וורלדקון (Worldcon) הוא כנס המדע הבדיוני והפנטסיה העולמי, ובכל מה שקשור לספרות הז'אנר זהו הכנס הגדול והחשוב ביותר בעולם. למרות שמו הכנס, שנערך מדי שנה מאז 1939 (עם הפסקה בשנים 1945-1942) נערך בדרך כלל בארצות הברית. המגמה הזו החלה להשתנות קצת בשנים האחרונות והכנס יוצא קצת מגבולות ארצות הברית, והשנה הכנס השבעים וחמישה במספר נערך בהלסינקי, בירת פינלנד. עבורי, זה היה הוורלדקון השני שבו הייתי. הכנס יחזור לארצות הברית בשנה הבאה (ייערך בסאן חוזה) אבל בשנת 2019 הוא ייערך בדבלין ובשנת 2020 הוא ייערך (ככל הנראה) בניו זילנד.

המונים

על פי מייל ששלחו המארגנים לבאי הכנס נכחו בכנס השנה 7,323 איש, מה שהופך אותו לכנס השני בגודלו בהיסטוריה מבחינת נוכחות. המספר הגדול הזה הפתיע את המארגנים, ואפשר היה לחוש בכך, בעיקר ביום הראשון. מכיוון שהכניסה לאירועים היא חופשית (התשלום הוא עבור הנוכחות בכנס, לא עבור כניסה לאירועים) צריך היה להתייצב מוקדם למדי ליד הדלתות כדי להיכנס. יתר על כן, כאשר יש ארבעה או חמישה אולמות שנפתחים לאותו מסדרון, ואיש לא בטוח אם הוא בתור הנכון לכניסה לאולם שהוא רוצה, התוצאה העלתה בדעתי את שמו של ספר המדע הבדיוני שעליו התבסס הסרט "סוילנט גרין": Make Room! Make Room!

לזכות המארגנים יש לומר שהם הגיבו במהירות יחסית – הם הגבילו את מכירת החברות היומית, שכרו עוד אולמות גדולים במרכז הכנסים, איחדו אחדים מן האולמות הקטנים לאולמות גדולים יותר והפעילו סדרנים ששלטו בתורים. ביום האחרון, כבר אפשר היה למצוא שלטים מודפסים "תור לחדר XYZ, הסתדרו כאן" שאותם החזיקו האחרונים בתור, והעבירו למי שנעמדו אחריהם. ועדיין, לאירועים מבוקשים בחדרים קטנים צריך היה להגיע זמן מה לפני ההרצאה או הפאנל, אחרת נשארת בחוץ.

תור בכניסה לחדרים באחד הימים הראשונים

אירועים

בניגוד לכנסים בארץ שמתבססים על הרצאות, עיקר האירועים בוורלדקון הם פאנלים. חלק מפאנלים אלה מוצעים על ידי המשתתפים, ואחרים הם יוזמה של אנשי התוכן של הכנס, הפונים אל המגיעים לכנס שציינו מראש שרצונם להשתתף באירועים. כנס בסדר גודל כזה לא יכול לקיים מערכת סינון ופיילוטים כזו שמתנהלת בכנסים בארץ, ולו רק בגלל המספר הגדול של המשתתפים והעובדה שהם מגיעים, פשוטו כמשמעו, מכל העולם. התוצאה היא איכות משתנה של אירועים.

השנה אני הנחיתי פאנל אחד, והשתתפתי בפאנל אחר. הפאנל שהנחיתי היה פאנל שנקרא "איך לכתוב על מה שלא יודעים" ועסק בתחקיר בתחומי מדע. הוא הוצע על ידי קרן לנדסמן, ובהצעה, בנוסף לה, נכללו כפאנליסטים יואב לנדסמן ובועז הראל-קרני. מארגני הכנס צירפו אלינו את הסופרת צ'רלי ג'יין אנדרס (אחת ממייסדות io9, זוכת פרסי הוגו ונבולה ועוד ועוד) ואת הסופרת הסינית גו שי שהיא מתכננת ערים במקצועה. ההיכרות שלי מראש עם המשתתפים הישראלים ותיאום הציפיות במייל מראש אפשר לנו לערוך פאנל שהתנהל על היטב והיה מעניין על פי התגובות של אנשים.

