פרק 1

“דייוויד?״ נשמע קול באוזנייה שלי.

התעוררתי מחלום בהקיץ. הבטתי שוב באסון, כמעט שלוש-עשרה שנה חלפו מיום זריחת אסון. כבר לא הייתי ילד בבית עם אבי. אפילו לא הייתי יתום שעבד במפעל הנשק ברחובות התחתיים.

הייתי אחד הנוקמים.

“נמצא״, עניתי. הכתפתי את רצועת הרובה וחציתי את הגג. היה לילה, ויכולתי להישבע שאני רואה הילה אדומה בוהקת סביב כל דבר שאורו של אסון נגע בו, אף שהוא מעולם לא בהק כמו באותו לילה ראשון.

העיר ניוקאגו נפרשה לפניי, משטחיה משקפים את אור הכוכבים. הכול היה עשוי כאן מפלדה. כמו סייבורג מהעתיד שתלשו את עורו מעליו. אבל לא סייבורג מהסוג הרצחני, אתם יודעים. טוב, וגם לא סייבורג חי.

בן-אדם, חשבתי לעצמי. אתה באמת גרוע במטאפורות.

לב-פלדה מת, ואנחנו הצלחנו להשתלט מחדש על הרחובות העיליים של ניוקאגו — ועל רבים ממנעמי החיים שהבכירים שמרו לעצמם. אני יכול להתקלח בכל יום בחדר רחצה משלי. כמעט לא ידעתי מה לעשות עם מותרות שכאלה, במקום, אתם יודעים, להסריח.

ניוקאגו, סוף כל סוף, הייתה חופשייה.

“אני לא רואה כלום״, לחשתי, כורע על ברכיי ליד קצה הגג. ענדתי את האוזנייה שהייתה מחוברת בקשר אלחוטי לנייד שלי. מצלמה קטנה על האוזנייה אפשרה לטיה לראות את מה שאני רואה, והאוזנייה הייתה רגישה מספיק כדי לקלוט את מה שאמרתי, אפילו כשדיברתי בקול חלש מאוד.

“תמשיך לתצפת״, אמרה טיה מעבר לקו. “קודי מדווח שפּרופ והמטרה הלכו לכיוונך״.

“די שקט כאן״, לחשתי. “את בטוחה —“

הגג התפוצץ כמה מטרים לידי. צעקתי והתגלגלתי לאחור כשהבניין כולו רעד וחלקי מתכת שבורה ניתזו לעברי. בשם האסון! היה בהם כוח, ביריות האלו.

“לעזאזל!״ צעק קודי מעברו השני של הקו. “היא עקפה אותי, בחור. היא מגיעה אליך מצפון —“

קולו נעלם כשפעימת אנרגיה זוהרת נורתה מהקרקע מתחתיי וקרעה את קצה הגג ליד המקום שהסתתרתי בו.

“תברח!״ צעקה טיה.

כאילו היא הייתה צריכה להגיד לי את זה. התחלתי לרוץ. לימיני הופיעה דמות מתוך האור. שדה-מקור לבושה בסרבל שחור, נעלי ספורט, מסֵכה מלאה — כמו של נינג׳ה — וגלימה שחורה. כמה נפילים נכנסו לקטע של “כוחות על-אנושיים״ יותר מאחרים. האמת שהיא נראתה מגוחכת — אף-על-פי שהיא זהרה באור כחול רך, ואנרגיה ריצדה על כל גופה.

אם היא נגעה במשהו, היא הייתה מסוגלת להפוך לאנרגיה ולזרום דרכו. זה לא היה שיגור אמיתי, אבל די קרוב לשיגור אמיתי — וככל שהחומר היה מוליך טוב יותר, כך היא הייתה מסוגלת לנדוד רחוק יותר. לכן, עיר של פלדה הייתה גן עדן עבורה. היה מפתיע שנדרש לה זמן רב כל-כך להגיע לכאן.

וכאילו לא היה די ביכולת השיגור שלה, היא גם ניחנה ביכולות חשמליות שהפכו אותה חסינה לרוב כלי הנשק. מופעי האור שהיא יצרה היו מפורסמים. מעולם לא פגשתי אותה, אבל תמיד רציתי לראות אותה בפעולה.

אלא שלא מקרוב כל-כך.

