הערת העורך: היום התפרסם באחד העיתונים טור המתיימר לומר שאמנים, מעצם היותם אמנים, צריך לשפוט באמות מוסר שונות מאלה שבהן אנו שופטים בני אדם אחרים. אני סבור שזו גישה מוסרית פסולה ובזויה. זוהי דעתי האישית, והיא אינה משקפת בהכרח דעות של חברי אגודה אחרים או של חברי ועד האגודה.
הסיפור שלפניכם, "אבן ביד היוצר" מאת יעל פורמן, התפרסם ב"היֹה יהיה" בשנת 2010 והוא עוסק בנושא קרוב. הוא מובא כאן ברשותה של יעל פורמן.
אהוד מימון.

הוא בחן את פני מאוד מאוד מקרוב. כל כך מקרוב עד שראיתי את אישוניו השחורים ואת גלגל העין הצבעוני. שתי טבעות אפורות מסביב לאישון, הפנימית רחבה מהחיצונית. ויכולתי לראות את הנימים האדומים בעיניו. בדרך כלל הם בוחנים אותי ממרחק מה, מנידים בראשם וממשיכים למוצג הבא. אבל הבחור הזה בדק אותי מכל הכיוונים. ואני? אפילו לא יכולה להסיט את מבטי. ממשיכה להביט כל הזמן בדיוק לאותה הנקודה.

הוא התכופף ויצא משדה הראיה שלי. מה הוא עושה שם? ידעתי שהוא לא הלך. הוא נשאר קרוב. לחוסר התחושה התרגלתי כבר מזמן, אבל עכשיו חשתי מצוקה של ממש. לא ראיתי אותו ולא ידעתי מה הוא עושה. אישה נכנסה לשדה הראיה שלי. היא לבשה חולצה בצבע תכלת וצעיף כחול היה כרוך סביב צווארה. היא נעצה מבט לכיוון מרכז גופי והחיוך שלה התחלף בהעוויית גועל.

"צחי, מה אתה עושה?" היא שאלה.

"רק מסתכל על הפסל הזה," השיב האיש. קולו בא מאוד מקרוב.

"אתה מלטף לה את הציצים," אמרה האישה בקול רם. אילו יכולתי להרגיש, הייתי בוודאות מרגישה בחילה.

"לא, לא," אמר צחי, ושמעתי את קולו מתרחק. הוא חזר לשדה הראייה שלי, וכשהפנה אלי את גבו יכולתי לראות את שערו השחור.

"אז מה עשית שם?" שאלה האישה.

"יש משהו נורא מוזר בפסל הזה."

"יש משהו מוזר בכל המוזאון הזה."

"הפסל הזה כאילו חי," אמר צחי. הוא חזר והסתובב אלי. שוב הוא התקרב יותר מדי, כך שעיני בהו בדיוק בלחיו הימנית. ראיתי שם זיפי זקן זעירים כהים ופצעון אדום קצת מתחת לעצם. הוא צעד לאחור והאישה התקרבה ונעמדה לידו. היא שלפה מכיסה משקפיים ורכנה להביט בי יותר טוב. כה צעירה וכבר זקוקה למשקפי קריאה? היא בחנה את שפתיי ואני ראיתי את שורשי שערה האדמוני. צבוע. מובן שצבוע, יכולתי לראות את השחור בשורשים. גם אני צבעתי פעם את השער שלי. רציתי להיות בלונדינית. עכשיו כולי לבנה.

"היא עשויה אבן," אמרה האישה.

"בטוח אבן," אמר צחי והקיש על הלחי שלי באצבעו. שמעתי את הנקישה.

"זה לא נשמע חלול," אמר צחי.

שמעתי את קול צעדיו המתקרבים של אחד השומרים. עוד מעט יסלקו את זוג הטרדנים הזה ממני. כדאי שיגרשו אותם לפני שיגלו משהו.

"אני מבינה למה אתה מתכוון," אמרה האישה. "יש באמת משהו… קשה לי להסביר."

קולו של השומר הרעים משמאלי, "לא לגעת במוצגים!"

הזוג פסע צעד אחד לאחור.

"אנחנו רק מסתכלים מקרוב," אמר צחי.

"ראיתי אותך נוגע בפסל. המשך בבקשה הלאה," אמר השומר.

האישה הסתובבה להביט בו. ראיתי היטב את אוזנה ובה עגיל עשוי חרוזים אדומים, מושחלים זה מעל זה על חוט. "לא עשינו שום דבר," היא קראה.

"בואי, אסתי," אמר צחי ותפס בידה. בוודאי ראה את האיום בעיניו של השומר. הם תמיד נראו מאיימים, השומרים.

הם המשיכו הלאה אל המוצג הבא והשומר ניגש לבחון אותי. הוא סרק אותי בקפידה, השמיע המהום מרוצה קצר והלך. המשכתי להביט באותה נקודה שעל הקיר, בתמונה עם הספינה העוגנת באמצע אחו מלא פרחים. עד לא מזמן הייתי בחדר אחר והסתכלתי על פסל של ילד קטן שעמד תמיד כשהוא רוכן לפנים וידיו מתוחות קדימה, כמנסה להגיע לסוכריה רחוקה. כשארגנו את המוצגים מחדש העבירו אותי לכאן, לאגף ששילב פסלים וציורים. אני לא יודעת לאן העבירו את הילד. את יצירות המתכת העבירו לאחד החדרים באגף המערבי. עובדי המוזאון חלפו על פני כשנשאו אותן לשם. אני שומעת לפעמים את המבקרים מתלוננים שאין הרבה היגיון בסידור המוצגים במוזאון. אילו הם היו מכירים את האוֹצֵר, הם היו מבינים למה. לפעמים אני מדמיינת את השלט בכניסה למוזאון, "נא להפקיד את ההיגיון בשמירת החפצים."

צחי ואסתי חלפו על פני שוב לקראת סוף היום. מבטם נראה מוטרד מאוד, והם הלכו במהירות. אחריהם צעד אחד השומרים. האם מגרשים אותם החוצה? אבל הספקתי לראות אותם רק להרף עין, והם הלכו. בוודאי לא אראה אותם שוב לעולם.
***
האור כבר לא נכנס מהחלון ואורות החשמל מהתקרה הפכו בוהקים יותר. המבקרים החלו לנוע לכיוון היציאה. כולם חלפו על פני מימין לשמאל, לאזור הדלתות. עוד מעט יבואו המנקים, ישטפו את הרצפה, ינקו את האבק מהפסלים והתמונות, יצחצחו את הספסלים, ירוקנו את הפחים. ואז גם הם ילכו ואורות החשמל יעומעמו. אפלולית תציף את המוזאון. רק השומרים עוד יצעדו בין החדרים עם פנסים בידיהם, לשמור מפני פולשים. ואז יבוא הוא, ותתחיל שעת הקסם.
***
האוצר. בשעות היום לא ראיתי אותו הרבה. כשכבר ירד לרגע מחדריו היה לבוש בקפידה בחליפה כהה, שערו אסוף בגומייה מאחוריו ופניו מגולחים למשעי. הוא היה מתהלך בפנים עוטי חשיבות של אמן המודע לגאונותו. בדרך כלל היה משוחח עם עיתונאי או מבקר אמנות, ולפעמים עם עמית ממוזאון אחר. הם היו חולפים על פני: האוצר מדבר, מנופף בידיו, ובן שיחו מאזין מרותק. מושגים כמו "קומבינציה," "העזה אמנותית," או "בחירות אמיצות" היו מגיעים לאוזניי. מעולם לא התעכבו מספיק כדי שאשמע די מהשיחה. תמיד היו בתנועה, תמיד בהליכה מהירה.

אך בלילה, אז הוא היה אדם אחר. בשעת הקסם הפך המוזאון לעולם נפרד, מנותק, מחוץ למציאות. בזה אחר זה נדלקו האורות הצבעוניים, אשר שיוו למקום מראה חלומי. בדממה שמעתי את פסיעותיו. לא נקישות העקבים הנמרצות של היום, אלא פסיעות של נעליים רכות. והוא בא, שערו פזור, לבוש בגדי בד ומעליהם גלימה לבנה. השומרים נסוגו לפינות, בלתי נראים, דוממים כמו המוצגים. האוצר הלך לאטו ובחן היטב כל מוצג, כאילו ראה אותו בפעם הראשונה.

"בחר בי," התחננתי במחשבתי. שנאתי אותו ותיעבתי אותו, אבל כמו בכל לילה קיוויתי שיבחר בי. הוא עבר את חדרי והמשיך הלאה, אבל ידעתי שעוד יש סיכוי. תמיד היה עושה סיור בכל חדרי המוזאון לפני שבחר.

זמן רב עבר מאז הפעם האחרונה שבחר בי. אולי בגלל זה הוא חזר לחדרי והתקרב אלי, בליל אותו יום שבו ראיתי את צחי ואסתי.

הוא אמר, "קומי, יפהפייה שלי," ונגע במצחי.

