רוח קלה, רוח נעימה. אני ממצמצת באִטיות, עלי עשב מדגדגים את חוטמי. אני מקרבת את ראשי ככל האפשר לאדמה ומרחרחת. מעולם לא ידעתי שאפשר לחוש ניחוח כל כך עשיר של אדמה, של רגבים לחים, מינרלים… וגם תזכורות שהשאירו כאן חיות אחרות. אני יודעת בדיוק מתי הן עברו כאן, מי חיפשה מזון ומי רצתה לצוד, מי יצאה לטיול ומי חפרה והטמינה את האוצר שלה. ציפור מצייצת על העשב, במרחק קפיצה ממני. אני מנענעת את הישבן מצד לצד, מיטיבה את אחיזת הרגליים האחוריות בקרקע – ומזנקת.
הציפור מפרפרת בפי. דם זורם על לשוני, מעורר את בלוטות הטעם שלי, ואני נושכת חזק יותר. הציפור מצייצת בעווית נואשת אחרונה, ולא נעה יותר. שברתי את מפרקתה בנשיכה. חריקת העצמות, הדם הניגר, מגע הנוצות על החך, מרגשים ומסעירים אותי. אני קורעת פיסות בשר ונוצות מעל העצם. אוח, פיכס, לא! איזה טעם נוראי. לא, איכס, אל תבלע את זה, אוף – טוב, הספיק לי לגמרי, אני יוצאת. אני עלה עשב… גבעול של כלנית… פרת משה רבנו… פותחת את הדלת המוכרת אל החשכה בשורש של שיח סמוך, ונבלעת בתוכה.
פקחתי עיניים על הספה, ואינסטינקטיבית הרמתי יד אל פניי כדי למחות את הדם שנזל על סנטרי. אלא שלא היה דם, רק תחושה מדגדגת של נוזל חם ודביק. אוי ואבוי לי, זו הפעם האחרונה שאני מנסה ללכת בתוך חלום של חתול. בלעכס. דמקה מצִדו המשיך לנמנם בנחת על מסעד הספה, מכורבל בתנוחת הכעך החביבה עליו. רוצח קטן וחמוד שכמותו.
חצי שעה אחר כך, עדיין עם תחושת רפאים של דם ונוצות בפה, אני מקבלת את המטופלת הראשונה שלי לאחר הצהריים. אחת ההנאות הגדולות שלי בעבודה היא השחרור של אנשים מתחושת חוסר האונים שמצטברת אחרי לילות רבים של חלומות בעתה. קיוויתי שגם במקרה של המטופלת הזו, אזכה לטפוח לעצמי על השכם אחרי שהסיוטים חדלו סוף-סוף לרדוף את לילותיה.
האישה הצעירה שישבה מולי במרפאה נראתה כמו גרסה מקאברית של דביבון שהתגלגל בבן אנוש: כתמים כהים מתחת לעיניה ומסביבן, פנים נפוחים מבכי, זרוע שמאלית כרוכה סביב הבטן במחוות מגננה, יד ימין רועדת, אוחזת בממחטות הנייר שנתלשו בזו אחר זו מהקופסה כדי לספוג את הדמעות והנזלת. אחרי חצי שעה של שיחה על החלומות שלה, התברר שיש פחות מדי ממחטות ויותר מדי נזלת.
יש משהו מגוחך בדרישה הזו מאִתנו, שלא לגעת במטופלים. אני מבינה לגמרי את הצורך בכך, ומבחינה מקצועית אין לי כל התנגדות לכללי האתיקה. נהפוך הוא. המקצוע שלנו מעמיד אותנו במצבים האינטימיים ביותר שיכולים להיות בין שני בני אדם, ללא מגע פיזי. החוקים נועדו להגן עלינו ועל המטופלים מפני הסגת גבול שעלולה להיות מסוכנת, או לכל הפחות בלתי הולמת. אבל כרגע הוטרדתי יותר ממצבה הרעוע של האישה הצעירה שישבה לפניי, שרופאת המשפחה שלה הפנתה אותה אלי לטיפול דחוף בחשד להתמוטטות עצבים. הדביבונית הבוכייה והקורסת הייתה זקוקה נואשות לחיבוק מנחם.
"אומללה. זו המילה היחידה שעולה לי בראש. אני אומללה. אין לי יום, אין לי לילה. אני לא מסוגלת לעבוד כבר חודש, לא מתפקדת. אין לי מושג איך בעלי עוד לא עזב אותי," אמרה המטופלת הטרייה שלי, ומשכה באפה. "להפך, הוא תומך בי כל כך, הולך אִתי לכל הפגישות עם כל הרופאים והמומחים, נשאר ער בלילות עד שאני נרדמת, כדי שלא אפחד…"
"מה כבר ניסית מבחינת טיפולים?"
"מה לא? כדורי הרגעה, כדורי שינה, מדיטציה, יוגה, מכונת רעש לבן, רעש של גשם, רעש של ים, רעש של יער, ציוצי ציפורים, ציוצי דולפינים…" היא עצרה לרגע את ההקראה של רשימת המכולת כדי למחות את המים שנזלו מעיניה ומאפה, ואז המשיכה. "השכנה מהקומה מעלינו בבניין אפילו הביאה לי צרור פרחים מיובשים עם חמסה וברכה מהרב הראשי של הקהילה הבולגרית בישראל. אמרה שזו סגולה לשינה מתוקה. נראה לי שהצעד הבא שלה יהיה להציע טקס גירוש שדים."
"אני חושבת שגירוש שדים זה יותר עניין של נוצרים, לא בולגרים," עניתי. היא נעצה בי מבט פגוע.
"זה לא מצחיק. הפכתי לבדיחה של הבניין, כולם מדברים על השכנה המשוגעת שצועקת בלילות ובוכה כל הזמן." ואכן, שוב פרצה בבכי. דמעה אחת ברחה מהממחטה שהגיעה לקצה יכולת הספיגה, וצנחה מסנטרה הישר על צווארון חולצתה המחויטת.
קמתי מהכורסה כדי להוציא קופסת טישו חדשה מהמגרה, והושטתי לה את הקופסה. נגיעה קצרה בכתף לעידוד היא לא הפרה חמורה מדי של הכללים, אמרתי לעצמי, ובכל זאת היססתי. בסופו של דבר החלטתי להימנע ממגע, ורק השארתי את קופסת הטישו בחיקה. התיישבתי שוב מולה וחיכיתי עד שהיפחות שככו.
"רחלי, אני מצטערת, ממש לא התכוונתי לצחוק. ברור לי שאת נמצאת במצוקה קשה. נראה לי שאת צריכה קודם כל לעבור לילה או שניים של שינה רגועה, כדי שנוכל לדבר על אפשרויות טיפול. יהיה לא אחראי מצִדי להתחיל טיפול כל כך חודרני בלי שנדבר על הרקע בצורה מעמיקה ונתרגל כמה פרוצדורות ביחד. את כבר לא לוקחת כדורי שינה, נכון? כי זה עלול לפגוע ביעילות הטיפול." בשם זקנו של הרב הבולגרי, כמה קרה וקלינית נשמעתי. רחלי נראתה סקפטית ומפוחדת, ממוללת בידה ממחטה מתפוררת.
"כן, כן, ברור. לקחתי רק במשך כמה שבועות והפסקתי כבר לפני חצי שנה, כשהרופאה אמרה שהם עלולים לגרום לעוד יותר סיוטים. אבל הם לפחות עזרו לי לישון… אני בקושי מצליחה להירדם."
"אל תדאגי, יש לי משהו שמסדר את ענייני השינה הרבה יותר טוב מכדורים," עניתי.
"מה?"
"אני," השבתי. "עשיתי את זה בעבר והשינה של המטופלים השתפרה פלאים. באמת, אל תדאגי – את לא לבד. אני אעזור לך לאורך כל הדרך, ונוכל להתמודד ביחד עם הסיוטים שלך בחלימה משותפת."
"כלומר, אני אשן פה בקליניקה?"
"זו הדרך הטובה ביותר. לפעמים זה מועיל להתרחק מהסביבה הביתית, כי אחרי כל כך הרבה לילות קשים אפילו המיטה שלך מרגישה עוינת ומפחידה. יש כאן חדר שינה עם מיטה נוחה בדיוק למטרה הזו."
"אני לא בטוחה שזה ימצא חן בעיני קובי," מלמלה רחלי. קובי היה הבעל המסור. "הוא נורא דואג לי, ובטח ירצה להיות פה אִתי."
"זה אפשרי, אבל אני נגד הרעיון הזה. יכול להיות שהנוכחות שלו תפריע לך להירדם, או שהוא בעצמו יילחץ מדי אם לא יבין את התהליך. הוא הרי לא יראה שום דבר ממה שמתרחש, חוץ משתי נשים ישנות."
רחלי הביטה בי בספקנות. "טוב… אני אנסה אדבר אתו."
"מצוין. אז רק תאמרי לי מתי את רוצה להתחיל ואכניס אותך ליומן."
"את פנויה הלילה?"
~~~~~~~~~~~~~~~
"המאדאם של החלומות."
"את רצינית??"
"לגמרי רצינית. במפגש הראשון שלנו."
"איך הסכמת להמשיך לטפל בו?"
"קשה להאמין, נכון? ושתביני – כשאמרתי לו שזה לא לעניין, הכינוי הזה, הוא שאל 'את נכנסת אִתי למיטה, לא? זה לא שקראתי לך "זונת חלומות." לפחות יש לכינוי הזה קצת קלאסה, ניחוח של אירופה, שמפניה, מחזרים, תכשיטים…' ככה הוא מתמודד עם אי-נעימות, שולף בדיחות גרועות."
"רגע, רגע," התערבה נטע בנימה חשדנית, "סנדי, מי אמר לך את זה?"
נטע, בת זוגה של סנדרה – או סנדי, כפי שכולנו קראנו לה – בדיוק סיימה למזוג לעצמה ספל תה שני מהקומקום הנאה המעוטר בפרחי זכריני עדינים. הסלון הנעים והמרווח של סנדי ונטע היה מקום אירוח חביב וידוע בקהילת המטפלות בחלומות, והעברנו בו ערבים רבים של שתיית תה וקפה, אכילת מטעמים, וניהול דיונים סוערים על כל נושא שבעולם, החל במתכונים לעוגות פרג וכלה בדרכי התמודדות עם מטופלים קשי עורף. נטע ישבה לצִדי על הספה הארוכה, וכעת נטלה לעצמה פרוסה של פשטידת פטריות שתארח לחברה לספל התה המהביל שזה עתה מזגה. סנדי ישבה כהרגלה על הכורסה המתנדנדת הנוחה, ספל תה מונח על צלוחית בחיקה ועוגיית שושנה נגוסה בין אצבעותיה. במשך כל שיחתנו היא נופפה בעוגייה בין ביס לביס תוך כדי דיבור נמרץ, ובאורח פלא זו הצליחה לא להתפרק, על אף עדינותה. עוגיות שושנים תמיד נטו להתפרק ולהתפורר אצלי עם הביס הראשון.
"זה היה לפני שנים, נאט," הרגיעה סנדי את בת הזוג המודאגת, "הוא אחד המטופלים הכי ותיקים שלי. זוכרת את מרדכי?"
"מוטי?? הוא איש ממש נחמד!"
"כן, נו. הוא היה נתון בחרדה איומה באותה פגישה ראשונה, ואחר כך העמדתי אותו במקום. זה היה שיעור חשוב בשביל שנינו, למען האמת."
"שנייה," התערבתי, "איזה מוטי? ה-מוטי, שאת תמיד אומרת שהוא אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שלך ושל טיפול בחלומות בכלל? למדנו עליו בקורס…"
"אפילו בכמה קורסים, אם אני לא טועה. הוא דוגמה נהדרת להשפעה החיובית של טכניקת הטיפול. בהתחלה הוא היה כל כך סקפטי, כל כך מדחיק ועם כזו גישה תבוסתנית, שהיית חושבת שאין שום סיכוי לעזור לו. מאיש שבור לגמרי בפוסט-טראומה חמורה עד כדי אפיזודות פסיכוטיות, הוא הפך לאדם אופטימי, מלא שמחת חיים, גם אם נשאר בו דוק מסוים של ציניות. הוא בא לטיפולי תחזוקה מדי פעם. פה ושם הוא עדיין קורא לי בכינוי מופרך כלשהו, כמו 'רוכלת הבלהות' או 'אדונית הסיוטים', הליצן הזה. הכול בחיבה הדדית גדולה, באמת," סנדי סיימה את המשפט בהצמדת גב היד האוחזת בעוגייה אל לוח לִבּה לשם הדגשה. הייתי בטוחה שהעוגייה תתפרק הפעם, אך היא עמדה בפרץ ואחר כך נאכלה בשלמותה.
"ללמדך," סיכמה סנדי תוך כדי לעיסה זריזה, "שגם במקרים האבודים ביותר יש שביב של תקווה, וחשוב שנמשיך לפעול בלי יותר מדי שיפוטיות מראש."
"אני לא חושבת שהיא מקרה אבוד, רק אמרתי שהיא נראתה אבודה לגמרי וזקוקה לחיבוק. הרגשתי שאני צריכה להגיב למצוקה שלה קודם כל כאדם, ורק אחר כך כמטפלת."
"רוני," אמרה סנדי, "את יודעת למה הפרוצדורות חשובות. אני לא צריכה לספר לך מה קורה כשאנחנו מרופפות את החוקים."
נאנחתי. "כן, אבל נדמה לי שנטיתי יותר מדי לצד השני, הטיפולי. נשמעתי בפגישה יותר מדי בטוחה בעצמי וביכולות שלי. פשוט רציתי לנסוך בה קצת ביטחון, שתצא בתחושת עידוד. אבל נראה לי שהתרברבתי קצת. לא מקצועי מצִדי."
"אין סיכוי," הכריזה נטע וקמה על רגליה, "אני מכירה אותך. את לא מסוגלת להיות לא מקצועית. טוב, אם אתן ממשיכות את הדיון המשעמם על אתיקה, אני מוציאה את פיץ לטיול. בוא פיצי!"
היצור הרביעי בסלון, שרבץ עד אותו רגע בשקט יחסי על השטיח, הפך באחת מערמת פרווה נוחרת קלות לגוש שעיר ומקפץ, מכשכש במרץ ומלחית ברעש. פיץ היה גור ניופאונדלנד נטוש בבית מחסה שבמשך תקופה ארוכה איש לא רצה לאמץ, בידיעה ברורה שיהפוך למפלץ בבגרותו. אבל דווקא המפלץ המרייר הזה שבה את לִבּן של סנדי ונטע כשהגיעו למכלאה. לפני כשעה הוא קיבל את פניי בכניסה בליקוק רטוב במיוחד, חבט בי בזנבו ואז התכרבל על השטיח לתנומה וליווה בנחירותיו את המשך השיחה שלנו.
במהלך השעה הזו חלקתי עם סנדי ונטע את חוסר האונים שהרגשתי באותו בוקר עם רחלי, המטופלת החדשה שלא יכולתי לחבק כאשר בכתה. ידעתי שאמצא כאן אוזן קשבת, אפילו ארבע אוזניים כאלה (אוזניו השעירות של פיץ לא ממש התעניינו בצרותיי, כך נדמה). סנדרה הייתה מראשונות המטפלות בחלומות בארץ והחלה את הפרקטיקה שלה לפני עשרים וחמש שנה. לנטע היה ניסיון של כעשר שנים, ואני הייתי אפרוחית עם ניסיון של שנה וחצי בלבד בטיפול מעשי. סנדי הייתה אחת המורות הבכירות במדרשה למטפלות בחלומות, שם הכרתי אותה לפני ארבע שנים. הייתי תלמידה מצטיינת שלה, ונותרנו חברות טובות מאז. פניתי לשתיהן להתייעצות לא פעם, והן תמיד שמחו לעזור.
ניהלנו הרבה שיחות כמו זו, על ספל תה ומאפה טעים כלשהו, בסלון היפהפה שהשתיים עיצבו יחד. הדבר היחיד שהעיב על העיצוב המוקפד של הבית היה השׂיער הבלתי נמנע שפיזר הכלב בכל הבית. "נו, זה כמו שלא אכפת לך מהשׂיער של דמקה," השיבה נטע כששאלתי איך הן מתמודדות עם הפרווה הנושרת בכל פינה. וזה נכון, אלא שדמקה הוא חתול קטן ועדין שמדיף ניחוח חביב ונעים, ופיץ הוא שישים ושבעה קילוגרם של פרווה מסריחה וריר נוטף מקפלי עור בשיפולי לסת ענקית. באמת שאהבתי את הענק האווילי עם ההבעה המנומנמת-תמיד והכשכוש הידידותי, אבל המחשבה לגדל אותו בבית קטן כמו שלי העבירה צמרמורת בגווי. כעת, בכמה חבטות זנב ועיטוש רועם לסיום, נעלם המפלץ מבעד לדלת ויצא לטיול אחר הצהריים שלו עם גבירתו. סנדרה ואני הרתחנו עוד מים לתה ואחר כך התיישבנו להמשיך את השיחה המשעממת, אך ההכרחית, בענייני אתיקה.
"מותר לך, ואפילו רצוי, להביע ביטחון ביכולת שלך לעזור למטופלת," קבעה סנדי. "יש די והותר אנשים שמטילים ספק ביכולות ובשיטות שלנו, את לא צריכה לעשות את זה בשבילם. תחשבי על זה ככה – המטופלת שלך שמחה לחשוב שהיא בידיים טובות, ואם זו התחושה שהעברת לה, עשית את תפקידך על הצד הטוב ביותר."
"היא רצתה להיפגש כבר הלילה," אמרתי והנחתי את ספל התה על שולחן הזכוכית. לא הצלחתי להבין איך השולחן הזה וצנצנת הפרחים שעליו הצליחו לשרוד בבית עם כלבפלצת שיכול לשבור לי רגל במכת זנב. "הייתה מוכנה לשלם סכום כפול, העיקר להתחיל מיד."
"וואו, באמת? היא נשמעת נואשת."
"נואשת לגמרי. היא פרצה בבכי כשאמרתי לה שאפשר רק מחר בלילה. הרגשתי שאני מאכזבת אותה, נוטשת אותה לגורלה."
"זה התקנון – חייבות לעבור לפחות עשרים וארבע שעות בין פגישה לפגישה. אל תדאגי לגבי הבכי, היא הלא בכתה לאורך כל הפגישה. היא הייתה מאוד נסערת, בטח תירגע עד מחר."
"אני מקווה. היא נראתה על סף קריסה."
"חשוב לזכור שלפעמים רגעי משבר נחוצים כדי לקדם טיפול אפקטיבי. אם כל מה שהיא עוברת מוביל לקריסה, כנראה שיש לזה סיבה, וחשוב לעבור את השלב הזה. רגע, אז הבעל נגד?"
"כן, היא סיפרה שבעלה לא ממש מתלהב מזה," השבתי. "מסתבר שהוא נגד כל התחום כבר שנים. הוא ניסה להניא אותה מהרעיון עם כל מיני סיפורי זוועה ששמע על דברים שקרו, כביכול, לאנשים שעברו טיפול אצל 'קוראות בירח', כפי שהוא קרא לזה. זה ביטוי די ארכאי, לא?"
סנדי גיחכה בעצב. "אני שונאת את הכינוי הזה. הוא יותר גרוע בעיניי מההלצות המלוכלכות של מוטי, כי יש בו משהו עוד יותר מקטין ומשפיל. הוא נולד ממש בתחילת הדרך, כשנערות צעירות כמוני ניסו להתמודד עם היכולת שלהן וללמוד איך לשלוט בה. בהתחלה פחדו מאִתנו, ואחרי שעשינו הכול כדי לשתף פעולה ועברנו בדיקה אחרי בדיקה, מחקר אחר מחקר וניסוי אחרי ניסוי כדי להוכיח שאנחנו לא מסוכנות לחברה, אנשים עברו מפחד ללעג, כמו שקורה תמיד. אלה שטענו שאנחנו סוג של נס אלוהי או נביאות עברו לטעון שאנחנו מאחזות עיניים, כמו קוראות בקפה ובכדור בדולח ביריד שעשועים מפוקפק. רק שבמקום כדור בדולח אנחנו מחכות שהירח יעלה ואנשים יתחילו לחלום, כדי שנוכל לשטוף להם את המוח ולמכור להם שקרים על מה שקורה להם בלילה."
