שימו לב: סיפור זה מכיל תיאורים של אלימות מינית.

"מיטל קציר?"
מיטל זינקה מהכיסא ברגע ששמעה את שמה. התיק שלה נפל לרצפה וכל מה שהיה בו נשפך החוצה. היא שמעה את הבנות מאחוריה מצחקקות, ומיהרה לאסוף את הדברים בחזרה, לחייה בוערות.
"אין לה אפילו קמע בתיק!" אמרה הבלונדינית לג'ינג'ית, ושתיהן פרצו בצחוק מתגלגל.
עוזר ההפקה בהה במחשופים של שתי הבחורות, ומיטל עקפה אותו, נכנסת לחדר.
"…נראית אשכנזייה לגמרי. שרעבי יהרוג אותנו," אמר קול צרוד מסיגריות.
"זאתי באה עם ניסיון. היא עבדה עם ניסן באולפנים בירושלים," אמר קול גברי מאנפף.
מיטל נכנסה לחדר והגברים השתתקו. היא חייכה אליהם והם חזרו לעיין בניירות שלפניהם. עוזר ההפקה נכנס וטרק את הדלת.
"יותם, כמה בחורות עוד יש לנו?" שאל הגבר עם הקול הצרוד.
"חוץ ממנה מחכות בחוץ עוד שתיים," הוא ענה. "דוגמניות מהסוכנות של רוחמה." הוא עקף את מיטל ולחש לעבר הגברים, "אשכנזיות, ואחת מהן כבר עבדה עם שרעבי."
"רוסיות?" שאל הגבר הצרוד. עוזר ההפקה הניד בראשו לשלילה. הצרוד הפטיר קללה והשתעל, מנסה להוציא ליחה מגרונו.
הגבר השני בחן את הרזומה שלה לעומק, בזמן שהתיישבה על הכיסא במרכז החדר.
"אני מיטל קציר," היא חייכה אליהם, לִבּה הולם, "אני חצי-חצי," היא השתתקה לרגע, מוודאת ששני הגברים מולה מקשיבים.
הם לא הגיבו והיא המשיכה. "סיימתי את הלימודים לפני שנה ומאז עבדתי בהצלחה לא מבוטלת בהפקות של –"
"כן, כן מותק. קראנו," אמר הגבר עם הקול הצרוד. "אני ספי, זה מנחם," הוא הניד בראשו אל הגבר השני, "ואת יותם שאחראי על ההפקה כבר הכרת." הוא הצביע על העוזר שנשאר לעמוד ליד הדלת.
"היא לא קצת מבוגרת מדי, ספי?" שאל מנחם.
"'בחורה, 30-18, יפה, שׂיער כהה'." היא ציטטה את הבריף. "אני אשמח לשמוע עוד פרטים, ולהסביר לך איך אני משתלבת בפרויקט שלכם בצורה הטובה ביותר." היא סיימה את הנאום בחיוך שובה לב, שקיוותה שירכך אותם.
יותם הסווה את צחוקו בפרץ שיעולים נמרץ, מנחם חייך בנימוס וספי נשען לאחור בסיפוק.
"מה אמרתי לך, מנחם?" קולו העמוק הדהד בצחוק מעושן. "ניסן אמר שהיא משהו מיוחד."
"אז מה מתוכנן לנו היום?" שאלה מיטל, מופתעת מהתעוזה שלה. בשלב זה נמאס לה לחייך בזמן שהם מדברים עליה.
ספי גיחך. "הוא אמר שהיא ממזרה, האשכנזייה הזאתי."
מנחם לא נראה משוכנע. "את בטח קיבוצניקית, עם שם כמו קציר, אה?!"
"השם מעוברת." אמרה מיטל. "אני מהדרום, ליד שדרות," הוסיפה. "והחצי השני? מרוקאי," הדגישה. שיהיה.
שני הגברים החליפו מבטים וספי נד בראשו.
"היום תיפגשי עם שרעבי," פתח מנחם. מיטל הנהנה בתשובה. למרות שלא היה לו קשר משפחתי לחמולות הגדולות מאזור הדרום שרעבי היה אחד היוצרים המוכרים בארץ.
"אנחנו רוצים לנצל במקסימום את העובדה שאתם לא מכירים, ולהריץ כמה שיותר אפשרויות, לראות מה את יכולה להוציא ממנו," המשיך מנחם.
"אל תדאגי מותק," אמר ספי. "רוב הפוקוס עליו, את רק תיתני כמה שאת יכולה, אין לחץ." הוסיף.
"כמובן." מיטל נעצה את ציפורניה בכפות ידיה והמשיכה לחייך. "אין לחץ."
"התשלום – כמו שפרסמנו." המשיך מנחם. "סטנדרט תעשייה. אנחנו מצפים להוציא עשרים אבנים, אז תקבלי עשרה אחוזים במזומן. אם יהיו יותר – חמש עשרה."
מיטל התיישרה במקומה. "הסטנדרט בתעשייה הוא בין חמישה עשר לעשרים, רבותיי." היא חייכה במתיקות. "ואני מעדיפה לקבל את התשלום באבנים, מהתהליך היום."
מנחם פרץ בצחוק, וספי מלמל משהו שנשמע כמו "ממזרתה".
"אח…" מנחם נרגע מצחוקו. "מה את מתכוונת לעשות עם כל כך הרבה קסם?" הוא שאל. עדיין בחיוך. סימן טוב.
"אבן אחת תספיק לי לשכר דירה של חודש." היא חייכה. "במרכז תל-אביב," ציינה.
"את יודעת שאת לא יכולה להשפיע על אנשים באמצעות –" התחיל מנחם.
"כן, ברור." היא הנידה בראשה. "אני לא מתכוונת לעבור על אף חוק." הבטיחה להם.
מנחם שלח יד לקורות החיים של הבלונדינית ומיטל מיהרה להוסיף. "לשותף שלי יש שטיח מעופף," היא הסבירה. "אני מחליפה לו אבנים כל פעם שנגמר הקסם בשטיח, ובתמורה הוא דואג לשכר דירה. כולל חשבונות." היא חייכה מאוזן לאוזן.
"באמת? איזה דגם?" שאל ספי. הוא הניח את הדף וחזר לעיין בקורות החיים של מיטל.
"אייר-האב. מהשנה שעברה." אמרה מיטל. "עבדתי על דגמים כאלו בצבא –" היא השתתקה כשהבחינה שספי לא מקשיב לה.
הוא טפח על כתפו של מנחם ולחש משהו. מנחם הנהן והם שלחו את יותם החוצה לשחרר את הדוגמניות, וקראו לטכנאית להוביל את מיטל אל האולפן. הם נכנסו לחדר הבקרה הצמוד בזמן שהטכנאית חיברה אותה אל המכשיר הנייד. המשדר נכנס לכיס האחורי, וממנו יצאו שלושה כבלים שהודבקו אל אמצע הגב, ואחד מאחורי כל אוזן.
"אני מקווה שלא החבאת כמה קמעות כדי למלא אותם על חשבוננו." מנחם רכן אל עבר המיקרופון בשולחן הבקרה, קולו מהדהד במערכת ההגברה.
מיטל טפחה על כל הכיסים בבגדיה. הטכנאית בחנה אותה שנייה נוספת ואישרה בניד ראש, ומיטל הוסיפה, "מקצוענית עד הסוף."
שרירי לחייה התחילו לכאוב מרוב מאמץ להישאר רגועה ומקצועית.
"אנחנו עומדים להתחיל, מותק," אמר ספי. "אנחנו נפעיל את המכשור ברגע שהטכנאית יוצאת מהחדר, וניתן לך להתכונן. שרעבי ייכנס בהפתעה, ויש מצב שנצליח להוציא ממך משהו מהרגע הראשון."
"אני מבטיחה לך שתצא מרוצה," מלמלה מיטל. ספי לא שמע, אבל הטכנאית חייכה אליה.
"אל תדאגי, ספי לא מפחיד כמו שהוא נראה," אמרה הטכנאית בשקט. "הוא רק לא מכיר אותך." היא חיברה את הכבלים ובדקה את מקור הכוח הנייד. "אני עובדת אִתו כבר שנתיים, ורק לאחרונה הוא הפסיק לקרוא לי מותק."
"אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך," התוודתה מיטל בחיוך.
"אני אלינור." אלינור חייכה. "נעים מאוד."
מיטל עזרה להכניס את הסוללות לכיס המכנסיים האחורי, ואלינור לקחה צעד אחורה. "תני לי לראות אותך לרגע –"
מיטל הסתובבה באִטיות והרימה את ידיה, יוצרת מעגלים באוויר. אלינור ניסתה להסתיר את הפתעתה. "איך ידעת?"
"עבדתי הרבה באולפנים בירושלים," הסבירה מיטל. "אני יודעת שהשלב האחרון הכי חשוב – להסתובב נגד כיוון השעון, כדי לבטל כל איסוף של קסם שהתרחש לפני שמפעילים את המכשירים." היא דקלמה, ואז משכה בכתפיה. "לא ברור לי למה אתם משוכנעים שאין לי מושג מה אני עושה."
אלינור סקרה את מיטל עוד רגע ואז ענתה. "הביזנס הזה מלא במזויפים," פסקה. "רוב הבנות שעובדות עם שרעבי בחיים שלהן לא ראו ציוד מקצועי. הן מגיעות עם קמעות בתיק, או על שרשראות." היא גלגלה את עיניה. "פעם מישהי הגיעה עם קמע בתור עגיל בפופיק." היא חייכה ומיטל נרעדה.
"היא לא ידעה שזה ידפוק את התהליך?" שאלה.
אלינור סימנה לה להמשיך להסתובב, והמשיכה. "המזל היה שכשסידרתי את הכבלים הרגשתי שמשהו לא בסדר עם הבד של החולצה, ומצאנו את זה בזמן." פיה התכווץ תוך כדי דיבור. "שרעבי היה כל כך עצבני שהוא כמעט הרס את כל ההפקה."
"יצאו אבנים ורודות?" שאלה מיטל.
"לא משהו כזה רציני," אמרה אלינור. "האבנים יצאו לבנות כמו תמיד, שרעבי מקצוען לגמרי," הוסיפה בהערכה. "אבל הוא כעס כל כך שיצאו פחות אבנים." היא צקצקה בלשונה. "והכי גרוע – הדבילית הביאה קמע טעון."
