לקראת סוף שנות ה-60 של המאה העשרים התחילו להתפרסם בכתבי עת סיפורי מדע בדיוני של סופר חדש – ג'יימס טיפטרי ג'וניור. רבים מהם היו מהירי קצב ומצחיקים, אבל גם רגישים ומציעים נקודת מבט חדשה ומטלטלת על יחסי גברים ונשים ובכלל על מה שנהוג לכנות באנגלית "המצב האנושי". גם בקרב סופרי "הגל החדש", שהיה בשיאו באותן שנים, טיפטרי בלט כקול מיוחד והשפיע על קוראים ועל סופרים בני זמנו.

היה ברור למדי ש"טיפטרי" הוא שם עט, אבל מעבר לכך לא היה ידוע הרבה על זהותו של המחבר. בהקדמה לאחד האוספים הראשונים של סיפוריו של טיפטרי, Warm Worlds and Otherwise שיצא ב-1975, כתב רוברט סילברברג שדבר אחד אפשר לומר בבירור על טיפטרי על פי הכתיבה שלו – הוא גבר. בשנה שלאחר מכן נתגלה שמאחורי שם העט ניצבת למעשה אישה, אליס שלדון. מאז נכתבו כמה וכמה חיבורים על שלדון/טיפטרי, אבל לפני עשור, ב-2007, התפרסמה מה שהיא כנראה הביוגרפיה המקיפה ביותר אודותיה, ששמה "ג'יימס טיפטרי הבן: החיים הכפולים של אליס ב' שלדון" (מאת ג'ולי פיליפס), והיא אחד הספרים המרתקים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות.

שלושה דברים משתלבים יחד להפוך את הביוגרפיה הזו לספר כה מרתק. האחד הוא סיפור החיים של שלדון עצמה. האחר הוא מערכת היחסים של טיפטרי ושלדון, והסיבות המורכבות שהביאו את שלדון לכתוב בשם עט. השלישי הוא הכישרון של פיליפס לספר את הסיפורים האלה, לשלב אותם, ולהסביר את השפעת הביוגרפיה והפסיכולוגיה של שלדון על הכתיבה של טיפטרי.

אליס ברדלי בילדותה בחברת בני שבט הקיקויו

אליס

אליס ברדלי (לימים שלדון) נולדה בשנת 1915 למשפחה אמידה בשיקגו. אביה היה איש נדל"ן מצליח, ואמה הפכה ברבות הימים לסופרת מצליחה ולמרצה מבוקשת. לבני הזוג ברדלי, שחלמו על הרפתקאות וגילויים, היו אמצעים לממש חלומות אלה ובשנת 1921 הם יצאו למסע של שנה באפריקה. הם לקחו אתם את ילדתם בת השש. אחת מן המטרות המפורשת של המסע הייתה ציד (בעיקר של אריות, אבל גם פילים ושאר חיות גדולות), ואליס נחשפה בו לאלימות, לעוני ולמחלות שאפיינו את אפריקה המשוונית של שנות העשרים. משפחת ברדלי חזרה לאפריקה עוד פעמיים, והמסעות האלה הותירו על אליס חותם בל יימחה. על אחת החוויות שחוותה שם במסע בשנת 1924, כשהייתה בת תשע, אמרה אליס שלאחריה "אושוויץ – מי ליי[1] – וכו' וכו' וכו' כלל לא הפתיעו אותי, מאוחר יותר". מחנאות, מוות, ציד וכלי נשק, שעמדו במרכז מסעות אלה, ילוו את אליס כל חייה והופיעו בסיפוריו של טיפטרי.

שנות העשרה והעשרים בחייה של אליס ברדלי היו חשובות לא פחות, אם כי בדרכים אחרות. בבתי ספר פרטיים ומוסדות להשכלה גבוהה, שחלקם היו לנשים בלבד, אליס החלה לגבש את תפיסותיה לגבי יחסים בין המינים והאפשרויות של חברה נשית בלבד. שם היא גם התאהבה לראשונה בנשים, אהבות שמעולם לא התממשו למערכות יחסים. בגיל 19 נישאה לביל דייבי, שהיה מבוגר ממנה בכמה שנים. הנישואים היו פתוחים, סוערים ולעתים אלימים (משני הצדדים, על פי עדויות אחדות). היא הרתה והפילה את הילד, הפלה שהסתבכה והותירה אותה עקרה, כפי שהתברר לה שנים מאוחר יותר. אלה היו גם השנים שבהן הקריירה שלה כציירת פרחה. כבר בגיל תשע אליס איירה את אחד מספרי הילדים שאמהּ כתבה על אפריקה, ובבגרותה היא למדה אמנות, השתלמה בציור, והתחילה להציג. ב-1941, השנה שבה גם התגרשה, אליס דייבי ויתרה על הציור.

