיער, את יודעת." היא לבשה כרגיל את השמלה הכחולה עם כתם של תות עץ מרוח על הכיס הימני, הגרביונים האפורים המלוכלכים בברכיים, והתחלה של חור בגרביון ברך שמאל.
"בוקר טוב, חומט." הושטתי את ידי אל הדף העליון, שהיה שייך לאבודה אותה הייתי אמורה לחפש.
"באמת! תסתכלי!" היא משכה את השׂערות שלה לאחור, מותחת את המצח. הקרקפת הבהירה בהקה מבין השׂערות החומות שלה.
יכולתי לשלח אותה. יכולתי לנעול אותה מחוץ לפינה שלי כאן. אבל זה לא הוגן. הנחתי את הנייר והבטתי אליה במבט המרוכז שהיא רצתה לראות על פני. "הממם…" כיווצתי את מצחי, "אני לא בטוחה אם זה המצח שלך או שזה…"
"מה?" חשש הופיע על פניה.
"חתול." הרמתי את העט שלי מהשולחן. "זה בטוח חתול."
חומט פרצה בצחוק של ילדה בת תשע. "אין לי חתול על הראש!"
חייכתי אליה וחזרתי לערמת הדפים שלי. תהיתי לרגע איך היא רואה את הדף שעליו אני עובדת. עבורי המקום הזה יצר שולחן, כיסא, ערמת דפים ועט. עבורה זו בטח ערמת קופסאות, פאזל מורכב ודפי ציור.
סרקתי את הדף. תאריך לידה. תאריך פטירה. מקום פטירה. מגדר בעת המוות. בגדים אהובים. תחביבים. לא אסא. זה לא אסא. במקום כלשהו אדם אחר עובר על רשימת המאפיינים של אסא ומתייג אותו כראוי לפני הפעלת הגיבוי. אולי אפילו מריצים אותו עכשיו על שרת מקומי רק כדי לוודא שהוא תקין. הוא עדיין קיים.
"איפה אסא?" חומט הביטה מסביב. "הוא תמיד מתחבר כשאת מתחברת."
בלעתי את הדמעות במציאות. כאן לא רואים אותן. "הוא גיבוי עכשיו," אמרתי. לא להסתבך עם ההסבר.
חומט הביטה בפני. "אוי," אמרה.
"אוי?" השתדלתי לא לאפשר לעצב לחדור לקולי. היא רק בת תשע. "זה בסדר. הוא גיבוי, הוא יעבור תקופת הסתגלות, ואחר כך הוא יהיה כאן וניפגש."
"זה בסדר להיות עצובה." היא התקרבה אלי והניחה את ידה על זרועי. המגע שלה היה של דברים שם. חצי מרחף. לא בדיוק נכון. כמה שלא ניסו לעדכן את התוכנה, החושים של האנשים הקיימים פשוט לא הצליחו לתרגם נכון את ההכתבה של שם. "כולם עצובים, אפילו שאנחנו כאן."
רכנתי אליה ופשטתי את ידי לחיבוק. היא מיָד השליכה את עצמה אלי, והניחה את ראשה על כתפי. ריח חול ותותי בר. כאן כמובן שלא רואים את הגולגולת המרוצצת או את המוח השפוך. רק את הרגע האחרון שנשמר לפני שהכול נגמר. במקרה שלה, חודש לפני תאונת הדרכים.
היא התנתקה ממני, והרפיתי מיָד. חשוב לא להיקשר אליהם יותר מדי. אי-אפשר לדעת מתי ההורים שלה יגיעו לכאן, ואז היא לא תזדקק לי יותר.
"מה זה?" היא הצביעה על הדף שהחזקתי.
"זה," הרמתי את הדף, "פרטי מוות של מישהי שאני מנסה להחליט אם היא אבודה או לא."
פניה התכרכמו. "אבוד זה כמוני, נכון?"
נדתי בראשי וריככתי את הבעת פני. "את לא אבודה, חומט. ההורים שלך עוד יצטרפו אליך. בינתיים אני שומרת אותך קרוב אלי, כדי שכשהם יהיו מוכנים, הם יוכלו למצוא אותך בקלות." ההורים שלה מעולם לא עברו את הוועדה. הם אפילו לא ניגשו. בדקתי. הצעתי לעזור להם לעבור אותה. אמא שלה רק הביטה אלי בעיניים ענקיות כמו של חומט ואמרה, "איך נצליח להתנתק ממנה?"
חומט הנהנה ונשכה את שפתיה. "אפשר להסתכל בזה?"
הושטתי לה את הדף. היא בחנה אותו בעיניים מצומצמות. אפשר היה לראות בפניה את הקווים שהיו הופכים לאדם בוגר בעוד כמה שנים.
"מה את רואה?" שאלתי בשקט, לא לשבור את הריכוז שלה.
"יש כאן ציור בפנדה. לא, בפסטל." הסמ"ך שלה שרקה מעט. היא הרימה את מבטה אלי. "את מכירה? כאלה שעם עטיפה מנייר? ויש המון כאלה בקופסה קטנה?"
הנהנתי. ברור שאני מכירה. כשהייתי ילדה היו כאלה בכל מקום. גם כשהיא הייתה ילדה, בעצם. רק בעשר השנים האחרונות המפעל האחרון נסגר. אבל היא, כמובן, לא יודעת את זה. העפרונות האלה היו משהו שכנראה מי שאני מחפשת אהבה להתעסק אִתו. ציירת. או אולי תחביב ישן שחבוי בין עשרות הפריטים ברשימה שהמקום הזה מציג לי.
"היא מצוירת מוזר." חומט סובבה את הדף. "אני לא יודעת אם היא עפה או לא. כי אין רצפה. את רואה?" היא הפנתה את הדף אלי. יכולתי לראות רק את הרשימה המודפסת הרגילה, באותו פונט מכוער שבחרתי פעם, כדי להזכיר לעצמי שהמקום הזה לא אמִתי. אין שום דבר ברשימה שקשור לתעופה. זה בטח התגלמות של חלום חוזר. לפחות כאן יש את השם של האבודה הפוטנציאלית שלי. סול. כמו שלי. קיוויתי שהיא תסכים שאפנה אליה בשמה. לא כמו חומט שסירבה לענות לכל קריאה פרט לשם החיבה של הוריה.
החזרתי לה את הדף. "מעניין. מה עוד?"
"יש כאן אוגר! בכיס של החולצה."
"אוגר?"
היא הושיטה לי את הנייר. "תסתכלי."
כמובן שלא ראיתי. "את יכולה ליצור עבורי כזה אוגר?"
היא שילבה את ידיה ליצור ערסל קטן. בין כפות ידיה הופיע יצור פרוותי עם רגליים קדמיות קצרות, שנראה כמו עכבר עם זנב ארוך במיוחד. המקום יצר עבורי כתובת קטנה מהבהבת מעל ראש הייצור. גרביל. "אוגר חמוד," היא גרגרה. "אפשר לשמור אותו?"
"עד שהוא יתפוגג, הוא שלך."
היא חייכה וקיפצה. "אני רוצה לראות מה עוד יש כאן!" חומט הניחה את הגרביל החדש שלה באוויר, ואמרה, "תישאר כאן." הוא נשאר מרחף באזור מותניה, הבעת בלבול על פניו, עד כמה שעכברים עם זנבות מאורכים יכולים להביע בלבול.
החזרתי לה את הדף, והיא כיווצה שוב את מצחה. "יש כאן דרקון."
"דרקון?" אסא יצר לעצמו דרקונים כאן. לא לחשוב על זה. להתרכז במה שחומט אומרת.
היא הנהנה. "בהתחלה לא הייתי בטוחה כי הוא היה מצויר בצבע אפור, אבל עכשיו יש כאן גם זהב. ויש לו קוצים על הגב. היא רוכבת על דרקון." חומט החלה לקפץ שוב. "איזה כיף לה! את חושבת שכשתמצאי אותה היא תסכים לי לרכב עליו גם?"
נטלתי את הדף ממנה. ברשימת התחביבים לא הופיעה רכיבה על דרקונים או החזקת גרבילים בכיסי החולצה. "זה מאוד עוזר, תודה."
היא קיפצה שוב ותלשה את הגרביל ממקום ריחופו. "אני יכולה ללכת?"
"בטח, עזרת לי מאוד." חייכתי אליה.
היא דילגה ממני. לאחר רגע היא עצרה, הביטה לאחור ואמרה, "את רוצה עוד חיבוק? שלא תהיי עצובה."
השתדלתי לחייך ונדתי בראשי. "אני בסדר. לכי לשחק עם החבר החדש שלך."
חומט ליטפה את ראשו של הגרביל ונופפה. "ביי!"
"ביי, חומט!" נופפתי בתשובה. היא נתנה לי כמעט חמש דקות של ריכוז. זה הרבה בשבילה.
חזרתי לרשימה שלי. בעט ירוק כתבתי "דרקונים?" והקפתי בעיגול. החיפוש האוטומטי הופעל. המילים רצו על הדף שמולי עד שהן נעצרו ברשימת הקריאה. כמובן. איך דילגתי על הפרט הזה. חייכתי כשאיתרתי כמה ספרים מהילדות שלי. כתבתי בראש הדף "פֶּרְן". אם חומט ראתה דרקון, האבודה שלי תהיה כנראה במקום בו מקובל לגדל דרקונים. הנייר רטט לרגע, והמילה "פרן" הופיעה בדיו שחור בפונט המכוער הרגיל מתחת ל"אזור מחיה משוער".
כתבתי "גרביל/ים?" והקפתי בעיגול. החיפוש האוטומטי הופעל שוב. הפעם הוא נעצר ברשימת המאמרים שהיא פרסמה. הכול מונחים מסובכים שאני לא מכירה, והתרגום האוטומטי הפך הכול לסלט מילים לא מובן. היא טרפה גרבילים? הפכה אותם לתוקפים? קיימה יחסים אִתם? נאנחתי. זה לא יעזור לי. האקדמאים מכונסים במקום אחר לגמרי, והם קהילה סגורה כל כך שפעם אחת הם אפילו בעטו עותק של ארכיבאי החוצה כי הוא לא פרסם מספיק מאמרים לטעמם. דרקונים זו נקודת התחלה טובה בהרבה.
רפרפתי על הערמה שנותרה. היו לי עוד שלושה אבודים, אבל כולם לא היו דחופים. על גבי אחד מהם הופיע סימן לתגית אפשרית. חוץ מהם היו לי חמישה דוחות למלא, כולם חייבו אותי להתרכז בפרטים. בלי שום עבודה יצירתית. בדיוק מה שהייתי צריכה. שקעתי בדוחות.
כשהייתי באמצע הדוח האחרון אזהרת "חיבור ממושך" נדלקה בראש הדף. רגע לאחר מכן הופיע כפתור אדום גדול על השולחן. אם אמתין עוד, תתחיל אזעקה, ובסופו של דבר יופעל הניתוק האוטומטי, והוא לא נעים בכלל.
הנחתי את הדף בערמת 'בטיפול', ולחצתי על הכפתור הגדול. השולחן הבהב, והעולם סביבי התערפל. התחושה חזרה קודם כול לקצות הגפיים, לאחר מכן לבטן ובסופו של דבר חשתי את הכבידה מעיקה על כולי.
כשפקחתי את עיניי אסא לא עמד לידי. הוא לא עזר לי להוריד את הקסדה. הוא גם לא ישב בכיסא מולי, מחובר עדיין, גולש בחלק שלו שם.
ניתקתי את חיבורי הקסדה. היא נשאבה למקומה בתקרה באוושה רכה.
הכיסא התיישר לישיבה. נעמדתי. קודם כול להתמתח. אחר כך לפהק. האוזניים שלי היו פקוקות, כרגיל. לאסא החיבור היה גורם לגירוד מתחת לעפעפיים ולעיטושים בלתי פוסקים. טקס ההתנתקות שלו כלל שפשוף עיניים של כמעט שלוש דקות רצופות. אצלי היה רק כאב אוזניים ולפעמים תחושת חוסר שיווי משקל. כולנו סובלים מהאשליה שמי שפגשנו שם קיים במציאות, אבל נגד זה אין מה לעשות. רק טיפולים פסיכולוגים והקפדה על משך חיבור סביר. אנשים הולכים לאיבוד שם אחרי יותר מדי זמן, וזה איבוד מסוג אחר לגמרי.
לרוב הייתי מתנתקת לפני אסא. הוא היה משקיע כל כך בפרטים שחיפוש של אבוד אחד היה לוקח לו לפעמים פי שניים יותר זמן ממני. תמיד כשהייתי מתנתקת לפניו הייתי ממהרת למטבחון ומכינה לשנינו קפה קר. עכשיו החדר היה שקט. אף אחד לא המהם לעצמו. אף אחד לא התמתח במושב הקצר מדי לטעמו. רק השקט של האדם שאינו כאן.
