הסיפור שלפניכם התפרסם לראשונה בגיליון 23 של כתב העת "חלומות באספמיה" ומובא כאן באדיבות המחברת. הסיפור נערך על ידי רמי שלהבת.

תבחרי.
פלאפל עם חומוס או עם טחינה?
תבחרי.
את מי את אוהבת יותר, את אמא או את אבא?
תבחרי!
את נולדת עם הידיעה איך תמותי, עם כל הזיכרונות שלך צבורים לאחור.
תראי איך תמותי. בגיל שבעים וחמש ויומיים. את מתה במיטה, ואת יודעת שזו לא המיטה שלך. את לא יכולה לשנות את המוות שלך. את הנשימה האחרונה, הכואבת. את הידיעה שמה שהמתנת לו קורה עכשיו.
הצד השני של המיטה ריק, אבל חם. את יכולה לבחור רק מי יהיה שם.
חתול. אישה. גבר. ילד.
תבחרי.
~~~~~~~~~~
אני וההשתקפויות שלי עולות לאוטובוס. בחוץ חם, ולח, ואביך. הכול נצבע בצהוב שמערפל את הבניינים וגורם לכולם להראות כמו שלדים מוכי מחלות. המדים שלי לוחצים במפשעה ויותר מדי גברים נועצים מבט בחזה שלי.
חלק מהמקומות תפוסים. ההשתקפויות של האחרים מסתכלות ימינה ושמאלה, בוחרות מקום בלי לדעת איך העתיד שלהן יושפע מהבחירה.
אני יודעת מה אני בוחרת. אני הולכת בעקבות ההשתקפויות שלי שמתחתנות. אני יכולה לראות אותן בהיריון, עם ילדים, עם בעל משופם. אני לא מבינה איך אוהב שפם בעוד כמה שנים, אבל אני כבר רואה אותו.
אחת מההשתקפויות שלי מתיישבת בספסל השלישי. לרגע נדמה לי שהיא מסתכלת אלי בחזרה. הן עושות את זה לפעמים. מישהי נדחקת ועוברת על פניי. תיק הגב שלה נחבט בי והיא אפילו לא מתנצלת. הכומתה שלה היא של חיל הים. היא בטח מכשפת מים או אוויר. ההשתקפות שלה עוברת דרכי והיא מתיישבת ליד ההשתקפות שלי בספסל הקדמי. הן מיד מתחילות לדבר. אני רואה אותן הופכות לחברות, מזדקנות ביחד.
היא יכולה להיות מי שנמצאת לידי כשאני מתה, מלטפת את מצחי כשאני נושמת בפעם האחרונה. אבל אני לא רוצה את זה. ההשתקפות שלי נטולת ילדים בעתיד הזה. ההורים שלי לא מביטים בי באושר כשאני הולכת לחופה.
בחרתי את העתיד שלי לפני שנים. הייתי בת שבע, קצת אחרי האבחון הסופי, ואבא שלי לקח אותי לחתונה, הצביע על הכלה ואמר, "יום אחד גם אני אלווה אותך לבעלך". אבא שלי לא רואה עתיד. הוא אפילו לא מכשף. אבל הוא אוהב אותי ותמיד דאג לי, ואני רוצה שיהיה מאושר.
ההשתקפות שלי בספסל הקדמי מתחילה להתפוגג. היא רק קצה, אפשרות רחוקה כל כך מהמציאות שהיא לא יכולה להתקיים. אני לא ממתינה לראות אותה נעלמת. צפייה בקצוות עושה לי כאבי ראש.
המקום שלי הוא בספסל העשירי מימין, ליד החלון. זה המקום שרוב ההשתקפויות שלי בוחרות בו. כולנו רוצות אותו דבר.
מישהו כבר יושב שם.
הוא מצמיד את מצחו לחלון, לא מודע להשתקפויות שלי שמתיישבות עליו, דרכו. אני נעמדת ליד המושב החיצוני. הוא מרים את ראשו. יש לו שיער חום קצוץ בתספורת צבאית, מדים מגוהצים מדי, עיניים חומות. פנים מלאות פצעוני בגרות. הוא נראה כמו נער מתבגר שבטעות הוכנס למדים. אני תוהה אם גם הוא מרגיש מחופש לחייל.
"את רוצה לשבת ליד החלון?" קולו צרוד, כמו מישהו שבכה יותר מדי. יש לו מעט השתקפויות, אף אחת מהן לא בבגדים אזרחיים. כולן נראות על סף בגרות. אני מריצה את ההשתקפויות שלו קדימה. יש שם שתיים עם פסים מדממים בפרקי הידיים ואחת עם סימני שפשוף על הצוואר.
עוד מתאבד.
אני יכולה להגיד לו משהו, לשאול אותו למה הוא מנסה להרוג את עצמו, אבל הוא לא רואה עתיד. הוא חי בהווה בלבד ולא רואה את מה שאני רואה. לא שואלים מתאבדים למה הם מנסים להרוג את עצמם רגע אחרי שפוגשים אותם. למדתי את זה בגיל חמש, כשפגשתי את המתאבד הראשון שלי וההשתקפות שלו עברה דרכי, בראש מרוטש.
ההשתקפויות שלי נעות במקומן, אחת מסדרת את הצווארון, אחרת מעבירה יד על התספורת הצה"לית הקצוצה שלה, עוד אחת מחטטת בכיסים, או נזכרת שהמסטיק כבר נאכל ונזרק. עשרות השתקפויות מונחות זו על גבי זו, על גבי נער מתבגר במדים שיושב במקום שלי.
"פשוט…" הוא עוצר לרגע, "אני מעדיף לא להיות קרוב מדי לאחרים. אם זה בסדר. נתחלף כשהאוטובוס יתחיל לזוז ואנשים יפסיקו ללכת."
רק עכשיו אני מבחינה בידו. האצבע הראשונה והשנייה צמודות, מחוות עיגול. מכשף נפש. בבירור לא רואה עתיד, אחרת לא היינו צריכים לדבר. אמפת. ההשתקפויות שלי החליטו להתיישב על אמפת. אני נוזפת בהן בלבי. הן אמורות להנחות אותי.
אני מביטה אל המושבים האחרים. יש השתקפויות שלי שהתפזרו, כולן במקומות שכבר תפוסים. אני מביטה בחזרה למטה, אל המושב הריק שליד האמפת. יש לי הרגשה שאני לא הראשונה שנעצרה ליד המושב הזה. אני רק הראשונה שכישוף נפש לא מפריע לה.
"זה בסדר." אני מתיישבת, וכל ההשתקפויות שלי קורסות בבת אחת למקום שבו אני נמצאת. אף אחת לא נותרת במקום שבו האמפת יושב. ההווה מתקבע מחדש.
אני מריצה את ההשתקפויות שלי לפנים. כולנו בהיריון. לכולנו יש ילדים. לכולנו יש הורים מאושרים. כולנו נורמליות, בדיוק כמו האחיות שלנו.
"אני גבע." הוא נע במקומו, מתרחק ממני, מקפיד לא לגעת בי בטעות. ההשתקפויות שלי נוצרות מחדש במקום שבו התיישבתי, נעות ימינה ושמאלה. אחת מהן מתקרבת אל גבע ומושכת בצווארונו. ההשתקפות של גבע מביטה בהשתקפות שלי והן מתחילות לצחוק.
"תמר." אני מתרחקת ממנו. באוטובוס הזה, בניגוד לכל אוטובוס אחר שהייתי בו, אני לא צריכה לסמן באצבעות. אני יכולה להגיד בשקט, "אני רואת עתיד."
עיניו נפערות, רק לרגע. כל ההשתקפויות שלו מביטות בכל ההשתקפויות שלי. כולנו אמרנו אותו דבר. אני תוהה אם גם ההשתקפות שלי במושב הקדמי אמרה את זה עכשיו, או שהיא התפוגגה כבר.
"אני אמפת."
אני ממתינה שהוא יגיד שהוא לא פגש רואת עתיד בעבר, או שישאל איפה ערכת הקפה שלי, או כל אחת מהתגובות המטופשות שיש לאנשים שמגלים מה אני.
"את לא צריכה לדאוג לגעת בי." הוא מסמיק מיד. "זה לא יצא נכון. אני מתכוון…" הוא מוחה את כפות ידיו על מכנסי המדים שלו, "… שמה שאומרים עלינו? זה לא נכון. אנחנו לא… זה שאת נוגעת באמפת בטעות לא אומר שהוא יכול לקרוא עליך הכול. צריך הסכמה מפורשת." הוא פורש את כפות ידיו על מכנסיו.
כל ההשתקפויות שלו מביטות להשתקפויות שלי בעיניים. אף אחת מהן לא נועצת לי מבט בחזה או מנסה להתקרב אלי. חלקן מסיימות את המשפט בטון שונה מעט, אבל כל ההשתקפויות שלו אומרות בדיוק אותו דבר לכל ההשתקפויות שלי. השתקפויות אחידות אומרות שההזדמנויות עומדות להיגמר, שכבר לא נותרו ברירות. אבל הוא נראה רגיל לגמרי. אם לא הייתי רואת עתיד לא הייתי מבחינה במשהו שונה אצלו.
"אני לא דואגת." אני מחייכת, "אם תקרא אותי בלי רשות אני אבחר את העתיד שבו אני בועטת לך בביצים." אנשים נבהלים כשאני אומרת את זה. אף אחד לא מצפה מהתימנייה הקטנה שתאיים על אחרים, או שתשתמש במילים גסות. אבא שלי לימד אותי את הטריק הזה.
הוא בוהה בי לרגע, ומתחיל לצחוק. "טוב."