גל של תחושה החל בקצה האצבעות של כפות ידיי הצמודות מעל לראשי וירד לאורך גופי עד לכפות רגלי. הרגשתי שוב. שאפתי שאיפה עמוקה, ריח הבושם המוכר שלו חדר לנחיריי. הורדתי את ידיי. אני יכולה לנוע. הלילה שעת הקסם תהיה שלי.

הוא הושיט לי את ידו ואמר, "בואי נרקוד."

מוסיקה, תזמורת גדולה מנגנת ולס. אחזתי בידו החמה ורקדנו. עברנו מחדר לחדר, רוקדים בין הפסלים. השומרים בפינות היו בלתי נראים. הדלתות נעולות. רק אנחנו והמוסיקה. הנעתי את גופי אחרי זמן כל כך ארוך ללא תנועה. האוצר הסתכל בי, ליטף אותי בעיניו. ואני רקדתי, הסתחררתי סביב עצמי, שערי הארוך התנופף סביב פני. הרבה לילות צפיתי בו רוקד עם מישהי אחרת, או מישהו אחר, וחיכיתי. חלפנו בין החדרים, גלויים רק לעיני הפסלים והשומרים, שעמדו, אלה וגם אלה בלי לנוע, צופים שקטים.

לבסוף עצרנו מול המדרגות העולות לחדריו. עלינו במדרגות, יד ביד. המוסיקה מאחורינו גוועה והאורות הצבעוניים כבו. רק אורות הלילה נותרו. ידעתי שהשומרים עוזבים את פינותיהם הנסתרות, אבל הלילה לא אראה אותם חולפים בחדרים. הלילה, שעת הקסם היא שלי.

הלכנו במסדרון הקומה השנייה, כתם רצוף של אור בין פרוזדורים צדדיים אפלים וחדרים סגורים, ונכנסנו אל הדירה הגדולה של האוצר. השולחן העגול היה כבר ערוך לארוחה זוגית קלה. משמאל ניצבה מיטת האפריון הגדולה. התעכבתי לרגע מול המראה שבכניסה. עמדתי מולה עירומה, לבנה כאבן משערי ועד אצבעות הרגליים. אני פסל, פסל שקיבל את חייו ללילה אחד. האוצר הניח את זרועו סביב כתפי והוליך אותי אל השולחן. כשהתיישבתי הוא מזג לכוסי יין אדום. הלילה היו לנו לחמניות טריות, שהדיפו ריח נפלא של מאפה, עם חמאה רכה, ריבה צהובה, עוגות קטנות בתבניות נייר וסלט פירות. מרחתי ריבה על חצי לחמנייה ונעצתי בה את שיני. טעם גן עדן. ישבנו ואכלנו בשתיקה, התענגתי על כל נגיסה מהאוכל ועל כל לגימה של יין. ידעתי שיעבור עוד זמן רב עד שאזכה לכך שוב.

כשהאוכל נגמר, ישבנו לנוח מעט. ואז הוא התקרב אלי, אחז בשתי ידיו בראשי ורכן לנשק אותי. ולמרות ששנאתי אותו ותיעבתי אותו, נישקתי אותו בחזרה. הלילה הנדיר הזה הוא ההזדמנות היחידה שלי להרגיש. וכשהוא נשא אותי אל המיטה, נזכרתי בבחור שראיתי קודם, צחי, ועלה בדעתי שלפעמים האוצר בוחר בבנים. מה הוא עושה איתם? ואז הוא נישק אותי שוב ומחשבותי התרכזו רק בדבר אחד.
***
הרבה אחרי כן, כששכבתי במיטה וראיתי בחלון את החושך מתחיל לפנות את מקומו, השאלה עלתה במוחי מחדש. זמני הלך ואזל. הוא ישב בישיבה מזרחית בגבו אלי קרוב לרגליי והתמתח. לא אמרתי לו מלה אחת מרגע שהעיר אותי, אבל חשתי שעלי לשאול.

"מה אתה עושה עם הבנים?"

הוא הפנה את ראשו, והסיט את שערו הארוך שהסתיר את פניו.

"למה את מתכוונת?" שאל.

"לפעמים אתה מעיר בנים," אמרתי. "מה אתם עושים כשאתם עולים לפה?"

חיוך עלה על פניו. "אני לא שוכב איתם."

הוא נראה די נחמד כשהוא מחייך.

"לא שאני פוסל את זה על הסף," המשיך, "אבל עד כה זה לא קרה. אני גם לא שוכב עם כל הבנות שאני מעיר."

"חשבתי שכן," אמרתי.

"אני לא מספר לאחרים מה אני עושה איתך. אין סיבה שאספר לך מה אני עושה עם האחרים."

שמחתי לשמוע את זה, שהוא לא שוכב עם כולם. היו בינינו גם ילדים. הוא קם והחל להתלבש בעצלתיים. בחוץ כבר כמעט עלה היום. הוא הביט החוצה ואמר, "שנינו צריכים לישון."

הוא הושיט לי את ידו ואני התרוממתי מבין המצעים הרכים ואחזתי ביד המושטת. יחד ירדנו אל הקומה הראשונה. הלכנו לאטנו מחדר לחדר. השומרים שעל פניהם עברנו הנידו בראשם לשלום. נכנסנו לחדרי ועליתי על הכן הנמוך, כשפני פונות שוב אל הציור עם הספינה העוגנת באחו.

"נהנית הלילה?" הוא שאל חרישית.

"כן," אמרתי לו.

"אבחר בך שוב, אל תדאגי."

הרמתי את ידיי מעל ראשי והצמדתי אותן כמו אישה הודית. הוא עטף אותן בכפות ידיו החמות, וסידר את גופי כדי שיראה כמו אתמול. הוא הדף את ידיי מעט לאחור, יישר יותר את כתפיי, סידר את שערי מאחורי והניח אצבע על שפתיי כדי לסגור את פי.

"יש לך מזל," לחש. "את לעולם לא תזדקני."

הוא העביר את אצבעו על פני, כמבקש לוודא שהבעתי תחזור להיות כפי שהייתה אתמול.

"זמן לישון, יפהפייה שלי," אמר ונגע במצחי.

גל הפוך של חוסר התחושה עלה מכפות רגליי עד לקצות אצבעותיי. שוב הייתי אבן, אבן עם תודעה שמסתכלת על ספינה באחו. שעת הקסם נגמרה.
***
בבוקר באו בעיקר קבוצות מאורגנות. תיירים דוברי שפות זרות, גמלאים בטיול, סטודנטים, כיתת אמנות מבית ספר תיכון. המדריכים הסבירו על המוצגים השונים. תלמידי התיכון הסתובבו פעורי עיניים ובהו בציורים ובפסלים. בהו בי.

"לא לגעת במוצגים," צעקו השומרים. לרוב הילדים הספיק מבט מאיים אחד.

המדריך עצר לידי והתלמידים התקבצו.

"פסל הנסיכה ההודית, של אתנן דריש," הוא אמר, והמשיך בהרצאה הרגילה. אתנן דריש, האמן, האוצר. זה לא היה שמו האמיתי. מעולם לא שמעתי את שמו האמיתי. רבות מהיצירות במוזאון היו שלו, אבל היו גם כאלה שקנה מאמנים אחרים. הציור שמולי, למשל, היה של אמנית מחיפה.

"הגדוּלה בפסל הזה, וכמובן ביצירותיו האחרות של דריש, היא האמיתיות," המשיך המדריך. "אם תסתכלו עליו בקפידה תראו את תשומת הלב לפרטים הקטנים, את העבודה העדינה על האבן. לא מפסלים כך בימינו. דריש מחזיר את האמנות העתיקה לשעתה היפה ביותר."

ועוד כהנה וכהנה מלים ששמעתי כמוהן פעמים רבות. נער אחד התייצב לפני ונעץ בי מבט חודר.

הוא נכנס לדברי המדריך ואמר, "היא נראית עצובה."

"חלק מעיצוב היצירה," אמר המדריך.

הם עברו אל הפסל הבא. הנער נותר עוד רגע מולי לפני שהצטרף אל הקבוצה.
***
בצהריים, כפי שגילתה זווית האור מאחוריי, חלף האוצר בחדרי, כשהוא לבוש בחליפתו הכהה ולצדו אדם לא מוכר. בוודאי עיתונאי.

"הרגשתי שהגלריות לא מתייחסות היטב ליצירות שלי," שמעתי אותו אומר, והניע את ידו כדי להקיף את המוצגים בחדר.

"ואז הקמת את המוזאון?" שאל העיתונאי.

"חשתי שאין לי בררה," אמר האוצר. "זו האמנות שלי ואני חייב לבטא אותה בצורה הכי נכונה. לא יכולתי לסבול התערבות של זרים. גם לגבי האמנות שאני קונה מאחרים, אני מקפיד להתחשב בכל בקשותיהם על האופן שבו יוצגו היצירות."