"זו המשמעות. באמת? תמיד חשבתי שזה סוג של הקבלה לאסטרולוגיה."
"וזה עוד יותר מצחיק. בזמן שאסטרולוגיה לא נבדקה בשום צורה אמינה ולא מתבצע אחריה מעקב בכלים מדעיים, אנחנו נבדקות ומנוטרות מכל כיוון, ועדיין נחשבות לשרלטניות בעיני אנשים מסוימים."
החרשתי. לו רק כל הלועגים והמקטרגים ידעו איזה מסלול מפרך אנחנו עוברות כדי להגיע למקום שבו מותר לנו לטפל באנשים, כמה מגבלות וסייגים מוטלים על הטיפול הזה, וכמה כל זה גורם לנו לבדוק את עצמנו על כל צעד ושעל. כמו עכשיו, למשל. סנדי קראה את הבעת פניי והוסיפה, "אל תתייאשי מהם. דווקא אלה שצועקים הכי חזק 'קוראות בירח!' ו'מכשפות!' הם אלה שיש להם הכי הרבה סיכוי להפוך לתומכים הכי גדולים שלנו. כשהם רואים בסופו של דבר את התועלת שבטיפול, זה מחולל מהפך בצורת החשיבה שלהם. גם בעלה של המטופלת שלך יכול להפוך את עורו."
"יכול להיות," השבתי, "אבל בינתיים הוא מתעקש להצטרף לפגישות שלנו. הם נשואים טריים יחסית, אולי זה גם עניין של קנאה? בכל מקרה, זה אמנם מעיק אבל אפשרי, אז הסכמתי. הבהרתי לו שיש מצלמה בחדר שמתעדת כל מה שקורה, ושאסור לו להתערב בשום צורה. מה עוד אפשר לעשות?"
"לזכור שאת אשת מקצוע," אמרה סנדי ונשענה קדימה בחיוך בכורסתה המתנדנדת. היא הניחה יד מעודדת על ירכי והמשיכה, "את קובעת איך המפגש יתנהל. לא הבעל, ולא המטופלת, ולא הפחדים והחששות של שניהם ביחד: את מנווטת, את מנחה את החלום. אין לי ספק בכלל שתצליחי להוביל את שניהם למקום טוב יותר, היא בדרכה והוא בדרכו."
"הלוואי והיה לי הביטחון שלך," מלמלתי. סנדי צחקקה ונשענה שוב אחורה בכורסה. "את לא צריכה את הביטחון שלי, את צריכה את הביטחון שלך. ותאמיני לי, יש לך מספיק סיבות להיות בטוחה בעצמך."
צליל מפתח מסתובב בחור המנעול בישר על שובם של נטע והתפלצת. פיץ דהר פנימה, מלחית ברעש וגורר אחריו את נטע שעוד החזיקה ברצועה. הנחתי אינסטינקטיבית את כף ידי על ספל התה, שבריר שנייה לפני שפיץ התנער בכל גופו, מעלה ענן פרווה ומתיז רסיסי ריר על כל החדר.
"פיצי! מי חמוד של אמא! מי מתוקי, ילד טוב," גרגרה סנדי בקול תינוקי, ליטפה את ראשו הענק וזכתה לרחיצה מהירה מלשון מהבילה. נטע שחררה את הרצועה מהקולר של פיץ והתיישבה לצִדי על הספה, מתבוננת במבט מלא גאווה הורית בכלבפלצת שנשכב על צִדו, מותש למראה. מחשבה משעשעת דגדגה את ראשי וגרמה לי לצחקק.
"מה?" שאלה נטע. "אסור לנו להשוויץ קצת בכלב הכי חמוד בעולם?"
"מותר, ברור שמותר," מיהרתי לענות, "לא בגלל זה צחקתי."
"אז מה?" שאלה סנדי, וניגבה טיפת ריר ממכנסיה עם מפית.
"ניסיתן פעם ללכת בתוך חלום של פיץ?"
נטע פרצה בצחוק. "נראה לך?" גיחכה, "בשביל מה, לחלום שאני אוכלת קקי של כלבים אחרים?"
סנדי חייכה. "נכנסת לחלום של החתול, מה?"
"כן… פעם ראשונה ואחרונה."
"ממ-הממ," הנידה סנדי בראשה לחיוב, "יש סיבה לזה שמומלץ בחום לא לנסות לחלום עם בעלי חיים שאינם בני אדם."
"וגם בני אדם מספיק מוזרים," הוסיפה נטע.
"אני עדיין מרגישה קצת טעם של ציפור לעוסה בפה," ציינתי בעגמומיות. נטע הושיטה לי את צלוחית העוגיות. "קחי, ג'ינג'ר וקינמון עם סוכר הרבה יותר טעים."
נטלתי עוגייה. כשנטע וסנדי החליפו ביניהן כמה מילים על רשימת המטלות למחר, הברשתי את עוגייתי בהיחבא כדי להסיר ממנה שערה של כלב.
~~~~~~~~~~~~~~~
"אז את מסכימה להיכנס אִתי לכלוב?"
"כן, ודאי. אין שום בעיה."
"פשוט דאגתי שאולי זה בכל זאת יהיה לך קשה או מפחיד מדי."
קולו החרד של שון, אחד המטופלים הראשונים שלי, לא הפתיע אותי. לא משנה כמה פעמים עבדנו יחד בחלומות שלו, הוא עדיין דאג שאולי הוא מקשה עלי או גורם לי צער. כל פגישה שנייה, פחות או יותר, נאלצתי להזכיר לו שהוא לא צריך לטפל בי ולדאוג לי, אלא בדיוק להפך. וכמובן, גם להזכיר לו שאני רואה מה מתרחש בחלום, צורות, צבעים, יצורים, חפצים, תמונות – אבל החוויה הרגשית שייכת לחולם, לא למי שרק מתארחת בתוכו. יכולתי לנסות להתחבר לרגש שלו. מבחינת טכנית זה אפשרי, אבל למטפלות בחלומות אסור להתערב רגשית במה שמתחולל. זה דורש מהן לאחד את נקודת המבט שלהן עם זו של החולם, ועלול לפגוע ביכולת שלהן לטפל – או אפילו לגרום להן נזק. ובמקרים מסוימים, גם לתת להן תחושה של דם ונוצות בפה, כפי שלמדתי ממש לא מזמן מדמקה.
"אתה התסריטאי, זוכר?" אמרתי לשון, "ואני הבמאית. אני יכולה להתמקד בחלקים מתוך הסצנה, להריץ קדימה ואחורה, להקפיא, להוסיף או להוציא אלמנטים מסוימים, אבל אתה החולם. זה הסרט שלך. אל חשש. אני אהיה בסדר." אחרי שנייה של מחשבה הוספתי, "וגם אתה תהיה בסדר."
שון היה ה'מוטי' שלי. סיפור הצלחה, או לפחות בדרך להצלחה. שון סבל מביעותים חוזרים, תמיד באותו תסריט, שוב ושוב בשינויים קלים. הקדשנו שבועות רבים לניסיון ללוש ולאפות מחדש את החומר העכור הזה כדי להפיק ממנו משהו מוצלח יותר, שירגיע מעט את נפשו הסוערת.
הוא היה בן יחיד למשפחה אמידה. שני הוריו היו אנשי עסקים שהיה להם מעט מאוד פנאי או יכולת להשקיע בבנם. הקריירה של שניהם הייתה תובענית מאוד, ולפי שון גם התנהלה ללא הרף תחרות סמויה ביניהם – מי מרוויח משכורת שמנה יותר, מי קובעת יותר פגישות עם יותר לקוחות נחשבים, מי מוזמן ליותר אירועים יוקרתיים, מי מרואיינת לכתבי עת כאחת מ"עשר הנשים המצליחות ביותר בשוק הפיננסי" וכן הלאה. מבחינה חומרית, לא חסר לשון דבר. אך בכל הנוגע לקשר עם הילד, ההורים סמכו את ידיהם על המטפלות של שון, ולא רק בתקופת הינקות.
המטפלת הייתה זו שלקחה את שון לקניות בגדים ונעליים. המטפלת הייתה זו שליוותה את שון לימי הורים. המטפלת הייתה זו שחיבקה וניחמה את שון כאשר הציקו לו בבית הספר היוקרתי והיקר שעליו שילמו ההורים. והיא זו שלקחה אותו לפארק כדי שיוכל ללטף כלבים של אנשים אחרים. ההורים של שון לא הסכימו להחזיק חיית מחמד בבית, זה פשוט לא היה סוג הבית שמקבל בהבנה שׂיערות על הספה, או ריח של פרווה רטובה, ובטח שלא החלפת חול בארגז או מצע נסורת בכלוב.
ההורים של שון אהבו אותו, הם פשוט לא ידעו איך לגדל ילד. המשמעות האמִתית של המושג "הזנחה" חמקה מהם פעם אחר פעם. הוא קיבל מהוריו כל מה שכסף יכול לקנות, ובשפע – רק לא את החיבה שלהם. עם הכמיהה הנואשת הזו למגע מצד ההורים הנוכחים-נעדרים, שון הגיע אל הקליניקה שלי.
בחלומות החוזרים שלו תמיד הופיעו אותם מרכיבים: חדר לבן וצח כשלג, מרוהט בקפידה ברהיטים לבנים ויקרים, ועל הרצפה שטיח לבן ללא זכר לכתמים ("אני לא יודע למה," אמר לי שון באחת מפגישותינו הראשונות, "אף פעם לא היו לנו שטיחים, רק ריצוף גרניט פורצלן.") בצִדו האחד של החדר הייתה פינת מטבח קטנה, מאובזרת היטב, עם מקרר לבן ומבריק עמוס בכל טוב, ושיש מלא בדברי מאכל. בצִדו האחר של החדר היה כלוב גדול, מלא בארנבונים, שרקנים, חתולים, כלבים – שדופים כולם, שלדים מהלכים, וגוועים ברעב.
שון לא הצליח להאכיל את בעלי החיים בחלומות שלו. הוא נאלץ להתבונן בהם מהצד, גוועים, סובלים, מתחננים למזון. מדדים בכלוב בתשישות, עם צלעות ועצמות אגן בולטות עד זוועה. "אני לא יודע למה אני לא יכול להאכיל אותם," אמר לי בדמעות, "אבל אני פשוט לא יכול. הרגליים שלי נטועות ברצפה, אני לא מצליח לזוז. והם פשוט גוססים לי מול העיניים."
בכל פעם שעבדנו יחד, שון היה מתחיל להזיל דמעות ולייבב עוד לפני שנכנסנו לשלב החלום העמוק. הוא התענה לא בגלל הפחד אלא בגלל הצער, שהכאיב לו נפשית ופיזית. והוא ידע היטב שזה מה שמחכה לו שם, בחדר הלבן.
באותו יום, שון החליט לעשות מעשה ולהיכנס לגוב האריות ממש, לתוך הכלוב. לא עוד צופה מהצד. הייתי גאה בו מאוד על אומץ הלב, ואמרתי לו זאת. שון צחקק במבוכה.
"אז אתה רוצה להתחיל מתוך הכלוב עצמו הפעם?"
"לא, לא." שון התחלחל. "להתחיל בחוץ ואז לפתוח את הדלת… אם אפשר."
"נעשה שיהיה אפשר. טוב, אתה כבר מכיר את הפרוצדורה. תאר לי את החלום או רגע כלשהו ממנו."
שון נאנח.
"אני שונא את החלק הזה. זה כמו לתקוע לעצמי מזרק ענק בבטן. גם אם זה נחוץ להחלמה, בשניות שלפני זה ההרגשה נוראית."
"אז מה אנחנו עושים?" עודדתי אותו.
"מפחדים וממשיכים הלאה," שון דקלם את התשובה.
"בדיוק. אתה חזק לא כי אתה לא מפחד, אלא כי אתה מפחד מאוד, אבל לא נותן לזה לעצור אותך."
שון לקח נשימה עמוקה, ועצם עיניים. "אני בחדר לבן, עם שטיח רך ולבן על הרצפה. בפינה אחת יש מטבח עם שיש עמוס בפירות וירקות ובשר וגבינה…" עצמתי עיניים גם אני. "ובפינה השנייה של החדר יש כלוב גדול, מלא בארנבים, שרקנים, גורי חתולים וכלבים… וכולם גוססים."
לרגע הזה אנחנו (המטפלות בחלומות) קראנו "רגע הקסם" או "מפתח הקסם". הרגע שבו החלק החזותי של החלום נגע ברגש שהוא מעורר אצל החולם, הוא הרגע שבו יכולנו להתחבר לתת-מודע של המטופל שלנו. הובלתי את שנינו פנימה, לאזור החשוך וחסר הצורה שקיבל את השם "חדר ההמתנה". כאן, בחדר ההמתנה, היו רק בבואות המודע של שון ושלי, השלכות של הגוף שלנו, שחיכה בחדר הטיפולים. קצת קשה לתאר איך נראה חדר ההמתנה ומה ההרגשה בו. זה סוג של חשכה מוחשית, קצת כמו מה שרואים כשעוצמים עיניים אבל לא נרדמים. צללים משונים, שאריות של אור שהעין הולכת ומאבדת. הנראה שאינו נראה.
בתוך החשכה הזו הרמתי את הידיים של בבואת המודע, הגוף המדומיין שלי, ופתחתי חריץ שאור בקע ממנו. בבואת המודע של שון עברה ראשונה – תמיד מקובל שהמטפלת נמצאת במאסף כדי לתת למטופל להוביל ולתת לו תחושת גיבוי – ואני אחריו. הקיר נסגר מאחורינו, ומצאנו את עצמנו בחדר הלבן.
בפעם הראשונה שביקרנו יחד בחדר הזה, שון לא הצליח לעשות דבר מלבד לעמוד ליד הכלוב ולמרר בבכי. אני הייתי זו שניגשה אל השיש העמוס במזון, לקחה מלוא חופניים מכל השפע הזה, והושיטה אותם לבעלי החיים הרעבים דרך הסורגים. פעם אחת עשיתי זאת ביוזמתי, כדי להראות לו שזה אפשרי. אחר כך כבר עודדתי את שון לתת לי את ההוראות הספציפיות. בשביל כל אחת מן הפעולות – ההליכה לשיש, הרמת המזון, ההליכה לכלוב – הייתי צריכה ששון יבטא אותה במפורש. כדי שהחלום שלו ישתנה, ובעצם כדי שצורת החשיבה שלו תשתנה, הוא היה חייב להביע רצון לשינוי כזה, בין אם במעשה או בדיבור. השלב הבא, כמובן, היה ששון עצמו יבצע את ההאכלה, והתאזרתי בסבלנות מתוך ידיעה שבסופו של דבר נגיע לזה.
יכולתי לערוך מניפולציות בתוכן שכבר היה בחלום או ליצור תוכן חדש. מה יותר קל מלהחליט שהכלוב מתפוגג ובעלי החיים יכולים לגשת בעצמם למזון, או להפוך אותם במחי מחשבה לשמנמנים ובריאים? קלי קלות. אבל זה לא היה משנה דבר מבחינת המטופל שלי. כדי שהטיפול יצליח, המטופל חייב לקחת את המושכות, ואת זה שון ממש התקשה לעשות. בעלי החיים הגוועים והמתייסרים היו הצרכים הרגשיים של שון עצמו, שלא זכו למספיק אהבה וטיפוח ו"האכלה", והוא כל כך התרגל להזנחה וכל כך הפנים אותה, שעמוק בפנים השתכנע שכל השפע הזה לא מגיע לו. הוא תקע את בעלי החיים בכלוב והרעיב אותם במו מוחו, זו הייתה הצורה שבה העניש את עצמו על פשע שמעולם לא ביצע.
בפגישות שלנו, מחוץ לחלומות, התאמנו יחד על אמירת הוראות בקול צלול וברור. בפגישה החמישית, שון הצליח לומר לי: "תפתחי את הכלוב." פתחתי, וכל בעלי החיים התכווצו בפינה בפחד ולא העזו לצאת. הפכתי את בבואת המודע שלי לאחד הארנבים הרזים כשלד, וקראתי לשון מתוך הכלוב, "אתה יכול לומר לנו לצאת."
הוא לא היה מסוגל.
קשה לתאר למה, בדיוק, למי שלא מבין מהי התעללות רגשית. ברבות השנים, שון הפך לסוהר, למרעיב ולמענה של עצמו. העבודה המשותפת שלנו בחלומות עזרה לו להבין זאת.
פגישה אחר כך הוא ביקש ממני להביא דברי מזון ולהניח אותם בידיים שלו. כאן עברתי במהירות ממצב למצב – פעם הייתי בבואה של עצמי לידו, עוזרת ומביאה מזון, ופעם אחת מבעלי החיים, קוראת אלי קריאות עידוד מתוך הכלוב. ואז הוא סוף-סוף הצליח להאכיל אותם במו ידיו, דרך הסורגים. את הבעת האושר והכרת התודה שעל פניו קשה לתאר במילים. כשחזרנו לחדר ההמתנה ומשם להכרה וערות, עוד זלגו דמעות של הקלה על פניו.
בפגישה של היום רצינו להשיג פריצת דרך. שאלתי את שון אם הוא מוכן לנסות לפתוח את דלת הכלוב בעצמו. הוא הפתיע אותי כשהשיב, "כן, אבל זה חייב להיות מתוך הכלוב, אחרת זה לא יעבוד."
בינגו.
המטופל האמיץ והגיבור שלי הבין שהוא זה שעדיין כולא את עצמו בתוך הכלוב, ולכן רק הוא יכול לשחרר את עצמו מבפנים. אני לא גאוותנית במיוחד בדרך כלל, אבל הרשיתי לעצמי טפיחה עצמית הגונה על השכם באותו רגע. וכך עמדנו בתוך החדר המוכר, ערמה של מזון בצִדו האחד וכלוב מלא פיות רעבים בצִדו האחר.
"מוכן?" שאלתי את שון.
"מוכן," הוא ענה. אחרי שנייה אמר, "אני רוצה שתעבירי אותנו לתוך הכלוב."
וכך היה.
~~~~~~~~~~~~~~~
"נו, וזה הצליח?"
"כן! הוא ליטף את בעלי החיים, האכיל אותם, ולאט-לאט התחלנו לראות כשכושי זנב והם לא נראו כל כך מורעבים ורזים. בסוף הוא הצליח לפתוח את הכלוב מבפנים. עזרתי רק בזה שיצרתי מפתח בתוך הכיס שלו. זה היה כל כך נהדר שכמעט צחקתי בקול כשהתעוררנו. לא עשיתי את זה וטוב שכך, לא הייתי רוצה שהוא יחשוב שאני צוחקת עליו."
"כל הכבוד! באמת מקרה קשה, וזו התקדמות נהדרת בשביל שניכם," אמרה סנדי. התמוגגתי והרשיתי לעצמי להושיט יד לעוד קרואסון מפתה מהצלחת שעל השולחן בסלון המוכר של נטע וסנדי.
"שנייה," עצרה אותי נטע, "פיץ ליקק את זה. אני אביא לך אחד חדש," אמרה והלכה אל המטבח, אוחזת בידה את המאפה שירד מגדולתו.
סנדי הרצינה פתאום. "רוני, אני צריכה את עזרתך עם משהו."
"מה קרה?" השבתי.
"זוכרת את דניאל קלר?"
