פתח דבר

הקיץ הארוך תם, בלוי ומאובק מהפגנות מחאה ומאיומי מלחמה. סתיו חובב עבר על מישור החוף במטליתו היבשה והאפורה, וחורף של ממש תפס את מקומו. החזאים הצליחו לנבא עונה גשומה במיוחד – אך שום דבר מעבר לכך.

בעשרים ואחד בדצמבר, המכונה בצדק "יום המִפְנֶה", נרקחה באוויר איכות סגרירית שתאמה את תחזיות הסערה והפיחה ברבים צורך לסיים את שבוע העבודה בשעה מוקדמת מהרגיל ולמהר אל מכוניותיהם הנוחות בואכה בתיהם הבטוחים. רוח החלה לנשב, יֵש מאַיִן, ובשלוש ושלושים אחר הצהריים כבר היו נתיבי איילון פקוקים במיוחד למדרימים מגלילות, ונראה שהמכוניות נצמדו זו אל זו כדי לשמר את חום גופן.

לעת ערב עדיין נהגה השמש כאילו זמנה בידה והחליקה לאטה אל תוך ים שקט ומכיל, אך סופו של היום הקצר ביותר בשנה מבשר גם את שעתו הגדולה של הלילה, ומִפנה אכן הגיע סמוך לקו התפר הטעון שבין שניהם.

למתבוננים הספורים מהטיילת בנמל תל אביב נראה הפיצוץ כלהבת נר רחוקה שנדלקה פתאום וריצדה ברוח המתגברת כשהיא ממאנת לדעוך, על אף הגשם השוטף שהחל לרדת דקות קודם לכן. בפועל, היתה זו סדרת התפרצויות תת־קרקעיות שהעלתה את לחץ דמו של הים והחרידה את חדר הבקרה של אסדת הקידוח ב"פֶּלֶט1".

ועדת הבדיקה הממשלתית לאסון הפיצוץ ולאירועים שבאו בעקבותיו תעסוק בכך בהרחבה ותתלה את האשם בבועת גז מתאן שפרחה מהבאר העמוקה, נוֹרְתה מעלה והבעירה את פני המים תוך שהיא גורפת את חייהם של שלושה אנשי צוות ופוצעת חמישה נוספים. הוועדה אף תיטיב לתאר את חוסר האונים המערכתי בעת התפשטות הדליפה בשעות הראשונות שלאחר הפיצוץ, ואת כתם הנפט שהפך במהלך אותו לילה ארוך, בסיוע רוח דרום־מערבית ערה, לרצועה ארוכה וסמיכה.

כהקדמה לראשית דבריה תצטט הוועדה פסוק משירת הים, אך מיד אחר כך תפנה לעובדות היבשות, ושום דבר מעבר לכך. למשל, הדו"ח יפרט את כל שלבי הפינוי האווירי, אך לא יצוין בו שממעוף מסוקי החילוץ נראו כתם הנפט המוארך ושברי אסדת הקידוח המתפוררת בדיוק כך ):

כמו כן, יפורט במדויק הרכב החומרים המסוכנים שנשפכו לים ויתוארו הדרכים האפשריות לטיפול בזיהום ובהשפעותיו, במסגרת דיון שיחל במשרד להגנת הסביבה ויזלוג בסופו של דבר לביטחון, אך מכיוון ששלושת חברי הוועדה – שופט בית המשפט העליון בדימוס, דיקנית לשעבר בפקולטה למדעי החיים ומפקד חיל הים במיל' – התגוררו בדירות גג ולא היה ביניהם ולו שוכן מעמקים אחד, לא יהיו מסוגלים להבין במלואן את השפעותיה של חומת הנפט שנמתחה במעמקים ובִן ליל מול החוף.

חושך צמיגי ונוטף, המטנף סנפירים וחונק זימים. חושך לוחץ וכולא, המכביד על צווארים, חורק שיניים ומאט זנבות. חושך המצמית כל לב, ומנכס לעצמו את מתנותיה עתיקות היומין של האבולוציה, ומי יודע מה עוד.

פרק 1
גדול/קטנה

"גדול?"

"קטנה?"