ניגשתי למדפסת. היו חסרים בה דפים, כרגיל. העמסתי בה ערמה חדשה, והיא החלה להדפיס את הסיכומים שלי משם. החיסרון העיקרי בשהייה ממושכת שם היא שאחר כך אני לא מסוגלת להתחבר לשום ממשק אדם-מכונה במשך שעות. תחושת חוסר המציאות מתחזקת מעבר ליכולת שלי להתמודד אִתה. הפעם היחידה בה כמעט הלכתי לאיבוד בעצמי הייתה כשהמשכתי לעבוד מהבית על מידע שצברתי שם. חשבתי שאם ארכז הכול במקום ייעודי אוכל להתמודד עם זה. אסא מצא אותי מפרכסת על הרצפה באותו ערב. במקום לצפות בעוד סרט סוג ז' ולאכול מרק דלועים בילינו את הלילה במיון. מאז לא ניסיתי שוב.
סיימתי בדיוק כששמידט נקשה על הדלת ונכנסה בלי להמתין להזמנה. הקמטים על מצחה נראו עמוקים יותר מאז שנפגשנו אתמול. לא נראה שהיא הצליחה לישון הלילה.
היא היססה לרגע. קיוויתי שהיא לא תתחיל עם דברי ניחומים. מבטה נדד לרגע לכיסא הריק של אסא, וחזר אלי. "נו, מצאת אותה?" ממשקי הרקות שלה הבהיקו בפלואורסנט של החדר.
"עוד לא."
"אין לנו הרבה זמן," קולה של שמידט היה סדוק מגיל. "הבעל אמר ש…"
"אני יודעת." הרמתי את ידִי במגננה ומיד שמטתי אותה. "אני יודעת. הוא חייב לדבר אִתה. אני אמצא אותה. זה בטח תיוג שגוי. איתרתי כבר מספר מקומות שהיא יכולה להיות בהם, ו…"
עיניה של שמידט נדלקו. "איפה?"
"פרן. אולי עם האקדמאים."
שמידט נופפה בכף ידה. "אל תנסי בכלל את האקדמאים. הם חבורת סנובים. את יודעת שהם בעטו את ההעתק שלי?"
"הם בלתי נסבלים." הנהנתי. גיבויים שונאים העתקים. לא כולם, אבל האקדמאים היו הגרועים מכולם.
"בכל מקרה," היא הביטה בי, "נסי את פרן."
"כבר ארגנתי הגעה לשם מחר."
עד שלשום היא הייתה מחייכת אם הייתי עושה משהו שהיה מתאים לתכנית שלה. לפעמים היא הייתה אומרת שאם נמשיך כך היא תגיש עלינו המלצה לארכיבאים מצטיינים, ואסא היה מתחיל לצחוק ברגע שהיא יצאה מהחדר. מעולם לא השגנו מספיק נקודות בשביל להיות מצטייני מחלקה. אבל עבדנו היטב ביחד, והשלמנו את המשימות שלנו, ומצאנו את כל האבודים שלנו, וזה הספיק.
עכשיו היא רק פערה את פיה, וסגרה אותו, ולחצה את כתפי. הלחיצה שלה חזקה מהמצופה לגילה. ידיה מזכירות ידי חקלאי. שזופות ומחוספסות, לא ידיים של אישה שבילתה את רוב חייה מחוברת למכונות ומשוטטת במציאות מדומה. "את רוצה לדבר עם מישהו?"
נדתי בראשי.
היא נאנחה. האנחה שלה הייתה שילוב מדויק של אבל וכאב. "את יודעת שאני כאן, נכון?"
"בטח."
לא אמרתי לה שיש מספיק פסיכולוגים שם, אם ארצה לדבר עם איש מקצוע. שמידט הביטה בי ולאחר מכן יצאה מהחדר מבלי להיפרד, מקפידה שלא להביט בכיסא הריק של אסא.
הכנסתי את הדפים מהמדפסת לתיק שלי. יכולתי לשמוע את אסא מתלוצץ על התקווה של שמידט להפוך אותנו למצטיינים. או אולי מקטר על זה ששוב הוספתי לו יותר מדי סוכר לקפה. או בכלל שורק לעצמו קטע מ"דהרת הוולקירות" בזמן שהוא אוסף את הדפים שלו מהמדפסת ומתארגן ליציאה. מחיתי את עיניי.
רק עוד קצת. רק להמתין שהוא יסיים את תקופת ההסתגלות שלו וניפגש. זה הכול.
~~~~~~~~~~~~~~~
כשנכנסתי הביתה הפתק של איילי נפל מהדלת. הצמדתי אותו מחדש, משתמשת הפעם בשני מגנטים במקום רק באחד. אחד מהם כיסה חלקית את האננס הסגול המנצנץ. לא הייתה לי ברֵרה.
התקלחתי. הוצאתי את הדפים מהתיק. התיישבתי מול הטלוויזיה והדלקתי אותה.
"הצילו את נפשותיכם!" צווחה אישה בביגוד מינימלי בווליום אדיר. כיביתי את הטלוויזיה מיד ובהיתי בה. זה אותו סרט. זה אותו סרט, באותה סצנה, כמו כששמידט התקשרה.
ישבתי על הספה, ואיילי בדיוק החליפה בגדים כי השמלה האפורה שהיא ניסתה הזכירה יותר מדי את אדמת הירח, והיא חיפשה משהו חי יותר, ושתינו קיטרנו שאסא מאחר שוב, וריכלנו על הדייט שלו, כי אף אחת משתינו לא הצליחה לארגן לעצמה דייט בחודש האחרון, ושמידט הופיעה על המסך וקטעה את הסרט המטופש.
ולקח לי כל כך הרבה זמן להבין מה היא אומרת. כל כך הרבה.
היא הופיעה באמצע הסרט, אפורה ומותשת, ואמרה: "אסא." ואני אמרתי, "מה עם אסא?" וחשבתי שזה מגוחך שהיא מתקשרת כשהוא באמצע דייט, והזכרתי לעצמי לצחוק עליו שיש לו דייט עם שמידט, ושמידט אמרה, "הייתה תאונה." ואני אמרתי, "אם אסא היה בתאונת דרכים אני הייתי הראשונה שהוא היה מודיע לה." והתחלתי להתעצבן שהיא מפריעה לי באמצע הסרט, כי היום יש עדכונים אוטומטיים, והיא הייתה יכולה פשוט לשלוח הודעת טקסט. למי אכפת מאיזה עץ שנפל על פסי החשמלית או משהו אחר שמעכב את אסא. כמובן שזה היה מתחשב מצִדו לשלוח הודעה שהוא מאחר, אבל אם היה אִתו בחור נחמד, אז סיכוי טוב שהוא שכח להודיע. ואמרתי גם "בטח יש תקלת רשת. אל תדאגי, הוא יגיע בזמן לעבודה מחר." והשתדלתי להישמע מאוד נחמדה ומכילה, ולא עצבנית בכלל על החבר שמבריז לי מארוחת ערב. ואיילי אמרה, "אוי, מותק," והתחילה להתייפח, ושמידט אמרה, "אני מצטערת." ודמעות זלגו מעיניה. "אני מצטערת שאני זו שמודיעה לך, ואני מצטערת שככה. הייתי מעדיפה…" היא נאנחה, והפעם לא היו רבדים לאנחה שלה. רק צער. "הייתי מעדיפה לא להודיע, נו." היא משכה באפה ומחטה אותו בממחטה נטולת מאפיינים, וחשבתי שאסא תמיד יוצר ממחטות יפהפיות שם, וחבל שאי-אפשר להעתיק אותן לכאן. וכל הזמן הזה התעלמתי מהתחושה שמשהו לא בסדר. כמו המגע של חומט. משהו שאמור להיות אמִתי ואיננו. או משהו שהוא לא אמִתי בכלל ופתאום מתממש במציאות שהיא הסלון שלנו, עם הסרט המטופש וחצי הפיצה שהשארתי לאדם שלא הגיע.
"זה לא מצחיק," אמרתי ונעמדתי, "ואני לא חושבת שזה מצחיק, ואם אסא אמר לך לעשות את זה, אז זה לא מצחיק." ושמידט התחילה להתייפח מאחורי הממחטה שלה, ואמרה, "לא, זה לא מצחיק בכלל." ועמדתי באמצע הסלון, עם הסרט הקפוא, ובהיתי בשמידט המתייפחת, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שהממחטה לא יפה כמו שאסא יוצר, כמו אלו שתמיד ניסיתי לחקות ולא הצלחתי, והוא הבטיח שנעבוד על זה, ואולי זה מה שיעזור לנו להשיג את הנקודות החסרות להצטיינות המחלקתית, ואמרתי בקול חנוק, "תודה שהודעת לי אישית." והיא הנהנה. ואמרתי, "אני צריכה להיות קצת לבד עכשיו." והיא נעלמה, והסרט המשיך, ובהיתי בגורילה ובבחורה בבגד ים לבן, ואיילי שאלה אם לארוז הכול ולבוא, ואמרתי לה, "אל תהיי טיפשה. זה יקר מדי להגיע מהַיינְלַיין-מרכז לכאן." והדמעות זלגו וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה שאני לא יודעת להכין ממחטות מעוטרות.
~~~~~~~~~~~~~~~
בבוקר ערבבתי גלולת קפאין בכוס מיץ ענבים. אם איילי הייתה כאן היא הייתה צוחקת עלי שאני מסוגלת לשתות מיץ ענבים עם הכול. אם אסא היה כאן הוא היה עוקץ אותי שמיץ הענבים מיותר, ושאני יכולה להכין לעצמי גלולת קפאין עם קפאין במקום.
הדמעות החלו להצטבר מחדש. בלעתי אותן ואת מיץ הענבים. עצמתי את עיניי ושלחתי בקשת התחברות למשרד. קיבלתי דחייה. פקחתי את עיניי. הם מנסים להגביל התחברות מהבית. לא מתאים לחברה לשלם לנו על עבודה שלא מהמשרד.
שלחתי בקשה אישית לשמידט. "אני לא מסוגלת להגיע למשרד היום." לאחר היסוס הוספתי. "מרגישה לא לגמרי בקו הבריאות, אבל רוצה להמשיך לעבוד. תוכלי לארגן לי אישור עבודה מהבית, בבקשה?"
אחרי חמש דקות הגיעה התשובה. "עבודה מהמשרד או בכלל לא."
אוף. היא תמיד חייבת לדבוק בנהלים. אין סיכוי שאשיג אישור מחלה להיום. מה אגיד? שאני לא יכולה לבהות בכיסא הריק שמולי? ואין לי מספיק ימי חופש.
הלכתי להתלבש.
~~~~~~~~~~~~~~~
בכניסה למשרד שמידט עצרה אותי. היא בחנה אותי מלמעלה למטה, ולאחר מכן אמרה, "חשבתי שתישארי בבית היום."
משכתי בכתפיי, "אמרת שאת לא רוצה שאעבוד מהבית."
"נכון, אבל…" היא עצרה.
"אם תוכלי לארגן לי אישור עבודה מהבית זה יעזור מאוד," אמרתי.
"אני מעדיפה שתעבדי במקום מנוטר," ענתה שמידט.
תהיתי אם להגיד שלא התעלפתי כבר כמה חודשים בשביל לנסות לשכנע אותה.
שמידט הניחה את ידה על זרועי. "את צריכה לנוח. לתת לזיכרונות לשקוע מעט. להעלות אבק. אי-אפשר לחזור לעבודה מיָד."
"את חזרת," אמרתי בשקט.
"וזה קשה לי מאוד, אפילו שלא הייתי חברה קרובה של אסא כמוך."
משכתי באפי. "אני מעדיפה לעבוד."
"כשתרצי ימי חופש, תגידי."
היא שחררה את ידי. נפרדנו. נכנסתי למשרד שלנו. ערמת הניירות המסודרת של אסא עדיין הייתה במקומה. אצטרך למיין אותה בשלב כלשהו. לא עכשיו. הפניתי לשולחן שלו את גבי, התיישבתי בכיסא שלי והתרכזתי בכל הפעולות הקטנות. ניתוק הקסדה ממקומה. חיבור לממשקי הרקות. לא לחשוב על העזרה שהוא היה מושיט לי אם הוא היה כאן. לא לחשוב על העזרה שהייתי מושיטה לו אם רשימת החיפוש שלו הייתה ארוכה יותר. לחשוב רק על חיפוש האבודה שלי.
העולם התפוגג ללבן, ולאחר רגע התגשם השולחן "שלי", הכיסא וערמת הניירות, כשבראש ערמת "לטיפול" הנייר של האבודה שלי. חומט לא חיכתה לי הפעם. בטח עדיין משחקת עם הגרביל שלה. סרקתי את התגיות החדשות, אולי מישהו בכל זאת תייג את האבודה שלי בהיעדרי. היו שלוש נשים בגיל המתאים שמתויגות "אקדמיה" ורק לאחת מהן תאריך הפטירה המתאים, אבל הגובה היה שגוי.
נו, אצא לפרן.
יצרתי קשר החוצה: "דרוש מעבר לפרן."
כשאסא עוד עבד בתכנון הוא היה מתקשר אִתי לפעמים בממשקים שלהם. התשובות שלו הופיעו כצבעי גואש, טיפקס, ופעם אחת הוא השמיע את התשובה שלו בתור שיר ראפ. מאז שהוא עבר לעבוד אִתי בחיפוש אבודים הממשקים חזרו להיות סטנדרטיים. סתם גלויות עם מילה בודדה.
