הלילה הלכה לעולמה אחת מהגדולות שבסופרות וסופרי הז'אנר, אורסולה ק' לה-גווין. לה-גווין הייתה בת 88 במותה, ומאחוריה קריירת כתיבה שנמשכה כשישים שנה.

היא החלה לפרסם בשנת 1962 וכתיבתה הייתה מגוונת להפליא – מדע בדיוני ופנטסיה, לנוער ולמבוגרים, סיפורים קצרים וספרים. בנוסף לכתיבת ספרות לה-גווין הייתה גם מבקרת ומסאית חדת אבחנה וחכמה שבכתיבתה שפכה אור חדש על יצירות, מגמות ועל התחום והחברה בכללם.

לה-גווין הייתה פורצת דרך, אחת הנשים הראשונות שהתפרסמו כסופרות מדע בדיוני. בכתיבתה היא עסקה בנושאים חברתיים חשובים ומרכזיים, וידעה לעשות זאת מנקודת מבט אישית שנגעה בקוראות ובקוראים. היא היית החלוצה בכתיבה על יחסי גברים ונשים, שיטות פוליטיות, מגדר, קולוניאליזם ועוד ועוד. היא קראה תיגר על מוסמכות והכריחה את קוראיה לחשוב מחדש על מה שקיבלו כמובן מאליו. לה-גווין זכתה בחמישה פרסי הוגו, שישה פרסי נבולה, בפרס הפנטסיה העולמי ובפרסים רבים אחרים.

בין יצירותיה המפורסמות והחשובות אפשר למצוא את המנושל, צד שמאל של החושך, העולם כיער, סדרת ארץ-ים ועוד. בשנת 2009, כשמלאו לה שמונים, פניתי אליה בבקשה לתרגם מחדש ולפרסם את אחד הסיפורים החשובים ביותר שלה, ואחד הסיפורים האהובים עלי ביותר – ההופכים את עורפם לאומלאס. היא נענתה בשמחה, וכך יכולנו ליהנות ממנו שוב בעברית.

היי שלום אורסולה לה-גווין, אמרת בהומור שאת "רק עקרת בית מאורגון" אבל השפעת על רבים ברחבי העולם כולו. תחסרי לכולנו.

אהוד מימון.

ההופכים את עורפם לאומלאס

עברית: עמנואל לוטם

צלצולי פעמונים שיגרו את הסנוניות למרומי הרקיע, וחג הקיץ בא לעיר אוֹמֶלָאס בהירת הצריחים השוכנת לחוף הים. על תרני הסירות בנמל התנוססו דגלים ססגוניים. ברחובות, בין בתים שגגותיהם אדומים וקירותיהם מסוידים, בין גינות עתיקות וטחובות ותחת שדרות עצים, מול גנים רחבי ידיים ובנייני ציבור, עברו תהלוכות. קצתן מהודרות היו: זקנים בגלימות ארוכות ונוקשות, סגולות ואפורות, אוּמנים חמורי־סבר, נשים מאירות פנים ושקטות שעוללים בזרועותיהן והן מפטפטות בלכתן. ברחובות אחרים פעמה הנגינה בקצב מהיר יותר, התנוצצו מצילות ותופי־מרים והאנשים רקדו, כי התהלוכה הייתה מחול. ילדים התרוצצו כה וכה וצווחותיהם החדות נסקו מעלה כמו הסנוניות החוצות זו את דרך מעופה של זו, מעל הנגינה והזמרה. כל התהלוכות עשו את דרכן הנפתלת אל צדה הצפוני של העיר, ושם, באחו המים הגדול הקרוי שדות ירק, עסקו נערים ונערות, עירומים באוויר הצח, רגליהם מוכתמות בבוץ עד קרסוליהם וזרועותיהם ארוכות וגמישות, בהכנת סוסיהם חסרי המנוח למירוץ. הסוסים לא נשאו אוכפים, רק אפסרים נטולי רסן היו עליהם. ברעמותיהם נקלעו סרטים כסופים, זהובים וירוקים. הם נשפו מנחיריהם הרחבים וכרכרו והתרברבו זה בפני זה. הם היו נרגשים לאין שיעור, כי הסוס הוא בעל־החיים היחיד שאימץ לו את טקסינו כאילו שלו הם. הרחק צפונה ומערבה התנשאו ההרים החובקים למחצה את אומלאס שוכנת המפרץ. צלולה הייתה אווירת הבוקר, והשלג המעטר עדיין את שמונה־עשרה הפסגות בער באש לבנה־זהובה, גם ממרחק של מילין, באוויר שטוף אור שמש תחת שמים כחולים־כהים. הרוח קלה הייתה, רק כדרוש לפרפוריהם הקטועים של הדגלים המציינים את מסלול המירוץ. בדומיית האחו הירוק רחב הידיים נשמעו קולות הנוגנים העושים את דרכם העקלקלה ברחובות העיר, רחוקים וקרובים ומתקדמים הלאה בלי הפוגה, כמתיקות קלושה ומלאת עליצות באוויר, רוטטת מפעם לפעם ומתקבצת ופורצת אל תוך דנדוניהם הגדולים ומלאי החדווה של הפעמונים.