ההשתקפויות שלו לא צוחקות. הוא בחר את האפשרות היחידה שאף אחת מההשתקפויות שלו לא קיימת בה. הוא לא שואל איך אני בוחרת את העתיד, או מה העתיד שלו. אם הייתי מקשיבה טוב יותר להשתקפויות שלו הייתי רואה שהוא לעולם לא ישאל אותי על העתיד שלו. אבל אני טועה ולא בודקת את ההשתקפויות שלו לעומק.
המושב של גבע ושלי בודד בשקט שלו. מכשפי הרוח במושבים בצד השני של המעבר יוצרים משבים על עצמם. מאחורינו יושבת מכשפת מים שיוצרת נטיפי קרח עליה ועל מכשפת האש שלצדה. הן מדברות בקול רם על מכשפי הנפש המסכנים שלא מסוגלים לדאוג לעצמם.
גבע מחווה בראשו אליהם, "את יכולה לבחור את העתיד שבו הם פחות נפוחים?"
"אתה יכול לדחוף אותם להיות פחות נפוחים?" אני מחקה את הנימה שלו. אנשים תמיד רוצים שאשנה את העתיד עבורם. הם לא מבינים את ההשלכות שיש לכל פעולה.
חיוכו נעלם. "זה לא מנומס. וגם נורא מסובך." הוא כוסס את אצבעו, "אני יכול לעשות את זה לרגילים, אבל לא ממש טוב."
כל ההשתקפויות שלו שומטות את כתפיהן ביחד. השתקפות אחת נעלמת. אני בוהה בו. מעולם לא ראיתי השתקפות נעלמת בגלל שאלה אחת. הן נעלמות בגלל החלטות משמעותיות, כמו לא לחצות כביש סואן או לקנות את התרופה הלא נכונה. השתקפות שנעלמה היא עתיד שלעולם לא יוכל להתקיים, אפילו לא אם עושים מעקף.
גבע מוציא את האצבע הכסוסה מפיו ובוחן אותה, בלי להביט בי. "אמפתים טובים יודעים להשיג את התוצאה שהם רוצים. אני…" הוא לא מסיים את המשפט. רק מושך בכתפיו ושותק.
אני מסתכלת אל ההשתקפויות של מכשפי האוויר בצד השני של המעבר ומריצה אותן קדימה. הן מזדקנות מול עיניי. שום דבר מעניין לא קורה להן. "שניהם ישמינו נורא, ולזה שיושב ליד החלון תהיה אישה מכוערת עם פן גרוע."
גבע מחייך אלי, חיוך קצר, ונשען לאחור. הוא מרים את רגליו ומשעין את הברכיים על המושב שלפנינו. כל ההשתקפויות שלו עושות אותה תנועה  בדיוק, חוץ מאחת שמביטה החוצה מהחלון.
הוא מביט בי מלמטה, "כשתרצי להחליף מושבים, תגידי."
אני מחקה את התנועה שלו, "אני בסדר."
האוטובוס מתניע. יוצאים.
ההשתקפויות שלי מלחששות סביבי. כל אחת יוזמת שיחה אחרת עם ההשתקפויות של גבע. יש יותר השתקפויות שלי מהשתקפויות של גבע, כך שהרבה מהן שואלות אותה שאלה.
אני בוחרת את השאלה שרובן שואלות. אני משעינה את ראשי על המושב ומביטה בגבע. הוא וההשתקפויות שלו מחזירים את המבט. "מה השאלות הכי מעצבנות ששואלים אותך?"
גבע מחייך, "אז מה שלומי היום?" הוא נשמע כמו מורה.
"מה כדאי לי ללבוש?" אני מחקה את קולו.
חיוכו מתרחב, "תעשה שהיא תתאהב בי."
אני צוחקת, "מה את חושבת על טארוט?"
גבע זוקף את אצבעו, "פסיכיאטרים. אצלי זה תמיד פסיכיאטרים."
אני נדה בראשי, "לשלוח אמפת לפסיכיאטר זה כמו…"
"לשלוח רואת עתיד לאסטרולוגית?" גבע מרים גבה.
אני מחייכת אליו ואל ההשתקפויות שלו. "יותר כמו להציב רואת עתיד במודיעין." אני מסובבת את ראשי לפנים, "כבר עכשיו אני יודעת שיהיה לי משעמם ושאבזבז את הזמן במשך שלוש שנים באיזה מוצב טיפשי בגולן." שתי השתקפויות שלי מהנהנות לי בראשן. הן עושות את זה לפעמים, מגיבות לדברים שאני אומרת בהווה שלי, שלא קיים בהווה שלהן.
גבע נושך את שפתיו. אני מביטה בו מזווית העין. כל ההשתקפויות שלו מביטות לפנים. "את כבר יודעת מה יקרה איתך בעוד שלוש שנים?"
אני מהנהנת בלי להסתובב אליו.
"כמה זמן קדימה את רואה?"
כולם שואלים את זה. תמיד. אף אחד לא רוצה לדעת את התשובה באמת, אבל בהשתקפויות שלו יש משהו שונה. כולן נראות מתוחות.
"עד המוות," אני עונה.
אני מצפה לראות אותו מתכווץ, נבהל. במקום זה הוא מסובב אלי את ראשו. "איזו הקלה." הוא מחזיר את מבטו לפנים, "הלוואי שיכולתי לראות את זה." הוא לוחש.
"את המוות שלך?" הפה שלי מוציא מילים לפני שאני מספיקה לעצור את עצמי.
גבע מושך בכתפיו, "אני רק רוצה שזה ייגמר כבר." הוא מתנער ומביט בי. "כלומר הצבא. כן."
"בטח." אני מהנהנת. הוא מחייך. השקר ברור על פניו ועל פני ההשתקפויות שלו. אני מחייכת בחזרה. "הטירונות כבר הספיקה לי לגמרי."
גבע מתופף על ברכו, "תבחרי את העתיד שבו את משתחררת מצה"ל בעוד שעה."
אני מרימה את ראשי ומביטה סביבי. יש השתקפות אחת שלי שמחליפה לבגדים אזרחיים בעוד חודשיים. היא יושבת במושב האחורי ורבה עם ההשתקפות של מכשפת האש שיושבת שם. אני מאיצה את הזמן קדימה. ההשתקפות נעשית רזה יותר ומגדלת חתולים. היא רוקדת ביער ושרה משהו על חבריי העצים השמחים. היא מתה מוקפת בעשרות חתולים. אני מסתובבת חזרה אל גבע.
"אני יכולה. אבל אז אני אהיה אחת מהפסיכיות הניו־אייג'יות שמתקשרות עם הטבע."
גבע מושיט את ידיו לפנים, לדמות מאזניים. "צה"ל מול ניו־אייג'. המממ…" הוא מעיף בי מבט מזווית עינו.
"אני לא נראית טוב בשמלה." אני טופחת על ירכיי.
"גם אני לא," הוא קורץ, ושנינו צוחקים.
שעות מאוחר יותר, כשאנחנו מגיעים לבסיס ליד ירוחם, אני כבר יודעת שיש לגבע אח בכור שלומד רפואה בעתודה, שהוא שונא מלפפונים חמוצים, ושהוא מסיט את השיחה כל פעם שמדברים על התקופה שלפני הגיוס. בתמורה סיפרתי לו על המשפחה שלי, על ההורים שלחצו שאלך למגמה ריאלית למרות ההשתקפויות שלי שהעדיפו להרחיב ספרות ואנגלית. השווינו סיפורים מהמיונים בצו ראשון. הוא נתקל באותה מראיינת כמוני, שחייבה גם אותו לענות על עשרות שאלות אישיות וחסרות משמעות, כי היה ברור מההתחלה שנגיע למודיעין. לא שלחו מכשפי נפש לשרת באף חיל אחר. מכשפי אש, אוויר, אדמה או מים יכלו לשרת כלוחמים ביחידות מותאמות. רק לנו העתיד היה קבוע למשך כל השירות.
הבסיס מתגלה כערמת צריפונים מרובעים בלב גבעות טרשים. במרכז הבסיס מונף דגל ישראל, אבל את מגן הדוד מחליף כוכב מחומש מוקף בעיגול. אחת ההשתקפויות שלי אומרת לאחת ההשתקפויות של גבע שהם טעו ושהעיגול אמור להיות במרכז הכוכב המחומש. ההשתקפות של גבע עונה שחיל מודיעין מעולם לא הצטיין בתשומת לב לפרטים, ושתיהן צוחקות.
אני מוותרת על הבדיחה. היא נשמעת מטופשת.
גבע עוזר לי להוציא את התיק מתא המטען של האוטובוס. שני סמלים נובחים עלינו להתארגן בשלשות. ההשתקפויות שלי נעמדות בכל מקום באופן שנראה אקראי. אני מאיצה אותן קדימה, רק לוודא שלא יקרה משהו משמעותי לעתיד שאני מחפשת.
השתקפות אחת הולכת עם גבע. אני עוקבת אחריה במבטי. היא נעמדת לידו ומושיטה לו יד. ההשתקפות של גבע מהססת לרגע ולוחצת את ידה. החיוך על פני ההשתקפות של גבע גדול ואמיתי יותר מהחיוכים ששיגר אלי באוטובוס.
ההשתקפות שלי חוזרת לשורה ונעמדה בין מכשפת מים למכשפת אש. גבה זקוף יותר מההשתקפויות האחרות. היא נראית בטוחה יותר בעצמה. היא יודעת משהו שהן לא יודעות. אני חוזרת להביט בהווה. אני מרימה את התיק שלי והולכת אחרי גבע.
"חכה רגע." אני קוראת.
הוא נעמד ומסתובב אלי. אני מושיטה לו את ידי, "היה נחמד להכיר אותך."