"פרן. התקבל". אמרה הגלויה שהופיעה על שולחני.
השולחן נעלם, ושער מוזהב התגשם מולי. השומר היה לבוש בשריון עור וקשקשים, חבוש קסדה שעליה מתנוסס פסלון של דרקון. ארבע תגיות ריחפו מעל ראשו. "פרן", "כניסות", "יציאות", וכמובן "לא אנושי".
"שלום," אמרתי. זה שהוא יציר המקום לא אומר שאני לא צריכה להיות מנומסת אליו.
השומר סקר את התגיות שלי. הן הקיפו אותי כענן סמיך. את חלקן אני יצרתי, את חלקן הדביקו לי אחרים. אחת מהן הייתה תגית "שייך לחומט", שלמיטב ידיעתי אני היחידה שנושאת אותה.
"שלום לבאה בשערינו. את מי ברצונך לפגוש?" הייתה בעיית סנכרון בין הקול לתנועת השפתיים שלו. הוספתי תגית "404.25" מעליו. התגית הבהבה בוורוד עמוק, כמו כל התגיות שלי. לאחר רגע השומר הבהב, התגית נעלמה, והוא אמר, "שלום לבאה בשערינו. את מי ברצונך לפגוש?" הפעם השפתיים נעו עם הקול. מעניין מי נותן את התמיכה הטכנית עכשיו. בטח הודו.
בפעמים הספורות ששקלתי לעבוד בתמיכה טכנית, מרוב ייאוש מאנשים אבודים, אסא הזכיר לי שהם לא מחוברים באמת. הם רק רואים את תגיות הקריאה לעזרה, ממיינים אותן ומתקנים, ואז הציע שבפעם הבאה שארצה להחליף עבודה, אבדוק עם איילי וחברת החדשות המתפרצות שלה, ששחקה עובדים בקצב מהיר יותר מהופעת תגית "'ראשוןןן!1" בקרב בני נוער. זה הספיק להשאיר אותי במקומי.
"אני מחפשת מישהי נטולת תגיות."
השומר התמקד באחת התגיות. התגית שמאפשרת לי כניסה לעולמות שהגיבויים יוצרים לעצמם. היא הכילה רובד שרק היצורים של המקום רואים. אישור כניסה שמפרט מה מותר ומה אסור לי לעשות, כולל האפשרות לשלול ממני כניסה בעתיד אם אפר את כללי המקום. אסור לי להוסיף או להחסיר תגיות ללא אישור הגיבויים, אסור לי להעביר מידע מכאן לעולם האמִתי, אסור לי ליצור קשר עם גיבוי בלי אישור מראש.
אף ארכיבאי מעולם לא הפר את כללי המקום.
השומר הצדיע ופינה לי את המעבר. עברתי בשער, וכמו תמיד, הצטערתי שהקלט החושי שלי לא מסוגל לעבד את כל הפרטים. מהחסרונות של הגבלה לחושים הקיימים שלי. הארץ נראתה כמו שילוב של פוסטרים קלישאתיים עם תיאורי נוף מספרי פנטסיה עתיקים. עשב נע ברוח, גוונים משתנים של ירוק כיסו את האדמה עד האופק. דרקונים עופפו מעלי במגוון צבעים, כולל שלושה דרקונים משובצים. הם היו יצירות חדשות. בעבר לא היו מאפשרים להם להתעופף יחד עם ה"מקוריים", אבל הזמנים משתנים. חבל שלא היה לי זמן לטפס עד שם ולגלות מי הם. אני צריכה למצוא את האבודה שלי.
הצטערתי שאין לי דמיון כמו של חומט. הייתי יכולה ליצור אוגר מכונף. אסא היה מגשים דרקון אדום, ענק ונושף אש, מדויק עד לפרטים הקטנים ביותר. ההסעה שלי הייתה ספסל. הוא התגשם לידי, ועליו חרוט "שייך ללירי", זהה עד לפרט האחרון לספסל שהיה מתחת לבית בו גרתי כילדה. המקום הזה טוב בהגשמת זיכרונות עתיקים. אני עדיין לא יודעת מי היא לירי או למה היא חשבה שהספסל הזה שייך לה.
התיישבתי על הספסל, וחגורות בטיחות נמשכו מהמשענת אל בין רגליי. שני מוטות היגוי התגשמו בידיי, אחד בכל יד. עוד תכנון של אסא. כלומר, הצעה מזיכרונות עתיקים שלו. אסא הצליח להעניק להם תחושה רכה וקשיחה, כמו של פלסטיק שיותר מדי ידיים נגעו בו.
הסטתי אחד מהם, והספסל נעקר ממקומו וריחף, ממתין להוראות. בחנתי את השמים. הדרקונים המשובצים עפו אל האופק. אין דרקונים אפורים עם שוליים זהובים. הסטתי את מוט ההיגוי והספסל טיפס גבוה יותר. באופק הייתה קבוצת דרקונים מבהיקה. על חלקם השמש ריצדה בצורה שמקשה לזהות את הצבעים. אולי שם נמצאת האבודה שלי. ניווטתי בעזרת מוטות ההיגוי.
קבוצת הדרקונים הקרובה התבררה כלבנים מבהיקים, כולם שייכים לקבוצת חברים שמתו יחד בצונאמי לפני שלוש שנים. כולם יצרו את אותו דרקון מזל לבן, בדיוק מאותו סרט, עם אותם פגמים כמו בעותק המקורי. היפסטרים. כמעט התפתיתי להוסיף להם תגית כזו.
איש מהם לא ראה דרקון זהוב, אבל הם הפנו אותי לדרקון בודד מרוחק.
"הוא חדש," אמר אחד הרוכבים, שחבש כובע סומבררו אדום, בשוליו תלויים חוטים ירוקים, ושנראה כמו חיקוי זול לתיירים.
"היא," תיקנה אותו אחת מהרוכבות האחרות. היא לבשה שמלה כסופה מבהיקה ונעליים שחורות פלומתיות, בולטות כנגד פרוות הדרקון שלה.
"היא?" הזדקפתי על הספסל השרוט שלי.
"היא," חזרה הרוכבת בשמלה הכסופה. "יש לדרקון הזה רוכבת. היא בלתי נסבלת. עצרה כדי להסביר לנו שפַאלקוֹר שלנו לא מקורי, ושאנחנו חקיינים עלובים של הסרט." היא זקפה את אפה, "כולם יודעים שהסרט טוב בהרבה מהספר."
"תודה רבה!" שעטתי בעקבות הדרקון הבודד. רוכבת דרקון מתנשאת, שעוצרת כדי לתקן קבוצת זחוחים כיוון שהם לא מפגינים מספיק ידע בתחום אותו הם מתיימרים להכיר. נשמע בדיוק כמו האבודה שלי, ומתאים לרשימת הקריאה שלה.
ככל שהתקרבתי, הדרקון התברר ככסוף בעל שולי זהב, וקוצים על גבו. לידו ריחפה דמות. לידו. מצמצתי. יש גיבויים שמעדיפים לעוף, אבל הם לרוב מרוכזים באזור טוּן-טָאוּן ולובשים גלימה ועשרות גרסאות של מכנסיים הדוקים בצבעים בוהקים.
צמצמתי את המרחק בינינו. הדמות הייתה לבושה בחולצה רחבה, מכנסיים בהירים מרובי כיסים ונעלי עבודה. ה"רוח" פרעה את שׂיערה. אני תמיד מכבה את ההדמיה של רוח. סתם מעיק ועושה רעש באוזניים.
"שלום!" קראתי אליה.
הדמות סובבה את כל גופה אלי. היא נראית כאילו היא שולטת בתעופה. מעניין.
"שלום." הקול שלה נישא על פני המרחק בינינו. לא הייתה ולו תגית אחת מעל ראשה.
חיפשתי את המשפט הנכון לומר לה. רוב הגיבויים יודעים שהם גיבויים, ומבינים שהם מתים כיוון שהם הופעלו, אבל נחשב לא מנומס לדבר על כך. כמו להעיר לאדם על ריח גוף רע או על ממשקי רקות מחלידים.
"אני מ'איתורן'. שמעת עלינו?"
היא נדה בראשה. הרוח פיזרה את שׂערותיה.
"אנחנו מתמחים בחיפוש אנשים אבודים."
היא חייכה. חיוך נעים, מקבל. לא מתנשא. אין פלא שהיא העדיפה את פרן ולא את האקדמיה. "אני לא אבודה. הנה אני."
לאט. עם האבודים צריך להתקדם לאט.
"אפשר לשבת ולדבר?" טפחתי על הספסל לידי וחייכתי חזרה.
היא הזדקפה במקומה, ולאחר רגע התעופפה והתיישבה לידי. הדרקון שלה סובב את ראשו אלינו. ענק, ייחודי. לא דומה לאף דרקון מאף סרט.
"למה את לא רוכבת עליו?"
"על אורם?" היא פרצה בצחוק. "אסור לרכוב עליו. הוא רק מרשה לפעמים לעוף אִתו."
הדרקון השמיע נהמה ולאחריה תקתוקים. היא ענתה לו בנהמה עמוקה דומה.
"את מבינה אותו?"
היא הנהנה. "בטח. זה הדבר הראשון שווידאתי שאני מצליחה לארגן כאן." היא הביטה מסביב. עננים ריחפו בגובה מעלינו. דרקונים ברקע. משטח הדשא הענק למטה.
כחכחתי בגרוני להסב את תשומת לִבּה. היא חזרה להביט בי. "באת לחפש אותי כי כיביתי את התגיות שלי."
הנהנתי.
"מה, אתם מנטרים את זה?"
"אנחנו מקבלים בקשות מקרובי משפחה, חברים, לפעמים מחוקרים שמנסים לאתר אדם מסוים."
"הם יכולים לאתר אותי על פי השם שלי."
התאפקתי לא לצחוק. "יש כאן מיליארדי אנשים, והשמות חוזרים על עצמם. אי-אפשר להריץ חיפוש על פי השם. חייבים תגיות, אחרת אי-אפשר למצוא אותך."
"אבל יש גם מיליארדי תגיות."
"נכון. אבל אחרי שמצליבים מספיק תגיות קל לאתר אדם ספציפי." היא אקדמאית, אני יכולה לנסות לשכנע אותה כך. "וגם, את יודעת, יש חוקרים שמנסים לאתר אנשים על פי קבוצה מסוימת. נגיד, כל מי שחי בתחילת המאה העשרים ואחת. כל הנשים עם השׂיער הקצר."
היא פלטה צחוק קצרצר. "לצורכי מחקר על אופנה?"
"למשל." חייכתי. "אי-אפשר למצוא אנשים בלי התגיות שלהם. זה מה שאני עושה. מוצאת אנשים אבודים ועוזרת להם לתייג את עצמם כך שבעתיד יהיה קל למצוא אותם אם צריך."
סול שבה להביט אל הדרקון שלה. אורם. "מישהו חיפש אותי?"
הנהנתי.
היא הביטה אל רגליה המתנופפות באוויר הריק. לא נראה שהישיבה על ספסל מרחף מפחידה אותה. אבל היא הרי עפה באוויר עם דרקון. היא נאנחה והרימה את עיניה אלי. "הוא אמר שהוא לא ינסה למצוא אותי. שהוא ימשיך הלאה. שהוא לא ייתן לזה להעיק עליו."
"הם תמיד אומרים את זה," אמרתי בשקט.
היא שתקה. גם אני.
"את לא מתה."
נדתי בראשי.
"וכשתמותי, תהיי כאן?" היא הרימה את פניה אלי.
משכתי בכתפיי. "נראה מה הגיבוי האחרונה שלי תחשוב."
היא חזרה להביט בכפות רגליה. "אני לא הגיבוי האחרון שלי." היא המשיכה לדבר מבלי להרים את מבטה אלי, "היה גיבוי חדש יותר. אני לא יודעת למה הוא ניסה בכלל לגבות אותי כשהייתי במצב הזה. כבר לא היה מה לגבות. הנזק המוחי היה חמור מדי. הוא הדליק את הגיבוי, ומיד הגיעה הודעת חוסר תקינות, ואז הוא מחק אותו והעלה את הגיבוי הקודם מהכונן המקומי. הוא סיפר לי. ככה אני יודעת." היא בטח מחקה את התגיות שלה אחרי הפגישה ההיא. הבעל לא סיפר לנו.
נשכתי את שפתי. לא להביע זעזוע.
"זה לא רצח. נכון?" היא הרימה את עיניה אלי. "כי זה היה גיבוי תקול."
"היו לו הרשאות למחיקת גיבוי?"
"חתמנו כשהתחתנו."
"אז זה בסדר." המעשה שלו היה חוקי לגמרי, והוא כן וידא שיהיה גיבוי שלה שעובד וקיים. לפחות זה. היו מספיק אנשים ששכחו שגיבוי, תקול ככל שיהא, הוא עדיין אדם בעל תודעה. מזל שהוא הריץ את הגיבוי על שרת מקומי לוודא שהוא תקין לפני ההעלאה לרשת העולמית. אם הוא היה מנסה למחוק גיבוי מהמערכת העולמית הוא כבר מזמן היה עצור על רצח.