חדווה! כיצד יסופר חדווה מהי? כיצד יתוארו תושבי אומלאס?

לא אנשים פשוטים היו הם, הבינו נא, גם אם מאושרים היו. אבל איננו מרבים לומר את מילות העליצות בימינו אלה. כל החיוכים עבר עליהם כלח. השומעים תיאור מעין זה, דרכם שיניחו הנחות מסוימות. השומעים תיאור מעין זה, דרכם שיפנו מיד לבקש במבטם את המלך, רכוב על רמך מפואר ומוקף באביריו האצילים, או אולי יושב באפיריון מוזהב שנושאים אותו עבדים שריריים. אבל לא היה מלך באומלאס. ותושביה לא נשאו חרבות ולא החזיקו בעבדים. הם לא היו ברברים. איני מכירה את חוקי חברתם ואת כלליה, אבל חזקה עליהם, סבורתני, שהיו מעטים להפליא. כשם שידעו כיצד לחיות בלי מלוכה ובלי עבדות, כן חיו גם בלי הבורסה, הפרסומת, המשטרה החשאית והפצצה. ובכל זאת, אשוב ואומר, לא אנשים פשוטים היו אלה, לא רועים נעימי הליכות, לא פראים אצילים ולא אוטופיסטים תפלים. חברתם מורכבת הייתה, לא פחות מחברתנו. צרתנו היא שמחמת הרגל מגונה, פרי טיפוחם של הדקדקנים והמתוחכמים, אנו רואים את האושר כעניין מטופש למדי. רק הכאב אינטלקטואלי הוא, רק הרוע מעניין. זוהי בגידת האמן: סירובו להודות בבנאליות של הרוע ובשעמום המחריד של הכאב. אם אינך יכול להביסם, מוטב לך שתצטרף אליהם. אם זה מכאיב, חזור ועשה את זה. אבל המשבח את המצוקה מוקיע את החדווה, והמאמֵץ אל לבו את האלימות שומט מאחיזתו כל דבר אחר. כמעט כל הדברים כולם כבר נשמטו מאחיזתנו; לא עוד נוכל לתאר אדם מאושר, לא עוד נוכל להעלות על נס את השמחה. כיצד אוכל לספר לכם על יושבי אומלאס? לא ילדים תמימים ומאושרים היו – אם כי ילדיהם דווקא היו מאושרים. אנשים מבוגרים היו הם, בשלים, נבונים, להוטים, אשר חיו חיים שאינם אומללים. הפלא ופלא! ובכל זאת, הלוואי ויכולתי לתארם טוב יותר. הלוואי ויכולתי לשכנע אתכם. בפי נשמעת אומלאס כעיר מאגדה לפעוטות: לפני שנים רבות והרחק הרחק מכאן, היֹה הייתה אומלאס. אולי מוטב יהיה אם תדמו אותה לעצמכם כאשר יצווה דמיונכם, אם נניח שיש בכוחו להתמודד עם האתגר, כי בלי ספק איני יכולה להלום את משאלות כולכם. לדוגמה, מה עם טכנולוגיה? דומתני שלא יהיו מכוניות או מסוקים ברחובות ומעליהם; הדבר נובע מעצם העובדה שתושבי אומלאס מאושרים הם. האושר מושתת על הבחנה צודקת בין הנחוץ לבין שאינו נחוץ ואינו הרסני, ובין כל אלה לבין ההרסני. אבל בתחום הביניים – תחום הדברים שאינם נחוצים אך אינם הרסניים, תחום הנוחות, המותרות, הראווה וכיוצא בהם – ייתכן בהחלט שהיו להם הסקה מרכזית, רכבות תחתיות, מכונות כביסה וכל מיני מתקני פלא שטרם