“תשכחו מהתוכנית!״ פקדה טיה. “פּרופ? ג׳ון! דווח! אברהם?״

האזנתי רק בחצי-אוזן כשכדור של חשמל חלף לידי. נעצרתי במקום ורצתי לכיוון אחר כשכדור שני עבר בדיוק במקום שעמדתי בו. אותו כדור פגע בגג וגרם לפיצוץ נוסף. מעדתי. רסיסי מתכת פגעו בגבי כשזחלתי אל הצד האחר של הבניין.

ואז זינקתי.

נפלתי לא רחוק, על מרפסת של דירת פנטהאוז. בלב פועם בחוזקה רצתי פנימה. צידנית מפלסטיק המתינה לי בצד השני ליד הדלת. פתחתי את המכסה ונברתי בתוכה, מנסה להישאר רגוע.

שדה-מקור באה לניוקאגו בתחילת השבוע. היא התחילה להרוג מיד. בדיוק כמו שעשה לב-פלדה בתחילת ימי שלטונו. ואז היא ביקשה מהאנשים להסגיר אותנו, הנוקמים, כדי שהיא תוכל להביא אותנו למשפט.

זה היה מעין צדק מעוות של נפילים. הם הרגו בכל פעם שהתחשק להם, אבל פעולת תגמול הייתה עבורם עלבון כה נורא שהם כמעט לא יכלו להכיל אותו. טוב, היא תגלה בקרוב מה ההרגשה. עד כה, התוכנית שלנו לחסל אותה לא התנהלה היטב, אבל אנחנו הנוקמים. אנחנו מוכנים לבלתי צפוי.

הוצאתי בלון מים מהצידנית.

כדאי מאוד, חשבתי לעצמי, שזה יעבוד.

טיה ואני דנּו במשך ימים בחולשה של שדה-מקור. לכל נפיל יש חולשה אחת לפחות, ובדרך כלל היא אקראית. אתה צריך לחקור את ההיסטוריה של הנפיל, לדעת מאילו דברים הוא נמנע ולנסות להסיק איזה חומר או מצב מבטל את כוחותיו.

הבלון הזה הכיל את ההשערה הטובה ביותר שלנו לחולשתה של שדה-מקור. הסתובבתי, מרים את הבלון ביד אחת ואת הרובה ביד השנייה. צפיתי בפתח וחיכיתי שהיא תרדוף אחריי.

“דייוויד?״ שאלה טיה באוזנייה.

“כן?״ לחשתי בפחד, הבלון מוכן לזריקה.

“למה אתה מסתכל לעבר המרפסת?״

למה אני…

הו, נכון. שדה-מקור הייתה יכולה לעבור דרך קירות.

מרגיש כמו אידיוט זינקתי לאחור בדיוק כששדה-מקור יצאה מהתקרה, חשמל זורם מסביבה. היא נפלה על הרצפה, כורעת על ברך אחת. ידה המושטת לפנים החזיקה כדור בוער של אנרגיית חשמל שהטיל צללים מטורפים בחדר.

בפרץ אדיר של אדרנלין, זרקתי את הבלון. הוא פגע היישר בחזה של שדה-מקור, ושדה האנרגיה שלה נעלם. נוזל אדום ניתז מתוך הבלון על הקירות ועל הרצפה מסביבה. הנוזל, הדליל מכדי שיהיה דם, היה משקה פֵרות עשוי מאבקה שמערבבים עם מים וסוכר. זכרתי אותו מילדותי.

וזאת הייתה החולשה שלה.

הרמתי את הרובה, לבי פועם במהירות. אף שהמסֵכה השחורה לא אפשרה לי לראות את הבעת פניה, נראה שמראה בטנה הנוטף מים המם אותה. קווי חשמל עדיין ריצדו על גופה כמו תולעים קטנות וזוהרות.

כיוונתי את הרובה לעברה ולחצתי על ההדק. רעש הוקראק של הרובה היורה בחלל הסגור החריש את אוזניי, אבל כיוונתי את הקליע היישר אל פניה של שדה-מקור.

הקליע התפוצץ כשהוא עבר דרך שדה האנרגיה שלה. אף-על-פי שהיא הייתה ספוגה במשקה הקוּל-אייד, ההגנות שלה פעלו.

היא הביטה בי, החשמל שלה בוער שוב — זוהר באור חזק יותר, מסוכן יותר, מאיר את החדר כאילו הייתה כרוכית מלאה בדינמיט.