"דניאל… אה, הבחור ההוא שגילו שיכול ללכת בחלומות? כן, אני זוכרת. מה קורה אִתו? בפעם האחרונה ששמעתי עליו, הוא הסתבך עם הנהלת המדרשה ועשה כמה דברים אסורים, או שלא הסכים לחתום על הקוד האתי אז נשלח למעצר בית, או משהו כזה."
"זה נכון למחצה. הוא הסכים ללמוד, אבל עשה צרות למורות שלו וערך כמה ניסיונות שחורגים מהתקנון של המטפלות בחלומות. מרצה אחת החליטה לדווח עליו לרשויות – זו הייתה טעות, לדעתי, אנחנו לא צריכות את הסיקור השלילי במדיה. אחרי התערבות שלי, המשטרה הבינה שזה מאוד לא יעיל לשלוח מישהו שיכול לטייל בתודעות של אנשים אחרים למעצר בית, כי זה לא מה שיעצור אותו. ביקשתי מהם לאפשר לו לבוא אלי לטיפול, בתיאום עם המדרשה."
"יפה מצִדך."
"תשמעי, הוא אולי עושה צרות, אבל הוא במצב מאוד לא שגרתי, ומגיעה לו עזרה מצִדנו. בעשרות שנים של הליכה בחלומות, היו רק שני גברים שיכלו לעשות את זה, והראשון רק הצליח לצפות בחלומות אבל לא לשנות אותם. די מתסכל מבחינתו. אז הוא ויתר על כל הסיפור וחתם על התחייבות שלא יתערב בחלימה של אנשים אחרים, מה שהיה מספיק מבחינת הרשויות."
"ודניאל יותר מתקדם ממנו מבחינת יכולות, אם הדיווחים נכונים. בחדשות דיברו על 'פושע חלומות', אבל יש להם נטייה להגזים, אז לא ידעתי עד כמה לקחת את זה ברצינות."
סנדי נשכה את שפתה התחתונה לרגע. אחר כך אמרה בקול שקט, "זה קצת מסובך. למעשה, הוא הרבה יותר מתקדם מרוב התלמידות שהיו לי. ומבחינת אתיקה ומוסר, אין לו יותר מדי עכבות. אני לא חושבת שהוא מתכוון להזיק, אבל הוא בהחלט עלול לעשות את זה אם לא יסכים לציית לחוקים."
נטע חזרה עם קרואסון חמים ובלתי מלוקק. "את מספרת לה על החצוף שריגל אחרינו?"
"ריגל אחריכן?" הרמתי גבות. "מה זאת אומרת?"
"אחרי שנפגשתי אִתו פעמיים וחשבתי שהגענו להסכמה כלשהי לגבי הצורך בקבלת הדרכה מסודרת, הוא החליט לשוטט בחלום משותף שלי ושל נאט," אמרה סנדי.
"מה?? בלי לבקש רשות?" נדהמתי.
"הוא היה בטוח שלא נגלה אותו," אמרה נטע. "זה הצליח לו ממש יפה, כי הוא הסווה את עצמו בתור אלמנטים מהחלום בצורה ממש מתוחכמת, ו…" כאן נטע היססה לרגע והחלה להסמיק.
"ואנחנו היינו עסוקות בפעילות שקצת הסיחה את דעתנו," השלימה סנדי בחיוך.
"אז לא רק שהוא התפרץ לכן לחלומות, הוא גם מציצן וסוטה," התרגזתי. "למה שניתן לו סיכוי בכלל?"
"שאלה יפה. גם אני תהיתי," אמרה נטע וגלגלה עיניים.
"אחר כך, כשדרשתי ממנו הסבר, הוא אמר שלא ידע מראש שנהיה בסיטואציה אינטימית, אלא רק רצה להראות לי שהוא מסוגל ללכת בחלום שלי בלי שאשים לב," אמרה סנדי. "הוא ילדותי וחצוף ושחצן, בלי שום ספק. אבל אני מאמינה לו. למעשה גילינו אותו רק בגלל שהוא ניסה לצאת ולהתחמק מהחלום בלי שיפריע לנו."
"תארי לעצמך," אמרה נטע ופרשה כפות ידיים כדי להדגים, "אנחנו מתכרבלות לנו בתוך תפרחת של ורד אדום יפהפה, עושות אהבה לאט, ופתאום אחד מעלי הכותרת נמס והופך לקוץ על הגבעול, ואחר כך לאבן קטנה… בשלב הזה הרגשנו היטב נוכחות של תודעה אחרת."
"אממ," כחכחתי בגרוני, "קצת יותר מדי אינפורמציה, אבל תודה על התיאור המדויק."
"מתי לאחרונה עשית משהו בכיוון הזה, תגידי לי?" עקצה אותי נטע. "חסרה לך קצת אינטימיות בחיים, אני חושבת."
"נאט, אל תציקי לה, זה לא פייר," נזפה סנדי. "בכל מקרה, השורה התחתונה היא שאין שום טעם להמשיך את ההדרכה אִתו. הוא מרגיש רע על מה שעשה – ובצדק – ואני לא מרגישה שאוכל להיות המדריכה הכי טובה בשבילו."
"אז מי כן?"
"את."
"אני?" נדהמתי. "למה?"
"כי יש בשניכם ניצנים של אותה גאונות, אם אפשר לקרוא לזה ככה."
הסמקתי.
"גאונות, נו באמת…"
"חכי, עוד לא סיימתי. לא הכול מחמיא במיוחד. אני מתכוונת לזה שיש לכם יכולות מעל ומעבר להליכה רגילה בחלומות, עד כדי כך שאתם לא באמת זקוקים להנחיות לגבי השלבים הטכניים המסודרים של כניסה ויציאה. ההבדל הוא שאת מודעת לזה אבל משתמשת בכל זאת בטכניקה, כי הסכנות של חוסר שימוש בטכניקה ידועות לך היטב."
הנהנתי בשתיקה.
"דניאל, לעומת זאת, תקוע עדיין בשלב שבו הוא כל כך גאה ביכולות המיוחדות שלו, ובעצם העובדה שהוא תרנגול יחיד בלול תרנגולות, שקשה לו לראות למה חשוב להקפיד על הכללים האלה. אם יש מישהי שתוכל להתמודד אִתו, ברמה שלו, אבל בלי היהירות שלו, זו את."
"תרנגול חרמן, בדיוק מה שהייתי צריכה בחיים," מלמלתי. נטע שרקקה לעצמה בתמימות ונעצה מבט מחויך בתקרה.
"נו די! אני אזרוק עליך משהו," אמרתי במבוכה.
"בסדר, בסדר," נסוגה נטע, "אני אוציא את פיץ לטיול, ושתיכן תדברו על איך אפשר לצוד תרנגול גאוותן. ורוני, אל תיתני לו לחדור לך לפרחים, את שומעת?"
כרית מכוונת היטב הושלכה ופגעה בגבה של נטע שצחקה בקול, לפני שהספיקה לחמוק החוצה עם הכלב הענק.
~~~~~~~~~~~~~~~
הטיפול הראשון של רחלי עבר בשלום, עד כמה שניתן. עברתי על הקלטת הווידאו מהלילה שעבר בחדר הטיפולים וכתבתי לעצמי סיכום: רחלי ישנה על המיטה, אני ישבתי על הכורסה, וקובי, הבעל המודאג, בילה את חצי השעה הראשונה בפסיעה הלוך ושוב בין שתינו, נועץ מבטים ומנסה להבין מה קורה. אחר כך התיישב על הכורסה הנוספת ובהה בנו עוד כשעה, לפני שנרדם גם הוא. בבוקר הערתי את שניהם עם קפה חם, ומסרתי דיווח לגבי מהלך הלילה. לפי ההבעה על פניו כשהתעורר, קובי עבר רגע ארוך של פלצות כשהבין בבוקר שנרדם בנוכחותי. לא טרחתי להרגיע אותו באמירה שלא ביקרתי בחלומותיו (וגם לא הייתי עושה זאת בלי הסכמה, כמובן). אולי זה קטנוני מצִדי, אבל הוא זה שהתעקש להישאר ולהיות קוץ בישבן, אז במטותא – שיתמודד לבד.
הסיוט של רחלי היה חלום רדיפה כמעט קלאסי, למעט הכמות העצומה של מידע שהייתה בו. בדרך כלל חלומות רדיפה מתמקדים בדימוי אחד או שניים. אחרי שנכנסנו יחד לחלום, התת-מודע שלה העביר אותנו מסצנה לסצנה במהירות כזו, שהתקשיתי להגיב בהתחלה. הרגשתי קצת כמו במשחק מחשב שדורש זמן תגובה קצר יותר ויותר, כמו ב"פולשים מהחלל". למשל, בבואות המודע של שתינו עלו במדרגות בריצה – והמדרגות התמוססו והפכו ללבה רותחת. מיד התחלפה הסצנה והיינו בתוך מעלית, שהלכה והתכווצה ואיימה למחוץ אותנו. אחר כך זו הייתה רכבת שדוהרת מעבר לצוק. ואוטובוס שנופל לים ומתחיל לשקוע ולהטביע אותנו. ומכונית בלי הגה שמאבדת שליטה, ולשמחתי כאן רחלי התחיל להיכנס לשינה עמוקה לא הספקנו להגיע לקומביין שדורס אותה או לגלגל הענק המתפרק, שהיא דיווחה שמופיעים לפעמים בחלומות שלה.
רחלי הייתה במצב של חוסר שליטה לאורך כל הדרך, לא מסוגלת להגיב כלל, כל גופה יצוק במקומו כמו פסל. כשבבואת המודע שלי ניסתה לדובב את שלה היא לא ענתה, רק עמדה לצִדי והסתכלה בעיניים קרועות על האסונות שאיימו להתרחש. לא עצרתי את החלום בינתיים כי רציתי לקבל התרשמות מלאה, אז רק מנעתי את האסונות. קיררתי את הלבה עם גלי ים ענקיים, הגדלתי בחזרה את המעלית לממדים נורמליים עם מוטות טלסקופיים, בניתי (במהירות שיא!) גשר תלוי עם פסי רכבת בין הצוקים, משיתי את האוטובוס עם עגורן והפכתי את המכונית שיצאה משליטה לרובוטריק ענק שהניח אותנו בבטחה על קרקע מוצקה. בשלב הזה החלום החל להתמוסס, וזה היה הסימן שלי לצאת. הקפאתי את הסצנה של שתינו לצד הרובוטריק וחיכיתי שהתמונה תהפוך לבליל מטושטש של צבעים וצורות, ואז יצאתי אל חדר ההמתנה ופקחתי עיניים בחדר הטיפולים.
נאנחתי וחיכיתי שהדופק המואץ שלי יירגע קצת. זה היה מתיש, אין ספק שקשה לחיות ככה לאורך זמן. תהיתי למה המוח של רחלי משחק אִתה במשחקי חתול ועכבר כאלה, כמו סרט מצויר שמציב בפניה סכנות ואיומים מופרכים לגמרי. הפרשנות לחלום לא הייתה קשה במיוחד – היא מרגישה נרדפת, מאולצת לתוך מצב בלתי אפשרי שהיא לא יודעת איך להיחלץ ממנו. החשוד המיָדי היה הבעל, או חיי הנישואים. רשמתי לפני לשאול אותה אם היא נוטה לסבול מ"שיתוק שינה" – אותה תחושה של שיתוק וחוסר אונים שקורית כשהמוח מתעורר לפני הגוף, ואת רוצה להתעורר ולזוז אבל לא יכולה. זה יכול להעיד על כך שמשהו בכימיה של המוח שלה לא מאוזן, ותרופות עשויות להועיל. אדבר גם עם הרופאה שלה, נראה מה אפשר לעשות.
אחרי כמה שעות טובות של שינה רגועה, רחלי הרגישה יותר טוב. היא עדיין נראתה עייפה, אך בהחלט פחות מיואשת. קובי לא אמר דבר כשקבענו את הפגישות הבאות שלנו, רק מלמל שהוא עומד על כך שימשיך להיות נוכח בפגישות. הצגת "הבעל המסור" שלו לא ממש שכנעה אותי. הרגשתי שלא מאהבת רחלי הוא רצה להישאר, אלא משנאת נשים כמוני, קוראות בירח, ופגיעתנו הרעה. אלמלא המצב הקיצוני שאשתו הגיעה אליו, הוא היה עושה הכול כדי לעצור אותה.
לרוב אני מצליחה לתפוס שעתיים-שלוש של שינה אחרי לילה של טיפול ולהמשיך כרגיל, אבל היום הייתי מתוחה מדי. דניאל קלר היה אמור להגיע לפגישה ראשונה עוד באותו יום בצהריים. קיללתי את עצמי על הבחירה בשעה הגרועה, שבה סביר שארצה מאוד לתפוס תנומה כדי לפצות על מאמצי הלילה. מצד שני, לא ממש הייתה ברֵרה – המשטרה דרשה מאִתנו לספק תוך עשרים וארבע שעות אישור ממטפלת מוסמכת, שתבדוק אותו ותוודא שהוא לא מהווה סכנה לציבור. אחרת יעצרו אותו, לא משנה מה היכולות שלו. הם טענו, במידה לא מבוטלת של צדק, שהם יכולים להשתמש רק באמצעים שיש להם, וזה מעצר פיזי. סנדי תיאמה את הפגישה בינינו, והוסיפה בטלפון: "חשוב שהוא לא יבלה במעצר, לא רק מבחינתו אישית אלא גם כדי לא לתת תחמושת לאלה שגם ככה משוכנעים שמה שאנחנו עושות זה פשע." כך שהרבה היה מוטל על הכף, וסבלתי מחרדת ביצוע ומעייפות קשה בו זמנית.
מצאתי את עצמי "מנקרת" על הספה בסלון בעשרה לשתים-עשרה. דמקה ישן בשלווה לידי, כהרגלו. גייסתי את כל כוח הרצון כדי לנתק את עצמי מהספה הנעימה ומהחתול החמים וללכת לחדר הטיפולים. איפה האדרנלין המהולל שאמור להיכנס לפעולה במצבים כאלה, תהיתי.
"ואתה תמשיך לישון, כאילו כלום לא קורה, מה?" סנטתי בחתול. דמקה פקח עין אחת, התהפך על הגב, והשמיע יימיום עייף.
"לך תצוד עוד כמה ציפורים בחלום, מפונק שכמותך," מלמלתי, "אמא הולכת לדבר עם מישהו שהיא לא רוצה לדבר אִתו, על משהו שהוא לא רוצה לעשות, כדי למנוע משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה. או משהו כזה… איפה הקפה שלי, חתול?"
הוא כבר חזר לישון. יצור בוגדני.
פעמון הדלת צלצל והעיר אותי באחת. והנה האדרנלין המפורסם, עם תוספת קוצר נשימה קל. נשאתי תפילה ללא מילים שהאיש לא נורא כפי שהצטייר בשיחה שלי עם סנדי ונטע, ופתחתי את הדלת.
בפתח הדלת עמד בחור צעיר, מעט יותר נמוך ממני, ארך רגליים ושדוף עד כדי חשש לביטחונו התזונתי. הבחור הביט בי בזוג עיניים חומות כהות נוצצות ושאל, "רוני? סנדי שלחה אותי אלייך."
"דניאל, נכון? היכנס, בבקשה." החוויתי בידי לתוך הבית. הבחור הנהן ונכנס פנימה. הובלתי אותו אל חדר הטיפולים בשתיקה, כשדניאל עצר במקומו בבת אחת וכמעט מעד ונפל. סובבתי את ראשי בהפתעה וראיתי אותו מצחקק.
"שלום, יפהפייה," אמר בחיוך לכיוון הרצפה. לרגע התבלבלתי, ואז ראיתי את החתול מתחכך בשוקיו. דמקה, כך מסתבר, בחר ברגע הזה בדיוק כדי להתעורר ולבדוק את האורח.
"אויש, סליחה! חשבתי שהוא ישן, אני בדרך כלל מקפידה לסגור את הדלת של הסלון כדי שהוא לא יפריע."
"הוא לא מפריע בכלל… רגע, הוא? לא היא?" שאל דניאל, והתיישב על עקביו כדי ללטף את דמקה. "חתולים טריקולורים הם בדרך כלל נקבות."
"זה נכון, בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים, אבל דמקה הוא יוצא דופן," השבתי. גם הווטרינרית שלקחה אותו לעיקור לפני שנים התפלאה כשגילתה אדון ולא גברת על שולחן הניתוח.
דניאל העניק ליטוף אחרון לחתול, מראש ועד קצה זנב, ואז הזדקף שוב לעמידה. "בקיצור, הוא כמוני," אמר חרישית.
ידעתי בדיוק למה הוא התכוון, אבל הרגשתי צורך להתבדח. היה ניכר שהנושא רגיש עבורו.
"כלומר, גם אתה חתול?"
דניאל חייך ושתק.
"אני יודעת. שניכם XXY. אבל בוא נשב ונדבר בצורה מסודרת."
נכנסנו לחדר הטיפולים, וסגרתי את הדלת אחרינו. מזגתי כוס מים לדניאל, שקיבל אותה בתודה, והתיישבתי בכיסא מולו עם הפנקס המוכר. רשמתי את התאריך ומספר הפגישה, ופניתי אליו.
"אז איפה אתה נמצא כרגע, בעצם?"
"כאן אִתך בחדר."
חייכתי. "היית חייב להחזיר לי על הבדיחה התפלה מקודם, נכון?"
"כן… אבל התרגלתי לזה. שמעתי את המילים 'תסמונת קליינפֶלטֶר' כל כך הרבה פעמים מגיל שש ואילך, שזה כבר לא מפריע לי."
הרמתי גבה.
"טוב, לא כל כך מפריע לי. כן, יש לי תסמונת גנטית נדירה שהעניקה לי שלושה כרומוזומי מין במקום שניים, אני XXY, אני מסוגל לדברים שרק נשים מסוגלות לעשות כמו ללכת בחלומות, אני עקר ולעולם לא יהיו לי ילדים…"
שתקתי והקשבתי.
"…ולמען האמת, אני מבין אתכן לגמרי. כלומר, אני מבין את העוינות."
"מצד העיתונות, אתה מתכוון? הם באמת מסוגלים להיות מרושעים."
דניאל הישיר אלי מבט. "לא, מצד הקולגות שלי. המטפלות בחלומות."
"צר לי שנתקלת בעוינות. היו כל כך מעט מקרים של גברים עם היכולת הזו, שלא ממש ידענו איך להתייחס לעניין. האמנו שזה קשור לנשיות שלנו, ואני מניחה שלא רצו לכפות עליך נקודת מבט נשית – אבל קשה ללמד אותך נקודת מבט גברית כשכל המורות והמדריכות הן נשים."
"תסלחי לי, אבל אני כבר לא יודע מה זה אומר."
"כלומר?"
"נקודת מבט נשית, או גברית לצורך העניין. בהשוואה למה? מהרגע הראשון היו רק נשים במקצוע הזה, כך שאי-אפשר לקרוא לזה נקודת מבט נשית, אלא נקודת המבט היחידה. הסטנדרט. כשאני וגברים אחרים הגענו לתחום, נתקלנו בחומות של חשדנות, וזה מובן. למין האנושי יש היסטוריה ארוכה מדי של אפליה נגד נשים, וכשסוף-סוף התגלתה יכולת שהופכת את הנשים לקטגוריה השקופה והמובנת מאליה… זה לא קל. סביר שחששתן שהמבצר הבטוח שלכן עומד להתמוטט."
נזכרתי בתחרות העזה ביני לבין התלמידות האחרות בזמן הלימודים. כל אחת שאפה להוכיח שיש לה יכולות טובות וחזקות יותר. "זה לא הרגיש לי כמו מבצר בטוח במיוחד, אני חייבת לציין. היו שאיפות ותחרותיות, לצד הסולידריות."