הוא מהסס, בדיוק כמו ההשתקפות שלו, ולאחר רגע מושיט את ידו ולוחץ את שלי. אני מרגישה הקלה, שמחה מציפה אותי. את זה ההשתקפות שלי לא הראתה לי.
ההשתקפויות שלו נעות במקום, חסרות מנוחה. אני ממשיכה לאחוז בידו.
"עוד משהו?" קולו נשמע מאוכזב. זה לא היה החיוך שציפיתי לו.
אני מאיצה את ההשתקפויות שלו קדימה, רק קצת. אחת מהן מסבירה להשתקפות שלי שהוא יכול לקחת את הרגשות הקשים שלה ולעזור לה. אני חוזרת להווה ונועצת את מבטי בעיניו. "זה לא מגע לסמן הסכמה. זה להגיד שהיה לי נחמד להכיר אותך."
"את רוצה את זה בחזרה?" הוא שואל, ומזדקף מעט.
עכשיו אני מבינה. הוא לקח חלק מהרגשות שלי, את הפחד והחשש מהעתיד. אני רגילה מדי לחשוב על מה שמצפים מרואי עתיד. לא חשבתי שאמפת רגיל שמבקשים ממנו להחליק את הרגשות.
"כן. אלה הרגשות שלי. אני מסוגלת להתמודד איתם." אני מהדקת את לחיצתי.
פניו של גבע מתמלאים בבלבול. אני מתמקדת. מי ששאל אותי לא היה גבע אלא השתקפות שלו. גבע במציאות שואל, "את רוצה את זה בחזרה?" ופתאום פניו מתבהרות. "אז ככה זה כשרואים את העתיד." הוא מחייך, "איזה יופי."
הוא הראשון שמתלהב מזה שאני לא תמיד נמצאת בזמן הנכון. אני מתלבטת מה התגובה המתאימה, אבל אז המועקה שלי חוזרת. חוסר השייכות, הפחד מהימים הבאים וחוסר הרצון להשאר בבסיס הזה מציפים אותי מחדש.
"זה הכל." גבע עדיין אוחז בידי.
הפעם אני מוודאת שאני מדברת עם גבע שבמציאות לפני שאני עונה, "תודה."
הוא מחייך את אותו חיוך שראיתי מההשתקפות שלו, ואני מחזירה לו חיוך והולכת אל השלשה שלי, להפוך להשתקפות שלי שעמדה בין מכשפת המים למכשפת האש, ומנסה להבין מה השתנה.
רק למחרת, במסדר הבוקר, אני רואה שיש לגבע השתקפות אחת חדשה. היא קלושה וכמעט בלתי נראית, שארית של עתיד שהסיכוי שיתרחש אפסי, אבל היא שם. אחת ההשתקפויות שלי מנופפת אליה.
~~~~~~~~~~
השבועיים הראשונים זהים לשבועיים הראשונים בכל קורס מקצועי, לפחות לפי הסיפורים. שיעורי בטיחות נשק, תורנויות מטבח, תרגילי כושר.
שכנתי לחדר היא מכשפת אש. קוראים לה ורד. כל בוקר היא מסדרת מחדש את כל הדברים שלה בארונית ומבלה חצי שעה בשטיפה וייבוש של השיער שלה, במריחת קרמים ובדיבור. היא מסוגלת להתחיל שיחה על צבע שרוכי הנעליים שלנו ולסיים אותה אחרי שעה בלי לשנות את הנושא, תוך שהיא מחליפה באופן קבוע את כל האל"פים בגוף ראשון עתיד ביו"דים. החברה הכי טובה שלה היא מכשפת מים בשם שוש. הן נפגשו באוטובוס לבסיס ומאז שוש מבלה את כל הערבים שלה בשכיבה על הגב במיטה של ורד ובפריקת כעס על החבר שלה שלא עונה לה לטלפון, ולא מדבר איתה מספיק כשהוא כבר עונה.
כל ערב אני בורחת מהן. אני מתחילה להכיר את השבילים שבהם גבע מסתובב, ונתקלת בו באופן מכוון.
"שק"ם?" הוא מצדיע לי בשטר של חמישה שקלים.
אני מלטפת את הבטן שלי. "אני חושבת שאני צריכה להתחיל לשמור."
גבע טופח על שכמי, "את נראית מעולה. וראיתי איך רצת הבוקר. הרווחת את הטורטית שלך ביושר." הוא שולף עוד שטר מהכיס, "חוץ מזה, ידוע שאם את לא משלמת על האוכל הקלוריות לא נספרות."
אני מחייכת אליו, "אתה לא חייב להזמין אותי כל הזמן לשוקולד."
גבע מחייך אלי בחזרה, אבל החיוך שלו לא מלא. "ואת לא חייבת לבלות איתי את כל הערבים שלך."
"השותפה שלי לחדר משגעת אותי," אני עונה מהר, לפני שההשתקפויות שלי יבלבלו אותי במשפטים אחרים.
"בטח," הוא אומר, אבל משהו בטון שלו נשמע לי מוזר. אני הולכת איתו לשק"ם ומנסה להבין על מה הוא מדבר. אף אחת מההשתקפויות שלי לא משתפת פעולה. כולן שותקות או מדברות על ענינים לא קשורים. רק אחת שואלת אותו, אבל היא קצה ואני בקושי שומעת אותה.
גבע קונה לשנינו טורטית, ואנחנו משיקים את החטיפים כאילו הם גביעי יין.
אנחנו מתיישבים מאחורי הביתנים הקטנים הנטושים בקצה הבסיס. יש לנו עוד חצי שעה לפני שאנחנו צריכים לחזור לחדר. גבע מסתכל אל האופק המלוכלך באבק ובחמסין. אחת ההשתקפויות שלו מזמזמת שיר שאני לא מכירה.
"למה הגבת ככה לגבי ורד?" אני לא יכולה לעצור את הסקרנות שלי יותר. ההשתקפויות שלי מזדקפות, אבל אף אחת לא משתנה. רק הקצה מתחזקת.
גבע מעיף אלי מבט קצר וחוזר להביט אל האופק. "היא יפה. לא?"
"היא נראית בסדר." אני מבולבלת מהתגובה שלו. "אתה רוצה שאכיר ביניכם?"
גבע פורץ בצחוק, "בבקשה, לא." הוא משתלט על עצמו ומתיישר. "את באמת…" הוא מסתכל אלי, "תמר, את יודעת שיש לי חבר, נכון?"
אני בקושי מצליחה להשתלט על הבעתה.
גבע מגרד את ראשו, "אמרת שהסתכלת על מה ש…"
אני נעמדת. ההשתקפויות שלי נעמדות איתי. הקצה, שהפכה להשתקפות ממשית, נשארת לשבת וממשיכה לדבר עם גבע. אני פוסעת אחורה, מתרחקת ממנו.
גבע נעמד מולי, כפות ידיו פרושות אלי, כמנסה להרגיע חיה מבוהלת. "חשבתי שאת יודעת, אני מצטער. לא הייתי צריך להפיל את זה עליך."
אני בולעת את הגועל שלי. הוא אחד מאלה. לא היה לי שום רמז. הייתי צריכה להסתכל. הייתי צריכה לראות. אני מריצה את ההשתקפויות שלו בסחרחרה. קדימה ואחורה, עד שאני בקושי מסוגלת לעקוב אחריהן. יש רמזים, שהתעלמתי מהם במשך ימים. אני רואה עכשיו את הנער שאיתו. הם מחזיקים ידיים. הם…
יותר גרוע. אני רואה את ההשפעה של ההשתקפויות שלו על אלה שלי. אני מריצה את העתיד מהר מספיק כדי להבחין בשינוי שהוא יצר בלי שהבחנתי. יותר ויותר מאיתנו לא מתחתנות. ככל שאני מדברת איתו יותר בעתיד כך הקו שבו יש לי ילדים מתפוגג.
אני סוגרת את הקו הזה. לא מסוגלת להביט יותר. הוא מאלה, ואני צריכה להתרחק, מהר.
גבע עדיין עומד מולי. הוא שומט את ידיו. "אני מצטער, לא… לא התכוונתי…" קולו נחלש לקראת הסוף. אני לא עונה. אני מסתובבת ובורחת ממנו. הוא נשאר מאחור. לבד.
~~~~~~~~~~
במשך כל שאר החודש אני רואה את גבע רק מרחוק, כשהוא מטאטא שבילים או צובע גזעי עצים. הוא מעביר זמן בלתי סביר בעבודות חסרות תוחלת. אני לא רואה אותו מתרועע עם המכשפים האחרים, או אפילו מחליף הלצות לפני מסדרים. הוא נראה יותר ויותר כבוי ככל שהזמן עובר. אני לא יוזמת איתו שיחה, לא מנסה לתקשר איתו. הקצה שדיברה איתו נעלמה כבר. גם ההשתקפות הקלושה שלו שנוצרה אחרי הפעם הראשונה שדיברנו נעלמה.
פעם אחת אני רואה את הסמל של המחלקה שלו צועק עליו שהוא לא מגולח. אחת ההשתקפויות של גבע עונה ונעלמת מיד. אני ממצמצת. גבע רק עומד שם, סופג את הצעקות, נושך את שפתיו ולא מגיב.
כל ערב אני מריצה את ההשתקפויות שלי. ככל שאני רחוקה יותר מגבע כך ההשתקפויות שלי שהולכות בקו אחר מתפוגגות. רובנו עדיין מתחתנות, ההורים שלנו עדיין מקבלים אותנו ואוהבים אותנו. פעם אחת מופיעה השתקפות שמתאבלת על גבע. אני מהססת, ולאחר מכן מריצה אותה לאחור. נקודת המפנה היא בשק"ם. הוא הולך לקנות טורטית, מהסס ויוצא. הוא חוזר לחדר שלו ונשאר שם יותר מדי זמן לבד.
