הרס ובנייה מחדש, זיכרון ושחזור, הניסיון להבין את העבר כדי להסביר את ההווה, אלה הצירים שסביבם סובבת הנובלה המורכבת והמרתקת הזו של שמעון אדף. לא קל להיכנס לספר הזה, אבל הוא שווה את המאמץ.

לא קל להיכנס לספר בין השאר מכיוון שהוא מתחיל בעיצומה של העלילה, כאשר שַדְרַך, גיבור הספר הנושא את שמו, הולך לאיבוד במוחו של חנניה, נער בשנות העשרה שחי בעיירה דרומית בישראל של שנות השמונים. שדרך (למעשה, אישיותו של שדרך) "הוזרק" לתוך מודעותו של חנניה באמצעות טכנולוגיה מן העתיד הרחוק שבו הוא חי בניסיון לשחזר את העבר של עולמו שאבד.

הסיפור מסופר לסירוגין מנקודת המבט של שתי דמויות – חנניה ושדרך בנערותו. אבל למעשה דרך הסיפור מורכבת יותר כי את המאורעות שעוברים על חנניה אנו רואים לא רק מנקודת המבט שלו אלא גם מנקודת המבט של שדרך המבוגר. במשך כל הקריאה רדף אותי שמו של סיפור מדע בדיוני ישן "הזמן כמבנה לולייני של אבנים יקרות למחצה" של סמואל דלייני. אין שום קשר בין הסיפורים, אבל הדרך המרהיבה, המורכבת והקפדנית שבה אדף בונה את הנדבכים והתודעות של הסיפור שלו זה על גבי זה העלתה את התמונה הזו בדמיוני.
~~~~~~~~
כפי שאמרתי תודעתו של שדרך, שחי אי-שם בעתיד רחוק, מוחדרת אל תוך חנניה כחלק מפרויקט רחב יריעה שמטרתו לנסות ולהשיב את זיכרון עברה של האנושות, שאבד בשורה של אסונות. שדרך אכן יגלה פרק חשוב בעיצוב העולם, אבל ניסיונות ההיזכרות והשחזור הם גם אישיים, ונוגעים לו עצמו ולפרקי זמן קריטיים בחייו. ומוטיב זה של היזכרות לא מוגבל לשדרך בלבד, דרך אותן שנים מעצבות של שדרך נגלה לנו גם הניסיון של ישראל העתידית, שבה הוא נולד וגדל, למצוא לעצמה שורשים בעבר שאבד בערפילי האסונות העולמיים. הסיפור כולו עוסק בניסיונות – אישיים, לאומיים ושל האנושות כולה – לגשר על הרס ולבנות מחדש.

אבל הניסיונות האלה, במידה ידועה, נדונים מראש לכישלון מכיוון שאי-אפשר לסמוך על הזיכרון. "בכל רגע," אומר מישהו לשדרך, "יתר האתהים הם זיכרון של אתה עכשווי מסוים." (ע' 130). כלומר, הניסיון שלנו לזכור את עברנו, כדי להבין את ההווה, מושפע מראש ממי שאנו כעת. אדף משקף את הכשל הזה, בצורות שונות, גם בעולם הפיזי. למשל, הוא מכנה את האדריכלות של אחת מן הערים העתידיות שלו "חיקויים למקור שלא נחווה" (ע' 113), התיאור שנכון גם לניסיונות ההיזכרות והשחזור של כל הדמויות בספר.

הבנת העולם הסובב אותו מעסיקה את שדרך לא רק בתחום הזיכרון ושחזורו. הבועות האקולוגיות, שבהן הוא נתקל בשדרות החדשה בנערותו, יכוונו אותו לנסות להבין מה הם העקרונות המסדרים, מה הם הגורמים החשובים באמת, בכל המערכות סביבו. וכך במהלך הספר הוא ממשיך ומפענח את העולמות המורכבים – של זמנו ושל הזמן של חנניה – לא רק באמצעות היזכרות אלא גם באמצעות זיהוי קשרים וגורמים משפיעים. ניסיון זה יכתיב למעשה את מהלך חייו.
~~~~~~~
התיאור עד כאן עלול להיראות כאילו הספר הוא כולו תרגיל במחשבה פילוסופית, אבל אדף הוא אחד הסופרים הטובים ביותר שכותבים היום בשפה העברית. אותן שאלות פילוסופיות, אותה בחינה של העולם, כתובות ביד אמן לתוך חוויותיהן של הדמויות. אנו חווים יחד אתן את הניסיונות הנואשים שלהן לפענח את העבר כדי להסביר את ההווה שלהן ואת הגילויים שלהן. אנחנו מתפתחים אתן, מתאהבים אתן ומתאכזבים אתן. הזיכרון אינו תרגיל אינטלקטואלי, הוא חוויה חיה שמטביעה את עצמה בנפשן של הדמויות, ודרכן בנו. והדמויות האלה אינן פועלות בחלל ריק. אדף בונה עולם עתידי מרתק בלי להכביד עלינו יותר מדי בתיאורים. הוא מפזר רמזים, מתאר חלקים, ומשאיר לקוראים להשלים את העולם שסביב, וזהו עולם מרתק.

