האש הגדולה ריקדה וקיפצה על הענפים וזהרה בעיניה של המספרת. על אף שהביטה בכולנו חשתי שהיא מדברת אלי באופן אישי. כאילו היא יודעת משהו על העתיד שלי.
"הם חיים ביער," היא אמרה בקולה האִטי, המסתורי, המלטף. "בתוך היער העמוק. הצ'יקוקו. הם נמוכים וחזקים, והם חוטפים אנשים."
אני וכל הילדים בהינו בה ולא הצלחנו לנשום. רעדתי ברוח הקרירה, אבל הייתי כל כך שקועה בסיפור עד שלא חשבתי להתקרב לאש.
"הם חיים לבד," המשיכה המספרת. "כל אחד לבד. וכל אחד מהם זקוק לבן אדם שיהיה אִתו. אז הם באים בלילה וחוטפים אנשים. ואז הם אוכלים את הבטן שלהם ומשאירים אותם למות עמוק ביער, היכן שאיש לא ימצא אותם."
"איך הם נראים?" לחשה אחת הבנות.
"הם נמוכים," אמרה המספרת, "ויש שיער על כל גופם. לא פרווה, אבל הרבה שיער. הם דומים לאדם, אבל החזה שלהם שטוח ואין דבר בין רגליהם. הפה שלהם רחב ועיניהם גדולות."
"איך את יודעת?" שאלה אותה ילדה.
"כשהייתי צעירה וטיפשה נכנסתי לבד ליער ואחד מהם בא מולי," אמרה המספרת. "הסתובבתי וברחתי הכי מהר שיכולתי."
כולנו השתנקנו. היא הסתכלה היטב בכל אחד ואחד מאִתנו, עיניה רחבות וחמורות ואמרה בקול תקיף, "אף פעם אל תיכנסו לבד ליער!"
באותו לילה ישנתי צמוד להורים שלי. עוד הייתי קטנטונת. לא הייתי מוכנה להתרחק מהם. במשך שנים לאחר מכן לא הייתי מוכנה להיכנס ליער שחיינו בשוליו.

איש לא נכנס ליער לבדו. לפעמים הגברים היו יוצאים בקבוצה לחטוב ענפים להסקה. לפעמים כמה נערים ונערות היו הולכים אִתם כדי לקטוף פירות או לאסוף פטריות. כשקצת בגרתי צירפו אותי לפעמים לחבורות האלה. הקבוצה כללה תמיד לפחות שישה גברים חזקים. תמיד נשארנו ביחד, ולא משנו מהשבילים המסומנים. בכל מסע כזה נער או נערה היו אחראים על חידוש הסימונים על העצים, כדי שתמיד נדע למצוא את דרכנו החוצה.
"הצ'יקוקו ערמומיים," אמר הָלְשוּקָה, אחד הגברים שהובילו את החבורה שהצטרפתי אליה. "הם אורבים בצללים ומחכים שמישהו יישאר לבדו, ואז הם יחטפו אותו!"
"בטח…" סינן אַלְסוֹנֶה, נער בגילי שניסה להידבק אלי כל הזמן. גם עכשיו הוא הביט בי, זקף את חזהו והכריז, "אני לא מאמין שיש בכלל דבר כזה צִ'יקוֹקוֹ. סתם המצאתם אותם כדי שלא ניכנס ליער לבד ונלך לאיבוד."
הוא ניסה להרשים אותי, אבל אני רק עברתי לצד השני של הקבוצה.
"נער שחצן," אמר אוֹקְלָה, עוד אחד מהגברים. "כשהייתי בגילך, אחד מחבריי שהיה טיפש כמוך נכנס לבדו ליער. מצאנו אותו מת אחרי חודשים כשבטנו משוסעת."
"הוא בטח הלך לאיבוד, ונמרי עצים תקפו אותו כשהוא נרדם," אמר אלסונה, והצביע על אחת החיות היפהפיות שעמדה על ענף סמוך ונשפה עלינו.
"אחרי חודשים? גופתו הייתה טרייה," אמר אוקלה.
הלשוקה עצר. "אני חושב שנחטוב פה. ילדים, אתם יכולים לקטוף את הפירות של העץ הזה. רק לא להתרחק מאִתנו, ואם אתם רואים משהו, תצעקו."
פתחתי את השק שנשאתי והתחלתי לקטוף פירות. הגברים הסירו את הגרזנים מכתפיהם והחלו לקצוץ ענפים. הם לא רצו לכרות עץ שלם. ידוע שפגיעה ביער תביא מזל רע. מותר היה לגדוע ענפים בודדים מכל עץ, וכך להניח לו להמשיך לחיות. אלסונה התקרב אלי והוריד עבורי ענפים, למרות שהגעתי אליהם בעצמי.
"אני לא צריכה שתעזור לי," אמרתי לו. "עדיף שתאסוף פטריות שם."
"אל תגידי לי מה לעשות!" אמר אלסונה.
עזבתי אותו וטיפסתי על העץ כדי להגיע לענפים הגבוהים יותר. חששתי שהוא יבוא אחרי, אבל הוא המשיך לעמוד למטה ולצעוק לי קריאות כיוון.
"יש לך המון פירות משמאל," אמר כשקטפתי מצבור פירות אדמדמים.
"משמאל!" הוא צעק כשהתעלמתי ממנו. "את עיוורת? תסתכלי שמאלה!"
"אלסונה!" אמר אוקלה בקול חמור. "תפסיק להפריע לבנות בעבודה ותעבוד בעצמך. בשביל זה באת. יש שם פטריות שמחכות שיקטפו אותן."
אלסונה סינן משהו לא ברור, והתכופף כדי לאסוף את הפטריות. סוף-סוף יכולתי לעבוד בשקט, להריח את ניחוח הפרחים והרקבובית, להקשיב לציוצי הציפורים ולזמזום החרקים בין צלילי מכות הגרזן. נמר עצים קפץ על הענף לפניי. הוא הסתכל עלי בעיניו הזהובות, ילל בכעס, וקפץ הלאה. לא חששתי. ידעתי שהם מסוכנים רק לאנשים שלא יכולים להגן על עצמם. ציפור מבוהלת קראה מעלי. אולי יש לה שם קן והיא חששה לגוזלים.
"נחש!" צעק אלסונה, קיפץ לאחור ונפל על אחוריו. הסתכלתי למטה וראיתי יצור קטן ודק זוחל בין העשבים.
"זה לא נחש, זו לטאה," אמר הלשוקה. "מזה אתה מפחד?"
כולנו התחלנו לצחוק. אלסונה קם על רגליו, פניו הסמיקו. הוא חשף את שיניו והסתכל הישר עלי.
"היא נראתה כמו נחש," אמר. כולנו צחקנו עוד יותר.

כשחזרנו ופרקנו את המטען במרכז הכפר, אלסונה התקרב אלי ואמר לתוך אוזני, "את צחקת עלי שם ביער!"
"היית מצחיק," אמרתי.
"אף פעם אל תצחקי עלי!" הוא אמר בקול רם יותר.
התעלמתי ממנו, ורוקנתי את השק שלי לתוך סל הפירות הענק שבני הכפר התקבצו לידו ואספו ממנו לביתם. הרגשתי משיכה חזקה בשיערי וצעקתי.
"מה אתה עושה?" שאל אחד הגברים, תפס בזרועו של אלסונה והרחיק אותו ממני.
"היא התעלמה ממני," אמר אלסונה.
"תמשוך בשיערות של אשתך, לא בשל נערות לא נשואות!" אמר הגבר.
כנראה אז עלה בדעתו הרעיון.

יצאתי מהמרפא של הכפר אחרי שמרח לי משחה על עקיצה שהתנפחה וראיתי את אלסונה בא מולי. זה היה כשבועיים לאחר שחזרנו מאיסוף הפירות.
"לִיאַאוֹ," הוא קרא.
"מה אתה רוצה?" שאלתי.
"להתחתן אִתך," הוא אמר.
"אני לא רוצה להתחתן אִתך," אמרתי והלכתי, אבל הוא בא אחרי ונדבק אלי.
"את כבר מדממת, נכון? זו השמועה," הוא אמר.
כן, כבר דיממתי שלוש פעמים. הוריי באמת החלו לחפש לי בן זוג.
"עזוב אותי," אמרתי לו. הלכתי ישר אל קבוצה של נשים בוגרות, והוא נשאר מאחור. הסתכלתי אחריו וראיתי אותו הולך לכיוון אחר.

למחרת טחנתי עם אמי גרעינים לקמח ליד ביתנו הקטן. אחותי הקטנה שיחקה לידינו והכתה באבן את הגרעינים המעטים שאמי נתנה לה. היא עוד לא הייתה מסוגלת לטחון אבל זה היה אימון טוב. אלסונה התקרב אלינו.
"שלום, גברת לִיקַאוֹ," אמר בנימוס מופלג ולא אופייני. אמי נשאה את עיניה.
"שלום, אלסונה," אמרה.
"אמא שלי דיברה אִתך?" שאל אלסונה וחייך אלי. הזעמתי את פני.
"כן, היא דיברה אִתי. נדבר שוב," אמרה אמי.
"תודה, גברת ליקאו," אמר אסלונה, הסתובב והלך.
"על מה אמא שלו דיברה אִתך?" שאלתי מיד.
"היא חושבת שכדאי לשדך בין שניכם," אמרה אמי.
"מה?" צעקתי ועזבתי את האבן הטוחנת.
"שניכם בגיל המתאים והוא מאוד מחבב אותך," אמרה אמי.
"אני לא מחבבת אותו," אמרתי. "לא רוצה."
אמי צקצקה בלשונה ואמרה, "גם אני לא רציתי להתחתן עם אביך, אבל הקשבתי להוריי, ואחר כך שמחתי כי אביך איש מצוין שדואג היטב לכולנו."
הרגשתי רעד עובר בי.
"לא, אני לא רוצה את אלסונה. הוא מציק לי כבר הרבה זמן."
"הוא נער שובב, זה הכול. הוא יתבגר בקרוב."
"לא, אמא, אני לא רוצה," אמרתי. "בבקשה, אמא."
"עוד לא סיכמנו כלום," אמרה אמא. "אמא שלו תבוא שוב מחר, ונדבר אִתה. אבל אם נחליט שאתם צריכים להתחתן את תעשי מה שנאמר לך."
דמעות מילאו את עיניי אבל אמי נותרה קשוחה והתעקשה שאמשיך לעבוד.
כשאבי חזר לפנות ערב מהשדה עם הגברים ועל גבו שק של קלחים חדשים, ניגשתי אליו וביקשתי שידבר עם אמי על הנושא ויגיד לה שאני לא רוצה את אלסונה. הוא הביט בי במבט עייף ואמר, "אמא שלך אישה חכמה והיא תבחר לך את הבחור הנכון."