אני לא רוצה קשר איתו, אבל לא רוצה שימות. לא כל עוד אני בסביבה. אני מסיטה את ההווה מעט, בוחרת את העתיד שבו ורד מחליטה ללכת לשק"ם לקנות לעצמה עוד משקה דיאטתי ונעצרת לדבר עם גבע. היא חטטנית כזאת שעד שהיא מסיימת לתחקר אותו מגיע מסדר הערב וגבע מאבד את ההזדמנות. ההשתקפות המתאבלת נעלמת ואני הולכת לישון.
אחרי חודש מתחילים השיעורים. חדרי הלימוד נמצאים בשורת הצריפים שבקצה, על כל דלת תלוי שלט קטן שמפריד אותנו על פי הכוחות שלנו.
החדר עם המשולש האדום על הדלת מלא במכשפי אש. הם לוקחים כיסאות מחדרים אחרים ויושבים על השולחנות. החדרים של מכשפי האוויר ומכשפי המים מלאים, אבל הם לא צריכים להוסיף כיסאות. בחדר של מכשפי האדמה יש חמישה עשר אנשים.
אני נכנסת לכיתה שעל דלתה מצויר עיגול לבן. היחיד שם הוא גבע. הוא יושב בכיסא, ראשו מונח על זרועותיו השלובות על השולחן. עיניו עצומות. אני סופרת. יש לו פחות מעשר השתקפויות.
אני מריצה את ההשתקפויות שלו קדימה ואחורה. הקרובה מביניהן שמנסה להתאבד עושה את זה בחבל שהיא מוצאת מאחורי הצריפים בשעת הניקיון בשבוע הבא. אני צריכה לבחור הווה שהוא לא יימצא בו בתורנות ניקיון, או לסדר שיהיה איתו מישהו. אני מריצה את ההשתקפויות קדימה ואחורה עד שאני מוצאת את העתיד הנכון. כדי לעבור אליו אני יוצאת מהחדר ומנופפת לשוש, שמנופפת לי בחזרה. הסמל של גבע רואה אותי מנופפת, ואני רואה את רצף ההשתקפויות שיוביל לזה שהוא יצמיד את שוש לגבע בתורנות הניקיון הקרובה. אני חוזרת לחדר אחרי שאני מוודאת שהרצף יוביל למקום הנכון.
"למה את עצובה?" גבע פוקח את עיניו.
אני מתיישבת בכיסא של השולחן שלידו. "חשבתי שאתה לא קורא אנשים בלי הזמנה מראש."
קולו שטוח. "זה גולש ממך. אני לא צריך לקרוא אותך כדי להרגיש את זה."
אני מניחה את ראשי על זרועותי ומביטה בעיניו. כל ההשתקפויות שלו מניחות את ראשיהן על ידיהן, אבל לא כולן מסתכלות בי. הן עדיין לא אחידות לגמרי. "למה אתה עושה כל הזמן עבודות רס"ר?"
"כי אני אידיוט." הוא נושך את שפתיו.
אחת ההשתקפויות שלו מסבה את ראשה ממני. אני לא מעזה לבקש ממנו לפרט. הוא נראה שונה. שביר. אבל הוא לא מת.
המפקדת שלנו נכנסת לחדר. היא נראית צעירה, מבוגרת ממני אולי בשנה. המדים שלה מתאימים לה. לא תלויים וצמודים מדי כמו אצלי. גבע לא מביט בי. שנינו מזדקפים בכיסאות.
ההשתקפויות שלה מביטות בגבע ואחר כך בי. הן מרוסנות להפליא, אבל שונות מספיק זו מזו. היא לא עומדת למות. היא פשוט יודעת לשלוט בעתיד שלה.
היא מביטה בגבע, "אמפת. נחמד." היא מסבה את מבטה אלי, "ואת רואת עתיד." ההשתקפויות שלה מחייכות אלי בבת אחת. אני לא מעזה להריץ אותן קדימה.
ההשתקפויות שלי לא מסודרות כמו שלה, ולא מחייכות בבת אחת כמו שלה. אני מזדקפת עוד קצת בכיסא. גבע יושב בצורה מרושלת, רגליו משורבבות קדימה. אחת ההשתקפויות שלי אומרת לו להזדקף. הוא מתעלם.
המפקדת מסתכלת אלי. "איך קוראים לי?"
אני בודקת את ההשתקפויות שלי. כולן מבולבלות, חסרות מענה. אחת מהן שומטת את ידיה לצדי גופה. אני מריצה אותן קדימה. בעוד שנה אחת מהן תדבר על היום הזה, אבל כשאני מנסה להקשיב לה היא בולעת את השם של המפקדת.
אני חוזרת להווה.
המפקדת שלנו מסתכלת אל גבע, "מה אני מרגישה?"
גבע מכווץ את גבותיו. הוא מזדקף במקומו. המפקדת שלנו מרימה את ידה, "הנה שאלה קלה יותר. אני אמפתית?"
גבע מניד בראשו. ההשתקפויות שלו רוכנות לפנים. הוא מרותק.
"אבל אני מצליחה לחסום אותך. איך אני עושה את זה?"
גבע פורש את ידיו על השולחן, "את בוחרת עתיד שבו אני לא מצליח לקרוא אותך." קולו נשמע מאומץ.
היא מניחה את ידיה מאחורי גבה ומזדקפת במקומה, "יש לנו במחזור הזה מאה ושלושים מכשפי יסודות ושני מכשפי נפש. אם אשאל אתכם מי חזק יותר, מה תענו?"
התשובה שהיא רוצה לשמוע ברורה. ההשתקפויות שלי עונות ביחד איתי, "אנחנו."
גבע ממלמל, "אנחנו" ומשתרע שוב בכיסאו. אני לא מצליחה להבין למה הוא מאבד עניין מהר כל כך.
המפקדת שלנו מחווה אל הדלת, "הם יכולים לשרוף, להקפיא, ליצור רעידות אדמה, להציף ולהעיף דברים. מכשפי יסודות השתתפו בכל קרב חשוב בהיסטוריה." היא רוכנת לפנים ופורשת את ידיה על השולחן שמולה, "אבל מכשפי נפש הכריעו את המלחמות. תמיד."
היא מצביעה אלי, "ראיית עתיד הייתה הגורם שהוזנח ב־85." היא מחווה אל גבע, "ובלי אמפתים לעולם לא היינו כובשים מחדש את סיני."
היא מזדקפת. "בחודשיים הקרובים אתם צריכים להפוך לחוליה מגובשת. אני אדאג אישית שתצאו מהקורס הזה כשאתם מסוגלים להגן על מוצבים ולהילחם בכוח תוקף." היא פונה אל הלוח ומציירת שרטוט גולמי של הבסיס שלנו. "אם אני צריכה להציב אתכם, מה המקום הכי טוב?"
במשך קרוב לשעתיים היא עוברת איתנו על התיאוריה של לחימת נפש בשטח בנוי, הפרדה בין כוח עוין לכוח ידידותי, דחיפה של עוינים ושימוש במשאבי הגדוד. חם לי, וככל שהיום מתקדם החדר שלנו נעשה דחוס יותר וחסר אוויר. כשהיא מסיימת היא משחררת אותנו להפסקה של חצי שעה.
מכשפי האש כבר נמצאים במגרש המסדרים, יורים זה על זה כדורי אש באופן מסונכרן ומציתים אביזרים שהושלכו אליהם.
גבע וההשתקפויות שלו מביטות לעבר השק"ם, "רוצה לאכול משהו?"
אני משערת שאנחנו בשביתת נשק, לפחות בינתיים. "אתה לא רוצה לראות אותם מציתים זה את זה?" אני מחווה אל מכשפי האש.
אחת ההשתקפויות של גבע נועצת את עיניה בעיניי. לא בעיני השתקפות שלי. "זה כואב מדי."
אני מביטה בהשתקפות, לא בגבע, מתרכזת, בוחרת את העתיד המתאים. אחת ההשתקפויות שלי שואלת, "אתה רוצה לדבר על זה?"
ההשתקפות של גבע פוכרת את אצבעותיה, "אף אחד ממילא לא רוצה להקשיב." והיא נעלמת. אני משתנקת. אני צריכה להריץ אותן עוד מעט כדי לגלות מה קרה, למה הוא נראה שטוח כל כך. בסופו של דבר אני מוצאת את ההשתקפות הנכונה. הנער שראיתי, בצד השני של שיחת טלפון. גבע מחניק את הבכי בצד שלנו של השיחה.
גבע בוהה בי, "הכל בסדר? אם כל כך חשוב לך אפשר להסתכל עליהם."
אני חוזרת להווה, "אני רעבה."
גבע מושך בכתפיו ומביט אל מגרש המסדרים, "אם כל כך לא נוח לך לידי, אל תדאגי. את לא חייבת להישאר."
הוא מסתובב ומתחיל ללכת ממני. אני רודפת אחריו ועוצרת אותו במגע בזרועו. הוא מסתובב אלי, שפתיו מכווצות.
"אני אשמח לאכול איתך." אני מביטה בעיניו, "אני לא… זה לא מה שאתה חושב."
"אני יכול להרגיש כמה לא נוח לך." קולו נשמע שקט, אבל ברור לי שהוא רק מעמיד פנים. הוא כולא את רגשותיו מאחורי הבעת הפנים הרגועה. אחת ההשתקפויות שלו אומרת, 'אני מרגיש את הבחילה שלך.'