הפאנל האחר שבו השתתפתי נקרא "לכתוב מהגלות, לכתוב מהבית", שלמיטב ידיעתי היה ביוזמת המארגנים והיה… קצת שונה. הוא כלל את קן ליו (סופר אמריקאי ממוצא סיני), זן צ'ו (סופרת מלזית ממוצא סיני שחיה בבריטניה), סיצ'ין ליו (סופר סיני) ואותי (לא סופר). יומיים לפני הכנס לא היה לו מנחה, וכאשר לבסוף כן מונה מנחה אנחנו לא קיבלנו הודעה והוא לא יצר אתנו קשר מראש או תיאם שאלות. למרבה המזל המנחה הצליח להכין כמה שאלות כלליות סבירות, שאפשרו לנו לדבר על נושאים שאנו מכירים והיו קשורים לנושא הפאנל. חלק מן הפאנלים האחרים שהלכתי לשמוע סבלו מגורל עגום יותר. אחד הפאנלים שהכי רציתי לשמוע, על התפתחות הפמיניזם בז'אנר, החל בכך שהמנחה שאלה  את הפאנליסטים על מה הם רוצים לדבר, והפך מהר מאוד לדקלום של שמות סופרות ויצירות שלגביהן הפאנליסטים לא אמרו שום דבר משמעותי.

מפגשים

אחד היתרונות של וורלדקון באירופה, ואחת הסיבות לכך שוורדלקון השנה היה כה גדול היא שזול וקל יותר לחובבים מאירופה ומאסיה להגיע אליו. לפני שנתיים, כאשר הייתי בוורלדקון בעיר ספוקן שבמדינת וושינגטון, הייתי הישראלי היחיד (אם כי אני מניח שזה קשור גם לעובדה שספוקן נידחת למדי ולא באמת ניחנה באתרי תיירות מיוחדים). השנה להערכתי היו כ-25 ישראלים, ועוד חובבים מעשרות מדינות. באחד הימים הסתובבתי בארנק עם כרטיסי ביקור של סופרת קנדית (שהיגרה לשם מארה"ב), סופר סעודי, אמנית מהפיליפינים וסופרת צרפתייה. זו אולי קלישאה, אבל יש בה אמת – העניין המשותף הופך את קשירת הקשרים בכנסים לקלה יותר. אחד הפאנלים ששמעתי עסק במדע בדיוני בעולם הערבי, וכאשר ניגשתי לדבר עם המשתתפים לאחר מכן קצת חששתי מן התגובה. אבל התגובה היחידה שקיבלתי כשהצגתי את עצמי כישראלי בפניהם הייתה Ah, cousin, מהסופר הסעודי והם ענו ברצון לשאלות.

מיקומו של מרכז הכנסים היה קצת בעייתי, בשכונה חצי תעשייתית מרוחקת מעט מרוב המלונות וממרכז העיר, שהוא האזור שבו בדרך כלל אפשר למצוא חדרי Airbnb. המארגנים, בשיתוף עם עיריית הלסינקי, סיפקו בחינם לכל החברים בכנס כרטיס "חופשי שבועי" לימי הכנס (וטוב שכך שכן התחבורה הציבורית בהלסינקי יקרה). זה גם אומר שהיו באזור יחסית מעט מקומות שאפשר לצאת אליהם לאכול ולשתות בשעות הערב, השעות שבהן חיי החברה של הכנס נכנסים להילוך גבוה. במרכז הכנסים עצמו היו הרבה בתי קפה ומסעדות, אבל רובם המוחלט נסגר בסביבות השעה שש בערב. מסעדת המלון הצמוד למרכז הכנסים והלובי שלו היו למרכז הפעילות בשעות הערב.

שלט התמצאות בכנס

מקום נוסף להתרועע עם אנשים הן המסיבות. ארגונים שונים עורכים מסיבות בערבים – חלקן כדי לקדם את האינטרסים שלהם (למשל מי שרוצים לשכנע אנשים להצביע בעד הבאת וורלדקון לעירם) או לקידום ספר או הוצאה, וחלקן סתם כתירוץ לעשות מסיבה. יש מסיבות אקסקלוסיביות, שלהן צריך הזמנה, והמפורסמת ביותר מביניהן היא כנראה מסיבת מפסידי ההוגו שעורך ג'ורג' ר"ר מרטין. בערב היום האחרון של הכנס נערכת תמיד the dead dog party שבה אוכל ושתייה בזול והחובבים נפרדים מהכנס וזה מזה. עד כמה תיהנו מן המסיבות האלה תלוי במידת החברותיות שלכם, וביכולת שלכם לעמוד ברעש בעוצמה גבוהה. אני מודה שאני לא טיפוס מתאים במיוחד למסיבות כאלה.

בעוד שחובבים באים לכנס (בין השאר) לפגוש אנשים חדשים, אנשי התעשייה, כך גיליתי, באים לעבוד. העורכת של כתב בעת לוקוס, שאותה אני מכיר, סיפרה לי שכמעט מדי יום היו לה פגישות עבודה. בגלל המרכזיות שלו, וורלדקון הוא המקום שבו יכולים סופרים, עורכים, סוכנים וכן הלאה להיפגש, כי כולם מגיעים לשם.