אחרי תקופה קצרה שבה עבדה כמבקרת אמנות, אליס דייבי התגייסה לחיל העזר של הנשים, שהוקם אז בארצות הברית, אשר הפך מאוחר יותר לחלק רשמי מן הצבא האמריקאי. לזמן מה חיל הנשים נראה לה כהתגלמות החלומות שלה על אחווה נשית, אבל המציאות, והיחס של הגברים (בצבא ומחוץ לו) כלפי הנשים שהתגייסו טפחו על פניה. היא עשתה קורס קצינות, ולבסוף הייתה בין ראשוני מפענחי תצלומי האוויר בצבא ארצות הברית. המומחיות שרכשה הביאה אותה לבריטניה ומאוחר יותר לאירופה. המפקד שלה באירופה היה הנטינגטון ("טינג") שלדון, שהיה מבוגר ממנה בשתים-עשרה שנים. השניים נישאו באירופה, נישואים שנמשכו עד יום מותם ב-1987. אליס התוודתה שיחסי המין עם טינג מעולם לא היו טובים, ודעכו די מהר, אבל אי-אפשר להטיל ספק באהבה ששררה ביניהם, אהבה שהלכה והתחזקה עם השנים.

לאחר חזרתם לארצות הברית וניסיון כושל לנהל מדגרת ביצים, מצאו בני הזוג שלדון, באמצעות הקשרים של טינג מימי המלחמה, את דרכם אל הארגון שקצת אחרי שהצטרפו אליו שינה את שמו לסוכנות הביון המרכזית. אליס עבדה ב-CIA רק שלוש שנים, אבל טינג שירת בו עד שיצא לגמלאות, והגיע לתפקיד בכיר למדי.

אחרי שעזבה את הסוכנות אליס שלדון חיפשה מה לעשות. בתקופה שבה ציירה התעורר עניינה של אליס בנושא התפיסה, וכעת היא הלכה בעקבות עניין זה והחלה ללמוד פסיכולוגיה. השאיפה שלה, בעקבות העיסוק באמנות, הייתה לנסות להבין באופן מקיף את נושא התפיסה האנושית, אבל במהירות הבינה את גודל המשימה והסתפקה בדוקטורט קצת פחות שאפתני. בסופו של דבר היא קיבלה את תואר הדוקטור שלה ובשנים שלאחר מכן לימדה מעט באוניברסיטה, אך באופן כללי התאכזבה מן האקדמיה. בתקופה זו התגלה קו נוסף באישיותה שיהיה חשוב מאוחר יותר – אליס התגלתה ככותבת מכתבים נלהבת ומוכשרת. היא לא היססה לכתוב לסופרים ולחוקרים שהרשימו אותה, ופיתחה כך קשרי ידידות וקשרים מקצועיים עמוקים.

