"השלישי" הוא סיפורו של יהונתן נסיך יהודה, בנו השלישי של יהועז מלך ממלכת יהודה שנפלה. הספר נפתח כאשר יהונתן נמצא בכלא ביפו, לאחר שנפל בשבי ה"עמלקים" שהחריבו את ממלכת יהודה. בתא הכלא הוא יושב וכותב, ומתאר את ימיה האחרונים של הממלכה.

אבל נחזור לראשית הממלכה. מתישהו בעתיד הלא כל כך רחוק (כנראה) מדינת ישראל הותקפה בנשק גרעיני (כנראה, שריד נותן לו שם אחר) על ידי אחת או יותר ממדינות ערב (כנראה). מאורע זה מניע את יהועז, איש צבא בדימוס שנולד וגדל בהתנחלות ואז יצא בשאלה, לקבל את נכונות ההתגלות האלוהית שקיבל שנה לפני כן. הוא אוסף סביבו חבורת לוחמים ויוצא לגאול את ישראל. הוא מצליח, ומקים את ממלכת יהודה שבלבה בית המקדש השלישי. זהו ה"שלישי" האחר שאליו מתייחס שם הספר.

סיפוריהם של יהונתן והמקדש שלובים זה בזה מכיוון שיהונתן הוא אחד מן המשמשים בקודש הבכירים. אביו אינו רק מלך אלא גם כוהן גדול, אבל מי שמנהלים בפועל את המקדש הם שניים מבניו. ויהונתן הוא האחראי על העבודה היום-יומית, על הקרבת הקרבנות, על קיום הטקסים כפי שהם אמורים להתנהל וכן הלאה. והוא עושה זאת מתוך אמונה אמתית באביו, באל ובכוחם וממשותם של הטקסים האלה. שני הסיפורים האלה, של יהונתן ושל המקדש והממלכה, כתובים בצורה סבירה, אבל הבעיה של הספר היא שהם מאכזבים בתוכנם.

***

סיפורו של המקדש, שהוא סיפורה של הממלכה, הוא סיפור של ממלכת דחליל (אם להרחיב קצת את המונח המשמש לתיאור הכשל הלוגי). התחושה שלי הייתה שממלכת יהודה של שריד היא פלקטית, הגשמה של אוסף סיסמאות מפחידות שאני מכיר מן הסביבה שלי – שהיא ברובה חילונית ושמאלנית. אני לא יודע איזה מחקר שריד עשה לגבי חזון מדינת ההלכה של החלקים המשיחיים בציונות הלאומית, אבל קשה לי להאמין שמשהו שמשקף עד כדי כך דברים המוכרים לי, שאני לא בקי בתחום, מייצג מחקר מעמיק.

העובדה שהסיפור מסופר בדיעבד, לאחר נפילת הממלכה, ומתאר את ימיה האחרונים, מוסיפה לתחושה זו. אחרי הכול הכשל הלוגי המכונה "דחליל" (או "איש קש") הוא הצגה מעוותת של הצורה החלשה ביותר של טיעון היריב, וזו התחושה שהספר משדר. זוהי תוכחה שנכתבה על ידי אדם חילוני-שמאלני לציבור דתי לאומני משיחי. "אתם רואים," נדמה כאילו שריד אומר, "זה מה שאתם רוצים ודינה של ממלכה כזו להשמיד את עצמה." הדמויות השבלוניות מוסיפות לתחושה זו: חייל מהולל והטיפש; מלך הזונח את אשתו המזדקנת למען אישה צעירה ויפה; משמש בקודש המועל בכספי המקדש; מטיפים ריקניים בשם האמונה והממלכה; אנשי אמונה לכאורה המתעלמים מאזהרות אלוהיות. יותר משהם דמויות אנשים אלה הם תמרורי אזהרה.

הסיפור האחר, סיפורו של יהונתן, הוא סיפור פסיכולוגיסטי פשטני. יהונתן כאמור הוא צעיר בניו של המלך יהועז (ליהועז יש גם בת), הבן השלישי, והוא מבלה את כל הספר בצל אחיו המבוגרים והמוצלחים ממנו, ובניסיון לזכות בהערכה ובהכרה מאביו. זו דינמיקה משפחתית מוכרת וצפויה למדי, ושריד לא מצליח להכניס לה חידוש כלשהו או עניין מיוחד. הדמויות לא ממש מתפתחות במהלך הספר, אפילו לא דמותו של יהונתן, למרות מה שעובר עליהן. לאור המאפיין הזה אולי היה עדיף להתייחס לספר כטרגדיה של אנשים שלא יכולים להשתנות, מאשר לצפות לדמויות מלאות ומתפתחות יותר. אבל כסיפור כזה אנחנו חוזרים לסיפור תוכחה המזכיר את סיפור המקדש והממלכה. זוהי אזהרה לאנשים שאינם יכולים באמת להשתנות, שאם לא ישנו את דרכיהם מובטח להם חורבן.

ומכאן האכזבה. במקום להיות סיפור שנובע ממנו מסר, התחושה היא שזהו מסר שהסיפור נכתב כדי לשרת אותו. וגרוע מכך, הוא מטיף למשוכנעים.

מילת אזהרה לקוראים
אם אתם רגישים לתיאורי דם, קרביים ופגיעה בבעלי חיים, עדיף אולי שתימנעו מן הספר. שריד בבירור ערך תחקיר על מה שקשור לדיני קרבנות ולעבודת המקדש והספר מלא וגדוש בתיאורים גרפיים של הקרבת בעלי חיים על המזבח. לזכותו ייאמר שזה לא נעשה רק לשם הזעזוע אלא מתחייב מדמותו ותפקידו של יהונתן.
~~~~~~~~~~~~~
השלישי
ישי שריד
עם עובד, 2015
259 עמודים