למרות שאני חובבת מדע בדיוני מושבעת, עד לפני כשנה לא קראתי אף אחד מספריו של פיליפ ק' דיק. בעקבות הוצאת המהדורה העברית המחודשת של יצירת המופת שלו, "האם אנדוריאידים חולמים על כבשים חשמליות?" לפני כשנתיים, קראתי לראשונה את הספר, שהפך במהרה לאחד האהובים עליי בכל הזמנים. כאשר שמעתי שספרו של דיק "זולגות דמעותי, אמר השוטר" יצא גם הוא בעברית, שמחתי מאוד, וציפיתי לחוויה דומה לקריאה ב"כבשים חשמליות" שכל כך אהבתי. אולם למרות שסגנון הכתיבה והתמות של הספר בהחלט תואמות את אלו שהכרתי ב"כבשים חשמליות" ובעיבודים הקולנועיים לספריו של דיק, גיליתי ספר שונה בתכלית ממה שציפיתי. לטוב ולרע, "זולגות דמעותי" הוא ספר משונה ומרתק, שאני בספק אם קראתם כמוהו.

"זולגות דמעותי" מספר את סיפורו של ג'ייסון טוורנר, זמר ומנחה של תוכנית טלויזיה פופולרית בעתיד דיסוטופי קרוב. יום אחד מתעורר ג'ייסון בחדר זר במלונית זולה, ומגלה כי הוא כי הוא לא מפורסם. יתר על כן, הוא לא מופיע בשום מאגר נתונים ממשלתי, ואיש מחבריו ומכריו לא מזהה אותו. למעשה, נראה שהוא מעולם לא היה קיים. ללא מסמכי זיהוי, במדינת משטרה קפדנית בה כל סטייה מהחוק עלולה להביא לכליאה במחנה עבודה, הופך ג'ייסון לפושע נמלט. על מנת לשרוד במצבו החדש הוא נעזר בסדרה של טיפוסים מפוקפקים, כולל זייפנית מסמכים צעירה ומעורערת, מאהבת עבר מזדקנת, שוטרים מושחתים, וצרכנית סמים משני תודעה. נראה כי בן לילה הפך ג'ייסון למושא של מעין בדיחה קוסמית מרושעת, כאשר לא ברור לו או לקורא כיצד הוא הגיע למצב הזה, מי אחראי לכך, ואיזו מן המצאויות היא האמתית.

"זולגות דמעותי" הוא לא ספר מאוד עלילתי, ולאורך רובו כמעט ולא מתרחש דבר. גיבור הספר, ג'ייסון, הוא לא המטרה של מרדף משטרתי מורט עצבים, וגם לא יוצא למסע מותח על מנת לגלות מה קרה לו וכיצד הוא יכול להחזיר את המצב לקדמותו. מרבית הספר מורכבת מדיאלוגים של ג'ייסון עם שלל דמויות משנה משונות ומרתקות. בתחילת הקריאה חוסר העלילתיות של הספר הרגיזה אותי. ראשית כי הרגשתי שהספר "מבזבז" קונספט מבריק על סדרה של דיאלוגים שלא קשורים ישירות לרעיון המקורי של הסיפור, אבל בעיקר כי לא הבנתי לאן הספר לוקח אותי. פעמים רבות מצאתי את עצמי לא מבינה את המניעים של הדמויות, כיצד הן משתלבות בעלילה, ולְמה לעזאזל פיליפ ק' דיק התכוון. אולם ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שזהו בדיוק הייחוד והיתרון של הספר. גם אם העלילה שלו לא הובילה אותי למקומות שיכלתי לצפות, או אפילו להבין, הקריאה בו הצליחה ליצור בי תחושה מדוכדכת, משונה, ואמביוולנטית, בדומה לתחושה שיצר אצלי "כבשים חשמליות". בדיאלוגים המשונים והלא קשורים שלו, מצליח דיק לדון בצורה רגישה וכנה בשאלות של מהות הקשר הבין-אישי, באושר, בשיגעון, באהבה ובמוסר. באופן ייחודי ומעניין, כל אחת מדמויות המשנה המשונות והלא מוסריות של הספר מעוררת חלחלה, אך מעוררת גם אמפתיה והזדהות. וכמו ב"כבשים חשמליות", הספר בוחר לא לענות על השאלות אותן הוא שואל, ומותיר את הקורא מבולבל ומהורהר.

אחת התמות המרכזיות של הספר היא המקום של הפרסום בחייו של הגיבור. שהרי הוא לא היה "סתם" אדם שנעלם, אלא מה שהיינוק קוראים היום "סליבריטאי", מפורסם בקנה מידה עולמי. ג'ייסון, בניגוד למאהבתו הת'ר הארט, זקוק לפרסום כפי שהוא זקוק לחמצן וניזון מאהבת הקהל. הפיכתו של ג'ייסון לאלמוני מותירה אותו לשאול מי הוא ללא הפרסום. בשלב מסוים הוא אף מהרהר באפשרות שהזה את פרסומו שלו בהשפעת סם, בניסיון ליצור לעצמו מציאות טובה יותר. ההפיכה של ג'ייסון ללא מפורסם מעלה גם ביקורת כלפי החברה. נראה שכאשר ג'ייסון לא מפורסם, לאנשים שמסביבו לא אכפת ממנו במיוחד. האם כאשר אדם שאיש לא מכיר נופל, מישהו שומע אותו? האם גזר דינה של האנונימיות היא אבדון ושיגעון? ככל שהספר מתקדם, נחשפים הפנים האמתיים של הפרסום של ג'ייסון, שהוא ברכה שהיא גם קללה. בתקופתנו שלנו, בעידן הפייסבוק והצורך התמידי בלייקים והכרה, הופכות השאלות שמעלה הספר בנושא זה לרלוונטיות מתמיד.

למרות שההתרחשויות בו מעטות ולא תמיד קוהרנטיות, ואולי אף בזכות כך, "זולגות דמעותי, אמר השוטר" הוא ספר מרתק. גם אם העתיד הקרוב שלו עשוי להיראות מעט מיושן לקורא המודרני, השאלות הנוקבות שהוא מעלה ממשיכות להדהד גם היום ומאפשרת לו לצלוח בקלות את מבחן הזמן.

זולגות דמעותיי, אמר השוטר
פיליפ ק' דיק
מאנגלית: עמנואל לוטם
כתר, 2015
271 עמודים