בתקופה זו אליס שלדון חזרה לשני תחומים שבהם עסקה בעבר – מדע בדיוני וכתיבה. היא החלה לקרוא מדע בדיוני בשנות העשרה שלה, בעקבות קרוב משפחה שהיה מנוי לכתבי העת הישנים. היא מעולם לא כתבה מדע בדיוני, אבל בשנים שהייתה נשואה לדייבי, שבעצמו כתב, גם היא כתבה מעט. בשנות השישים, כדרך לביטוי, היא התחילה לכתוב בשם העט "ג'יימס טיפטרי הבן", שם שהיא וטינג בחרו מצנצנת של ריבה שראו בסופר, ובשנת 1967 התפרסמו הסיפורים הראשונים של טיפטרי בכתבי עת. במקביל טיפטרי התחיל תכתובת ענפה עם סופרים, עורכים ומוציאים לאור בקהילת המדע הבדיוני. הוא הצטייר כדוד חביב ומבוגר, שהיה שרמנטי ומקסים עם נשים ובדרך כלל בוגר ואבהי יותר עם גברים. שלדון, שהייתה במחצית הראשונה של שנות החמישים שלה, אכן הייתה מבוגרת יותר מרבים מן הפעילים בתחום. תכתובת זו הובילה לקשרים חמים ואמיצים, שנמשכו שנים רבות, עם אנשים בולטים בתחום כמו אורסולה לה-גווין (חלק מהתכתובת של טיפטרי ולה-גווין התפרסמה בגיליון 30 של "המימד העשירי" ב-2007), ג'ואנה ראס, הרלאן אליסון והעורך ג'ף סמית, שהקשר ביניהם היה קרוב במיוחד.

נושאי בריאות התחילו להעיב על חייהם של טינג ואליס שלדון – בריאותם שלהם ובריאותה של מרי, אמה של אליס. בשנת 1976 אמה של אליס מתה, וג'ף סמית', שחלק מן הפרטים בהספד של מרי שהתפרסם בעיתון נראו לו מוכרים לדברים שכתב לו טיפטרי במהלך השנים, כתב אליו ושאל אם הוא אכן אליס שלדון לבית ברדלי. אליס ביקשה ממנו לשמור על סודה עוד שמן קצר, והחלה לכתוב לחבריה וחברותיה לעט ולגלות את זהותה האמתית. גילוי הזהות מאחורי שם העט היה בתקופה רגישה במיוחד – ספרו הראשון של טיפטרי באורך מלא ("על חומות העולם") עמד להתפרסם באותה שנה.

כל אלה יחד – בריאותה המתדרדרת, מותה של מרי, גילוי זהותו של טיפטרי, פרסום הספר (שלווה במסכת ייסורים מבחינת שלדון) – ערערו את שלדון. היא הפסיקה לכתוב לשנים אחדות, וכאשר חזרה לבסוף לכתוב הסיפורים של טיפטרי לא השתוו באיכותם לסיפורים הישנים, אם כי איכות הכתיבה של טיפטרי התדרדרה עוד לפני גילוי זהותו.

שנות השמונים המוקדמות היו שנים של משבר עבור אליס, היא עברה ניתוח לב פתוח וטינג איבד את הראייה בעין אחת. אליס הייתה רגישה במיוחד לעלבונות, אמתיים או מדומים, שחשבה שהופנו כלפיה כעט ושנבעו מהיותה אישה. (היא ניתקה את הקשר עם הרלאן אליסון לזמן מה מכיוון שחשבה שהוא הפיץ שמועות על זהותה.) הדיכאון, שממנו סבלה כל חייה, הרים שוב ראש והיא שכנעה את טינג להסכים ל"ברית התאבדות" – שכאשר החיים יהיו קשים מנשוא הם יתאבדו. רעיון ההתאבדות לא היה חדש אצל אליס שלדון, היא התייחסה להתאבדות כמוצא אפשרי מסבל העולם מאז שנות העשרים שלה, ובאחת מהחופשות שלהם, כאשר הייתה בדיכאון, טינג זרק לאגם את האקדח שנשאה אתה לכל מקום. טינג היה מי שטיפל באליס רוב הזמן, ולאחר שהוא איבד את הראייה גם בעינו האחרת אליס התקשתה מאוד להתמודד עם תודעת המוות המתקרב ועם הרעיון שעליה לטפל בו. בשעות הקטנות בבוקר של ה-19 במאי 1987 אליס ירתה בטינג בשעה שישן, ואז נשכבה לצדו במיטתם, אחזה  בידו, והתאבדה.