"טוב, זה בכל זאת בית ספר ולא מנזר. כל אחת רוצה לטפח את הקריירה שלה. אבל להיות גבר יחיד בתוך כל זה גורם להן לצופף שורות. יריב משותף מגביר סולידריות, כנראה." דניאל חייך ולגם מכוס המים שלו.
"ולכן, בגלל העוינות הזו, החלטת שאתה לא מוכן לשחק לפי הכללים?"
דניאל הניח את הכוס בחזרה על השולחן והרצין. "זה מה שסנדי חושבת? באמת? זה עצוב."
"זה גם מה שהמדרשה חושבת, וגם מה שהמשטרה חושבת…"
דניאל משך בכתפיו. "הם טועים. ביקשתי לכתוב תזה על אפשרות חשובה של פיקוח או ביקורת על חלומות, וזה דרש עבודה מחוץ לכללים הרגילים, אחרת אני לא יכול להוכיח את הטענה שלי."
"אבל לכללים יש סיבה טובה מאוד. אני לא צריכה לדקלם לך שוב את מה שאנחנו לומדות כבר בשיעורים הראשונים, שעם היכולת הזו מוטלת עלינו אחריות גדולה, לא למעול באמון של אנשים שפותחים בשבילנו את המקומות הכי סודיים ופגיעים שלהם…"
"אבל הם לא עושים את זה," קטע אותי דניאל.
צמצמתי עיניים. "תסביר."
"באופן טבעי, יש לנו יכולת ללכת בחלומות. בגיל – מה, שש, שבע, שמונה? – אנחנו מתחילות למצוא את עצמנו בתוך החלומות של אנשים אחרים. לאט-לאט אנחנו מגלות שיש לנו יכולת לא רק להימצא בתוך החלומות, אלא גם לבחור להיכנס אליהם בצורה מודעת, ולשנות דברים בתוכם. וכל זה, מבלי שהחולם או החולמת יֵדעו שאנחנו שם, כי אפשר להיכנס לחלום ולצפות בתת-מודע שלהם, בלי ליצור את בבואת המודע שאהובות כל כך במדרשה. אנחנו אפילו יכולות לראות דברים דרך העיניים של החולם, אם החלום הוא בגוף ראשון, ולעבור את החוויות שהם עוברים בתור מן 'נוסע סמוי' בתוך התודעה שלהם. את כל זה אנחנו יכולות לעשות בלי שום הדרכה ובלי שום כללים."
נשכתי שפתיים לרגע כדי לכבוש חיוך ואמרתי, "אנחנו 'יכולות', מה?"
"כן, יכולות. לשון נקבה כוללת את הזכר היחיד שיש בקבוצה הזו כרגע, זה נראה לי הוגן והגיוני. בניגוד לרבים מבני המגדר שלי, אני לא רואה בזה עלבון או פחיתות ערך. זה מפריע לך?"
"לי? לא, ממש לא. בסדר, אנחנו יכולות לעשות את כל זה בלי הדרכה. אז?"
"אז הכללים הם כיסוי תחת. הם מיועדים לשים עלינו רסן סמלי, שאין לו משמעות. כשאת משחקת לפי הכללים, נכנסת תמיד לחדר ההמתנה, מחכה שהמטופל או המטופלת שלך ייתנו לך הוראות לפני שאת משנה דברים, נכנסת לשם רק עם בבואת המודע שלך ושלהם ולא חלילה צופה מבעד לעיניים שלהם… את מעמידה פנים שהשליטה בידיים שלהם. היא לא."
"אני חושבת שאתה מבלבל בין יכולת לבין זכות. זה שיש לי יכולת ללכת בחלום של מישהו, לא אומר שיש לי זכות טבעית לעשות זאת."
דניאל הניד בראשו. "בדיוק להפך. אני לא טוען שזו זכותנו הטבעית, אלא שיש כאלה שיחשבו כך. זו חולשה אנושית, ולדעתי ממש מטומטם להתעלם ממנה. אני לא מנסה ללמד אתכן איך לעשות את המלאכה שלכן כי אני מבין יותר טוב, כביכול. אני טוען שיש סכנה שמטפלות יוותרו על יכולות חשובות שיש להן וידכאו אותן, רק כי אנחנו מפחדות מדעת הקהל. עד עכשיו היה לנו בעיקר מזל, ולא דווחו תקריות כאלה – אבל מה יקרה כשמטפלות מסוימות יחליטו לפעול בצורה לא חוקית? איך נפקח עליהן? איך נילחם בהן? איך נגן באמת על בני אדם, אם אנחנו לא יכולות להיכנס לחלומות שלהם גם בלי רשות, אם יש צורך דחוף?"
"ומי קובע מתי יש צורך דחוף?"
"שאלה מצוינת." דניאל נאנח. "שהייתי שמח לנסות לענות עליה אם היו מאפשרים לי לכתוב את התזה. כולן כל כך מעריצות את סנדי בצורה עיוורת, ששום דבר מחוץ לכללים שלה לא בא בחשבון."
שתקתי לרגע וכתבתי את הדברים בפנקס. אחר כך הסטתי את שׂיערי אל מאחורי האוזן, ואמרתי, "תשמע, אני מבינה מה אתה אומר. תאורטית, יש תמיד אפשרות של ניצול לרעה של היכולות שלנו. אבל לא היו עוד תקדימים שיצדיקו את הפעולות החודרניות שאתה רוצה לבצע. קצת קשה לבסס את הצורך הזה בלי למצוא איזו מטפלת בחלומות פושעת ולהוכיח שמנעת נזק בזה שפלשת ללא רשות לתת-מודע שלה ושל המטופל או המטופלת שלה."
"אני יודע, ולכן רציתי להוכיח לסנדי שאני יכול לערוך את הביקורים האלה בחלומות של מטפלות בלי שאפילו הן יזהו אותי. ואם אפילו נשים שאומנו לכך ויש להן ניסיון של שנים לא ירגישו את החדירה, אנשים בלי היכולות האלה ודאי שלא ישגיחו בזה – ולכן גם לא ייפגעו."
"אלא שהן כן הרגישו."
דניאל הסמיק. "כן, זו הייתה פאשלה שלי. ניסיתי לסגת כמה שיותר מהר כשהבנתי שמדובר בחלום ארוטי, לא הצלחתי להסוות את עצמי כמו שצריך."
"אני לא מסכימה אִתך. אני לא חושבת שזו הייתה הטעות."
"אז מה?"
"הטעות שלך, לטעמי, היא שאתה באמת ובתמים מאמין שכוונות טובות מצדיקות חדירה לתודעה ללא הסכמה. גם אם זה לא משאיר שום סימנים, גם אם אי-אפשר להשגיח בזה בזמן אמת. איך היית מרגיש אם מישהי הייתה עושה את זה לך?"
"ולמה את חושבת שזה לא קרה?"
הופתעתי. "זה קרה? איפה?"
"במדרשה. אף אחת לא תודה בזה, אבל לא מעט סטודנטיות עשו את זה כשהתאמנו ביחד. הן נכנסו למקומות שלא הרשיתי להן בפירוש להיכנס אליהם. אני חושב שזה היה מתוך סקרנות, יותר מכל דבר אחר. מהשגיאות שלהן למדתי איך להסוות את עצמי יותר טוב כשאני עושה את אותו הדבר."
"אבל זה מגוחך!" התפרצתי. "אתה מבסס את ההצדקה למעשה פסול על מעשה פסול שנעשה לך? למה לא התלוננת?"
"כלומר, להיות מלשין בנוסף לקוץ בתחת שהייתי מלכתחילה? ועם אפס יכולת להוכיח את ההאשמה שלי? העדפתי לשתוק."
נאנחתי והנחתי בצד את הפנקס והעט. "דניאל, אני מצטערת. באמת. אני מצטערת שזה קרה לך, ואני חושבת שיש מקום לדבר על פיקוח מהסוג שאתה מדבר עליו, והניסיון שלך מוכיח את זה, אבל… תבין, הכיוון שאתה הולך אליו כרגע לא עוזר לאף אחד. לא לך, ולא למקצוע. הרבה מהמקצוע שלנו מבוסס על אמון, ואם אתה מסרב לעבור את התהליך כפי שכולנו עשינו, אתה פוגע באמון הזה. יהיה מספיק זמן לדיונים תיאורטיים אחר כך, וגם למצוא דרך ליישם את מה שאתה מציע. אתה לא חייב לעשות את כל זה תוך כדי הלימודים."
דניאל נשך את שפתיו ונעץ מבט עיקש בנעליו.
"גם כשאני למדתי עשינו שטויות, אבל בהסכמה וברצון מלא, וזה רק גרם לנו לרצות עוד יותר לשמור על הכללים. זה כשלעצמו מהווה סוג של פיקוח או מִשטור עצמי. פעם שתי סטודנטיות ניסו לשלב בבואות מודע תוך כדי חלום, שזה אסור באיסור חמור, ואחת מהן נכנסה לתרדמת למשך חודש עד שסנדי הצליחה להוציא אותה. כשאין שליטה בחלום, אין איך להנחות אותו, אין לנו דרך לצאת ממנו ואנחנו עלולות להינעל בתוך התת-מודע של עצמנו לזמן לא מוגבל. תאמין לי שזה הפחיד אותן מספיק כדי לא לנסות את זה שוב לעולם."
"הכרת אותן?"
"אפשר לומר את זה. הייתי אחת מהן."
דניאל שתק והשפיל את עיניו. שילבתי את אצבעותיי והמשכתי. "לצערי, עינת הייתה זו שנכנסה לתרדמת, ולא אני. אני אומרת 'לצערי', כי רגשות האשם מלווים אותי עד עכשיו. בעקבות החוויה היא החליטה לפרוש לגמרי מהלימודים ומהמקצוע. אמנם הניסוי הזה היה הרעיון שלה, לא שלי, אבל זה לא משנה. האחריות היא של שתינו. לא ממש תפשנו מה עלול לקרות כששני מוחות מודעים ועצמאיים מאחדים כוחות במקום שמיועד רק לאחד."
"אם לא אכפת לך שאני שואל… איך הרגשת אחרי שאיחדתן תודעות? אני כל הזמן שואל את עצמי, אנחנו הרי יכולים להסתכל מבעד לעיניים של אנשים בחלומות, לראות ולהרגיש את מה שהם מרגישים… זה לא דומה?"
התלבטתי. מצד אחד, לא חכם לדון בזה, אני הרי מנסה להרחיק אותו מהמנהגים הגרועים האלה. מצד שני, אם הוא יבין, אולי זה ירתיע אותו.
"זה קצת דומה, אבל יש הבדל מאוד מהותי," אמרתי לבסוף, "האוטונומיה שלך הולכת לאיבוד, אתה הופך לחסר ישע. אתה כבר לא מכוון את מה שקורה אלא נגרר אחרי הנסיבות. נסה לחשוב על זה ככה: זה כמו ההבדל בין חבישת מסכה מתוך כוונה להוריד אותה אחר כך, לבין מסכה שנצמדת אליך בלי שתרצה והופכת לפרצוף שלך. כלומר, נניח – יש הבדל בין להתחפש לג'וקר לבין להיות הג'וקר."
"אני יותר טיפוס של מארוול מאשר דיסי," השיב דניאל בכובד ראש מעושה. גיחכתי.
"טוב, אם אתה מתעקש להיכנס לעולם הקומיקס – זה כמו להפוך לענק הירוק במקום רק להבין את החוויה של הענק הירוק, מבלי שתצטרך להרגיש על בשרך את התקפת העצבים שלו. אולי זו אפילו דוגמה יותר טובה, כי לענק הירוק אין שליטה על מה שקורה לו. תאמין לי, הדבר האחרון שאתה רוצה זה לאבד שליטה על התודעה שלך בתוך סערת רגשות של מישהו אחר, ירוק או לא ירוק."
"נשמע ככה. אז איך בעצם הצלחת להיחלץ לפני התלמידה השנייה?"
בלעתי רוק וחיככתי לרגע את מפרקי האצבעות בסנטרי. "אני לא ממש יודעת. דבר אחד בטוח, התרגול במדרשה מאוד עזר. נצמדתי לכללים שלמדנו והתאמצתי לשמור לעצמי מקום מוגן. אני לא יודעת למה לי זה הצליח ולה לא. כמו שאמרתי, אני מרגישה די אשמה על כל העניין."
"אין סיבה להרגיש אשמה, שתיכן הסכמתן לניסוי וזו לא אשמתך שהיית יותר חזקה ממנה… וחשוב להמשיך לנסות דברים כאלה למרות הקושי והסיכון. אני מאמין שיום אחד נגיע גם לשיתוף תודעות. כרגע זה מפחיד, אבל בתנאים הנכונים זה יכול להיות מדהים ופשוט להעיף את ההליכה בחלומות לרמה חדשה לגמרי."
"אולי," השבתי, "אבל לפני שאתה פורש כנפיים ומתחיל לעוף, מה דעתך ללמוד קודם איך לעמוד ואיך לרוץ?"
דניאל פרץ בצחוק והניד בראשו בחוסר אמון מעושה. "את מצטטת את ניטשה כדי לשכנע אותי?"
"אם זה יעבוד, למה לא… הוא לא טעה."
"לא, הוא לא טעה. אבל אל דאגה, הייתי מוכן לשתף פעולה מהרגע שנכנסתי לכאן. זה לא שהייתי צריך גבר, ועוד פילוסוף, כדי לשכנע אותי," אמר וקרץ אלי.
גיחכתי בעל כורחי. "מהרגע שנכנסת? כלומר, מהרגע שראית את החתול?"
"בדיוק! אנחנו אחים בנפש, או לפחות בכרומוזומים. גם אם אין לי פרווה לבנה-כתומה-שחורה יפהפייה. אבל לפחות הוא זכר מקולקל, כמוני."
"אתה קצת פאסיבי-אגרסיבי, אתה יודע?"
"בהחלט יודע. זה בא מהצורך לפצות על היותי לא ראוי להימנות על שורותיכן."
גלגלתי עיניים. "בשלב הזה אין לי מושג אם אתה צוחק או לא."
"גם לי אין," השיב דניאל. משום מה, האמנתי לו. ההתנשאות שלו, אם אפשר לכנות אותה כך, נראתה כאילו נכפתה עליו. הוא הצטער עליה בה בעת שביטא אותה.
"טוב, אז בעוד יומיים אתה מתייצב כאן, ואנחנו נערוך חלימה משותפת, לפי כל כללי הטקס, כדי שאוכל לדווח לסנדי ולכל הגורמים הרלוונטיים שאתה יכול לחזור ללימודים ואין סיבה לחשש. אתה מעדיף חלום שלך או שלי? לי זה ממש לא משנה."
דניאל שתק לרגע, ואז ענה, "שלי. אני רוצה להסביר משהו, ויש לי תחושה שזה יעבור טוב יותר בחלום."
"מאה אחוז. אז נתראה כאן באותה השעה."
שנינו קמנו ויצאנו מהחדר, והלכנו לכיוון דלת הכניסה. רגע לפני שנפרדנו לשלום, דניאל עצר והסתובב אלי כדי לומר, "תגידי, ניסית פעם ללכת בחלום של החתול? כדאי לך, זה מגניב ופסיכי לגמרי."
זה לא הדבר היחיד שמגניב ופסיכי לגמרי, חשבתי לעצמי, ומיד ניערתי את המחשבה מראשי.
~~~~~~~~~~~~~~~
"סנדי אמרה לי," סיננה נטע מבעד לשיניים חשוקות, "היא אמרה, 'ביום שאת מאמצת יצור שהולך על ארבע, תתכונני לזה שגם את תצטרכי מתישהו ללכת על ארבע בגללו'."
שתינו עסקנו באותו רגע בזחילה על ארבע ואיסוף רסיסי חרסינה מהספלים שהתנפצו על הרצפה, אחרי שקיבלו חבטת זנב נלהבת מדי ועפו בקשת חיננית מהשולחן. בזמן שליקטנו את הפיסות העגומות של מה שהיה פעם הסרוויס הנאה של סנדי ונטע, הפושע – כלומר פיץ – התכווץ בפינה במבט מבויש והשתדל להקטין את עצמו כמה שיותר. משימה בלתי אפשרית לניופאונדלנד, אפילו שבעיני עצמו היה גור זערורי.
בינתיים שמענו את סנדי מדברת בווידאופון בחדר השני. "אני מקווה שהרעש לא הפריע יותר מדי," אמרה נטע בקימוט מצח, קמה מהרצפה והלכה לרוקן את היעה מלא השברים בפח. אני ניסיתי בינתיים לנקות את שאריות התה שנשפך באמצעות נייר סופג, והאזנתי לשברי משפטים מהראיון של סנדי בתוכנית האקטואליה. במסגרת תפקידה היא שימשה לא פעם כדוברת האיגוד הלאומי של המטפלות בחלומות. הדיון עסק בהצעה להפעלת פיקוח והטלת מגבלות על ילדות שגילו יכולות של הליכה בחלומות.
"החשש מובן לחלוטין," שמעתי את קולה המעומעם מבעד לקיר, "אבל הן לא מהוות שום סכנה, לא לעצמן ולא לאחרים. קל להתפתות ולחשוב שילדות שלומדות על היכולות שלהן לראשונה מסוגלות לעשות כל מה שמטפלת בוגרת ומוסמכת עושה כחלק מהעבודה שלה. אבל חשוב לזכור – זה לוקח שנים רבות של אימון והדרכה להגיע למצב שבו אפשר ממש להפעיל מניפולציות טיפוליות על חלום של מישהו אחר."
חייכתי לעצמי. סנדי לימדה אותנו במדרשה: "אף פעם אל תגידו שאתן שולטות בתת המודע של המטופלים, זה מפחיד אותם וגורם להם להרגיש חסרי אונים. אתן רק 'מפעילות מניפולציות טיפוליות', וגם זה בתיאום עם רצונו של החולם."
נטע חזרה וראתה אותי נלחמת בכתם תה עיקש שנקווה בחריצי המרצפת. "עזבי את זה, הרובוט ינקה את השאר." היא הפעילה את כדור שואב האבק הרובוטי, שהשמיע זמזום נחוש ויצא לקרב נגד כתמי התה על רצפת השיש. פיץ, שעדיין ישב בפינה בראש מורכן, בהה ברובוט דמוי הכדורגל מתגלגל סביב ומפנה את צדדיו השונים לטיפול בכתמים: צד אחד התיז מים, השני סבון, השלישי הפעיל מברשות מסתובבות, רביעי ניגב, חמישי הבריק, שישי סרק את המרצפות כדי לגלות אם נותרו עוד שיירי כתמים סוררים הדורשים טיפול, וחוזר חלילה. פיץ ייבב והפנה מבטו מהרובוט המטרטר במרץ. רחמיי נכמרו על הענק המגושם וטוב הלב, שבסך הכול עשה מה שכל פיל בחנות חרסינה היה עושה.
"אתן לא תוותרו עליו, נכון?" שאלתי.
"נראה לך?? נהפוך את כל הבית הזה לבטון מזוין לפני שנוותר עליו," קבעה נטע נחרצות. היא מחתה את טיפות התה האחרונות מהשולחן, השליכה את המטלית על המגש, ואז התיישבה על הספה וקראה לכלב. "בוא הנה, טיפש קטן. בוא, נזק שכמותך." הכלב ציית בחשש. אחרי שנטע טפחה בחיבה על ישבנו ושתלה נשיקה מצלצלת על פדחתו, הוא חזר לכשכש, אם כי בזהירות.