"את יודעת למה הוא מחפש אותי?"
"אנחנו לא שואלים."
"אני יכולה לכבות את התגיות שלי. הסבירו לי את זה כשהגעתי. את לא יכולה להכריח אותי להשאיר אותן." מרד נשמע בקולה.
הנהנתי שוב ועניתי, כשאני מקפידה על נימה רכה, "ברור. זו בחירה שלך. את יכולה להחליט שאת לא רוצה שימצאו אותך. לא משנה מי, תמיד תישארי מוסתרת."
"בדיוק." היא זקפה את סנטרה. לרגע קצרצר היא נראתה כמו חומט כשהיא מתעקשת על משהו.
נאנחתי. זו הייתה האנחה המהוקצעת שלי, זו שהתאמנתי עליה במשך שבועות עד שהגעתי לתמהיל הנכון של הבעת אמפתיה, קושי ומעט אכזבה.
האבודה שלי הרימה את ראשה. "מה?"
"כלום." שמרתי על פני חסרי הבעה. "רק… את יודעת."
"יודעת מה?"
משכתי בכתפיי, "הוא לא יפסיק לחפש."
היא הביטה בי ושתקה.
"את מבינה את זה, נכון? אני אחזור אליו ואגיד שמצאתי אותך, אבל הוא לא יכול לתקשר אִתך כי תגית 'זמינה' שלך כבויה. הוא ינסה בעוד חברות ובסופו של דבר…"
ועכשיו, לשתוק. לתת לה להשלים לבד את המשפט שאני לא אומרת.
היא החווירה. "הוא עלול…"
הנהנתי.
"אבל…"
משכתי בכתפיי. "אנשים שאיבדו מישהו שיקר להם עושים דברים מטורפים לפעמים. זה אחד החסרונות במקום הזה. הוא יודע שאת כאן, והוא יבין שהדרך היחידה שלו למצוא אותך היא להגיע לכאן בעצמו."
היא אחזה בידי. "לא. אני לא מוכנה. תפני אותו למרכז תמיכה. אני יודעת שיש כאלה. קראתי תמיד את הפרסומות שלהם ברכבת. 'לעזור לך להמשיך הלאה' וכל זה."
"אני חושבת שהוא כבר היה שם." הנחתי את ידי על ידה. "הם לא מצליחים לעזור לכולם. לפעמים אנשים פשוט לא מסוגלים להרפות." לא היה לי מושג איך הוא הצליח לעבור את הוועדה, במצב שבו הוא היה כשהוא פנה אלינו.
"אז שיבוא כמוך." ידה הזיעה בשלי. "את לא… את…"
"זה רק העתק שלי. נכון. לא גיבוי." היססתי כמה לחלוק. "אבל זה לא אותו הדבר. אני כפופה להמון כללים וחוקים, ואני כאן רק למטרה מסוימת. אסור לי לחפש את בני המשפחה שלי, למשל. אִתם אני יכולה לתקשר רק דרך הממשק המאושר."
"זה מקום דוחה," היא העירה.
"נכון." הייתי פעם אחת בממשק המאושר, במסגרת עבודת השורשים בכיתה ז'. הוא היה מלוכלך מרוב שימוש, שחוק ונטול פרטים. לא כמו המרחבים שהיו נגישים רק לגיבויים ולהעתקים המעטים שהורשו להסתובב בהם. לא הייתה ברֵרה. החשש מפני עומס יתר על המערכת אם לכל בני האדם יהיו העתקים גבר על הצורך בהמשך מגע עם הגיבויים. אנשים מתים נותרו מתים עבור החיים.
"אבל…" היא התחילה להגיד, ונתקעה. "אבל…" היא משכה באפה, "אני לא רוצה שהוא יגיע לכאן. אני בעצמי לא רציתי להיות כאן. רציתי לחיות. היו לי כל כך הרבה תכניות. היינו אמורים להזדקן ביחד. ועוד לא סיימתי את הפוסט שלי. ו… ו… יש את ההרצאה ש…" הדמעות שלה פרצו בזו אחר זו. היא לא התייפחה בקול. היא שמרה את הבכי בתוכה, ורק מעט ממנו חמק מן השליטה העצמית שלה.
המתנתי בשקט לידה עד שהיפחות יגוועו. כשנראה שהבכי נספג חזרה למקום ממנו הוא פרץ הושטתי לה ממחטה. הדמעות המדומות נספגו בממחטה המדומה. רק העצב שלה היה אמִתי. היא משכה באפה והביטה אל הדרקון.
"טוב," היא אמרה בקול שקט.
"להדליק את התגיות שלך?"
היא הנהנה מבלי להביט אלי.
הדלקתי את "אקדמיה", "פרן", "שׂיער חום", "אישה". הוספתי את הגיל, מבנה גוף, שנת הלידה, שנת הפטירה ומקום הפטירה. יש ארכיבאים שמוסיפים חודשים וימים, אני מעדיפה שלא להיכנס לפירוט יתר בתגיות. הוספתי מידע מתומצת של הדפים שהיו לי עליה. אסא בטח היה מוסיף את שם הדרקון שלה. לאחר מחשבה הוספתי "גרביל". היא לא הביטה בענן שהתעבה מעל ראשה. עשרות אותיות התקבצו מעליה, מתלכדות ונפרדות בהתאם למקום אליו הבטתי.
"להוסיף 'זמינה'?" שאלתי בשקט.
היא הנהנה, עדיין מביטה אל הדרקון שלה.
הוספתי.
היא הביטה אלי. "את לא מוסיפה את השם שלך?"
נדתי בראשי. "אין משמעות לארכיבאי הבודד." הוצאתי את כרטיס הקשר המעוצב שאסא הכין עבורי פעם. "אם את צריכה משהו, אם התגיות שלך אובדות או אם את רוצה ללכת למקום אחר, תשלחי לי הודעה. אני אשתדל לעזור."
היא הביטה בכרטיס הקשר. מעל ראשה הופיעה תגית "איתורן".
"אני יכולה ללחוץ על התגית והיא תשלח לך הודעה?" היא הרימה את ידה אל התגית מעל ראשה. התגית, כמובן, התפוגגה ברגע שהיא ניסתה לגעת בה, והתגבשה אחרי שידה עברה בחלל בו היא הייתה.
"לא, מספיק שתבקשי לשלוח אלי הודעה. התגית רק מאפשרת לעקוף את הבירוקרטיה." ומסמנת לחיפוש עתידי שאנחנו טיפלנו באבודה הזו.
"טוב," היא אמרה והושיטה לי את ידה.
לחצתי את ידה. כמו עם חומט, החושים שלי זעקו שזו לא יד אמִתית. הייתה לה העוצמה והמרקם של יד אמִתית, אבל משהו בה היה שגוי. אולי הידיעה שהאדם שאת ידו אני לוחצת קיים רק כגיבוי במערכת מדומה, והגוף המוחשי שלו התפוגג מזמן.
"ואם תרצי לכבות את התגיות, בבקשה תדברי אִתי מראש?"
היא הנהנה.
קירבתי את הספסל לדרקון שלה, והיא קפצה לרחף לידו. "להתראות." היא נופפה, מעט כמו חומט, ושניהם עפו ממני בסערת נשיפות, נהמות ותקתוקים.
הרמתי את ראשי אל השמים. לא היה לי אבוד אחר בפרן כרגע, ואפילו שזה אחד מהמקומות היפים שיש כאן, הייתי צריכה לחזור לשולחן, לדווח על סול, האבודה שנמצאה, לדבר עם הבעל ולעבור לפרויקט הבא.
"הביתה," אמרתי לאוויר הריק.
הספסל התפוגג מתחתיי, והכבידה שבה להעיק עלי. פקחתי את עיניי לחדר שלנו. הקסדה אווששה כשהיא נפרדה ממני. התעלמתי מהכיסא הריק מולי. וידאתי שהקסדה תלויה במקומה. שפשפתי את עיניי. התמתחתי. המתנתי שהסחרור הקל יעבור, והזכרתי לעצמי שאין אף אחד שיתפוס אותי אם אפול.
השעון הראה צהריים. זו השעה שבה אני לרוב צריכה לשכנע את אסא ששום דבר רע לא יקרה לו במכונית, ולהפעיל את האלגוריתם האקראי פעמיים כי בפעם הראשונה הריצה לא חלקה, משום מה, ולהתווכח עם אסא שהבעיה היא באלגוריתם ולא במכונית.
התיישבתי חזרה בכיסא ועצמתי את עיניי. העליתי את המספר של הבעל. ושלחתי בקשת התקשרות. הוא ענה לאחר רגע.
"מצאנו את אשתך לשעבר," אמרתי. ברבים. כאילו אסא עדיין כאן. הדחקתי את הדמעות.
"תודה." שפתו התחתונה של בן שיחי רטטה בבכי שלא נמצא לו מוצא.
"אתה יכול לפגוש אותה רק בממשק המאושר, כמו קודם. היא…" היססתי לרגע. "היא ביקשה שתמשיך את חייך. היא אוהבת אותך מאוד ודואגת לך."
האדם שמולי מחה את עיניו. "אני יודע," הוא אמר והבכי נשמע בקולו. "אני רק צריך… רק הייתי צריך להגיד לה…" הוא משך באפו ואמר, "אני יכול להגיד לה בעצמי עכשיו, נכון?"
הנהנתי. הוא יצטרך ליצור לעצמו העתק, וזה תהליך מסובך בהרבה מהכנת גיבוי. במקום לגבות את כל תודעת האדם צריך ליצור העתק חלקי, שעדיין מקושר לאדם החי, שעובד רק דרך ממשק ייחודי, ודורש הזנת נתונים כפולה. גם מהמציאות וגם משם. אבל זו לא בעיה שלי.
"בהצלחה," אמרתי. "תודיע לי בבקשה אם יש בעיות."
"תודה רבה. תודה." הוא מחה את עיניו והוסיף, "ותודה גם לשותף שלך. כשהוא אמר שתסיימו הכול תוך שבוע לא האמנתי לו. תודה רבה."
"להתראות," אמרתי והתנתקתי לפני שקולי ירעד.
פקחתי את עיניי. מראה הכיסא הריק מולי הלם בי. יצאתי מהמשרד והלכתי אל המשרד של שמידט. היא ישבה מאחורי שולחן לבן ובוהק, ועליו הקרנות על גבי הקרנות. נראה היה שהיא בוחנת לפחות חמישה אבודים בבת אחת, ומפיקה דוחות תוך כדי.
נקשתי בדלת. שמידט הרימה את פניה אלי. היא כיבתה את ההדמיות בהינף יד והחוותה לכיסא שמולה. ירוק זית.
התיישבתי.
"מצאתי את האבודה. היא באמת הייתה בפרן. הדלקתי את תגית 'זמינה' שלה. דיווחתי לבעל. אוציא דוח מלא בהמשך."
שמידט שתקה.
נשכתי את שפתי. "ההצעה שלך לגבי ימי החופש…" היססתי איך להמשיך.
"עדיין בתוקף."
"זה בסדר אם אנצל אחד מחר? אני רוצה לנסוע להורים של אסא."
שמידט תקתקה על מקלדת שלא יכולתי לראות. "העברתי לך שלושה. לניצול בהתאם לצורך."
"תודה." קולי הצטרד. כחכחתי בגרוני שוב. "תודה," אמרתי בקול ברור יותר.
"אין מספיק הבנה לאבל של חברים," אמרה שמידט בקול רך. הייתה בו מזיגה שווה של הבנה והכלה.
נעמדתי. "תודה," אמרתי בפעם השלישית ויצאתי מהחדר. מאחוריי שמעתי את ההדמיות נדלקות מחדש. מחיתי את עיניי ויצאתי מהבניין.
המכונית שלי הגיעה לאסוף אותי מהכניסה לבניין. המדבקה "גיבית?" מאחור נצנצה בשמש הצהריים. נכנסתי.
הקול המכני אמר באינטונציה משתנה, "בשעה זו לרוב אנחנו נוסעים אל…" הקול השתנה לקולי המוקלט מראש, "מסעדה, אקראי, צהריים." הקול חזר לקול המכני הרגיל, "נא לאשר נסיעה."
"בית," אמרתי, וקיוויתי שהמכונית קלטה את זה.
"בית. מאשר," אמרה המכונית.
פרצתי בבכי.
~~~~~~~~~~~~~~~
בבית חיכתה לי הודעה מוקלטת מאיילי. "צרי קשר, או שאני עולה על המעבורת הראשונה."
בדקתי את הפרשי הזמנים, השעה אצלה הייתה כבר קצת אחרי חצות. היא כנראה הקליטה לי לפני שהלכה לישון. שלחתי לה "פינג" בלבד. שתדע שאני בסדר.
"ערה?" איילי חזרה אלי בהפרש מזערי.
"בדיוק נכנסתי הביתה," עניתי. הדלקתי את המקרנים, ודמותה התממשה מולי באמצע המסדרון. הנחתי את התיק ליד הדלת. זו הייתה הדמות הסטנדרטית שלה, שהיא השתמשה בה כשהרשת בהיינליין-מרכז הייתה לא יציבה. השלב הבא היה לעבור לתקשורת קולית בלבד, ואז לרוב ויתרנו על השיחה והמתנו להתייצבות הרשת.