אחת הדרכים שבה אדף עושה זאת היא באמצעות החוש שלו ללשון, שאין שני לו. הספר רווי בחידושי לשון שבונים את העולם העתידי בלי להיות זרים לקורא, ואשר פעמים רבות שואבים מן המקורות היהודיים. אדף מותח את הלשון המקראית בת אלפי השנים קדימה אל ההווה שלנו וונו אל העתיד בצורה מבריקה. והוא מנסה גם להיענות לאתגרים החדשים שמוצבים לעברית ולבנות עברית לא מגדרית כחלק מתיאור העולם העתידי שלו. אני לא יודע אם עקרונות הדקדוק של העברית הלא מגדרית שאדף מציע בספר הם שלו או שהם שאולים, אבל זו הפעם הראשונה שאני נתקלתי ביצירה שבה דיאלוגים שכתובים בעברית לא מגדרית. העקרונות האלה לא אינטואיטיביים (לי לפחות), אבל הכללים שלהם ברורים והם הכתובים בלשון הזו מובנים. הדיאלוגים האלה הם רק חלק קטן מהסיפור הכולל, אבל הם עדות ליכולת המהפנטת של אדף לספר סיפור בעולם חדש ועתיר דמיון.

המשחק בלשון המקראית שהופכת ללשון עתידית היא עדות לאחד המאפיינים של הכתיבה של אדף – החיבור האמיץ שלו למקורות שלו. אלה הם מקורות תרבותיים ומקורות אישיים כאחד. לדעתי החיבור הזה הוא אחד הדברים שמאפשר לאדף להרחיק לכת כל כך בכתיבה שלו על עולמות ספקולטיביים, וזה ניכר היטב בספר הזה.

את המקורות האישיים אנחנו רואים בשם המשפחה שהעניק שמעון אדף לחנניה – אדף. אנחנו רואים אותם גם בזירת ההתרחשות – שדרות של חנניה בשנות ה-80 של המאה הקודמת (שבה גדל הסופר) שהופכת לשדרות החדשה שהופכת להיות ביתו של שדרך. ובשדרות החדשה הזו אנו מוצאים גם את המקורות היהודיים, מן המקרא וממקורות אחרים, שמתבטאים בדרכים חדשות בחיי היום-יום של הדמויות.

"שדרך" הוא ספר קצר, רק 154 עמודים, אבל הוא לא קל לקריאה. הוא מצריך ריכוז, סבלנות ומחויבות, כמו הרבה מהכתיבה של אדף. אבל אלה מוצדקים. לטעמי זוהי אחת מיצירות המדע הבדיוני הטובות ביותר שקראתי לאחרונה, וזה ספר שלבטח אחזור אליו.

שַדְרַך
שמעון אדף
רסלינג (סדרת "מעבדה"), 2017
154 עמודים