"שלום הציבור, או פרטיותו, לא נמצאים בסכנה," שמענו את קולה המעומעם של סנדי מצהיר מהחדר השני. "לא יותר ממצב שבו אנשים שמדברים על דברים פרטיים בפומבי ומישהו עלול לשמוע שברי מילים או משפטים מהשיחה. הרי לא היינו רוצים להטיל סנקציות על כל מי שיושב לידך בבית קפה ועלול לשמוע אותך קובע תור למרפאת שיניים או דן בפרטים של מסיבת הפתעה לחבר, נכון? כך גם לגבי הגילויים הראשוניים של יכולת הליכה בחלומות. אלה הצצות קטועות ונטולות הקשר, תצפיות בוסריות שאי-אפשר ללמוד מהן כלום על האדם החולם. הן מהוות רק אינדיקציה ליכולת עצמה. כלומר, בעזרת ההצצות החטופות האלה אפשר ללמוד שהילדה בעלת יכולת לבקר בחלומות ויכולה, פוטנציאלית, לטפל באנשים אם – ורק אם – תחליט ללמוד את הטכניקה."
מי זה היה, שאמר שחצי אמת גרועה משקר מוחלט? סנדי קצת בילפה כאן, והיא יודעת את זה. לא מעט מהילדות יכולות להכניס שינויים בחלומות של אחרים, גם אם מינוריים. רובנו מנסות כשאנחנו מגלות שאפשר – זו פרצה שקוראת לגנבת, וכילדה קטנה, קשה לך להתעלם מהצעצוע החדש והמופלא שגילית. מספיק שאת חושבת על משהו שמישהו אמר, ותוכלי למצוא את עצמך משוטטת בחלום שלו, גם אם לא התכוונת לזה, ואין לך מושג איך לצאת משם. אז כל עוד את תקועה שם, את מסתכלת סביב, אולי מנסה לשנות דבר או שניים… אין אחת מאִתנו שלא חוותה את זה.
נטע חזרה עם ידיים מלאות ספלים והחלה לערוך מחדש את השולחן. "את בסדר? נראית קצת אבודה," אמרה לי.
"הכול בסדר," השבתי, "פשוט קשה לי עם הבלוף שילדות לא יכולות לשנות חלומות של אחרים, כאילו יש איזה רף דמיוני שהן חייבות לעמוד בו כדי להתחיל לעשות את זה."
נטע התיישבה, מזגה תה לספל והושיטה לי אותו. "את יודעת מה הסיבה לזה. רק רבע מהילדות שמגלות לפני גיל שתים-עשרה שהן יכולות ללכת בחלומות מצליחות לבצע שינויים קטנטנים בחלומות של אחרים. היתר מצליחות רק לבצע שינויים קטנטנים בחלומות שלהן עצמן. בגילאים מאוחרים יותר, הפיקוח יותר הדוק, וכבר אין בעיה. מה הן מצליחות לעשות לפני זה? דברים בסיסיים. אם בחלום מופיעה מכונית, הן יכולות לשנות את הצבע שלה מאפור לאפור כהה. אם בחלום מופיע שדה פרחים, הן יכולות להצמיח בו עוד פרח קטנטן. לא יותר. ההשפעה של זה על האדם החולם היא אפסית, וזה משהו שקשה להסביר לאנשים שלא יכולים ללכת בחלומות."
לקחתי את הספל והתיישבתי. נטע הושיטה לי אוטומטית את צלוחית קוביות הסוכר. הוספתי שתי קוביות סוכר חום לספל וערבבתי, שוקלת בראשי איך לנסח את מה שמפריע לי.
"העניין הוא כזה," אמרתי לבסוף, "אנחנו לא רוצות שאנשים ייכנסו לפאניקה ויחשבו שילדות קטנות מרגלות אחריהם או עושות להם שטיפת מוח. ולכן לגיטימי להעביר את המידע בצורה שלא תעורר היסטריה המונית…"
"…אבל זה עדיין שקר," השלימה נטע וחייכה. "כן, זו דילמה מוסרית שאנחנו לא פעם חוזרות אליה, מה? אולי יעזור לך אם תחשבי על זה ככה: גם רופאים לא אומרים לפציינטים שלהם הכול. יש דברים שהפציינטים לא מסוגלים להבין, לפחות לא עד הסוף, אז הם מעבירים את המידע שנחוץ כדי שיבינו את מצבם בקווים כלליים ויהיו מסוגלים לתת הסכמה מדעת לפרוצדורות או ניתוחים או טיפולים."
"אבל זה לא בדיוק ככה. זה כאילו," נאבקתי עם המילים, "אין פה איזו פרוצדורה מורכבת שצריך דוקטורט בשביל להבין. רופאים לומדים שבע שנים כדי להתחיל לעסוק ברפואה, אנחנו נולדות עם היכולת הזאת."
"זו לא שאלה של מקור הידע, אם הוא אינטלקטואלי או חווייתי. זו שאלה של שמירה על עצמנו ועל המטופלים שלנו מחקירה ודרישה מיותרות שלא יֵצא ממנה שום דבר, כי אין דרך טובה להמחיש את זה. את יכולה להסביר לגבר עד מחר מה זה כאבי מחזור, הוא לא יבין. לא באמת."
"אבל כאבי המחזור שלי הם לא משהו שמשפיע עליו."
"וחבל שכך," נטע נאנחה. "אולי העולם היה נראה אחרת אם כולנו היינו חולקים בכאבים האלה."
"אין לי ויכוח על זה, ואני מבינה שיש דברים שבאמת קשה להסביר וזה משהו שאת חייבת לחוש על בשרך כדי להבין. רק קשה לי עם העובדה שצריך לשקר בגלל זה."
דלת חדר העבודה נקרעה לרווחה, וסנדי יצא ממנה, פולטת נשיפה ארוכה. "אוף! זה היה מתיש. כל פעם אותן שאלות, לזה כבר התרגלתי, אבל זה מרגיז שבכל פעם מעמתים אותי בשידור עם איזה קונספירטור שמשוכנע שהמטרה שלנו היא להפוך את כל האנושות לעבדים של 'גזע-העל', נשים שמטפלות בחלומות."
"נו ברור, השתלטות על העולם זו שאיפתנו הסודית, לכן אנחנו עוזרות לאנשים במצבי מצוקה ומחייבות מטפלות לחתום על קוד אתי," אמרה נטע וטפחה לצִדה על הספה. "בואי, שבי קצת. נראה מה מצב הכתפיים שלך, אצלך הלחץ עולה ישר לכתפיים."
סנדי הטילה את עצמה לישיבה על הספה. "אויש, את מלאך. הגב הורג אותי. רוני, הכול בסדר?"
"בדיוק מה שאני שאלתי לפני כמה רגעים," אמרה נטע בעליצות תוך כדי עיסוי נמרץ של השכמות של סנדי.
"אני בסדר, סתם נתקע לי משהו בראש ואני לא מצליחה להוציא אותו," אמרתי במבוכה. לא רציתי שסנדי תחשוב שאני מאשימה אותה ברמאות.
"זה לגבי מה שאמרת על ילדות קטנות בתחילת הדרך," הלשינה נטע, "זה שיש להן כביכול יכולת לשנות דברים, ואנחנו משקרות ואומרות לציבור שעוד אין להן." נעצתי בה מבט מושפל בלחיים סמוקות.
"לא התכוונתי לומר שאת משקרת –" פתחתי בהתנצלות, אבל סנדי קטעה אותי בהנפת יד ובניד ראש.
"אין לי בעיה שתקראי לי שקרנית. מה שאמרתי לא היה מדויק, ואני יודעת את זה. הבעיה היא שאין כרגע דרך להעביר את ההסבר בצורה שלא תבהיל אנשים. הם מדמיינים ילדות קטנות שבוחשות במוח שלהם, כמו ילד עם כף פלסטיק בארגז החול. בפועל, זה קצת יותר כמו לגעת בצד של הארגז עם קיסם, וגם זה לשבריר שנייה. זה לא משנה שום דבר."
"קצת איבדתי אותך עם ארגז החול," ציינה נטע ועברה לעסות את צווארה של סנדי.
"לא, אני חושבת שהבנתי מה את אומרת," השבתי. "אני נצמדת להגדרה של 'שינוי' מבחינתנו, ולא מתייחסת למשמעות של שינוי מבחינת החולם. אנחנו יודעות ששינינו משהו, אבל אצל החולם זה לא נקלט, אז… אם אנחנו מבצעות שינוי בקנה מידה כל כך קטן ולא מורגש, זה לא ממש נחשב לשינוי."
"בדיוק! זה עניין של קנה מידה. כשמשהו הוא טיפה בים, אין צורך להפעיל בשבילו את פעמוני האזעקה." סנדי נשענה לאחור ונבלעה בחיבוק של נטע. "שתביני, האיש הזה שהתראיין ביחד אִתי מציע לאנשים לקחת באופן קבוע כדורי שינה במינון הכי גבוה, רצוי בשילוב עם אלכוהול, כדי לבלום כניסה של הולכות בחלומות."
"לא רק שזה לא ימנע כניסה לחלומות שלהם, זה גם עלול לגרום להם לחלום חלומות מסובכים ומטורללים עוד יותר, כך שהם בסופו של דבר ימצאו את עצמם הולכים לטיפול בחלומות," גיחכה נטע.
"כן, עדיף שלא ייקחו תרופות בלי סיבה ויתחילו לחלום חלומות פרנואידיים, ובסוף יאשימו אותנו," הסכמתי.
"יאשימו אותנו בכל מקרה," טענה נטע. "לי אין שום בעיה עם זה שיגיעו אלינו עם חלומות פרנואידיים."
"נו באמת, נאט," נזפה בה סנדי ברוח טובה, "את לא זוכרת איך זה היה? בתחילת הדרך עוד לא ידענו שזה מזיק לטיפול, והרבה מהאנשים שהגיעו אלינו לקחו כדורי שינה. זו הייתה הדרך המקובלת לטפל בסיוטים. רק מאוחר יותר הבנו שחייבים להפריד בין הטיפול התרופתי לטיפול בחלומות. בחיי, זה היה סיוט לטפל באנשים במצב כזה, לשני הצדדים. רוני, טיפלת פעם במישהו שלקח כדורי שינה חזקים? אני מתכוונת לחומרים שממש מפילים, במינון הכי גבוה שיש."
"לא, עוד לא יצא לי. דיברנו על זה בלימודים, אבל לשמחתי עוד לא נתקלתי במישהו כזה," השבתי.
סנדי הזדקפה לישיבה, נטלה עוגייה מהצלחת שעל השולחן והמשיכה לדבר. "זו חוויה בלתי רגילה," היא נופפה בעוגייה, "כל מרקם החלום מתמוסס, וגם אם את מנסה לבצע שינויים, הם מתפרקים לך בידיים. לפעמים את לא מצליחה להחזיק יותר מאלמנט אחד בכל פעם – חפץ אחד, צבע אחד, צורה אחת. כשהתת-מודע כל כך מוטרד ולא בשליטה," סנדי עצרה כדי לנגוס בעוגייה, "העבודה שלנו הרבה יותר קשה. הצלחנו להוציא אותם מזה, אבל זה היה אתגר אמִתי!"
"תודי, תודי שאת קצת מתגעגעת לימים הישנים והטובים," עקצה אותה נטע. בתגובה, סנדי טפחה על ירכה של נטע ונשפה עליה כמה פירורי עוגייה בנהמת חיבה.
"רגע, רוני, שכחתי לשאול," נטע פנתה אלי. "אפרופו אתגרים, איך את מתקדמת עם דניאל? הוא משתף פעולה?"
"כן, הוא קצת עקשן אבל בסך הכול רוצה לסיים את הביקורת ולחזור ללימודים. הקושי העיקרי הוא לגרום לו לבצע תרגילים בסיסיים, אני חושבת שהוא רואה בזה סוג של עלבון ל…"
כאן דברי נקטעו, כי פיץ קלט בחושיו החדים שיש כמה פירורי עוגייה על השטיח, ודחק את עצמו מתחת לרגליי כדי לנסות ולשאוב אותם לפיו. מצאתי את עצמי יושבת בפיסוק לא כל כך חינני, רגל אחת מונחת על גבו של הכלב המרחרח בלהיטות.
"פיצי! בוא לכאן!" קראה נטע. "עלבון למה, רוני?"
"מה? אה, עלבון ליכולות שלו, אני חושבת," עניתי, והורדתי בזהירות את הרגל לקרקע, כשפיץ עבר לבלוש בקצה האחר של השטיח. "כאילו אני לא סומכת עליו עם משימות מורכבות יותר. אני כל הזמן צריכה למשוך אותו בחזרה לתרגיל כשהוא מתחיל ליצור דברים שלא ביקשתי בצורה מפורשת."
"בסדר. הוא ילד גדול, הוא ילמד להתמודד," קבעה סנדי. "כשהוא יתחיל לטפל באנשים – ואולי עדיף לומר, אם הוא יתחיל לטפל באנשים – הוא יצטרך ללמוד לשים את האגו שלו בצד ולעשות מה שצריך. אל תהססי להעמיד אותו במקום, רוני."
~~~~~~~~~~~~~~~
שבוע אחר כך, בפגישה השלישית שלי עם דניאל, תהיתי אם יש בכלל אפשרות כזו, להעמיד אותו במקום. ביליתי שעות ארוכות של חלימה משותפת עם חברותיי לספסל הלימודים ועם המורות – ומעולם לא הרגשתי כפי שהרגשתי כשחלמתי אִתו. דניאל היה מיומן כל כך בבניית החלומות, שהצליח להזיז את עצמו ממקום למקום במהירות שיא, ובו-זמנית לבצע גם את מה שביקשתי וגם משהו אחר לגמרי, שמעולם לא ביקשתי. באותה מידה הייתי יכולה לנסות להעמיד במקום מפל מים, או נהר גועש.
הוא לא התכוון להתנהג בצורה דווקאית. רק שמבחינתו לא הייתה סיבה לבקשה לעצור ולעמוד במקום על כל צעד ושעל. לקח לי זמן מה להבין איך להסביר לו את זה. באותה פגישה נכנסנו למרחב החלום שלו וביקשתי ממנו לבצע שורה של תרגילים בסיסיים כפי שהיינו עושות במדרשה, כדי לחמם את "שרירי" התודעה ולפעול בצורה מסודרת. שתי בבואות המודע של דניאל ושלי עמדו בשדה פרחי בר, וביקשתי מדניאל להצמיח פרח אחד. בתגובה, הוא הצמיח פרח על כף ידו.
"לא על היד, על האדמה. כמו פרח אמִתי."
בבואת המודע של דניאל גלגלה עיניים חרישית. חרצית ענקית צמחה והופיעה בינינו.
"אין חרציות בגודל כזה. אפשר חרצית רגילה, בבקשה?"
הפעם צמחה חרצית סטנדרטית לחלוטין על פיסת אדמה חשופה. בבואת המודע שלי הנהנה והרימה עיניים אל דניאל. "בדיוק. עכשיו אני מבקשת ש…"
עצרתי באמצע המשפט. במקום שׂיער, ראשה של בבואת המודע של דניאל הייתה מכוסה חרציות.
"מה? עשיתי את מה שביקשת," הוא היתמם.
"כן, וגם עשית מה שלא ביקשתי. אם אתה עושה דבר כזה כשאתה נמצא עם מטופל, אתה עלול לבלבל את המטופל ולפגוע בתוכן של החלום שלו."
"אבל אם את יודעת שתצליחי לקדם את המטופל אם תבני עוד דבר או שניים בחלום שלו, גם אם הוא לא ביקש, זה לא עדיף?"
"לא," השבתי נחרצות. ואז, מתוך הארה פתאומית, הוספתי, "אתה מכיר קובייה הונגרית, נכון?"
"כן," השיב דניאל. "אבל מה הקשר…"
"כמה זמן לוקח לך לפתור קובייה הונגרית? כלומר, לסדר את כל הצבעים?"
"האמת היא שאני לא חושב שאי-פעם הצלחתי," הודה דניאל. "אני לא טוב בזה."
"גם אני לא. אבל יש אנשים שיכולים לפתור קובייה כזו, כלומר לסדר את כל הצבעים בצדדים, תוך שניות ספורות."
"אוקיי… אז מה?"
"אז זו הנקודה – נניח שחלומות הם כמו קובייה הונגרית. מבחינת המטופלים, החלום שלהם הוא קובייה מבולבלת שהם לא יכולים לסדר. מבחינתנו, אנחנו יודעים בדיוק איך היא פועלת ואיך להחזיר את כל הצדדים למקום. התפקיד שלנו הוא לא לסדר בשבילם את הקובייה, אלא להראות להם איך אפשר לעשות את זה, כדי שילמדו איך זה קורה, ואיך זה משפיע עליהם."
"אז לדעתך בזה שאני מסדר את הקובייה מהר, אני יכול לפגוע במטופל? אני לא בטוח שזה נכון. המטופל הרי לא יֵדע איך זה קרה."
"בדיוק."
בבואת המודע של דניאל בהתה בי, חרציות נפתחות ונסגרות על ראשו לסירוגין.
"בכמה אנשים יצא לך לטפל?" שאלתי.
"אף אחד, בינתיים," הודתה הבבואה הפרחונית של דניאל.
"יפה. אני טיפלתי באנשים. מה שנראה לך מובן מאליו, נראה להם כמו בליל של רגשות ותחושות וזיכרונות, ואם תרכיב את הפאזל הזה – או את הקובייה, אם נישאר עם המטאפורה הקודמת – בלי שהם ייקחו חלק פעיל בכך, הם לא יעברו תהליך של הבנה ושל החלמה. אתה פשוט תעביר אותם ממצב בלתי מובן א' למצב בלתי מובן ב', כי הם לא רואים את הסדר שלו כמו שאתה רואה אותו. אבל אם תראה להם מה ההבדל בין הצבעים השונים, ותדגים להם שצבע אחד מסתדר בשורה כאן, וצבע אחר מסתדר בשורה שם…"
"אני חושב שאת לא נותנת למטופלים מספיק קרדיט," השיב דניאל. הוא ניער את ראשו והחרציות נעלמו. "אם אפשר לעשות משהו בקלות, אין סיבה לסרבל ולסבך אותו בכוח."
"אני מבינה שמבחינתך זה ממש קל. אבל מה שעבורך הוא קל, למטופל יהיה מאוד קשה. ברצינות, אתה חושב שכולנו מקשות עליך בלי שום סיבה? אנחנו לא עושים את התרגילים האלה כאן כדי שתוכיח לי שאתה יודע להצמיח פרח, או לבנות בית, או להפוך פרפר לציפור. ברור לי שאתה יכול. אנחנו עושים את זה כדי שתראה לי שאתה מסוגל לרסן את עצמך, ללכת צעד צעד, ולא לעשות משהו מרהיב וגרנדיוזי רק כי אתה מסוגל."
"את חושבת שאני סתם משוויץ. פשוט התרגלתי לעבוד ככה בתוך החלום, זה טבעי מבחינתי. אין לך מה לכעוס."
"אני לא כועסת, אני מאוכזבת. אתה מספיק חכם בשביל להבין את ההשלכות של מה שאתה עושה, ומתעקש להמשיך אך ורק בדרך שלך, גם כשזה לא עוזר למטופל, ואפילו להפך. אתה לא יכול ללמוד במדרשה ולהמשיך לעשות רק את מה שבא לך באופן טבעי. אף אחת מאִתנו לא עשתה את זה. עם כל הכבוד ליכולות שלך, תצטרך להתרגל לעבוד בצורה אחרת, כפי שכולנו עשינו, כי יש לזה סיבה טובה. מה שבאמת מקומם אותי הוא שאתה מנסה לשכנע את כולן – את סנדי, את המורות במדרשה, אותי – שצריך לשנות לגמרי את השיטה, לפני שבכלל טרחת ללמוד אותה כמו שצריך. לא אכפת לי שאתה משוויץ. זה לא מרשים אותי ולא מאיים עלי. אכפת לי שאתה זורק לפח יכולת אדירה, שהייתה יכולה לעזור להרבה מאוד אנשים, רק כי תרגילים פשוטים הם למטה מכבודך."