"היא הייתה יוצרת?" שאלה מיטל.
"דוגמנית," אמרה אלינור. "שרעבי אוהב לעבוד עם דוגמניות, אבל אז – "
"אז זה קורה," הסכימה מיטל. "דוגמניות, ובכלל – המון יוצרים מתחילים, לא מקצועיים מספיק בשביל לזהות קמע טעון בקסם."
אלינור חייכה. "אני שמחה שאת מבינה עניין," אמרה. "אולי נתחיל לעבוד אִתך באופן קבוע."
מיטל חייכה אליה בתשובה. "אני אשמח. ואם תוכלי לזרוק מילה או שתיים למנחם…" היא קרצה. אלינור צחקה ומשכה בפעם האחרונה בזנב החולצה של מיטל, בודקת שהכול במקום. מיטל טפחה על הפופיק. "אין שום עגילים!" שתיהן צחקקו ואלינור יצאה.
~~~~~~~~~~~~~~~
מיטל נשמה ומיקדה את עצמה.
היא עצמה את עיניה, הרגישה כל סנטימטר בגופה, ופתחה את עצמה לקסם, בנשימות עמוקות. היא הרגישה את לִבּה מגביר את קצב פעימותיו, את כתפיה מתרחבות עם כל נשימה, ואת קצות אצבעותיה נמתחים. כשהייתה מוכנה, הנידה בראשה, ופנתה אל הדלת.
בתזמון מושלם שרעבי נכנס לחדר.
התמונות הספורות שלו שראתה לא עשו עִמו חסד. הוא היה גבוה ושחום, עם שׂיער סמיך ומתולתל. קול קטן ומחושב באחורי ראשה לחש לה שגם הוא היה מוכן – אצבעותיו פרושות, הנשימה עצורה בחזה. היא התכווננה אליו, החזיקה את החיוך וההתרגשות עד לרגע שבו עיניהם ייפגשו.
בום.
ניצוץ חשמלי הופיע בין שניהם, מעמעם לרגע את התאורה בחדר. הם עמדו מתנשמים זה מול זו, חיים את הרגע הקסום שבו נפגשות שתי נשמות לראשונה, והזיקה ביניהן פשוט מתפרצת. הסכר שהיא החזיקה במרכז גופה נפרץ, ושחרר את הקסם לאוויר. טוב, לא לאוויר. למכונות שאספו אותו וריכזו אותו בתוך האבנים. אבל עדיין – הם יצרו קסם באוויר. מבטו אחז במבטה, סופרים ביחד לאחור, והם חייכו זה לזו בתיאום.
"היי," הם אמרו יחד, בתיאום. עוד עדות לקסם המחבר ביניהם.
"מיטל." הוא הושיט לה את ידו.
"נתן." היא חייכה, קוראת לו בשמו הפרטי. היא הכניסה מעט עדינות לקולה כשאמרה את שמו, והבחינה בחיוכו המתרחב. היא הצליחה להפתיע אותו, מה שיגביר את ההשפעה. אם רק יצליחו לתזמן את זה כראוי –
בום.
הם לחצו ידיים, והפעם מיטל ראתה את הניצוץ ביניהם. כמו חשמל סטטי שעובר בין אנשים, רק חזק יותר. טהור יותר.
הקול האנליטי שבאחורי ראשה העריך שרק מהרגע הזה ביניהם אפשר לייצר אבן שלמה, והמשיך לדחוק בה לתת עוד.
מיטל התנשמה בכבדות, ושרעבי קירב את ידה אל שפתיו.
בום.
זה היה כמו להתאהב. זה היה יותר טוב מלהתאהב. הלב שלה פעם בחוזקה, היא התקרבה אליו והריחה את האפטרשייב שלו, הריחה אותו. היא הביטה בעיניו וראתה איך אישוניו מתרחבים ומתכווצים, וידעה שאישוניה מתכווצים גם הם, מוסיפים לתהליך.
הוא חייך אליה, ואז משך אותה אליו, וסובב אותה במקום, כאילו הייתה רקדנית סלסה. היא הסתובבה וצווחה בחדווה. הוא הוסיף לסובב אותה עד שהיא משכה אותו אליה כמו רקדנית טנגו, ידה פרושה על חזהו. הוא הגיב בתיאום מושלם, המשיך את התנועה ומשך את ברכה אליו, נשען אחורה, רגליו בפיסוק, ולבסוף הרכין את ראשו לעברה.
הקול באחורי ראשה צעק והריע. שרעבי התנשם בכבדות וליטף את לחיה באִטיות. אצבעותיו משרטטות את קו הלסת. אגלי זיעה נצצו על פניו.
"זהו," הוא לחש לה. "די."
מיטל לא הרגישה עייפה. היא רצתה להמשיך. הקולות שבראשה שאגו, אבל היא הייתה מנוסה דיה כדי לדעת מתי לעצור.
היא שינתה את שיווי משקלה ונעמדה, נותנת לו לשחרר את רגלה מאחיזתו. היא זכרה להעמיד פנים שהיא מותשת כמוהו, והחלה בתהליך המנטלי שינתק אותה ממנו ויסמן את סוף הסשן ביניהם. הוא התנתק ממנה באותה אִטיות, צעד לאחור ברגע שווידא שהיא עומדת ביציבות על שתי הרגליים, ולבסוף אחז בידה, לוחץ אותה ברשמיות.
"נעים להכיר, מיטל." הוא חייך אליה.
~~~~~~~~~~~~~~~
אחרי הפסקה קצרה הם שבו לחדר, והוא הצחיק אותה. עד שלבסוף היא ביקשה להפסיק. בסשן השלישי שלהם, האחרון לאותו יום, הם רקדו שוב. ריקודים מהירים, אִטיים, מתואמים ומתנשפים מהמאמץ. הנורה בחדר הבהבה בלי הפסקה כשזרם החשמל לא עמד בעומס הקסם באוויר.
שרעבי סובב אותה סיבוב אחרון, כשהצלילים האחרונים התנגנו ומשך אותה אליו לחיבוק.
"את מצוינת," אמר. "איך זה שלא עבדנו ביחד קודם?"
מיטל חייכה אליו. "טעות שצריך לתקן בהקדם האפשרי."
קול חריקת הרמקולים נשמע בחדר, ומנחם האיץ בטכנאית שתנתק אותם מהמכשירים. הוא נשמע מרוצה במיוחד.
הם פסעו אל חדר הכניסה ואל הארוחה שאלינור הכינה מראש. משקאות אלקטרוליטיים, מאפים, ירקות וקינוחים מתוקים כיסו את השולחן. שרעבי צחק כשראה אותה מסתערת.
"היינו צריכים להשאיר אותך מחוברת," אמר. "היינו מוציאים עוד משהו רק מההתלהבות שלך מהאוכל."
מיטל לעסה, שקועה במחשבות. "בפעם היחידה שניסיתי את זה יצרתי משהו שגרם לכל בן אדם שהשתמש בו לתיאבון מוגבר לשוקולד."
"אם תוכלי להפוך את זה לתיאבון מוגבר לשוקולדים מסוימים, תוכלי להרוויח מיליונים," אמר שרעבי. "יש לזה ביקוש באירופה." הוא חייך ולקח מאפה מסוכר. "יש לי תיאבון למתוק רק מלראות אותך אוכלת." שניהם צחקו, והעמיסו את הצלחות.
כשסיימו לאכול יותם קרא להם לחדר ההפקה. אלינור עמדה ליד ספי ומנחם, והניחה את האבנים שיצאו מהמכשיר בקופסה מרופדת. ספי הרים אחת מהן ובחן אותה לעומק, ושרק שריקה חרישית. מנחם ספר בשקט והסתובב אליהם.
"שלושים אבנים!" הוא חייך אליהם. מיטל ושרעבי התקרבו לקופסה. היא הייתה מלאה באבנים, מונחות בקבוצות של שלוש. עגלגלות, בוהקות בלבן, כל אחת בגודל של כדור טניס.
"זה בהחלט יכסה את שכר הדירה שלי לחודשים הקרובים," אמרה מיטל. שרעבי צחק.
"את מצליחה לחיות רק מקסם?" שאל, גבותיו מורמות קלות.
"בעיקר מתחזוקה," היא אמרה. "לכל אחד יש את הקמעות שהוא פשוט חייב שימלאו מחדש," הסבירה. "מישהי שהכרתי בבית הספר השיגה קמע לשיער מתולתל מדרום אמריקה, ופעמיים בחודש היא באה אלי להטענה." היא חייכה. "הייתי מספרת לך עוד, אבל אני שומרת על דיסקרטיות," הוסיפה בקריצה.
אלינור הושיטה לה שקיק מקטיפה אדומה. "בשביל האבנים שלך." היא אמרה. "אין לי עוד שקיק, לא חשבנו שיֵצאו כל כך הרבה אבנים היום…" מיטל נופפה בידה בביטול.
ספי הושיט לה את הקופסה. "הצלחנו לייצר היום מספר שיא. שלושים אבנים!" אמר. "שש מתוכן שלך, לפי מה שהוסכם." הוא חייך אליה. "לא רע בשביל אשכנזייה קטנה, הא?"
מיטל חייכה בחזרה. "חצי-חצי, זוכר?" היא רכנה מעל הקופסה ובחרה במהירות את האבנים שהתאימו לצרכיה. היא עטפה אותן בשקיק והכניסה לתיק.
כשעמדה לעזוב, שרעבי סימן לה לחכות. הם יצאו ביחד, והוא העיף מבט לוודא שלא מקשיבים להם.
"אם את רוצה לעשות קצת קסם מהצד, אפשר לסדר משהו." הוא רכן לעברה. "עוד שבוע-שבועיים ככה, אחרי שנתאושש, אפשר להיפגש. לייצר עוד אבנים. חצי-חצי הפעם," הבטיח. מיטל הנהנה והכניסה את כרטיס הביקור שהושיט לה לכיס.
~~~~~~~~~~~~~~~
היא מיהרה לצאת מהאולפנים, וחיפשה את האוטובוס העמוס ביותר שהיה בשעה הזו. היא קיוותה שיסיימו מוקדם יותר, אבל גם בשבע בערב האוטובוסים היו מלאים. היא החליפה שלושה קווים, ורק אז בדקה איך היא מגיעה לברֵכת גורדון.