ברקע מכשפי האש מיידים זה בזה כדורים מתלקחים. מכשפי המים יוצאים מחדרם ומעודדים אותם. אנחנו עומדים בשולי המגרש, אבל מבחינתם יכולנו באותה מידה להיות בעולם אחר.
אני שואלת בשקט. "איך זה מרגיש, לדעת מה כולם מרגישים?"
גבע מושך בכתפיו, "איך זה מרגיש, לדעת איך תמותי?"
"מרגיע," אני עונה מיד, בלי לעצור לחשוב על ההשלכות.
גבע מכניס את ידיו לכיסיו, "איך תמותי?"
אני מושכת בכתפיי ומחקה את התנועה של גבע. "יש המון אפשרויות. אבל הן תמיד נגמרות באותו תאריך. מה שחשוב היא הדרך, לא הסוף."
הוא פולט חיוך קצר, "את נשמעת כמו ספר עזרה עצמית."
כל תגובה שלי גורמת להשתקפויות שלו להבהב. אני לא מגיבה.
גבע נאנח, אנחה שקטה, קצרה, ומתחיל ללכת לכיוון השק"ם. לאט, מאפשר לי להדביק אותו. הוא בועט באבן. "זה נורא." הוא אומר לבסוף. "אם יכולתי לבחור לא הייתי רוצה להיות אמפת." הוא מרים את עיניו אלי, "את יכולה לבחור עתיד שבו אני לא אמפת?"
אני מנידה בראשי.
"אני תמיד יודע מה כולם מרגישים. כשאת…" הוא מושך בכתפיו ומסיט את מבטו בחזרה לשביל, "את יודעת. אני יכול להרגיש את הבחילה שלך." הוא ממלמל.
השתקפות אחת שלו מהבהבת פתאום. אני מביטה בה, מנסה להחזיק אותה במקומה. זה עתיד שבו הוא חוזר הביתה ומוצא ערימת תרופות במגרה של אחיו. כדי לעצור את העתיד הזה אני צריכה למנוע ממנו לצאת הביתה. עוד סוף שבוע שהוא יסגור בבסיס. כדי לעשות את זה אני צריכה לגרום לו להתרשל בתורנות הניקיון עם שוש. אני מחפשת את ההצטלבות שתאפשר לי את התוצאה הדרושה לי.
גבע מסתכל אל מעבר לכתפו, "יש שם משהו?"
"עתיד." אני עונה, בקושי מרוכזת בשיחה איתו. מצאתי. אני צריכה לגרום לשוש לצעוק עליו כי היא תהיה עצבנית על החבר שלה. בשביל זה אני צריכה לשלוח הודעה לחבר שלה מהסלולרי שלה שאומרת לו לא להתקשר אליה. אני מריצה את ההשתקפויות כדי למצוא את המקום להתערב.
גבע מכחכח בגרונו, ואני חוזרת להווה בבת אחת. יש לי עוד כמה דקות עד שאצטרך להתערב.
"אני יכולה לראות כמה אפשרויות. אחת מהן נמצאת שם." אני מצביעה אל מעבר לכתפו. אני לא מצליחה להבין מה לא בסדר איתה. למה היא מהבהבת ככה.
גבע זז מעט הצידה, מכסה את ההשתקפות שלו בגופו, "אז עכשיו אני העתיד הזה?"
אני עונה מבלי להתרכז, "לא. אתה לא יכול לבחור עתידים."
גבע מגרד את הזיפים שעל הקרקפת שלו, "את יכולה לראות הכל? נגיד, מתי הסמל המזדיין שלנו ימות?" השתקפות אחת שלו מוסיפה עוד כמה שמות תואר, והשתקפות אחרת אומרת שהוא כל הזמן מחפש את גבע, ומעמיס עליו עונשים ללא הצדקה.
אני עונה בו־זמנית לו ולהשתקפויות שלו, "אני יכולה לראות, אבל זה אירוע שלא משפיע עלי ישירות, ולכן הוא פחות ברור."
גבע חושב לרגע. הוא מביט בי, "את יכולה לבחור עתיד שבו אני לא בתורנות משרפה מחר? כי חם שם כמו בגיהינום."
"רק אם זה לא קצה." אני מהססת לרגע ומוסיפה, "אפשר גם לבחור קצה, אבל זה קשה. יש לזה השלכות נוראיות."
גבע עוקב אחרי כל מילה שאני אומרת. הוא מבין, אפילו שהוא לא רואה עתיד.
"נגיד שאתה הולך בנהר."
גבע פולט נחרה, "בקיץ? בישראל? באמצע המדבר?"
הוא חוזר ללכת לכיוון השק"ם. אנחנו משאירים את המגרש מאחורינו.
אני חובטת בו.
גבע מחייך. הוא נראה תמים, בלתי מזיק. "נהר." גבע מהנהן, "רחב כזה."
אני מסמנת בידי, "אתה יכול להסתכל עליו מרחוק, ואז לראות את הזרם המרכזי, לאן הוא הולך ומה קורה איתו."
גבע מחקה תנועה של שחיה, "ולשחות בתוכו. ויהיה לי קר ונעים."
אני מתעלמת מהבדיחה. "או שאתה יכול ללכת בקצה שלו ולהתמקד במה שקורה בו. ואז אתה יכול לראות פרטים שלא יכולת לראות קודם, אבל מאבד את המראה השלם."
גבע נוקש באצבעותיו, "אז את יכולה או לראות את הכל או את הקצה, אבל לא גם וגם?"
אני מהנהנת. "וכשמסתכלים בקצה תמיד יש השלכות, כי מאבדים את הזרם המרכזי."
"כמו?"
אחת ההשתקפויות שלי אומרת, "שההורים שלי מפסיקים לדבר איתי. שאני מתה לבד ובלי חברים. שאני ננטשת." השתקפות אחרת מתחילה להסביר על ההשלכות האמיתיות. על כאבי הראש שלא מרפים, על ההרגשה שהעולם כולו מתפרק סביבי. הייתה סיבה שרואי העתיד לא שינו את העולם. זה כאב מדי, ומי שניסה לשנות אירועים גדולים איבד לא פעם את שפיותו.
אני מושכת בכתפיי. "אם אתה מתמקד בקצה של הנהר אתה נופל על הפרצוף."
גבע נעמד. אנחנו רחוקים מהשק"ם וממגרש האימונים. אין אף אחד בסביבה. הוא מביט אלי. "אני יכול לקרוא אותך, בבקשה?"
אני נרתעת בלי לחשוב, "למה?"
גבע מושיט את ידו לפנים, "כי אני חושב שאת מפחדת מלהסתכל על העתיד האמיתי שלך."
אני לא נעה.
גבע משאיר את ידו מושטת בינינו, "את מדברת על התיאוריה של ראיית עתיד, וזה נורא מעניין, אבל את עושה את זה במקום לדבר על איך שאת מרגישה. אני אמפת. אני לא מסוגל להבין למה את מתכוונת כשאת מדברת על קצוות. אני כן מסוגל לקרוא אותך לעומק. אני יכול להגיד לך אם את יכולה להיות מאושרת."
"אני יכולה להסתכל לשם ולראות בעצמי." קולי נחנק.
גבע נד בראשו, "את יכולה לראות איך את מתנהגת, לא איך את מרגישה." הוא נשמע כמעט מתחנן, "בבקשה, אני מבטיח שזה יקל עליך. כשתבחרי את העתיד הזה לא תבלי את שארית חייך בלשאול את עצמך אם עתיד אחר לא היה מאושר יותר."
ההשתקפויות שלי מניחות את ידיהן בתוך ידו המושטת. זו אחר זו. אני האחרונה. ידו חמה, מיוזעת מעט.
הוא מביט בעיניי. "זה לא יכאב." ומחייך.
אני ממתינה. הוא לא נע. הוא שואף עמוקות ומשחרר את ידי. אני מושכת את ידי אלי ומשלבת את אצבעותי.
ההשתקפויות שלו דומות מדי. יש איחור קל בחלקן, אבל כולן נועצות בי את מבטן. משהו קרה. משהו השתנה בחודש שלא הייתי לידו. אני מאשימה את עצמי, ומיד מתחילה לתרץ. לא יכולתי לדעת. הוא רק ישב לידי באוטובוס. אני לא יכולה להגן על כולם כל הזמן. אבל אני יודעת שאני משקרת לעצמי.
"למה אתה רוצה להרוג את עצמך?" אני שואלת בשקט.
הוא מביט בעיניי. "כי כואב לי כל הזמן, וזה לא עובר. זה רק מחמיר."
אני מריצה את ההשתקפויות שלו לאחור, אני חייבת לדעת מה קרה. אני רואה את ההשפלות היומיות מהסמל. את ההתחצפויות של גבע שמובילות לעונשים חמורים יותר ויותר. עוד אחורה, לימים שהוא בילה בבהייה בקירות בלי יכולת לצאת מהמיטה. לחודשים שבהם הוא לא הצליח להרגיש דבר מבעד לשמיכה חונקת של כאב, וחודשים שבהם הוא הרגיש יותר מדי. אין נקודה אחת. אין מקום שאפשר היה לשנות כדי שהוא יהיה אחר.
הוא שוב אוחז בידי. "אנחנו לא מדברים עלי עכשיו. אנחנו מדברים עליך. את רוצה לשמוע את האמת, או את מה שאת רוצה לשמוע?"
ההשתקפויות שלו מהבהבות סביבנו. אני רואה איך המאמצים שלי מסיטים אותן רק מעט, לא מספיק. ההשתקפויות שלי עומדות מעל קברים פתוחים, אוחזות ורדים, מדברות. העצב שלהן מציף אותי. אני לא מכירה את הגבע שהן מתאבלות עליו, רק את הגבע שמולי.