בבואת המודע של דניאל שתקה. עדיין, ניתן היה לראות שהוא משחק עם גודל החרצית שיצר לפני כן: כמה מעלי הכותרת היו גדולים משמעותית מהאחרים, והמשיכו לגדול, אם כי באִטיות. לא ידעתי אם זו התמרדות בזעיר אנפין, או שהוא באמת לא הצליח לעמוד בשקט בתוך מרחב החלום, בלי לשנות משהו. אבל אין ברֵרה, אם הוא רוצה ללמוד לטפל באנשים, הוא יצטרך ללמוד קצת סבלנות ושליטה עצמית. אולי הייתי קשה מדי אִתו?
"בוא נעבור לתרגיל הבא," אמרתי. "קח אותי בבקשה לתוך החדר בבית שבו גדלת, ונדבר קצת על שחזור מדויק והדרגתי של זיכרונות ילדות."
שדה הפרחים התפוגג סביבנו, והפך לחדר ילדים שקירותיו צבועים בוורוד. המיטה הייתה מכוסה בסדינים ורודים, ועל הרצפה הייתה בובה בצורת ילדה וכמה בובות פרווה, וצמד נעלי בית בצורת ארנבים. שידה קטנה ומצועצעת ניצבה בפינה, לבנה עם מגרות ורודות, ועליה מברשת שׂיער כסופה ומסרק, וכמה גומיות שׂיער צבעוניות. ארון הבגדים היה פתוח למחצה, ומתוכו ניבטו אלי כמה שמלות בצבעי פסטל.
"זה היה החדר שלך?" אמרתי בחוסר אמון. רק אז השגחתי שבזמן המעבר, בבואת המודע של דניאל נעלמה. הוא אמור להישאר בצורה הרגילה של גופו במשך כל התרגילים, אבל כנראה שרוח המרדנות שוב השתלטה עליו. הסתובבתי חרישית בחדר עד שזיהיתי משהו שלא נראה לגמרי במקום.
"ביקשתי שתביא אותנו לחדר שלך, לא של אחותך," אמרתי למסרק שעל השידה, שעשה רושם קצת יותר מדי חי כדי להיות חפץ.
המסרק ענה לי בקולו של דניאל, "זה היה החדר שלי."
סבלנותי פקעה.
"אני מרימה ידיים. תתכונן לצאת לחדר ההמתנה, אני סיימתי אתך. שסנדי תחליט מה לעשות," אמרתי בהחלטיות ופניתי לקיר כדי לפתוח דלת לחדר ההמתנה.
המסרק קפץ מהשידה ונעמד לצִדי, בצורתו המלאה של דניאל. "אני רציני. זה היה החדר שלי, לפחות במשך תקופה מסוימת."
פניתי בחזרה אליו בתנועה חדה והנחתי ידיים על המותניים. "תן לי סיבה טובה אחת להאמין לך."
דניאל פנה לארון הבגדים, והוציא ממנו שמלה מקושטת בתחרה ובציורים של תותים. "אני יודע שביקשת ממני להישאר כפי שאני נראה בחיים כרגע, אבל רציתי להראות לך משהו." גופו הלך והצטמק, וכעבור רגע עמד מולי ילד בן שמונה, לבוש בשמלת התותים, שׂיערו אסוף בקוקיות.
"כשההורים שלי גילו שאני יכול ללכת בחלומות, הם חשבו שאולי נולדתי בת בגוף של בן. במשך חודשים ארוכים הם ניהלו אִתי שיחות ארוכות על זה, סיפרו לי שזה בסדר אם אני רוצה ללבוש שמלות, אם אני רוצה בובות וצעצועים של בנות, אפילו הציעו לצבוע את החדר שלי בוורוד. אני חושב שהרופאים בלבלו אותם עוד יותר כשסיפרו להם על תסמונת קליינפלטר, על הגנים הדפוקים שלי. אז ביליתי משהו כמו חצי שנה בתור בת."
"זה לא היה מה שרצית?"
"לא," השיב הילד בשמלה. "בעיקר נהניתי מכל תשומת הלב, ורציתי שהם לא ידאגו, אז שיחקתי את המשחק. אבל זה הציק לי יותר ויותר, עד שאמרתי להם שזה לא מתאים לי. שאני מרגיש בסדר בתור בן, ואני רוצה להיות בן הולך בחלומות, אפילו אם יש רק מעט כאלה."
"אני מבינה."
דניאל בן השמונה הרים אחת מהבובות מהרצפה. "אם את רוצה שחזור מדויק, אז הנה, זו אחת מהבובות שדווקא אהבתי. קראתי לה 'גריזלדה' והייתי משחק אִתה שעות. סיפרתי לה שאני יכול ללכת בחלומות שלה, אפילו שאני בן, והיא הייתה מתפעלת."
חייכתי. "אני מבינה מזה שההורים שלך לא התפעלו במיוחד."
"הם פחדו, יותר מכל דבר אחר."
"אתה כועס עליהם?"
"לא, ממש לא. אפילו אז לא ממש כעסתי. רק הצטערתי שכל כך קשה להם לקבל את זה שאני חריג."
"אתה לא חריג. יוצא דופן, בהחלט, אבל אתה חלק מהקהילה שלנו."
דניאל בן השמונה הניח את הבובה על השידה, וצמח בחזרה לגודל של דניאל המבוגר. שמלתו הקטנה התמוססה והפכה לבגדים הרגילים שלו. "תסלחי לי שאני לא ממש מרגיש חלק מהקהילה שלכן. אני לא בדיוק אורח רצוי במועדון של סנדי ונטע."
"למה אתה חושב ככה? סנדי לא הזמינה אותך לבוא?"
"היא הזמינה את כל הכיתה באופן כללי, אבל היא לא התכוונה אלי."
"אתה טועה. סנדי מתכוונת לזה, וכולנו רצויות אצלה. תראה, אני לא מתכוונת להעמיד פנים שאתה לא מקרה מיוחד וסביר שגם לאחרות יהיה קצת קשה עם זה בהתחלה, אבל אם לא תיתן לנו סיכוי… זה כביש דו-סטרי. נסה לתת בנו קצת אמון, ותקבל אותו בחזרה."
"היית באה יחד אִתי לבית של סנדי ונטע?"
משהו באופן שבו שאל את השאלה גרם לי לאי-נוחות. "ודאי, למה לא?"
"נהדר. אולי נלך פעם, נוכל לשבת ולשתות קפה ולסגוד יחד לסנדי האלילה. אני אפילו מוכן ללבוש שמלה אם זה יקל על מישהי לקבל אותי."
"אין שום צורך שתלבש שמלה, אלא אם אתה רוצה ללבוש שמלה. אף אחת מאִתנו לא מאשימה אותך על זה שאתה גבר."
דניאל התיישב על המיטה ובהה ברצפה, משחק ברגליו עם נעלי הבית המגוחכות בצורת ארנבים. אחרי רגע של היסוס, התיישבתי לידו. תוך כדי שהסתכלנו בארנבים בשתיקה, הזנבנבים שלהם החלו להחליף צבעים: בתחילה שניהם היו כחולים, אחר כך אחד כחול ואחד אדום, אחר כך אחד צהוב ואחד ורוד, ובשלב מסוים גם האוזניים הצטרפו לחגיגת הצבעים המתחלפים. דיסקוטק הארנבים גרם לי לצחקק.
"אתה פשוט לא מסוגל לשבת בשקט, מה?"
בתגובה, דניאל הרפה מהארנבים שחזרו לצבעם הלבן הרגיל, ופנה אלי. "מסוגל. סליחה. אני יודע שאני עושה לך חיים קשים, לא התכוונתי."
"טוב, נראה לי שזה מספיק להיום," אמרתי. "בוא נמשיך בחדר הטיפולים."
שנינו קמנו, ודניאל חיכה לידי בזמן שפתחתי את הדלת המוכרת לחדר ההמתנה.
"את באמת מטפלת טובה, אני צריך לזכור את זה," שמעתי אותו ממלמל.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"אחרי כל מה שאמרנו כאן, אני חושב שהבנתי משהו. אתן אולי לא מאשימות אותי על זה שאני גבר, אבל אני קצת מאשים את עצמי על זה שאני לא רוצה להיות אישה. אם הייתי מגדיר את עצמי כאישה הרבה דברים בחיים שלי היו הרבה יותר קלים."
"אני מוכנה לתת לך את כאבי המחזור שלי כבר עכשיו, אבל לא נראה לי שזה עובד ככה. אבל ברצינות, מה יותר חשוב – חיים קלים, או להיות נאמן למי שאתה באמת? הנה משהו שתוכל לחשוב עליו לפגישה הבאה שלנו."
הוא נכנס אחרי לחדר ההמתנה תוך כדי צחקוקים. "כן, מורתי הנכבדה."
חדר ההמתנה התפוגג, והתעוררנו בחדר הטיפולים המוכר. דניאל נאנח והתמתח בכורסה.
"זה היה די ארוך, לא?"
"זמן ממוצע של פגישה עם מטופל. עוד משהו שאתה צריך להתרגל אליו." חייכתי ומתחתי רגליים.
"אוף, לעזאזל. למה אין פשוט התמקצעות של ביקורים חטופים בחלומות של אחרים בלי שהם ישימו לב? הייתי יכול להיות מעולה בזה."
"תשמע, לפעמים מטפלות מבקשות ממטפלות אחרות שיבקרו בחלום המשותף שלהן עם מטופל כדי לעזור או להעביר ביקורת. אבל זה תמיד בתיאום עם המטופל ולא למטרות ריגול… למעשה, אני שוקלת לבקש מסנדי שתבקר ביחד אִתי בחלום של מטופלת שלי."
"מותר לשאול למה?"
"בהחלט מותר." הרמתי את כוס המים שחיכתה על השולחנון שלידי, לגמתי כמה פעמים והמשכתי. "כשאותה מטופלת נותנת לי מפתח קסם כדי להיכנס לחלומות שלה, זה קורה ממש מהר. אני בקושי מספיקה להתחבר לתודעה שלה וכבר אנחנו מוצאות את עצמנו יוצאות מחדר ההמתנה לתוך החלום עצמו. גם המהירות של החלום עצמו, הסכנות המתחלפות בקצב מסחרר… בדרך כלל אנשים חולמים על סכנה אחת ספציפית שרודפת אותם, למשל שהם טובעים, או נופלים מגובה רב, או תקועים על פסי רכבת, והסצנה המסוימת הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב בחלום עם אותה תוצאה בכל פעם. אבל כל הסכנות האלה ביחד? זה מאוד לא אופייני. הרופאה שלה אישרה שלא רשמה לה כדורי שינה יותר מחצי שנה, אז זה לא העניין."
"למרות שאף פעם לא שמעתי על כדורי שינה שמשפיעים על מפתח הקסם. הרגע שבו המטופל עדיין ער ורק מתאר במילים את החלום שלו, זה לא אמור להיות מושפע מכדורים."
"אני יודעת, לכן זה כל כך מוזר בעיניי. אני כנראה מפספסת משהו. ההסבר היחיד שיש לי הוא המצוקה הנפשית והפיזית הגדולה שלה, אולי היא במצב של ערנות חלקית כל הזמן."
דניאל השמיע שריקה נמוכה והעביר אצבעות בבלוריתו. "זה לא נשמע כיף."
"ממש לא. מחר בערב הטיפול הבא שלה, אז אנסה שוב להתיר את התסבוכת הזאת."
"הייתי שמח לראות בעצמי מה קורה שם. אני יודע שעוד לא למדתי מספיק, אבל זה נשמע כמו ניסיון חשוב."
משכתי בכתפיי והנדתי בראשי. "אני יודעת, אבל זה מקרה די קיצוני, אז לא נראה לי חכם לתת לסטודנט להיכנס לטיפולים האלה. ממילא אין סיכוי שהמטופלת תסכים שסטודנט יצטרף לחלום שלה, אז תצטרך לוותר."
דניאל הנהן. "כן, אני מבין."
יללה רמה נשמעה מאחורי הדלת. דניאל חייך מאוזן לאוזן ונשען קדימה בכורסתו כדי למקד את מבטו בדלת. "אני רואה משהו לבן-אדום-שחור בחריץ בין הדלת לרצפה! מישהו קצת משתעמם ורוצה חברה."
קמתי על רגליי במהירות ופתחתי את הדלת. דמקה השתחל פנימה בזריזות ומיד קפץ לחיקו של דניאל.
"אני ממש מצטערת! אני מקפידה תמיד לסגור את החלק ההוא של הבית, כדי שהוא לא יגיע לכאן."
"נראה שהוא התגעגע אלי," אמר דניאל בשביעות רצון גלויה וליטף את החתול הסורר, שהתכרבל על ירכיו והחל לגרגר במרץ.
בעוד דמקה דורש את מנת תשומת הלב שלו, הכנתי לנו קפה ושוחחנו עוד קצת על ענייני המדרשה ועל זיכרונות ילדות. היה נחמד לשוחח בניחותא ובגובה העיניים, בלי הלחץ של התרגילים והפיקוח, לשחרר את הטון החינוכי ואפילו לצחוק יחד. הרגשתי צביטה קטנה של אשמה על שהשארתי בכוונה את הדלת של הסלון פתוחה בתקווה שדמקה יגיע לכאן.
אבל ממש קטנה.
~~~~~~~~~~~~~~~
"הסיוטים עוד יותר גרועים?"
"כן… אבל נראה לי שאולי אני יודעת למה."
"אוקיי, למה?"
רחלי לא מיהרה להשיב לי. היא בלעה רוק והשפילה את עיניה בזמן שקובי, הבעל המסור, ישב על הספה בצד ונעץ בי מבטים עוינים. זו הייתה הפגישה השלישית שלי עם רחלי, ולא נראה שהמצב משתפר. זה הפתיע אותי. בדרך כלל הייתי מתחילה לראות שיפור בטיפול אחרי הפגישה השנייה שבה חלמנו יחד, אבל הייתה לי תחושה שהאינסטינקט הראשון שלי לגבי רחלי וקובי היה נכון – משהו לא תקין ביניהם. הוא מגונן עליה יותר מדי, לא מרפה ממנה לרגע, ולא אתפלא לשמוע אם הוא מתעלל בה בדרכים אחרות.
"אכפת לך שנתחיל הפעם ישר עם החלומות? אני רוצה להראות לך משהו, ואפשר לעשות את זה רק שם," הפצירה בי רחלי. הנהנתי. הנה, היא מבקשת ממני לדבר שלא בנוכחות הבעל. סוף-סוף נשמע מה באמת קורה כאן.
"בסדר גמור. אז אני מבקשת שתתארי לי קטע מחלום שהוא רגוע, כדי שנתחיל בסביבה ניטרלית, ומשם נמשיך הלאה."
"רגע," קובי התערב, "אתן תמיד מדברות בהתחלה על כל מיני דברים, מותר לך לדלג על החלק הזה? לא חובה לעשות את זה לפני הטיפול?"
"ממש לא," השבתי. "זה נתון לשיקול הדעת ולבחירה של המטופלת. אפשר בהחלט לנהל את השיחה גם אחרי החלק של החלימה המשותפת." עד אז, אמרתי לעצמי, אדע בדיוק מה הסתרת ממני. אלוהים אדירים, מה אם הוא ינסה לפגוע בי בזמן ששתינו נמצאות בתוך החלום? לא, אין סיכוי. הוא יודע שהכול מצולם ומתועד. אפילו בעל מתעלל הוא לא כזה טיפש.
"קובי, אל תדאג," ניסתה רחלי להרגיע אותו. "זה אותו דבר שעשינו בפעם הקודמת, אני פשוט רוצה להראות לה משהו. זה הכול."
"בסדר, מתוקה שלי. את יודעת שאני סומך עלייך." קובי הדגיש את המילה "עלייך" תוך שהוא שולח אלי מבט חשדני. או אולי סתם מתוסכל, כי הוא לא שולט בסיטואציה? כן, הבנתי, אתה לא סומך על הקוראת בירח, חשבתי לעצמי. העיקר שלא תפריע. שב לך בשקט בפינה ותדמיין מה אנחנו עושות.
"אז רגע," שאלה רחלי, "חלום ניטרלי, אמרת?"
"קטע או תמונה מתוכו, שלא קורה בהם שום דבר מאיים או מסוכן."
"למשל, שדה החיטה לפני שהקומביין עולה עלי וקוצץ אותי לחתיכות?"
"למשל, כן," כבשתי חיוך. "זה נשמע לי מתאים."
"טוב." רחלי נשמה עמוק, והמשיכה. "אני עומדת בשדה חיטה בשלה. השיבולים נעות ברוח, מעליי שמים כחולים ויפים עם ענני כבשים. אני לובשת שמלה לבנה, עם כובע קש מקושט בסרט ורוד. קומביין קוצר את השדה ומתקרב אלי לאט-לאט. הרגליים שלי תקועות באדמה, אני לא מצליחה לזוז."
זה היה די והותר. לקחתי את מפתח הקסם של רחלי והובלתי אותנו לחדר ההמתנה החשוך והמוכר. התחלתי לפתוח את הדלת למרחב החלום, כששמעתי את קולה הרועד של בבואת המודע של רחלי לצִדי. "ברגע שניכנס לשם, הקומביין ידרוס אותנו."
"אני יודעת," אמרתי בנימה מרגיעה, "אל תדאגי. אני אעצור אותו."
נכנסנו לשדה השיבולים היפהפה, ואכן, קומביין ענק ומפחיד למראה שעט לעברנו. עצרתי אותו מיד בהנפת יד, והתחלתי לכווץ אותו. הקומביין הלך וקטן והתנמך, עד שהיה בגודל של מכונית צעצוע. אחר כך שלחתי את קומביין הצעצוע לנסוע לכיוון ההפוך, מאִתנו והלאה.
"יופי." רחלי נאנחה לרווחה.
"עכשיו אפשר לדבר בנחת. מה רצית לומר לי בחדר הטיפולים?" שאלתי.
"אני… זה קשור לקובי. הוא…" היא היססה לרגע.
"כן?" עודדתי אותה. "הוא לא יכול לשמוע אותך פה. את בטוחה לגמרי, הוא לא יכול לפגוע בך. גם מחוץ לחלום, בחדר הטיפולים, הוא יודע שיש מצלמות שמנטרות כל דבר. הוא לא יעז להרים עלייך יד."
"מה? לא, הוא לא מכה אותי…"
"זה בסדר, שמתי לב שיש מתח אדיר ביניכם. אני מבטיחה לך שאגן עליך מפניו. ברגע שנצא מהחלום, אני אלחץ על לחצן המצוקה. המשטרה תגיע תוך דקות…"
"לא!" רחלי קטעה אותי בצעקה. "הוא לא מכה אותי, את לא מקשיבה לי!"
קול גריסה אדיר וטרטור של מנוע נשמע מאחוריי. הסתובבתי וראיתי למרבה החלחלה שהקומביין שהקטנתי ושלחתי הרחק מכאן חזר, והכפיל את גודלו ואת מהירותו. המכונה עצומת הממדים חרקה וטרטרה ורטנה כמו נמר מרוגז. עצרתי אותו מהר ככל שיכולתי, והפכתי אותו לחלוק אבן. זה היה קשה, ודרש ממני ריכוז ומיקוד בעוצמות שלא הייתי רגילה אליהן. זה היה מבלבל, אפילו מפחיד.
הקומביין הזה לא היה יכול להשתחרר מהמצב שהכתבתי לו ולחזור לתקוף אותנו, אלא אם יש כאן תודעה אחרת של הולכת בחלומות, שעושה מניפולציות מנוגדות לשלי. לרגע חשבתי שדניאל פרץ לחלום שלנו, כפי שפרץ לחלום של סנדי ונטע, והחליט לאתגר אותי עם שינויים לא צפויים. אבל למה שהוא יעשה דבר כזה? הוא תמיד מבקר בחלומות ומנסה להסוות את עצמו כמה שיותר, כדי שלא ירגישו בנוכחותו – וקומביין שמנסה לקצוץ את שתינו לחתיכות זה לא בדיוק דבר בלתי מורגש. אז אם זה לא דניאל, מי… ?