"הכול מים שחורים."

"עוד קצת. חוזרים למים גבוהים. מים נקיים."

"עכשיו מים רעים. צוואר קשה. זנב עוצר."

"אסור עוצר."

"הכול עוצר."

"אז הפוך, מהר, רחוק ממים שחורים. לשם."

"שם לא מים."

"כן מים. מים קטנים. מים חלקים. הנה. פה."

"גדול?"

"קטנה?"

"מים מוזרים."

"כן. קודם מלוחים, עכשיו מתוקים."

"איזה מים כדאי?"

"לנו כל מים טובים."

"אבל לא מים שחורים."

"לא מים שחורים. "

"רעבה. במים שחורים רק דגים שחורים."

"מוצא אוכל. פה מים צרים. מים נמוכים. להישאר למטה."

"גדול?"

"קטנה?"

"מים חדשים. שומר?"

"שומר תמיד, שומר מזמן שבתוך ביצה."

פרק 2
איתמר גורן

למרות שלא התכוון לכתוב עוד שיר לעולם, חשב תוך איתות שמאלה ולחיצה מדודה על דוושת הבלמים, ששום דבר לא יתחרז באמת עם "אאוטסיידר".

במהלך ההמתנה מול הרמזור הארוך המוביל מדרך רוקח אל רחוב אבן גבירול, לא הסתפקו בּאֵי הצומת ב-4X4 אמותיהם הממונעות, והנהגים האחרים סביבו יצרו קשר עין חטוף עם מקביליהם. הוא הוסיף להביט קדימה, ללא ימין או שמאל, בתערובת של שלווה מהולה בעקשנות. משהו בו – אולי תווי הפנים הסימטריים, אולי העיניים החומות שמהן נשקפו שרידי תמימות שאבדה לבלי שוב, או השיער השחור והעבות שכיכב בהופעתו החיצונית – משהו מאלה עורר בלי משים את התחושה כי אינו נָמֵס בחיים אלא נוהג בהם כמו מים בשֶׁמֶן. כמו כל אאוטסיידר, התחרז רק עם עצמו, ותוך כדי כך שם לב לדברים הנעלמים מעיני רבים. למשל –

בהקדם האפשרי, יאיצו כל אותם נהגים מזדמנים במעלה הגשר המתקמר מעל לירקון, ויחמיצו לגמרי את פלאיו הנפרשים עד לים. הם ינהרו הלאה כחלקיקים תועים בזרם, ולא יבחינו, בין השאר, גם במשרד החקירות הקטן הנחבא בקצה שורת החנויות שתופיע לימינם. פניהם אל הרמזור הבא שידון אותם לשבט האדום או לחסד הירוק, במאמץ כמעט נואש להשיג את אותם הדברים מהם התרחק איתמר, וסיבותיו עמו.

אותו איתמר המתין כעת מול אותו הרמזור – תנועת המגבים קצבה את טיפות הגשם כמטרונום, עיניו היו נעוצות בשמשה הקדמית ומחשבותיו נדדו אל הגלויה הריקה שהושיטה לו השיננית מוקדם יותר, בתום הטיפול.

כשהפכה אותה וביקשה שימלא בצדה הימני את כתובתו, תהה אם בחרה בדרך מיושנת במיוחד לרמוז לו שהיא מגלה בו עניין. לא היתה זו יהירות גמורה מצדו – נשים אחדות השתכנעו בעבר שהוא אתגר שיש לעמוד בו ואחרות חשו שיש בו חסך המבקש להתמלא (בתום מערכות יחסים קצרות יחסית תהתה כל אחת ואחת מהן, היכן בדיוק טעתה).

הגלויה: מלבן עשוי קרטון ממוחזר ועליו חתך רוחב של טוחנת ותחתיה, באותיות זהב, המוטו של רופא השיניים שלו ("אנשים עם שיניים בריאות צוחקים יותר"). הסתבר שהיתה מיועדת להגיע אליו שוב רק בעוד חצי שנה – תזכורת עצמית שתישלח בדואר לקראת הטיפול הבא, ולכן קיפלה בתוכה, בדיעבד, את כל ששת החודשים הבאים וגרמה לו לערוך, כמעט בעל כורחו, חשבון נפש למפרע תחת אורו חמור הסבר של הרמזור האדום.