בקושי הצלחתי לישון בלילה. למחרת בבוקר, אחרי שאכלנו פיתות מקמח שטחנו ביום הקודם, הלכתי עם הדלי להביא מים מהמעיין שנבע במרכז הכפר. כשאמו של אלסונה תבוא, החלטתי, אתנהג כילדונת קטנה וחצופה. אולי היא תחשוב שאיני ראויה לבנה. חששתי מתגובתם של הוריי, אבל חששתי עוד יותר מחתונה כפויה לנער הזה. טבלתי את הדלי במעיין, וכשהזדקפתי ראיתי את אלסונה והוריו צועדים לכיוון הבית שלי. שלושתם עטו כיסויי אגן נקיים וחדשים. בידיהם של אלסונה ואמו היו אלומות ירק טריות ואביו איזן על ראשו גליל בד גדול. מתנות אירוסין להוריי ולי! הדלי נפל מידיי, התהפך על הסלע והמים שנשפכו הרטיבו את רגליי היחפות. אלסונה הבחין בי וחייך. אם הם נושאים מתנות זה אומר שהמשא ומתן מתקדם הרבה יותר ממה שחשבתי. ואם אגיע הביתה ואקבל צרור אלומות לידי, האירוסין יהיו חתומים וגמורים. ואם אסרב אז להתחתן עם אלסונה, איש לא יסכים להתארס אִתי.
השלושה המשיכו ללכת לכיוון ביתי, ואני הסתובבתי וברחתי. עלי להסתתר מספיק זמן עד שהם ילכו מהבית, במקום בו לא יהיה קל למצוא אותי. רצתי אל היער. אם אתחבא בו עד הצהריים, אביו של אלסונה ילך לשדה ויקח את אלסונה אִתו, ואמו של אלסונה תלך לטחון קמח. אני אוכל לחזור הביתה ולהתחנן שוב בפני אמי.

נכנסתי לבין העצים והתקדמתי לאורך אחד השבילים המסומנים. שאפתי אל קרבי את ריחות הרקבובית והפרחים. זמזום החרקים ניגן באוזניי. העלים והצמחים היו נעימים לעיניי, והשכיחו ממני את האיום המחכה לי בבית. הייתי בת המישור והשהות ביער נדמתה כגיחה לעולם אחר, שבו השמים מוסתרים, המרחב עמוס בענפים וחיות קטנות מקפצות ביניהם. מעולם לא הייתי קודם ביער לבדי, תמיד עם חבורה גדולה. נמר עצים רץ לפני על האדמה וזינק במעלה גזע. הוא התייצב על ענף נמוך, חשף את שיניו ונשף. ניסיתי להבין על מה הוא מאיים והסתכלתי סביב. נחש גדול זחל על הקרקע לכיווני. נסוגותי מיד לאחור וניסיתי להתרחק בזהירות בלי להסיר את מבטי מהאיום. הוא המשיך לזחול לכיווני, לשונו הבזיקה מתוך פיו, ואני הלכתי עוד אחורה. נחבטתי בגזע, הקפתי אותו מבלי להסתכל, ופסעתי עוד שני צעדים. הקרקע לא הייתה במקום שבו ציפיתי שתהיה. רגלי איבדה את אחיזתה ונפלתי לאחור. התגלגלתי במדרון קטן עד שנחבטתי ברגלי בעץ אחר. כאב חד חלף בקרסולי הימני. צעקתי.
שכבתי  על האדמה והרגשתי כאילו רגלי התפרקה. הרגשתי את האימה מתפשטת בי. אמצע היער הוא לא מקום טוב לשכב בו פצועה. ידעתי שאני חייבת לחזור הביתה. ניסיתי להתיישב אך ברגע שקרסולי זז שוב עבר בו כאב חד, ואני לא הצלחתי לעצור את צרחת הכאב שבקעה מגרוני. מה אעשה? אפילו לא אצליח לזחול כך.
יחפשו אותי, ידעתי. אנשי הכפר יחפשו אותי. הוריי מצפים לשובי עוד מעט, וכשאתעכב יותר מדי הם יזעיקו את כולם. בוודאי מישהו ראה אותי רצה ליער, נכון? וגם אם לא, ברגע שלא ימצאו אותי בשום מקום אחר, יבינו שלכאן הלכתי. אז הם יבואו לחפש, והם ילכו לפי המסלולים המסומנים ויקראו בשמי. התדרדרתי למרחק של צעדים ספורים בלבד. אשמע אותם כשהם יבואו, ואוכל לקרוא להם, ואז הם ייקחו אותי בזהירות בחזרה לכפר אל המרפא. הפציעה אולי אפילו תועיל לי, כי אלסונה בוודאי לא ירצה להתארס לנערה שנפגעה ברגלה ואולי לעולם לא תוכל ללכת מבלי לצלוע. עיניי מלאו דמעות בגלל הכאב, אך שמרתי על שתיקה. לא כדאי להשמיע רעש ולגרום ליצורי היער לבוא לבדוק מה קורה. נמרי העצים אמנם לא היו מסוכנים לאדם שעומד על רגליו, אבל לא הייתי בטוחה מה הם יחשבו על נערה שוכבת שלא יכולה לזוז. הסתכלתי מסביב בתקווה למצוא ענף גדול שאוכל להדוף אותם אִתו, אם ינסו לתקוף אותי. היו גם עכבישים מסוכנים וגם לטאה שחורה ארסית שהמספרת הזהירה אותנו מפניה שוב ושוב. מספיק שהלטאה תלקק אותי כדי שאהיה חולה מאוד.
חרקים זמזמו סביבי. ניסיתי שוב להתיישב ובקושי עצרתי את צעקת הכאב. מה אם באמת לא אחלים היטב ואצלע עד סוף חיי? רעד עבר בי.
ראייתי היטשטשה וניגבתי את הדמעות בידיי המלוכלכות. עוד מעט הם יבואו, חשבתי. עד שהשמש תהיה באמצע השמים, הם יֵצאו לחיפושים. לא אצטרך לבלות את הלילה על האדמה. וגם הרגל בוודאי תכאב פחות עוד מעט, ואוכל להתחיל לזחול בחזרה.
צליל צעדים התקרב אלי, רשרוש עלים יבשים שמישהו דורך עליהם. נשאתי את מבטי וקפאתי. אדם התקרב אלי. בעצם, לא אדם. הוא היה גבוה ממני רק במעט, נמוך מרוב הגברים בכפר. גופו היה עירום ומכוסה שיער דליל. גם ראשו היה מכוסה באותו שיער קצר דליל. רק פניו היו נקיים משיער. שריריו היו מוצקים, חזהו שטוח ולא היה דבר בין רגליו. זה היה צ'יקוקו. המספרת תיארה לנו אותם בדיוק כך.
לא ידעתי אם זה הוא או היא. החלטתי שזה הוא. תווי הפנים שלו נראו בעיניי יותר גבריים מנשיים. פיו היה רחב מאוד, הרבה יותר משל אדם, עיניו גדולות ואפו קטן. הוא עצר לידי והסתכל עלי. ידעתי שעלי לברוח, כי אם לא אברח עכשיו כבר לא אוכל לברוח. ניסיתי לזחול הרחק ממנו, אך פעימת כאב עזה עברה ברגלי. הוא סרק אותי בעיניו ואז דילג מעלי, כרע לידי והביט ברגל הפגועה. התחלתי לרעוד. האם הוא עומד לאכול אותי? הוא שלח יד כדי למשש את הרגל שלי, ואני צרחתי מכאב. הוא השיב את ידו לאחור, הפנה את מבטו אל פני, ליטף את ראשי בידו השנייה ואמר לי משהו בשפה זרה שלא הבנתי. הקול שלו היה גבוה, אך גברי, והוא נשמע כאילו הוא מנסה להרגיע אותי. הוא החווה על עצמו ועל הרגל שלי, ואמר עוד משפט. קיוויתי שהוא אומר שהוא יכול לרפא את הרגל שלי. ואז הוא חייך אלי בפיו הרחב מדי, והתרומם. הוא הסתכל מסביב, הלך אל מאחורי העץ ששכבתי לידו, וחזר עם כמה ענפים וצמחים מטפסים שנקרעו משורשיהם. שוב הוא אמר לי משפט שלא הבנתי ואז הרים את רגלי בעדינות רבה מאוד, אך התנועה כאבה ושוב לא הצלחתי לעצור את זעקת הכאב. הוא המשיך לדבר אלי בקול רך, בזמן שמישש את הרגל שלי, ואז הצמיד אליה את הענפים וליפף סביב הכול את המטפסים. כן, גם המרפא של הכפר היה לפעמים עושה את זה לאיברים פגועים, מקבע אותם במקום. אולי הצ'יקוקו ידע מה הוא עושה. אולי הוא באמת מנסה לעזור, ויביא לי עוד רגע ענף ארוך כדי שאוכל להיעזר בו ולדדות הביתה.
הוא סיים לקבע את הרגל שלי, ליטף שוב את ראשי, ואז אסף אותי בידיו, התרומם והחל ללכת אִתי לכיוון הלא נכון. פלטתי צעקה מפוחדת.
"לא, לא," צעקתי, וניסיתי להצביע לכיוון הבית.
הוא אמר משהו והמשיך ללכת.
"בבקשה, קח אותי הביתה," התחננתי, למרות שידעתי שהוא לא מבין אותי, והצבעתי שוב לכיוון הנכון.
הוא התעלם והמשיך ללכת, התרחק מהעצים המסומנים לשטח לא מוכר. אם הוא יתרחק עוד קצת, לא אדע איך לחזור גם אם אצליח להתחמק ממנו. ניסיתי להדוף את עצמי ממנו, לקפוץ מבין ידיו. צרחתי בתקווה שהמחפשים כבר בדרך. הוא עצר, הביט בי בעיניים שהצטמצמו ואמר משהו בטון פחות רך ויותר כועס. המשכתי להיאבק למרות כאבי התופת ברגלי. הוא ניסה להדק את אחיזתו, אך לבסוף הניח אותי שוב על האדמה, שם את ידיו על מותניו, והביט בי במצח מכווץ כחושב מה לעשות.
התחלתי לזחול בחזרה, למרות הכאב הנורא ברגל, כשאני דוחפת את עצמי עם רגל אחת ומושכת עם הידיים. הסיפורים על הגופות עם הבטן המשוסעת צפו בזיכרוני. אולי הוא יתייאש אם יבין שלא אתן לשבות אותי בקלות. צרחתי כשהרגל הפגועה נגעה בטעות באדמה.
הצ'יקוקו שוב אמר משהו בטון כעוס. הוא ניגש אל אחד העצים וקרע מבסיסו צמח מטפס. המשכתי לזחול, אך לא הספקתי לנוע הרבה לפני שהצ'יקוקו חזר עם כמה גבעולים ארוכים וחזקים בידיו. אצבעותיו נעו במהירות ובזמן שזחלתי עוד כמה צעדים כבר היה בידו חבל שזור. הוא התכופף, תפס בשתי ידיי בחוזקה, וליפף את החבל סביב גופי, ידיי ורגליי. הוא קשר את הקצה, הרים אותי שוב וחזר ללכת. ניסיתי לשוב ולהיאבק, אך זה לא היה יעיל כשגופי כבול. נכנעתי ופרצתי בבכי מפוחד, והוא חזר לדבר אלי בקול רך מלים שלא הבנתי.
הוא הלך במשך זמן ארוך מאוד בתוך היער. לא הכרתי את הדרך וגם לא ראיתי הרבה בגלל הדמעות בעיניי שלא יכולתי לנגב. כל צעד העביר ברגלי הפצועה טלטלה כואבת. הוא בקושי הצליח להעביר אותי במקומות בהם הצמחייה הייתה סבוכה במיוחד. הייתי בטוחה שבני הכפר לא ישימו לב שאפשר לעבור בהם, אם יגיעו לכאן בכלל בחיפושים. לעולם לא אמצא את הדרך חזרה.
לבסוף, כשכבר לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד הכאב הנורא ברגל שלי, הגענו לגבעה קטנה שהיער צמח מעליה. לרגליה הייתה רחבה קטנה נקייה מעצים, אליה נכנסנו והשמש בגבנו. הצ'יקוקו הניח אותי בפתחה של מערה קטנה בגבעה, ליטף שוב את ראשי ונכנס פנימה. הוא יצא עד מהרה עם צרור קטן עטוף בבד אותו הניח לידי. האם זה המקום בו הוא מתגורר? הוא פתח את הצרור, הוציא ממנו קערת עץ ונכנס אִתה לתוך היער. עדיין הייתי כפותה במטפס, וממילא לא היה לי לאן או איך להתחמק. הסתכלתי סביב. שמעתי צליל של מים זורמים, אולי מהאזור המלא עשבים ושיחים בצִדה האחד של קרחת היער. כנראה מעיין. לידי היה פתח המערה הקטן והאפל. במרכז קרחת היער היה שטח מושחר ובו שרידי ענפים ופחמים שחורים. מעניין איפה הוא שומר את האש שלו. הסתכלתי שוב סביב וראיתי שובל עשן דקיק עולה מסדק בצלע הגבעה. אולי שם הוא מחזיק גחלים לוחשות.
הצ'יקוקו חזר והקערה שבידיו גדושה בעלים. הוא הניח אותה לידי, לקח נאד עור נתון במסגרת עץ ששמרה עליו זקוף, הלך אל המקום בו שיערתי שיש מעיין, וכשחזר מזג ממנו מים אל הקערה. צדקתי לגבי המעיין. הוא לקח מקל וכתש בסבלנות את העלים. מדי פעם הוסיף עוד מים.
"מה אתה עושה?" שאלתי, ונזכרתי שהוא לא מבין אותי. הוא המשיך בעבודה ואני הסתכלתי על השמים. המספרת אמרה שהצ'יקוקו אוכלים בני אדם כדי שיהיו להם ילדים. אבל איך בעצם היא יודעת את זה? אפילו אי-אפשר לדבר אִתם כדי לשאול אותם.
צליל הכתישה פסק. יד עדינה הרימה מעט את ראשי, והצ'יקוקו הגיש את הקערה לפי בידו האחרת. הוא רצה שאשתה את מה שהכין מהעלים. הסתכלתי עליו והשארתי את פי סגור. הוא החווה בזהירות ביד עם הקערה אל הרגל שלי, נגע עם הקערה בשפתיו, ושב והגיש אותה אל פי. האם זו תרופה לפציעה? הנחתי שאם לא אשתה הוא יכריח אותי לשתות, אז פתחתי את פי וגמעתי את המשקה המר עד סופו. הוא הניח את הקערה בצד והביא סכין קטן בעזרתו חתך סוף-סוף את החבל שכבל אותי. הרגשתי ערפל מתפשט בראשי, והכאב ברגל שכך מעט. הצ'יקוקו חתך גם את המטפסים שהחזיקו את הקיבוע סביב הרגל שלי. הוא אמר לי משהו, אחז ברגלי בשתי ידיו ומישש בעדינות את האזור הפגוע. פחדתי שזה יכאב מאוד, אבל לא הרגשתי כמעט דבר. שקעתי בנמנום.