אליס וטינג שלדון בביתם, 1985.צילום: פאטי פרט

טיפטרי

אליס שלדון לא הייתה האישה היחידה שכתבה מדע בדיוני בשם עט גברי או בשם שאי-אפשר היה לייחס לו מגדר. בדרך כלל זה מיוחס, בצדק, לכך שהמדע הבדיוני נתפס כתחום גברי ונשים זכו להתעלמות ולבוז, בעיקר בעשורים הראשונים של הז'אנר. אבל עבור אליס שלדון, ג'יימס טיפטרי ג'וניור, שהתחיל כהלצה פרטית שלה ושל טינג, שימש בתפקיד הרבה יותר מורכב. בהכללה אפשר לומר שטיפטרי יכול היה לומר ולכתוב את מה ששלדון מעולם לא הצליחה. הוא היה אישיות נפרדת כמעט, ששחררה את שלדון ממגבלות שהיא עצמה מעולם לא הצליחה להשתחרר מהן.

ראשית טיפטרי היה שחרור מהצל שהמשפחה הטילה על אליס. אמה של אליס הפילה פעמים אחדות, והבת האחת שילדה חוץ מאליס מתה בהיותה בת יום או יומיים. אביה של אליס שלדון לא הצליח (וככל הנראה לא ממש ניסה) להסתיר את העובדה שהיה מעדיף בן. האימוץ של זהות גברית היה דרך מסוימת להיענות לתקווה הזו. צל מאיים יותר היה מערכת היחסים הסבוכה עם של אליס מרי, אמהּ. אחטא לעבודה המדהימה שפיליפס עשתה אם אנסה לתאר את מערכת היחסים הסבוכה הזו, אבל קל לראות את הנושא החוזר של יחסי אמהות ובנות בסיפוריו של טיפטרי. את מה שאליס לא יכלה לומר לאמהּ, טיפטרי הכניס לסיפורים שלו.

למערכת היחסים הרגילה של אמהות ובנות נוסף במקרה זה פן נוסף. מרי ברדלי הייתה סופרת ומרצה מפורסמת מאוד בזמנה, של ספרי מסעות "אתנוגרפיים" על אפריקה ומאוחר יותר של מותחנים רומנטיים. אין פלא לכן שכאשר אליס בחרה להיכנס לתחום הכתיבה היא בחרה להרחיק את עצמה מאמהּ המפורסמת.

אבל יותר מכול טיפטרי היה עבור אליס שלדון מפלט ממנה עצמה ומהדרישות הבלתי אפשריות שהציבה לעצמה. בתקופה שבה עסקה בציור, שבה הייתה נשואה לביל דייבי שבעצמו עסק בכתיבה, אליס עסקה רבות בשאלות מהן אמן ומהי אמנות, והמסקנות שהגיעה אליהן עשויות להיות מייאשות ומרפות ידיים. אליס דייבי חשבה שאמן חייב להיות גאון יוצר, חייב להיות פורץ דרך ויוצא דופן, אחרת אין טעם לעסוק באמנות. הגדרה כזו היא מייאשת מכיוון שאם לא ניחנת באגו המתאים, בביטחון המוחלט שיצירתך עומדת בתנאים אלה, היא עלולה למנוע ממך לעסוק באמנות. לא במקרה אליס זנחה את הציור בתום התקופה שבה ניסחה לעצמה כללים אלה.

את השאיפה הזו לשלמות אפשר לראות גם בתחומים אחרים שבהם אליס שלדון עסקה במהלך השנים. כפי שהזכרתי קודם, העיסוק שלה באמנות הוליך אותה לעסוק בנושא התפיסה – איך אנחנו תופסים וחווים את העולם. כאשר התחילה ללמוד פסיכולוגיה המטרה שלה הייתה לנסות להגיע לתשובה הסופית בסוגיה זו, אך ככל שלמדה היא הבינה שלעולם לא תוכל להגיע לתשובה זו ולו רק משום שחסר מידע רב בנושא. גורל דומה נגזר על ניסיונה בשנות ה-70 וה-80 לכתוב ספר על "הזכר האנושי". עיסוקה הרב בנושאי מגדר הוליך את אליס לנסות לכתוב ספר שיסביר את ההתנהגות הגברית. הספר הזה נכשל במשוכה הראשונה, כאשר הסתבר לה שהמחקר שלו הייתה זקוקה כדי להתחיל לכתוב את הספר כפי שהיא רצתה, בנושא המיניות וההתנהגות המינית של פרימאטים, כלל לא נעשה וככל הנראה יצריך עשורים של מחקר.

