עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
הנערה המושלמת - חלק א'
סיפורים / גיא חסון
יום רביעי, 22/06/2005, שעה 22:22
על כשרון מיוחד ומוות רגיל - או ההיפך
|
|
הופיע בגליון מספר 12 של כתב העת חלומות באספמיה
תרגום: ורד טוכטרמן
האוטובוס מלא באנשים, אבל כשהוא נעצר באקדמיית אינדיאנאפוליס רק אני יורדת.
אני מזיעה מתחת לחזיה שלי, ואפילו לא חם. התחתונים שלי הדוקים מדי במקום אחד ורפויים מדי באחר. השמלה שלי שמרנית. הם יידעו.
אני מסתכלת באוטובוס עד שהוא נעלם מאחורי עיקול וגבעה. אני מחכה עוד כמה שניות, נושמת נשימה עמוקה ומסתובבת.
שער עצום ניצב באמצע שומקום, וחומה בגובה שני מטר נמתחת לשני הכיוונים, עמוק אל תוך האזור הכפרי של אינדיאנה. לצדו האחד של השער ניצב ביתן קטן ובו שומר חמוש.
''היי'', אני אומרת כשאני מתקרבת אליו, מה-זה מתוקה.
הוא יוצא מהביתן. ''את חדשה''. הוא אומר, ענייני לחלוטין.
''כן''. הוא בטח מכיר את הפנים של כולם.
''תעודה מזהה, בבקשה''.
אני מחטטת קצת בארנק שלי ומושיטה לו אותה. הוא מכניס אותה לחור במין מחשב נייד. המחשב מצפצף, השומר שולף את הכרטיס ומושיט לי אותו בחזרה. ידו מתחככת בטעות באצבעי, ולחלקיק שניה אני קולטת חלק ממנו. הוא לא טלפת. הוא נמשך אלי. אלוהים, אני שונאת את עצמי.
הוא חוזר אל הביתן, לוחץ על כפתור והשער מחליק ונפתח.
האקדמיה גדולה באופן לא אנושי, מבנה אדריכלי בן המאה העשרים, שנועד להיראות כאילו נבנה במאה השבע עשרה באמצע באירופה. אני מרגישה כאילו התכווצתי למחצית מגודלי.
''בהצלחה'', הוא קורא בעקבותי.
''תודה'', אני קוראת בחזרה.
אני לובשת את כפפותי.
השער נסגר מאחורי. אלוהים, אני שונאת את עצמי.
אולם ההרצאות מיועד לשלוש מאות איש.
אני מגיעה לשם ראשונה. איזה יופי.
אני בוחרת מקום טוב באמצע.
אחד אחד הם נכנסים, ואחד אחד הם מתיישבים בשורה הראשונה. דקה לפני שמונה, אני אוספת את חפצי ומצטרפת אליהם בשורה הראשונה.
פרופסור בנדיס נכנס בשמונה בדיוק.
מהפנט. חכם. אלוהי.
הוא מגיע אל הדוכן ומתבונן בנו.
הוא יכול לקרוא את המחשבות שלי. אני משלבת את רגלי.
הוא מוריד את סנטרו ומשפיל את מבטו אלינו. ''יש שישה סטודנטים'', הוא פותח ללא הקדמה, ''במחזור של 04. אחד מכם יגלה ודאי שזה קשה מדי, שהמקום לא מתאים לו או לה וינשור בתוך החודש הראשון. אם דבר זה לא יקרה, אחד מכם יסולק לאחר חודשיים.
''אחרי השנה הראשונה, אחד מכם יונשר.
''אחרי השנה השניה, אחד מכם יונשר.
''אחרי השנה השלישית, אחד מכם יונשר.
''מהשניים שיישארו, רק אחד יסיים את התואר. רק אלה שיסיימו את התואר יהיו חופשיים לחזור לחיים האזרחיים. כל אלה שינשרו יישלחו למוסד האח שלנו''. הוא מביט בכולנו. כן, כולנו יודעים למה אתה מתכוון. ''הכשרונות שלנו אינם מושא לקלות דעת. הכשרונות שלנו חדשים, מעטים ונדירים. בינתיים. שומה עלינו ללמוד לפקח על עצמנו ולהתנהג באחריות, לפני שהממשלה תמצא לנכון להתערב עוד יותר משהיא כבר מתערבת''. הוא מביט בכולנו. ''בהצלחה לכולכם''. הוא מתיישר לאחור. ''ועכשיו, לשיעור הראשון שלנו''.
אני כל כך לא בליגה שלי כאן.
''בקורס הזה, במקצוע שלנו, אנחנו עוסקים בָּאמת. האמת כולה''. פרופסור פארקס מבוגרת ממני בעשר שנים בלבד. אני יושבת עשרה מטרים ממנה ומרגישה את החוזק הפנימי שלה מכאן. אלוהים.
''במהלך השנה הראשונה שלכם כאן'', היא ממשיכה, ''תגיעו לאינטימיות עם כל אחד מחבריכם לספסל הלימודים. אני לא מתכוונת לאינטימיות גופנית. אני מתכוונת לאינטימיות גדולה יותר. אתם תכניסו כל אחד ואחד מחבריכם ללימודים לתוך ראשכם. במשך שנה שלמה. אתם תנתחו זה את זה לעומק. אתם תחשפו את האמת, תגעו בתסביכים, אמיתות, שנאות, פחדים, אהבות וסודות. ואתם תהיו חייבים לחלוק בכל מה שנמצא בראשכם או שתונשרו מהאקדמיה.
''לא תהיה כאן בריחה מן האמת. לא תהיה כאן הסתרה של האמת. לא יהיו סודות.
''זה יהיה הדבר הקשה ביותר שעשיתם אי פעם. זה יהיה המעשה הבסיסי ביותר שיידרש מכם.
''בכך שתהיו כנים כלפי אחרים, תאלצו להיות כנים כלפי עצמכם''.
אני מכירה את האנשים האלה רק שלוש שעות, ואני כבר יודעת שאחת זנזונת, אחד נאד נפוח, אחד נטול כישורים חברתיים, ואני עדיין לא יודעת כלום על שני האחרים פרט לעובדה שהם מפחידים אותי עד מוות.
הם יידעו את זה.
הם כבר שפטו אותי.
תלמידי שנה ראשונה מקבלים את התפקידים הבזויים. כל הסטודנטים, כל אחד בתורו, נכנסו אל המשרד ויצאו כשהם נראים כאילו מישהו עקר להם זה עתה את השיניים.
אני האחרונה. אני נכנסת.
אדוניס שחור-שיער יושב מאחורי שולחן. הוא בטח סטודנט שנה רביעית. ''אלכסנדרה ווטסון?''
''כן''.
''את...'' הוא בוחן את הרשימה שלו בתשומת לב. ''אה'', הוא מרים את עיניו מהרשימה ומביט בי. ''את בחדר המתים''.