כשפקחתי את עיניי הייתי במקום אפלולי. שכבתי על מצע רך והייתי מכוסה בשמיכה. הרגשתי כאב עמום ברגל, לא גרוע כמו קודם, ותחושה שהיא עטופה היטב. התיישבתי והסרתי מעצמי את השמיכה. הרגל שלי הייתה צרורה בבדים, עורות וענפים. לא אצליח ללכת כך. הסתכלתי סביב וראיתי שאני כנראה במערה שבגבעה. היא הייתה עגלגלה וקטנה, מתאימה למגורים של ארבעה או חמישה אנשים. משמאל היו חפצים שלא זיהיתי באפלולית, ערֵמת בדים וכמה צרורות. ליד המצע ששכבתי עליו היו שתי קעריות גדולות מקליפות אגוז. באחת מים ובאחרת חתיכות בשר מיובש. הצ'יקוקו השאיר לי אוכל ומים. שתיתי מהמים. תהיתי איפה הוא. ראיתי מעט מאוד מקרחת היער דרך פתח המערה הקטן. אולי הוא הלך ואם אזחל החוצה אצליח להתחמק מהמקום? אבל הייתי בטוחה שלא אמצא את הדרך הביתה. אכלתי בינתיים מחתיכות הבשר. הן היו קשות וחסרות טעם, אבל השביעו אותי.
הצ'יקוקו נכנס למערה כשסיימתי וחייך כשראה אותי יושבת. הוא לקח אותי בידיו. הרגל שלי נעה וכאב חד עבר בה. צעקתי. הוא הרים אותי בזהירות ונשא אותי החוצה. הוא הושיב אותי כך שאשען על גזע עץ ובחן באור היום את הרגל שלי ואת אצבעות כף הרגל שהציצו מתוך החבישה. הוא נראה מרוצה, הניח את הרגל שלי על האדמה, טפח בעדינות על ראשי, והלך להתיישב ליד המדורה שדלקה עכשיו, שם הוא צלה פרוסות בשר. הסתכלתי למעלה. השמש הייתה מאחורי הגבעה, ובקושי נראתה מעל צמרות העצים. נראה שישנתי כל הלילה. ניסיתי להזיז את הרגל אך זה כאב מדי. איך אלך כדי להתפנות מאחורי עץ?
"הי," אמרתי. לא ידעתי איך לקרוא לו. הוא הפנה את ראשו והביט בי.
"קאתו?" שאל. לא ידעתי מה משמעות המילה הזו.
ניסיתי להסביר לו בתנועות ידיים מה אני צריכה. הוא הניח בצד את הבשר, חזר אלי, לקח אותי שוב על ידיו ונכנס אִתי לבין העצים. ניסיתי להתפנות עם הרגל באוויר, כשאני מחזיקה בענף ביד אחת ובכיסוי האגן שלי באחרת, והוא תומך בי מאחור. הצלחתי להרטיב את עצמי ולחבוט את הרגל הפצועה. התחלתי לבכות. ההשפלה שחשתי הייתה גדולה מדי. הוא מיד התחיל לדבר אלי בקול מרגיע, ליטף את ראשי ולקח אותי אל המעיין הקטן שלו. לאחר שהביא בד נקי מהמערה, הוא ניקה אותי היטב תוך שהוא ממשיך לדבר אלי דברים שלא הבנתי. כיסוי האגן שלי נעלם בתהליך. עכשיו הייתי עירומה כמוהו.
כשהוא רחץ אותי הבחנתי במשהו מוזר. לא היה לו טבור. במקום זה היה לו שם פס צר שנראה כמו שפתיים סגורות.
כשהייתי נקייה לשביעות רצונו, הוא הושיב אותי שוב ליד העץ וחזר לצלות את הבשר מעל המדורה.

בימים הבאים הוא האכיל אותי, השקה אותי, ניקה אותי וטיפל בי היטב. מדי יומיים הוא נתן לי לשתות מהעלים הגרוסים שהקהו מאוד את הכאב ברגל, ואז פתח את החבישה, מישש והזיז שם דברים. לא ידעתי מה הוא עושה, אבל לאחר כמה פעמים כאלה הוא הפסיק והשאיר את הרגל חבושה. כשהבנתי שאני עומדת להישאר במקום לא מעט זמן, ניסיתי לשכנע אותו ללמד אותי לדבר בשפה שלו. הצגתי מולו חפצים, שאלתי לשמם, והצבעתי על האוזן שלי. הוא בהה בי במבט אטום ופנה לעשות אחת מהפעולות הרבות שעשה כל העת כדי לקיים אותנו. לא ידעתי אם לא הבין מה אני רוצה, או שבחר לא לנסות ללמד אותי את השפה. הוא גם התעלם מהניסיונות שלי לספר לו איך קוראים לי. כשרצה לקבל את תשומת ליבי הוא קרא לי "קאתו" ואני התרגלתי להגיב לכינוי.
הוא עבד קשה כל הזמן. צד חיות קטנות, פשט את עורן, צלה את בשרן, עיבד את העורות, הביא מהיער פטריות, גרגרים, פירות משונים וגבעולים אכילים. הייתי משועממת כל כך עד שבהיתי בו עובד. אפילו עם הרגל הפצועה יכולתי לעזור לו בכמה דברים, אך הוא התעלם מניסיונותיי להסביר לו את זה.
בחלוף הימים הבנתי שאני פחות מפחדת. אולי הוא באמת רק מנסה לעזור לי? למה לטרוח לאחות את הרגל שלי אם התוכנית היא לאכול אותי? הוא מצא אותי פצועה, והוא סבור שהוא יכול לרפא את הרגל שלי. הוא לא יודע מה יכולותיו של מרפא הכפר, או אפילו שיש מרפא לכפר. אולי הוא אפילו לא יודע שיש כפר! מעולם לא ראיתי אחד מבני מינו יוצא מהיער, ובני אדם נכנסו רק לשוליו. זה היה רק הגיוני שייקח אותי אִתו כדי לעזור. ובינתיים לא מנסים לארס אותי לאלסונה, וזה היה חיובי בהחלט. עד שהרגל שלי תחלים והצ'יקוקו ייקח אותי בחזרה, אולי אלסונה כבר יהיה מאורס לאחרת ואני אנצל.

יום אחד, אחרי ימים של רביצה חסרת מעש, ראיתי עוד צ'יקוקו, שבא מתוך היער אל קרחת היער שלנו. הוא נראה זהה לחלוטין לצ'יקוקו שטיפל בי, אבל הקול שלו היה קצת גבוה יותר, ותווי פניו נראו נשיים יותר משל זה שאסף אותי. החלטתי שזו נקבה.
היד שלה הייתה פצועה קלות, והיא הראתה אותה לצ'יקוקו שלי. הם התחילו לשוחח ביניהם, כשהוא ניקה את הפצע שלה וחבש אותו. אולי מי שמצא אותי הוא המרפא של בני הצ'יקוקו. היא הסתכלה עלי, חייכה, ואמרה לו משהו. גם הוא העיף בי מבט וענה לה. הם התחילו לדבר עלי. לא הבנתי מילה, אבל ידעתי שהם מדברים עלי. צמרמורת עברה בגופי. מה יש להם לדבר עלי כל כך הרבה?
כשירד הערב הוא נשא אותי כרגיל לתוך המערה, השכיב אותי על המצע הרך וכיסה אותי בשמיכה. הוא ליטף את ראשי זמן רב מהרגיל, עד שהתחבאתי מתחת לשמיכה כדי שזה ייפסק.