"אבל מאין הכסף?" שאל העיתונאי. הם כבר עברו וקולותיהם התרחקו. הספקתי עוד לשמוע אותו שואל, "האם ההכנסות מכרטיסי הכניסה באמת…" ואז הפך קולו למלמול.
***
אני כנראה ישנה מדי פעם, זמנים שבהם התודעה שלי מכבה את עצמה. אני לא בטוחה בזה, אבל נדמה לי לפעמים שיש קפיצות באופן שבו האור חודר מבעד לחלון שמאחוריי. קפיצה אחת כזו הייתה לאחר שהאוצר והעיתונאי עברו ועד שראיתי פתאום את צחי תוקע את פרצופו בפניי. כן, אותו חקרן סקרן מיום האתמול. הוא עמד שוב ולטש בי את עיניו.

"היא זזה," הוא קבע.

"לא יכול להיות," שמעתי את קולה של אסתי משמאל.

"תסתכלי," אמר וזז מעט ימינה. גם פרצופה של אסתי נכנס לשדה הראיה שלי.

"נראית לי אותו דבר," אמרה אסתי.

"לא בדיוק," אמר צחי. "תראי פה," הוא שלח אצבע לפנים, תוך שהוא מקפיד לא לגעת בי הפעם. "יש לה במצח קמט קטן שלא היה אתמול. והעיניים מעט יותר צרות. והשער, אני משוכנע שהוא היה מתוח קצת פחות לאחור. או שהחליפו את הפסל, או שהוא זז."

אסתי שלפה את משקפי הקריאה שלה ושוב רכנה להביט בי בעיון.

"אולי אתה צודק," אמרה. "השפתיים נראות טיפה יותר סגורות." היא הזדקפה והסירה את המשקפיים. קיפלה אותם בעדינות והחזירה לנרתיק שבתיקה.

"אבל לא ראינו את זה על שום פסל אחר, נכון?"

"לא, היא היחידה." צחי קימט את מצחו, וגירד את ראשו.

"זה לא הגיוני," מלמלה אסתי, "לא יכול להיות שהפסל זז, ואין סיבה שהם יחליפו בלילה את הפסל."

שנייהם שתקו, ואני שקעתי בהתבוננות בפרטים הקטנים של פניהם ולבושם. את הציור כבר הכרתי היטב. תמיד טוב להסתכל על דברים חדשים.

"מצלמה," אמרה אסתי, ונופפה בידה מול צחי. "אנחנו צריכים לצלם את הפסלים החשודים."

"הם לוקחים את המצלמות בכניסה וגם את הטלפונים," הזכיר לה צחי.

"יש קטנות כאלה של מרגלים," אמרה אסתי. "בוא נלך לחפש אחת. נחזור פעם אחרת."

הם פנו ללכת. אם מישהו יתפוס אותם מצלמים… אבל לא יכולתי להזהיר אותם. אני לא יכולה לזוז, וגם כשתגיע שוב שעת הקסם הבאה שלי בעוד לילות רבים, לא אוכל לעשות דבר.
***
בלילה הבא ידעתי שהוא לא יבחר בי. הוא מעולם לא בחר באותו הפסל שני לילות רצופים. הוא חלף על פני, שערו פזור וגופו עטוף גלימה. לאחר זמן מה החלה המוסיקה, הפעם נעימת ריקודים אירית. ואז הם הופיעו, האוצר ופסל הנער הרועה שעמד פעם באגף המזרחי ועכשיו איני יודעת היכן מקומו הקבוע. הם רקדו וחוללו זה סביב זה, דמות צבעונית וגבוהה עם דמות לבנה ונמוכה, וראיתי בפני הפסל את מה שראו אתמול הפסלים בפני. חדוות התנועה, הכיף שבתזוזה. הם חוללו, רגליהם תופפו על הרצפה בנקישות קצובות ויצאו משדה ראייתי. לאחר זמן מה המוסיקה גוועה והאורות הצבעוניים כבו. אני נותרתי למטה, כשמישהו אחר עלה אל חדריו שלמעלה.
***
אור הבוקר הזדחל מאחורי והחל להאיר את החדר. החיים היחידים היו השומרים, הנעים מחדר לחדר ומשגיחים עלינו, על המקום. האוצר והנער הרועה חלפו על פני בדרכם האטית אל מקום משכנו הנוכחי של הנער. על פני הפסל היה נסוך חיוך שלֵו וגופו היה רפוי. למה אנחנו לא מנסים לברוח? חשבתי. הרי אף אחד מאיתנו אינו אוהב את העמידה הקפואה הזו במשך ימים, ועם זאת, בסוף שעת הקסם הנדירה אנחנו הולכים עם האוצר בשלווה למקומנו, מתייצבים בתנוחה שקבע לנו ונותנים לו להפוך אותנו שוב לאבן. האם מפני שאין לנו סיכוי לברוח? או שמא אנו חוששים שהוא לא יבחר בנו שוב? ואולי משהו בתוכנו רוצה לחזור אל הדוממות שלנו, הרגועה והשקטה? הלילה הזה הוא חופשה נפלאה, אבל בסופה אנחנו כמהים לשוב אל מהותנו האמיתית, מהות של אבן.

האוצר חלף על פני לבדו בדרך חזרה. ראשו מורכן מעט, מתעלם מהפסלים, מתעלם מהשומרים. הוא ילך לישון עכשיו על המיטה הרכה עם מצעי הבז', לאגור כוחות ליום הבא וללילה שבעקבותיו.
***
"אני חושב שהיא לא זזה הפעם," אמר צחי.

שני הבלשים שוב עמדו מולי ובהו בי. אסתי רכנה לפנים, משקפי הקריאה לאפה.

"גם לי היא נראית אותו דבר," אמרה.

"אני בטוח שזה קשור לאמן הזה שמנהל את המקום," אמר צחי. "תגידי לי, איזה בן-אדם שפוי יקרא לעצמו אתנן?"

"מישהו שרגיל ללכת לזונות?" שאלה אסתי.

"או מישהו לא שפוי. משהו פה לא בסדר."

"צחי, לך תעסיק את השומר."

צחי הסתובב, והלך לשוחח עם השומר שניצב בפינת החדר. אסתי בינתיים שלפה עצם צר זעיר, כיוונה אותו אל פני ולחצה על כפתור. היא הנמיכה את ידה לגובה בטני וחזרה על הפעולה. היא עברה אל הפסל הסמוך אלי, וצילמה גם אותו. מפינת החדר שמעתי צלילי שיחה עמומה. צחי דיבר הרבה והשומר ענה בנביחות קצרות. התפללתי שהם יוותרו וילכו. האוצר לא אהב שאנשים מחטטים בענייניו.

מה אם הם יצליחו? נבהלתי. הם יצלמו את כולם, ויחזרו יום אחרי יום ויצלמו שוב את כולם. הם יצליחו להוכיח שבכל לילה אחד הפסלים נע. למי הם יספרו את זה? מה יהיה עלינו אם אנשים מבחוץ יתערבו וייקחו מכאן את האוצר? ישימו אותנו במחסן שכוח-אל שבו לא נוכל לראות אפילו את המבקרים. או אולי ישלחו אותנו למוזיאונים שונים. ונהיה פסלים לנצח, אפילו שעת קסם לא תהיה לנו, ואיש לא ידע מה אנחנו באמת.

ואני לא יכולה לספר על כך לאוצר עד שיבחר בי שוב. עוד לילות רבים.
***
בלילה הוא בחר בפסל של ילדה. מעולם לא יצא לי לראות אותה בתנוחת הפסל, אבל כבר ראיתי אותה מחוללת איתו פעמים רבות. היא הייתה מפסלי המתכת, גוף בגון ארד ושער קצר ומתולתל. הם הסתחררו זה עם זו לצלילי מוסיקת פעמונים, והיא צחקה בקול רם שהדהד בחלל המוזאון. הילדים תמיד צחקו. זמן רב הם רקדו, ארבע פעמים חלפו בחדרי. אבל לבסוף המוסיקה גוועה והאורות כבו.

הם חזרו כשהבוקר החל להזדחל פנימה. הוא חלף לאיטו על פני כשהילדה העייפה חבוקה בזרועותיו.

"מתי תעיר אותי שוב?" שמעתי אותה שואלת בקול מנומנם.

"כשיבוא הזמן," השיב.

"אני אוהבת להתעורר," היא מלמלה.

"ועכשיו את עייפה וצריכה לנוח."

היא הוסיפה עוד משהו, אך הם כבר יצאו מהחדר ולא שמעתי את המשך שיחתם.
***
מובן שהם באו שוב, המציצנים. הפעם אסתי שוחחה עם השומר וצחי צילם. הם התחפשו, אסתי עטתה פאה בהירה וצחי הצטייד בשפם מלאכותי. כנראה חששו שצוות העובדים יזהה את הזוג המגיע לאותו מוזאון יום אחרי יום. הפעם הם היו זריזים ויעילים. לא התעכבו לשיחות מיותרות.

קצת הצטערתי כשהסתלקו כל כך מהר מהחדר. השיחות שלהם מול פני הפיגו מעט את השגרה, ופרצופם הסתיר ממני את ציור הספינה שכבר היה לי לזרא. אולי בפעם הבאה שהאוצר יבחר בי אבקש ממנו לסובב אותי מעט בתום הלילה. שאסתכל על משהו אחר.
***
הלילה הציף שוב את המוזאון, והאורות הצבעוניים נדלקו. השומרים נסוגו לפינותיהם הנסתרות והאוצר הסתובב במוזאון. הוא חזר לחדר שלי, אך במקום לפנות לאחד הפסלים האחרים, ניגש אלי שוב.