אני נשבעת שהמוח שלי קופא לרגע. ''מה? סליחה, מה?''
הוא רק מסתכל בי. הוא יודע ששמעתי אותו כראוי. שדה הראייה שלי מתמלא כתמים. ''חדר המתים? אבל זאת אקדמיה. זאת אקדמיה לטלפתי--''
''גם לנו יש חדר מתים'', הוא קוטע אותי. ''אנשים תרמו את גופם למדע כבר עשרות שנים. אנחנו מדע חדש. אנשים מקדמים את המדע בכך שהם תורמים לנו את גופם''.
''אבל מה הטעם ב–''
''עדיין אפשר לקרוא את מחשבותיו של אדם אחרי שהוא מת''.
''מה!''
''לפחות לזמן מוגבל. רופאים מנתחים גופות לאחר המוות. אנחנו מנתחים אישיות. משיקולי בטיחות שלנו כמו גם של אזרחים תמימים, האקדמיה מתוחזקת בידי מספר אנשים קטן ככל האפשר. כולנו חייבים לתרום את חלקנו. כולנו חייבים לתת משמרות בחדר המתים. אני עשיתי את זה. כל הסטודנטים במחזור שלך יעשו את זה. כרגע, את עושה את זה. תתייצבי שם עכשיו. שלוש קומות למטה''.
''יש לנו חמישה מקררים אופקיים לחמש גופות. במקרה הטוב אנחנו מקבלים אחת, כך שאין סכנה של תפוסת יתר''.
האישה שמתדרכת אותי שונאת את איך שאני נראית, ולא אכפת לה להקרין את הרגש הזה בזמן שהיא מדברת.
''את מקבלת גופה, את מורידה אותה מהעגלה, את שמה אותה במקרר. בסדר עד כאן? עשר. אם מישהו רוצה להשתמש בגופה, את מוציאה אותה... ככה. כשהם גמרו איתה, את מחזירה אותה, מוודאת שהדלת הזאת סגורה... רואה? ואז את יוצאת מהחדר ונועלת אותו. מובן?''
אני מהנהנת.
''טמפרטורת החדר חייבת להישמר תמיד על עשר מעלות צלזיוס או שיקרו דברים רעים לגופות. הטמפרטורה הזאת חייבת להישמר גם כשהמקפיאים ריקים, למקרה שתגיע גופה. זה לוח המקשים שאחראי על זה.
''את אחראית על החדר הזה. את אחראית על כל דבר שקורה לו גם כשאין בו גופות. כשאין גופות – שזה רוב הזמן – כמו עכשיו, את דואגת שהחדר יהיה נקי, מקפידה על הטמפרטורה ולא נותנת לאף אחד להיכנס. מישהו נכנס וגורם לנזק – אפילו אם יש פריצה – זאת אחריותך.
''כשיש כאן גופה, הנה מה שאת עושה. מישהו רוצה להשתמש בגופה, כיתה נכנסת או כל דבר אחר, הם צריכים אישור ממך. הם צריכים שתפתחי להם את הדלתות ותוציאי את הגופה מהמקרר לחדר הזה. רק לדיקן יש מפתח נוסף, והוא מקפיד לעולם לא להשתמש בו.
''את משגיחה על הכיתה שנכנסת, את משגיחה עליה כשהיא יוצאת. כל דבר שקורה לגופה או לחדר, את אחראית ואת חוטפת. אין שעות קבועות שבהן את אמורה להיות כאן. רק תוודאי שאת מתחזקת את המקום. הכל מובן?'' היא מחייכת אלי כשהיא שואלת, אבל אני שומעת בבירור את המילה 'כלבה' בראשי. אלוהים, היא טובה. היא אפילו לא קרובה אלי.
''כן'', אני אומרת. קולי נשמע חלש.
''עשר. אני הולכת. את צריכה להישאר''.
''למה? אני לא יכולה פשוט לנעול את ה–''
''בדיוק התקשרו אלינו לפני חצי שעה. יש תורם בדרך. נפטר הבוקר''.
''מה?''
''חכי כאן עד שהאמבולנס יגיע. האיש יבוא וייתן לך ניירות לחתימה. תחתמי על כל הניירות. ואני מתכוונת לכולם. האיש ילך, את תשימי את הגופה במקרר, ואחר כך תנעלי. מובן?''
אני יושבת בחדר המתים כבר שלוש שעות, מחכה לגופה.
לא קרה כלום. אין כאן טלפון. גם אם הייתי משתמשת בסלולרי שלי, לא הייתי יודעת למי להתקשר או את מי לבקש. אין לי מושג אפילו איך קוראים לסטודנטית שנתנה לי את ההוראות. אני יושבת כאן, מחכה, מדמיינת, נזכרת בכל סרט אימה שראיתי אי פעם. במוח שלי מתרוצצות רוחות, זומבים, מתים החוזרים לתחיה, ילדים מתים, חיות המגיחות מקברן, סכינים במקלחת, דם נשפך, קללות, אפילו גופתי-שלי על השולחן.
מי תורם את נשמתו למדע? מי מוכן לאפשר לזרים מוחלטים לחקור, לאנוס, לבזוז את זיכרונותיו, את רגשותיו, את כל חייו? למה שמישהו יעשה דבר כזה?
דלתות הפלדה נפערות, ואני קופצת שלושה מטרים באוויר.
סניטר בן חמישים ומשהו מגלגל גופה על מעין עגלה. הגופה סגורה בשק שחור.
''דואר רשום'', הוא מחייך לעברי.
אני –
''היי, היי'', הוא כמעט נוגע בי. ''את נהיית ירוקה. אוי, אלוהים, אני מת על חדשים. תראי'', ופתאום הוא שוב כולו ידידותי, חוזר אל הגופה. הוא מנסה לומר לי במעשיו שאין מה לדאוג. ''אני אראה לך איך עושים את זה, כדי שתדעי לפעם הבאה, בסדר? רק אל תקיאי עלי''. עוד חיוך.
אני מהנהנת.
''מה שאת עושה זה להוציא את הגופה מהשק'', הוא פותח את הרוכסן לכל אורך השק, חושף גופת אישה. ''את מעבירה אותה לעגלה הזאת''. אני לא יכולה להסיר ממנה את עיניי, ככל שזה מבחיל. היא בערך בגילי. גוף עירום ולא פגוע. פנים יפים. ''ככה'', הוא ממשיך. ''אז את מוציאה סדין... מכאן, ומכסה אותה בו''. הוא עושה זאת. ''אחרי הכל, אתם הטלפתים תורידו את הסדין כדי לגעת בה, לא? ואז את דוחפת אותה לפריזר'', הוא סוגר את המקפיא מאחוריו, פונה אלי, ומבזיק את חיוכו המרגיע ביותר. ''זהו. הכל גמור. עכשיו תחתמי על זה'', הוא מוציא טופס מכיס חולצתו, פורש אותו ומניח אותו לפני.