"אל תעשה את זה." הדמעות של ההשתקפויות שלי מציפות אותי. "אין לי אף אחד שאני מכירה כאן חוץ ממך." אני מדברת עם ההשתקפויות שלו במקום איתו, אבל אף אחד מהם לא מקשיב לי ממילא.
אחת ההשתקפויות שלו מזכירה את הנער. רשף. מכשף אש. הוא בדרך לבוסטון, לקבל את המלגה שהצליח להשיג. הדיבור עליו גורם להשתקפויות של גבע להפסיק לנסות, לפחות לזמן קצר.
"אתה רוצה שאבדוק אם אתם ביחד? אני יכולה לבדוק את זה." המילים שופעות ממני. ההשתקפויות שלו לא אחידות לגמרי. עוד יש זמן. הוא עוד לא החליט.
גבע מניד בראשו בלי לנתק את עיניו מעיניי, "אנחנו לא ביחד. אם היינו ביחד היית מספרת לי לפני שרבנו."
הוא סומך עלי יותר ממה שאני סומכת על עצמי. אני מתחילה להבין שבדיוק כמו אצלי, אני הראשונה שדיברה איתו על כישוף נפש בלי להירתע. "אל תעשה את זה." הקול שלי נשבר, "בבקשה. יש לך עוד המון עתיד."
"באמת?" החיוך שלו כל כך אבוד, כל כך בודד.
אני מהנהנת.
הוא מתקרב אלי ומחבק אותי. במקום להירתע אני מחזירה לו חיבוק. יש לו ריח של מדים ודאודורנט שאני לא מכירה.
הוא נושף לאט, "זו הקלה. לדעת שיפסיק לכאוב. תודה." קולו נשמע שונה כשאנחנו כל כך קרובים.
אני מכריחה את עצמי להריץ את ההשתקפויות שלו. כל אחת מסיימת את חייה בצורה שונה. הצלקות שלהן, שראיתי ביום הראשון שבו נפגשנו, ברורות יותר עכשיו. שתיים בולעות תרופות. אחת חותכת את הוורידים שלה. אחת תולה את עצמה. גבע שמולי נראה מציאותי לחלוטין.
"איך זה נראה?" גבע מלטף את גבי. "לראות את העתיד?"
אני ממלמלת לכתף שלו. "זה כמו שקפים. הם מצטברים אחד על השני, וכשהם מתאחדים אז זה העתיד שקורה."
גבע מתרחק ממני. אני מוחה את עיניי שוב.
"ואיך אני נראה?" הוא מצביע מעל לכתפו, "העתיד הזה עדיין כאן?"
אני לא צריכה להסתכל כדי לענות. "כן."
"אז השקפים עדיין לא מאוחדים?" הוא מחייך, חיוך מעט עצוב.
אני מהנהנת.
"אז אני עדיין בחיים." הוא אומר, ומזדקף. "את רואה? אני עדיין חי."
העתידים שלו היו ברורים מדי. זה לא יימשך עוד הרבה. אולי כמה ימים.
הוא מניח את ידיו על כתפיי. "בואי נעשה עסק. אני אשאר בחיים בינתיים, ואת תבטיחי לי שלא משנה עם מי תהיי, תדאגי שזה מישהו שיאהב אותך כמו שאת."
השתקפות קלושה מתגשמת מעט לשמאלו. אני בקושי מסוגלת לראות אותה.
גבע מושיט לי את ידו. אני לוחצת אותה בצורה רשמית. ההשתקפות נעשית קצת יותר מוצקה. אני לא מסתכלת בה, לא רוצה לראות את הסוף שהיא מנבאת.
אנחנו לא מספיקים להגיע לשק"ם לפני שצריך לחזור. המפקדת מתעלמת מההשתקפות החדשה של גבע. היא מדברת על צפייה בצבא פולש. גבע יושב בכיסאו, רגליו משורבבות לפנים, ראשו מונח על כפות ידיו. אני מסכמת במחברת את כל מה שהמפקדת אומרת, הכתב שלי משתקף בין העתידים האפשריים.
אני מסכמת בראשי את העתידים שראיתי.
~~~~~~~~~~
בערב ורד ושוש לא מפסיקות לדבר על היום המ־ה־מם שהיה להן. צפויים להן תרגולים משותפים והן לא יכולות לחכות. שוש אפילו שוכחת לדבר על זה שהחבר שלה התקשר אליה רק פעמיים היום. אני צריכה לפעול כדי לבחור את העתיד שבו היא משובצת לתורנות ניקיון עם גבע, אבל אני מותשת מדי.
אני שוכבת על הצד במיטה שלי, מפנה את גבי לשוש ולוורד ובוהה בקיר. השתקפויות שלי נעות בחדר, מקפלות בגדים, מסדרות את הארונית למחר בבוקר. אחת מהן נכנסת לשירותים ומיד יוצאת וצועקת שיש שם מקק.
שוש אומרת מאחורי גבי, "נו, תמר, איך הולך אצלכם?"
"תעזבי אותה," אומרת ורד. "היא מאוהבת באמפת הזה." זו לא השתקפות שלה, זו המציאות. הן מצחקקות מאחורי גבי.
אני משחזרת את היום. מה שהן יכלו לראות זה את גבע ואותי יוצאים מהחדר, ואחר כך מדברים הרחק מכולם ומתחבקים. ברור שהן יחשבו שאנחנו ביחד. אני כולאת את האנחה המתבקשת.
"הוא חמוד," שוש אומרת, "ואומרים שאמפתים הם…" והיא מצחקקת שוב.
ההשתקפויות שלי מגיבות אליהן. אחת אומרת שהן טועות. אחרת אומרת שזה לא ככה בכלל. עוד אחת מתיישבת במיטה ואומרת, "אני מחכה לחתונה". בכל אחת מהאפשרויות ורד ושוש צוחקות עלי.
מודיעים על כיבוי אורות. אני עוצמת את עיניי, מחפשת את ההשתקפות שלי שכבר ישנה ומחליקה להווה הזה.
~~~~~~~~~~
יומיים מאוחר יותר אני בתורנות מטבח עם גבע. הוא מקרצף את התחתית של סיר שאני יכולה לראות את כל השתקפויות החמין שהיו בו, ואני עובדת על צלחות המרק שנראות בלתי נגמרות. אני מנסה לחשוב איך לספר לו על השיחה בין שוש לוורד. אף אחת מההשתקפויות שלי לא מוצאת דרך משעשעת מספיק לפתוח בשיחה.
"אל תביני לא נכון," גבע מתחיל, "אבל השותף שלי לחדר משוכנע שאנחנו זוג."
אני נאנחת, "גם אצלי."
הוא צוחק ומניח את הסיר בכיור, לסיבוב חוזר של מים חמים וסבון. הוא מסתכל אלי, "אז, מה את עושה הערב?" הוא שואל בחיקוי של כוכב קולנוע שרמנטי.
אני מעפעפת בצורה מוגזמת, "תן לי לבדוק בלו"ז," אני מניפה את ספוגית הכלים בחיקוי ליומן.
גבע צוחק, "מתי את מתחילה עם המפקדת שלנו?"
"בשבוע הבא." אני מניחה את הצלחת הנקייה בצד ולוקחת חדשה, "כשאתה בטח תצדיע לדגל או משהו."
"אני לא מתכוון לשיעורים הפרטיים," גבע דוחק אותי, "אני מתכוון ל…" הוא קורץ.
"ל…?" אני מביטה בהשתקפויות שלו. שתיים מהן קורצות להשתקפויות שלי. אחת עוטה הבעה מבולבלת ומסיטה את השיחה. על מה הוא מדבר?
"אין כאן אף אחד, תמר," גבע מרצין, "את יכולה להיות כנה איתי."
השתקפות אחת שלו מחווירה, הרבה מעבר לחיוורון נורמלי. זה עתיד שאני לא מבינה. אני לא רואה איך הוא הורג את עצמו בעתיד הזה. אני צריכה עזרה. ההשתקפויות שלו ממשיכות לדבר עם שלי. אחת משלי צועקת עליו, אחרת מחווירה. שלוש יוצאות החוצה בסערה. גבע במציאות לא מוסיף דבר.
ההשתקפויות שלי נרגעות. שתיים מהן עדיין עומדות ליד הדלת, אבל האחרות מתמרכזות אלי וחוזרות לשטוף את הכלים. אני חוזרת לסבן את הצלחת. אני מריצה את כל ההשתקפויות שלי ובוחרת את זו שמחזירה את החיוך לפניו של גבע, "אני בקטע של אמפתים."
הוא ממתין לרגע, וכשאני לא אומרת שום דבר נוסף הוא צוחק. "לא כדאי לך. אנחנו מופרעים."
אנחנו נפרדים ואני מחליטה ללכת אל המפקדת שלנו. היא רואת עתיד. אין ספק שהיא תוכל לעזור לי. יש יותר מדי אפשרויות שבהן הוא מת. אני צריכה עזרה לשמור עליו בחיים.
החדר שלה בקצה מגורי הקצינים, מסומן בעיגול לבן ועליו סימן הפלוגה. הדלת פתוחה.
"כן, תמר," היא קוראת כשאני מתקרבת. כל ההשתקפויות שלי נראות מבולבלות כמוני כשאנחנו נכנסות.
המפקדת יושבת בכיסא ליד השולחן הצבאי התקני שמרוצף בקלסרים ותיקיות חומות. התיקיות העליונות הן שלי ושל גבע. על התיקייה של גבע יש סימן שחור קטן.
"שבי." אחת ההשתקפויות שלה מחווה אל הכיסא שמולי. היא עצמה לא אומרת דבר, רק מחייכת.