"קומי, יפהפייה שלי," אמר ונגע במצחי.

גל התחושה ירד לאורך גופי. שאפתי עמוקות והורדתי את ידיי.

"הערת אותי רק לפני שלושה ימים," אמרתי.

"אני יודע," אמר והושיט לי את ידו. "בואי נרקוד."

ידעתי, זה לא הוגן כלפי האחרים, אך לא יכולתי לסרב לידו המושטת. הרצון להזיז את גופי גבר עלי. מוסיקת הוולס נשמעה ואנחנו רקדנו.

עלינו למעלה, המוסיקה נדמה מאחורינו. הפעם היו על השולחן לביבות ותותים בקצפת, עם לימונדה טריה. נשענתי לאחור, ליהנות מתחושת המזון.

"אולי אנחנו יכולים רק לדבר?" הוא שאל.

הוא מעולם לא הביא אותי לכאן כדי לדבר. הבטתי בו בלי להבין.

"הערתי אותך שוב כי רציתי לשוחח עם מישהו," אמר. "את שאלת אותי על מעשיי. גילית עניין."

ואני רציתי לספר לו על שני החטטנים. אולי אספר לו עליהם בבוקר. לא אבזבז את שעת הקסם שלי על שיחות חולין.

"על מה אתה רוצה לדבר?" שאלתי.

"אני בודד. הרבה חודשים לא דיברתי באמת עם מישהו," אמר.

"אבל כל לילה אתה מעיר אחד מאיתנו."

"אבל אני לא מדבר איתכם." הוא קם מהכיסא ומתח את גופו. "פעם הייתי מדבר עם אשתי," אמר. "אבל כבר עבר זמן רב מאז. קיוויתי שאולי אוכל לדבר איתך במקומה. את התעניינת."

אם זה אומר שהוא יבחר בי לעתים קרובות יותר, אני בהחלט מוכנה להיות אשת השיחה שלו. "לא ידעתי שאתה נשוי," אמרתי. "מעולם לא ראיתי אותה."

"אהבתי אותה מאוד," אמר האוצר והתיישב על המיטה. "אני עדיין אוהב אותה." הוא הישיר אלי את מבטו ואמר, "הכול בעצם התחיל בגללה."

"מה התחיל?" שאלתי.

הוא החווה בידו. "אתם. הפסלים שלי."

בהיתי בו.

"בואי, שבי לידי," הוא אמר וטפח על השמיכה לצדו. "אני אספר לך."

רציתי לדעת. מאוד. הוא מעולם לא הסביר מדוע עשה לי את מה שעשה. והוא רצה לדבר עם מישהו, לפרוק משהו מהלב. מי מאזין טוב יותר מפסל? בסוף הלילה אחזור לדממה שלי ולא אוכל לחלוק את הידע עם איש. אבל אני אדע, אדע את הסיבה לקיום שלי. קמתי והתיישבתי לצידו על המיטה הרכה.

"חני ואני היינו נשמות אחיות," אמר. "היא הייתה האדם החשוב בחיי. היינו כל כך מאושרים יחד. את צריכה להבין, חיים של אמן הם לא קלים, והיא תמיד הייתה לצדי כשקיבלתי ביקורות גרועות. וגם אחר כך כשקיבלתי טובות. וכשאנשים קנו את היצירות שלי. היא תמיד תמכה, עזרה לי ליצור. כשהרגשתי שאני מתייבש היא עודדה אותי." הוא בהה באוויר. "מבט אחד ממנה, וההשראה הייתה מגיעה. וגם אני תמכתי בה כשהתקדמה באקדמיה."

הוא נאנח ונשען לאחור על ידיו. "ואז היא חלתה בסרטן," אמר בקול שהפך פתאום שטוח מאוד. "זה היה סרטן אלים. הרופאים אמרו שאין מה לעשות. גילינו אותו מאוחר מדי והוא לא הגיב לטיפולים. נותרו לה כמה חודשים לחיות והיא רצתה להעביר אותם בשלווה."

"והיא מתה?" שאלתי.

"לא יכולתי לאבד אותה. לא הייתי מוכן לאבד אותה. עזבתי הכול והתחלתי לחקור. ידעתי כבר שמהרופאים לא תבוא הישועה. נותר לי רק כיוון אחד."

הוא הביט בי, כמצפה שאנחש במה מדובר, ואני נזכרתי בו עומד מעלי, ממלמל מלים, מניף את ידו, משקה אותי בנוזל.

"כישוף," אמרתי.

עיניו נצצו.

"הייתי נואש," אמר. "הלכתי לכל השאמאנים והמכשפים ומגידי העתידות. נסעתי לכל העולם. חני התחננה שאשאר איתה, אבל פשוט לא יכולתי להניח לה ללכת. הייתי חייב לבדוק כל דבר. רובם היו שרלטנים, אבל כמה מהם היו אמיתיים, ולמדתי מכל אחד מה שיכולתי. בהדרגה גיליתי שיש לי את הכישרון. יכולתי לבצע כשפים."

תהיתי מתי הוא יגיע לנושא החשוב. "ומצאת תרופה?" שאלתי.

הוא נאנח. "לא," אמר. "אבל כששילבתי כמה דברים, גיליתי את אמנות האבן החיה."

האבן החיה. כמעט רעדתי. זה מה שאני. הוא לקח את כף ידי הקרה וחפן אותה בין כפות ידיו החמות.

"גיליתי שאני יכול למנוע ממנה למות. לשמר אותה במצבה. היא כבר הייתה על ערש דווי. לא היה לי זמן להמשיך לחקור ולחפש תרופות. היה עלי להשתמש במה שגיליתי."

אשתו? הוא עשה את זה לאשתו? חשתי את פי נפער.

"זו הייתה הדרך היחידה למנוע ממנה למות. גם היא הסכימה שאין מה להפסיד. הפסל שעומד בכניסה למוזאון ומשקיף על כל הנכנסים והיוצאים, זו היא. אשתי."

ראיתי את הפסל. לא ידעתי שזו אשתו.

"לא תכננתי להכין יותר מפסל אחד. רק רציתי להציל את חייה של אשתי. והצלחתי – מצבה הפסיק להתדרדר. מדי פעם יכולתי להעיר אותה, והיא הייתה אשתי. חיה. לנצח. חשבתי שנהיה מאושרים." הוא הרכין את ראשו.

"היא לא הייתה מרוצה?" ניחשתי.

הוא משך בכתפיו. "בהתחלה היא הייתה מאוד מרוצה," אמר, "אבל היה פרט קטן שלא חשבנו עליו. שימרתי אותה בדיוק באותו מצב. שימרתי גם את הסרטן. כשהיא פסל היא לא מרגישה כלום, אבל כשאני מעיר אותה היא סובלת. הכאב נורא, והתרופות היחידות שמפיגות אותו מטשטשות אותה לגמרי, אז מה הטעם?"

הוא הרים את מבטו והביט לתוך עיני.

"לפני כמה חודשים, בפעם האחרונה שהערתי אותה, היא ביקשה שלא אעיר אותה יותר. היא אמרה שהסבל גדול מדי. היא נהנית לעמוד ולהשקיף על האנשים, אבל לא מסוגלת לסבול את הכאב."

"וכיבדת את הבקשה."

"אני לא יכול לגרום לאשתי סבל."

ומאז הוא בודד, חשבתי, אך לא אמרתי כלום.

הוא הרפה מידי. "זה הסיפור," אמר. "רציתי לספר למישהו. תודה שהקשבת."

זהו? אבל איך מפסל אחד כדי להציל אישה גוססת הוא מילא מוזאון באנשים כמוני? הרגשתי שאני חייבת לדעת. אני לא הייתי חולה. בכלל לא הכרתי אותו. הוא בוודאי מחכה שאשאל.

"אמרת שתכננת להכין רק פסל אחד," אמרתי. "איך זה שאנחנו ממלאים את המוזאון?"

פניו אורו.

"הפסלים, כן…" אמר, וראיתי את ההתלהבות מתגברת בו. "הפכתי את אשתי לפסל כדי להציל את חייה. אבל אף אחד לא ידע שזו אשתי. כולם חשבו שהיא נפטרה ושהכנתי פסל לזכרה." דיבורו הפך מהיר יותר. הוא קם מהמיטה.

"קיבלתי מחמאות," הוא אמר. "למרות שהיו לי עבודות טובות לא פחות שגילפתי בעצמי באבן אמיתית, פסל האבן החיה עורר באנשים משהו. משהו בחומר, בתחושה שהקנה לצופה בו. לא ידעתי מה. אבל זו הייתה יצירה שלי. אמנם בקסמים ולא במפסלת, אבל עדיין יצירה שלי."