"ואת?"
"מארגנת את התיק של הקטנות לגן למחר. הן צריכות להביא טנא. מאיפה אני אארגן להן ביכורים באמצע הירח?" הדמות המוקרנת של איילי הניפה את ידיה באיחור של שנייה מהמילים.
"שימי כמה אבנים בשקית מִחזוּר, וספרי להן שזה המנהג בארץ."
איילי צחקה. "הן עוד ידרשו שאוכיח שאלה אבנים חדשות. בנות פחות ממיליון שנה או משהו."
הצלחתי לחייך. איילי סיפרה לי על הדייטים האחרונים שלה. היה בחור גבוה וחמוד, ובחורה נמוכה עם שׂיער צבוע בירוק שזרח בחושך. לא הערתי לה שרק לפני כמה ימים היא קיטרה שלא מצאה דייט כבר חודש. הוצאתי את הדפים מהתיק. הכנתי לעצמי כוס תה.
איילי פיהקה.
"אולי תלכי לישון, אם השנה שכמוך?" התיישבתי על הספה בסלון. וידאתי שהטלוויזיה כבויה.
"אני עדיין מנסה לגרום לחתיכות החלבון המכוערות האלה להיראות כמו ענבים. תזכירי לי מה הצבע שלהם אמור להיות?"
"כתום רדיואקטיבי," עניתי.
"איזה מזל שיש לי אותך," אמרה איילי.
"תקשיבי, אם את רוצה את האדם שיודע מה הגוון הנכון של ענבים, זה…" ונחנקתי בבת אחת.
ההקרנה של איילי עמדה באמצע הסלון שלי. היא רכנה לפנים. "אוי, מותק."
הוצאתי את נייר הטואלט מהתיק. הנייר מהשירותים. גס. בז'. הבכי שלי התגבר.
"אני בוכה בגלל צבע של ענבים." המילים שלי נקטעו ביפחות. "סתם צבע של ענבים."
"זה בסדר, מותק." איילי אמרה בקול שקט. השפתיים שלה לא מסונכרנות עם המילים. "זה בסדר לבכות."
"מה הלאה?" קרעתי חתיכה נוספת מהגליל שעל השולחן ומחיתי את אפי. "לבכות בגלל שנייר הטואלט המכוער הזה בצבע בז'?"
"הכול בסדר. מותר לך לבכות בגלל הכול. אני זוכרת שאחרי שאמא שלי נפטרה בכיתי יום אחד בגלל שהאטריות נדבקו לי אחת לשנייה."
הרמתי את ראשי לדמות שלה. "אבל זו אמא. זה הגיוני לבכות בגלל אמא שלך."
"זה בסדר לבכות גם בגלל חבר." דמותה של איילי התיישבה לידי. היא סיפרה לי פעם שהיא הניחה כיסא במקום שבו הספה שלי נמצאת כדי שתוכל לחקות את הישיבה על הספה. לא סיפרתי לה שהדמות שלה היטשטשה לתוך הספה, ונראה כאילו היא חלק ממנה.
"אני יודעת שזה בסדר, אבל עד כדי כך? אני לא מצליחה לעבוד. יצאתי בצהריים בגלל…"
"עברו יומיים," איילי קטעה אותי. "רק יומיים. למה את חושבת שאת אמורה להמשיך כאילו כלום לא קרה?"
משכתי עוד חתיכה מנייר הטואלט. "אבל אני יודעת שהגיבוי שלו יופעל. אני יודעת ש…"
"את יודעת שהוא יהיה קיים. זה לא כמו ללכת אִתו לעבודה בכל יום. או לצאת לצהריים. או לחלוק מרק אננס חריף."
צחקתי בין הדמעות. משכתי באפי. "זה יעבור?"
איילי היססה. הישרתי אליה את מבטי, "תשקרי לי."
"זה יעבור. עוד כמה ימים לגמרי תשכחי מה הפריע לך כל כך. אולי אפילו לא תזכרי לחפש את הגיבוי שלו."
"מי רוצה לחפש אותו בכלל? סתם מבריזן."
איילי הנהנה. ההקרנה המופשטת לא העבירה מספיק טוב תווי פנים. לא הצלחתי להבין אם היא מראה חמלה, הבנה או שעמום.
"רוצה לראות סרט?" היא שאלה.
נדתי בראשי. "זה עדיין על הסרט ההוא. אני לא מסוגלת."
איילי הניחה את ידה על כתפי. מעט מעל, כדי לא לשבור את האשליה.
"לכי להכין טנא. אני אהיה בסדר." מחיתי את עיניי.
"צפצפי אם את צריכה לדבר עם מישהו. לא משנה השעה."
הנהנתי. השיחה ניתקה. הסלון שלי התרוקן. ישבתי לבד על הספה, בוהה במסך הטלוויזיה הכבוי. מתישהו אצטרך להדליק אותה, לכבות את הסרט ולהשלים עם כך שאסא לעולם לא יגיע לצפות בו אִתי.
הדמעות נשארו כלואות בגרוני. קמתי. לקחתי את נייר הטואלט בצבע בז' לחדר השינה, והלכתי לישון, מקווה שמחר יהיה נסבל יותר.
~~~~~~~~~~~~~~~
בחלום הסתובבתי בין החדרים בדירה של אסא וחיפשתי אותו, והוא כל הזמן היה בחדר אחר ולא בא כשקראתי לו. התעוררתי חנוקה במיטה ריקה. היו לי שלוש הודעות שלא נקראו. אחת משמידט שרצתה לשאול מה שלומי, אחת מאיילי להזכיר לי לאכול ארוחת בוקר, ואחת מחברת ביטוח שרצתה לוודא שעדכנתי את הגיבוי שלי. חסמתי את חברת הביטוח, שלחתי לאיילי "קפה זה אוכל!", והודעתי לשמידט שאני בדרך להורים של אסא. אחרי היסוס שלחתי לה הודעה נוספת ושאלתי אם היא מעוניינת שאמסור להם משהו.
היא שלחה הודעה כתובה: "לא, שלחתי זר פרחים. אני מאמינה שזה מספיק ממקום העבודה".
סגרתי את הממשק והלכתי לשירותים. מהמראה הציצה אלי דמות סתורת שׂיער, ממשקי הרקות שלה מבהיקים בחדר הקטן. שקיות שחורות מתחת לעיניים. קמטים על המצח. עוד מעט איראה כמו שמידט.
שטפתי פנים. התלבשתי. עניתי לעוד שתי הודעות מאיילי, שאחת מהן הייתה תמונה של הטנא שהיא הכינה. אבני ירח צבועות בכתום זרחני בשקית זבל, ויצאתי לדרך.
השבעה נראתה כמו כל שבעה שהייתי בה אי-פעם. שולחן ועליו מבחר מאפים תוצרת בית מהשכנים שמשקיעים באמת, קופסת בורקסים. קפה ותה להכנה עצמית. הורים טרוטי עיניים. בכי שמרחף בין המילים של כולם.
אחותו הציעה לי לשתות, והלכנו לשבת בחדר ליד.
"רציתי לשאול…" היא מרטה את שפת כוס הקלקר שהיא אחזה, "רציתי לשאול אם את יכולה לראות אותו. אם את יכולה…" היא פוררה את שפת הכוס לגמרי. "אם את יכולה לבדוק מה שלומו."
נדתי בראשי. "הוא ב'הסתגלות'."
היא הביטה בי. כמובן. היא לא הכירה את הסלנג שלנו.
"כל גיבוי, ברגע שהוא מאושר מבחינת תקינות, נמצא במקום ייעודי שבו הוא לא יכול להיפגע."
"הוא יכול להיפגע?" היא החווירה.
"לא! לא." הנחתי את ידי על ידה. "לוקח זמן להתרגל למצב החדש. התודעה צריכה להתמודד עם קלט חושי שונה. הגיבוי מועלה למקום שבו התודעה יכולה להתנסות בכל מיני דברים בלי להזיק לעצמה. נגיד, בלי לדמיין שהיא…" עצרתי את עצמי. לרוב דיברנו על תודעות שמדמיינות את עצמן נעלמות, והממשק מפרש את זה באופן מילולי מדי. אבל זה לא קרה כבר כמעט חמישים שנה. "…נופלת. הקלט של כאב ממשי שם, וגיבויים עלולים להכאיב לעצמם בטעות. לוקח להם זמן להבין מה גבולות היכולת שלהם."
"אבל אין לו גבול. נכון?" היא עפעפה ומחתה את עיניה בגב כף ידה. "הוא יכול ליצור עכשיו הכול."
הנהנתי. "ברגע שהוא יצא מ'הסתגלות'. הוא יוכל להמציא לעצמו דברים בהתאם למקום בו הוא ישהה."
"אז…" היא חזרה למרוט את שפת הכוס שלה. פירורים לבנים צפו במים. "רציתי לבקש… ייקח לנו זמן לעבור את הוועדה. את יודעת. קשה להראות כאילו הסתגלת לחיים בלי…" היא השתתקה.
הנהנתי. "למשפחה לוקח לרוב בין שישה לעשרה חודשים לעבור את הוועדה."
החיוך שלה התפוגג. "אז רציתי לבקש. בגלל העבודה שלך. אולי…"
אוי לא.
"אולי את יכולה לחפש אותו שם? את יכולה רק…" הקול שלה נשבר. "רק לבדוק אם הוא בסדר? שיש לו חברים. שהוא לא לבד. שהוא מצליח להתמודד וליצור ו…" היא הסתירה את עיניה בכף ידה וגיששה אחרי ממחטה בכיסה. היא מחתה את עיניה והרימה את מבטה אלי. בפעם הראשונה הבחנתי שצבע עיניה זהה לזה של אסא. הייתי צריכה לשאוף לאט כדי לא לדמוע בעצמי.
"אני אמנם לא משפחה, אבל עדיין הייתי קרובה אליו. גם אני אצטרך לעבור ועדה לפני שאני אוכל ליצור אִתו קשר."
היא נשכה את שפתה. "לא חשבתי על זה. חשבתי שבגלל שאת עובדת שם…"
"בגלל שאני עובדת שם אני חייבת להקפיד על הכללים עוד יותר. אנחנו אמורים להוות דוגמה." חייכתי חיוך חיוור, דומה לשלה, שהתפוגג באותה המהירות.
היא לחצה את ידי. "נעבור את זה. אל תדאגי."
הנהנתי ובלעתי את הדמעות. חיבקתי ואמרתי שאתגעגע, סירבתי לעוד קפה ויצאתי חזרה הביתה לבכות במכונית.
"המתן," אמרתי לפני שהמכונית תציע לי לאכול צהריים, והתרווחתי במושב. בבית לא אמצא את עצמי. בעבודה שמידט תרחף מעלי ותבדוק כל הזמן מה שלומי. אני יכולה להסתובב בקניון במשך כמה שעות. להסתכל על בגדים בגזרה שלעולם לא תתאים לי, לבהות בנעלי עקב שלעולם לא אצליח לעמוד בהן, לעלעל בספרים בחנות ספרים, לשבת בבית קפה ולשתות משהו יקר מדי. אני יכולה להתקשר לאיילי. היא תפסיק כל מה שהיא עושה. היא תקשיב לי בוכה, ותהנהן בהשתתפות ותציע עצות שלא יכולות לגשר על הפער של שלוש מאות ושמונים אלף הקילומטרים שבינינו.
בהיתי מהחלון. צמרת עץ התנועעה ברוח שלא יכולתי לחוש בתוך המכונית. עלה בודד התנתק ונשר על המדרכה. הדבר היחיד שרציתי הוא המיטה שלי. השמיכה שלי. הבכי שאפשר לבכות רק לבד.
"בית," אמרתי.
"בית. מאושר," אמר הקול המכני, והמנוע רעם.
~~~~~~~~~~~~~~~
שלושה ימים מאוחר יותר מחיתי את עיניי, שאפתי עמוקות, ויצאתי מהמכונית בשערי "איתורן". השומר בכניסה נופף לי כשכרטיס העובד שלי הבהב. הממשק התחבר אוטומטית, ומספרים רצים הופיעו בתחתית שדה הראייה שלי, לסמן את מספר המיילים שלא נענו. הפעלתי את סנן הדחיפות. המספר קטן בחצי, אבל עדיין הייתה ערמה. שתי קריאות משם. אחת של חומט. היא שלחה לי ציור בצבעי גואש של גרביל עם כנפיים. השנייה של סול, האבודה שלי. מעניין מה היא צריכה.
עליתי למשרד שלנו. שלי. הדלת הייתה סגורה. כמובן. כי היום אף אחד לא הגיע לפני והדליק את האור, ופתח תריס אבל לא את החלון כי חודר רעש מבחוץ שמפריע לו להתרכז, והדליק את המזגן הכי קר שיש ואחר כך העלה לטמפרטורה סבירה כשהגעתי.
לחצתי על הידית ופתחתי את הדלת. דלת ישנה. עדיין לא שדרגו אותנו לקוראי טביעות אצבעות כמו את המחלקות האחרות. הדלקתי את האור. היססתי לרגע והשארתי את המזגן כבוי. רציתי לצעוק לחדר הריק "אתה רואה? זה מה שקורה כשאתה מבריז!" אבל שתקתי. במקום זה הבאתי עוד גליל נייר טואלט, שתיתי כוס מים, שלחתי הודעה לשמידט: "אני כאן, האבודה חיפשה אותי", והתחברתי.