הוגו!

השיא של הכנס היה, ללא ספק, טקס הענקת פרסי ההוגו. בשנים האחרונות פרס ההוגו עמד בצל פרשת ה"כלבלבים" המתמשכת. בכמה מילים אפשר לסכם ולומר שקבוצת סופרים וחובבים, שהפוליטיקה שלהם נעה בין שמרנות לבין שנאה תהומית לכל מה שאינו גבר-לבן-נוצרי-אמריקאי, התארגנה "להחזיר את הז'אנר לידי החובבים האמתיים" מידי "לוחמי הצדק החברתי" שלכאורה חטפו אותו. השיטה שהם בחרו הייתה להצביע למועמדות להוגו על פי רשימות מוכנות מראש עבור יצירות "נכונות פוליטית". ווקס דיי, הקיצוני והנאלח שבין מנהיגי הקבוצה הזו, אמר במפורש שמטרתו "לשרוף את ההוגו" ולהפוך אותו לפרס לא רלוונטי גם אם לא יצליחו לגרום ליצירות שבהן תמכו לזכות בפרס.

בוורלדקון 2015 שנערך בספוקן הם הצליחו למלא במועמדים שלהם את רשימות המועמדים בקטגוריות החשובות והשנויות במחלוקת ביותר (שהן בעיקר קטגוריות הספרות). התוצאה הייתה שבאי הכנס, שמצביעים לזוכים מבין המועמדים האלה, בחרו לא להעניק פרס לאף אחת מן היצירות המועמדות בקטגוריות האלה, והזוכה בחמש מן הקטגוריות היה No Award. כדי להכניס את הדברים לפרופורציה – זה הכפיל את מספר הזכיות של No Award בכל ההיסטוריה של הפרס מאז 1953 ועד 2014. למרבה השמחה, שילוב של שינוי החוקים והתפוררות של ההתארגנות של "הכלבלבים העצובים" השנה הוליך לכך שההשפעה שלהם על הפרס הייתה שולית.

לטקס ההוגו היה תור ארוך, כצפוי (הוא נערך באולם שמכיל יותר מ-4,000 איש, שלהערכתי היה מלא לחלוטין), ואני מודה שקצת התלבטתי אם הוא שווה בטרחה. הוא היה שווה. הפרס הראשון הוענק בקטגוריית "כותב חובב" (fan writer), פרס שמוענק למי שכותבים על הז'אנר בפרסומים שאינם משלמים או שמשלמים תשלום צנוע (כלומר בלוגים, פאנזינים, כתבי עת מקצועיים למחצה וכו'; הפרס מיועד להעניק הכרה למי שכותבים על הז'אנר שלא על מנת להתפרנס מכתיבה זו). הזוכה בקטגוריה זו השנה הייתה אביגיל נוסבאום, הזוכה הישראלית הראשונה אי-פעם בהוגו! אומר בהערה אישית שאני זועם על כך שהזכייה הזו לא הוזכרה בעיתונות בארץ. במדינה שבה סרטים שבהם צפו חמישים איש וזכו להיכלל בפסטיבל כלשהו (לפני שזכו בפרס כלל) מגיעים לכותרות, מערכות החדשות מתעלמות לחלוטין מכך שישראלית זכתה בפרס החשוב ביותר בתחום המדע הבדיוני.

זו הייתה פתיחה נפלאה לערב. בנאומה אמרה אביגיל נוסבאום שהיא גאה לקבל את הפרס בשנה שבה החובבים הצליחו לנקות אותו מניסיונות ההשפעה הפוליטיים, הערה שזיכתה אותה בציוץ "אביגיל נוסבאום הרגע ירתה בפיל שבחדר" מאת אורסולה ורנון, שזכתה מאוחר יותר באותו הערב בהוגו משלה. המשך הערב היה מהנה לא פחות והזוכים אכן ראויים, גם אם לדעתי היו מועמדים טובים יותר בחלק מן הקטגוריות. עבורי הייתה בטקס הזה תחושה של סגירת מעגל, של תיקון לטקס רווי המתח והמחלוקת של 2015.

פרסי הוגו מן העבר בתצוגה

וורלדקון היא חוויה מיוחדת. זו הזדמנות לפגוש חובבים מכל רחבי העולם וסופרים שההזדמנות היחידה שלנו לפגוש אותם, בדרך כלל, היא בכנסים גדולים. אם תהיה לכם הזדמנות כדאי לדעתי להשקיע את הזמן ואת הכסף ולנסות להגיע לכנס.

דגם לגו של מרכז הכנסים בדבלין, שבו ייערך וורלדקון 2019