זה אישור קבלה. אני חותמת על הטופס בשתיקה ומקבלת עותק לעצמי. אני מבחינה בשם. הגופה היא סטפני ריינולדס.
''נהדר'', הוא מחזיר את הנייר לכיסו. ''ועכשיו, איפה הטופס שלך?''
''מה?''
''איפה הטופס שלך?''
''כרגע חתמתי עליו''.
''לא. איפה הטופס שלך?'' אני מביטה בו בחוסר הבנה. ''אמרו לי שחתמת עליו''.
''חתמתי על מה?'' אבל רעד מתחיל לעלות בעמוד השדרה שלי. היא אמרה לחתום על כל הטפסים, ונהנתה במיוחד מאותו רגע.
הוא ניגש אל אחת המגירות, המלאה בטפסים שונים, ושולף אחד. ''זה. אמרו לי שחתמת עליו''.
אני מתבוננת בטופס. ''מה זה?''
''כל מי שעובד כאן, כל מי שהולך לאקדמיה, חותם על זה. זה אומר שאת מסכימה לתרום את גופתך למדע, לזה. אחרי הכל, אתם צריכים לעזור לעצמכם, לא? בדרך כלל שולחים לי את כל הניירת שבועיים מתחילת הסמסטר, אחרי שמאיימים עליכם קצת. את תחתמי על זה בכל מקרה. אז את יכולה לחתום עליו עכשיו, אם את רוצה''.
זה מה שהיא שידרה כשהלכה. עונג חולני. והידיעה שאם אני לא עושה את זה אני עפה מהאקדמיה, כשלפני קריירה צבאית כפויה לכל חיי, ללא כל דרך לחזור אל חיי האזרחות. ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיות...
אני לא חושבת שקולי נשמע בכלל כשאני אומרת, ''אני אחכה. תודה''.
הוא מושך בכתפיו. שנינו יודעים שאני אחתום על זה בסופו של דבר.
השעה אחת עשרה בלילה כשאני מגיעה אל חדר המעונות שלי בפעם השניה היום. בפעם השניה בכלל. בבוקר, היה לי בקושי מספיק זמן כדי לזרוק את התיקים שלי על הרצפה לפני שהייתי צריכה ללכת לשיעור הראשון. שאר הסטודנטים בשנה שלי נמצאים בהמשך המסדרון. כל אחד מאתנו מקבל חדר ענקי עם חדר שינה, סלון קטן וחדר רחצה.
אני זוחלת למיטה. המקלחת יכולה לחכות. פריקת החפצים יכולה לחכות.
אני רוצה לבכות.
אחר כך. אחר כך. בבקשה. אחר כך.
אני מתעוררת באמצע הלילה, לבי הולם: שכחתי לכוון את המעורר!
אני כושלת מהמיטה, מנומנמת, הכל מסתחרר.
האור דלוק. ישנתי בבגדים. פי יבש. השעון המעורר שלי עדיין ארוז.
אני צריכה להשתין. אני הולכת לשירותים ומבט במראה גורם לי לקפוא במקום. מה ל –?!
הפנים שלי! הפנים שלי מרוחים במשחת שיניים אדומה-לבנה!
הדלת – לא נעלתי אותה.
האם הם נגעו בי, אפילו לרגע? האם הם פלשו למחשבותי? האם הם פלשו לחלומותי? האם הם קראו אותי?
זה היה המחזור שלי? הסטודנטים המבוגרים יותר?
אני שונאת את המקום הזה. אני שונאת את האנשים האלה. לעזאזל!
אני יושבת על שפת האמבטיה ובוכה ובוכה ובוכה.
''כשאנחנו מתים'', פותח פרופסור בנדיס את הרצאתו בשמונה בדיוק. ''למרות שאין מחשבות, הקישורים בין הנוירונים נותרים. משמע, הזיכרונות נותרים. הזהות נותרת. רגשות העבר, התסביכים, נותרים. אנחנו יכולים לחפש בהם, לנווט בהם, בלי התנגדות מהנבדק. וכך אנחנו יכולים לגשש וללמוד. בלי הפרעה, בלי חשש לפגוע בפרטיותו של איש.
''ל'נפש' או ל'אישיות' לוקחים בערך שבעה ימים להתנוון ולהיעלם מעבר ליכולתנו לבחון אותן. כפי שהמרצה שלי נהג לומר, 'האישיות שלנו מתה שבעה ימים אחרי הגוף'''.
הוא הולם בידו על הדוכן. ''בחדר המתים יש גופה טריה. יש לנו פחות משישה ימים לנתח את נפשו של הנבדק. עד הודעה חדשה, השיעורים יתקיימו שם. גברת ווטסון, המפתח אצלך?''
''כן''.
''אז הולכים''.
אני פותחת את המקפיא ושולפת את הגופה.
הכיתה עוצרת נשימה. אני קולטת את הצורך הקולקטיבי שלהם לברוח.
פרופסור בנדיס מתעלם מהם. הוא ניגש אל הגופה, מפשיל את הסדין מספיק כדי לחשוף את פניה, ונוגע במצחה באצבע. לאחר חמש שניות, הוא מנתק את המגע ומביט בי.
''גברת ווטסון, את יודעת איך קוראים לה?''
''סטפני ריינולדס, אדוני''.
הוא מהנהן. ''את יודעת את שמה האמצעי?''
אני מהססת. אז אני רואה את הטופס בעיני רוחי. המשבצת המיועדת לשם האמצעי היתה ריקה. ''לא'', אני אומרת.
''געי בה'', הוא אומר. ''וספרי לי מה השם האמצעי שלה''.
אני מתקרבת, ניצבת ממש לצד הגופה. למה הוא היה חייב לבחור אותי ראשונה?
אני נוגעת בה, מחפשת.
אין כלום.
אני מרימה את מבטי. ''פרופסור בנדיס, אני לא קולטת שום מחשבות או רגשות''.
''כמובן שלא. היא מתה, גברת ווטסון. לא היתה לה שום מחשבה כבר עשרים וארבע שעות, בערך''.
''אז איך – ''
''אבל הדפוסים העצביים נמצאים שם בכל זאת. הזיכרונות של מחשבות ורגשות שהיו לה עדיין מאוחסנים בחיבורים הפיזיים שבתוך המוח שלה. את צריכה לחשוב בשבילה. את צריכה ליצור תנועה. תצטרכי לנוע מנתיב אחד לאחר. ותוכלי לנוע רק ברגשות או מחשבות או זיכרונות שהיו לה קודם ושנחקקו במוחה. התנועה שלך דרכם תחייה זיכרון שלה''.
אני נוגעת בה שוב בזהירות.
כלום.
אני דוחקת במחשבותיה לזוז.
כלום.
אני מביטה בו. ''אבל כדי לנוע אני צריכה להתחיל מאיפה שהוא. אין שום מקום להתחיל''.