הומצאו, פנסי תאורה מרחפים, חשמל בלי דלק, תרופה לנזלת. ואולי לא היה להם דבר מכל אלה: אין זה מעלה ואינו מוריד מאומה. כטוב בעיניכם. אני מעדיפה לחשוב שתושבי העיירות שבמעלה החוף ובמורדו באו לאומלאס בימים האחרונים שלפני החג ברכבות קטנות מהירות מאוד ובחשמליות קומתיים, ושתחנת הרכבת של אומלאס היא אכן הבניין הכי נאה בעיר, אם כי אינה מפוארת כמו שוק האיכרים מרהיב העין. אבל גם אם נסכים לרכבות, חוששתני שעד כה, אומלאס נראית למקצתכם מתקתקה עד כדי בנאליות. חיוכים, פעמונים, תהלוכות, סוסים, פויה. אם כן, אנא הוסיפו אורגיה. אם תוכל אורגיה לעזור, אל תהססו. אבל בל נדבר על מקדשים שבעד שעריהם יוצאים כוהנים וכוהנות יפהפיים במערומיהם, וכבר הם שטופי אקסטזה ומוכנים להזדווג עם כל גבר או עם כל אישה, עם אהובים או עם זרים המשתוקקים לבוא בבריתו של אל מעמקי הדם, אם כי זה היה הרעיון הראשון שצץ במחשבתי. אלא שמוטב לא להציב מקדש כלשהו באומלאס – לפחות לא מקדש מאויש. דת כן, כהונה לא. בלי ספק יכולים יפי התואר לשוטט במערומיהם סתם כך ולהציע את עצמם כפשטידות אלוהיות לרעבונות הנזקקים ולתענוגות הבשרים. נצרף אותם לתהלוכות. יכו תופי־מרים מעל ההזדווגויות, יכריזו המצילות על תהילת התאווה, ויהיו צאצאי הטקסים המרנינים הללו (אין זו נקודה חסרת חשיבות) אהובים ומקובלים על הכול. דבר אחד שידוע לי כי אינו מצוי באומלאס הוא תחושת אשמה. אך מה עוד יימצא בה? בתחילה חשבתי שלא יהיו סמים, אבל זוהי פוריטניות. לחפֵצים בכגון אלה, יבשם ניחוחו המתוק של הדרוז, הקלוש אך המצוי בכול, את רחובות העיר ואת שדרותיה, הדרוז המעניק בתחילה קלילות מרובה וזוהר לנפש ולגפיים, ואחרי כמה שעות – ליאות חולמנית, ולבסוף – חזיונות נפלאים של הנסתר בכבודו ובעצמו ושל סודות היקום העמוקים ביותר, והוא אף מעורר את חדוות המין במידה שלא תיאמן; אך אין הוא יוצר התמכרות. לטעמם של המסתפקים במועט צריכה להיות בירה. ומה עוד, מה עוד שייך לעיר החדווה? תחושת הניצחון, בלי ספק, המעלה על נס את אומץ הלב. אך כשם שנפטרנו מהכהונה, כן ניפטר מאנשי הצבא. החדווה שיסודה בטבח שעלה יפה אינה חדווה מהסוג הראוי; מקומה לא יכירנה כאן; היא מלאת חשש והיא קלת ערך. נחת חסרת מצרים ונדיבה, תחושת ניצחון נאצלת, לא כנגד איזה אויב מן החוץ אלא מתוך אחדוּת עם הנאות ועם הנעימות מכל נשמות האדם בכל אתר ואתר ועם תפארת הקיץ הפוקד את העולם; היא המרוממת את לבבותיהם של תושבי אומלאס, והניצחון שהם חוגגים, ניצחון החיים הוא. למען האמת, איני חושבת שרבים מהם זקוקים לדרוז.