למחרת הוא הסיר שוב את החבישה מהרגל שלי, הפעם בלי לתת לי קודם את העלים הגרוסים. בפעם האחרונה שהוא חבש אותה, לפני לא מעט ימים, העור היה בצבעי כחול וארגמן. עכשיו הצבע היה רגיל, גם אם בהיר במיוחד. הוא לחץ על הרגל בנקודות שונות והסתכל עלי כדי לראות את תגובתי. נאנקתי קצת, כי זה כאב, אך זה לא היה הכאב המשתק שחשתי מיד אחרי הפציעה בכל מגע קל. הוא נראה מרוצה, הניח את הרגל שלי על האדמה, אחז בי במותניי ועזר לי להתרומם. עמדתי לראשונה מזה זמן רב. לא הצלחתי להזיז את הקרסול, אבל הצלחתי לעמוד בלי לצרוח מכאבים. הוא הושיב אותי שוב, לקח את הקרסול שלי בידיו, והחל להזיז אותו בעדינות.
מאותו יום תרגלנו את הרגל שלי. בהדרגה חזרה יכולת התנועה שלי, אך הרגל הייתה חלשה מאוד. הוא עזר לי ללכת, כשכל יום אני מעזה להניח עליה יותר משקל. ואחר כך צלעתי מול עיניו בלי עזרה. בהדרגה עשיתי סיבובים בקרחת. כבר לא הייתי צריכה שינקה אותי וזו הייתה הקלה גדולה. אפילו הצלחתי לעזור קצת באיסוף עצים בשולי קרחת היער, ובשמירה על הגחלים הלוחשות בגומחת הסלע כדי שתהיה לנו אש. תהיתי מה לעשות כשאחזור ללכת כמו שצריך. האם לבקש ממנו לקחת אותי הביתה או להישאר עוד זמן מה? כבר לא חששתי שהוא רוצה לאכול אותי. הוא הרי אכל אוכל שגם בני אדם אוכלים, וטיפל בי במסירות רבה. אם אשאר, יקטן הסיכון לחתונה כפויה עם הנער שלא אהבתי. הוריי דואגים מאוד, ידעתי, והחיים בקרחת היער ללא איש לדבר אִתו וללא בני אדם היו משמימים. אבל חששתי ממה שיקרה אם אחזור הישר לזרועותיו הממתינות של אלסונה.

הצ'יקוקו הנקבה חזרה באחד הערבים. היד שלה כבר הייתה בריאה. היא ישבה לאכול אִתנו ארוחת ערב, והם שוחחו בשפה שלהם ללא הפסק. המדורה הקטנה דעכה ואורה היה עמום. הוא פינה את כלי האוכל למקומם.
"קאתו," הוא אמר, ואני הפניתי אליו את מבטי. הוא הצביע על המערה. לא הייתי רגילה שהוא מגרש אותי מחברתו.
"למה?" שאלתי.
הוא שוב הצביע על המערה, והדף אותי קלות. הלכתי לשם והתיישבתי בפתח המערה. הוא השמיע מילה והמשיך להצביע פנימה. נכנסתי עוד קצת עד שהוא לא היה יכול לראות אותי באפלת המערה. הסתכלתי החוצה וראיתי אותם עומדים זה מול זה. הם אחזו זה בכתפיו של זה. היה נדמה לי שהם שולחים את הלשון החוצה, והלשון שלהם הייתה ארוכה ומוזרה, אבל המדורה המשיכה לדעוך ובקושי הצלחתי לראות משהו. הם עמדו כך זמן רב. לבסוף נמאס לי לבהות בהם, גיששתי עד שמצאתי את המצע שלי ושכבתי לישון.

כשהתעוררתי בבוקר הנקבה כבר לא הייתה, והצ'יקוקו שלי התנהג מוזר. הוא בקושי אכל, לא יצא אל היער כהרגלו, רק ישב בגבו לאחד העצים ובהה באוויר. בדקתי מה שלום הגחלים בגומחה, והוספתי להן עוד שני גושי עצים כדי שיבערו באִטיות וישמרו את האש. אחר כך תרגלתי את הרגל שלי בסיבובים בקרחת. הרגל עוד הייתה חלשה, אבל כבר הלכתי היטב. שוב תהיתי אם לבקש ממנו לקחת אותי הביתה. האם הוא יעשה את זה? נראה שנחמד לו שאני בסביבה, כאילו הייתי הקיפוד שאחותי הקטנה הייתה מאכילה בגינת הבית ומשחקת אִתו.
כשהלכתי לבין העצים כדי להתפנות נשארתי שם זמן מה לבדי. בהיתי ביער ותהיתי מה סיכויי להסתדר לבדי ולהצליח למצוא את הדרך הביתה או לפחות לאחד מהכפרים האנושיים האחרים. וכמובן, מה סיכויי להתרחק מספיק כדי שהוא, שבקיא בדרכי היער פי כמה וכמה ממני, לא יאתר אותי בזמן. לא היה לי ספק שאם אעלם בלי רשות הוא יצא אחרי מיד כדי להחזיר אותי.
כאילו כהד למחשבותיי, שמעתי את קולו קורא, "קאתו!"
לא נעתי. לא היה שום טעם לנסות להתחמק עכשיו.
"קאתו," הוא קרא שוב, קולו קרוב יותר, ואז הוא הופיע, תפס בזרועי ומשך אותי בחזרה לקרחת. עיניו נראו קצת מבריקות ואני נבהלתי. הוא חזר והתיישב ליד העץ, אך כעת לא הסיר ממני את עיניו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו לא עושה דבר יום שלם חוץ מלאכול מעט מהמלאי שהכין קודם. כן, רק אז שמתי לב שבתקופה האחרונה הוא אגר מזון שיכול להישמר לאורך זמן. אגוזים, בשר מעושן, פירות מיובשים. כשהלכתי שוב להתפנות הוא בא אִתי והשגיח עלי כחושש שבאמת אנסה להתחמק.
באותו לילה הוא הזיז את יצועו אל הכניסה למערה וישן שם, כאילו מוודא שלא אנסה לברוח בלילה. לא ניסיתי. ידעתי שלא אצליח לחלוף על פניו מבלי להעירו וגם ידעתי שלא אצליח להסתדר לבדי ביער בחשכה.
בבוקר עיניו היו מבריקות עוד יותר. גופו התכסה זיעה. הוא לא אכל דבר כל היום, אבל הקפיד שאני אוכל מספיק ושוב ליווה אותי בגיחות ליער. תהיתי אם הוא חולה, אבל אז נזכרתי שהוא הכין מראש מלאי גדול של מזון. הוא ידע שזה יקרה. משהו שקשור לביקור של הצ'יקוקו הנקבה. לא אהבתי את המבטים שהוא נתן בי כל אותו היום. היה בהם משהו שונה, משהו אפל. הפחד שחשתי בימיי הראשונים במקום חזר. מה באמת היה המקור לסיפורים על הגופות עם הבטן המשוסעת?
אחרי הצהריים הוא הלך למעיין וניקה את עצמו היטב מכל הזיעה. אני הסתכלתי על השמים המעוננים ותהיתי אם עומד לרדת גשם, כשהוא תפס בזרועי וגרר אותי אל המערה האפלולית. כשהוא השכיב אותי בכוח על המצע שלי כבר ידעתי שמשהו רע עומד להתרחש. הוא התיישב עלי, רגליו משני צִדי האגן שלי, ידיו אוחזות בידיי ומצמידות אותן אל קרקע המערה.
"לא," ביקשתי. לא ידעתי מה הוא עומד לעשות, אבל לא רציתי שהוא יעשה את זה. ניסיתי להיאבק, אבל הוא היה חזק ממני בהרבה. השפתיים שבבטנו נפתחו ומשהו דק ומחודד יצא החוצה, כמו נחש קטן. הוא רכן עלי לפנים והרגשתי דקירה עזה בבטני. צרחתי. זה כאב ושרף ולא יכולתי לנער אותו מעלי ולהפסיק את הכאב הזה. המשכתי לצרוח, והוא המשיך לרכון מעלי בהבעה של ריכוז עמוק, כשהוא מונע ממני לזוז. הרגשתי כאילו אבן זעירה נכנסת לי לבטן. ואז עוד אחת. לבסוף הוא התרומם מעלי והאיבר הנחשי חזר לתוך הבטן שלו. אבל בבטן שלי היה פצע מדמם וכואב, ואני בכיתי.
הוא ליטף לי את הראש, הביא את צרור אביזרי הריפוי שלו, וטיפל בפצע שהוא עצמו גרם תוך שאני בוכה והוא מדבר אלי בקול רך. כשסיים לעטוף את מותני ברצועת בד, הוא המשיך ללטף לי את הראש עד שהבכי שלי הפך להתייפחויות קטנות והתשישות שהטילה עלי החוויה גרמה לי להירדם.

התעוררתי רועדת מקור. הייתי מכוסה בכמה שמיכות. ראשי כאב. הרגשתי חולה. הוא בא עם אבנים חמות מהמדורה, אותן הכניס מתחת לשמיכות. כשראה שהתעוררתי הוא הרים את ראשי והשקה אותי במים. הייתי חלשה מכדי לאחוז בקערה. ניסיתי להתיישב, אבל כאב חד עבר בבטן שלי. צעקתי. הוא הניח את ידו על כתפי כדי לסמן לי לא לקום, ואמר כמה משפטים שלפי הנימה שלהם אולי היו התנצלות על מה שעשה. שוב נזכרתי בסיפורים על הגופות עם הבטן המשוסעת. בימים הקרובים אגלה על מה הם מבוססים. עיניי התמלאו שוב דמעות. הוא ליטף את ראשי ואני רציתי את אמא שלי.