''כדי להשיג נקודת התחלה, את צריכה לחשוב מחשבה שהיא כבר חשבה, את צריכה למצוא מקום שכבר קיים בזיכרון שלה. זה לא קשה כמו שזה נשמע. תנסי את זה. שימי עליה אצבע, ותחשבי, 'אמא'''.
בלי לשים לב, אני חושבת 'אמא' שבריר שניה לפני שאני נוגעת בה. באופן אוטומטי, דמותה של אמא שלי מופיעה בראשי, במיוחד האופן בו גילה מתחיל להיראות עליה. יש לי אותו גובה כמו לה, אותו מבנה גוף כמו לה, אותם פנים כמו לה. אני יודעת שכך איראה כשאזדקן.
והנה אמא שלי, עייפה, ובפעם הראשונה אני מבחינה שהיא בת חמישים. ופתאום אני מבינה שבכל פעם שאני מסתכלת בה, אני רואה את דמותה של מי שהיתה כשהייתי בת חמש. לא ראיתי את פניה האמיתיים כבר שנים.
היא נמוכה וקטנה ומבוגרת ממני. ושחוקה. היא שחוקה. אפשר לראות את המאבק על פניה. אני לא רוצה שאנשים יראו כמה קשה היה להגיע למקום הזה. בבקשה אל תתן לי להפוך לכזאת מקומטת –
לא, זאת לא אני. זאת היתה סטפני. אמא של סטפני. המחשבות של סטפני. אני מרימה את מבטי אל פרופסור בנדיס. מחשבותיה מתפוגגות, למרות שאני עדיין נוגעת בה.
''מכאן'', אומר בנדיס, ''את נעה למקום ש'מקושר' באופן כלשהו לזיכרון הזה. לדוגמה, את יכולה לעבור בקלות מ'אמא' ל'אבא'''.
אמא, עייפה, בפעם הראשונה אני מבחינה שהיא בת חמישים –
- אבא בן חמישים -
אני רואה את יום הולדתו החמישים. אבא יושב על הספה, צופה בטלוויזיה, בזמן שאמא טורחת על השולחן הערוך לארוחה החגיגית.
אני רואה את זה בעיניו. ראיתי את זה בעיניו כל היום. הוא טוען שלא אכפת לו, אבל המספר הזה פוגע בו איפה שכואב: הוא עדיין חושב שהוא צעיר. הוא עדיין חושב שהוא בן עשרים ושתיים. אבא חושב שהוא פיטר פן.
הוא חושב שהוא עדיין נראה בן עשרים ושתיים רק כי המשקל שלו לא השתנה.
פעמון הדלת מצלצל. אמא מרימה מבט –
''משם'', ממשיך בנדיס, ''את יכולה לעבור ל'אמא ואבא רבים'''.
פעמון הדלת מצלצל. אמא מרימה מבט, ואני יכולה להרגיש בלחץ, בזיעה. היא לא מוכנה –
- אמא צועקת על אבא, אני חושבת -
''אתה לא מתחשב'', אמא ממש צועקת.
''אבל אין בזה שום הגיון''. נימת קולו של אבא נהיית רגועה עוד יותר מכפי שהיתה לפני רגע. ''אני אף פעם לא שם לב אם אנשים עושים רעש כשהם לועסים. את לא הגיונית''.
''זה לא משנה אם זה הגיוני בעיניך. אותי זה מגעיל. אותי זה דוחה. זה מה שאני מרגישה. אתה יודע שזה גורם לי להרגיש רע ואתה עושה את זה בכל זאת''.
''אבל אין שום סיבה שבעולם שזה יפריע לך. את היסטרית על כלום''. כל כך צונן, אני חשה במחשבותיה של סטפני. מתעלם כל כך מרגשות – המחשבות שלה טבולות בתיעוב - למה הוא לא יכול להבין אותה? למה הוא עושה את זה? למה הוא אף פעם לא מבין?
'תבין אותה!' סטפני רוצה לצעוק. 'פעם אחת בחיים, תבין – '
''משם'', קולו של הפרופסור פורץ אל תוך רגשותיה של סטפני, ''אל 'האם גם אני אריב ככה עם הבעל שלי?'''
''אני רוצה גבר שיבין אותי'', אומרת סטפני. היא שוכבת על המיטה – אני מרגישה את המיקום במוחה וחשה בשמיכות מתחת לבטנה. מרגרט שוכבת לצדה, גם היא על בטנה, נשענת על מרפקיה. ולמרות שלא קלטתי את זה מסטפני, אני רואה על פניה של מרגרט ששתיהן בנות שש-עשרה פחות או יותר. הן לבדן בבית. אני יודעת את זה.
''הוא חייב להיות עדין'', ממשיכה סטפני, ואני חשה בתוכה מה פירוש הרגש הזה, כמה שזה יהיה נעים. ''ומתחשב''. כן. ''והוא יאהב אותי''. כן. ''ויתן לי את החיים שלו''. כן. אני מרגישה בדיוק ככה.
''משם ל'נישואים זה לא בשבילי'''. מילותיו של הפרופסור, למרות היותן שלוות, נוחתות עלי כקיר של לבנים. תודעתה של סטפני נעלמת לי.
כמובן שנישואים זה בשבילה! כרגע הרגשתי את זה! היא היתה מוכנה לנישואים והיא היתה רק בת שש-עשרה!
הפרופסור מביט בי. ''בעיה?''
''לא''.
''משם'', הוא ממשיך, ''ל'נישואים זה לא בשבילי'''.
אני עוצמת את עיניי, מתכוננת, יודעת שאני מחפשת משהו שלא קיים.
''- עדין. ומתחשב. והוא יאהב אותי – ''
- נישואים זה לא בשבילי –
''כשאני סוף סוף אמצא גבר, גבר שאני אהיה מוכנה להתחייב אליו ושיהיה מוכן להתחייב אלי, אני לא אתן לו להתחתן אתי''. היא נואמת באוזני מרגרט. אני לא רואה את המבנים, אבל הגירוסקופ שבתוך כולנו אומר שהן באוניברסיטה. זה היה בוודאי לפני שנתיים. ''נישואים הם מוסד שהחל בתקופה הברברית. נשים היו שפחות במקרה הגרוע וכוח עבודה זול במקרה הטוב. כשאני אמצא גבר – ''
- מצאת גבר? אני שואלת אותה -
רגשותיה בורחים לי ואני מאבדת אותה. היא נעלמה.
נדרשת לי שניה כדי להבין שאי אפשר לשאול מתים שאלות. אני צריכה למצוא את המחשבה הנכונה כדי –
''אתם רואים?'' הפרופסור מבחין שאיבדתי ריכוז. ''שלא כמו המוחות שלנו, מוחותיהם של המתים הם כספר פתוח. כל מה שאתם צריכים ללמוד לעשות זה לנווט. את מבינה, גברת ווטסון?''