כמו יתר בני מינה הנמצאים בסכנת הכחדה – המברק והמכתב – גם הגלויה קשורה בעבותות של נייר לזמן ולמרחב העובר בין רגע הכתיבה, לשליחה, להגעה ליעד. נבצר ממנה הבזק הרגע האלקטרוני המתקצר והולך, המקשה על אנשים רבים כל כך לנשום לרווחה. צדה האחר היה חלק כמעט לגמרי – מלבד השורות הבודדות שהוקדשו לכתובת, נפרש משטח לבן ומזמין, ואיתמר התלבט אם היה עליו לכתוב שם דבר מה המיועד לאותו עצמו עתידי, למוּד טווח הזמן הבינוני — הבטחה כלשהי, חיזוק חיובי, עצה טובה או אזהרה.

"קשה לתפוס את כולם ותתפלא לדעת לכמה אין עדיין מייל," מסרה השיננית כששאל אותה למה גלויה – היא היתה חדשה במרפאה וקודמתה, כך זכר, דווקא האמינה בטלפון ובאמנות השיחה. "חוץ מזה, ככה האחריות עליך," הוסיפה. הכפתורים הגדולים

על חלוקה הצחור נעצו בו את מבטו המת של לבקן עיוור. לפני הטיפול שאל אם תוכל להוריד אותו ונאלץ לנמק כמובן מדוע. בדרך כלל עורר ההסבר הקצר חיוך או שאלת המשך, אבל השיננית רק הניחה בפנים קפואות את חלוקה על הכיסא, כך שנדמה היה שזרועות הבד חונקות את המשענת, ובתנועת המשך כירורגית הפשילה את שרוולי הסריג השחור איתו נותרה והורתה לו לפתוח את פיו בטון שהיה מתאים יותר אילו ציוותה עליו לעשות דווקא את הפעולה ההפוכה. מיד לאחר ה"אפשר לשטוף" המנחם קראה "עוד רגע בבקשה!" אל עבר צללית התור של עשר ורבע שהקדימה להתדפק על דלת זכוכית החלב, ובמשיכה חפוזה הסירה את מסכת הבד הלבנה שכיסתה שטח ניכר מפניה המאופרות. היא שבה אל החלוק, החזירה לחיים את הלבקן המכופתר והושיטה לאיתמר את הגלויה.

מזלו שלא גילתה בו עניין. כששילם חש שמבטה הזר והמהיר עלול לגלגל לכיוונו את מְכַל הסַאקְשֶן האיום. הוריו היו דווקא מוצאים איתה שפה משותפת, חשב כעת, כשעקב במבטו אחר קו פרשת המים שהותירו על השמשה טיפות הגשם הניצודות על ידי מגבי הרכב. הן דמו לעקבות בעלי חיים, ואורו של הרמזור שעטף אותן העניק להן שובל מדמם והוסיף ממד של סכנה.

הוא בחר שתיים מהן – גדולה וקטנה ממנה – והימר על זו שתגיע ללא פגע אל מכסה המנוע, אך כפי שקורה לעתים בחיים, שתי הטיפות הצליחו. כן, חשב, שפה משותפת שבה מופיעה האחריות או היעדרה בכל משפט. אם נהג לדעתם בחוסר אחריות כשנטש בתיכון את המגמה הריאלית לטובת הביולוגית, או כשחתם בצבא על הוויתור (הודח למעשה, אך לא סיפר להם מדוע), או כשנפרד מבתו של אֵיל נדל"ן ומלונות במזרח אירופה, הרי שבשנה האחרונה סברו הוריו שהבלמים אבדו לו כליל.

עדיין לא הבינו מדוע ויתר על משרת המתכנת דווקא לאחר שהצליחו סוף סוף להגות את השם הלועזי והמתחכם של החברה בה עבד. לדעתם, הנבואה המרה (אך האוהבת) שנאלצו להטיח בו התגשמה במלואה – הרי דמי האבטלה לא צומחים על העצים, ובסופו של דבר איתמר אכן נאלץ למצוא עבודה חדשה, ובדיוק כפי ששבו והתריעו – היתה רווחית פחות מהקודמת וחסרת אופק לעתיד. "א.ת. חקירות" היה אמנם שם קל בהרבה להגייה מ"דְרִימַשִין", אך הם השתדלו להימנע מכך.