הוא חזר לטפל בי במסירות. האכיל אותי, השקה אותי, ניקה אותי. עזר לי להתהפך מצד לצד. לא הייתי מסוגלת לקום. הייתי חולה כל הזמן ורעדתי מקור למרות האבנים החמות שהוא המשיך להביא מהמדורה והשמיכות. שיניי נקשו. הוא בקושי מש מצִדי, אפילו ישן צמוד אלי בלילה. מדי פעם הוא הניח את ידו על הבטן שלי, מישש והתרכז. הפצע כבר הגליד אבל הכאב בבטן החמיר. הרגשתי כאילו יש בתוכי סכינים מסתובבים. כשצעקתי חזק מדי, הוא נתן לי לשתות מעט מהעלים הגרוסים והכאב נרגע לזמן מה, אך הוא חזר ואני בכיתי. כשהצבעתי על הקערה כדי לבקש עוד מהעלים הגרוסים, הוא סימן לשלילה, אמר משהו והחווה על הבטן שלי, ואז ליטף לי את הראש, כאילו מנסה להפיג את הכאב בצורה הזו.
הצ'יקוקו הנקבה הופיעה יום אחד, נכנסה למערה, הסתכלה עלי רועדת מקור ומתפתלת מכאבים וחייכה, המנוולת. רציתי לחנוק אותה אבל לא יכולתי לזוז. הוא קם, אמר לה משהו בנימה כעוסה ושניהם יצאו החוצה. אחרי זמן מה הוא חזר לבדו.

משהו זז לי בבטן. משהו קטן שהרגשתי זוחל מתחת לעור שלי. הכאבים התגברו עוד יותר ואני צרחתי. הוא נתן לי עוד מהעלים הגרוסים, הגיש את הקערה לשפתיי ולקח אותה ממני אחרי לגימה קטנה, כאילו הוא מפחד לתת לי יותר. הפעם לא חשתי את ההשפעה של המשקה. הכאבים היו חזקים מדי, ואני רציתי שיפסקו. ניסיתי לגעת בבטן שלי כשהוא יצא לרגע, אך המגע שילח בי גל נורא עוד יותר של כאב, והפסקתי. שקעתי בתוך הכאב. לא ידעתי אם יום או לילה או כמה זמן אני שוכבת כך צורחת בלי להפסיק.
~~~~~~~
הדבר בבטן שלי אכל אותי מבפנים. הבנתי את זה ברגע של צלילות וידעתי שאני חייבת להוציא אותו לפני שלא יישאר ממני דבר. העפתי את השמיכות מעלי, גירדתי את העור שלי סביב גלד הפצע וניסיתי לקרוע אותו. הוא תפס מיד בידיי ואמר לי משהו. ביד אחת הוא הקיף את שני פרקי ידיי ובאחרת מישש את הבטן שלי. הוא אמר עוד משהו בקול נרגש, לקח את הקערה של משקה העלים הגרוסים וקרב אותה אל פי. זה יפיג את הכאב ידעתי, ושתיתי הכול, כמות גדולה אף יותר ממה שהוא נתן לי אז כשהרגל שלי הייתה שבורה. הוא פתח את הצרור של כלי הריפוי שלו והוציא סכין קטן. הוא הצמיד את ידיי לגופי, ואמר בחומרה משהו, כנראה התריע בי לא לגרד את הבטן, ויצא החוצה. כשחזר הסכין היה אדום כאילו חימם אותו על הגחלים. הוא נופף בו באוויר כדי שיתקרר, ואני התחלתי לשקוע בערפול החושים שגרם לי המשקה. מה שזה לא היה בבטן שלי שוב זז והכאבים שהוא גרם היו חזקים מהמשקה. צרחתי שוב. רק רציתי שזה ייעלם, שהוא יוציא את זה ממני. הוא ליטף לי את הראש, אמר לי כמה מלים, ודחף ענף לתוך פי כדי שאוכל לנשוך אותו. הבנתי לשם מה הסכין. הוא באמת הולך להוציא את זה מתוכי. אחזתי במצע שלי בחוזקה ועצרתי את הנשימה. כל כך כאב לי שלא היה אכפת לי אם אמות בעקבות זה, העיקר שהכאב הנורא יפסיק. הוא מישש שוב את הבטן שלי, ואז לאט ובזהירות התחיל לחתוך את העור שלי. צרחתי. הוא המשיך לעבוד ביד יציבה למרות שרעדתי כולי וצרחתי. ראיתי אותו שולף מתוך הפצע יצור, קטן מגודל כף יד. הוא הניח אותו בצד ושלף יצור קטן נוסף. כמה יש שם בפנים? כנראה היו רק שניים, כי כבר לא הרגשתי תזוזה בבטן שלי. רק את הכאב הנורא של החתך. הוא החל לטפל בפצע החדש עם משחה כהה ושורפת ואני שקעתי בתנומה שמשקה העלים השרה עלי. או שאולי איבדתי את ההכרה.
~~~~~~~
המחלה עברה, אך הוא המשיך להשקות אותי במשקה העלים כי בלעדיו הכאב בבטן שלי היה נורא ואיום, ולא יכולתי להפסיק לצרוח. עכשיו, אחרי שהוציא ממני את היצורים, הוא נתן לי לשתות כמויות גדולות בלי הגבלה. ישנתי המון. ברגעים הספורים שבהם הייתי ערה למרות המשקה, הוא דחף לי בכוח אוכל ומים לפה, והכריח אותי לבלוע. פעם אחת העביר אותי בעדינות ובזהירות למצע חדש ולקח את המלוכלך הספוג בדם. אני לא יודעת כמה זמן עבר עלי כשאני נעה בין שינה לערות כואבת. בהדרגה הכאב נחלש. שתיתי פחות משקה עלים והייתי ערה יותר זמן. אם לא זזתי, הכאב היה נסבל, והתעצם רק ברגעים שהוא הפך אותי על הצד. עם הימים גם זה השתפר, ואפילו הצלחתי להתיישב בזהירות ובכוחות עצמי. שריריי היו כל כך חלשים. בקושי הצלחתי להישאר זקופה. כשניסיתי לאכול לבד התקשיתי להרים את פיסות המזון מהקערה, והוא תמך בידי הרפה. לאורך הבטן שלי הייתה צלקת טרייה מכוערת.
שני צ'יקוקו קטנטנים נכנסו למערה בריצה, התיישבו במרחק כמה צעדים ובהו בי. הם גדלו מאוד מאז שראיתי אותם בפעם האחרונה, רגע אחרי שנשלפו מהבטן שלי. תינוקות אנושיים היו חסרי אונים במשך זמן רב, ואלה כבר הולכים. תהיתי כמה זמן עבר עלי בערפול חושים. עכשיו הם היו כמעט בגובה הברכיים שלי. הוא אמר להם משהו וסימן להם בידו להתקרב. שניהם קמו, פסעו לפנים והתיישבו קרוב אלי, עדיין בוהים בי בעיניהם הגדולות. הוא ליטף אותם על ראשם ואמר משהו בקול מלא גאווה. לא יכולתי אפילו להביט בהם. השניים האלה אכלו את בשרי. התחלתי לרעוד והסתרתי את פני בידיי. הוא אמר משהו וחיבק אותי. שמעתי את צעדיהם הקטנים רצים החוצה. ישבנו כך זמן מה עד שהפסקתי לרעוד. הוא לקח אותי בזרועותיו, והוציא אותי החוצה לשבת בשמש ולנשום אוויר צח. היה חמים ונעים בחוץ. שני הצ'יקוקו הקטנים נאבקו זה בזה מתוך משחק ליד השטח השחור של המדורה. הוא הוציא מהמערה את כל הדברים, השליך את המצע המלוכלך שלי לתוך היער ובילה זמן רב בניקוי יסודי של המערה והתקנת מצע חדש נוסף. בהיתי בעצים שמולי. הרגשתי קהות חושים. ידעתי עכשיו למה מצאו גופות עם בטן משוסעת. כנראה הצ'יקוקו שהיו אחראים לזה לא ידעו איך לרפא את בני האדם שלהם אחרי שהצאצאים פרצו החוצה או שלא הצליחו בכך. או שלא ניסו אפילו. הצ'יקוקו הזה ריפא אותי, אבל מה הוא יעשה אחרי שאשוב לאיתני? האם יחזיר אותי הביתה או שישתמש בי שוב כדי לייצר ילדים נוספים? רעד עבר בי למחשבה, אבל לא יכולתי לעשות כלום, כאילו הייתי שק גרעינים המחכים להיטחן לקמח.