''אני חושבת שכן''.
''טוב. אז תגידי לי את השם האמצעי שלה''.
אני מסתכלת בו ולא מבינה.
''השם שלה, גברת ווטסון. מה השם האמצעי שלה?''
אני מתרכזת ונוגעת בה שוב. 'קוראים לי...', אני חושבת.
''קוראים לי'', סטפני ניצבת מול הכיתה. הגירוסקופ הפנימי שלה ממקם אותה בשיעור הראשון בכיתה של מרת קרייג. היא בכיתה א'. זה יומה הראשון בבית הספר. ''סטפני ג'ין ריינולדס ואני גרה בשדרת שיידלנד צפון מספר 1421''.
''זה מספיק'', אומרת מרת קרייג. ''תודה, סטפני''.
סטפני מהנהנת ומתיישבת.
אני מנתקת מגע אִתה ומסתכלת בפרופסור בנדיס. ''שמה האמצעי הוא ג'ין, אדוני''.
''בסדר גמור. טוב מאד, גברת ווטסון. חזרי למקומך''.
אני מהנהנת ומתרחקת לאחור.
פרופסור בנדיס קורא לסטודנטית נוספת, ומעביר גם אותה במסחטה. ואז עוד אחד, ועוד אחד. הוא שואל כל אחד מהם שאלה שונה, הוא מנחה כל אחד מהם דרך מערכת שונה של זיכרונות. אבל הוא לא נוגע שוב בסטפני, אפילו לא פעם אחת. בחמש השניות שהוא נגע בה, הוא אחזר יותר מידע מכפי שאחזרנו כולנו במשך שעתיים.
וכל הזמן הזה, פניה הדוממים של סטפני נחים שם, ללא ניע, מושלמים גם במותה, בזמן ששאר העולם טורח סביבם. אני מתבוננת בטלטולם הקל, רק מילימטר לכל כיוון, בכל פעם שמישהו נוגע בהם. כל אחד נוגע בהם במקום אחר.
מארק נוגע בלחיה. סוזי בכתפה. גרג מהסס, ואז נוגע ברקתה של סטפני.
וסטפני מתנודדת רק טיפ-טיפה בכל פעם שמישהו מרחיק את אצבעו ממנה, כאילו פניה והאצבע דבוקים זה לזה.
השיעור מסתיים לאחר שעתיים. כולנו ממהרים להגיע לשיעור הבא. פרופסור בנדיס מזכיר לנו שמחר עלינו להתכנס כאן ולא בכיתה.
כשהם עוזבים, אני צריכה להחזיר את הגופה למקפיא.
אני נעה לאט ככל האפשר, מחכה עד שכמעט כולם יוצאים, וגבם בהחלט מופנה אלי. כשאני מחליקה את הסדין על פניה, אני נוגעת בה רק לשניה, גורמת לזה להיראות מקרי. וכשאני עושה זאת, אני מתרכזת בפרפור שחשים בתחילתה של מערכת יחסים, הפרפרים בבטן שחשים כשזה הדבר האמיתי, כש –
סטפני יושבת שם, לבדה בחדרה, לחיה מעוכה כנגד הקיר. קרביה בוערים, ממש בוערים, במה שאני מזהה כפחד וחוסר בטחון. נדמה שרגליה – עטויות גרביים כעת – רגישות פי מאה מהרגיל. תחושת הפרפרים בבטנה חזקה פי עשרה משלי.
היא חושבת על אתמול, על הנשיקה שהתנשקו, על שכרון החושים, והתחושה היא כאילו הדם ממש ממלא את עיניה ומטשטש את ראייתה. היא מחליקה את לחיה במורד קיר חדר השינה שלה לאט, משחזרת שוב את הנשיקה ההיא, נלהבת, פוחדת.
- אני לא יכולה להתאפק, ואני גולשת אל הזיכרון ההוא, אל ה'אתמול' ההוא, בדירה שלו –
אני בתוך הנשיקה. אני חשה את לשונו של מייקל, שפתיו של מייקל, על שלי. אני רואה רק את עיניו, עיניים פראיות, ירוקות, תמימות, יפות. אני עוצמת את עיניי כשאני מנשקת אותו, והוא מחליק את ידו במורד חולצתי, אצבעותיו החמות על שדיי הן כמו –
המגע מתנתק, ואני שוב בחדר המתים. אפילו לא האטתי את צעדיי. אני מגלגלת אותה עוד כמה שניות ואז מביטה לאחור, אל הדלת.
פרופסור בנדיס ניצב שם, מתבונן בי. פניו חסרי הבעה, אבל הוא ראה אותי. אני יודעת שהוא ראה אותי. ואני יודעת שהוא יודע מה עשיתי.
הוא לא נע. לא החוצה ולא פנימה, הוא לא נע.
אני מסתובבת, בטוחה שפניי אדומים, וגומרת לגלגל אותה אל תוך המקפיא. אני מכניסה אותה פנימה וסוגרת את הדלת. אני בודקת את הטמפרטורה. אני מתעסקת עם המקפיא, כדי לעורר רושם שאני עסוקה מאוד. אני בודקת שוב את דלת המקפיא. אני פותחת אותה וסוגרת אותה שוב. אני בודקת שוב את הטמפרטורה. אין עוד דבר שאני יכולה לחשוב עליו, ולכן אני מסתובבת לבסוף.
הוא לא שם. ודאי לא היה שם כבר זמן מה.
אני שונאת את עצמי.
אני נועלת את חדר המתים והולכת לשיעור הבא שלי. לבי הולם. הוא לא מפסיק.
אני לא יודעת מה התחושה הזאת. האם זאת ההתרגשות? האם אלה הפרפרים? הנשיקה?
לא, זו התחושה של דם המטשטש את הראיה, האהבה המפעמת בה, חזקה ממנה, חזקה משלי.
לבי לא מפסיק להלום.
אני נכנסת אל השיעור של פרופסור ויליס ומתיישבת.
ראשי כולם פונים אל הדלת. אני עוקבת אחר מבטם. זו פרופסור פארקס.
''אלכסנדרה ווטסון'', היא אומרת.
אוי, מה?
''כן''.
''בואי אתי''.
כולם מסתכלים בי עכשיו. אני קמה לאט, משפילה את מבטי. אני הולכת את כל הדרך אל הדלת. למה הייתי חייבת לשבת כל כך רחוק?
היא מובילה אותי החוצה וסוגרת את הדלת אל הכיתה. אנו ניצבות במסדרון.
''עשיתי משהו, פרופסור פארקס?''
''לא. אני צריכה את המפתח שלך לחדר המתים. תפתחי אותו בשבילי'', היא אומרת.
אני נוכחת שבהיתי בה ללא הבעה במשך כמה שניות יותר מכפי שהייתי אמורה, כשהיא אומרת, ''בואי נלך''.