טיפטרי היה יכול ליצור יצירות לא מושלמות, דבר שאליס ככל הנראה לעולם לא הייתה מסוגלת לעשות. זה לא אומר שטיפטרי לא כתב את הסיפורים הטובים ביותר שהוא יכול היה לכתוב, אבל כטיפטרי אליס יכלה להתרחק קצת מן השאיפה לשלמות.

אליס שלדון, עוד כשהייתה אליס ברדלי, החלה לפתח דעות ברורות מאוד לגבי היחסים בין המינים וההבדלים בין נשים לגברים. כפי שהזכרתי לעיל כאשר שהתה במוסדות חינוך לנשים בלבד ומאוחר יותר כששירתה בחיל הנשים היא החלה לחשוב, ולכתוב, על הנושא של חברה נשית בלבד והקשיים שעומדים בפני נשים בחברה שבה חיה. חוויותיה בצבא, והחוויות של התגובה הגברית לשחרור המסוים שחוו נשים בזמן מלחמת העולם השנייה, השפיעו על עמדות אלה וחידדו אותן. כאליס שלדון אולי היה לה קשה לנסות ולשנות את החברה מן היסוד, אבל ג'יימס טיפטרי היה יכול לכתוב סיפורים שבהם יחסי המינים שונים לגמרי, עולמות שבהם אחווה נשית אפשרית ואף מושגת, ועל המחיר שחברה כזו עלולה לגבות. את החלום שאי-אפשר היה להגשים בכדור הארץ, אולי אפשר היה לבחון בעולמות אחרים.

ולבסוף, אי-אפשר להתעלם גם מהנושאים של מוות והתאיינות שחוזרים בסיפוריו של טיפטרי. אליס נחשפה בגיל צעיר לאלימות ולמוות. היא הייתה בת 6, 9, ו-15 בזמן המסעות של משפחת ברדלי לאפריקה, ואלה לא היו מסעות פשוטים, אבל ציפו ממנה להתייחס אליהם כהרפתקה, והיא לא יכלה לדבר בבית על הפחדים שהם עוררו בה. היא פחדה גם מהזדקנות ומהתדרדרות הגוף, ומגיל צעיר למדי ראתה בהתאבדות אפשרות עדיפה על גסיסה. אבל היא חשה שהמחויבויות שלה – בעיקר לאמהּ ולטינג – לא מאפשרות לה לבחור באפשרות זו. הדמויות של טיפטרי יכלו ללכת בנתיב זה, ולא מעט מהן מתות מוות אלים או מתאיינות.

במובנים מסוימים, אליס שלדון לא ידעה איך להיות היא עצמה. לאחר שזהותה התגלתה היא התחילה לארח חלק מהחברים שרכשה בהתכתבות במהלך השנים, אם כי מעולם לא חשה בנוח במפגשים פנים אל פנים. פיליפס מביאה בספרה עדויות של חלק מהם שמדברים על כך שאליס חשה בנוח רק כששיחקה תפקיד, כשהייתה טיפטרי. פיליפס מביאה ציטוט של שלדון מהתקופה שלאחר שזהותה נתגלתה, שחושף הרבה אודות תחושותיה: "אני חיה בגופי ובנוכחות החברתית שלי כאילו בגוף חייזרי".

פיליפס

התובנות שהבאתי לעיל אינן שלי. אולי חידדתי נקודות אחדות, אבל כולן מצויות בספרה של ג'ולי פיליפס. היא הצליחה, מן העמודים הראשונים, במשימה לא קלה. פיליפס מאזנת בצורה מרשימה בין סיפור הביוגרפיה של שלדון, הצגת ההשפעה של החוויות שחוותה על עיצוב אישיותה, והמחשת ההשפעה הזו על הכתיבה של טיפטרי.

אחת העדויות היפות והמעניינות ביותר ליכולת הזו ולרגישות של פיליפס היא בשמות השונים שבהם היא מתייחסת לאליס במהלך הספר. כאשר היא מדברת עליה בהקשר משפחתי, בעיקר עד לאמצע שנות ה-40, פיליפס קוראת לה "אליס". לאחר נישואיה של אליס לטינג, אמו העניקה לאליס את הכינוי "אלי" שאותו אליס אמצה בשמחה (עדות נוספת לחוסר הנוחות של אליס ברדלי בזהות שבה נולדה), ופיליפס מקפידה לכנות אותה כך. בכל מה שקשור לכתיבת מדע בדיוני ולקשרי המכתבים הענפים של טיפטרי פיליפס מתייחסת אליה בשם זה, ומקפידה לנקוט בכינויי גוף וכן הלאה בזכר ("הוא" "שלו" וכו').