הוא פנה להביט בי, פרש את ידיו כדי להקיף את החדר ואמר, "אמנות! המטרה הנעלה מכל. פסגת הרוח האנושית. אמן חייב להמשיך ליצור, את מבינה? הייתי חייב ליצור עוד פסלים."

בהיתי בו בניסיון לעכל את מה שאני שומעת. אמן חייב ליצור.

"לא יצרת אותי," אמרתי.

"ודאי שכן," הוא אמר, וחייך.

"לא," אמרתי, "אתה חטפת אותי והשקית אותי בנוזל הזה ואז…"

הוא התיישב לצידי שוב ואחז בשתי ידי.

"הפכתי אותך למה שאת היום," אמר. "את כל כך יפה. כשראיתי אותך ידעתי שאני חייב לשמר את היופי הזה. לא יכולתי להניח לך להזדקן. לקמול. להירקב. בשביל האמנות שלי, הדברים שאני יכול לעשות, בני אדם הם חומר גלם. ביד היוצר הנכון הם הופכים לאמנות נשגבת. שימרתי אותך בדיוק ברגע הפריחה שלך. עברו מאז בערך שמונה שנים ואת לא השתנית בכלל. זה נס כל כך נפלא." עיניו זרחו כשהביט בי, והבנתי שהוא באמת חושב שעשה לי טובה.

"לא רציתי את זה," אמרתי.

"ממתי שואלים יצירת אמנות לרצונה?" הוא ליטף את שערי ואמר, "לא, פסל יפהפה שלי, אני לא יכול לשאול. אי אפשר לעצור את האמנות ובני תמותה לא יכולים להבין את הנצח. הקרבתי את האנושיות שלך וזכיתי ביצירה מדהימה שאנשים באים מכל העולם כדי להסתכל בה. את עבודה שלי. אני עשיתי אותך. שמונה שנים ואני עדיין נפעם בכל פעם שאני מסתכל בך."

פתחתי את פי, אך לא מצאתי מלים.

"או הילדה שבחרתי אתמול," המשיך. "הבאתי אותה לפני שתים עשרה שנים. היא הייתה כל כך מתוקה כשראיתי אותה הולכת מבית הספר הביתה עם הילקוט הקטן ותיק האוכל. שלמות של הטבע. לא יכולתי לתת לה לגדול, להתכער, להשמין. בדיוק אז למדתי את סוד המתכת החיה, והיא הייתה פסל המתכת הראשון שלי."

"יש לה הורים, אולי אחים…" מלמלתי.

"הצחוק שלה בכל פעם שאני מעיר אותה, ובלילה אנחנו יושבים בחדר הסמוך ומשחקים בלגו או ברכבות. שתים עשרה שנים והיא עדיין מעבירה לילה שלם במשחק בקוביות. מושלמת בדיוק כמו ביום שעשיתי אותה."

דבר ממה שאומר לא יגרום לו לחשוב עלינו כבני אדם, הבנתי, או לפחות כבני האדם שהיינו פעם. הוא נמצא במישור מחשבה אחר.

הוא השתרע על המיטה ואחז באחת מידיי. את ידו השנייה מתח מעל לראשו ובהה בתקרת האפריון שמעלינו.

הוא מסוגל להפוך אנשים לפסלים. לא ידעתי מה עוד הוא יכול לעשות.

"אתה יכול להחזיר אותי למה שהייתי קודם?" שאלתי.

"לא," הוא אמר, "זה שינוי בכיוון אחד. אני לוקח מכם משהו שאי אפשר להחזיר."

"בבקשה," אמרתי.

הוא הפנה אלי את מבטו, והידק את אחיזתו בידי.

"אני באמת לא יכול," אמר. "גם אילו רציתי. בכל מקרה, לא היה עולה בדעתי לפגוע ביצירה מושלמת שכמוך, להפוך אותך בחזרה ליצור מתבלה. מוטב ככה. אני רואה מה קורה לבני אדם. זה לא טוב." שתיקה נפלה בינינו לרגע. הוא הצר את עיניו ושאל, "את לא מאושרת?"

"לא."

"חבל. הרבה מהפסלים מאושרים. בייחוד הילדים. הם מסתגלים כל כך מהר. וגם רוב הוותיקים. גם את תמצאי יום אחד את האושר שבשלווה. אני בטוח."

חבטה בדלת הקפיצה אותי. גם האוצר התיישב במקומו ונראה מבוהל. איש מעולם לא הפריע לנו בשעת הקסם. תמיד היינו רק שנינו.

"מה קרה?" צעק האוצר.

"סליחה על ההפרעה, כבודו," נשמעה צעקה מעבר לדלת. "תפסנו פולש."

האוצר קם מהמיטה וצעק, "תכניסו אותו."

נשימתי נעתקה. הפולש יראה אותי. וזה יהיה אסון בשבילו.

"שאסתתר?" שאלתי.

"לא," אמר האוצר, "אם הוא רוצה לדעת מה קורה כאן, למה לי להסתיר ממנו?"

ניסיתי בכל זאת לפחות להתכסות בשמיכה. אבל עד שהצלחתי להזיז אותה מתחתי הם כבר נכנסו. שלושה שומרים הדפו פנימה את האיש. הוא כמעט איבד את שיווי משקלו.

"צחי," אמרתי בלי מחשבה.

הוא הזדקף ונעץ בי מבט מבועת. גם האוצר פנה להביט בי בגבות מורמות.

"הוא הסתובב לידי בימים האחרונים," אמרתי. "שמעתי את השם שלו."

"הפסל," מלמל צחי. "הוא באמת זז. ידעתי."

"הוא התגנב לאגף המתכות," אמר אחד השומרים. כל השומרים נראו דומים בעיני. ראש מקריח, מבנה גוף מוצק. אפילו הגובה שלהם היה זהה.

"ומה הוא חיפש שם?" שאל האוצר.

"הוא צילם את פסל הילדה," אמר השומר. הוא הושיט לאוצר מצלמה קטנה.

האוצר לקח את המצלמה והניח אותה על השולחן בלי להביט בה.

"מה ניסית לגלות, צחי?" שאל. קולו היה שקט ומסוכן.

צחי הצביע עלי ואמר, "ידעתי שהיא זזה. צילמתי גם אתמול ושלשום. וראיתי בתמונות שגם הילדה מהמתכת זזה. רק קצת, אבל זה מספיק. הייתי חייב לגלות מה קורה כאן בלילה."

האוצר חייך ואמר, "והנה גילית. הפסלים שלי יכולים לזוז. מה אתה חושב לעשות עכשיו?"

צחי הזדקף. הוא העביר את מבטו ביני לבין האוצר.

"אני לא יודע מה קורה פה," אמר, "אבל אני מתכוון לגלות. אני אדאג שאנשים יחקרו וישימו סוף למה שמתרחש כאן."

האוצר גירד קלות את סנטרו. "באמת?" שאל.

"כן," הכריז צחי. "כשהמשטרה תבוא לעצור אותי על הפריצה, אני אספר לשוטרים הכול. ויש לי צילומים שיוכיחו את זה."

צחי התמים. הוא לא מבין שהוא לעולם לא יֵצא מהבניין. האוצר לא יניח לאיש לחשוף את הסודות שלו. אבל מה יקרה לו? ככל שידעתי, האוצר יצר פסל חדש אחד בשנה. והפסל האחרון נחנך לפני זמן לא רב. האוצר המשיך לגרד את סנטרו. עיניו סרקו את צחי.

"תפשיטו אותו," הורה לשומרים.

"מה?" צווח צחי.

כן, הוא שוקל את זה.

שניים מהשומרים אחזו בזרועותיו, והשלישי חתך את בגדיו. צחי צעק וניסה להיאבק, אך לא היה לו סיכוי. עד מהרה הוא ניצב עירום מול האוצר. הוא הזיע ורעד מעט, בוודאי דמיין דברים שונים מהאמת. רחמיי נכמרו עליו. אחרי הכול הוא הסתכן כך כדי לעזור לי.

"בבקשה, אל תעשה לו את זה," התחננתי.

האוצר התקרב אלי וליטף את ראשי.

"אל תפריעי, יפהפייה שלי," אמר, "אחרת אחזיר אותך למטה כבר עכשיו."

"לא אפריע," מלמלתי. לא הייתי מוכנה לקצר את שעת הקסם שלי.

האוצר חזר אל צחי, בחן אותו מכל הכיוונים, נגע בעורו. צחי החוויר. הוא התפתל שוב בידיים האוחזות בו. לשווא.

"אתה לא הבחירה האידאלית," אמר האוצר לעצמו, "אבל אני חושב שאפשר להשתמש בך."

"למה אתה מתכוון?" צווח צחי.

האוצר חייך שוב. "שאני לא עומד להרוג אותך," אמר. הוא סימן לשומרים על הכיסא השחור שניצב בפינת החדר. זכרתי את הכיסא הזה. גם אותי הושיבו עליו לפני שנים. הרחם, קרא לו האוצר. הוא יצא מבעד לדלת שמעולם לא נכנסתי בה, והשומרים גררו את צחי אל הכיסא, הושיבו אותו בכוח וליפפו את הרצועות סביב ידיו ורגליו. לא רציתי להסתכל, אבל לא יכולתי שלא להביט במחזה, לראות מהצד את מה שנעשה לי.