במלתחות היא החליפה לבגד ים, ונכנסה למים. גופה היה חם ומיוזע והיא נהנתה ממגע המים על עורה. היא שחתה קצת ולאחר מכן צפה במים, נותנת לאירועי היום להישטף.
המים המלוחים בברֵכה היו האפשרות הטובה ביותר בשבילה להיטהר אחרי סשן אינטנסיבי. בניגוד למה שאמרה לשרעבי, היא לא הייתה צריכה שבועיים או אפילו שבוע כדי להתאושש מיצירת הקסם, "הכול בזכות כמה סודות משפחתיים קטנים," מלמלה לעצמה במרירות. הסודות המשפחתיים הקטנים הם אלו שיעזרו למשפחה שלה לאתר אותה במהירות אם היא תשתמש באחד מחופי הרחצה בתל-אביב, ולכן היא חזרה לברֵכה שוב ושוב, למרות הסכנה שיאתרו אותה גם כאן. היא ידעה שהזמן דוחק, ולמרות מגעם המלטף של המים יצאה מהברֵכה. היא החליפה בגדים במהירות, לקחה את בגד הים כדי להיפטר ממנו בדיסקרטיות וצעדה אל מלון הילטון. שם, בסאונה, היא תזיע את שאריות הסשן של היום ותחדש את כוחותיה לפני העבודה החשובה באמת.
ביציאה מהסאונה היא איתרה את וואליד. הוא הניד בראשו לעברה. היא הנהנה והמשיכה אל נקודת המפגש. אוחזת בתיקה ברישול, כאילו היו שם קניות מהסופר ולא אבנים בשווי עשרות אלפי שקלים.
היא עלתה לקומה השמינית, נכנסה לחדר, וסגרה את הדלת במהירות. היא הוציאה את האבנים מהתיק, סידרה שלוש מהן על השולחן והחביאה את השלוש האחרות בתיק אחר, קטן יותר. היא הקפידה להשאיר את התיק הגדול פתוח ברישול, עם השקיק שקיבלה מאלינור זרוק לצִדו, כדי שוואליד לא יחשוד שהיא מנסה להסתיר ממנו אבנים. היא לא רצתה שהוא יֵדע כמה אבנים היא מייצרת בסשן.
"לא רע!" אמר וואליד מאחוריה. מיטל הסתירה את בהלתה והסתובבה אליו בחיוך.
"כמה זמן יש לנו?" שאלה.
"לפחות כמה שעות," אמר קצרות, "אם לא כל הלילה."
"בוא לא נישאר כאן כל הלילה," אמרה מיטל. וואליד הוציא מכיס המדים שקיק קטיפה נוסף, עם אבני ענבר קטנות יותר. חלקן מעובדות ועגולות, חלקן גושי שרף, מלוכלכות בקליפת עץ ואדמה.
"שרף טבעי!" היא אמרה בשמחה. בשביל הקמעות היום-יומיים השרף הגולמי פעל טוב יותר מאבני הענבר המלוטשות, דבר שרוב צרכני הקסם לא היו מודעים לו.
"הייתי בג'וליס בשבת," הסביר וואליד. "שנתחיל?"
הם בילו את השעתיים הבאות בהעברת הקסם מאבני הענבר הגדולות של ההפקה אל הקמעות הקטנים שוואליד פרס על השולחן. כוחות הקסם שלו היו מוגבלים מאוד, אבל הוא היה מספיק טוב כדי לעגן את הקסם של מיטל בשביל ההעברה.
אבני ההפקה הגדולות היו מצוינות בשביל לאגור בתוכן כמויות גדולות של קסם, אבל לא יעילות לאדם הפשוט, שהיה זקוק לקסם האצור בקמעות לשיפור הבריאות, מצב הרוח, המזל, הפרנסה, או לתחזוקה של עשרות המכשירים בשוק שפעלו באמצעות קסם. בשביל השימוש היום-יומי אנשים השתמשו באבני ענבר מלוטשות, או בשרף גולמי, מוטענים בכמויות קטנות של קסם. במכשירים הענבר שימש בתור סוללה, ואִפשר למעצבי המוצר לעקוף את אילוצי הפיזיקה. אם רצית יכולת ללכת לבנק, לעמוד בתור ואחד הפקידים היה עושה את ההמרה מאבנים גדולות לקטנות. כך הקסם כולו נשמר בתהליך, הבנק קיבל עמלה נכבדה, והמדינה – שמימנה את ההכשרה של הפקידים – הרוויחה את הרישום של היוצרים במאגרי הבנק. וואליד לא היה מעוניין ברישום, ומיטל ידעה שהמשפחה שלה רק מחכה ליום שבו היא תירשם באחד המאגרים של הבנקים כדי למצוא אותה. ~~~~~~~~~~~~~~~
כשסיימו היא הרתיחה מים בקומקום הקטן של החדר וטבלה כל אחת מאבני הענבר הגדולות בכוס לכמה דקות, כדי למנוע כל אפשרות לאיתור הקסם שלה דרך האבנים. וואליד מיין את האבנים על השטיח.
"רבע?" שאלה מיטל.
"שליש," אמר וואליד, בוחן את האבנים הקטנות.
"רבע, ואני אתן לך את הענברים הריקים," הציעה מיטל, בשעה שניגבה את האבנים בעדינות.
"ואני בוחר ראשון," אמר וואליד בחיוך.
"הגזמת!" אמרה מיטל, מחייכת גם היא. "אל תשכח מי הביאה לך את הקסם!"
"ואל תשכחי מי מחביא אותך בהילטון," אמר וואליד, מרצין לפתע.
מיטל היססה. "אם אתה בוחר ראשון, אתה נותן לי את הטלפון של האיש שלך בשגרירות?"
וואליד חשב לרגע. מיטל התאמצה לשמור על שלווה כלפי חוץ.
"מוסכם," אמר. הם לחצו ידיים, והוא בחר את האבנים שייקח. הוא לקח את רוב האבנים המלוטשות, כדי למכור לתיירים, והשאיר למיטל את רוב גושי השרף. היא העדיפה את הסידור הזה ממילא, אבל לא רצתה שיֵדע את זה. הטלפון של הפקיד בשגרירות היה המטרה העיקרית שלה. היא ארזה את הענברים הגדולים בשקיק מחברת ההפקה, והוא אסף אותם לכיסיו הרחבים. היא ארזה את האבנים הקטנות בתיק הגדול, והביטה סביבה לוודא שלא שכחה כלום.
וואליד עמד ליד הדלת. "אני אסדר פה, ואוודא שלא יישארו שאריות קסם." הוא הושיט לה כרטיס ביקור. "זה הטלפון של ז'קוב." היא לקחה את הכרטיס ועזבה את החדר בשתיקה.
בבית היא הוציאה מהתיק את הסנדוויצ'ים שלקחה מההפקה וטרפה אותם. היא סידרה את האבנים בתחתית הארגז שמתחת למיטתה, והתחרטה שנתנה לוואליד את השקיק הרשמי של חברת ההפקה. היו לה עוד ארבעה שקיקים מלאים מהפקות קודמות, והיא ידעה שהדרך היחידה שתוכל להעביר אבנים לחוץ לארץ היא בשקיקים רשמיים של חברות הפקה מקומיות. אם היא אי-פעם תצליח לברוח.
היא סגרה בחבטה את הארגז והחביאה אותו מתחת למיטה. מחר עוד משמרת בפאב. לפחות שם יאכילו אותה.
~~~~~~~~~~~~~~~
אחרי שבוע של משמרות מתישות, אודישנים כושלים וכמה עבודות פרילאנס לא רווחיות במיוחד מיטל נשברה ושלחה טקסט לשרעבי.
"מתי נפגשים? מ."
הוא לקח את הזמן, והיא כמעט התייאשה, אבל אז הוא שלח הודעה. "מחר?"
היא ניסחה את ההודעה כמה פעמים, ובסוף שלחה: "לא הצלחתי לבטל משמרת. מחרתיים? איפה?" גם היא יכולה לשחק אותה קשה להשגה. הוא לא ענה.
היא רצה אחרי קו 51 כששמעה את הטלפון מצלצל, וענתה אחרי שעלתה לאוטובוס.
"איפה מכשפות מוצאות עבודה במשמרות?" קולו של שרעבי לחש באוזנה.
"במשרד הקסמים כמובן," ענתה לו, מעמידה פנים שזו הפעם הראשונה שהיא שומעת את הבדיחה השחוקה.
"עדיין ממלצרת כדי לשלם על הלימודים?" הוא שאל בהבנה.
"זה לא נורא. הטיפים נחמדים."
"הטיפים שלי רווחיים יותר," אמר. "מחרתיים בערב, באותם משרדים. אלינור יכולה לפתוח לנו את האולפן מחוץ לשעות העבודה ולהפעיל את הציוד."
"מה מתוכנן הפעם?" שאלה מיטל.
"תבואי בשבע, נתכנן את הסשן, ובשמונה אלינור תצטרף. אני רוצה לסיים לפני חצות." הוא נשמע ענייני לחלוטין.
מיטל שמחה שאלינור תהיה שם. הקסם של שרעבי היה איכותי וטהור, כך שעל פניו נראה היה שהוא מהבחורים הטובים, אבל אי-אפשר לדעת. על אלינור היא יכלה לסמוך.
~~~~~~~~~~~~~~~
למחרת, בדרכה אל המפגש, היא תהתה אם להודיע למישהו איפה היא נמצאת, אבל פסלה את הרעיון. ממילא אין מי שיבוא אם העניינים יסתבכו. היא הגיעה מוכנה, איש לא עקב אחריה, וכל ההגנות שלה היו במקום. היא קיוותה בכל מאודה שהלילה יישא פרי – ז'קוב רצה מחיר אסטרונומי בעבור הדרכון.
שרעבי פתח לה את הדלת והושיט לה כוס קפה. האולפן היה מרוהט הפעם והם התיישבו לעבוד מיד, מתכננים איך ישתמשו בריהוט הגן בצורה הטובה ביותר בסשן.
מיטל הופתעה כשאלינור הגיעה. "כבר שמונה?" שאלה.
"הבאתי אוכל," אמרה אלינור, עמוסה במצרכים. "ושקיקי הפקה גדולים," הוסיפה בקריצה.