עבודת התחקיר של פיליפס מרשימה מאוד. למרבה השמחה, התכתובת והמסמכים של אליס שלדון ושל אמה מרי ברדלי נתרמו לאוניברסיטאות והיו נגישים לפיליפס. היא מודה במיוחד לג'ף סמית', שאתו הייתה לטיפטרי/שלדון ידידות ארוכת ימים והוא הנאמן של עזבונה הספרותי של שלדון. היא ראיינה חברים ובני משפחה וחקרה את ההיסטוריה של הארגונים שאליהם הייתה אליס שלדון קשורה כדי להשלים את התמונה. התוצאה היא דיוקן מפורט, רגיש ומאיר עיניים, אך כזה שאינו נופל בקסמם של שלדון וטיפטרי ומצליח להצביע על החסרונות והחולשות שלהם ולהראות את המקומות שבהם הם שיקרו לעצמם ולאחרים.

*******

אבל החשיבות של הביוגרפיה הזו חורגת מעבר לסופר יחיד. אמת שחוקה היא שסופרים מבטאים בסיפורים שלהם חלק מעצמם, אבל לעתים רחוקות אנחנו מתעכבים לחשוב על היחסים שבין סופרים שכותבים בשמות עט לדמויות החתומות על היצירות הלכה למעשה. היחסים של טיפטרי ושלדון אולי מורכבים יותר מאשר יחסים כאלה אצל סופרים אחרים, אבל הבנה שלהם יכולה לעזור לנו לשים לב ליחסים כאלה אצל סופרים אחרים הכותבים בשם עט.

והספר הזה הוא זרקור על הפמיניזם במדע הבדיוני. כמעט בכל היצירות של טיפטרי היו מוטיבים פמיניסטיים ואחדות מהן (כמו הסיפור "הנשים שהגברים אינם רואים" והספר "על חומות העולם") היו פמיניסטיות במובהק. העובדה שנכתבו על ידי גבר לא אפשרה לחובבים ולמבקרים לפטור אותם כ"שטויות של נשים" כפי שעשו לחלק מן היצירות הפמיניסטיות שנכתבו על ידי נשים. התכתובת של טיפטרי עם סופרות ועורכות, בייחוד עם ג'ואנה ראס שניסתה לחנך אותו לפמיניזם, מגלה את הגישות של דורות שונים של נשים לפמיניזם (ראס הייתה צעירה משלדון בעשרים שנה). ובתוך כדי כך פיליפס גם מצליחה להראות את ההישגים והנסיגות של הפמיניזם בארצות הברית במהלך עשרות שנים כפי שהם משתקפים בחייה של אליס שלדון ומנקודת מבטה.

ספרה של ג'ולי פיליפס זכה בצדק בהוגו. הוא ארוך, לעתים היא מפריזה בכמות הציטוטים שהיא מביאה מן המכתבים של טיפטרי (אם כי אפשר להבין אותה, הוא היה כותב מכתבים מחונן והפיתוי להביא דברים בשם אומרם גדול), אבל זהו אחד הספרים המרתקים שקראתי והוא לא רק שופך אור נוסף על כתיבתו של טיפטרי, אלא גם מספר את סיפורה האישי הנוגע ללב של אליס (ברדלי, דייבי) שלדון ופוקח עיניים גם להתפתחות המדע הבדיוני ואפילו להתפתחות הפמיניזם בארצות הברית.

James Tiptree, Jr. : the double life of Alice B. Sheldon
Julie Phillips
New York : St. Martin's Press, 2006.
469 pages.

[1] במרץ 1968 הרגו חיילים אמריקאים מאות אזרחים לא חמושים בכפר מי ליי בווייטנאם. כאשר הפרשה התפרסמה, היא זעזעה את ארצות הברית והשפיעה על תפיסת מלחמת וייטנאם במדינה.