צחי ניסה בינתיים לשדל את השומרים, לשכנע אותם שהם משתפים פעולה במעשה בלתי חוקי. הם יישלחו לכלא. אם לא ישחררו אותו מיד, הוא ידאג שלא יוכלו לעבוד יותר לעולם גם לאחר השחרור. כה תמים.

האוצר חזר עם כוס כהה בידו.

"אתה בטח צמא," אמר. "הבאתי לך משהו לשתות."

צחי נאבק ברצועות שכבלו אותו לכיסא. "מה זה?" שאל.

"משקה טעים," אמר האוצר.

"זה לא טעים," תיקנתי.

האוצר זקף לעומתי אצבע, אך ראיתי שהוא משועשע.

"זה באמת לא טעים," אמרתי.

אחד השומרים תפס את ראשו של צחי מאחור.

צחי הבין כנראה שעומדים להשקות אותו בכוח וזעק, "בסדר, בסדר, אני מתנצל! אני מבטיח שלא אספר שום דבר."

הם השקו אותו נגד רצונו. שפכו את הנוזל לפיו וסתמו את אפו עד שנאלץ לבלוע. מעט מהנוזל נזל על סנטרו, אך היה בכוס די והותר.

השומרים הותירו את צחי מתנשם על הכיסא לבדו.

"זה היה מגעיל," מלמל.

האוצר עמד מולו בידיים שלובות, המתין שהכרתו תתחיל להתערפל. ידעתי שלא אוכל לצפות בתהליך במלואו. הוא ארך כמה ימים ולי נותר זמן רק עד הבוקר. אבל אולי אוכל ללמוד משהו חשוב.

צחי חזר להיאבק ברצועות. אגלי זעה נקוו על מצחו ונשימתו הפכה מהירה. נזכרתי בעצמי על הכיסא הזה, כשטעם הנוזל הגועלי עדיין בפי ואיני יודעת מה עומד לקרות. הייתי מבועתת. אולי אסביר לצחי מה יקרה לו. אם ידע, יהיה לו קל יותר, עכשיו ובתקופה הראשונה. הסתכלתי על האוצר, וכשראיתי שתפס את מבטי החוויתי בסנטרי לכיוון הכיסא. הוא הנהן.

התקרבתי אל הכיסא וכרעתי לידו ברך. אחזתי בידו השמאלית וליטפתי אותה. בתחילה הוא נרעד למגעי הקר.

"הוא יהפוך אותך למשהו כמוני," אמרתי בקול רך.

"מה?" הוא הפנה את ראשו להביט בי ועיניו כמעט חרגו מחוריהן.

"כדי שלא תוכל לספר לאף אחד את מה שגילית," המשכתי. "זה לא נורא. אתה תתרגל."

"לא," הוא מלמל.

המשכתי ללטף לו את היד עד שעיניו נעצמו, והאוצר סימן לי להתרחק. חזרתי לשבת על המיטה. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי לעצור את המתרחש. האוצר יכול להפוך אותי לאבן במגע אצבע, לא רציתי לאבד דקות של תחושה בניסיון חסר תוחלת להציל אדם שלא הכרתי מגורלו.

ישבתי וצפיתי ולא למדתי שום דבר חשוב. האוצר מלמל מילים משונות והניע את ידיו בריקוד מסובך. גופו של צחי התעוות ורפה. האוצר השקה אותו בעוד מהנוזל, והמשיך בזמירות. לאחר זמן השתעממתי ושכבתי על המיטה, נהנית מתחושת המזרון הרך מתחת לגבי, והאזנתי לקולו הרך והנעים של האוצר, הקול שלקח את חיי.
***
גם הלילה הזה חלף, וכשהבוקר עלה האוצר השתתק. הוא התקרב אל המיטה ואמר לי, "זמן לישון."

הסתכלתי לכיוונו של צחי האומלל. נשימתו הייתה רדודה, פניו חיוורים ועיניו עצומות למחצה. ידעתי שבקרוב הוא יתחיל לסבול כאבים עזים. לא רציתי להשאיר אותו לבדו.

"אולי…" היססתי, "אולי תיתן לי להישאר היום? אני אוכל לעזור כשיהיה לו כואב."

האוצר צקצק בלשונו והושיט לי את ידו.

"כבר עשיתי את הניסויים האלה," הוא אמר כשירדתי מהמיטה. "בשנים הראשונות. כשאני מעיר אתכם, זה זמני," יצאנו מהחדר, וצעדנו אל המדרגות. "אם לא ארדים אותך עכשיו, תוך שעתיים-שלוש הגוף שלך יתחיל להתאבן מעצמו. התהליך יהיה הדרגתי וכואב ואת לא תשלטי על התנוחה. בסוף תמצאי את עצמך מעוקמת ובוהה בנקודה בקיר. לא כדאי."

ירדנו במדרגות.

"הוא רק ניסה לעזור לי," אמרתי חרש.

"מבין האפשרויות שיש לי, זו הפחות גרועה," אמר האוצר.

הלכנו במוזאון. סביבנו הפסלים הדוממים, והשומרים הנסוגים לפינותיהם הנסתרות כשאנחנו עוברים על פניהם. רק אני והוא, בים של שלווה. אילו הייתי אמיצה יותר, אילו הייתי פראית, אולי הייתי יכולה לתת לצחי הזדמנות לברוח. הגענו לחדר שלי. עליתי על הכן. מבטי נפל על הציור עם האונייה המטופשת באחו.

"אולי אני יכולה לעמוד בזווית קצת אחרת?" שאלתי.

"למה?"

"נמאס לי להסתכל על הציור הזה."

הוא הפנה את מבטו כדי להביט.

"את לא אוהבת את הציור?"

הוא הביט על כל החדר, והפנה את ראשו בחזרה אלי.

"אני מצטער," אמר, "אני לא יכול עכשיו לשנות את התנוחה שלך. אבל אשתדל לחשוב בקרוב על סידור שונה של המוצגים. תרימי את הידיים."

הרמתי את ידי והצמדתי אותן מעל ראשי. הוא נגע בי בעדינות וסידר את גופי כדי שייראה כמו תמיד.

"אני יודע שזו הייתה שעת קסם לא מוצלחת," אמר. "אני אפצה אותך בקרוב, אני מבטיח." הוא חייך אלי. "יש לנו נצח ביחד. לכי לישון, יפהפייה שלי." הוא נגע במצחי וגל חוסר התחושה חלף בי.

הוא החליק את אצבעו על לחי האבן שלי ופנה אל דירתו, להמשיך בעבודה על הפסל החדש. אני נשארתי לבדי כשמבטי נעוץ במפרשה האדום של הספינה. מה שאמר לפני רגע הכה בי.

נצח? בן כמה הוא בכלל? הוא נראה בן שלושים. אבל אני ברשותו שמונה שנים. ילדת המתכת נמצאת כאן כבר תריסר. המוזאון היה קיים כשהייתי ילדה. באתי לבקר פה עם הורי כשהייתי בגן החובה. ולפני כן הוא היה נשוי לאישה שהתקדמה באקדמיה. לא יכול להיות שהוא בן שלושים. ואז הבנתי. הוא לא מזדקן. הוא אמר קודם שהוא לוקח מאיתנו משהו שאי אפשר להחזיר, והוא מקפיד לייצר פסל חדש כל שנה. הוא לא הפך בני אדם לפסלים רק למען האמנות. אולי זה היה המניע הראשון, אבל עכשיו – עכשיו הוא רוצה להישאר צעיר. לא רוצה לעזוב את אשתו. לא רוצה לעזוב אותנו, את הפסלים שלו. הוא לא יפסיק לעולם. כשהמוזאון יתמלא הוא יבנה אגף נוסף. ועוד אחד. ובינתיים הוא ימשיך לצבור ידע ועוצמה. דמיינתי אותו בעוד אלפי שנים, שליט העולם, חי בארמון של אלפי פסלים. האם הוא יעיר אותי בכלל?
***
במשך כמה לילות לא היו שעות קסם. המוזאון נשאר אפל ודומם ואף פסל לא נבחר לחולל בחדרים. האוצר עבד. ואז, לפנות בוקר, הוא ירד עם צחי. הם נכנסו אל החדר שלי, כשזרועו של האוצר כרוכה סביב כתפיו של צחי ומובילה אותו קדימה בעדינות. צחי היה לבן כולו, לבן כמוני. שומר נחפז אחריהם כשבידו כן.

"שים את זה פה," הורה האוצר על נקודה שנמצאה בדיוק מול עיני.

"נשים את הפסל החדש כאן," המשיך האוצר, "והוא יסתיר ליפהפייה שלי את הציור שהיא לא אוהבת."