הסשן התחיל מצוין – הם יצרו סצנה של איש מכירות לציוד גן, ושרעבי הושיב אותה על הכיסא הנוח. הוא הסתובב והראה לה שאחד הכיסאות בעצם מכיל מנגנון מתוחכם של מסתור אכסון, והיא נשענה לאחור, נותנת לקסם לזרום מתוכה, ועצמה את עיניה.
תוך שניות שרעבי אחז בפרקי ידיה וקשר אותה אל הכיסא באזיקונים שהוציא ממסתור האכסון בלי ששמה לב.
"מה –" היא החלה לומר, והוא תחב בזריזות בד רטוב לפיה, והמשיך לקשור את רגליה.
היא התחילה לבעוט ולהתפתל, כדי לנתק את המכשירים, בתקווה שאלינור תגיע ותעזור לה. שרעבי סטר לה, והיא ראתה כוכבים מעוצמת המכה. כשהתאוששה היא הייתה קשורה היטב.
אלינור נכנסה לחדר. "מה אתה חושב שאתה עושה?" צעקה.
מיטל ניסתה לצעוק, אבל הסמרטוט היה ספוג בנוזל שצרב את גרונה.
אלינור התקרבה אל מיטל ותפסה את סנטרה, בוחנת כל סנטימטר בפניה. "אם היא תדמם זה יהרוס הכול!" היא נזפה בשרעבי.
"תסמכי עלי," הוא אמר, "אני יודע מה אני עושה."
מיטל ניסתה להתפתל, לירוק את הסמרטוט החוצה אבל רוח הלחימה נטשה אותה. היא ניסתה ליצור קשר עין אבל אלינור התעלמה ממנה, ובדקה את החיבורים.
כשאלינור יצאה מהחדר שרעבי הוציא את הסמרטוט מפיה של מיטל, והתחיל להפשיט אותה. היא הרגישה סחרחורת, וניסתה להגיב, להילחם. כל אותה העת הקסם המשיך לרחוש בתוכה למרות כל מה שקרה. היא הרגישה שהקסם עובר תפנית – כבר לא טהור, מלא אושר. הייאוש והפחד חלחלו אליו, צבעו את הקסם שלה באופל.
היא ניסתה להילחם בדרך היחידה שהכירה – הצפת החושים. לפתוח את כל הסכרים, להעמיס את עצמה בעוד ועוד קסם עד שתתעלף ולא תוכל לייצר בשבילם אבנים. ככה לפחות יעזבו אותה לנפשה.
"תתכונן, ההצפה מתחילה!" אמרה אלינור מהחדר הסמוך.
שרעבי חייך ופתח את אבזם מכנסיו.
"ההצפה לא תעבוד," הסביר לה וזרק את החגורה הצִדה.
הוא צדק. הסמרטוט היה ספוג במשהו. מיטל הרגישה את הקסם חורך בה, זורם, בלי להעניק לה את ההקלה שבשכחה. היא הרגישה את שרעבי מתעלל בגופהּ ביסודיות.
מתוך ערפל הכאב היא שמעה אותו לוחש, שמעה את אלינור נותנת לו הוראות מתי להמשיך ומתי לעצור, איך לחבוט בה שוב ושוב בגופו, בלשונו, באיברו, איך לפלוש לנבכי נשמתה. רק כשלא הצליחה לשאת יותר את הכאב הפיזי היא התעלפה.
~~~~~~~~~~~~~~~
היא התעוררה בחדר החשוך, מצלצול שזרק אותה בחזרה אל ייסורי הגוף. השעון המעורר בטלפון שלה. ארבע לפנות בוקר.
מיטל הסתכלה סביבה. היא שכבה על הרצפה בחדר הריק, בגדיה מפוזרים ברחבי החדר. לידה היו בקבוק מים וכמה חטיפי שוקולד. היא חטפה את המים ושתתה בצימאון, קורעת את עטיפות השוקולד.
תוך כדי שאכלה ושתתה היא התעטפה בצעיף שלה והדליקה את האור בחדר. על בקבוק המים היה מוצמד פתק משרעבי.
"יש לך שעתיים להסתלק מפה, עם החצי שלך". כתב ידו היה עגול ומסודר. "כיוונתי את השעון, שיעיר אותך בארבע. מקווה שלא לקח לך יותר מדי זמן להתאושש, מותק". היא רעדה והפתק נשמט מבין אצבעותיה. השוקולד נתן לה אנרגיה והיא הסתובבה בחדר ואספה את בגדיה. כאב לה להתכופף, כאב לה להתיישר.
היא הרימה את הג'ינס והבד המחוספס העביר צמרמורות בכל גופה. אצבעות ידיה לא צייתו לה, ולמרות השוקולד היא לא יכלה להפסיק לרעוד. בזמן שהתלבשה היא בחנה את החבורות ששרעבי הותיר בגופה, מוודאת שלא הקיז את דמה.
~~~~~~~~~~~~~~~
צלצול הטלפון הדהד בחדר והיא קלטה שהיא יושבת ובוהה באוויר. השעון בתצוגה טען שהשעה כמעט חמש לפנות בוקר. היא לא זיהתה את המספר.
"מיטלי?" הקול המוכר מהצד השני חורר את נשמתה.
"אמא?" היא שאלה באי-אמון.
"אין לנו הרבה זמן," אמהּ ענתה בקול נמוך. "איפה את?"
"אני – כאן." היא היססה, לא רוצה לחשוף את מיקומה. "כלומר – במרכז. איך –?" מיטל גמגמה, המומה.
"מישהי השאירה לנו הודעה על מכשפה אפלה חדשה בתל-אביב, מיטל קציר," ענתה אמהּ.
השתיקה ביניהן הדהדה. ברקע מיטל שמעה את השעון של סבתא מתקתק. עיניה התמלאו דמעות.
"את יודעת מי זו הייתה?" מיטל שאלה לבסוף, למרות שידעה את התשובה. העיקר לשמור על קור רוח.
"אלינור אחת," ענתה אמא. "היא רוצה להצטרף לחמולה בתמורה לכתובת שלך." מיטל שמעה אותה נושפת אוויר מהאף ברעש. סימן בדוק לכך שאמא שלה לא מרוצה.
אמא הייתה הראשונה לשבור את השתיקה. "איך יכולת? בשביל זה ברחת מהמשפחה?"
מיטל התנשמה בכבדות. השעון של סבתא צלצל ברקע ומיטל הרגישה את לִבּה פועם בקצב עם הצלצולים. היא ניסתה להתאים את הנשימות לצלילי השעון. כמו פעם. זה לא עבד.
"לא ממש הייתה לי ברֵרה, אמא." היא השתעלה, מרגישה את הדמעות חונקות את גרונה. את הנשימות מתקצרות.
"הם –" אמא שתקה. השעון תקתק, מיטל בהתה באוויר והקשיבה לנשימות המתקצרות מהצד השני.
השתיקה התמתחה ביניהן. הנשימות התארכו ואז נעלמו. אמא הייתה בשליטה שוב.
"אני מבינה שהם כפו את זה עלייך?" היא שאלה. "אבל –" הקול שלה נשבר. מיטל לא יכלה לשאת יותר את השתיקה.
"זה מה שקרה." היא קטעה אותה. קולה נשבר והיא השתעלה. מרגישה משהו עולה בגרונה. "ואם זה אומר שסבא ימצא אותי עכשיו יותר בקלות, אז נדפקתי פעמיים. זה מה יש." היא הרגישה את הדמעות זולגות על לחייה, אבל היא דבקה בעקשנותה, שואבת ממנה כוח.
"אבל זה אסור!" התעקשה אמהּ. "גם אם סבא שלך רוצה עוד מכשפה לחמולה. לא ככה."
"המאפיונר מנתיבות התרכך לקראת זִקנה?" לגלגה מיטל. עצם האזכור של ראש המשפחה הניע אותה לפעולה. היא חייבת לברוח.
"סבתא שלך בחיים לא הייתה מסכימה לצרף אותך ככה לחמולה!" אמהּ ענתה בקשיחות.
"כן, כן. ספרי לי עוד על אשתו של הבאבא מנתיבות, הקוסמת הכול יכולה." ענתה מיטל במרירות. "הכול השתנה כשהיא מתה," אמרה. "ואני עדיין לא מעוניינת!" היא אכלה עוד חטיף שוקולד וזרקה את העטיפה על הרצפה, מקומטת לכדור קטן.
"מי זה היה?" שאלה אמא.
"שרעבי. הוא –" ענתה מיטל.
"שרעבי." אמא חזרה אחריה. מיטל המשיכה ללעוס בשקט.
"מזילטו, אין לנו הרבה זמן." הקול של אמהּ התרכך במפתיע, והיא חזרה להיות אמא. הרכה והמחבקת והמגוננת, לא מה שהפכה להיות בשנים האחרונות, המכשפה של אבוחצירא.
"מיטל!" הדגישה. "זה השם שלי אמא, לא שום דבר במרוקאית." היא החניקה אנקת כאב וניגשה לשולחן ההפקה, אל האבנים ששרעבי הבטיח לה.
"מיטלי," הסכימה אמהּ. "אין לנו הרבה זמן," חזרה.
מיטל נשמה בחטף.
"אמא – האבנים!" פיה יבש, והיא גיששה אחרי בקבוק המים, מבטה ממוקד בערֵמת האבנים.
הן היו אדומות.
עשרים ואחת אבנים צלולות, זוהרות, בגודל כדורי טניס. מונחות על שבעה שקיקי קטיפה גדולים. כולן אדומות כמו יין.
"הן אדומות," קבעה אמהּ בקול חרישי. "אלינור אמרה שהן באיכות טובה," הוסיפה.
"איכות נהדרת," אמרה מיטל, מרימה את אחת האבנים ומסתכלת דרכה. האבן הייתה צלולה, בלי בועות ובלי נחשולים לבנבנים בקצוות. אדומה כמו יין קידוש, וקטלנית כמוהו, אם לא יותר.
"מה אני אעשה?" מיטל הרימה את הפתק מהרצפה. בצד השני הייתה תוספת.
"יש לך שבועיים לשחק עם האבנים", כתב שרעבי. "כשתביני שהקסם שלך מוכתם, שאי-אפשר לשנות את האבנים ללבנות – את תבואי אלי". היא הקריאה את תוכן הפתק לאמהּ. "מה אני אעשה?"