אני מתיישבת.
"את יודעת לבחור עתידים?" השתקפות אחרת שלה שואלת אותי.
אני מתרכזת. השתקפות שלי שנשארת עומדת עונה, "כן."
אני מנגבת את ידי המזיעות על מכנסי המדים, ובוחרת את ההשתקפות שעדיין עומדת. "זה לגבי גבע."
המפקדת שלי משלבת את אצבעותיה ורוכנת לפנים. ההשתקפות העומדת שלי נעה מרגל לרגל. אני בוחרת השתקפות אחרת, שנראית רגועה יותר. "אין לו כמעט עתיד."
"אני יודעת." אחת מההשתקפויות שלה עונה. הן כל כך מסודרות אחת על השנייה שקשה לי להבחין מי מהן דיברה.
אני מסדרת את מחשבותי ובוחרת שוב בהשתקפות העומדת שלי. היא הכעוסה מכולנו. "צריך לדווח על זה. אמרו לנו בגיוס שאם אנחנו חוששים להתאבדות…"
"זה הכלל לגבי רגילים, לא לגבי מכשפים," ההשתקפויות של המפקדת שלי עונות ביחד, אבל אחת מהן מאחרת יחסית לאחרות, ויוצרת הד קלוש. היא לא רגועה כמו שהיא מנסה לגרום לי לחשוב.
אני משלבת את אצבעותיי ואומרת בקולי ולא דרך השתקפות, "העתידים שלו נגמרים. הוא שוקל את זה באמת. הוא רב עם…" אני עוצרת, לא בטוחה כמה אני יכולה לספר.
המפקדת שלי רוכנת אלי, "עם…?" אחת ההשתקפויות שלה שואלת אותי.
"זה לא משנה." אני רוכנת לפנים, "מה שחשוב הוא שיש לו פחות ופחות אפשרויות. הוא עומד למות."ההשתקפויות שלי מהדהדות איתי. 'למות.'
המפקדת שלי מעבירה את ידיה בשערה ולרגע נראית כמו אדם, ולא כמו נציג של מכונה חסרת פנים. "זה הסיכון כשמתעסקים עם אמפתים. הם לא יציבים נפשית. חצי מהם מתאבדים לפני גיל עשרים." היא טופחת על התיק של גבע, "יש לו ארבעה תאריכי פטירה אפשריים. דיווחתי עליו לקב"ן ביום הראשון."
ההשתקפויות שלי משתתקות.
"למה נתתם לו נשק?" ההשתקפות הכועסת שלי אומרת לפני שאני משתלטת עליה.
ההשתקפויות של המפקדת מביטות בה במבט מצמית. "אם היינו מוותרים על כל אמפת דיכאוני לא היו לנו אמפתים." היא חוזרת להביט בי, "עוד מעט תציעי שכל רואה עתיד עם סיכון לסכיזופרניה לא יגויס."
ההשתקפויות שלי משתתקות בבת אחת. יש את זאת שאנחנו לעולם לא מסתכלות לעברה, שאנחנו מכחישות את קיומה, והיא את קיומנו.
"הסמל שלו…" אני מתחילה להגיד.
המפקדת שלי קוטעת אותי. "אני יודעת. אני עושה מה שאני יכולה, אבל אין לי שליטה על הכול." היא נאנחת, "תודה שבאת לדווח לי. אני מבטיחה לך שאני עושה כל שביכולתי לבחור את העתיד שבו הוא שורד."
אני מחפשת משהו נוסף להגיד, להסביר לה כמה המצב גרוע.
היא מניחה את ידה על התיק של גבע, "הכי רחוק שהגעתי בינתיים זה עוד חמישה חודשים. אני מקווה שככל שנתקרב לתאריך אדע יותר פרטים."
חמישה חודשים. אני יכולה לעזור לגבע בחמישה חודשים. אנחנו יכולים לדבר על החבר שלו, ואני אסביר לו על בחירת עתיד, ואשכנע אותו לחיות. הצלחתי ליצור השתקפות חדשה שלו, אני יכולה לעשות עוד. אני מעזה להרגיש מעט אופטימית.
ההשתקפות העומדת שלי יוצאת מהחדר בטריקת דלת. אני נעמדת. "תודה, המפקדת." במאמץ אני מונעת מהקול שלי לרעוד. אני יוצאת החוצה ומנסה להחליט לאן ללכת. אני לא רוצה לחזור לחדר שלי, עוד לא.
ההשתקפויות שלי זורמות במורד הגבעה אל מגורי הבנים. אני הולכת בתוכן אל החדר של גבע. הן מתרבות ככל שאני מתקרבת. ככה זה עם השתקפויות. ברגע שבחרתי מסלול משותף לכמה מהן, הן נסחפו לשם, ואלה שהיו במסלול שמעולם לא נבחר הצטמצמו. אני בוחרת את ההווה שבו אין מישהו שיכול לדווח עלי. אני לא אמורה להיות במגורים שלו.
החדר שלו נמצא בקצה השורה. אני דופקת על הדלת. אין תשובה. אני פותחת אותה. עם ההסתבכויות שלו כמעט ציפיתי למצוא אותו צובע אבני שפה או משקה עציצים במקום לנצל את זמן המנוחה שלו באמת למנוחה בחדר.
גבע יושב במיטה שלו, מבודד מהעולם מאחורי ספר ואוזניות גדולות אדומות. המיטה השנייה בחדר נראית מסודרת להפליא, הרבה יותר מהמיטות אצלנו. אני מתיישבת מול גבע ומעבירה אצבע מעל הספר. הוא מרים את ראשו ומביט אלי. ההשתקפויות שלו אחידות.
הוא נראה נורמלי לגמרי. גם להשתקפויות האחידות אני לא צריכה לדאוג. אם המפקדת שלי עושה מה שהיא יכולה, היא תשמור עליו. היא יותר מנוסה ממני. היא שולטת לגמרי בראיית עתיד.
"מה נשמע?" אני משתדלת שהקול שלי יישמע נורמלי, לא מבועת מכך שכל ההשתקפויות שלו זהות.
"רשף זרק אותי, הסמל מחפש אותי, והולכים להשאיר אותי שבת כי השוש המפגרת הזו עשתה טעות בתורנות ניקיון." קולו שבור, אבל הוא לא בוכה. הוא מטה את ראשו מעט.
"קרה משהו." הוא אומר.
"הייתה לי שיחה ארוכה עם המפקדת שלנו." אני אומרת. ההשתקפויות שלי מחפשות את הניסוח שלא יעליב אותו.
"ארוכה?" הוא מחייך פתאום.
"כן, היה לנו על מה לדבר."
"הגיע הזמן." החיוך של גבע נעשה רחב יותר.
"הזמן?" אני מבולבלת. אני עוקבת אחרי ההשתקפויות שלו. כולן נועצות בי את אותו מבט, אחידות לגמרי. זה קרוב. אבל המפקדת אמרה שהיא עובדת על זה, אני יכולה להירגע.
"תמר," גבע רוכן מעט לפנים, "את לא לבד, את יודעת." הוא נוגע בידי. "יש כמה מקומות במרכז שאת יכולה לבוא ולפגוש…" הוא עוצר לרגע, "אני יכול לבוא איתך, אם את רוצה."
"לבוא לאן?" ההשתקפויות שלי שואלות את שלו.
גבע נוטל את ידי בין ידיו. "את יכולה להיות מאושרת. באמת. לא כמו הפשרה הזו שאת מנסה להרגיש כשאת מסתכלת על גברים." הוא מחייך לרגע, "תאמיני לי, עדיף לך אישה."
אישה.
אני ו…
אני נעמדת לפני שאני מספיקה לחשוב.
גבע נעמד מולי. אני לא יודעת מה הוא מרגיש ממני כרגע, ולא אכפת לי. הבחילה גואה בי. הוא מנסה לעשות… לגרום לי…
"את צריכה לחפש מישהי שתאהב אותך כמו שאת. אל תתפשרי על זה."
הפחד גואה בי. הכעס. ההשתקפויות שלי צועקות עליו. לא, לא כל ההשתקפויות. יש כמה שנראות רגועות יותר. שלמות, כאילו הבינו משהו שתמיד הציק להן. אני מריצה אותן לפנים. הן לא נישאות. אף אחת מהן לא הולכת לחופה עם אבא.
"תמר?" הוא מנסה לגעת בי. אני נסוגה ממנו.
אישה. הוא חושב שאני…
אני מריצה לאחור את ההשתקפויות שלי, את השיחות שלנו. הוא שאל אותי על ורד. למה הוא שאל אותי עליה? מה הוא ראה?
ככל שאני מריצה את ההשתקפויות אני מוצאת את חוסר ההתאמה. כל המקומות בהם הסתכלתי לכיוון ההפוך, בחרתי את המסלול שישאיר אותי בכיוון של חתונה, ילדים. החיוך של ההורים שלי. גבע טועה. הוא טועה אני לא… אני לא…
אני מסתכלת על ההשתקפויות שלי. מסתכלת עליהן באמת. לא קדימה, אחורה. זה תמיד היה שם. אני מבינה פתאום. ההשתקפות שישבה מלפנים באוטובוס, וסיימה את חייה עם האישה שישבה לידה. ההשתקפות ששיחקה לשוש בטלפון ושלחה הודעה בטעות לאחת מהחברות שלה. ויש השתקפויות קלושות, שכמעט נעלמו, שיצרו קשרים בתיכון, בחטיבת הביניים.
"כץ!" הדלת נפתחת.
גבע פונה לאחור ונמתח.