שוב חזרתי לשגרת החלמה. אני לא יודעת איך הוא הצליח גם לטפל בי, גם בשני ילדיו הקטנים וגם לדאוג לאוכל עבור כולנו. הצ'יקוקו הנקבה באה כמה פעמים והילדים שמחו לראות אותה. מדי פעם היא לקחה אותם אִתה לכמה ימים, ואז השתרר שקט, והוא התמקד בלאלץ אותי ללכת כדי שאתחזק. לא התאמצתי לחזור לעצמי. בכיתי בכל פעם שהסתכלתי על הבטן המצולקת שלי, ובלילות כשכבר הצלחתי להירדם הייתי מתעוררת מחלומות על יצורים שאוכלים אותי חיה. בימים, כשלא בכיתי, ישבתי ובהיתי בעצים, והוא היה מכריח אותי לאכול. לפעמים הגיעו צ'יקוקו אחרים, שגם הם נראו בעיניי זהים לכל השאר. רובם היו חבולים באיבר זה או אחר ורצו שהוא ירפא אותם. פעם אחת בא צ'יקוקו שמשך אחריו בן אדם. נשימתי נעצרה כשהשניים נכנסו לקרחת היער. הצ'יקוקו אחז בחבל שהיה קשור למפרק ידו של האיש שהלך אחריו בצייתנות כבויה. הוא היה עירום כמובן, כך שראיתי מיד שהוא גבר, ועל הבטן שלו היו שתי צלקות גדולות וישנות. אחת לאורך כמו שלי ואחת באלכסון. ידו האחרת של הצ'יקוקו הייתה פצועה ומעוקמת. הצ'יקוקו שלי בדיוק תמך בי כשהלכתי מסביב לקרחת היער. הבטן שלי כבר כמעט לא כאבה, אבל שריריי עוד היו חלשים מאוד. למראה האורחים, הוא הניח לי להישען על העץ הסמוך ופנה לדבר עם הפצוע. הלה עזב את החבל, ושניהם הלכו אל המעיין. בן האדם שלו נותר לעמוד, מבטו בוהה ועמום. הסתכלתי אל המעיין. שני הצ'יקוקו שוחחו. זה שלי הביא את ציוד הריפוי שלו. החזרתי את מבטי אל האיש שהתיישב על האדמה והסתכל גם הוא על השניים. התקרבתי אליו בזהירות, והתיישבתי לידו.
"אתה מדבר בשפה של אנשים?" שאלתי.
הוא הפנה אלי את ראשו והביט בי במבט תוהה. מבטו הושפל אל שדיי, כאילו בודק אם אני באמת בת אדם כמוהו.
"כן," הוא השיב בקול מהוסס, "אבל הרבה זמן…" הוא מצמץ והמשיך, "לא היה עם מי."
"ואתה מדבר בשפה שלהם?" שאלתי שוב.
"לא," הוא אמר. "הוא אף פעם לא לימד."
"אני ליאאו," אמרתי. "מה השם שלך?"
"לא זוכר," אמר האיש ואני נבהלתי. הוא לא זוכר את שמו.
"אולי בורו. אולי," הוא הוסיף. "זה נשמע נכון. יכול להיות שזה השם שלי."
"כמה זמן אתה אִתו?" שאלתי ונגעתי בחבל שהיה קשור למפרק ידו.
"לא יודע. הרבה," אמר בורו, "הייתי קטן."
"הלכת לאיבוד ביער?"
"לא, הוא יצא מהיער," אמר בורו. קולו קיבל ביטחון במלים עם כל משפט שאמר. "קטפתי גבעולים ליד היער, והוא יצא מתוכו, תפס אותי וגרר אותי פנימה. ניסיתי להיאבק בו ולברוח, והוא היכה אותי חזק עד שהתעלפתי. כשהתעוררתי הייתי בצריף שלו. אני לא יודע אפילו איפה המקום שהוא לקח אותי ממנו. בהתחלה ניסיתי לברוח, אבל הוא היה קושר אותי ומכה אותי. בסוף הפסקתי."
הוא שלח יד ונגע בצלקת על הבטן שלי.
"זה חדש," אמר.
"כן," אמרתי ועיניי מלאו דמעות מיד.
"אני מצטער," אמר בורו. "אני יודע כמה זה כואב."
"יש לך שתי צלקות," אמרתי, וניגבתי את עיניי.
"הוא עשה לי את זה פעם אחת קצת אחרי שהוא חטף אותי," אמר בורו. "אחר כך הוא נתן אותי לאחד אחר בשביל זה. השני התייחס אלי יותר יפה, וקיוויתי להישאר אִתו, אבל אחרי שהחלמתי הוא החזיר אותי."
העבירו אותו מיד ליד כמו חפץ. ליבי נחמץ בקרבי.
"עכשיו הוא פצוע," אמרתי. "היד שלו שבורה."
"כן. זה קרה היום בבוקר," אמר בורו. "הוא ניסה לצוד נמר עצים. הלכנו הרבה כדי להגיע לפה."
"אז אולי אתה חזק ממנו. אולי אתה יכול לברוח."
בורו הביט סביב, והחזיר את מבטו אלי. "לאן?" שאל.
הצ'יקוקו הפצוע צעק כשזה שלי יישר את ידו השבורה. אחרי ששמעתי את הסיפור של בורו שמחתי שהצ'יקוקו לא קיבל קודם משקה עלים מקהה כאב. הגיע לו לסבול.
"חזרה לכפר שלך," אמרתי.
"אני לא יודע את הדרך," אמר בורו. "לא יודע איך להסתדר לבד ביער. לא יודע איך לדאוג לעצמי."
הוא הרים את ידו שהחבל היה מלופף סביבה ואמר, "אני לא יודע למה הוא קושר אותי. לא ניסיתי לברוח מאז שהייתי קטן."
"אולי נברח ביחד?" הצעתי. "כמעט ברחתי לפני ש…" נעצרתי ונגעתי בצלקת בבטן שלי.
"עכשיו?" שאל בורו. "כשהם עסוקים?"
"אני לא יכולה. אני עוד חלשה," אמרתי. "אבל אני מחלימה."
"ואת יודעת לאן ללכת?"
"לא. אני זוכרת מאיזה כיוון הגענו לפה, אבל אני לא חושבת שאמצא את הדרך. הוא סחב אותי לפה אחרי שמצא אותי עם רגל שבורה, וכאב לי מכדי לשים לב לדרך."
"אז אין טעם. סתם נמות ביער. וגם עוד מעט הוא ייקח אותי בחזרה לצריף שלו, ולא תמצאי את הדרך אלי כשתברחי."
הוא השפיל את מבטו אל האדמה ושיחק עם החבל שהיה קשור סביב ידו. לא ידעתי מה לומר לו. ברגע זה באמת לא יכולתי לברוח. בקושי הלכתי. ובאמת לא היה לי מושג איפה מתגורר הצ'יקוקו הפצוע. לא הכרתי דבר ביער הזה מלבד קרחת היער הזאת שלא עזבתי מיום שהגעתי אליה.
"איך יהיה יותר כואב למות?" הוא מלמל, "מנמרי עצים שיאכלו אותי או מהפעם הבאה שאחד מהם ישתול בי את הילדים שלו? אני לא אשרוד את הפעם הבאה."
רציתי לחבק אותו.
"קאתו," קרא הצ'יקוקו הפצוע ושנינו הרמנו את העיניים. הוא סימן בידו להתקרב. בורו קם מיד והתקרב למעיין. הצ'יקוקו שלי הרים יד כדי לסמן לי להישאר במקום. הם לא רצו שנשוחח, אבל למדתי מילה בשפה שלהם. קאתו. בן אדם.
לבסוף הסתיימה החבישה, והצ'יקוקו לקח את החבל ומשך אחריו את בורו אל היער.
בורו עצר לרגע לפני שנכנסו לבין העצים, פנה אלי ואמר, "שלום, ליאאו."
הצ'יקוקו פנה אליו מיד וסטר לו בידו הבריאה. בורו היה גבוה ממנו, אבל הוא התכווץ והשפיל את מבטו. הצ'יקוקו שלי אמר משהו בקול כעוס. שיחה קצרה התרחשה, והפצוע תפס את החבל ומשך את בורו אחריו לבין העצים.

הנקבה החזירה את הילדים. היצורים האלה גדלו במהירות. הרבה יותר מהר מילדים אנושיים.
הם כבר דיברו היטב בשפה של הצ'יקוקו, והוא התחיל ללמד אותם לעשות דברים, לעבד עורות, לזהות צמחי מאכל, לתפור. גם היה מושיב אותם להסתכל כשחבש פצעים של צ'יקוקו אחרים שבאו להתרפא כדי שילמדו את המלאכה. אני המשכתי בתהליך ההחלמה האִטי שלי. הוא כבר לא היה צריך לאלץ אותי ללכת. לאחר המפגש עם בורו הייתי נחושה בדעתי להימלט ולנסות למצוא את הדרך הביתה. כן, החלטתי, עדיף למות מהכשת נחש או מנשיכות נמרי העצים מאשר לעבור שוב את מה שעברתי. אמנם הילדים עוד קטנים, אבל מה אם הוא יחליט להשאיל אותי לצ'יקוקו אחר כמו שעשה זה שהחזיק בבורו? אז הלכתי בכוחות עצמי, אספתי עצים למדורה, קטפתי גרגרים שלמדתי כבר לזהות. תרגלתי את שריריי.
הילדים לפעמים היו באים אלי ומנסים לשחק אִתי, אבל אני נרתעתי מהם.
יום אחד ראיתי אותם משחקים באיבר הנחשי שלהם. מוציאים אותו מהפתח בבטן שלהם ומכניסים חזרה. נוגעים אחד בזה של האחר ומצחקקים. פרצתי בבכי. שניהם הרימו אלי מבט תוהה. הוא היה עסוק בחידוד מקל לציד, וגם הוא עצר והביט בי.
ברחתי לתוך המערה וקרסתי מתייפחת על המצע שלי. הוא בא אחריי, התיישב לידי וחיבק אותי חזק. הדפתי אותו ממני בכוח והתרחקתי לקצה המערה. לרגע הוא נראה כאילו הוא מתכוון לבוא אחריי, אבל אז נמלך בדעתו ויצא החוצה.

המשכתי להתכונן לבריחה שלי. התחלתי להתעקש להצטרף אליו כשהלך לאסוף פירות כדי ללמוד לזהות את העצים הנכונים. אולי אמצא ככה מה לאכול כשאשוטט לבד ביער ואחפש את הבית. התחלתי להתאמן בטיפוס על העצים הסמוכים לקרחת כדי שאוכל להתחבא במהירות אם אבחין בצ'יקוקו אחרים מסתובבים. לא היה שום טעם ליפול מהידיים העדינות יחסית שלו לידיים של צ'יקוקו נורא כמו זה שהחזיק בבורו. כדי שהוא לא יחשוד בי הסוויתי את זה כמשחק עם הילדים שמאוד התלהבו מכך שסוף-סוף התייחסתי אליהם. אפילו התחלתי להסתכל בעצמי כיצד הוא מרפא אנשים. אם אפצע, אולי אדע איך לחבוש את עצמי עד שאמצא את הכפר. הוא נראה מאוד מרוצה מכך שהתחלתי לשחק עם הילדים, ואפילו הביא לי במיוחד מעומק היער אגוזים גדולים שידע שאני אוהבת. הוא פיצח אותם עבורי בכל פעם ששיחקתי עם הילדים והגיש לי.

אחר צהריים אחד שיחקתי עם הילדים במשחק קליעות. הצבתי אבן בקצה קרחת היער, כל אחד מאתנו הצטייד בשפע בלוטים שאספנו ביחד, והיינו צריכים לקלוע אותם אל האבן. הילדים צחקו ונהנו. אני התאמנתי בקליעה. אולי אצטרך להבריח נמרי עצים באמצעות אבנים ורציתי להיות מסוגלת לפגוע. הוא עישן בשר מעל המדורה והרים מדי פעם את עיניו כדי להסתכל בנו. ראיתי אותו מחייך. ממש כאילו בעיניו אני חלק מהמשפחה המאושרת שלו. זזתי לאחור כדי להתאמן על קליעה ממרחק גדול יותר. אולי אצטרך לפגוע גם בו, כשהוא ירדוף אחריי.
אחד הילדים רץ אליו, משך בידו ודיבר במהירות. הוא הניח את הבשר בצד, קם ממקומו, התקרב אלינו, לקח בלוט וצלף אותו על האבן במדויק. הילדים הריעו ואני הופתעתי מכך שהוא הצטרף אלינו. עד כה ראיתי אותו בעיקר עובד. החלטתי להעלות את רמת הקושי של המשחק, וכך לראות עד כמה הוא באמת צולף היטב. גם זה מידע שאולי יעזור לי כשאברח. קטפתי עלה מאחד העצים, ניגשתי אל האבן ודחפתי אותו בתוך סדק שהיה בה. הגשתי את הבלוט שבידי אל העלה, בניסיון לסמן להם שעכשיו יש לפגוע במדויק בעלה ולא רק באבן הגדולה.
הוא סימן לי להתרחק, והרים בלוט. צעדתי הצִדה. הוא צמצם את עיניו, לקח את ידו לאחור, קפא לרגע מבלי לזוז ואז צלף את הבלוט הישר אל העלה. הילדים הריעו שוב ואני זייפתי חיוך. אסור יהיה לי להגיע אִתו לקרב אבנים. הוא ינצח בקלות. הילדים הרימו בלוטים וניסו לצלוף את העלה. בלוט תועה כמעט פגע בי וחזרתי לעמדת הצליפה. הוא אמר משהו, הצביע על העלה ואז טפח על כתפי כשהוא מחייך. האם הוא מרוצה מהמשחקים שאני ממציאה? הוא חזר לעשן את הבשר, ואני השלכתי בלוטים בעלה. אף לא אחד מהם פגע במטרה. בלעתי את הכעס שחשתי. הוא היה מבוגר ממני ומנוסה ממני. עלי להמשיך להתאמן. הבלוט הבא שזרקתי פגע קרוב לעלה. שיפור.
הנקבה הגיעה עם סל קלוע מלא באוכל והילדים רצו אליה בקריאות שמחה. הם התעקשו להראות לה איך הם צולפים את האבן עם הבלוטים. היא מחאה כפיים, אספה בלוטים מהרצפה והשתתפה במשחק. נסוגותי מיד לאחור. עוד זכרתי איך היא חייכה כששכבתי חולה ומתפתלת מכאבים במערה.
היא שאלה משהו, והוא ענה לה במשפט עם המלה "קאתו" בתוכו כשהוא מצביע עלי ומחייך בגאווה. אולי הסביר לה שאני המצאתי את המשחק. ההבעה שלה נראתה מוזרה, כאילו היא לא מאמינה לזה.
כשאכלנו ביחד ארוחת ערב, ארבעתם ישבו צמודים זה לזה והאכילו זה את זה כשהם צוחקים. אני ישבתי עם האוכל שלי בצד. הוא סימן לי להצטרף אליהם, אבל התעלמתי ממנו. כשסיימתי נכנסתי למערה ושכבתי לישון לצלילי הצחוק והשיחה הקולחת בשפה שלא הבנתי.