השומר הניח את הכן לפני הציור. האוצר הנחה את צחי לעלות על הכן. צחי ציית. הוא המום עכשיו, לא מבין מה נעשה איתו, מוחו נסוג מפני האימה. גם אני הייתי כך, חשבתי שאני חולמת וצריכה להתעורר. האוצר הסתובב סביבו, מרוכז לחלוטין במלאכת היצירה, העיצוב הטוב ביותר של גופו.

"אולי ארכין לך את הראש," הוא מלמל לעצמו, וכופף את ראשו של צחי בלחיצה קלה.

"בעצם, אני לא כל כך אכזרי," הוא אמר, ודחף את סנטרו של צחי למעלה. הוא הביט הישר אלי.

"ככה טוב," מלמל האוצר. הוא המשיך לעצב עד שהיה מרוצה. עיניו של צחי פנו לכיווני, גוו כפוף מעט, וידיו שלובות מאחור.

"עכשיו אתה יכול לנוח ממה שעבר עליך," אמר האוצר ונגע במצחו של צחי. חזהו הפסיק לנוע והוא הפך לאבן. האוצר עוד נגע בו, ניסה ללחוץ על זרועו. האבן לא נכנעה. הפסל הושלם. האוצר הפנה אליו את גבו והלך בחזרה אל חדריו.

אני הסתכלתי בצחי וצחי הסתכל בי.
***
היה משהו שהייתי צריכה לספר לאוצר. לצחי הייתה חברה. והיא כנראה לא ידעה שהוא הלך למוזאון באמצע הלילה. היא חיכתה לו, פנתה למשטרה, ולבסוף, אחרי שלא מצאה אותו בשום מקום אחר, באה לחפש אותו במוזאון.

לאחר כמה ימים שקטים ולילות שבהם האוצר רקד עם אחרים, אסתי באה. היא נכנסה לחדר שלי ופסעה הישר אלי. שערה היה פרוע ובגדיה מרושלים, וקמטים חדשים נראו סביב עיניה.

היא הרכיבה את משקפיה במעוקם ורכנה להביט בי היטב. "צחי היה אובססיבי לגבייך," מלמלה. "אולי יש עליך איזה רמז."

אל תסתכלי לאחור, התחננתי במחשבתי.

היא המשיכה להביט בי בעיון. היא הייתה כה קרובה עד שכמעט דמיינתי את הריח שלה.

"חייב להיות פה משהו," אמרה ונקשה על ראשי.

"גברת," צרח השומר שבחדר, "לא לגעת במוצגים."

אסתי הזדקפה והסתובבה. היא קפאה במקומה.

"צחי," היא קראה ורצה קדימה.

"איך זה שיש לכם פסל שנראה כמו צחי?" היא צעקה לעבר השומר.

"גברת, להתרחק מהמוצג בבקשה," אמר השומר, והתקרב אליה. הוא נראה מאיים בראשו המקריח, מדיו המכופתרים וגופו הגדול, אך היא לא נרתעה.

"הפסל הזה חדש," אמרה, "הוא לא היה פה בפעם הקודמת. זה אומר שאתם מחזיקים את צחי פה. הוא שימש לכם דוגמן."

"זה רק פסל, גברת," אמר השומר. "אנחנו לא מחזיקים פה אף אחד. בבקשה לכי."

אסתי התקרבה אל צחי.

"הוא פה," אמרה. שמעתי את קולה מתרומם לצווחה. "אני מרגישה את זה. אני ממש מרגישה את זה. הוא בפנים – אתם ציפיתם אותו בחרסינה או משהו."

השומרים ידעו רק לצעוק על אנשים שלא יגעו במוצגים, וידעו להוביל אותם לחדר אחר. הם לא ידעו להרגיע נשים צורחות.

"גברת, תתרחקי," אמר השומר.

"צחי, אני אחלץ אותך," צרחה אסתי וקולה הדהד במוזאון. שמעתי קריאות מבחוץ, אנשים שואלים מה קורה. אסתי החלה להכות בפסל.

"תחזיק מעמד," היא צעקה.

"גברת, תפסיקי," אמר השומר, וניסה להרחיק אותה.

הם לא ידעו איך לטפל בנשים אחוזות אמוק, ובוודאי לא בכאלה שידעו אומנויות לחימה. השומר תפס בכתפיה של אסתי ומשך לאחור, אך היא פנתה מיד הצידה, התכופפה והשליכה אותו על הקיר. הוא נמרח עליו ונפל על ראשו. הציור התנודד. השומרים האחרים כבר נכנסו לחדר, אבל אסתי, מטורפת מפחד וזעם, תפסה בספסל הסמוך והניפה אותו בכוח שבא מיאוש.

לא, ניסיתי לצרוח. שפתי לא נעו. השומרים רצו אליה, אך היא הנחיתה את הספסל על הפסל. האבן נפלה מהכן ונשברה לחתיכות בצליל נורא. הספסל נפל מידיה של אסתי, והיא בהתה בשברים. השומרים קפאו במקומם. אסתי סרקה את הרצפה במבטה ולפתה את התיק שלה בכוח.

"אין שם כלום," מלמלה. "זו רק אבן."

"שברת פסל," אמר אחד השומרים.

"אני מצטערת," אמרה אסתי. "הייתי בטוחה שצחי שם."

"מה קורה פה?" קולו של האוצר נשמע פתאום משמאלי.

"היא שברה פסל," אמר השומר. "לא הספקנו לעצור אותה."

"לא!" שמעתי את האוצר צועק. מעולם לא שמעתי קול כזה בוקע מגרונו. הוא נכנס במרוצה לשדה הראיה שלי ורכן ליד השברים.

"אני לא יודעת מה קרה לי," אמרה אסתי, ושפשפה לעצמה את המצח. משקפיה נפלו והיא אפילו לא שמה לב. "הייתי בטוחה שהחבר שלי שם. הפסל הזה נראה בדיוק כמו החבר שלי. ניסיתי לחלץ אותו."

ראיתי את האוצר מניח את ידיו על האבן השבורה. הוא נדם לרגע. כתפיו השתוחחו.

"אני באמת מצטערת," המשיכה אסתי. "אני אשלם על הנזק."

"ועוד איך תשלמי," שמעתי אותו אומר.

"כמה עולה פסל כזה?"

האוצר התרומם. פניו היו מעוותות, לחייו נפולות.

"סלקו מפה את כל האורחים והעובדים," אמר לשני שומרים. "תגידו לקופות לפצות את האורחים בכרטיסי חינם."

השומרים יצאו. שמעתי אותם צועקים את ההוראות.

"בטח עבדת על הפסל קשה," אמרה אסתי. "אני ממש ממש מצטערת. אני פשוט בלחץ כי החבר שלי נעדר כבר כמה ימים והמשטרה בקושי התייחסה. כנראה דמיינתי שהפסל דומה לו, ואני מניחה שהשתגעתי לרגע. אני באמת אשלם כמה שתגיד לי. אני יכולה לתת לך צ'ק עכשיו."

השומר הפגוע התרומם מהרצפה, משפשף את ראשו.

"את לא מבינה מה עשית," אמר האוצר.

אנשים חלפו על פנינו בדרכם ליציאה, מתעכבים כדי להביט בשברים, והשומרים מאיצים בהם הלאה. אסתי הייתה אדומה מבושה וחפנה את ראשה בין ידיה. המוזאון השתתק סביבנו, קולות הקהל מתרחקים.

"כולם הלכו," אמר אחד השומרים.

"בוא נסגור את זה עכשיו, בבקשה," אמרה אסתי. "פשוט תגיד לי את הסכום. בטח כמה עשרות אלפים, אבל אני מבטיחה לא להתווכח." היא פתחה את תיקה הקטן ושלפה פנקס צ'קים.

"הוא מת," אמר האוצר.

אילו הייתי נושמת, הייתי עוצרת את נשימתי. הוא לא יכול לתקן אותו. הייתי בטוחה שהוא יתקן אותו.

הפנקס נפל מידיה של אסתי. "מי מת?"

"החבר שלך."

"צחי?"

"הרגת אותו."

היא השתנקה ונסוגה צעד לאחור.

"שברתי אבן."

"הוא היה אמור לחיות לנצח, אבל את הרגת אותו. לא הספקתי להעיר אותו אפילו פעם אחת."

"אני… אני לא מבינה."

"הרגת אחד מהפסלים שלי," קולו נחנק.

"אוקי, אני הולכת מפה…" אמרה אסתי, ונסוגה עוד צעד לאחור.

האוצר סימן לשומרים.

"את לא הולכת. את צריכה לשלם על מה שעשית," אמר.

הם תפסו בזרועותיה. היא צרחה ונאבקה, אבל מה שפעל מול שומר מגודל אחד, לא הועיל מול שלושה.

"קחו אותה למעלה, אני מיד מגיע," אמר האוצר.

"עזבו אותי," צרחה אסתי. אבל הם גררו אותה, בועטת וצועקת. שמעתי את צעקותיה מתרחקות ואת אנקות הכאב של השומרים.

האוצר רכן כדי לגעת שוב באבן, ליטף את הראש המנופץ. הוא התיישב כמו ילד על הרצפה וחיבק את ברכיו.