חומט חיכתה לי ליד השולחן.
"איפה היית?" היא רצה אלי. "את לא תאמיני מה קרה לאוגר שלי!" היא הוציאה אותו מכיס השמלה שלה. הוא עדיין עטה מבט מבולבל ועדיין ריחף באוויר, אבל היה מעט קלוש יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא ייעלם תוך כמה ימים.
"תראי!" היא הושיטה אותו אלי.
צמצמתי את עיניי. "מה קרה לו?"
"תראי!" היא קראה שוב והצביעה על אוזנו השמאלית. "הוא חולה!"
הבטתי מקרוב. היו כתמים קטנים אדומים על אוזנו השמאלית של הגרביל. אין שום סיבה שגרביל יחלה. לא כאן. זה סתם יציר תוכנה נטול ממשות. הושטתי את אצבעי אל האוזן.
"תיזהרי!" אמרה חומט. "שלא תידבקי גם."
"אני בטוחה שלא אדבק."
נגעתי באוזן. הכתמים היו דביקים. איכס. שפשפתי את אוזנו של הגרביל. רגע. הכתמים נמרחו. הרמתי את אצבעי. היא הייתה מרוחה בצבע אדום. חומט נעצה את מבטה בעיניי וזקרה את סנטרה.
"הממם," אמרתי.
"הוא חולה מאוד," אמרה חומט.
"בלי ספק." כרעתי מולה, כך שעיניי היו בגובה עיניה. "את רוצה לספר לי מה קרה לו?"
חומט בטשה באדמה. "הוא היה בסדר, ואז פתאום הנקודות האלה הופיעו, והוא…" היא חטפה את הגרביל שריחף בינינו ודחפה אותו לכיס השמלה שלה, מתעלמת מציוצי ההתמרמרות שלו.
"חומט," אמרתי בשקט, "למה צבעת את האוזן של הגרביל שלך?"
"אני לא!" היא הרימה את קולה.
שתקתי והבטתי בה. שפתה התחתונה החלה לרטוט.
"אני רק… אני…" היא משכה באפה. "את היית מסכנה, ואמרת שאסא הוא גיבוי עכשיו, וייקח לו המון זמן לצאת מהתקופת הסתגלות, ואני יודעת שגיבויים… הם לא אוהבים עותקים כמוך… אז אולי הוא ירצה זמן לבד… והורים… הם אוהבים להגיד לילדים שלהם מה לעשות, ואז הם לא צריכים לחשוב על דברים. אז זהו."
מה ההורים שלה אמרו לה לעשות? ממה הם נמנעו לחשוב?
ליטפתי את שׂיערה. "ניסית להסיח את דעתי?"
היא הנהנה.
"תודה."
חומט משכה באפה שוב. אם אסא היה כאן הוא היה מגשים את אחת מהממחטות המעוטרות שלו. במקום זה הגשמתי נייר טואלט מחוספס בצבע בז' ומחיתי את אפה ודמעותיה.
"חומט, רוצה לבוא אִתי לסיבוב? אני צריכה לנסוע לפרן."
עיניה של חומט נדלקו. "כן!"
יצרתי קשר החוצה. "דרוש מעבר לפרן. שתיים."
"פרן. התקבל." אמרה הגלויה שהופיעה על שולחני.
חומט אחזה בידי. כף ידה הייתה בלתי ממשית, ועדיין מיוזעת ורכה.
השולחן נעלם. השומר עדיין עמד בשער הזהב, לבוש בשריון עור וקשקשים, חבוש קסדה שעליה מתנוסס פסלון של דרקון.
הורדתי את הקריאה שקיבלתי מהאבודה שלי והצגתי אותה לשומר. "נקראתי על ידי אחת משוכנות המקום," אמרתי.
השומר סקר את התגיות שלי ואת התגיות של חומט. הן התערבלו מעל ראשה והתנגשו זו בזו.
"אין כניסה לקטינים," הוא אמר.
כמובן. היו להם מעופי דרקונים שניסו לחקות את המעופים שבספר.
הידקתי את ידי סביב כף ידה של חומט. "היא תישאר אִתי במשך כל הזמן, ולא תיחשף לתכנים שלא מתאימים לגילה."
השומר הנהן ופינה לנו את הדרך. חומט כמעט צייצה כשהיא עברה בשער. הגרביל הציץ מכיסה. הספסל המרוט שלי התגשם מולנו. חומט קימטה את מצחה. "מה זה?"
התיישבתי על הספסל. חגורות בטיחות נמשכו ממנו והצמידו אותי אליו. טפחתי על המקום הפנוי לידי. "זו ההסעה שלנו."
"חשבתי שנטוס ככה," חומט הצביעה אל השמים, במקום בו שלושה דרקונים כחולים רדפו זה אחרי זה במעגל ענק.
"מה פתאום." השתדלתי להישמע יהירה ומתנשאת. "זו הסעה מיוחדת לארכיבאים. לאף גיבוי אין כזו הסעה." נשפתי בבוז, "אבל אם את רוצה דרקון כמו שיש לכל אחד אחר…"
"לא! לא!" חומט קיפצה על הספסל לידי. "אני רוצה לנסוע כמוך. כמו ארכיבית."
חייכתי אליה. משכתי חגורת בטיחות וחגרתי אותה. לא יכול להיגרם לה נזק גופני, כמובן, אבל זו בכל זאת לא סיבה לא להקפיד על כללי בטיחות.
חומט דחפה את הגרביל לתוך כיס השמלה שלה, אחזה בידי ואמרה, "אני מוכנה!"
"אז קדימה." הסטתי את מוטות ההיגוי. חומט צייצה שוב כשהתנתקנו מהקרקע. העפתי אליה מבט מזווית עיני. זו הייתה צווחת התרגשות, לא צווחת בעתה. שמרתי על מהירות נמוכה מהרגלי, והשתדלתי לטוס במקביל לקרקע. עיניה של חומט נפערו. שׂיערה התבדר ברוח. היא הביטה למעלה, למטה, לכל כיוון אפשרי, וחיוך ענק נמתח על פניה.
"את לא עפת עדיין?"
חומט נדה בראשה. "ב'הסתגלות' אסור לנו."
הסתגלות? היא נפטרה לפני עשרים שנה. אין לה מה לחפש במקום שנועד רק לאפשר לגיבויים להתרגל לעובדה שהם מתו, ללמד אותם איך לתייג את עצמם ואיך למצוא את המקומות שם שיתאימו להם. הייתה שם הפרדה ברורה בין גילים ובין אנשים. כל גיבוי היה רק עם הדומים לו עד שעבר את המבדקים והיה יכול לצאת. הסתגלות היה מקום בודד.
"למה את עדיין ב'הסתגלות'? את מכירה את המקום הזה טוב."
"יצאתי מ'הסתגלות' מזמן. אבל אחר כך חזרתי."
"למה חזרת?"
חומט הביטה אלי והחיוך שלה נעלם לרגע. "כי מהסתגלות אני מכירה את הדרך אלייך."
מצמצתי בעיניי. בעולם האמִתי יכולתי לחוש את הדמעות זולגות. הנחתי את ידי על כתפה וחיבקתי אותה אלי. "אז אני מאוד שמחה שנשארת שם."
חומט השתחררה מהחיבוק שלי אחרי רגע וחזרה לבלוע את העולם במבטים. ליטפתי את שׂיערה והרפיתי. חשוב לא להיקשר לגיבויים.
"תראי! שם!" חומט נמתחה במושבה והצביעה אל אחד הצוקים. מצמצתי. דרקון אפור-זהוב שכב מלופף בתוך עצמו על הצוק.
"מצוין, חומט!"
"הייתי יכולה להיות ארכיבית, כמוך," אמרה חומט.
"טובה יותר!" עניתי בהתלהבות דומה וחייכתי אליה.
הסטתי את המוטות והתקרבנו לדרקון הנם. סול ישבה לידו וליטפה את קשקשיו. היא הזדקפה כשהספסל שלי התקרב.
"שלום." היא נעמדה וניקתה את ידיה על מכנסיה. היא עדיין לבשה מכנסי עבודה וחולצה רחבה. ב"הסתגלות" בוודאות הראו להם איך להחליף בגדים. מעניין למה היא לא החליפה.
"שלום." החניתי את הספסל ליד מדף הסלע. חומט רטטה מהתרגשות לידי. "זו חומט," הצבעתי עליה, "והיא מאוד רוצה ללטף את הדרקון שלך."
הדרקון פקח עין ענקית אחת ונשף באפו. סול הניחה את ידה על חוטמו והושיטה יד לחומט. חומט קפצה מהספסל היישר למדף הסלע וקיפצה אל האבודה. ירדתי מהספסל והתקרבתי אליהן. לא ביקשתי ללטף את הדרקון. ממילא לא אוכל לחוש אותו באמת. לא כמוהן. האבודה הניחה את ידה של חומט על קשקשי הדרקון.
"לאט, לא לעצבן אותו," אמרה האבודה, והוסיפה מספר תקתוקים בשפת הדרקון.
הדרקון נשף שוב. חומט ליטפה אותו ביד קטנה. הדרקון עצם את עיניו. הוא נראה יותר ככלב שמשלים עם גורלו הנתון בידי ילדים מאשר דרקון הנהנה מהליטוף. חומט חייכה חיוך ענק.
"אני יכולה לחבק אותו?" היא לחשה.
הדרקון תקתק.
סול נדה בראשה. "הוא לא אוהב חיבוקים. הוא כן אוהב שעפים אִתו. את רוצה שנעוף?"
חומט הנהנה כל כך מהר שהתנועה נראתה כמעט מטושטשת. האבודה צחקה. "טוב, אז כשהוא יסיים לעכל נצא לסיבוב." לפני שהספקתי להגיד משהו, היא הוסיפה, "אבל נעוף לאט ואת חייבת להחזיק לי את היד, טוב?"
חומט המשיכה ללטף את הדרקון. העדות היחידה לגרביל שלה הייתה תפיחה בכיס. הנחתי שהוא מפחד. הוא כן עלול להיטרף על ידי יציר המקום הזה.
סול נעמדה ופנתה אלי, "אני מניחה שלא הגעתן כדי לטוס על דרקונים. יש בעיה?"
"את יצרת קשר אִתי." הושטתי לה את הזימון שקיבלתי, שכאן קיבל צורה של איגרת מוזהבת בקצותיה.
האבודה הושיטה את ידה ונטלה את הזימון ממני. "מוזר," היא מלמלה. היא החזירה לי את האיגרת. "דיברתי עם בעלי." היא עצרה ותיקנה את עצמה, "בעלי לשעבר. הוא רק רצה…" היא היססה שוב. "הוא רצה להגיד לי משהו אישי. להיפרד כמו שצריך. זה הכול."
גירדתי בראשי, "את לא זימנת אותי? אז…"
"באג?" שאלה האבודה.
"מוזר," אמרתי. מאז השדרוג האחרון למערכת לא היו טעויות בשליחת זימונים. הבטתי בחומט. היא עדיין ליטפה את הדרקון, הבעת פליאה על פניה.
אחת התגיות של האבודה תפסה את תשומת לבי. זו הייתה תגית שלי. היא הייתה באותו צבע כמו התגיות שלי, אבל הכיתוב שעליה נראה כמו משיכות מכחול עדינות, והיו לה שוליים שחורים, כאילו היא תגית שחורה שנצבעה משום מה בוורוד. זו תגית שאסא שינה. הגדלתי אותה. זו הייתה תגית ניתוב. אסא שלח לי הודעה דרכה.
התנשפתי, והעולם נעלם בבת אחת.
"עומס יתר!" זעקה הודעה שכיסתה את כל שדה הראייה שלי. הקסדה ניתקה ממני בבת אחת. הכבידה העיקה עלי. הדמעות זלגו ללא שליטה. נעמדתי, רועדת. מחיתי את עיניי. שתיתי את שאריות המים מהכוס שהשארתי על השולחן, והבטתי אל הכיסא הריק בצד השני של החדר.
"ככה?" אמרתי בקול, מרגישה מטופשת ברגע שהמילה עזבה את שפתיי. שאפתי עמוקות והתיישבתי חזרה בכיסא שלי. הודעת עומס יתר תיצור אוטומטית אזעקה אצל שמידט. שלחתי לה הודעה "הכול תקין, טעות מטופשת בחיווט", והתחברתי מחדש.
הפעלתי נוהל חירום והתממשתי על מדף הסלע. האבודה שלי אחזה בחומט המייבבת. חומט הרימה את ראשה ומיד רצה אלי. חיבקתי אותה.
"נעלמת, ולא ידעתי מה את עושה, ו… ו…" המילים שלה נמוגו להתייפחות.