רוב התהלוכות כבר הגיעו לשדות הירק. ריח מרנין של בישול עולה מאוהליהם האדומים והכחולים של המסעידים. פני הילדים הקטנים כבר משוחים בשכבה דביקה וחביבה; בזקנו האפור והנעים של גבר הסתבכו כמה פירורים של מאפה דשן. הצעירים והצעירות כבר עלו על סוסיהם, והנה הם מתחילים להתקבץ סביב קו ההתחלה של המירוץ. אישה זקנה, קטנה, שמנה וצוחקת, מחלקת פרחים מתוך סל, וצעירים גבוהי קומה שוזרים את פרחיה בשערם המבהיק. ילד בן תשע או עשר יושב בפאתי ההמון, בדד, ומנגן בחליל עץ. אנשים מתעכבים כדי להאזין, ומחייכים, אבל אינם מדברים אליו, כי הוא אינו חדל לנגן ואינו רואה אותם כלל, שכן עיניו השחורות שקועות כל־כולן בקסם המתוק והדקיק של נעימתו.

הוא מסיים, ואט אט משפיל את ידיו המחזיקות בחליל העץ.

כמעט כאילו השתיקה הפרטית הקטנה הזאת היא שנתנה את האות, קול חצוצרה עולה פתע מהאוהל רחב הידיים שליד קו ההתחלה: נגיד ומצווה, עגמומי, נוקב. הסוסים מתרוממים על רגליהם האחוריות הדקות, ואחדים מהם צונפים בתשובה. הפרשים הצעירים, מפוכחי הסבר, מלטפים את צווארי סוסיהם להרגיעם, לוחשים "הס, הס, יפהפה שלי, תקוותי…" הם מתחילים להיערך בשורה לפני קו ההתחלה. ההמונים לאורך מסלול המירוץ דומים לשדה של עשב ופרחים ברוח. חג הקיץ החל.

התאמינו לי? התקבלו את החג, את העיר, את החדווה? לא? אם כך, הרשו לי לתאר עוד דבר אחד.