אני יורדת בעקבותיה אל חדר המתים. אני מתבוננת בה מאחור בלכתה. היא מתלבשת בדיוק כפי שהיא נראית: מאופקת, רבת עוצמה, בוטחת בעצמה. אני לעולם לא אצליח להיות כמוה.
אנחנו מגיעות אל הדלת. חצי מהכיתה שלה כבר שם. לא, טעות שלי. הם תלמידי השנה השניה. חצי כיתה היא הכיתה שלהם.
אני מכניסה את המפתח שלי למנעול, ומבינה שאני יכולה לזכות לגעת בה שוב.
האם הוא אהב אותה? האם הם עדיין ביחד? אני מתכוונת, היו עדיין ביחד כשהיא מתה? האם היא מצאה מישהו טוב ממנו?
אני ניצבת לצד המקפיא בלי לזכור שהגעתי לשם. אני פותחת את הדלת, וממש כשאני מוציאה אותה, ממש כשאני מנסה לחשוב על דרך לגעת בה במקרה, אני רואה שהסטודנטים ופרופסור פארקס מסתכלים בי. הם כמו בנדיס. אם אני אגע, אפילו במקרה, הם יידעו. הם טלפתים. הם יודעים מה מגע עושה.
אני מתנהגת באופן ענייני. אני לא נוגעת. אני נסוגה לאחור ומניחה לפרופסור פארקס להתייצב מעל הגופה. פרופסור פארקס ניגשת אל העגלה ומסירה מספיק מהסדין כדי לחשוף את פניה.
''בסדר'', היא פותחת, פונה אל הכיתה. אז היא עוצרת ומפנה את תשומת לבה אלי. ''תודה, גברת ווטסון. את יכולה לחזור לשיעור שלך עכשיו''.
מה? ''אבל... אני לא אמורה להשאיר אותה בלי השג – ''
''אנחנו נטפל בזה'', היא פוטרת אותי. ''כולנו עשינו את זה בעבר. נחזיר אותה לפריזר ונסגור את הדלת מאחורינו. את יכולה ללכת. תחזרי כשיגמר השיעור ותנעלי את חדר המתים. אין כאן ונדליסטים''.
''עכשיו'', היא מחזירה את תשומת לבה אל הכתה שלה, כשאני מתחילה לצאת. ''אם אתם חושבים שמה שעשיתם בשנה שעברה כשביצעתם סריקה שלאחר המוות היה חקירה של הנפש'', אני פותחת את הדלת ויוצאת, ''אתם עומדים לגלות שזה היה משחק ילדים יחסית למה שאנחנו הולכים לעשות ע– '' אני סוגרת את הדלת מאחורי.
אני חוזרת לשיעור.
אני רצה אל חדר המתים כשהשיעור נגמר. אני נכנסת. החדר ריק, האור כבוי, סטפני במקפיא.
אני תוהה...
אני יכולה לנעול את הדלת מבפנים...
לא.
אני עוזבת את החדר ונועלת אותו מאחורי.
אני הולכת למזנון. כל המחזור שלי יושבים ביחד. העול על כתפיי גדל זה עתה. אני קונה אוכל ומתיישבת אתם.
''אז מי יקרא את מי?'' שואל גרג, עיניו בורקות.
''למה אתה מתכוון?'' מגאן יושבת מולו. היא נמשכת אליו.
''הם יחלקו אותנו לזוגות, את יודעת. ואז כל זוג יקרא אחד את המחשבות של השני כל השנה, בדיוק כמו שפארקס אמרה''.
''אל תהיה טיפש. אחד מאיתנו יעזוב. נהיה מספר אי זוגי''.
''אז מה את חושבת שיקרה?''
''כולם יקראו את כולם'', רבקה אומרת את זה כאילו זה מובן מאליו.
אנחנו תופסים את עצמנו מסתכלים זה בפני זה.
גרג צוחק ומושך בכתפיו. ''אולי הם יעשו קטע של מראה. תמיד רציתי לנסות את זה עם טלפת אחר''.
''מה זה 'קטע של מראה'?''
''טוב, לדוגמה. אלכסנדרה קוראת את המחשבות שלי, ורואה מה אני חושב עליה'', הוא מחייך אלי וקורץ. הוא מתחיל איתי. אלוהים, העולם טבול בחרא. ''אז אני קורא את המחשבות של אלכסנדרה, ורואה איך היא תפשה את מה שאני חשבתי עליה. ואז היא קוראת את המחשבות שלי, ורואה איך אני תפשתי את זה. וכן הלאה. וכן הלאה. וכן הלאה. וכל פעם, זה יהיה קרוב, אבל שונה. וככל שזה יקרה יותר פעמים, ככה זה יהיה יותר רחוק מהמחשבה המקורית. תמיד רציתי לנסות את זה''.
''הממ...'' אומרת רבקה בשלווה. ''אני לא יודעת למה אתה צריך לעשות את זה רק על איך שמישהו תופש אותך. אתה יכול לעשות את זה על כל מחשבה, על כל תמונה שאנחנו רואים, על כל צליל שאנחנו שומעים''.
''מי מאיתנו את חושבת יהיה זה שיסיים?''
''אני, כמובן'', רבקה עונה מיד. היא מחייכת, אבל היא מקרינה אלינו, בחיים לא נכשלתי.
גרג צוחק, משועשע. ''למעשה, זה בטח יהיה אני. הדבר היחיד שנכשלתי בו אי פעם היה הכשלון. אני שואף להיכשל, פעם אפילו ניסיתי שיעיפו אותי מבית ספר, ואני כל הזמן מקבל ציונים מעולים''. הוא צוחק שוב, ולא אכפת לו שאף אחד לא חושב שמשהו ממה שהוא אמר משעשע בכלל.
בפעם הראשונה, אני מביטה סביבי.
כל שאר הסטודנטים כאן. אחד או יותר מהם נכנסו אתמול בלילה ומרחו אותי במשחת שיניים. האם אלה היו אלה שמסתכלים בי? אלה שלא מסתכלים בי?
אני שונאת את המקום הזה.
כשאני הולכת אל השיעור הבא, קוראים לי שוב לחדר המתים. במשך היום, קוראים לי פעם נוספת. פעם אחת לכל שנה, אני מניחה.
לאחר סוף הלימודים אני הולכת בחזרה אל המעונות. אני עוצרת. אני מסתכלת בכניסה.
בחיי, מה לא בסדר אתי?
אני צריכה ללכת לחדר שלי.
לעזאזל עם זה. אני הולכת לוודא שסטפני בסדר.
אני נועלת את עצמי בפנים. אני משאירה את האורות כבויים. אני הולכת, בשקט ככל האפשר, אל המקפיא.
מגששת, אני שולפת אותה החוצה. אני מסיטה את רוב הסדין.
אני נוגעת בה.
ובן רגע, אני שוב בתוך הנשיקה, אותה נשיקה שחייתי מאז שנגעתי בה לפני שבע שעות. כאן היא חזקה יותר. היא חזקה יותר במוחה המת מאשר במוחי החי.