הבנתי שזו הפעם הראשונה שהיא ראתה אותי נעלמת, ואצל גיבויים היעלמות אומרת הרס בלתי הפיך של הגיבוי. אני תמיד מקפידה שהיא תצא מהחדר לפני שאני חוזרת לעולם המציאותי. הידקתי את החיבוק שלי וליטפתי את שׂיערה. "הייתה לי בעיה בחוץ. זה הכול. אז המערכת שלפה אותי מיד כדי לתקן. עכשיו הכול בסדר."
היא התרחקה ממני מעט, פניה שטופי דמעות. "חשבתי שנאבדת."
"אם אני אלך לאיבוד, את בטוח תצליחי למצוא אותי." ליטפתי את שׂיערה. "את ארכיבאית מצטיינת!"
היא חייכה. הושטתי לה את אחת מהממחטות הרגילות שהגשמתי. היא ניגבה את פניה ומחטה את אפה. נעמדתי ופניתי אל סול. "אפשר לגעת בתגית שלך?"
סול נרתעה. הושטתי את ידי מעל לראשה. "יש כאן תגית שאני חושבת שמיועדת לי," אמרתי בזהירות. לא לחשוף יותר מדי מידע. "אני חושבת שאולי אחד הקולגות שלי הניח אותה כאן. אני רק רוצה לבדוק אותה."
סול הביטה למעלה, והבחינה בתגית. "אה, זה? הנחתי שהיא חלק ממה שאת שמת. היא באותו צבע כמו כל השאר."
התגיות התערבלו עם כל תנועה של ראשה. פחדתי שאאבד את התגית. ברור שזה בלתי אפשרי. תגיות לא הלכו לאיבוד, אלא אם כיבו אותן. אבל גיבויים גם לא היו אמורים לתייג גיבויים אחרים אלא במקרים יוצאי דופן. תגיות נועדו לעזור לנו למצוא את הגיבוי. הגיבויים היו מסוגלים לנווט שם בלי צורך בעזרים נוספים.
"את יכולה לשמור על חומט לקצת?"
סול הביטה אל הילדה שעדיין גירדה את אפו של הדרקון. "בטח."
חומט הרימה את ראשה אלי, "את הולכת?"
התקרבתי וכרעתי לידה. שמרתי על מרחק מהדרקון. לא הייתי בטוחה איך הוא יגיב למגע שלי. גם ליצורי המקום הייתה תודעה מסוימת.
"אני הולכת רק לקצת, לבדוק מה התגית הזאת. היא משונה ולא קשורה לשאר התגיות. את יודעת שזה חשוב, לוודא שהתגיות נכונות."
חומט הנהנה מהר. "ככה?" היא הושיטה את ידה לתגית הייחודית שלי, עליה היה כתוב "שייך לחומט", בכתב שנראה כמו עפרונות צבעוניים. אסא עיצב אותה וקישר אותה לחומט, בהתאם לבקשתה.
"נכון מאוד." ליטפתי את ראשה. נעמדתי מול האבודה שלי. "אני תכף חוזרת," אמרתי ונגעתי בתגית הניתוב של אסא.
העולם הבהב מולי. הייתי רגילה למעברים בשם, אבל המעברים לרוב נווטו מבחוץ וגרמו רק למעט סחרחורת. הפעם נעתי בשם על ידי תגית מקומית. הנחתי שזו תגית מקומית. איך אסא שתל אותה כאן? סול בטוח הייתה אומרת לי אם גיבוי היה מניח עליה תגית. אפילו אם אסא החליט לשנות את עצמו כך שהוא ייראה כמוני, לגיבויים הייתה יכולת להבחין בין העתקים לבין גיבויים. ההפרדה הייתה חיונית להישרדות הנפשית שלהם. ואיך אסא יצא מ"הסתגלות" בכלל? הוא אמור היה לשהות שם כמו כולם.
העולם הבהב שוב, והתמצק במשרד שלנו. לא. לא המשרד שלנו. עדיין לא חשתי כבדה ולא הייתה לי סחרחורת. זה היה העתק מדויק של המשרד שלנו כולל הכיסא שלי, מכונת המים המקולקלת בצד והתקרה עם האריחים הלא תואמים כי לקבלן נגמר הכסף באמצע השיפוץ.
אבל היו בו דברים שונים. החלונות הציגו מערבולת מסחררת של הגלקסיה שלנו. מתנפחת ומתכווצת, בהילוך מהיר של הדמיית מהלך חייה. הפינות היו מעט מעוגלות. היו קורי עכביש באחת הפינות, וכשהתקרבתי הבחנתי שלא ישב עליהן עכביש אלא פיה עדינת כנפיים שליקקה את אצבעותיה מנטפי דם. היא חשפה אלי שיניים. נרתעתי.
"שלום," אמר אסא.
קפצתי. הסתובבתי.
"עומס יתר!" הבהבה אזהרה ונשלפתי החוצה.
הקסדה התנתקה ממני. שכבתי בכיסא שלי, עיניי דומעות שוב. לעזאזל. שיחה נכנסת הבהבה בשדה הראיה שלי. שמידט. קיבלתי את השיחה.
"מה קורה? זו פעם שנייה בחצי השעה האחרונה."
"אני יודעת." השתדלתי להישמע רגועה. "יש לי איזושהי בעיה בממשקים. אני אלך לבדוק את זה עוד רגע."
"אולי עכשיו?"
"יש לי משהו לסיים, ואז אני אלך לבדוק את זה. אני לא בסכנה. המנגנון מופעל מוקדם, לא מאוחר. אני אשים עקיפה רק עד שאסיים את מה שאני עושה." נשמעתי כל כך רציונלית ומחושבת שכמעט האמנתי לעצמי.
"בסדר." שמידט פלטה אנחה שהייתה תמהיל מדויק של אכזבה מהממשק ומהשירות הטכני.
נעמדתי. הזהות והשוני בין החדר שהיה מולי לבין החדר שהייתי בו רגע קודם הלמו בי. לא היו קורי עכביש עם פיה בפינה, והחלונות הציגו את כר הדשא הירוק הסטנדרטי שצורף לכל חלון בכל חברה שלא אפשרה למשתמשים לשנות את הרקע.
שתיתי מים. ניגבתי את הפנים. שתיתי עוד קצת מים. הלכתי לשירותים. שטפתי את הפנים. חזרתי לחדר. שאפתי עמוקות. "בסדר," אמרתי לכיסא הריק של אסא, והתיישבתי מחדש בכיסא שלי. הפעם הכנסתי סיסמת מנהל ממשק והפעלתי עקיפה של אזעקת עומס היתר. רק לחצי שעה. לא ייגרם לי נזק בלתי הפיך. התחברתי מחדש.
נוהל החירום לא הצליח לאתר את המקום שבו אסא היה, אלא שלח אותי שוב לפרן. הופעתי מול סול וחומט.
"חזרת!" חומט רצה אלי בזרועות פרושות.
חיבקתי אותה. "עוד לא. הייתה לי תקלה במערכת, ונשלפתי מהר מדי. כמו קודם."
סול סרקה אותי במבט ארוך. "עוד תקלה במערכת?"
הנהנתי.
האבודה הרימה גבה אחת. "כמה מוזר. גם לבעלי הייתה תקלה במערכת כשהוא פגש אותי. אולי כדאי שתבדקו את המערכת שלכם."
נשכתי את שפתי. "בטח." חיבקתי את חומט. "תישארי כאן ואל תלכי."
חומט הנהנה וחזרה ללטף את הדרקון.
"את רוצה להישאר כאן עד שה…" האבודה היססה לרגע, "תקלה תחלוף?"
נדתי בראשי. "אני יכולה להתמודד עם זה."
סול נעצה בי מבט ארוך, מבין, חומל, ולאחר מכן כרעה ליד חומט. "רוצה לעזור לי להאכיל את אורם?"
שאפתי עמוקות, נגעתי בתגית הניתוב שמעל ראשה של האבודה, והבהבתי חזרה לחדר שלנו.
אסא עמד באמצע החדר. גבוה. לבוש בשחור. מחייך. בדיוק כמו בפעם האחרונה שעשינו גיבוי, יומיים לפני התאונה.
"היי," הוא אמר.
"היי." קולי רעד.
הוא שתק. גם אני.
"מה…" אמרנו ביחד, והוא חייך, ואני משכתי באפי. החיוך שלו נעלם.
"אני מצטער," הוא אמר בשקט.
הרגשתי את הדמעות במציאות זולגות על לחיי. "מה אתה עושה כאן?" כחכחתי בגרוני להדחיק את הדמעות. "כלומר, למה אתה לא ב'הסתגלות'?" נשמעתי כמעט כמו עצמי.
אסא משך בכתפיו. "הגעתי לשם, עברתי את ההדרכה הבסיסית, ואז היה את הריאיון הזה, את יודעת? כמו הוועדה אצלנו?" הוא עצר. "כלומר… כמו הוועדה לקרובים וקרובי משפחה. בחוץ. כלומר."
לא הצלחתי לדבר.
"אז יש כאן ועדה דומה," הוא אמר בקול שקט. "ו… אחרי שמדריכים מספיק משפחות…"
"אתה יודע איך לענות," השלמתי את המשפט שלו.
הוא הנהן. "עברתי את הוועדה ויצאתי החוצה. הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את האבודה שלך."
"איך הצלחת?"
הוא נשען על מסעד הכיסא ביד אחת. "יש מין תחושה פנימית כזאת. מאוד מבולבלת. אבל אפשר לדעת, אם רגילים לחפש אנשים… זה… זה מסובך. עכשיו אני מבין למה גיבויים לא עובדים אִתנו. זה… מרגיש לא נכון. קשה להסביר."
שתקנו שוב.
"טוב לראות אותך," הוא אמר לבסוף.
מחיתי את עיניי, אפילו שהן דמעו רק במציאות. "טוב לראות אותך," אמרתי בקושי. "רוצה לצאת לאכול משהו?"
הוא צחק, ולאחר רגע החל לדמוע. הוא מחה את עיניו בגב כף ידו. הוצאתי ממחטה לא מעוטרת מכיסי והושטתי לו. הוא נטל אותה והביט בה. "זה מרגיש כל כך מוזר. לא ממש אמִתי, את יודעת?"
"כמו שדברים כאן מרגישים לנו?"
הוא מישש את הממחטה. "בערך. זה… זה שונה." הוא השתתק ומחה את עיניו.
הוא נראה כל כך אמִתי. רגיל. אותם בגדים. אותן העוויות פנים. אבל זה לא היה הוא. זה היה הזיכרון שלו. הזיכרון שלו שלעולם לא יתבגר, ושבעוד שנה וחצי אהיה מבוגרת יותר ממנו, ושהיומיים בין הגיבוי לבין התאונה לא קיימים אצלו. הרגשתי את הדמעות חוזרות.
אסא הכניס את הממחטה לכיסו, ולאחר רגע שלף אותה והגיש לי. "היא ממילא תיעלם כשתתנתקי," הוא אמר.
נטלתי ממנו את הממחטה, מקפידה לא לגעת באצבעותיו.
הוא פסע צעד אחד לפנים. נרתעתי מבלי לחשוב. הוא נעצר.
"מצטערת," אמרתי ומשכתי באפי. "אני לא רוצה להרגיש… כלומר…"
"כי זה לא מרגיש אמִתי," הוא השלים.
הנהנתי.
כתפיו שחו. "רוצה לשבת?" הוא החווה אל השולחן שלי. התיישבתי בכיסא הרגיל ליד השולחן "שלי". הוא משך כיסא מהשולחן שלו והתיישב. "אני…" הוא נעצר.
"אתה…?"
הוא משך בכתפיו. "אני מתגעגע אלייך," הוא אמר. "לא אומרים לנו את זה מראש, את יודעת? שנתגעגע גם מהצד הזה. הגיבויים תמיד נראים… רגועים. את יודעת?"
"אם היית נשאר בהסתגלות בטח היו אומרים לך." נשמעתי מעט ביקורתית.
אסא חייך. "טוב לדעת שאפילו המוות לא מפריע לך לחנך אותי."
לרגע אחד הכול נראה מוכר. רגיל. עוד רגע שמידט תיכנס ותנזוף בנו שאם לא נזיז את עצמנו לעולם לא נזכה בהצטיינות מחלקתית ברבעון הזה, ואסא יגיד שממילא הפרס הוא ארוחה במקום ששורף את הצ'יפס, ואני אהנהן בפרצוף רציני ואגיד שבאנו בשביל לעבוד ולא בשביל צ'יפס, ושמידט תפלוט אנחה שהיא תמהיל מדויק של אכזבה מהתפקוד שלנו וגאווה שאנחנו כל כך שונים מהאחרים. עוד רגע.
אסא הניח את ידו לצד שלי. קרוב מספיק בשביל שאוכל לדמיין שהוא אוחז בידי. רחוק מספיק בשביל שהתחושה המשונה לא תפריע לי. "מה קרה לי?"
"נשארת עד מאוחר," התחלתי, מספרת בפעם הראשונה את מה שלא הצלחתי להגיד בקול עד היום. "קבענו לראות סרט. משהו עם גורילות ו…"
"מתקפת קופי האדם!" אסא צחק, "זה סרט כל כך גרוע!"
משכתי בכתפי. אסא הרצין.