לחדר נכנס מכשף שאני לא מכירה אישית. ראיתי אותו רק במסדרים המשותפים. הוא גבוה, שערו הקצוץ שחור ומדיו מגוהצים. ההשתקפויות שלו שוצפות לחדר כשהוא נכנס פנימה, "הבנזונה רוצה לדבר איתך." הוא מושיט לגבע מגב ומצביע באצבע אחת אל הדלת.
אני מנצלת את ההזדמנות ובורחת מהחדר. אני רצה במעלה הגבעה בדרך למגורי הבנות. אני אשאיר את זה מאחוריי. זה לא קרה. זה לא אמיתי. אני אבחר את ההווה שבו אני נורמלית. שבו אני עם גבר. אפילו שעכשיו אני רואה שאני לא מאושרת עם גבר. לא באמת. לא כמו החיוכים שיש להשתקפויות מהקצה. לא. לא. אני מסרבת להיכנע לעתידים האלה. אני יכולה לשנות אותם. אני יכולה לבחור אחרת. אני רואת עתיד, אני יכולה לבחור להיות כמו כולם.
אני רצה לחדר שלי, מוקפת בהשתקפויות שלי. הן מרחששות. אני מאיצה אותן קדימה ובודקת את החודשים הקרובים. הן בוכות. חלקן עומדות, חסרות הבעה, מעל קבר בחלקה צבאית. אני לא צריכה להסתכל. ברור לי מי קבור שם. שתיים מהן אומרות שהן היו צריכות לדעת, שהיו יכולות להבין מעצמן שמשהו קורה.
אבל המפקדת שלי אמרה שהיא עושה מה שהיא יכולה. אלא אם… אלא אם זה שרצתי עכשיו, שנטשתי את גבע, גרם לו…
אני מסרבת להאמין למה שאני רואה. אני מאיצה את ההשתקפויות שלי קדימה ואחורה. אחת ההשתקפויות שלי נעצרת. היא מביטה לאחור, לכיוון ממנו באתי.
לא, לא, לא. המפקדת שלי אמרה חמישה חודשים. היא אמרה חמישה חודשים. אני רק חיילת. אני לא יכולה לעשות משהו שיבטל את מה שרואת עתיד מנוסה בצה"ל יכולה לעשות.
ההשתקפות שלי צועקת "גבע!" ורצה בחזרה למגורי הבנים. האחרות מנידות בראשיהן כמניסות זבוב וחוזרות לצעוד עם כל שאר ההשתקפויות שלי.
ההשתקפות שרצה נעשית קלושה עם כל צעד. היא קצה. היא לא אמיתית. אם אעקוב אחריה יכאב לי הראש. אם אלך בעקבותיה…
אני צועדת עוד צעד. ההשתקפויות שלי צועדות איתי, סביבי, ממלמלות לעצמן שהכול בסדר.
הקצה שרצה לכיוון החדר של גבע מתחילה להתפוגג. כואב להביט אל קצוות, כמו פזילה קשה. אם אמשיך להסתכל תתחיל לי מיגרנה, ואחר כך אני עלולה להתעלף. זה מה שקורה כשעוקבים אחרי דברים שמתפצלים יותר מדי מהמציאות.
אבל היא רצה אל החדר של גבע.
אני לא בודקת את ההשתקפויות שלי. אתמודד איתן מאוחר יותר. בלי לחשוב אני מתחילה לחזור אחורה, אל השביל שמוביל אל מגורי הבנים. אני רואה את המכשף הגבוה בחוץ. השירותים שלהם סגורים. הסמל בכלל בצד השני של המגורים. גבע לא מנקה כלום. הוא לא שם.
אני מאיצה את צעדיי. ההשתקפויות שלי עומדות מאחורי, חלקן מתחילות לרוץ. הן אטיות מדי.
ההשתקפויות החדשות שנוצרות סביבי אומללות. כולן מנקות עפר מידיהן, ואני יודעת, בלי להסתכל, שזה עפר של קבר טרי. אני לא חושבת על לחזור לאחור.
אני מאיצה אל הקצה שרצה לפני, בתוך תווך לא מורגש, מפלסת את דרכי בין עתידים שאני משליכה מאחור. אני לא אספיק. אני מאיצה את עצמי להיות ההשתקפות שעכשיו כבר בכניסה לחדר של גבע.
אנחנו פותחות את הדלת. גבע יושב על המיטה. לחייו רטובות מדמעות. הוא לא מסתכל לשום מקום. הוא דורך את הרובה ומשעין את הכת על הרצפה. אנחנו מזנקות אליו. אני אחת עם ההשתקפות שלי. הוא לוחץ על ההדק. אנחנו מושכות את הקנה. אצבעותיי נכוות מהקנה. הכדור נתקע בקיר מאחורי ראשו של גבע. גבע מביט בי. ההשתקפויות שלי נעלמות בבת אחת, מתפוגגות כשהעתיד שאליו הן נוצרו לא מתקיים יותר. העולם מתפרק מולי. כאב מתנפח בראשי ובולע את כולי. העתידים הקורסים ממלאים אותי.
"תמר?" גבע בקושי מדבר, קולו חנוק.
החדר מתמלא בהשתקפויות של גבע. הן משתכפלות מול עיניי. אני מתמוטטת לזרועותיהן הפרושות.
~~~~~~~~~~
אני מתעוררת במרפאה. ברקע ההשתקפויות של החובש מודיעות שהן תחזורנה עוד מעט ומבקשות מההשתקפויות של ורד ושל גבע להשגיח עלי.
גבע.
אני פוקחת את עיני. החדר מוצף השתקפויות. גבע יושב בשיכול רגליים על הרצפה ליד המיטה שלי, עיניו נעוצות בעיניי, ידו על רקתי.
"אני מצטער," הוא אומר ברגע שאני מצליחה להתמקד בעיניו. "את חייבת לצאת מהמיטה. יש היום ביקורת של ראש אגף ראיית עתיד בחיל מודיעין. המפקדת שלך אומרת שזה יהרוס את העתיד שלך אם לא תהיי במסדר. ורד תעזור. אל תדאגי. אני עדיין כאן."
"ברור שאני יעזור." ורד עומדת מאחוריו ומושיטה לי חולצה צבאית. "אל תדאגי. אני יעשה מה שצריך."
גבע מכווץ את שפתיו בכל פעם שהיא מחליפה אל"ף ביו"ד בזמן עתיד, אבל מסתובב אליה ומחייך. "תודה."
ורד מהנהנת.
"כמה זמן…" אני צרודה. גרוני צורב. ההשתקפויות שלי ממלמלות איתי.
"יומיים." גבע לא עוזב את הרקה שלי. "את ככה כבר יומיים. אני יכול לפרק את הכאב שלך רק במשך הלילה. כולם חושבים שאנחנו שוכבים." הוא מחייך לרגע, "זה עוזר לי לטפל בך."
ורד כורעת ליד גבע. "היא יכולה לקום?"
גבע מהנהן, "אני חושב שכן." הוא מוריד את ידו מהרקה שלי. "זה לקח פחות זמן היום. אני חושב שהיא עוד מעט תהיה בסדר."
הם עוזרים לי להתרומם לישיבה. ורד תומכת בי בזמן שגבע מלביש אותי, מנצל את העובדה שהוא גבוה ממני כדי לעזור לי להשתחל לבגדים שלי. הקלות שבה גבע עוזר לי ללבוש את החזייה גורמת לי לחשוב שזו לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה.
"אל תדאגי," ורד מחייכת מולי, "הוא לא מנצל אותך או משהו. אני שומרת עלייך." גבע פולט צחוק קצר מאחורי. אני יכולה להריץ את ההשתקפויות שלהם לאחור, להבין מה קרה, אבל אני עייפה מדי.
גבע מסיים להלביש אותי ועובר לעמוד לידי. "את צריכה לסחוב רק עוד שעה. זה הכל. אחר כך תוכלי לחזור לכאן לנוח."
הוא מחבק אותי ומביט אל ורד. "נתראה עוד שעה?"
ורד מהנהנת. היא אוחזת בכתפי. גבע יוצא. החדר מתרוקן מההשתקפויות שלו. אני שומעת את אחת ההשתקפויות שלו שורקת.
אני מנסה לצעוד לפנים. ורד אחזה בי, "לאט, מותק, לאט."
ההשתקפות של שוש נכנסת למרפאה לפני שהדלת נפתחת, ושוש במציאות נכנסת אלינו, אוחזת בשוקולד. "החבר שלה הלך, ראיתי."
ורד מותחת את שפתיה לחיוך מעושה, "כן, אני אומרת לך. לא עוזב אותה לרגע."
שוש מסתכלת אלי, "מותשת לגמרי. אה? אז זה נכון מה שאומרים על אמפתים?"
אני משתדלת לחייך.
ההשתקפויות שלי ממלאות את החדר. הן שונות לגמרי מההשתקפויות שהכרתי, שגדלתי איתן כל חיי. הן היו זקופות יותר, חלקן רזות יותר. שלוש מהן מדברות עם ורד באופן קבוע. ההשתקפות שגרה ביער עם עשרות החתולים עדיין שם, אבל כמעט כל ההשתקפויות שגרו עם גבר נעלמו. לא נותר מהן אפילו קצה.
חלקן מאושרות מההשתקפויות שנטשתי. חלקן אומללות יותר. כולן מכירות את גבע.
אף אחת מהן לא מתאבלת עליו.
~~~~~~~~~~
אני מתה בגיל שבעים וחמש ויומיים. אני מתה במיטה שלי. או, לפחות, במיטה שנראית מוכרת. אין איתי מישהו במיטה, אבל הצד השני של המיטה חם. אני לא יודעת מי זה. אני רק יודעת שזה מישהו שאוהב אותי בדיוק כמו שאני.