התעוררתי לבוקר שקט. המערה הייתה ריקה ולא שמעתי את פטפוט הילדים מבחוץ. הלכתי לפתח והסתכלתי החוצה. הוא ישב, נשען על עץ ובהה באוויר, עיניו מבריקות בדיוק כמו אז. הלכתי לאחור ולבי הלם כל כך חזק עד שחשתי את הפעימות באוזניי. זיהיתי את הסימנים. הם עשו את זה שוב. הפעם הוא לא הכין מלאי מזון. אולי זה לא היה מתוכנן, והנקבה הבטיחה להביא אוכל.
התחלתי להתנשם והתיישבתי, חלשה, ליד קיר המערה. אני לא יכולה לעבור את זה פעם שנייה. לא אתן לו. אברח. בפעם הקודמת הוא התנפל עלי לאחר יומיים. אם כך, אברח לפנות בוקר, כשיהיה קצת אור, כשהוא עוד ישן. עלי להתנהל בזהירות היום, שהוא לא יבחין ששמתי לב.
כל היום ניסיתי להתנהג כרגיל. השגחתי על הגחלים. לא התעכבתי מדי כשהלכתי להתפנות. אספתי פטריות שצמחו בקצה קרחת היער, והבאתי אותן אליו כדי שיאשר שהן ראויות למאכל. השתעשעתי בזריקת בלוטים על האבן. בכל זאת עיניו עקבו אחרי לפעמים, והבעתו נראתה חשדנית.
כשהערב התחיל לרדת אכלתי כמה שיכולתי ממה שהיה, נכנסתי למערה, שכבתי על יצועי והתכסיתי בשמיכה. עייפתי את עצמי היטב במהלך היום, וקיוויתי להירדם מהר ולהתעורר מוקדם.
לא הצלחתי. רעדתי מפחד. ידעתי מה יקרה מחר אם לא אצליח לברוח. הוא יתפוס אותי בכוח, ישכיב אותי על המצע, ידקור אותי עם האיבר הנחשי והילדים החדשים שלו שוב יאכלו אותי מבפנים. קימטתי את השמיכה באגרופי המכווץ וניסיתי לא להתנשם בכבדות.
שמעתי את צעדיו נכנסים למערה, מתקרבים אל המצע שלי. השמיכה שלי הוסרה ממני. ראיתי את צלליתו מתנשאת מעלי. עכשיו? צעקתי, והוא תפס בידיי וקרב אותן זו לזו. הרגשתי שהוא מלפף חבל קלוע מצמחים מטפסים סביבן. ניסיתי להיאבק, אך הוא היה חזק ממני, וקשר את הצמח בזריזות. הוא עזב את ידיי, לקח חבל נוסף, וקשר גם את רגליי. אחר כך כיסה אותי שוב בשמיכה והלך להשתרע על המצע שלו.
התנשמתי ודמעות עלו בעיניי. הוא חשד שאני רוצה לברוח. האזנתי לצליל נשימותיו, בניסיון לזהות מתי הוא יירדם. המתנתי עוד. דווקא עכשיו, כשהייתי מרוכזת בצליל נשימותיו במקום בצפוי לי מידיו מחר, העייפות הזדחלה לתוך מוחי ואיימה להכריע אותי. התנערתי. ידעתי שאסור לי להירדם, כי אם אתעורר אחריו, גורלי נגזר. המתנתי עוד ועוד. נשימותיו התייצבו. המשכתי להמתין. הזמן חלף. כשהתחלתי להרגיש כאב במפרקים הקשורים, כבר הייתי בטוחה שהוא ישן. התיישבתי, ירדתי מהמצע, וזחלתי לאט ובדממה לכיוון המקום בו הוא שמר את צרור אביזרי הריפוי שלו. זחלתי מעט, עצרתי, הקשבתי לצליל נשימותיו, גיששתי, זחלתי שוב. עקפתי את מצע השינה של הילדים. לא ראיתי כמעט דבר, אבל ידעתי איפה הצרור נמצא. נשימותיו עדיין היו אחידות. התקדמתי על רצפת המערה המאובקת. הגעתי אל הצרור. הקשבתי שוב לנשימותיו, מיששתי את הבד והצלחתי לתפוס את הקצה בידיי הכבולות. פתחתי את הצרור, ומיששתי בפנים. צליל קרקוש נשמע ואני קפאתי, אך נשימותיו נותרו אחידות. אצבעותיי חשו במשהו חד. מיששתי את החפץ. זה היה אחד הסכינים שלו. תפסתי בקת, משכתי אלי את הסכין, ותחבתי אותו בין ברכי. לא ידעתי איפה הצד החד. מיששתי שוב, ואז הגשתי אליו את המטפס שהצמיד את ידיי זו לזו. חתכתי אותו, וידיי השתחררו. לקחתי את הסכין ושחררתי גם את רגליי.
הייתי חופשיה. החזקתי את הסכין, והסתכלתי לכיוון המצע שלו. אם אדקור אותו עמוק ברגל, הוא לא יוכל לרדוף אחרי. הוא יצטרך לטפל בעצמו ואני אוכל לפתוח פער גדול ולמצוא את הדרך הביתה, שם בני הכפר יגנו עלי מפניו. פסעתי צעד אחד לכיוון המצע שלו, ושמעתי אותו מתהפך ונאנח מתוך שינה. קפאתי. חששתי שהוא יתעורר כשאתקרב עם הסכין ויוציא אותו מתוך ידי. החלטתי לא להסתכן, ובמקום זה גיששתי את דרכי למצע של הילדים. לקחתי משם שמיכה, חזרתי והנחתי אותה מגובבת מתחת לשמיכה שלי. אולי הוא לא ישים לב שאני נעדרת עד שיהיה מאוחר מאוד. זמן נוסף להתרחק.
הלכתי אל פתח המערה. הירח זרח בשמים, אבל העצים מסביב היו אפלים.
כרעתי ליד המעיין ושתיתי הרבה, כי לא ידעתי אם אמצא מים בדרך. כשסיימתי הלכתי אל העצים, אל המקום בעדו הוא נשא אותי פצועה אל קרחת היער לפני כל כך הרבה זמן. כמה צעדים לתוך האפלה ורגליי הסתבכו בשיח. לא ראיתי דבר. השתחררתי והתנגשתי בגזע. לא אצליח לנוע כך. הבנתי שלמרות הסכנה שהוא יתעורר, אני חייבת לחכות עד אור ראשון, ולקוות שעד שהאור ייכנס אל המערה האפלולית אספיק לפתוח פער גדול דיו. חזרתי בזהירות אל קרחת היער, אל המקום בו היה מעט אור ירח. התיישבתי על האדמה, והסתכלתי על פתח המערה. אם הוא יגיח החוצה, אני אבודה. התחלתי לרעוד, והחלטתי להעסיק את עצמי כדי לא להיכנע לחרדה. קטפתי מטפסים והכנתי לי חגורה שאפשר יהיה לשים את הסכין בתוכה. כך שתי ידיי יהיו פנויות. עטפתי את החוד בעלים כדי שלא ידקור אותי. כשסיימתי ראיתי שהשמים מתחילים להתבהר.
הוא עלול להתעורר בכל רגע ולהגיח מהמערה. שתיתי עוד מים מהמעיין, והלכתי אל תוך היער. הותרתי מאחורי את המקום שחייתי בו וגיששתי את דרכי בין העצים. אלך בקו ישר עד כמה שניתן עד שאצא מהיער. לאחר מכן כבר אמצא את דרכי לכפר שלי, כשיהיו סביבי אנשים שאפשר לדבר אִתם.
התקדמותי הייתה אִטית שכן רק מעט אור עבר את צמרות העצים כל כך מוקדם בבוקר, והבחנתי בקושי בצמחים הרבים.
לא ראיתי הרבה, רק מספיק כדי לא להתנגש בגזעים ולהסתבך בצמחייה. השתדלתי ללכת בקו ישר עד כמה שאפשר. לחישת נחש נשמעה קרוב אלי. בלעתי את רוקי, קפאתי במקום ועצרתי את נשימתי. נחשים מכישים רק את מי שזז. ציפור לילית קראה בקול מעל ראשי. האם ציפורים יכולות להיות מסוכנות? שמעתי משהו זוחל ברקבובית שמתחת לרגליי. קיוויתי שזה הנחש שמתרחק. לבי פעם במהירות. חשתי מחנק ושאפתי אוויר. לא שמעתי עוד את הנחש. חזרתי להתקדם.
לרווחתי התחלתי לראות טוב יותר. השמש עלתה ויותר אור חדר את סכך העלים שמעלי. הבנתי מיד שגם כמות האור שחודרת למערה גדלה, ועוד מעט הוא יתעורר ויצא אחריי. החשתי את הקצב. לא היה לי ספק שאני משאירה סימנים שהוא יוכל לעקוב אחריהם. נמר עצים נשף עלי אך התעלמתי ממנו. בכל רגע שעבר ראיתי טוב יותר ויותר עד שיכולתי להתחיל לרוץ בין העצים. דילגתי מעל עכבר שרץ על הרקבובית. כמעט רמסתי לטאה. פרפרים עופפו בבהלה מדרכי. הוא בוודאי כבר התעורר ועוד רגע ישים לב שאני נעדרת. שורש בולט כמעט הכשיל אותי. חזרתי ללכת במהירות הרבה ביותר שיכולתי, וכריתי את אוזני לצלילי מרדף. התעייפתי הרבה יותר מדי. לא הייתי רגילה לצעוד כל כך הרבה ללא הפסקה. עצרתי לרגע ליד עץ פרי שזיהיתי, טיפסתי על ענפיו וקטפתי כמה פירות. המשכתי ללכת ואכלתי תוך כדי הליכה. הם היו עסיסיים והרוו את הצמא שהתחלתי להרגיש. קולות היער עטפו אותי. צליל פסיעות רגליי על הרקבובית, יללות נמרי עצים, זמזום חרקים, קריאות ציפורים, רשרוש העלים ברוח, אוושת חיות קטנות הרצות בין רגליי. חופת הצמרות מעלי הסתירה את השמים. קיוויתי שאני עדיין בכיוון הנכון. הגעתי לאזור סבוך והזדחלתי דרכו. בקושי הצלחתי לעבור, ונשרטתי היטב, אבל זה היה סימן טוב כי זכרתי שעברנו מקומות כאלה אז כשהוא נשא אותי עם רגל שבורה אל קרחת היער.
מדי פעם עצרתי כדי לנוח והאזנתי כדי לשמוע קולות מרדף. קיוויתי שרגישותי לצלילי היער שהתחדדה בתקופת השבי שלי תוכל לרמוז לי מתי הוא מתקרב.