– איך הכרת אותו? –
מחשבותיה נעלמות.
– אני שוקעת שוב אל תוך הנשיקה, וגולשת משם לאחור, עד שהם כבר לא נוגעים זה בזה. –
– אני נעה קדימה, תנועתי יוצרת את מחשבתה, גולשת בזיכרון קיים. –
היא יושבת על הרצפה, נשענת על הספה, מביטה במחברתה. הגירוסקופ הפנימי שלה אומר שזו שעת לילה ושהיא בדירתו של מייקל.
מייקל מאחוריה, על הספה, מביט מעל ראשה.
''בחיי, זה לא נוח'', אומר סטפני. היא מניעה את גבה. לאחר שהפגינה באופן משכנע את העובדה שלא נוח לה, היא מסיטה את תנוחתה ונעה הצדה, אל בין רגליו של מייקל, גבה עדיין מופנה אליו.
''זהו. הרבה יותר נוח''.
הוא גילה בה עניין לפני כן. היא גילתה עניין. היא תמרנה את העניינים כל הלילה, כך שהוא כמעט ולא צריך לעשות דבר כדי לעשות את הצעד הראשון. אבל הוא עדיין חייב לעשות אותו. הוא צריך לרצות אותה מספיק.
היא שואלת אותו על שאלה במחברת שהניחה על ברכיה.
הוא רוכן לפנים, מנסה לקרוא אותה. עכשיו הוא ודאי מבין כמה הוא קרוב אליה, ומביט בה פתאום. הוא מחייך, והיא מחייכת בחזרה. הוא כמעט צוחק, וגופה משגר רטט של עונג. ופתאום היד שאינה יכולה לראות מלטפת את לחיה המרוחקת. היא משעינה את פניה אל תוך ידו, העולם נשכח. ושפתיו על שפתיה, והם באותה נשיקה מוכרת, והיא בעומס יתר כשגופה שוקק עונג. כל מקום בו הוא נוגע, כל דבר שהוא עושה, הוא מושלם. כאילו מוחה נמס והיא רק גופה ועורה.
בסדר. בסדר.
אני מרחיקה את ידי. פניה לא סתם מתנודדים הפעם. היא כמעט נדבקה אלי.
נהיה פה חם יותר מאז שנכנסתי?
אני יכולה לחזור לרגע הזה בכל רגע שארצה. אני פשוט... צריכה להירגע קצת.
וואו.
למגע של אף אדם אחר מעולם לא היתה כזו השפעה חזקה עלי.
אני משפילה מבט אל הפנים האלה.
וואו.
מי את, סטפני?
אני מלטפת את לחיה.
כל מה שאני רואה זו התקרה, אבל ידיו של מייקל נמצאות על כל גופי העירום, והן בתוכי, והעונג מטשטש את כל החושים האחרים. העונג מגיע בגלים וגלים וגלים שמתפשטים, שמאיינים את כל שאר תודעתה. זה מאחד את הגוף שלה. זה מאפס את התודעה שלה.
אני מנתקת מגע.
אני מסתכלת בה. עוד. עוד. עוד!
אני מריצה את זה שוב ושוב ושוב, הגלים שנמשכים גם כשהוא כבר לא נוגע בה.
בסדר. בסדר. אני צריכה להפסיק. אני צריכה לעשות משהו אחר. אחרי הכל, כל חייה שם, מאחורי הפנים האלה. כל מה שחשבה אי פעם, כל מה שחלמה אי פעם, כל מה שהיא זוכרת. הכל.
עד כמה את דומה לי, סטפני?
פניה לא עונים.
מתי בגדו בך, סטפני? בגדו בך אי פעם?
אני מלטפת אותה שוב.
''את לא מבינה כמה רע זה גורם לי להרגיש?!'' סטפני צורחת במלוא קולה על אמה. היא בת שש עשרה ובסלון ביתה. ''את לא יכולה להכניס את זה לראש שלך?! אני צריכה לצרוח עליך כל שבוע על אותו דבר?'' אמה של סטפני קבעה עוד מפגש משפחתי אצל סבתא, כשסטפני ניסתה להבהיר שוב ושוב שהיא מוכנה ללכת בכל יום פרט ליום ראשון, שיום ראשון הוא היום שלה, היום הפרטי שלה לעצמה. ''את לא מבינה – את לא מבינה – כמה רע זה גורם לי להרגיש?!'' והדמעות זולגות. ''את אוהבת לגרום לי לבכות?''
''סטפני, איך את יכולה להגיב ככה כשכל מה שאנחנו עושים זה ללכת לראות את סבתא?''
''זאת לא סבתא, זה כי זה יום ראשון''.
''אבל זה רק לכמה שעות''.
משהו שוקע בתוך סטפני. חוסר אונים. ''אבל ככה אני מרגישה, אמא''.
''טוב, אז את צריכה לעשות משהו בעניין. תשני את איך שאת מרגישה. את מתנהגת בצורה מגוחכת''.
גל של אי אמון גואה בסטפני. ''אמא. מה עם כל הפעמים האלה, כל הוויכוחים עם אבא. שהוא לא מבין אותך. שאת לא יכולה למנוע את איך שאת מרגישה. את אמורה לדעת. את אמורה להבין את מה שאני אומרת. זה גורם לי להרגיש רע''.
''אנחנו הולכים לראות את סבתא שלך. את אוהבת אותה והיא אוהבת אותך. למה את עושה לי כאלה חיים קשים?''
ופתאום סטפני קולטת שבכל פעם שאמה התלוננה על זה שאביה לא מבין אותה, לא מתחשב, היא ניסתה להשליט את רצונה. כשהגלגל מתהפך, הטיעון מתהפך איתו. הכל מבחינתה מרוכז בה. כך היא משליטה את רצונה. כל חייה של סטפני, הכל סב סביב אמא. וסטפני קנתה את זה. וכל העבודה שסטפני עשתה אי פעם, כל הפעמים שהתעלמה מעצמה כדי לעזור לאמא, כל הפעמים שהקריבה את זמנה, את זמנה היקר, כדי לעשות את מה שאמא רצתה ולגרום לה להרגיש טוב – הכל היה לשוא. היא מעולם לא העריכה זאת, מעולם לא הבחינה בכך שסטפני עוזרת. כל מה שרצתה היה עוד, עוד, תני לי עוד, סטפני.
אמה היתה חסרת התחשבות, עיוורת, ערמומית והגרוע מכל, היא התעלמה מסטפני כל חייה, התעלמה ממי שהיתה באמת ומכל מה שעשתה.
אני עוצרת.
אני צריכה לעצור לחמש דקות.
אני יושבת לצדה ומתבוננת בשאר גופה. יש בזה משהו מחריד. יש משהו לא הוגן במישהי בעלת גוף כל כך נהדר גם כשהיא מתה. יש משהו יפה בכך שמישהי שוכבת שם, חשופה, מוכנה לגלות את כל צפונותיה.