הסתובבתי בחזרה אל בבואת המודע של רחלי, שלטשה בי מבט בעיניים קרועות לרווחה מרוב אימה.
היא הבינה, שאני הבנתי.
"רחלי… כמה זמן את כבר הולכת בחלומות?"
"אני לא! אני לא כזאת! זה קורה לי בלי כוונה!" היא החלה לאבד שליטה, וחלוק האבן שהיה פעם קומביין רטט והשמיע טרטור מכני. עצרתי אותו.
"רחלי, בבקשה ממך, הירגעי. אני בקושי מצליחה לשלוט בחלום, זה בגלל שאת נסערת."
"אל תקראי לי הולכת בחלומות. אני לא כמוך. אני לא רוצה להיות כמוך."
"בסדר, את לא הולכת בחלומות. אבל יש לך יכולת כלשהי. נכון?"
רחלי נרגעה מעט. "כן… לפעמים הייתי מוצאת את עצמי בחלום של מישהו אחר… אבל לא רציתי להיות שם. רציתי לצאת, לא ידעתי איך." בבואת המודע של רחלי החלה לבכות. "אני לא רוצה להיות כזאת. דאגתי שאני לא אהיה כזאת."
"מה זאת אומרת, דאגת שלא תהיי כזאת?"
"יש כדורים… זה עוזר. זה עשה לי סיוטים, אבל לפחות אלה היו הסיוטים שלי, כמעט לא נפלתי לתוך חלומות של אחרים."
"לקחת כדורי שינה אחרי שהתחלנו את הטיפול??"
"כן." היא התייפחה.
"אבל שאלתי את הרופאה שלך! היא אמרה לי שאת לא לוקחת כדורי שינה!"
"יש מקומות שאפשר להשיג גם בלי מרשם… אני לוקחת כבר שנים. ותמיד צריך קצת יותר כדי שזה יעבוד, או כמה סוגים שונים ביחד…"
עכשיו היה תורי ללטוש עיניים באימה. "רחלי, זה נורא מסוכן. לאנשים רגילים זה יכול לגרום לסיוטים עד כדי אובדן קשר עם המציאות, אבל כשאת הולכת בחלו-"
"אל תקראי לי ככה!!"
חלוק האבן הגביר את רעש הטרטור והחל לשנות צורה. בלמתי אותו שוב, במאמץ גדול.
"בסדר, כשיש לך יכולת כזו, זה אפילו יותר מסוכן. את יכולה להיתקע בתוך הסיוטים של עצמך, אפילו לתקוע אנשים אחרים בלי כוונה, כי אין לך שליטה על המצב. היית צריכה לומר לי."
בבואת המודע של רחלי משכה באפה. "בשביל זה רציתי שניכנס לכאן. אני רוצה שתיקחי את זה ממני."
"לקחת את מה ממך?"
"את הדבר הזה. ה… יכולת הזאת."
"אבל רחלי… זה בלתי אפשרי," הנדתי בראשי, פותחת וסוגרת חליפות את הפה של בבואת המודע שלי. "אי-אפשר פשוט להיפטר מזה. אפשר ללמוד לשלוט בזה, ואני בטוחה שתצליחי, אבל את צריכה ללמוד בצורה מסודרת –"
"בשום אופן! אסור שקובי יֵדע מזה! הוא שונא נשים כמוך, הוא תמיד שנא נשים כמוך! כבר בבית ספר!"
התמונה החלה להתבהר. "הכרת אותו בבית הספר היסודי?"
"כן."
"ואז גילית שאת יכולה לבקר בחלומות של אנשים אחרים, בזמן שהילד שמצא חן בעינייך לא אהב אנשים כאלה? וכשגדלתם והפכתם לזוג, המשכת להסתיר את זה ממנו ומכולם?"
בבואת המודע של רחלי נעצה בי מבט פגוע. פניה הזכירו לי את המצב שבו הייתה בפגישתנו הראשונה – לחיים רטובות מדמעות, כתמים כהים מתחת לעיניה, על סף התמוטטות עצבים. חלוק האבן החל שוב לרטוט, מתנגד למאמצים שלי להשתיק אותו, בעוצמה שהפחידה אותי.
"רחלי… אולי את טועה? אולי קובי אוהב אותך כל כך, שהוא יתרגל גם לרעיון הזה?" בתגובה, היא נשפה בזעם ובתסכול.
"הייתי בחלום שלו… אני יודעת. אני ראיתי. הוא שונא אותך. בחלומות שלו, הוא רוצח אותך! הוא חונק אותך בשתי ידיים… בקושי הצלחתי לשכנע אותו לבוא אלייך. עשיתי את זה רק כדי שתיקחי את זה ממני, כי הכדורים כבר לא עוזרים מספיק."
חלוק האבן כבר לא היה חלוק אבן. הוא לבש צורה ברורה של קומביין, והחל לגדול. הרגשתי שלא אוכל להחזיק אותו לאורך זמן.
"רחלי, בואי נצא מהחלום ונמשיך לדבר על זה בחדר הטיפולים. אני יכולה גם להתייעץ עם –"
"לא!! למה את משקרת לי? אני יודעת שאת יכולה לקחת את זה ממני!"
הנדתי ראש לשלילה. "רחלי, אני לא יכולה. אני רוצה לעזור לך, אבל מה שאת מבקשת הוא בלתי אפשרי."
"זה אפשרי! את כבר עשית את זה פעם!"
כיווצתי את גבותיי בבלבול. "מתי עשיתי… ?"
"עם התלמידה ההיא במדרשה!! אמא שלה שכנה של אמא שלי. שמעתי אותן מדברות, היא סיפרה לאמא שלי הכול – איך שחלמתן ביחד, את והיא, ואז את יצאת אותו דבר אבל היא כבר לא המשיכה ללכת בחלומות."
אוי, לא. איך אני אצליח להסביר לה את זה?
"רחלי… עינת – התלמידה השנייה – היא לא איבדה את היכולת שלה. היא פשוט בחרה, במודע, לא לעסוק בזה יותר. הטראומה הייתה גדולה מדי, והיא גם הרגישה שלא מתאים לה להיות מטפלת. יש כאלה שמעדיפות לא להפוך למטפלות, והן רק לומדות איך לשמור על עצמן ולשלוט ביכולת שלהן. זה מה שקרה עם עינת."
"את משקרת… את משקרת," יבבה בבואת המודע של רחלי. "המוח שלך ושלה התחברו, והיא נשארה בלי זה. אני רוצה שתיקחי את זה ממני. אני לא יכולה לחיות ככה יותר, וקובי לא יסלח לי לעולם. אני לא יכולה…"
הקומביין השתחרר מהאחיזה שלי בבת אחת, זינק קדימה ונעצר מטרים ספורים מאִתנו. הפחד כמעט ושיתק אותי, התקרבתי לקצה גבול היכולת.
"רחלי, תקשיבי. בין אם זה אפשרי ובין אם לא, אנחנו לא יכולות להישאר פה יותר. זה מסוכן. אני פותחת דלת לחדר ההמתנה ואנחנו יוצאות, ונמשיך לדבר על זה אחר –"
"לא!!" זעקה בבואת המודע של רחלי. היא התנפלה עלי, נעצה אצבעות בכתפיי ודרכה על כפות רגליי, הודפת אותן לתוך האדמה הרכה.
"את תיקחי את זה ממני, תיקחי את זה ממני!! אני לא רוצה את זה יותר! אני לא יכולה לחיות ככה!"
העוצמה המבולבלת והמפוחדת של רחלי הייתה למעלה מכוחותיי. כל הכוח שהיא ניסתה להדחיק ולכלוא בתוכה כל השנים התפרץ באחת, ושטף את מרחב החלום. מיקדתי את שארית כוחותיי וניסיתי לשחרר את האחיזה שלה בבואת המודע של גופי, ולשווא. היא המשיכה לצרוח עלי שאקח ממנה את היכולת, ולא הקשיבה יותר לדבר שאמרתי. הרעש הפך לבלתי נסבל, והבלתי נמנע התרחש. איבדתי שליטה על הקומביין.
המכונה הענקית לפתה את שתינו וערבלה אותנו יחד. בצורה גולמית ופראית, רחלי התאמצה לשלב את התודעה שלה בשלי, בזמן שאני נאבקתי להפריד בין בבואות המודע של רסיסי הגוף שלנו. לא נקצצנו לחתיכות כפי שהיה קורה בחיים האמִתיים, אלא התמתחנו כמו גומי, זו מושכת וזו דוחפת, רחלי מנסה ללוש אותי פנימה לתוך העיסה שהייתה התודעה שלה, ואני מנסה להיחלץ ונגררת פנימה, שוב ושוב. בבואות המודע של גופינו נמסו והפכו לשלולית מים באמצע שדה החיטה. הקומביין נמס ביחד אִתנו. לא יכולנו שוב להשתמש בקולות שלנו. נשארו רק שתי תודעות, לפותות זו בזו, כל אחת עושה מאמץ עליון להתגבר על האחרת.
בכוחותיי האחרונים הזכרתי לעצמי, רוני, את חייבת לחשוב על זיכרון ילדות, מוחשי כמה שיותר, להיצמד אליו. היית בסיטואציה הזאת בעבר, את יודעת שזה מה שצריך לעשות. את חייבת להתחבא במקום בטוח. לכי לחדר שלך.
הדמיון לקח אותי אל חדר השינה של ההורים שלי, שם נהגתי לקפוץ על המיטה כשאמא לא שמה לב, למרות שזה היה אסור. אבל זה תמיד הצחיק את סבתא, כשהיא הייתה באה לשמור עלי. אבל רגע, רציתי להיות בחדר שלי, לא בחדר השינה של ההורים. החדר שלי, עם הפוסטר של החתולים שמשחקים בכדור, והספרייה עם המון המון ספרים. ניגשתי אל הספרייה, ניגשתי אל השידה של אמא, פתחתי את המגרה והוצאתי משם את כדורי השינה שלה. לא, לאמא שלי לא היו כדורי שינה! זו לא אני, זו רחלי. התמקדתי שוב. הנה החדר שבו גדלתי. הנה מנורת הלילה בצורת כוכב ים. הנה השוקולד שסבתא נתנה לי, שהחבאתי מתחת לכרית, כדי לאכול בסוף יום הלימודים. אכלתי אותו לפני שהלכתי לישון, ובבוקר אמא גילתה את העטיפה בפח האשפה וכעסה כי אכלתי שוקולד ולא צחצחתי שיניים. הצעתי חלק מהשוקולד לקובי בגן השעשועים. לפני זה הוא לא דיבר אִתי בכלל. זו לא אני! יום הולדת שתים-עשרה. ההורים שלי ממש גאים בי, התקבלתי למגמה מדעית בחטיבה. קובי הציע לי חברות. הלכתי אליו וראינו טלוויזיה ביחד. הייתה כתבה בחדשות על הולכות בחלומות, והוא אמר שהוא שונא אותן כל כך, כי הן עושות לאנשים דברים לא טובים בראש. אמרתי לו שהוא צודק. הוא כזה חכם, והוא אוהב אותי. אני לא יכולה לספר לו אף פעם. אני לא כזאת, זו לא אני. שוב הייתי בחלום של אבא, לא רציתי אבל מצאתי את עצמי בחלום שלו, לא ידעתי איך לצאת. לא ידעתי איך לצאת… לקחתי עוד מהכדורים של אמא. יש לה הרבה, היא לא שמה לב. דניאל כאן. אני מרגישה אותו. הוא אחד מהשיבולים. אני לא מצליחה לדבר, הוא יודע מה קורה? אסור שהוא יֵדע. אסור שאף אחד יֵדע. זה יישאר כאן, בשמים הכחולים, באדמה, בשיבולת הזהובה. אני שיבולת, גרעיני חיטה שזורים זה בזה. שיבולת זהובה. שיבולת לבנה, אדומה, שחורה. לבנה, אדומה, שחורה. לבנה, אדומה, שחורה.
זה יישאר כאן.
לבן.
אדום.
שחור.
~~~~~~~~~~~~~~~
אורה הרך והחמים של מנורת לילה ליטף את החדר. המנורה הייתה ורודה, בצורת כוכב ים עם נקבים קטנים לאורך זרועותיו, שדרכם זרמו קרני פז והתפזרו לכל עבר. קרני האור שרטטו את קווי המתאר של בובה עם עיניים גדולות ונוצצות שהייתה מוטלת על הרצפה, ולצִדה קונסולת משחק, תיק אדום עם תפס בצורת לב, ויומן קטן שכריכתו נעולה במנעול מוזהב. המיטה הקטנה הייתה מכוסה בסדין שעליו דמויות של נסיכות חייכניות, דקות גו ושופעות שׂיער גולש.
ילדה בת כשמונה שנים, שמנמנה ועגולת לחיים, הייתה שכובה על בטנה על הרצפה, נשענת על מרפקיה וקוראת בשקיקה ספר שהיה פתוח לפניה. הילדה הפכה דף אחר דף בלהיטות, ומדי פעם מלמלה לעצמה כשנאבקה לקרוא מילה לא מוכרת או מסובכת. צליל חריקה לכד את תשומת לבה של הילדה, והיא הרימה את מבטה.
על המיטה ישבו שני בני אדם וחייכו אליה. אחת הייתה אישה מבוגרת בשנות החמישים לחייה, שׂיערה קצר וכסוף; האחר היה גבר צעיר וצנום בעל תווי פנים נעריים, שנראה מתוח על אף חיוכו, ומיהר לנתק קשר עין עם הילדה. האישה לעומתו לא הפסיקה להתבונן בה בחיוך. היא הצליבה את רגליה ונשענה קדימה על מפרקי ידיה, מסגרת המיטה חרקה קלות כשהעבירה את כובד משקלה קדימה.
"מי אתם?" שאלה הילדה. היא הזדקפה ושילבה את רגליה לישיבה מזרחית. "איך נכנסתם?"
"זה בסדר, רוני," השיבה האישה המבוגרת וכסופת השׂיער, "אמא שלך אמרה שאנחנו יכולים להיכנס לכמה דקות כדי לדבר אִתך."
"אממ… אבל למה?" הילדה העבירה את מבטה בין האורחים בחשש. "עשיתי משהו רע?"
"לא, חמודה שלי, ממש לא," מיהרה האישה כסופת השׂיער להרגיע. "באמת, אני רק סקרנית אז רציתי לשאול אותך כמה דברים."
"טוב…" השיבה הילדה, "אם אמא אומרת שזה בסדר." היא הסתכלה בסקרנות בגבר הצעיר שלא הוציא הגה מפיו. כשהשגיח במבטה, הוא התכווץ עוד יותר במקומו, תחב את ידיו מתחת לירכיו והשפיל את מבטו לכיוון נעליו. הילדה החזירה את תשומת לבה אל האישה שהמשיכה לחייך אליה.
"תגידי, רוני, את אוהבת את החדר שלך?" שאלה האישה כסופת השׂיער.
"כן, הוא בסדר," השיבה הילדה, והחוותה בידה על הקיר שמימינה. "אמא אמרה שאפשר לצבוע את הקירות בסגול כשנעשה שיפוצים, אבל היא עוד לא יודעת מתי נעשה שיפוצים. אתם כאן כדי לעשות שיפוצים?"
"יכול להיות שנוכל לעזור לך בשיפוצים, כן," השיבה האישה. "אבל קודם כול, ספרי לי על מה שיש כאן! אני רואה שאת אוהבת ספרים, נכון? יש לך ספרייה גדולה ויפה."
"כן," התלהבה הילדה, "אני מאוד אוהבת לקרוא. הנה," אמרה והרימה את הספר מהרצפה כדי להראותו לאורחת, "אני קוראת עכשיו את 'מומו', זה ספר ממש מעניין."
"איזה יופי! על מה הספר? ספרי לי. אולי גם אני אקרא."
"הוא… זה מספר על ילדה קטנה שלא אומרת הרבה אבל מקשיבה לאנשים והם פתאום יודעים דברים או מרגישים יותר טוב. ויש אדונים אפורים שמנסים לפגוע בחברים שלה והיא מנסה לעזור להם, אבל אני עוד באמצע אז אני לא יודעת איך זה נגמר."
"זה נשמע נפלא," אמר האישה. "הילדה עוזרת לאנשים להרגיש יותר טוב? הם באים אליה כשהם עצובים או כועסים, והיא מקשיבה להם ואז הכול יותר טוב?"
"כן, בדיוק," ענתה הילדה.
"היא נשמעת כמו ילדה ממש מיוחדת!" אמרה האישה, והניחה את כף ידה הימנית על לוח לבה במחוות התפעלות. "אולי גם את ילדה מיוחדת כזאת, שיכולה לעזור לאנשים?"
"לא." הילדה הסמיקה. "אני סתם ילדה רגילה."
"מה פתאום 'סתם', אני רואה שאת מיוחדת," אמרה האישה בנימה מעודדת. "היית רוצה לעזור לאנשים יום אחד?"
"אבל… אני לא מקשיבה להם. כלומר אני מקשיבה, לפעמים, אבא אומר שיש לי 'שגיאת צל אקטיבית', זה אומר שלפעמים יש לי צל בראש ואני לא שומעת מה שאומרים לי," אמרה הילדה וכבשה מבט מבויש בכפות רגליה הגרובות בגרבי צמר מפוספסים. כדי להיחלץ מהמבוכה, ניפחה את לחייה, פלטה את האוויר בקול שאון ופרצה בצחקוקים. אחר כך הרצינה. "אבא גם אומר שאני צוחקת ומשתוללת יותר מדי."
"אוי. אבא בטח מתכוון לטוב, אבל לא יפה מצִדו. הרי זה כיף לצחוק ולהשתולל!" אמרה האישה כסופת השׂיער. "אז את אוהבת לצחוק ואוהבת לקרוא – זה נשמע לי מצוין. מה עוד את אוהבת, בואי נחשוב…" היא הסתכלה סביב בחדר, והצביעה על הפוסטר שהיה תלוי על הקיר. "את אוהבת חתולים?"
"מאוד!" השיבה הילדה בהתלהבות. "תמיד אהבתי ואני מאוד רוצה חתול, אבל אבא ואמא לא מרשים. הם אומרים שחתול משאיר שׂיערות בכל הבית."
"אז אולי כשתגדלי, יהיה לך חתול?" שאלה האישה הכסופה. כעת גם הגבר הצעיר הרים את מבטו והתבונן בה בריכוז.
"בטוח שיהיה לי חתול," השיבה הילדה. היא כיווצה את גבותיה, כמנסה להיזכר בדבר-מה שחמק ממנה. "יהיה לי… אני רוצה חתול."
"איזה מין חתול תרצי?" המשיכה האישה לשאול, בקול מלא חיבה. "אולי… חתול קטן? חתול גדול? חתול לבן? חתול שחור?"
"אני חושבת ש…" הילדה היססה. "אני זוכרת שראיתי פעם חתול כזה, עם שלושה צבעים… אבל אני לא זוכרת של מי הוא היה."
"והיית רוצה חתול כזה?" שאלה האישה.
"כן, הייתי רוצה…" הילדה התרוממה על רגליה באִטיות, מבטה לא ממוקד, מתאמצת לחשוב. "החזקתי פעם חתול כזה… איפה זה היה?"
שני האורחים שעל המיטה החרישו.
"הוא היה רך ונעים… וקוראים לו… קוראים לו…" הילדה שלחה מבט אובד עצות לכיוון הגבר הצעיר. "אתה זוכר איך קוראים לו, נכון? אני יודעת איכשהו שאתה יודע."
הגבר הצעיר היסס והפנה מבט שואל לכיוון האישה כסופת השׂיער. בתגובה, היא הנהנה אליו. "אתה יכול," אמרה. "היא כבר כמעט שם."
"רוני," אמר הגבר הצעיר, "לחתול שלך קוראים דמקה."