הרמזור התרצה וחייך אל נתיניו כשמשהו ירוק תקוע בין שיניו. מכוניות ונהגים זינקו קדימה, וכצפוי, החמיצו לגמרי את מראה הנחל הנשקף ממנו – מסלול המראה גועש המתאים הן לעופות מים והן לדגים מעופפים. איתמר השתהה בנקודה הגבוהה ביותר על הגשר כדי לפתוח חלון על אף הגשם האלכסוני, והציץ ימינה ומטה. הסירות בתחנת ההשכרה דמו בעיניו לסוכריות צבעוניות המצפות את המים וטעם מתוק ומטעה התגנב להווייתו.

פני הירקון עלו מאוד עקב נחיתת האונס שביצעה סופת סוף השבוע על העיר והדשא לאורך הגדות נראה לא טבעי, כאילו טופל על ידי פילטר אינסטגרם המשפר פי כמה את החיוּת ואת הדריכות. תל אביב מופתעת בכל דצמבר מחדש, חשב, וגם בלי כמות מספקת של חגים ופנאי (תמיד רצה עוד), זה יפה ומחלחל לכול.

הוא אהב את החורף. אפילו את זה, המוגזם והסוער. החורף איפשר להתלבש בשכבות, ומה יוכל לפגוע בו כשהוא מכוסה בשריון עשוי טישירט, גופיית דלתא לבנה וארוכה, קפוצ'ון ופליס? בחורף היו אמנם יותר כפתורים שם בחוץ, אבל מצד שני, הסתגרות בבית לא לוּותה בתחושת אשם. כולם מכונסים יותר בעצמם והבדידות הצטמצמה לכדי חצי נחמה. בקיץ עשו כולם את אותם הדברים, רצו לחזור לכושר, ישבו באותם המקומות והלכו לאותן המסיבות ולאותו הים. אבל הים, כידוע, הוא אכן אותו הים והאנשים הם אותם האנשים. החורף היה אינדיבידואלי יותר וסובייקטיבי. איש איש לשיגיונותיו, לדקותיו.

לאחר שהחנה את הרכב ליד ביתו – עדיף עכשיו ממאוחר, ידע – צעד בחזרה אל עבר משרד החקירות הקטן בפאתי אבן גבירול. תשובה לא היה שם, ובעצם, נזכר – גם לא ענה עדיין להודעה ששלח לו כשהגיע אל השיננית. זה לא הפריע לו – הוא אהב להיות לבדו במשרד. כעת, כרגע, עכשיו – ניסה לחיות לאטו וכרצונו: ימים פשוטים בהם האופק לא גונב את ההצגה. חיים שאפתניים ויוצאי דופן, דווקא משום שעשו כל שביכולתם להימנע מרוח ומצלצולים. העולם עשוי רקמת אינספור רגעים קטנים, ממש כמו בתמונה של מוֹנֶה, אליה שם לב מיד כשנכנס לראשונה למשרדו של תשובה, ואיתמר ליקט אותם באדיקות. לא היה זה הקארפה-דיאם הלעוס, אלא משהו דומם שהושג בעמל רב ונשמר בינו לבין עצמו, משהו שלא ניתן לביטוי בלטינית או בכל שפה אחרת – חיה או מתה, משהו פשוט כמסננת המפרידה את הבָּר האישי והפרטי מהמוץ של האחר, מסננת יומיומית דרכה הזמן ניגר לאטו, דווקא בגלל שנהנים. לפחות בתיאוריה.

בפנים הדליק את האור, חייך לעצמו והתיישב, מוכן לעוד יום עבודה בפתחו של עוד שבוע, ולשום דבר מעבר לכך.

~~~~~~~~~~~~~~
לחצות נהר פעמיים
יואב אבני
הוצאת זמורה, 2016