"אני מבטיח לך," דיבר אל האבן השבורה, "היא תשלם על מה שעשתה. היא תצטרך לשרת אותי, זה יהיה העונש שלה."

הוא ישב עוד זמן מה, ואז קם ויצא. הוא חזר עם שני שומרים ולוח מתכת גדול. הם העמיסו בעדינות את האבן השבורה על הלוח ופינו הכול, אפילו את המשקפיים הרמוסים. ואז עזבו כולם את החדר, ואני הסתכלתי שוב על הספינה באחו. דבר לא הסתיר אותה ממני.
***
האוצר היה נחוש בדעתו לבחור בעונש המתאים ביותר. מי שפגעה באחד מפסליו היקרים תבלה את שארית חייה בשמירה עליהם. וכך, לאחר עוד כמה ימים שקטים ולילות ללא קסם חזר האוצר אל המוזאון כשלצדו אסתי. גדולה. מוצקה. עם כובע המסתיר את ראשה המקריח. לבושה במדי שומרים ובחגורתה אקדח קטן.

"לחדר הזה יש שתי כניסות," שמעתי אותו מסביר. "והאורחים עוברים פה לפעמים בדרכם החוצה."

"כן, כבודו," אמרה אסתי בקול נמוך ועמום.

"בחדרים עם הכניסה האחת האורחים מרגישים בטוחים יותר. שם צריך להיות מאוד ערניים," הוא אמר. הם חלפו על פני ולא שמעתי עוד את שיחתם.

וכך חזרה השגרה. ביום היו אורחים באים ומסתכלים, ואסתי צורחת, "לא לגעת במוצגים." בלילות היא נסוגה לפינה נסתרת עם שאר השומרים והביטה באוצר רוקד עם הפסלים. כל יום הייתי רואה אותה חולפת על פני, פניה מאיימות ועיניה כבויות. שומרת על המוזאון. שומרת עלי.

אבל בלבה פנימה היא נאבקה. מתוך היגון והכאב, האוצר עשה טעות גדולה. הקסם שבו השתמש על אסתי היה מיועד לגברים. לא לנשים – ובוודאי לא לנשים פגועות וכועסות. לא לנשים אבלות. לא לנשים עצמאיות. אבל כשם שהיא איבדה את השליטה בעצמה, כך גם הוא. כולנו, פסלים ושומרים, כולנו נכנענו. אבל לא אסתי. עמוק בפנים בערה בה אש המרד. היא הייתה חזקה ומשהו ממנה חמק מהקסם. כל יום ראיתי אותה מעט יותר חיה. פחות קשוחה. קצת יותר חמה כלפי האורחים. קצת יותר מהססת לציית לפקודות.

רציתי לספר על כך לאוצר, אך הוא לא בחר בי. הלילות חלפו והוא רקד עם האחרים. קשה היה לו לעבור בחדר שלי, שבו נרצח אחד מפסליו. ואסתי בינתיים הפכה פחות שומרת ויותר אסתי. ראיתי אותה יום אחד עוצרת ובוהה במקום שבו עמד צחי. ביום אחר נתנה לנער להדביק מסטיק מתחת לספסל. נדמה היה לי שהיא הופכת פחות מוצקה, יותר אישה. ופעם אחת עמדה ונעצה בי מבט ארסי. חששתי שהיא תניף שוב את הספסל, אך לחדר נכנס אחד השומרים האחרים ומבטה שב להיות עמום.
***
בלילה הוא בא. סוף-סוף ניגש אלי ואמר, "קומי, יפהפייה שלי," ונגע במצחי. גל התחושה ירד בגופי.

"אני מצטער שעבר כל כך הרבה זמן," הוא אמר. "בגלל מה שקרה. לא יכולתי." הוא הושיט לי את ידו. "בואי נרקוד."

וכרגיל אחזה בי חדוות התנועה. התחלנו לרקוד לצלילי הוולס. המוסיקה סחפה אותנו מחדר לחדר. התמכרתי להנאה. נכנסנו לחדר צדדי, חוללנו במרכזו, ואז משהו הכה בנו מהצד. עפתי על הרצפה והמוסיקה פסקה. התיישבתי וראיתי את האוצר קופץ על רגליו. אסתי עמדה מולנו, עיניה מבריקות תחת האור הצבעוני, שיניה חשופות.

"זה הכול בגללה!" היא נהמה, והצביעה עלי.

"אני יכול להרגיע אותך," אמר האוצר והפנה אליה את שתי כפותיו הריקות.

היא שלפה את אקדחה וכיוונה אותו אליו.

"צחי היה אובססיבי בגללה," היא נהמה. "הוא רצה לחקור ולגלות מה קורה. אילולא היא, הוא היה חי היום."

"היא לא אשמה," אמר האוצר.

"בטח שהיא לא אשמה," צעקה אסתי. "היא קרבן. קרבן בדיוק כמו כל השאר. אתה אשם. אתה מעולל את הזוועות האלה לכולם."

"תורידי את האקדח," אמר האוצר.

"לא, כבודו," היא לעגה. ראיתי שהיא מתאמצת ללחוץ על ההדק. אבל הקסם עוד שלט בה. היא לא הצליחה לפנות נגדו. אנחה בקעה מפיה. האוצר התקרב אליה וניסה לחלץ את האקדח מידה. הם החלו להיאבק. המומה ישבתי והסתכלתי בהם. אסתי הייתה חזקה ומיומנת, אך הקסם עצר אותה. הם נאבקו על האקדח. שמעתי את השומרים מתחילים להגיע מבחוץ. אסתי בעטה באוצר, שהחזיר לה חבטה, והאקדח עף מידיהם והחליק על הרצפה עד שנעצר ברגלי.

הכול עצר. אסתי והאוצר עמדו ובהו בי. הושטתי יד רועדת ולקחתי את האקדח.

"תני לי את זה," אמר האוצר.

"תירי בו," אמרה אסתי. "הוא טעון. את רק צריכה ללחוץ על ההדק, וזה יהיה הסוף של הסיוט הזה."

הרמתי את האקדח.

"כבודו?" נשמעה שאלה מפתח החדר. האוצר הרים יד לעצור אותם.

התרוממתי לאט, האקדח מכוון אל שנייהם.

"בואי אלי ותני לי את האקדח," אמר האוצר.

"תירי בו," אמרה אסתי. "הוא לא הטיל עליך את הקסם שהטיל עלי. את יכולה לעשות את זה."

ייצבתי את ידי הרועדת. לא אפספס מהמרחק הזה. חזון העתיד עלה בי שוב. האוצר שולט בעולם, אלפי פסלים ממלאים את ביתו. בני האדם ממשיכים להעלות לו קרבן אחת לשנה כדי שיוכל להמשיך ולשמר את נעוריו. אני יכולה לעצור את זה. עכשיו.

ניסיתי לכוון ואז עלה בי חזון אחר. אני יורה בו. השומרים משתחררים מהשעבוד. אולי אפילו אספיק להסביר למישהו מבחוץ את כל נושא הפסלים. ואז תחלוף שעת הקסם ואני אתחיל להתאבן ואתקע בתנוחה איומה. ואף אחד לא ידע מה לעשות בנו, ולבסוף ישימו אותנו במחסן אפל, ואני אבלה את הנצח כשאני מביטה על קורי עכביש מיותמים.

האוצר ואסתי צעדו לפנים. ביקשתי סליחה בלבי מכל האנשים שיכולתי להציל, כל האנשים שהוא יהפוך לפסלים ויריתי באסתי. על פניה עלה מבט מופתע. פיה נפער והיא נפלה לאחור. האקדח נפל מידי והתחלתי לרעוד.

האוצר מיהר אלי ואסף אותי בזרועותיו.

"את בסדר," אמר, "פעלת בסדר גמור."

ראיתי את אסתי על הרצפה, נעה קלות. היא רק נפצעה. השומרים נכנסו.

"קחו אותה למעלה," אמר האוצר, "אבדוק אחר כך מה אפשר לעשות בשבילה."

ארבעה מהם תפסו בגפיה, וסחבו אותה החוצה. נותרנו לבדנו, רק אנחנו והפסלים.

"עכשיו אני חייב לך עוד פיצוי," אמר האוצר.

"יריתי בה," מלמלתי.

"היא לא מתה," הוא אמר בקול קליל, "אנסה לרפא אותה אחר כך."

הוא הביט לתוך פני וחייך. החזון המבהיל עלה בי שוב.

"בעתיד," אמרתי, "כשיהיו לך אלפי פסלים, עדיין תעיר אותי מדי פעם?"

"יפהפייה שלי," הוא אמר וליטף את לחיי, "אותך אעיר תמיד."

"ומה אם ימאס לך ממני?"

"לעולם לא, אני מבטיח." הוא נישק את כף ידי ואמר, "אני אנסה לחשוב על פיצוי מדהים בשבילך. בינתיים, בואי נרקוד."

המוסיקה התחדשה ותאוות התנועה התעוררה בי שוב. לקחתי את ידו המושטת. ורקדנו.

התמונה המלווה את הסיפור: הפסל "גלטאה" של רובר דה לוריין.