להלן שיחה אשר, אני בטוחה, התקיימה במשרדי ההפקה של "ולריאן ועיר אלף הכוכבים":

א': "יש לנו את כל האפקטים, הכל עובד מצוין."

ב': "מעולה! עכשיו צריך לכתוב תסריט."

א': "הו לא, נגמר הזמן! טוב נו, נאלתר משהו בעשר דקות. אולי הסרט כל כך יפה שהם לא ישימו לב."

לרוע מזלם של היוצרים, הצופים שמו לב. ועוד איך.

"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" בבימויו של לוק בסון, שיצא לאקרנים השבוע, הוא חוויה קולנועית מיוחדת במינה. מבחינתי החוויה הזו מתחלקת לשני חלקים: החלק החזותי והחלק העלילתי.

החלק החזותי

אני משחקת מבוכים ודרקונים לא מעט שנים, וכחובבת עולמות שונים אני אומרת בפה מלא שבניית העולם הייתה פשוט נפלאה והשאירה אותי פעורת פה מרוב יופי לאורך כל הסרט. הגרפיקה פשוט נהדרת, וטכנולוגיית התלת-ממד יצרה חוויה של צליל וצבע שאין מה להשוות אליה – מהסוג ששם את "אווטאר" של קמרון בכיס הקטן. אני בטוחה שאפשר לעשות קורס שלם על התפתחות הטכנולוגיה הזו מ"אווטאר" ועד "ולריאן", כי נראה שבשמונה השנים שעברו מאז הייתה קפיצה טכנולוגית של מאה שנה קדימה. כמו ב"פנטזיה" של דיסני, ניכר שסצנות שלמות בסרט נועדו רק על מנת להדהים את הצופים בשלל אפקטים מרהיבים, ומבחינה הזו הסרט לגמרי הצליח. מבחינה זו יותר משהוא סרט "ולריאן" הוא כמו סיבוב בן שעתיים על רכבת הרים.

בכל מה שקשור לצד הוויזואלי הסרט לא היה משעמם לרגע; תמיד יש מה לראות וקשה מאוד להתיק את המבט מהחיזיון היפהפה. ניכר שכל העיצובים מושקעים מאוד במחשבה ובביצוע, והתשלום הנוסף על צפייה בתלת-ממד לגמרי שווה את זה. אך יש לציין שסצנות האווירה היו טובות בהרבה מסצנות האקשן – הקרבות ותוצאותיהם היו צפויים וקלישאתיים. בנוסף על כך, משהו בניסיון להראות קרבות בחלל פשוט לא עובר טוב בתלת-ממד, נוצר מעין בלבול או בלגן על המסך, מהסוג שגורם לצופים לחכות שהסצנה תיגמר. סצנות האווירה היו הרבה יותר מקוריות מבחינת בניית הרקע ועושר הפרטים – בעיקר בסצנות הראשונות. למרות הפגמים בסצנות האקשן, גם הן עדיין מרהיבות לצפייה, ואילו סצנות האווירה פשוט מרתקות ועשויות היטב – חלומו וחלומה של כל מנחה ומנחת מו"ד.

 העלילה

העלילה עוסקת בסוכנים ולריאן ולורלין הכפופים למשטר שמטרתו לשמור על הסדר ב"עיר אלף הכוכבים" – מעין תחנת חלל עצומה שחוברה לה יחדיו ומורכבת מחלליות ומעמים חייזריים מכל קצוות היקום. ההתחלה שטותית למדי, קלילה, מודעת לעצמה, לא מתאמצת, וספוגה ברפרנסים כמו עוף מבושל בוויסקי. לא מעט מן הסצנות בהתחלת הסרט מתכתבות עם סרטים כמו "האלמנט החמישי" (ברור למדי למה), "מלחמת הכוכבים", סרטי דיסני, "ארמגדון" ועוד. אבל המודעות לתרבות בה הסרט נכתב מגיעה רק עד כאן. מהר מאוד הסרט מתחיל לקחת את עצמו הרבה יותר מדי ברצינות, מה שגורם לטיפשיות שלו לעבור בהרבה את גבול הטעם הטוב.

האקספוזיציה גאונית: מעט מאוד מילים, הרבה מאוד שיר של דיוויד בואי וקצת משחק עם ההומור הרגיל של תיאור מפגשים בין בני אנוש לחייזרים שלא תמיד מבינים את המנהג של לחיצת יד ולא לכולם יש ידיים ללחוץ. סצנה אחת אחר כך הסרט הפך לאוסף של קלישאות דחוסות בזו אחר זו, שנמשכו ללא הפסק עד לסצנת הסיום – שהייתה מופת של עליבות תסריטאית. ההומור העצמי של הסרט הלך והתנדף אחרי הסצנות הראשונות, והשאיר אותנו עם כתיבה רשלנית, גרועה ומשוללת היגיון עלילתי. כל סצנה הייתה כתובה גרוע יותר מקודמתה.