"יש מה לעשות," קבעה אמהּ. "תמיד יש מה לעשות. רק תגידי לי איפה את."
"אבל אמא – שרעבי כתב שאי-אפשר –" התחילה מיטל והשתתקה. ברור שמכשפה אמִתית מנתיבות מבינה הרבה יותר מסתם שרלטן תל-אביבי. היא הסבירה לאמהּ איפה היא נמצאת, וכעבור חמש דקות חבילה קטנה התגשמה לרגליה. הטלפון צלצל שוב.
"שלחתי לך את המסבחה של סבתא." הקול של אמא נשמע עייף. "על המטפחת יש הוראות איך להמיר את האבנים. אם את יכולה למצוא שאריות ממנו, עדיף." היא שתקה לרגע. "יש לך מאיפה למצוא?" היא שאלה.
מיטל נאנחה. היא לא הייתה צריכה לבדוק. "הוא לא היה זהיר מספיק," אמרה.
"אנעל ז'בו דיבוה בוה אומו!" קיללה אמא.
"אכן, הזין שלו ושל אבא שלו ושל אמא שלו הוא הבעיה." אמרה מיטל. למרות הכול היא חייכה לרגע.
"תתקשרי אלי אם יש בעיות," אמרה אמא וניתקה.
~~~~~~~~~~~~~~~
מיטל קרסה על הרצפה, אי-אפשר להתחמק מזה עוד. בידיים רועדות מיששה את גופה כדי למצוא רסיסים ממנו. שערות תועות על החזה, על הירכיים, נוזלי גוף. הוא ניסה להיות זהיר, אבל הקסם האפל תובע כניעה לאינסטינקטים החייתיים. אי-אפשר להישאר בשליטה כשמשחקים עם האפלה, והוא בהחלט איבד שליטה. על חשבונה. מיטל ריכזה את הכול על המטפחת, ואחזה בקמע הראשי של המסבחה, מלמלה את מילות ההשבעה, העבירה את הקמע מעל לאבנים. אחרי כמה דקות אחת האבנים החלה לשנות את צבעה בהדרגה. לאט.
מיטל המשיכה למלמל את ההשבעה שוב ושוב, עד שהאבן בהקה בלבן חיוור. רחוק מהסטנדרט הרגיל שלה. היא התחילה את ההשבעה מחדש, מתמקדת באבן אחרת, כשהטלפון צלצל.
זה היה מספר אחר הפעם. מיטל לחצה על המסך למענה אך לא אמרה מילה. היא זיהתה את תקתוק השעון של סבתא, אך מהצד השני לא נשמע צליל. השיחה התנתקה ולאחר מכן התקבלה הודעת טקסט מאותו מספר: "תברחי."
מיטל סיימה להתלבש וארזה את האבנים בשקיקי ההפקה. היא זרקה לתיק שלה את כל מה שהיה מפוזר בחדר, כולל העטיפות הריקות והאזיקונים שנשארו על הרצפה אחרי שסיימו את תפקידם.
לאחר רגע של היסוס היא הסירה את כיסוי הבד מריהוט הגן ולקחה גם אותו. אולי יהיו עליו עוד שאריות שהיא יכולה להשתמש בהן. היא לא רצתה לחשוב מה בדיוק היא ושרעבי השאירו על הבד.
היא רצה החוצה. או לפחות ניסתה. כל צעד הכאיב לה. היא האטה את הקצב והסתפקה בהליכה מהירה. רצועות התיק חתכו את כתפיה אבל היא לא עצרה לרגע.
השמים נצבעו בוורוד של זריחה כשהיא עצרה בפינת רחוב כלשהו. היא חיכתה לראות אם תצליח למצוא מונית, אבל לשווא. היא המשיכה ללכת בקצב אִטי, מחפשת תחנת אוטובוס.
בפינת הרחוב הבאה היא זיהתה איפה היא נמצאת. רחוב העלייה. היא מצאה תחנה והמתינה בה. האוטובוס הגיע והיא עלתה עליו והתיישבה ליד הדלת האחורית.
היא ירדה לאחר כמה תחנות, כשהבחינה בקיוסק פתוח. היא קנתה עוד מים וסנדוויץ', וזרקה את אחת העטיפות מהתיק בפח האשפה.
באוטובוס הבא היא זרקה את בקבוק המים הריק, ונסעה עד חולון. שם היא החליפה כיוון ונסעה בחזרה אל תוך תל-אביב באוטובוס אחר.
היא ירדה בתחנה באזור דיזנגוף והתחילה לצעוד לכיוון ברֵכת גורדון.
הטלפון שלה צלצל, והיא ראתה הודעת טקסט מוואליד.
"מתי?" היא בדקה את השעה. שבע וחצי. שיט.
אירועי הלילה השכיחו ממנה את הפגישה עם וואליד. אתמול היא קיוותה שהסשן יניב מספיק אבנים לקנות דרכון מזויף ולברוח מהארץ, הבוקר הבעיות של אתמול נראו קטנות וחסרות משמעות. אם וואליד יראה את האבנים הוא ימכור אותה לחמולה שלו בצפון. אמת, החמולה שלו תהיה שיפור לעומת המשפחה שלה, אבל היא רצתה לברוח מהעולם הזה, לא להיות כבולה לאף חמולה.
היא שלחה לו הודעה עם הקוד הקבוע – רצף של שבעה פרצופים וצורות, שהזהיר אותו שהיא תחת מעקב, והם צריכים לשנות את התכניות.
לאחר מכן שינתה את דעתה והחליטה לרדת אל חוף הים במקום ללכת לברֵכת גורדון. בשעה הזו של הבוקר לא יהיו הרבה מתרחצים בברֵכה, ואם החמולה מחפשת אותה, מישהו כבר יחכה לה שם. היא ידעה שהם מגיעים לשם באופן קבוע לחפש אותה, ותמיד הצליחה להתחמק מהם. היום הם לא ייתנו לה.
על החוף מיטל השאירה את התיק ליד קו המים – אבנים, מטפחת והכול – וטבלה במים בזריזות, בלי לטרוח להתפשט.
היא צללה מתחת למים וצפה במשך דקה או שתיים, נותנת למים המלוחים להקל במעט על הצריבה בגופה. המים הקרים העירו אותה מההלם שאחז בה והיא סוף-סוף יכלה לתכנן את צעדיה. היא יצאה מהמים בזריזות והלכה הביתה, בלי לבזבז עוד זמן על הטעיות.
~~~~~~~~~~~~~~~
הכאבים העירו אותה משינה טרופה. פרקי הידיים שלה היו נפוחים ומעוטרים בחבורות. הגב שלה היה תפוס והיא הרגישה כאב עמום בין רגליה, פועם עם דפיקות הלב.
היו לה שלל קמעות להרגיע כאבים ומחושים, לרפא חבורות ולשחרר שרירים תפוסים, אבל היא לא יכלה להשתמש בקסם. היא לא סמכה על עצמה.
חיטוט במגרות המטבח הניב חפיסת אקמול שנשארה כשאחד השותפים שלה עזב. היא התעלמה מהתאריך ובלעה שלושה כדורים. אחרי מקלחת קצרה היא התעטפה בגלביה שקיבלה מסבתה, לקחה את התיק עם כל הציוד ויצאה החוצה.
אחרי שלוש החלפות של אוטובוסים היא התעייפה מניסיונות ההתגנבות ולקחה את הקו שהוביל אותה למחסן שלה. כל גופה כאב והיא ידעה שעבודה קשה עוד לפניה. היא וידאה שאיש לא עוקב אחריה והתגנבה אל המחסן בבית המגורים היוקרתי באחת מהשכונות העשירות ברמת גן.
במחסן עצמו היא הפעילה את ההגנות שנועדו למסך אותה מעיניים ואוזניים חטטניות, ושרטטה את הצלע החסרה במחומש הגדול שהיה משורטט על הרצפה. זה ימסך את הקסם שלה. כשהייתה מוכנה היא פרשה את כיסוי הבד על הרצפה. במרכזו הניחה את המטפחת שבה שמרה את השאריות שאספה משרעבי, ואחזה במסבחה של סבתא. היא מלמלה לעצמה את מילות ההשבעה שקיבלה מאמא, בתור חזרה גנרלית, משחזרת את התחושה מאותו חדר מקולל ואז עצרה.
"זה לא מספיק," מלמלה לעצמה.
היא ידעה מה היא צריכה לעשות, היא רק לא ידעה אם היא מוכנה לשלם את המחיר. היא התיישבה לרגע במרכז החדר, נושכת את שפתה התחתונה, אצבעותיה ממוללות את המסבחה.
כשהייתה מוכנה היא לקחה מספריים וגזזה את התלתלים הארוכים מראשה. היא הניחה אותם בתבנית שתי וערב וכשסיימה, ניערה את ראשה והוסיפה את כל השׂערות הבודדות לערֵמה. היא כרכה את המסבחה סביב פרק ידה הימני, והניחה את האבנים האדומות על התבנית. זיכרונות מהפעמים שבהן ישבה במטבח של סבתא, ועקבה בהערצה אחרי הלחשים וההשבעות, ממלמלת את המילים יחד אִתה, העלו דמעות בעיניה. היא ניגבה אותן במהירות. אין לה זמן לשקוע בזיכרונות.
היא הרימה את ידה הימנית, אוחזת במספריים מעל ראשה. היא נשמה עמוק, ובתנועה חדה חתכה את כף ידה השמאלית. החתך חצה את כף היד באלכסון. אצבעותיה לא הגיבו והיא נאלצה להשתמש בידה הימנית כדי לקפוץ את היד השמאלית לאגרוף. הדם נזל במהירות, והיא גנחה מכאב בזמן שטפטפה אותו על כל אחת מהאבנים. תוך כדי שמירה על התנועה המעגלית היא סובבה את כפות ידיה כך שהיד השמאלית כיסתה את הימנית, מטפטפת את הדם על המסבחה. אחרי שלושה סיבובים אִטיים, התחילה למלמל את מילות ההשבעה.
בניסיון הראשון אחת האבנים הבהבה ושינתה את צבעה לָלבן המוכר. היא דחפה אותה בעדינות בעזרת רגלה אל עבר הקיר. היא חזרה על הטקס שוב, ועוד שתי אבנים החליפו את צבען. בזמן ההשבעה היא שמה לב שהפצע נסגר אבל לא יכלה להפסיק באמצע. היא המשיכה למלמל את הלחש, שומרת על המקצב בזמן שנטלה את המספריים וחתכה את ידה שוב, מקיזה עוד מדמה על האבנים האדומות. אצבעותיה רעדו כשהחליקו על האבנים במסבחה, אבל מילות ההשבעה זרמו ממנה ברהיטות.