במרתף מתחת לאחד מבנייני הציבור היפהפיים של אומלאס, או אולי במחפורת מתחת לאחד מבתי העיר הפרטיים רחבי המידות, יש חדר. לחדר דלת אחת, נעולה, ואין לו חלון. מעט אור מאובק מסתנן בעד סדקים בקרשי הקירות, אור מיד שנייה, מחלון מכוסה בקורי עכביש אי־שם בצדו הרחוק של המרתף. בקרן זווית אחת של החדר הקטן יש צמד מגבי רצפה שראשיהם נוקשים, גבשושיים ומצחינים, ליד דלי חלוד. זוהי רצפת עפר, לחה במקצת למגע, כדרכו של עפר מרתפים. גודלו של החדר כשלוש פסיעות באורך וכשתיים ברוחב: ארון מטאטאים דל, או חדר כלים שיצא משימוש. בחדר יושבת ילדה. באותה המידה היה יכול לשבת שם ילד, אבל זו ילדה. היא נראית כבת שש, אם כי בפועל קרוב גילה לעשר. היא רפת־מוחין. אולי נולדה בעלת מום ואולי נסתרה בינתה מחמת פחד, תת־תזונה והזנחה. היא מחטטת באפה וממשמשת מפעם לפעם בלי תכלית בבהונות רגליה או במבושיה, בעודה משתוחחת בפינה הרחוקה ביותר מהדלי ומשני המגבים. היא פוחדת מהמגבים. הם מפילים עליה אימה. היא עוצמת את עיניה, אבל יודעת שהמגבים עדיין ניצבים במקומם; והדלת נעולה; ואיש לא יבוא. הדלת נעולה תמיד; ואיש אינו בא לעולם, מלבד זאת שלפעמים – הילדה אינה מסוגלת לחשוב במושגים של זמן ושל פרקי זמן – לפעמים משמיעה הדלת קרקוש נורא ונפתחת, ובפתח מופיע מישהו, או אולי כמה אנשים. אולי ייכנס אחד מהם ויבעט בילדה כדי להקימה על רגליה. השאר לעולם אינם קרבים, אלא מציצים בה בעיניים מבועתות, גדושות בשאט־נפש. קערת האוכל וכד המים מתמלאים במהירות, הדלת ננעלת, העיניים נעלמות. הבאים בפתח לעולם אינם מוציאים מילה מפיהם, אבל הילדה, שלא תמיד חייתה בחדר הכלים, ועודה זוכרת את אור השמש ואת קול אמהּ, מדברת לפעמים. "אני אהיה ילדה טובה," היא אומרת. "תנו לי לצאת, בבקשה. אני אהיה ילדה טובה!" הם אינם משיבים לעולם. לפנים צרחה הילדה בלילות, שיוועה לעזרה ובכתה הרבה מאוד, אבל עכשיו היא משמיעה רק מין יבבה, "אה–האא, אה–האא," והיא מדברת לעתים יותר ויותר רחוקות. היא רזה מאוד, ואין עוד שרירי סובך בשוקיה; בטנה בולטת; היא חיה על חצי קערה של קמח תירס ושומן ביממה. היא עירומה. אחוריה וירכיה הם סבך של כיבים מבאישים, כי היא יושבת תמיד בתוך צואתה שלה.

כולם יודעים עליה, כל תושבי אומלאס. קצתם באו לראותה, אחרים מסתפקים בעצם הידיעה שהיא קיימת. כולם יודעים שהיא חייבת להיות היכן שהיא. קצתם מבינים מדוע ואחרים אינם מבינים, אבל כולם יודעים שאושרם, שיפי עירם, שמנעמי ידידותם עם שכניהם, שבריאות ילדיהם, שחוכמת מלומדיהם, שתבונת הכפיים של אומניהם, שאפילו שפעת יבוליהם ומתינות מזג האוויר בשמיהם, תלויים כל־כולם באומללותה המשוקצת של הילדה הזאת.

לרוב מסבירים זאת לילדים משהגיעו לגיל שמונה עד שתים־עשרה, כאשר דומה כי הם מסוגלים להבין; ורוב הבאים לראות את הילדה הם צעירים, אם כי לעתים תכופות יבוא איש מבוגר, או יחזור, לראות את הילדה. גם אם הוסבר הדבר לצופים הצעירים הללו הסבר היטב, תמיד הם מזדעזעים ומתמלאים קבס בראותם אותה. הם חשים שאט־נפש, תחושה שחשבו כי היא למטה מכבודם. הם חשים זעם, כעס, אין־אונים, למרות כל ההסברים. הם היו רוצים לעשות משהו למען הילדה. אבל אין דבר שהם יכולים לעשות. אם תוּצא הילדה מהמקום המתועב הזה אל אור השמש, אם ינקו ויאכילו אותה וינחמוה, יהיה זה מעשה טוב באמת ובתמים; אבל אם ייעשה המעשה, בו ביום ובה בשעה יכמשו כל עושרה של אומלאס, כל יופיה וכל מנעמיה, ויהיו כלא היו. אלה הם התנאים. להחליף את כל הטוב ואת כל החינני בחיי כל אדם באומלאס באותו שיפור יחיד ופעוט: להפקיר את אושרם של אלפים תמורת הסיכוי לאושרה של אחת: אכן תהיה זו פריצת פתח בחומה החוצצת בינם לבין אשמה.

התנאים חמורים ומוחלטים; אסור אפילו לומר מילה נעימה באוזני הילדה.