הילדה התבוננה בו בהשתאות. "נכון." היא עצמה את עיניה ושאפה אוויר לריאותיה, משחררת את הנשיפה באִטיות. אחר כך פקחה שוב את עיניה בהקלה גלויה.
"דמקה, דמקה שלי," אמרה הילדה בקול עצוב ומיואש של אישה בוגרת. "אוי, סנדי, דניאל… זה היה כל כך נורא…"
גופה של הילדה גדל במהירות. היא צמחה לגובה, ירכיה ושדיה התמלאו, והפיג'מה הרכה נמסה על גופה והפכה לזוג מכנסי ג'ינס וחולצה מכופתרת. אחרי רגע של מטמורפוזה, האישה הבוגרת נאנחה ופנתה אל שני האורחים שעל המיטה, "בבקשה, תוציאו אותי מפה."
~~~~~~~~~~~~~~~
התעוררתי בבית החולים, מחוברת למוניטור ולמכשיר אא"ג. סנדי ודניאל ישבו לצד מיטתי וסיפרו לי כל מה שקרה אחרי שהתודעות של רחלי ושלי הותכו יחד. צדקתי לגבי הנוכחות של דניאל בחלום, הוא באמת לא הצליח לעמוד בפיתוי, ורצה להוכיח לי שהוא יכול לבקר בטיפול של רחלי בלי שאני או היא נשים לב שהוא נמצא שם. הוא הגיע בשלב מאוחר, וראה שדה חיטה, קומביין משונה מאוד ושלולית של חומר לא ברור על האדמה. הוא ניסה לחפש את בבואת המודע שלי ולא מצא. אחר כך ניסה להרגיש את הנוכחות שלי, ומצא שברים ופיסות שלה בשלולית. בשלב הזה הוא החל להניח שמשהו השתבש, אבל לא היה בטוח והיסס אם לעשות משהו. התערבויות מהסוג הזה הן מה שהכניס אותו לצרות מלכתחילה, אז הוא התלבט.
"הוא אכל את עצמו על זה," אמרה סנדי ולחצה את כתפו בעידוד, "שלא הזעיק אותי יותר מוקדם. רק כשראה כמה שיבולים טריקולוריות, הוא הבין שזו קריאה שלך לעזרה. הוא ברח ממרחב החלום כל עוד נפשו בו, התקשר אלי, ותוך חצי שעה שנינו היינו אצלך בבית עם המשטרה והאמבולנס. ערכתי ביקור קצר במרחב החלום שלכן והבנתי מה קרה. כשסיפרנו לבעלה של רחלי שאשתו היא למעשה הולכת בחלומות בלי הכשרה מתאימה… את יכולה לתאר לך שהוא לא קיבל את זה יפה. השתולל וצעק עלינו שאנחנו 'הדבקנו' את אשתו ב'מחלה' שלנו."
"רגע, רחלי יצאה כבר?" שאלתי וניסיתי להזדקף במיטה. הרגשתי מאובנת וכבדה. "לאט-לאט, רוני," אמרה סנדי ומיהרה לעזור לי. היא סידרה את הכרית מאחורי גבי כך שיכולתי לשבת יותר גבוה.
"היא התעוררה? רחלי, היא הצליחה לצאת?" שאלתי שוב. שניהם שתקו.
"בבקשה, תגידו לי. אני רוצה לדעת," הפצרתי.
סנדי הנהנה באִטיות, התיישבה בחזרה על הכסא ונטלה את ידי בין שתי כפות ידיה. היא המשיכה ללטף את כף ידי כשדיברה. "אני רוצה שתזכרי שזו לא אשמתך. בסדר? עשית כמיטב יכולתך."
"היא עדיין בתרדמת?" שאלתי. אלוהים אדירים, זה שוב קרה.
"לא. היא לא בתרדמת," השיבה סנדי. "רוני, את צריכה להבין משהו. רחלי הגיעה אליך במצב לא טוב לא רק בגלל החלומות. היא לקחה מינונים מטורפים של כדורי שינה והרגעה, משככי כאבים, כל דבר שהיא הצליחה להשיג בצורה לא חוקית וקיוותה שיטשטש את היכולת שלה. הגוף שלה כבר בקושי עמד בעומס. היא שיקרה לך, שיקרה לבעלה, שיקרה לרופאה שלה, סירבה לעשות בדיקות, התעקשה שהחלומות הם הבעיה היחידה שיש לה, וכל הזמן הגבירה עוד ועוד את המינון. כשניסית להתנתק ממנה במרחב החלום התודעה שלה הייתה תחת השפעה חזקה של כמה חומרים שונים. לא פלא שלא הצלחת לשלוט במה שקרה. זה כמעט נס שהצלחנו לחלץ אותך."
"אבל מה קרה לה?" קטעתי את דבריה בקוצר רוח. "היא עדיין בתרדמת? כמו עינת?"
"לא, חמודה שלי. השילוב של התרופות שהיא לקחה והמאמץ של אותו לילה היה יותר מדי לגוף שלה. היא מתה מדום לב עוד לפני שהגיעה לבית החולים."
גוש מכאיב חנק את גרוני. ניסיתי לבלוע רוק ולא הצלחתי. עיניי התמלאו דמעות.
"זו אשמתי. הייתי צריכה להבין, כשהחלומות שלה השתנו כל כך מהר ובקושי הדבקתי את הקצב. הייתי צריכה להרגיש שמשהו לא תקין."
"רוני, מגיל מאוד צעיר האישה הזו הפכה את החיים שלה לשקר אחד גדול. היא עצמה התחילה להאמין בשקר שלה. זו לא אשמתך. היא פחדה מהצל של עצמה ולא הצליחה להתמודד עם האמת."
"הייתי צריכה לגרום לה להתמודד, זה מה שאני אמורה לעשות," התייפחתי. "היא מתה בגללי…"
"היא לא מתה בגללך. היא מתה בגלל מנת יתר של תרופות."
"אני לא יכולה לעשות את זה יותר. אסור לי לעשות את זה, אנשים מתים בגללי," זעקתי ובכיתי ללא שליטה. כל גופי רעד, סנדי ניסתה לחבק אותי ולדבר אלי, אבל הדפתי אותה מעלי. המשכתי לבכות ולצרוח, לא רציתי לשמוע יותר כלום. לשמע הצרחות שלי רופא נכנס לחדר עם מזרק, הזריק משהו לשקית העירוי שממנה התפתלה צינורית שהתחברה למחט שבזרועי, והכול התמסמס סביבי. שקעתי לשינה נטולת חלומות.
כשהתעוררתי, רק סנדי הייתה בחדר. היא חייכה אלי בעייפות. "שלחתי את דניאל הביתה," אמרה לי. "אנחנו יושבים לידך כבר ארבעה ימים, לקח הרבה זמן להוציא אותך. הוא היה מותש. אבל הוא כתב לך משהו." היא הושיטה לי דף נייר מקופל. לקחתי את הדף, מוללתי אותו בין ידי לרגע, ואחר כך הנחתי אותו על הארונית לצד המיטה. הרמתי אליה מבט.
"סנדי, אני מצטערת. אני פשוט לא יכולה יותר. זה היה כל כך נורא. אני יודעת שאנחנו תמיד אומרות 'אי אפשר להציל את כולם', אבל יש עכשיו בחור שהתאלמן כי אשתו פחדה להיות כמונו, והוא שונא אותנו מלכתחילה, מה שאומר שלא רק שמישהי מתה בגלל הטיפול הלקוי שלי, גם גרמתי נזק לכל התחום שלנו, ועדיף לכן בלעדיי."
"אני מבינה שזה מה שאת מרגישה כרגע," השיבה סנדי. "אני רק מבקשת שתחכי ולא תקבלי החלטה סופית לפני שיהיה לך קצת זמן להתאושש. אל תדאגי לנזק התדמיתי שזה עלול לגרום. סגל המדרשה ואני נטפל בזה. אני מאוד מצטערת בשביל קובי. בכנות, לא קל לאבד אישה שאהבת. אבל השנאה שלו כלפי הליכה בחלומות כלאה את אשתו בחיים אומללים מאוד. רחלי רימתה את האיש שהיה אמור להיות הכי קרוב אליה בעולם, כי לא בטחה מספיק באהבה שלו. היא האמינה שאם יֵדע את האמת, הוא יעזוב אותה. אם היא לא האמינה באיש שהייתה מאוהבת בו עוד מגיל בית הספר, איזה סיכוי היה לך ליצור אִתה קשר של אמון? זו טרגדיה, אין ספק. זו אחת החוויות הקשות ביותר בהיסטוריה של התחום שלנו, וצר לי שהיא נפלה בחלקך." סנדי נשענה על המיטה וליטפה את מצחי. "אבל את חזקה, ואת מטפלת טובה, ואני מבקשת שלא תשכחי את זה. יהיה לי נורא עצוב אם נאבד שני מטפלים עם פוטנציאל מדהים בגלל הטרגדיה הזאת."
"מה זאת אומרת, שני מטפלים?"
"דניאל. גם הוא מדבר על זה שהוא לא רוצה להיות מטפל. הוא דאג לך נורא ופחד שכבר לא תתעוררי." סנדי נאנחה והתמתחה לאחור.
"טוב, גם אני אלך הביתה. את בסדר? המון חברות מהמדרשה הציעו לעשות משמרות ליד המיטה שלך, ביקשתי שיחכו עד שנשמע מה את רוצה."
"לא, זה בסדר," השבתי. "נראה לי שאני רוצה להיות קצת לבד."
סנדי הנהנה. "אני מבינה. נסי לנוח קצת, נדבר שוב מחר." היא נשקה למצחי, והלכה.
כשנשארתי לבד, לקחתי מעל הארונית את הדף המקופל שעליו כתב ידו של דניאל:

רוני,
אני ממש מצטער שהלכתי הביתה לפני שהתעוררת שוב. אני מותש, וממילא לא אביא לך תועלת במצב כזה. אבל השארתי אותך בידיים הכי טובות שיש. סנדי מדהימה. אני לא רציתי לחזור למרחב החלום שהיית תקועה בו, והיא התעקשה. היא אמרה שיש לשנינו מה ללמוד מזה, ושחשוב שאבוא אִתה כדי להצביע על דברים מוכרים, אם אצליח לזהות אותם. חשבתי שהיא רק רוצה ללמד אותי, לחנך אותי, אבל היא הראתה לי מה המשמעות של שיתוף פעולה אמִתי, ועוד עם תלמיד גרוע ועושה צרות כמוני. תשכחי מכל מה שאמרתי עליה קודם – היא הרוויחה ביושר את ההערצה אליה. זוכרת שדיברנו על הקובייה ההונגרית שאנחנו צריכים להראות למטופלים איך לסדר? עזבי קובייה הונגרית, לא היה עם מה לעבוד במרחב החלום. לפחות זה מה שחשבתי. אבל סנדי הרימה כל שביב קלוש של התודעה שלך, כל קצה חוט, וטוותה אותם יחד כמו אורגת מומחית. זו הייתה מלאכת מחשבת, הייתי בהלם מהמיקוד והמשמעת שלה, מהעוצמה של החזרה הזו על הדברים הכי בסיסיים. היא לקחה פיסות של הזיכרון שלך, של התחושות שלך, שוזרת אותן אחת אחרי השנייה, עד שהצליחה ליצור מחדש את החדר שלך. אפילו אחרי זה, לקח לנו עוד שבעה ביקורים בחדר עד שהצלחנו לגרום לך לזכור מי את כאן ועכשיו.
אז כן, הייתי אידיוט ואני מתנצל. התנהגתי כמו ילד קטן וטיפש. יש צורך אדיר בתרגילים הבסיסיים, במשמעת, בריכוז. את צדקת לגמרי, ואני לעולם לא אצחק על זה שוב. סליחה.
בין הניסיונות, סנדי דיברה אִתי על הניסויים שרציתי לערוך במדרשה. היא אמרה שצדקתי לגבי זה, והניסיון שלך מוכיח שאנחנו חייבות לפתח דרך לפקח על מה שקורה בטיפולים, כדי להגיש עזרה דחופה אם צריך. היא הציעה לי שנשב שנינו ונחשוב איך אפשר לעשות את זה בצורה מסודרת ומבוקרת, ואחר כך נשב עם ועדת האתיקה ונגבש כללים ברורים לפעולה. היא אפילו אמרה שלראשונה בקריירה שלה, היא שוקלת ברצינות להקים יחידה של כוח עזר – הולכות בחלומות שלא יהיו מטפלות, אלא יעזרו למטפלות, ואני יכול להיות אחד מהן. היית חושבת שזה ישמח אותי, נכון? שאהיה מאושר עד הגג?
בדיוק להפך. ממש כמוך, אני מרגיש שאין לי זכות לעסוק בזה יותר. אני מרגיש שכל היכולת הזאת שנולדתי אִתה היא פצצה מתקתקת, וכל התחום שלנו הוא דיני נפשות. אחרי כל מה שלמדתי, במדרשה, אִתך, בעבודה לצד סנדי בחוויה המזעזעת שלך – אני מרגיש שאני לא יודע כלום.
אני יודע שאין לי זכות לבקש ממך שתמשיכי לטפל באנשים בזמן שאני עצמי שוקל לא לעשות את זה, אבל את כל כך הרבה יותר טובה ממני. אני מונע משיקולי אמביציה ואוהב להשוויץ. את מונעת מטוב לב ודאגה כנה לאנשים. יש אנשים שהחיים שלהם השתפרו פלאים בזכותך. אם את לא מאמינה לי, תסתכלי בזר הפרחים שמונח על הארונית שליד המיטה שלך.
שלך בטמטום והכאה על חטא,
דניאל

הנחתי את המכתב בחזרה על הארונית. כפי שדניאל אמר, זר חמניות יפהפה היה מונח עליה. הושטתי יד בקצת מאמץ ותלשתי את הפתק שהיה מוצמד לזר. על הפתק נכתב:
"החלמה מהירה ורפואה שלמה למטפלת בחלומות שהצילה את חיי. באהבה, שון."
~~~~~~~~~~~~~~~
פיץ לא ידע את נפשו מרוב שמחה. סוף-סוף חבר כלבבו שהתגלגל אִתו על הרצפה, שאפשר לשחק אִתו משיכה בחבל, לדרוך עליו ואפילו לנשוך בעדינות מתוך משחק – והוא לא התרעם או התכווץ בפחד או ברח מליקוקיו הנלהבים. דניאל בהחלט היה גבר חלומותיו, אפשר לומר.
ישבתי עם סנדי ונטע על הספה וכולנו התבוננו במחזה המשעשע. נטע אפילו משכה אחורה את הספה והשולחן כדי לתת לשניים יותר מקום להשתובב.
"מי דובון חמודון," גרגר דניאל בחיבה, "מי כלב טוב." בתגובה, פיץ ליקק בלהיטות את זרועותיו ופניו ואחר כך התגלגל על גבו וחשף את בטנו בפני דניאל, מלחית בלשון משורבבת ו'מחייך' חיוך כלבי של עונג.
"זהו, המלך דורש ליטופים. עכשיו אנחנו בתפקיד," נטע צחקקה, והצטרפה אל דניאל לחגיגת ליטופי הבטן של פיץ.
"אין מה לומר, אי-אפשר שלא לחייך כשהיצור הזה עושה קונצים," קבעה סנדי בחיוך.
וגם הכלב ממש בסדר, חשבתי לעצמי. אבל לא אמרתי דבר בקול. זה היה הביקור הרשמי הראשון של דניאל בסלון של סנדי ונטע, לא רציתי להקניט אותו או לגרום לו להרגיש לא שייך.
נשענתי לאחור על הספה ועיסיתי את ברכיי הכואבות. אתמול ביליתי יום שלם בחדר החקירות במשטרה, והכיסא שם היה מאוד לא נוח. העדויות שלי, של סנדי ושל דניאל היו משכנעות מספיק כדי לדחות את ההאשמות של קובי. הוא טען שהמוות של רחלי היה באשמתי, שלא יכול להיות שהיא הייתה הולכת בחלומות, ושלא סיממה את עצמה. בדיקות דם ונתיחה שלאחר המוות הראו בבירור את הנזק שגרמו התרופות לרחלי, כך שהשוטרים קיבלו את גרסתנו בלי יותר מדי ויכוחים. סנדי ודניאל גם ניצלו את יתר ימי האשפוז שלי כדי לדבר עם ההורים של רחלי. להפתעתם, ההורים האבלים לא האשימו אותנו בדבר. אמא של רחלי חשה שמשהו לא תקין כבר שנים, ושניהם חשבו שמערכת היחסים עם קובי עומדת לעלות על שרטון.
ביום האחרון לאשפוז אזרתי אומץ ובנוכחות סנדי, שוחחתי עם אמה של רחלי, יהודית, שבאה לבקר אותי בבית החולים. בכיתי ואמרתי לה שאני כל כך מצטערת, שעשיתי כל מה שיכולתי ולא הצלחתי להציל אותה. תגובתה של האם השכולה הדהימה אותי.
"זו לא אשמתך," אמרה. "רחלי הייתה הבת שלי. כל השנים האלה גידלתי אותה ולא ראיתי, לא שמתי לב. לא ידעתי שהיא צריכה עזרה עד שהיה מאוחר מדי. היא לא רצתה לשתף אותי, לא רצתה לספר לי. אם אני לא הצלחתי להיות שם בשבילה כל השנים, איזה סיכוי היה לך?"
שתינו פרצנו בבכי והתחבקנו. לא היה צורך להוסיף עוד מילים.
"על מה את חושבת?" סנדי ניתקה אותי בעדינות מהמחשבות על רחלי ואמה, והושיטה לי ממחטת נייר. מסתבר שדמעות זלגו מעיניי מבלי ששמתי לב.
"על אמא של רחלי," השבתי.
"אישה מדהימה. את יודעת, היא כבר אמרה שתסכים להשתתף בשיחות על הקמת כוח עזר לפיקוח על טיפולים בחלומות. זו גדלות נפש."
"כן," הסכמתי.
"אני לא לוחצת עלייך לחזור לטפל," אמרה סנדי. "אבל כדאי שתדעי שאם וכאשר תחליטי לחזור, אנחנו נדאג שישמרו עלייך. כמובן שגם תהיה לך השפעה משמעותית על ניסוח הפרוטוקולים שלנו מעתה והלאה, חשוב שכולן ילמדו מהניסיון שלך. אז אני מבקשת שתצטרפי לפגישות הבאות שלנו, אנחנו רוצות לשמוע ממך. בלי שום שיפוטיות, רק כדי ללמוד ולהסיק מסקנות להבא."
"אני מבינה."
שתינו שתקנו לרגע.
"את יודעת," אמרתי לה, "עוד שני מטופלים שלי שלחו פרחים."
"זה בנוסף לשלושה ששלחו בונבוניירות וברכות לבית החולים, נכון?"
"כן."
סנדי צקצקה בלשונה. "זה כאילו שאכפת להם ממך או משהו."
הסמקתי וחייכתי בעל כורחי. "די, נו."
"את עושה טוב בעולם הזה, רוני. לא תצליחי לשכנע אותי אחרת."
השענתי את ראשי על כתפה של סנדי לרגע, בהבעת תודה. אחר כך התיישרתי, מחיתי דמעה ופניתי אליה, "אז מתי יש מפגש ראשון במדרשה בנושא כוח העזר?"
"טוב שאת מזכירה לי, רציתי לוודא ששניכם תגיעו," השיבה סנדי וקראה אל דניאל שעוד שכב על השטיח עם פיץ, שניהם חסרי נשימה ופרועי שׂיער. "אה – נער הג'ונגל, אתה יכול בבקשה לעצור לרגע ולהצטרף אלינו?"
"אני חושבת שהוא כבר הצטרף אלינו," מלמלתי בהיסח הדעת ומזגתי לעצמי עוד ספל תה. סנדי הסתכלה אלי במאור פנים.
"תמיד אמרתי שאת חכמה."