אחרי הופעת הבכורה של "הפנתר השחור", גיבור-העל שחור העור, בסרט "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (2016) שזכה להצלחה רבה, אולפני מארוול מביאים השנה את סיפור המקור (Origin Story) שלו. הסרט היה בהפקה במשך זמן רב, אך יד הגורל דאגה לכך שהוא יצא בתקופה בה סוגיות גזע מקבלות חשיבות מרובה אחרי תקופת הנשיאות של אובמה ותחילת הנשיאות של טראמפ, עליית תנועת Black lives matter  ועוד ועוד.

הסרט עוסק בוואקנדה, מדינה דמיונית באפריקה המציגה חזות נחשלת. מאחורי החזות הנחשלת הזו מסתתרת ממלכה שהטכנולוגיה שלה מתקדמת יותר מזו של כל מדינה אחרת בעולם, ושיש לה גישה למינרל בשם ויברניום שלו יכולת מיוחדות. שמץ מיכולות אלה ראינו בסרטים קודמים בעולם הקולנועי של מארוול. וואקנדה שומרת על בידולה וסודותיה כדי שלא יחמדו את אוצרותיה. הסרט נפתח במותו של מלך וואקנדה והכתרתו של הנסיך הצריך להתמודד עם מורשת אביו, עם מדיניות ההתבדלות ומול אויבים הרוצים את אוצרות הממלכה ואת כס השלטון.

העלילה עצמה צפויה מאוד, וכל מי שראה מספר סרטי מארוול או סרטי גיבורי-על אחרים יזהה את התבנית המוכרת. מוקד העניין בסרט הוא בעיקר ברקע המורכב מאפקטים וסצנות לחימה מרובות, וכן באמירות החברתיות-הפוליטיות.

האפקטים היו מוצלחים יחסית, והצדיקו את ההקרנה בתלת-ממד ומסך ענק (IMAX), אך הם לא היו מרכיב הכרחי בסרט, ובהחלט ניתן ליהנות ממנו גם בהקרנה דו-ממדית. סצנות הלחימה היו באיכות מעורבת. כך סצנת הלחימה הסופית, שאמורה להיות שיא הסרט, הייתה מעט משעממת וחסרה את  העוצמה הצפויה מסצנה שכזו, בנוסף היא הייתה מפוזרת על פני מוקדים רבים והיה מעט מבלבל לצפות בחלק זה. בעיה נוספת הייתה התחושה שרבים מהאפקטים ומן ההתרחשויות מוכרים לעייפה. היו סצנות שהזכירו סצנות קלאסיות ממלחמת הכוכבים, התרחשויות משר הטבעות וכדומה. אך טבעי שככל שעובר הזמן קשה לחדש בתחום זה. לכן נהניתי יותר מסצנות הלחימה עם חנית קסומה המתאימה לסגנון השבטי הדרום אפריקאי השולט בסרט זה. הנשק הייחודי ואופן השימוש בו, והאפקטים שנכללו בסצנות אלו, הפכו אותן לאחדות מן המוצלחות בסרט.

הסרט דחוס באמירות פוליטיות-חברתיות רבות כל כך, שהתחושה היא שהתסריטאים ניסו לנצל את הגיבור שחור העור ולדחוס כל אמירה שקשורה לנושא. כתוצאה מכך יש עומס באותן אמירות חברתיות-פוליטיות, והן לא ניחנות בעומק מספיק. כך הסרט מתחיל בעיסוק בשחורים בארצות הברית ובמצוקה הכלכלית-חברתית שלהם, חוזר אחורה ובקלילות מקשר לסוגיית העבדות בארצות הברית ומתקשר לבסוף לשבטים באפריקה. באותה נשימה נכללות סוגיות כמו אבדן מסורת אל מול קידמה, הפליטים, בידול מול פתיחות, הפצת המהפכה (בסגנון צ'ה גאוורה או משמרות המהפכה) ומעמד האישה. על כל אחת ואחת מסוגיות אלו ניתן לייצור סרטים רבים, וחבל שהן נדחפו כולם יחדיו לסרט בודד. התמקדות בסוגיה אחת או שתיים הייתה משפרת לאין ערוך הן את עלילת הסרט והן את המסר הפוליטי-חברתי.

הסרט מתייחס באופן ייחודי ומעניין לשני תחומים עיקריים. האחד הוא התערובת בין הקדמה של ווקאנדה למסורתיות שלה. תערובת זו מעניינת במיוחד, כי היא מציבה את אותן לא כוחות מנוגדים, כפי שנהוג לראות אותן פעמים רבות, אלא כמרכיבים משלימים לחברה אוטופית. התחום המוצלח האחר הוא דמויות הנשים בסרט. למרות שמדובר בגיבור ולא גיבורה, הדמויות הנשיות המקיפות אותו הן חזקות ומוצלחות, בעלות מחשבה עצמאית ולא נכנעות לכל רצון של הגיבור. בנוסף לכך היה מרענן לראות דמות נשית בתפקיד מומחית הטכנולוגיה של הגיבור (בדומה ל-Q של ג'ימס בונד). שמחתי מאוד גם שהדמות שסיפקה את ההפוגה הקומית בסרט הייתה דמות נשית דווקא, מה שהגביר את ההפתעה ואת השעשוע בסרט.

לבסוף, אי-אפשר להתחמק מהחשיבות של "הפנתר השחור" בהיותו סרט גיבורי-על שלא רק שם במרכזו גיבור שחור עור, אלא מקיף את עצמו באומה מתקדמת ודמויות משנה שכולן שחורות. סרט זה הוא חלק מתהליך חברתי משמעותי מאוד הן ללבנים והן לשחורים. תהליך המתבטא בסרטים היסטוריים על שחורים (כמו "מאחורי המספרים"), הצבת שחקנים שחורים כגדולי האומה במחזמר המילטון (color-conscious casting), חייל סער שחור עור במלחמת הכוכבים ועוד. כעת הסרט מאפשר לילדים וילדות שחורים החולמים להיות גיבורי-על למצוא לעצמו דמות לחיקוי הדומה לו, ונותן לו אוטופיה בה יש אנשים הדומים לו.

הסרט הוא לא פסגת היצירה של אולפני מארוול, וסובל ממספר פגמים. אך במדד סרטי מארוול מדובר בסרט מוצלח ומהנה, קל וחומר ביחס לעשרות סרטי האקשן המציפים את בתי הקולנוע בשנים האחרונות.

הפנתר השחור, אולפני מארוול, 134 דקות
בימוי: ראין קוגלר
תסריט: ראין קוגלר ורוברט קול
שחקנים: צ'דוויק בוזמן, מייקל בי ג'ורדן, לופיטה ניונגו, דניאל קלויה, אנג'לה באסט