לא אחת חוזרים הצעירים הביתה בדמעות, או בזעם חשׂוּך־דמעות, אחרי שראו את הילדה והישירו מבט אל הפרדוקס הנורא הזה. אפשר שהם שוקעים בהרהורי עוגמה עליו למשך שבועות או שנים. אך כחלוף הזמן מבינים הם שגם לוּ היה אפשר לשחרר את הילדה, לא הייתה צומחת לה טובה מרובה מחירותה: מעט הנאה מעורפלת של חמימות ואוכל, בלי ספק, אבל לא יותר מזה. היא מנוּונת ושוטה מכדי שתוכל לדעת חדווה אמיתית מהי. היא הייתה מפוחדת זמן רב מדי, ולעולם לא תשתחרר עוד מן הפחד. הרגליה מחוספסים מכדי שתוכל להיענות ליחס אנושי. למען האמת, מקץ זמן כה רב, יש לשער שתהיה אומללה בלי קירות מגוננים סביבה, ובלי חושך בעיניה, ובלי צואתה שלה לשבת בה. דמעותיהם על העוול המשווע מתייבשות כשהם מתחילים להכיר בצדק הנורא של המציאות ולהשלים עמו. ועם זאת, דמעותיהם וזעמם, הניסיון שבו עומדת נדיבותם והשלמתם עם חוסר הישע שלהם, אולי הם המקור האמיתי של תפארת חייהם. אושרם אינו אושר חסר טעם, חסר אחריות. הם יודעים שהם עצמם, כמוהם כאותה ילדה, אינם חופשיים. הם יודעים חמלה מהי. קיומה של הילדה, וידיעתם את קיומה, הם המאפשרים את אדריכלותם האצילית, את מנגינותיהם צובטות הלב, את עמקות המדע שבו הם עוסקים. בגלל הילדה הזאת הם נוהגים בעדינות שכזו בילדיהם. הם יודעים כי אלמלא ישבה האומללה והתייפחה בחושך, הילד האחר ההוא, המנגן בחליל, לא היה משמיע מנגינה כה עליזה בשעה שמתכוננים הפרשים הצעירים במלוא פארם למירוץ שטוף אור השמש בבוקר הראשון של הקיץ.

עכשיו אתם מאמינים בהם? האין הם אמינים יותר? אבל יש עוד דבר אחד לאומרו, והוא לא יאומן כי יסופר.

יש ואחד הצעירים הבאים לראות את הילדה, או הצעירות, אינו חוזר הביתה בבכי או בזעם, ולמען האמת, אינו חוזר כלל. לפעמים קורה שגם גבר מבוגר, או אישה, מתכנס בשתיקה למשך יום או יומיים, ולבסוף עוזב את ביתו. האנשים האלה יוצאים לרחוב, והם הולכים ברחוב בדד. הם ממשיכים ללכת, והולכים עד שהם יוצאים את העיר אומלאס דרך שעריה הנאים. הם ממשיכים ללכת בין השדות המקיפים את אומלאס. כל אחד מהם הולך בדד, צעיר או צעירה, גבר או אישה. לילה יורד; הנוסע נאלץ לעבור ברחובות הכפרים, בין בתים שחלונותיהם קורנים אור צהוב, והלאה אל חשכת השדות. בדד הולכים הם מערבה או צפונה, לעבר ההרים. הלאה הם הולכים. הם עוזבים את אומלאס, הם הולכים היישר אל תוך החושך, והם אינם חוזרים. המקום שלעברו הם הולכים הוא מקום שמרביתנו נתקשה להעלותו בדמיוננו, עוד יותר מאשר את עיר האושר הזאת. איני יכולה לתאר אותו כלל וכלל. אפשר שאין הוא קיים. אבל דומה שהם יודעים לאן הם הולכים, ההופכים את עורפם לאומלאס.

Copyright © 1975, 2003 by Ursula K. Le Guin; first appeared in New Dimensions 3; from the author’s own collection, THE WIND’S TWELVE QUARTERS; reprinted by permission of the author and the author’s agents, the Virginia Kidd Agency, Inc.

תודתנו לאורסולה לה גווין, לסוכנת שלה כריסטין כהן ולעמנואל לוטם.