שמעתי אותו כשנתקעתי בתוך סבך נוסף.
"קאתו?" הוא קרא, וקולו נשמע קרוב מאחורי. צמרמורת עברה בי. נאבקתי להשתחרר והענפים שרטו את עורי. שברתי את אלה שהיו לפני.
"קאתו?" קולו התקרב. זינקתי מתוך הסבך והתחלתי לרוץ. שמעתי רעש מכיוון הסבך. הוא ממש מאחוריי! לא ידעתי אם אני רחוקה מקצה היער, אם יש לי בכלל סיכוי להתחמק. רצתי כמה שיותר מהר בין העצים. דילגתי מעל שורשים בולטים.
"קאתו!" הוא עבר את הסבך. ידעתי שהוא ישיג אותי. שלפתי את הסכין תוך כדי ריצה והעפתי ממנו את העלים העוטפים. שמעתי את צעדיו המתקרבים. חמקתי מהתנגשות בעץ. יד אחזה בזרועי. ניסיתי להמשיך, אך הוא עצר ואחיזתו החזקה לא רפתה. כמעט נפלתי, החזרתי לעצמי את שיווי המשקל, הסתובבתי וניסיתי לדקור אותו. הוא התחמק ברגע האחרון מהלהב, אך עזב את זרועי ואני נפלתי. ניסיתי לקום, אך הוא היה מהיר ממני, התכופף ותלש את הסכין מבין אצבעותיי.
שכבתי והתנשמתי והבטתי בו. עיניו הבריקו ועורו היה מכוסה זיעה. הוא הסתכל על הסכין שבידו, ואז עלי ומבע של עלבון עלה על פניו.
"קאתו?" הוא שאל.
"ליאאו," קראתי. "קוראים לי ליאאו!"
הוא לא השיב, רק המשיך להסתכל עלי ועל הסכין לסירוגין. עיניו המבריקות הצטמצמו.
ידעתי שהוא לא מבין את השפה שלי, אבל קיוויתי שיבין את הנימה שלי וצעקתי, "אני הולכת הביתה! אם אתה רוצה ילדים תעשו את זה אחד לשני, לא לי!"
קמתי וצעדתי צעד אחד לאחור. "אני לא מוכנה שתחזיק אותי שם יותר."
נגעתי בבטן שלי וסימנתי בידי לשלילה.
"אתה לא יכול לעשות לי מה שאתה רוצה רק כי אתה מאכיל אותי!" צעקתי. עיניי התמלאו דמעות, אבל ניגבתי אותן ופסעתי עוד צעד לאחור. סימנתי שוב על בטני ולשלילה. הוא חייב להבין את זה.
"ליאאו," אמרתי וטפחתי על החזה שלי. החוויתי לאחור, "הולכת!" אמרתי.
הסתובבתי וחזרתי ללכת מבלי להסתכל לאחור. בתחילה היה שקט, ואז שמעתי צעדי ריצה וזרועי נלפתה שוב. הוא סובב אותי אליו. הסכין כבר לא היה בידו. דמעות זלגו מעיניי. הוא שלח את ידו השנייה וניגב אותן. עיניו עוד ברקו, אבל משהו השתנה בהבעת פניו. הוא משך אותי לכיוון אחר מזה שבאנו ממנו. לא הצלחתי לחלץ את ידי הלפותה ונאלצתי ללכת אִתו. עיניי נרטבו שוב. הוא לא יקבל ממני עוד ילדים, החלטתי. גם חולה ורועדת אזחל ואשיג סכין נוסף, ואוציא אותם מהבטן שלי בכוחות עצמי. איש לא ישתמש בי יותר נגד רצוני.
הלכנו זמן רב. הוא משך אותי בעד סבך. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו אך הוא רק הידק את אצבעותיו יותר. נמר עצים נשף עלינו אך נשאר על הענף שעמד עליו. הסתכלתי סביב תוך כדי הליכה. לא ידעתי איפה אנחנו, אבל הייתי בטוחה שזה לא הכיוון למערה. לאן הוא לוקח אותי? אולי החליט לתת אותי לצ'יקוקו אחר למרות שהוא כבר מוכן להשתיל בי את הילדים שלו?
הוא עצר לבסוף ושחרר את זרועי. עמדתי והבטתי בו, לא בטוחה מה לעשות. היו עצים מסביב. הבעתו הפכה מיוסרת. הוא רכן מעט לפנים, השפתיים בבטנו נפתחו והאיבר הנחשי הגיח מהן החוצה. הפסקתי לנשום, וצעדתי צעד אחד לאחור. זרם דקיק נשפך מהאיבר הנחשי על האדמה ובתוכו כדור קטן לבן, ואז אחד נוסף. האיבר הנחשי חזר לבטנו והשפתיים נסגרו. הוא הזדקף והברק בעיניו החל לדעוך.
"ליאאו, הולה," הוא אמר וסימן בידו.
הסתכלתי סביב. זיהיתי את המקום. כאן הוא מצא אותי עם רגל שבורה. לידנו העלייה ממנה נפלתי שהובילה לעצים המסומנים. הוא משחרר אותי. נותן לי ללכת. והוא אפילו השתמש בשם שלי לראשונה.
הבטתי בו שוב, בצ'יקוקו הזה שהחזיק אותי בשבי כל כך הרבה זמן. הוא גרם לי סבל. אבל הוא גם היה טוב אלי בדרך כלל, וריפא את הרגל השבורה שלי. בתנאים אחרים יכולנו להיות חברים.
"תודה," אמרתי וחיבקתי אותו. הוא החזיר את החיבוק וליטף את ראשי. אז שוב החווה בידו.
"שלום," אמרתי לו, הסתובבתי ועליתי אל העצים המסומנים. העפתי עוד מבט לאחור וראיתי אותו רוכן ואוסף את שתי הביצים שנפלו על האדמה. לא ידעתי אם הן אבדו או שיש דרך אחרת לגדל אותן. החזרתי את מבטי לפנים, ובחנתי את העצים. מצאתי את הסימונים, וראיתי שלאחרונה הם חודשו. אנשי הכפר דאגו שאוכל למצוא את הדרך. הלכתי בעקבותיהם חזרה הביתה.

יצאתי מבין העצים והלכתי אל הכפר. לא היה לי כיסוי אגן, אבל לא היה לי אכפת. היו סביבי בני אדם כמוני, וזה היה הדבר החשוב.
"ליאאו," קראה מישהי. הסתכלתי עליה וראיתי שזו דודתי. היא ספקה את כפותיה, עמדה לרגע מבלי לזוז, ואז רצה אלי, חיבקה אותי ופרצה בבכי.
בתוך דקות הייתי בתוך המולה גדולה, בוכייה, צוחקת ומחבקת. כשהוריי הגיעו בריצה בקושי הצליחו להבקיע לעצמם דרך. אמי חפנה אותי בזרועותיה, ואני חיבקתי אותה בחזרה.
"איפה היית, ילדה שלי?" שאלה ודמעות שמחה זלגו מעיניה.
"בשבי של צ'יקוקו," אמרתי, וחשבתי שעלי למצוא את הכפר שבורו בא ממנו, לספר לאנשיו שהוא עוד חי. אולי אפשר להציל אותו.
דממה השתררה. אימי אחזה בכתפי, הביטה הישר לעיניי ואז השפילה את מבטה אל הצלקת שעל בטני.
"מה הוא עשה לך?" שאלה.

המספרת הרחיבה את סיפוריה על הצ'יקוקו. מעכשיו יכלה להפחיד את הילדים בצורה מפורטת ומדויקת יותר. לפעמים היה נדמה לי שהיא מאושרת ממה שקרה לי.
לדאבוני גיליתי שאלסונה חיכה לי. הוא היה בטוח כל הזמן שאחזור, ולא התארס לאף אחת אחרת. כמה ימים לאחר שחזרתי הביתה הוא חזר עם הוריו ומתנות האירוסין. ראיתי אותם מתקרבים כשהייתי בגינת הבית ועקרתי עשבים. כבר לא פחדתי ממנו. הוא היה רק נער עלוב, שבגללו נפלתי בידי הצ'יקוקו. הרמתי אבן גדולה, וכשהם התקרבו הנפתי אותה מוכנה לזריקה.
"לך מפה," אמרתי, "או שאשבור לך את הראש."
"אבל…" הוא אמר, והושיט מולי את אלומת הירק. "חיכיתי לך יותר משנה."
"אני לעולם לא אתחתן אִתך," אמרתי. "איש לא יכריח אותי." הנעתי את ידי לאחור כמתכוננת לקלוע את האבן למצחו, אך אביו של אלסונה אמר משהו בקול שקט, ושלושתם הסתובבו וחזרו לביתם.
השלכתי את האבן על הקרקע. מעכשיו אנהל את חיי בעצמי.

סיימתי להכין את הצרור שלי, וקשרתי את שוליו כשאני יוצרת מהם לולאה שאפשר להשחיל בעדה את הכתף. הוא היה מלא באגוזים, בפירות מיובשים, בקמח ובפיתות טריות, שיהיו לי לימים הראשונים. היו בו גם כמה כיסויי אגן נקיים, סכינים, ותכשיטים שניתן יהיה להחליף תמורת מזון בכפרים האחרים, אם לא אמצא מספיק בדרך. העמסתי נאד מים מלא על כתפי.
"מתי תחזרי?" שאל אבי, שהסתכל בי במבט עצוב.
"כשאמצא את הכפר של בורו או כשאתייאש מלמצוא אותו," אמרתי והעמסתי את הצרור על כתפי. ידעתי שלא אמצא מנוח בביתי עד שאאתר את משפחתו של האיש האומלל והשבור ואספר לה מה עלה בגורלו.
התכופפתי לנשק את אחותי הקטנה ויצאתי מהבית.
יצאתי למסע מסביב ליער. לאחר שמצאתי את משפחתו של ילד בשם בוראו שנעלם לפני תריסר שנים חזרתי הביתה. ליער לא נכנסתי שוב לעולם.

איור הכריכה: עדי אלקין.