האוויר בחדר רטט לרגע, והאורות הבהבו. לרגע היא ראתה את כל האבנים במעגל משנות את צבען ללבן, אבל מיד לאחר מכן השתנה צבען שוב. חלק מהאבנים נצבעו בוורוד, והשאר בהקו באדום. הקסם כשל.
~~~~~~~~~~~~~~~
היא קרסה במרכז החדר, מרוקנת. היא ידעה שלא נותר בה עוד שביב קסם. היא שמה לב שהפצע נסגר שוב, וידעה שזה חשוב, אבל לא הצליחה להיזכר בסיבה. החדר הסתחרר סביבה, והיא ראתה נקודות שחורות בקצה שדה הראייה שלה. בשלב מסוים היא שכבה על הרצפה, והתחילה לזחול לכיוון התיק שלה. היא התיישבה והוציאה ממנו בקבוק מים. ושוקולד. הטלפון שלה נפל מהתיק והיא בהתה בו.
השוקולד נמס בידיה. היא לא שמה לב שהיא פתחה את החטיף. לא שמה לב שהפסיקה ללעוס את הגוש המתוק בפיה. היא ניערה את ראשה מצד לצד, בלעה את השוקולד ופתחה את בקבוק המים. היא ידעה שהקסם שלה עובר שינוי, והיא חייבת לשלוט בו. לפני שהאפלה תעטוף אותה לגמרי.
היא הסתכלה בתצוגה של מכשיר הטלפון שלה. לקח לה רגע להבין שהמסך לא חשוך כי היא קיבלה הודעת טקסט. וואליד שוב.
היא פתחה את נעילת המסך, ובמקום לשלוח הודעה לוואליד שלחה הודעה לאמא. משהו כללי.
"מתי נפגשים?"
היא חיכתה. כעבור זמן שנראה כמו נצח המכשיר צלצל. מספר לא מוכר.
"מזילטו!"
בידיים רועדות היא קירבה את הטלפון לאוזן. "אמא, זה לא עובד!" אמרה בקול חנוק מדמעות.
"לא הצלחת להפוך אף אחת מהאבנים?" אמא שאלה בקול ענייני.
"רק ארבע עד עכשיו. וכמה הפכו לוורודות. השאר נשארו אדומות."
"ה… שאר?" היא שמעה השתנקות מהצד השני של הקו והבינה שלראשונה היא הצליחה להפתיע את אמא שלה. "כמה אבנים יש שם?"
"עשרים ואחת." מיטל נכנעה לפאניקה. "וזה רק החלק שלי!" הדמעות חנקו את גרונה והיא כיסתה את פיה בשרוול, שאיש לא ישמע אותה בוכה.
שתיקה שררה מעברו השני של הקו.
"אמא?" שאלה מיטל בקול חנוק. אם היא אפילו לא מקללת המצב כנראה חמור.
"את חייבת לברוח," אמרה אמא במהירות, בקול נמוך. "ברגע שסבא שלך ישמע שאת מסוגלת להפיק כל כך הרבה אבנים – מרצון או בכפייה, נכדה או לא נכדה – הוא יהפוך עולמות כדי למצוא אותך."
מיטל הצטמררה.
"ומה עם הקסם שלי?" היא שאלה אותה. "אני לא אוכל להיעלם אם הוא צבוע בארגמן."
"אני ורעיה תכננו לטפל בשרעבי בעצמנו." אמא היססה לרגע. "החמולה לא יכולה לעבור על זה בשתיקה. את יודעת את זה."
מיטל לא הגיבה.
"אבל…" הוסיפה אימא, "אולי אפשר יהיה לנצל את זה כדי לשנות את המזל שלך."
מיטל נשמה נשימה עמוקה.
"החלטה שלך, כמובן," אמרה.
"אני יכולה לסמוך על רעיה?" שאלה מיטל. "למה שהיא לא תספר לסבא שהיא נפגשת אִתי?" הוסיפה.
"היא תאמין שזו הדרך להחזיר אותך למשפחה," אמרה אמא.
"אז אני צריכה לגרום לה לחשוב שאני רוצה לנקום?"
"כן. היא תרצה בטובתך."
מיטל היססה. רעיה הייתה הדודה האהובה עליה. רק עשר שנים הפרידו ביניהן ושתיהן למדו את יסודות הקסם במטבח של סבתא כשהיו צעירות. רעיה הייתה בבת עינה של סבתא, והיחידה שהבינה את השינוי שעבר על מיטל כשסבתא מתה. כמובן, היא גם הייתה הראשונה שפנתה נגדה כשהחליטה לברוח מהעסק המשפחתי.
מיטל החליטה. "אם היא תחשוב שדרך הנקמה היא תוכל להחזיר אותי לעסק היא תשתף פעולה."
"אבל אחרי זה," הדגישה אמא, "היא תצפה שתחזרי הביתה."
"ברור," אמרה מיטל. "מתי הטקס?" שאלה.
"עוד שבועיים," אמרה אמא. "יש לך תכנית, כן?!" שאלה.
"אני אחשוב על משהו," אמרה מיטל. "מקסימום אני ארד לסיני." היא לא רצתה לגלות לאמא שיש לה לאן לברוח. ליתר ביטחון.
"אני אשלח לך הודעה," אמרה אמא. "תישני קצת, מזילטו. ותאכלי הרבה שוקולד."
"כן," הסכימה מיטל. דמעות חנקו את גרונה והיא ניתקה את הטלפון.
היא שלחה לוואליד הודעה: "מחר". היא תהיה חייבת להתאושש עד אז.
~~~~~~~~~~~~~~~
וואליד חיכה לה בכניסה למלון. ברגע הראשון הוא לא זיהה אותה עם שׂיער קצר. פיו נפער לרגע כשהבין שזו היא, ואז הארשת המקצועית חזרה. הוא פנה אל הכניסה הצדדית ועבר בדלת, משאיר אותה פתוחה מעט. היא נכנסה אחריו, ושמעה אותו לוחש.
"חדר מאתיים וחמש." היא כמעט המשיכה ללכת.
"חדר מאתיים וחמש. שמעת אותי?" הוא עמד בגבו אליה, מסדר את החפתים בשרוול המדים שלו, נשען על הקיר באגביות.
"שמעתי," אמרה.
"תמשיכי ללכת, ניפגש שם." הוא אמר והתיישר, הולך לכיוון חדרי השירותים ליד הכניסה. היא המשיכה לכיוון הלובי הראשי ונכנסה לאחת המעליות. היא עלתה עד הקומה הרביעית ונכנסה לחדר ארבע מאות ועשר. כשוואליד נכנס לחדר, היא הגיפה את הווילונות.
"עקבו אחרייך?" הוא שאל.
"לא," ענתה לו. "אחריך?"
"אל תדאגי," אמר. "תשמעי – יש דיבורים בחמולה…" הוא היסס לרגע.
מיטל ידעה שהשמועות יגיעו אל וואליד. היא נשמה עמוק וחייכה חיוך קטן. "גם אתה שמעת על המכשפה," אמרה. "אתה יודע מי זאת?"
וואליד לא היה מוכן לזה. "את יודעת על החיפושים?"
"רק שמועות. הבאבא רוצה לצרף אותה לחמולה שלו, ויש מצב שהוא יקבל גם את מי שיביא לו אותה." היא חייכה. "אתה חושב שיש לנו סיכוי?"
וואליד הביט בה, גבותיו מורמות.
"נו, אתה יודע שאני גם שחקנית!" היא ניערה את שערה. "אני לגמרי יכולה לזייף אותה מרוקאית!" היא פערה עיניים ושרבבה שפתיים. "אני המכשפה שלך יא עיוני!" היא אמרה במבטא כבד, מוסיפה חי"ת גרונית לכל הצלילים האפשריים ונופפה בידה במעגלים קטנים.
היא הביטה בוואליד בציפייה. כשלא ענה היא הורידה את ידה. "נו, איך הייתי? משכנעת?"
וואליד פרץ בצחוק מתגלגל.
"מה?" מיטל הזדקפה והביטה בו. "מה, לא טוב?" שפתיה רעדו ועיניה בהקו מעט.
"זה היה המבטא הכי גרוע ששמעתי," אמר וואליד. "שילמת הרבה לבית ספר למשחק?"
"הי!" מיטל ניסתה לחבוט בו, והוא התחמק.
"איך תכננת להדגים להם שאת מכשפה אמִתית ולא עוד יוצרת מתל-אביב, הא?!" הוא התחיל לצחוק שוב אבל כחכח בגרונו כשראה את ההבעה על פניה של מיטל. "מכשפה אמִתית יכולה לייצר אבנים אדומות." הוא אמר, מרצין. "הקסם שלך נהדר, פשוט –"
"אבל חשבתי –" היא הביטה בו בעיניים גדולות, והניחה לשפתיה לרעוד מעט.
"אבנים אדומות," הדגיש וואליד. "ואת לא רוצה לדעת מה את צריכה לעבור בשביל זה."
מיטל רעדה. זיכרונות חטופים מידיו החוקרות של שרעבי הבזיקו מול עיניה ודמעות חנקו אותה. לא, לא עכשיו. היא חייבת להתמקד.
היא הישירה מבט לוואליד ואז הסתובבה. "טוב תשכח מזה," היא זרקה מעבר לכתפה בזמן שהדליקה את הקומקום.
"רק אל תיעלבי לי עכשיו!" אמר וואליד. "אין לנו זמן לזה."
"סליחה שחשבתי מחוץ לקופסה!"
"עזבי, אני לא מתכוון להתעסק עם המאפיה של נתיבות," אמר וואליד. "יש לנו פה עסק טוב, אין צורך לערב אף אחד," הוא אמר ונעמד על ידה. "בסדר?"
"טוב." אמרה מיטל, משווה לקולה גוון נעלב. "אבל אני שחקנית טובה, שתדע לך!"
וואליד חייך. "מה שתגידי," אמר. "העיקר שאת לא מנסה לשלם את החשבונות באמצעות משחק."