"ואז…" נאנחתי. "איילי החליפה בדיוק בגדים. ואז שמידט…" עצרתי. הוא לא ירצה לשמוע על איך סיפרו לי. מצמצתי בעיניי והתחלתי מחדש. "היה לך דייט, וממילא תכננת להישאר עד מאוחר. הצעתי לך טרמפ בכל זאת, אבל סירבת."
"מכונית ורודה לא משדרת מה שאני רוצה להעביר לבחור," אמר אסא ברכות.
"אני יודעת." משכתי באפי. "הפנמתי כבר." שפשפתי את עיניי. מנסה להעביר רק את המידע. בלי הכאב. "הדייט כבר נגמר. הלכת לאוטובוס. מישהו במכונית היה על שליטה ידנית. ילד רץ לכביש. הנהג בלם. משהו במערכת לא עבר כמו שצריך. הוא סטה מהנתיב ועלה על המדרכה. נהרגת במקום."
העיניים שלי צרבו.
"זו לא אשמתך," הוא אמר.
"אני יודעת."
"לא." הוא הניח את ידו על ידי. "זו לא אשמתך. לא הייתי מסכים לנסוע אִתך. לא הייתי רוצה לטרטר אותך באמצע ערב עם איילי…"
"לא, כי לבזבז יום עבודה על נסיעה לבית קברות לגמרי מתאים לי לתכניות." הדמעות במציאות זלגו. לא עלתה אזהרת עומס יתר. לפחות את זה עשיתי כמו שצריך.
"אני מצטער." אסא חיזק את אחיזתו בידי. התחושה הייתה כאילו האצבעות שלו חולפות דרך שלי.
"זו לא אשמתך," אמרתי ומשכתי שוב באפי. "לא היית יכול לעשות שום דבר, ולא היית מתקשר אלי שאבוא לקחת אותך, ועד שיש לך דייט…"
אסא חייך. עיניו נצצו, כאילו שגם בהן כלואות דמעות. "אני מצטער שאת עוברת את זה בגללי."
"זו באמת אשמתך." ניסיתי לחייך. ידעתי שאני נראית מגוחכת. דמעות זולגות וחיוך עקום. "המינימום שאתה יכול לעשות זה לעזור לי. יש לי דוח להגיש."
"תני לחומט לכתוב לך אותו."
צחקקתי. "אני בטוחה ששמידט תשמח לקבל דוח כתוב בצבעי גואש עם ציורים של גרבילים מעופפים."
אסא צחק. ושוב הכול חזר להיות נורמלי. חוץ מהתחושה המגרדת שדבר כאן אינו אמִתי, ושהכול ייעלם עוד רגע, ושאני חייבת להיאחז בהווה כי עוד מעט מישהו יגלה שאני נפגשת עם אדם קרוב מחוץ לתחומי האזור המותר ולפני שעברתי את הוועדה, וייקחו אותו ממני.
הצחוק שלנו התפוגג. אסא נאנח. לא היו רבדים לאנחה שלו. גם לא לשלי.
"אני צריך לחזור," הוא אמר בשקט.
"איפה אתה?"
הוא משך בכתפיו. "פה ושם. יש כאן המון עולמות נהדרים. כולל כאלה שסגורים להעתקים. אני בעיקר שם כרגע."
התכווצתי מעט. "אבל תראה לי איך להגיע לכאן. נכון? אפשר לקשר את המקום הזה למשרד שלי שם, נכון?"
אסא נעץ את מבטו בעיניי, ולפני שהוא התחיל לדבר ידעתי מה הוא עומד להגיד.
"אפשר. אבל אני לא הולך לעשות את זה. אני אפוגג את המקום הזה ברגע שניפרד."
"בסדר." הנהנתי. "אתה צודק. לשמור על קשרים קרובים זה…"
"לא." הוא קטע אותי. "זה לא בגלל הקשר הקרוב. אני לא מפחד לאבד את עצמי כאן." הוא ריכך את קולו. "אני מפחד שאת תאבדי כאן."
"אני בסדר." נשמעתי בטוחה לחלוטין. "למה שאני אלך לאיבוד? אני כבר לא מתחברת מהבית."
"כרגע לא. אבל אם תדעי איפה אני אז כן תתחברי."
"אל תחמיא לעצמך," קטעתי אותו בנימה זהה לזו שבה הוא קטע אותי רגע לפני כן. "חוץ מזה, אני אצטרך לעבור ועדה. כמו כולם. אני לא…"
אסא הניח את ידו האחרת על זרועי. "את תדעי בדיוק מה לענות להם. כמוני. ואת תעברי את הוועדה בקלות."
"אז מה, רק לך מותר לעבור ועדות?" הרמתי את קולי. "אתה גם לא בסדר."
"נכון, אבל…"
"שום אבל!" נעמדתי. הכיסא נפל לאחור. אסא נעמד מולי. "אתה לא יכול להחליט מה מותר ומה אסור לי לעשות. אתה לא יכול… ואם אתה עברת את הוועדה, אז אתה לא יכול להחליט שלי אסור להשתמש בידע שלי כדי לעבור אותה…"
"זה לא אותו הדבר." הוא נשמע כאילו הוא מתאמץ לא לצעוק עלי. "תראי, אפילו עכשיו ניתקת את אזהרת עומס היתר."
"רק שמתי מעקף לחצי שעה. לא יקרה לי כלום."
"את מסתכנת סתם!" הוא הרים את קולו.
"אני בכירה יותר! אני עושה חיפוש אבודים יותר שנים ממך!" צעקתי.
"איך הוותק שלך קשור בכלל?" הוא ענה. "אני מבין יותר טוב ממך מה זה אומר להיות כאן."
"אבל אני עושה את זה יותר שנים!"
"אבל אני כבר מת!" הוא הרים את קולו עוד, והתכווצתי במקומי. "אני כבר מת, ואני כבר גיבוי, ואין לך מה לעשות נגד זה, אבל את עוד חיה, ואם תתחברי לכאן בלי סוף את תאבדי!"
השתתקתי. הדמעות החלו לזלוג שוב. נאבקתי לשמור אותן בפנים, אבל הן פרצו בלי שאוכל להשתלט עליהן. כשלתי לבכי. העולם הזה רק יצר עבורי גניחות של בכי, בלי דמעות. אסא סגר את הפער בינינו וחיבק אותי. הכול היה שגוי בחיבוק שלו. העוצמה. הריח. תחושת הבד. זה לא הוא. זו רק אשליה. התודעה בלבד, בלי כל הדברים הנוספים שהפכו אותו לאמִתי.
יכולתי להרגיש את הדמעות בעולם האמִתי זולגות על לחיי. אסא שלף ממחטה מעוטרת והגיש לי. מחטתי את אפי בכל זאת.
"מה אתה רוצה?" אמרתי בקול צרוד.
הוא נאנח. "אני רוצה שתמשיכי הלאה. אני רוצה שתעשי דברים שגורמים לך אושר. אני רוצה שהמשפחה שלי תהיה מאושרת. ואני רוצה לפגוש אותם כשהם יהיו מוכנים באמת. לא אם הם יצליחו לעבור את הוועדה בגלל הנחיה נכונה." הוא נעצר, שלף ממחטה ומחה את עיניו. הוא קיפל אותה חזרה והניח על השולחן. היא השתלהבה בפרץ אדום ונמוגה לערמת נצנצים ורודים.
חייכתי ומשכתי באפי. הנחתי את הממחטה המשומשת שלי ליד שלו. הוא החווה מעליה, והיא התפוגגה לעננת עשן שיצרה תא טלפון תכלכל ונעלמה.
"אני חושבת…" אמרתי בשקט, "שההחלטה אם להיפגש צריכה להיות של שנינו."
"אני…" הוא התחיל לענות.
הנחתי את ידי על ידו. "שנינו. לא רק שלך. לא רק שלי."
הוא הנהן.
"ואני חושבת שאולי כדאי שתלך לכל המקומות שלא מאפשרים כניסה להעתקים, ואחר כך תספר לי עליהם מה שאתה יכול."
הוא חיזק את אחיזתו בכף ידי. "ואת לא תתחברי מהבית?"
נדתי בראשי. "רק מהמשרד. רק בשעות העבודה. תשאיר לי הודעות ואני אמצא אותך."
הוא חייך חיוך קטן. "מה את מעדיפה, הודעות בטיפקס או בסימני עשן?"
חייכתי. "הייקו."
הוא צחק. שתקנו. החלפנו מבטים. שתקנו עוד קצת. הוא נעמד ראשון והושיט לי יד. נעמדתי בעזרתו. היססתי לרגע. "אני רוצה להניח עליך תגית."
הוא הרים את ידו. "בדיוק סיכמנו ש…"
הנחתי את כף ידי על שלו. "לא אנצל את זה לרעה. מבטיחה."
הוא הנהן. יצרתי תגית "שייך לחומט" מעל ראשו. צבעתי אותה בבז'.
הוא קרא את התגית והתחיל לצחוק.
נפרדנו בחיבוק.
כשהתגשמתי שוב על מדף הסלע, סול בדיוק הראתה לחומט איך לרחף ליד אורם. חומט כמעט מעדה כשהיא הבחינה בי. הבטתי אל סול. "תוכלי לעזור לחומט למצוא עולם מתאים עבורה?"
סול בחנה אותי בשקט והנהנה.
חומט פערה את עיניה. "אבל אני יודעת איך למצוא אותך רק מ'הסתגלות'! אני לא רוצה…"
התקרבתי אל חומט למרות הדרקון שנעץ בי מבטים מאיימים. "כאשר תרצי לדבר אִתי תשלחי לי הודעה. כמו ששלחת לי את הציור. ואז אני אמצא אותך. את לא צריכה לחפש אותי במשרד שלי. אני אבוא ישר אלייך, ותוכלי להראות לי דברים. זה יהיה הרבה יותר כיף. רק לשחק, בלי לעבוד."
חומט כיווצה את מצחה. "אבל את תמיד צריכה לעבוד."
ליטפתי את ראשה. "ואיך אצליח לעבוד בלי הארכיבאית המצטיינת שלי?"
חומט ניפחה את חזה. "זו אני," היא הסבירה לסול.
סול הביטה אלי. "אני אדאג לחומט, ואשלח לך הודעה איפה היא."
"תודה." אמרתי. היססתי אם לשאול אותה איך אסא שכנע אותה להרשות לו לתייג אותה. עדיף שלא. נפרדנו. התנתקתי.
כשחזרתי למציאות כל הנוריות האדומות הבהבו ללא קול בכל שדה הראיה שלי. כיביתי אותן, וידאתי שאזהרת עומס היתר מחוברת מחדש, והחזרתי את הקסדה למקומה.
מחיתי את פני. זרקתי את כוס המים הריקה ויצאתי למשרד של שמידט. היא עמלה על שלוש הדמיות שונות במקביל. שתיים נוספות היו קפואות בצד השולחן, כנראה שכבר סיימה אִתן.
נקשתי בדלת הפתוחה. שמידט הרימה את ראשה.
"כן?"
נכנסתי פנימה. "רציתי לדווח ש…" היססתי. סגרתי את הדלת מאחוריי. התיישבתי מול שמידט. היא עצרה את ההדמיות ונשענה לאחור בכיסאה, משלבת את ידיה.
"פגשתי את אסא," אמרתי.
פניה של שמידט לא הביעו דבר.
"אני בסדר," אמרתי.
שמידט לא ענתה.
"אני אשלח דיווח מלא אחרי שאגיע הביתה."
"לא," אמרה שמידט.
"לא?" זקפתי את גבותיי.
"לא," היא חזרה. "את צריכה לנוח, ואת צריכה לדבר עם מישהו. אני מבינה שאת לא רוצה לדבר אִתי, ואני מניחה שאסא לא מאפשר לך לדבר אִתו. אבל את צריכה לדבר עם מישהו." היא נשענה לפנים ושילבה את ידיה בינינו.
היססתי לרגע, והנחתי את ידי על שלה. לא כמו הידיים של אסא. אלה היו ידיים אמִתיות. ממשיות. על כל קפליהן וחומן. "תודה."
"יש לי פסיכולוגית מצוינת," אמרה שמידט בטון מרוכך מעט.
"אשמח להמלצה," עניתי ושחררתי את ידיה.
יצאתי מהמשרד. היססתי. בשדה הראייה שלי הבהבו שתי הודעות נכנסות. אחת הודעה ליצירת קשר עם פסיכולוגית. השנייה הודעה על שבעה ימי חופש נוספים שהצטברו בחשבוני.
אישרתי את קבלת שתי ההודעות, ויצאתי למגרש החניה.
חזרתי לבית חשוך. הדלקתי את המקרנים ושלחתי הודעת "ערה?" לאיילי.
היא התגשמה במסדרון שלי, לובשת כפפות גומי עבות ואוחזת בכף חפירה. "מה נשמע?" היא שאלה. היה אור על פניה. לא זכרתי שהיא הועברה לחממות.
"יש שולחן או כיסא איפה שאת נמצאת?" שאלתי.
היא הנהנה והצביעה למקום שהיה קרוב לקיר המסדרון שלי. לקחתי כיסא מהמטבח והצמדתי אותו לקיר. התיישבתי. "ככה?"
היא כרעה מולי. "מה קרה?"
שאפתי, נשפתי, והתחלתי לבכות.