נראה שאת כל היצירתיות, המימון והמשאבים שהשקיעו בהפיכת הסרט הזה לחוויה חושית עוצרת נשימה, לקחו מהתקציב של בניית העלילה והתסריט. מפוסט-קולוניאליזם בעשר אגורות (שקל זה הרבה מדי בשבילם), דרך המסר הלעוס והמשומש לעייפה "האהבה מנצחת", העלילה הרומנטית הלא ברורה, הדמויות הראשיות חסרות האישיות ועד לסתירות המביכות בבנייה שלהן, ודמויות אלו רבות כל כך עד שממש קשה לעקוב אחריהן.

קחו לדוגמה סצנה שבה הסוכן צריך לעשות שמיניות באוויר כדי לחלץ את הסוכנת ממקום מסוכן במשנה זהירות על מנת לא לגרום לתקרית דיפלומטית, ומסיים את האירוע בטבח המוני בלי שום השלכות לאחר מכן. פשוט שוכחים מכל העניין. אם זו לא כתיבה מגושמת, שלא לומר מטומטמת, אני לא יודעת מה כן.

תחושתי הייתה שמזלזלים בי מאוד כצרכנית תרבות. חשתי כאילו לוק בסון וצוות התסריטאים שלו מתייחסים אלי כמו לילדה קטנה שיש להפנט אותה עם סרט ללא מילים בסגנון של "פנטזיה" או עם קלטת שירים סטייל דיג-דיג-דוג, כדי שתהיה בשקט לאיזה שעתיים והמבוגרים יוכלו לנוח או לעסוק בענייניהם. אבל אני לא ילדה קטנה. אני קוראת מתעניינת וביקורתית, והייתי רוצה שחצי מהתקציב, המאמץ והמשאבים שהושקעו בתלת-ממד ובאפקטים יושקעו בתסריט, מה שהיה הופך את הסרט הזה ליצירה גדולה באמת, ואם לא אז לפחות ליצירה מהנה.

זה לא שחסרים סרטים עתירי אפקטים עם תסריט מהנה מאוד – שומרי הגלקסיה, דדפול ואפילו שודדי הקריביים 5, שהיה מקסים להפתיע וקורע מצחוק. זה אפשרי בהחלט, ואני מאמינה שעצלות וזלזול גמור באינטלקט של הצופים הובילו לחוסר השקעה מוחלט בתחום הזה. וזה היה מעצבן באופן ששום אפקטים לא יוכלו לחפות עליהם.

עולם של גברים

בתור סרט עתידני, זה היה אחד הסרטים הסקסיסטיים ביותר שיצא לי לצפות בהם בשנים האחרונות. כמעט בלי נשים בתפקידי מפתח  ועם סצנות ארוכות שעיקרן החפצה של גוף נשי עירום שנועדו לספק את המבט הגברי, כולל גופה של הגיבורה הראשית, כמובן.

התפקיד של הגיבורה בעלילה הרומנטית היה חרוש ומאוס כבר בשנות החמישים – הסוכנת הקשוחה שנופלת מהרגליים לאחר אינסוף חיזורים עקשניים של רודף שמלות עם רשימת כיבושים שכוללת תמונות. באמת? צריך להיות כותב ממש גרוע כדי לחשוב שזה יכול לעבוד באיזושהי צורה.

האם מומלץ לצפות בקולנוע?

כאן זה כבר עניין אישי לחלוטין, ותלוי מאוד בציפיות של הצופים בסרט. אני אישית מתבאסת להשקיע מהזמן והכסף שלי בסרט שהתסריטאים שלו מזלזלים באינטליגנציה שלי כצופה. יחד עם זאת, אני מבינה במקום כלשהו את הטיעון שללכת לסרט כזה בשביל העלילה זה כמו לקרוא "פלייבוי" בשביל המאמרים. כמה מחבריי הטובים ביותר הם אנשים שילכו לסרט אך ורק כדי ליהנות מהאפקטים, בלי שום ציפיות או אכפתיות מהתסריט – ואני לא מזלזלת בזה. הנאה חזותית יכולה להיות מעמיקה לא פחות מהנאה מהתוכן, אבל לא אכחיש שזה באמת לא בשבילי, ושאני מחכה ומייחלת לסרט שיהיה מושקע באפקטים כמו גם בתסריט, כדי שגם אני, אשת התוכן וגם חבריי האמנים, הקוספליירים והאנימטורים נוכל לצאת יחד מהסרט ולהגיד: "וואו, זה היה מדהים!"

Why not both?

ולריאן ועיר אלף הכוכבים
במאי: לוק בסון
תסריט: לוק בסון (על סמך הקומיקס)
שחקנים: דיין דה-האן, קארה דלוינג', קלייב אואן, ריהאנה, איתן הוק ואחרים
137 דקות