"טוב, בסדר," אמרה, והוציאה לשון, כדי שידע שהיא עדיין קצת כועסת.
~~~~~~~~~~~~~~~
במהלך השעה הבאה היא עבדה קשה כמו שלא עבדה מימיה. הקסם לא זרם כמו בעבר, והיא הייתה חייבת להתרכז כדי שהוא יהיה לבן וטהור כמו תמיד, בלי לעורר את חשדו של וואליד. למזלה רוב האבנים שהוא הביא היו לא מלוטשות, והיה לה יותר קל לעבוד אִתן. הם סיימו לרוקן את חמשת האבנים והיא נטפה זיעה.
"אני חייבת להתקלח," אמרה כשסיימו.
"לא כאן!" אמר וואליד, מציץ מבעד לווילונות.
"אני יודעת," אמרה. "אני יכולה לקפוץ לברֵכת גורדון ולהשאיר את הדברים פה?" היא שאלה. "אני אחזור תוך שעה מקסימום." היא הנמיכה את סנטרה, והסתכלה בו בעיניים גדולות, ממצמצת במהירות. הוא נשבר לפניה.
"יאללה רוחי." הוא צחק. "אין לי הרבה זמן."
~~~~~~~~~~~~~~~
בכניסה לברֵכת גורדון הם חיכו לה. שני בחורים נמוכים, אחד מהם עם משקפיים, לבושים במיטב האופנה התל-אביבית. במבט ראשון הם נראו כמו עוד זוג היפסטרים. אבל הם לא ענדו שום קמע גלוי, בניגוד לצו האופנה האחרון. היא הוציאה מהתיק מכשיר סלולרי ענקי, שאליו היה קשור תליון עם קמע מרוקן.
"מה את אומרת?" היא כמעט צעקה אל המכשיר בזמן שהמשיכה ללכת לכיוון הבחורים. "לא נכון!" היא הייתה מספיק קרובה אליהם עכשיו כדי לחוש את הקמעות שהסתירו על גופם. ברגע שהרגישה את הקמעות שלהם היא אספה את הקסם שלה אל עצמה, מכווצת לכדור. למזלה לא היה הרבה לאסוף אחרי הסשן.
"סווטה, זה נוראי מה שאת אומרת!" היא המשיכה בקול רם, בעודה צועדת לכיוון הברֵכה.
כשהתקרבה אליהם היא הרגישה אותם סוקרים אותה, והביטה בהם בחזרה.
"חכי רגע סווטה," אמרה לטלפון. "הי בויז!" היא קרצה אליהם, וראתה אותם מחליפים מבטים ונפנים ממנה, ממשיכים לחפש בחורות אחרות. "הפסד שלכם!" היא צעקה תוך כדי הליכה. "כן מאמי, היו כאן כמה חתיכים –" היא המשיכה לדבר בקולניות עד שנכנסה למלתחות.
היא לא בזבזה זמן ונכנסה לברֵכה במהירות. כל גופה כאב, גם מהמאמץ של הימים האחרונים ובעיקר בגלל מה ששרעבי עשה לה. היא שחתה כמה ברֵכות, ואז צפה במים, מנסה לשטוף מעצמה את הדאגות.
כעבור שעה היא הייתה שוב במלון. היא הפתיעה את וואליד כשנכנסה לחדר. "לא חשבתי שתחזרי כל כך מהר," הוא אמר. הוא הפנה את גבו אל השולחן וניסה לסדר את האבנים בחזרה.
"ביקשת יפה, אז מיהרתי," אמרה מיטל בחיוך. "מה אתה עושה?" היא המשיכה לחייך ופנתה אל השולחן. וואליד נשען על השולחן והתיישר, מניח לאבנים הקטנות להישמט מידו.
"סתם. רק חשבתי –" הוא השתעל, ומיטל שמה לב שהוא הסמיק.
"נו, מה?" היא שאלה. "אין סודות בינינו, נכון?" היא קרצה.
"צודקת." הוא חייך בתשובה. "ניסיתי להכין קצת ורוד," הוא אמר.
"ורוד?" היא פערה את עיניה. "וואליד, זה מסוכן!"
"מסוכן?" הוא שאל.
"בטח! זה נורא ממכר!" היא אמרה. "לימדו אותנו בבית ספר כמה שזה קשה לעשות, ומבזבז את הקסם שלנו, ו… ו –" היא המשיכה בטון הצדקני. "וזה לא חוקי!" היא סיכמה.
"זה באמת קשה," הוא הסכים. "אבל זה לא ממכר! וזה שווה המון כסף!"
"באמת?" היא שאלה.
"בואי ננסה משהו," הוא אמר. "את לא צריכה לעשות כלום, רק לעגן אותי." הוא הושיב אותה על הכורסה, ואחז את אחת האבנים הבינוניות בידיו.
"מה אתה רוצה לעשות?" היא המשיכה להעמיד פני תמימה, אבל חששה מהתשובה.
"אני רוצה להפוך את הענבר הזה לוורוד," הוא אמר. "את לא צריכה לעשות כלום, ואם לא נצליח לא קרה כלום, נכון?"
"ומה יקרה אם נצליח?" היא לא ניסתה עוד להסתיר את הרעד בקולה.
"אז אני אקח את האבן הוורודה ואת תיקחי עוד חצי מהחלק שלי," הוא אמר.
"אבל זה לא חוקי! אני רוצה לעבוד בחו"ל, בחיים אני לא אמצא עבודה עם תיק פלילי!"
"אל תדאגי, אני לא אקשר את זה אלייך!" אמר וואליד. "ז'קוב הבטיח ש –" הוא הפסיק לדבר.
"ז'קוב?" שאלה מיטל. זה נשמע מבטיח.
"כן," אמר וואליד. "הוא ביקש ממני לחבר אותו עם אספקה של ורוד."
מיטל הביטה בו, המומה. וואליד פירש את ההבעה שלה בצורה הלא נכונה.
"אל תדאגי! אני לא אגיד לו שעזרת לי!" מיהר להבטיח.
"חסר לך!" היא אמרה אחרי רגע. "אני צריכה אותו בשביל הדרכון לעבוד בחו"ל."
"ואל תשכחי מי קישר ביניכם," אמר וואליד. "אז את מתכוונת לעזור לי?"
"ואני לא צריכה לעשות כלום?" היא שאלה אותו, חוזרת אל ההצגה של הבחורה התמימה.
"בדיוק," הוא אמר. "ועכשיו – שקט. אני צריך להתרכז."
וואליד החזיק את הענבר הגדול בכף ידו, והתרכז. מיטל הרגישה את אחיזתו בקסם. הוא ניסה בכל כוחו אבל לא הצליח להשפיע עליו. היא החליטה לעזור לו, ותוך כדי שעיגנה את הקסם שלו, הזרימה לתוכו מעט מהקסם שלה. בלי פילטרים, בלי כל המאמץ להישאר טהורה.
זה היה כמו להחזיק חול בכף היד. לאט-לאט הגרגירים נשמטו מבין האצבעות והשתלבו בקסם של וואליד. הוא לא הרגיש את הנוכחות שלה, אבל האבן בידו התחילה להיצבע בקווים דקיקים של ארגמן, שהסתחררו ונטמעו בכל הבוהק, עד שכל הקסם נצבע בצבע ורוד חיוור. היא קפצה את הקסם שלה בחזרה, אבל וואליד המשיך לנסות עוד כמה דקות.
"די," הוא אמר לבסוף, נוטף זיעה ומתנשף. "זה מספיק." הוא חייך אליה. "מה את אומרת?"
היא לקחה את האבן מידה, וראתה את הקסם מסתחרר בתוכה. "זה כל כך יפה!" אמרה. "אני כמעט יכולה להבין למה זה כל כך מושך." היא חייכה אליו. "איך עשית את זה?" היא הביטה בו, מרחיבה את עיניה בפליאה מעושה.
הוא חייך אליה בחזרה. "עדיף שלא תדעי." הוא טפח על כתפה. "אני אקח את האבן הזו, את יכולה לקחת את כל השאר."
"זה שווה לך כל כך הרבה?" היא שאלה אותו, למרות שידעה את התשובה.
"הרבה יותר ממה שאת חושבת," הוא ענה. "יאללה, בואי נסתלק מפה."
למרות העמדת הפנים, היא ידעה בדיוק על מה הוא מדבר. היכולת לייצר אבנים ורודות הייתה בדרך כלל מבחן קבלה לחמולות. יכול להיות שוואליד באמת חיפש להסתדר באופן חד-פעמי, או שהוא התכוון לנטוש את שיתוף הפעולה שלהם בלי לומר מילה. היא לא יכלה לשפוט אותו, היא תכננה לעשות בדיוק אותו דבר ברגע שהדרכון יהיה בידה. ועכשיו כשהיא יודעת שז'קוב מחפש אבנים ורודות – יהיה לה מה למכור לו. נותר לה רק לטפל בפרטים הטכניים. ובשרעבי.
~~~~~~~~~~~~~~~
אמא סידרה לה טרמפ מהתחנה המרכזית של שדרות. מיטל לא הסכימה שיאספו אותה מתל-אביב.
"עדיף שלא תדעי איפה אני גרה," אמרה, וחתמה את הוויכוח.
כשהגיעה לתחנה היא הופתעה לראות את רעיה מנופפת לה מתוך הרכב. היא התיישבה בשתיקה והן התחילו בנסיעה לכיוון להבים. באחת מן הפניות מהכביש רעיה חתכה בחדות. כעבור כמה מטרים היא עצרה ודוממה את המנוע.
"אנחנו מחליפות רכבים כאן," היא אמרה למיטל. המשפט הראשון שאמרה לה.
"אוקיי." מיטל הנהנה, בניסיון להסוות את הפחד בקולה.
הן המשיכו ברגל כמה מטרים, וכשהרכב נעלם בעיקולי הדרך רעיה נעצרה שוב. היא שלפה פנס מתוך התיק, הדליקה אותו ונופפה בו מעל ראשה. מיטל התכוננה לרוץ, אבל מרחוק היא ראתה פנסי מכונית מהבהבים. רעיה סימנה לה ללכת לכיוון האורות, ומיטל צייתה.
כשהפנסים כבו ועיניה התרגלו לחשכה היא ראתה את קווי המתאר של ג'יפ, וכשהתקרבה יותר ראתה שאמא ישבה בתוך הג'יפ.
"מכאן אנחנו ממשיכות בלי אורות," אמרה אמא. רעיה טיפסה למושב שליד הנהג, ומיטל נכנסה למושב האחורי. הן נסעו בדממה. אמא ניווטה לפי מפה שהייתה ידועה רק לה, ורעיה הסתכלה דרך החלון.
כעבור עשר דקות הן הגיעו אל עיקול נוסף בדרך ואמא דוממה את המנוע.
"מזהה?" היא הסתובבה אל מיטל.
"קשה לי בחושך," אמרה מיטל. היא לא רצתה להודות שלא היה לה מושג קלוש איפה הן.
"אמרתי לך שאין לה מושג." רעיה השתחלה מהכיסא ויצאה החוצה. "נקווה שזה לא יזיק לטקס." היא הסתכלה מסביב כמה דקות ואז חזרה לרכב. "הוא מאחר," היא ציינה, "למזלנו."
היא פתחה את תא המטען והתחילה לשלוף ממנו תיקים גדולים, מאובקים.
"לעזור?" שאלה מיטל. כילדה, היא פיתחה הרגל לנהל שיחות שלמות במשפטים בודדים. אמא הנידה בראשה. היא שמעה תן מיילל מרחוק.
"חכי פה עד שנקרא לך," אמרה אמא. "ברגע שזה ייגמר, את לוקחת את הרכב שלו ונוסעת חזרה למרכז." מיטל הנהנה. אמא העיפה מבט לכיוון רעיה ולחצה את ידה במהירות. "מה תעשי אחרי זה?" לחשה.
"אני מכירה מישהו מהצפון," אמרה מיטל. אמא הנהנה ושחררה את ידה.
זה לא היה שקר – וואליד באמת היה מהצפון. מיטל לא תכננה להיפגש אִתו שוב, ולא רצתה לחלוק את תכניותיה עם אמא, אבל היא לא יכלה לשקר בזמן שאמא החזיקה לה את היד.
היא נשארה לשבת ברכב בזמן שאמא ורעיה נעו בחוץ, מסדרות את כל הציוד במעגל. אחרי זמן שנראה כמו נצח עוד רכב נשמע מרחוק, ומיטל התכופפה במושב האחורי, שלא יראה אותה. המנוע דמם, והיא שמעה דלת נפתחת ונסגרת.
"מה זה, הכנתן הכול?" קולו של שרעבי העביר צמרמורת בגבה.
"כמעט," ענתה לו רעיה.
"עכשיו," אמרה אמא. ומיטל יצאה מהרכב. היא שמעה אנחה חנוקה, וכשהגיעה אל המעגל שרעבי כבר היה כפות ועקוד, ורעיה דחפה סמרטוט אל פיו, להחניק את הצעקות.
שלושתן תפסו את מקומותיהן סביבו. אמא ורעיה העבירו ביניהן את הסכין, והושיטו אותו למיטל. היא פסעה אל תוך המעגל והחלה לחתוך בעדינות את הבגדים של שרעבי.
כשהיה עירום וכפות אל המזבח, הן התחילו למלמל את ההשבעה. ראשונה מיטל, אחריה רעיה ובסוף אמא. אחרי שחזרו על ההשבעה שלוש פעמים הן התחילו בחיתוכים. בשביל רוב הטקסים הקזת דם סמלית הספיקה, אבל לא בשביל מה שמיטל רצתה. הנקמה בערה בה. כל גופה כאב עדיין ממה שהוא עולל לה. והיא השתמשה בסכין באִטיות וביסודיות.
"עין תחת עין, ושן תחת שן." היא מלמלה את מילות הלחש באוזנו של שרעבי בעודה מעבירה את הסכין על בטנו.
אחרי שמיטל סיימה, היא העבירה את הסכין לרעיה, שבתורה עברה על כל החתכים, ומלמלה גם היא באוזנו של שרעבי. כשהגיע תורה של אמא היא התעכבה אפילו יותר מרעיה. כשהיא חתכה את בטנו של שרעבי מיטל שמעה אותה לוחשת "אית קום פיהה עפיה אול נורין", והיא נעצה את הסכין עמוק. מיטל בהתה בה, המומה. זו לא ההשבעה שהיא ציפתה לשמוע.
"מזילטו," אמא קראה, ומיטל חזרה לעצמה ותפסה את מקומה ליד שרעבי. הסכין היה נעוץ בתוך בטנו. היא וידאה שהוא עדיין בהכרה.
"אתה יודע מה בא עכשיו." מיטל הסתכלה בעיניו בזמן שליפפה את אצבעותיה באִטיות סביב הלהב. "מוכן?" היא חייכה אליו, עיניה קרות.
מיטל שלפה את הסכין ואחזה אותו בשתי ידיים, גבוה מעל לראשה. היא הורידה את הלהב באִטיות והעבירה אותו על זרועו הימנית של שרעבי. לאחר מכן היא העבירה את הלהב על זרועה, יוצרת חתך שטחי, אבל עמוק מספיק שזרזיף דם יטפטף על ראשו של שרעבי.
עכשיו, כשהדם קישר ביניהם היא פתחה את עצמה לקסם. הדם שלה ושלו התערבב, והיא הזרימה את כל האפלה אל הפצעים שלו, מרפאת את החתכים בזה אחר זה. החתך האחרון שריפאה היה שלה.
היא שלפה את הסמרטוט מפיו של שרעבי והניחה אבן ענבר במרכז חזהו. היא תפסה את סנטרו ביד אחת ויצרה ביניהם את הקשר.
בום.
ופתאום זה היה שוב כמו בפעם הראשונה שהם נפגשו. הקסם הטהור זרם ממנה ומילא את האבן. במצבו כל מה שהוא יכול היה לעשות היה לעגן אותה, וגם זה בקושי. היא עצמה הרגישה את הכוח המתחדש בתוכה. את הקסם מבעבע מתוכה וזורם לענבר בקלות, בלי מכשולים.
"תראי אותה," מלמלה רעיה מאחוריה. מיטל שמעה אותה שואפת אוויר דרך שיניים חשוקות. ואז היא הבינה את הסכנה שהיא נמצאת בה.
אמא אולי תגן עליה מפני המשפחה, אבל רעיה ידעה יותר מדי. אם מיטל תחשוף כמה היא התחזקה מאז שברחה מהבית, רעיה רק תעודד את המשפחה להחזיר אותה הביתה.
היא האטה את הזרימה של הקסם לכדי זרזיף, ואז עצרה אותה לגמרי. כל אותן פעמים שהעמידה פנים שהיא מותשת ומרוקנת היו רק חזרה גנרלית להצגה הזו, ההצגה של חייה.
היא קרסה באִטיות למרכז המעגל. שרעבי הביט בה ואז עצם את עיניו. אמא כחכחה בגרונה ומיטל הושיטה ידיים רועדות אל הענבר. היא נשאה אותו אל מחוץ למעגל והניחה אותו לרגליהן של רעיה ואמא.
"כוהנות." היא קדה קידה. הכול חלק מהטקס.
"בתי," אמרה אמא. היא הושיטה לה צרור מפתחות והנידה בראשה לכיוון הכללי של הרכב של שרעבי.
מיטל פסעה בצעדים קטנים ואִטיים, גוררת את רגליה לכיוון הרכב. כשהתניעה היא שמעה זעקות חנוקות מכיוון המזבח, וסגרה את החלונות בזריזות.
בדרך הארוכה למרכז היא השתמשה בטלפון שברכב כדי להתקשר לז'קוב ולתאם את המפגש שבו יספק לה דרכון, והיא תספק לו ארבע אבנים ורודות.
~~~~~~~~~~~~~~~
כעבור יומיים מיטל הייתה מוכנה. המזוודות היו ארוזות, כל הקשרים נותקו, הדרכון הצרפתי החדש כבר לא נראה כל כך חדש, ואז הטלפון צלצל. אמא.
"אמא?" היא ענתה, קולה נשבר. בוגד בה.
"רעיה," אמרה אמא בקול נמוך, "היא שכנעה אותו."
"אמא!" דמעות חנקו את גרונה של מיטל. היא הבינה את גודל הצרה, הבינה את הסיכון שאמא לקחה על עצמה, אבל לא יכלה לומר מילה נוספת.
"מזילטו שלי – זאת הפעם האחרונה שאנחנו יכולות לדבר. תזרקי את הטלפון, תארזי את כל מה שאת יכולה ותברחי מכאן. תיעלמי בעיר גדולה שבה לא יוכלו לאתר את הקסם שלך בקלות." היא דיברה בבהילות. "תחפשי עיר שקרובה למים. לא מים מלוחים!" הזהירה. "יהיה קל מדי לאתר אותך כל פעם שאת מיטהרת בהם." מיטל הנהנה ותפסה את המזוודות, יוצאת מהדירה. אמא המשיכה. "תשלחי לי מסבחה, כמו ששלחתי לך, כדי להודיע שאת בסדר. אל תגידי איפה את," הדגישה. "ואם את בצרה וצריכה שאגיע תשלחי את המטפחת של סבתא."
"בסדר." מיטל הנהנה שוב.
"אני אוהבת אותך. להתראות." אמא הזדרזה לנתק, אבל מיטל שמעה שהיא בוכה.
היא יצאה אל הרחוב ותפסה את המונית הראשונה שהגיעה. ישר לשדה התעופה. היא קנתה את הכרטיס לטיסה הראשונה לאירופה, זונחת את הכרטיס שכבר קנתה לצרפת. בעלייה למטוס היא התווכחה עם הדיילים שרצו לשלוח את תיק היד שלה לבטן המטוס, למרות שזה לא עניין אותה. היא ידעה שהדיילים יזכרו את הנוסעת שהגיעה ברגע האחרון ולא התווכחה, אבל לא יזכרו עוד ישראלית שאיחרה לטיסה והתחצפה אליהם.
במטוס מיטל נשענה לאחור, דקה לפני ההמראה וקראה את הכותרת בעיתון. "גבר מת בטקס כישוף" היה כתוב בכותרת. ומתחתיה: "גופת גבר מרוטשת נמצאה בצפון הנגב, באתר הידוע כשייך למשפחת פשע. הגופה הונחה במרכזו של מחומש הפוך, כנראה כחלק מטקס לא חוקי ליצירת קסם שהשתבש. המשטרה חוקרת".