איזה סודות את מסתירה? איזה סודות עמוקים ואפלים את יכולה לגלות לי?
''אכפת לי רק מעצמי'', היא אומרת למרגרט. שתיהן בנות חמש עשרה, יושבות מחוץ לביתה של מרגרט. ''לא אכפת לי מאנשים אחרים. כל מה שאני עושה, כל דבר שאני אומרת או עושה הוא רק הצגה. לפעמים אני שוכחת, אני נסחפת, וממש מאמינה בשקרים של עצמי, במה שאני מזייפת''.
''את מזייפת אתי?'' מרגרט מסתכלת בה, פגיעה.
''לא'', סטפני נוגעת בלחיה. ''אני חושבת שאת האדם היחיד שמבין אותי. אני חושבת שאת האדם היחיד שאני אוהבת באמת. אף אחד לא יודע שאני סתם מזויפת''.
– עוד אחד –
''א-לוהים'', אומרת מרגרט. שתיהן במכונית של אביה. סטפני נוהגת, לבה דוהר. ''כמה שאני שמחה שאת נוהגת. אני הייתי פוגעת בכלב ההוא''.
וסטפני כמעט לא יכולה להחזיק את עיניה פקוחות מרוב בושה. באותו יום ראשון היא נהגה לבדה במכונית, ודרסה חתול. היא ראתה את החתול רץ אל הכביש וסטתה. ואז חשה בחבטה הנוראה. היא בלמה בכוח ועצרה באמצע הכביש.
היא יצאה והסתכלה לאחור. ראשו של החתול נמחץ, ושאר גופו המשיך לנסות ללכת באוויר, קופץ, פונה, בזמן שראשו היה מודבק לכביש. חמישה או שישה חתולים אחרים נאספו באמצע הכביש והביטו בו, לא מבינים.
גופו של החתול פרכס במקומו. וזו היתה אשמתה.
היא נכנסה בחזרה אל תוך המכונית ונסעה משם.
היא חזרה לאחר חמש עשרה דקות, והחתול היה כעת גוש בשר על הכביש, לאחר שנדרס פעמים רבות נוספות. אפילו חבריו שכחו ממנו.
מעולם לא סיפרה לאיש. היא שנאה את עצמה על כך.
לא. אלה לא היו אפלים כמו שקיוויתי. אני צריכה למצוא את הרגש הנכון, את הזיכרון הנכון, או את המחשבה שתקנה לי גישה למקומות העמוקים באמת.
אני צריכה יום לחשוב על זה.
בסדר. זה מספיק להיום. ועדיין. אני רק רוצה לראות עוד דבר אחד. אני רק רוצה לראות את –
– מייקל –
– מייקל –
– עירום –
הוא עומד שם, עירום. אני יושבת במיטה, מכורבלת בסדיניו, כשהוא קם ללכת לדירתו לפני שילך לעבודה.
''מייקל'', אני אומרת. סטפני אומרת. סטפני.
הוא מביט בה.''כן?''
''לפני שתתלבש, תן לי את המשקפיים שלי'', והיא מצביעה אל השולחן.
הוא מושיט את ידו אל השולחן, והיא רואה את הקפלים בבטנו, את הצלעות נמתחות. הוא עוצר באמצע התנועה ומביט בה.
''את רוצה לראות אותי מתלבש?''
''כן'', היא אומרת. בשובבות. אלוהים, היא כל כך שמחה.
הוא מחייך בחזרה. זה מוצא חן בעיניו. הוא נותן לה את משקפיה.
דמותו מתבהרת עוד. היא לא נראתה מטושטשת קודם, מוחה של סטפני ודאי ייפה אותה בתבונה, בדייקנות ובאורח לא מודע.
הוא מתלבש, הופך זאת כעת למופע סטריפטיז כביכול, מתגרה בה, רוקד עם בגדיו כשהוא מתלבש באיטיות. הוא עושה כיף חיים. הוא כל כך מצחיק.
ברגע שהוא לבוש לגמרי, אני מריצה את זה שוב. לאט ככל יכולתי בלי שמחשבותיה יתפוגגו וייעלמו. אין זה רק איך שהוא נראה, זה גם מה שהיא מרגישה. זה כל כך מדהים. אני מרגישה את מה שהיא מרגישה. לאט ככל יכולתי.
כשזה נגמר, אני גולשת לזמן אחר, למקום אחר, ורואה אותו מתפשט, ופעם אחרת אני רואה אותה ממש קורעת מעליו את הבגדים. אני מציגה גם את זה לאט.
אני גולשת לכל נקודה שאני יכולה למצוא, כדי לראות את גופו מכל זווית אפשרית. אני רואה אותו מעליה, כשהם באמצע יחסי מין.
אני רואה אותו שוכב.
אני רואה אותו יוצא מהמיטה, בדרכו לשירותים. היא בוחנת את ישבנו, איך רגליו נראות מאחור. אני רואה איך הן נראות מלפנים.
אני רואה אותה בוחנת אותו בשנתו. שערו פרוע; פניו חסרות דאגה אף יותר מהרגיל; גבותיו ובהן שערה אפורה יחידה; אפו, אפו, אפו הכפתורי; פיו, מעוך אל הכרית; סנטרו הזקוק לגילוח; צווארו והקמטים שהיא רואה שיהיו לו בעוד עשר שנים. היא מסירה את השמיכה כדי לחשוף את חזהו, חלק ונטול עשרות כשל בן תשע. היא מקלפת ממנו את השמיכה בעדינות, יורדת ויורדת ויורדת במורד גופו, עד שהיא בוחנת כל איבר, כל שערה, אפילו את זרתות רגליו. היא דואגת לכסות מחדש כל מקום שסיימה לבחון, כדי שלא יהיה לו קר.
איני יודעת כמה זמן כל זה לקח, אבל אני חייבת לראות דבר אחד. דבר אחד נוסף לפני שאחזור לחדרי.
אני רוצה לראות אותה.
אני רואה אותה ניצבת מול ראי לפני שהיא נכנסת למקלחת. היא מתבוננת בירכיה, מחפשת שומן. היא מתבוננת בבטנה. היא מסתובבת ומסתכלת באחוריה. היא משחקת בשדיה, מסיטה אותם לצד אחד, ואז לשני. הם לא זהים. השדיים של כולן לא זהים, אבל היא לא אוהבת את האופן שבו אחד מהם נטוי, מעוקם, מת למראית עין. אין לה מושג כמה מושלמת היא נראית.
אבל מראה משתנה. אני גולשת למקלחות אחרות, לפעמים אחרות בהן התפשטה.
ומסיבה כלשהי, אני מתמקדת כעת בפניה. בכל בוקר, כשהיא מתעוררת, הדבר הראשון שהיא עושה הוא לגשת אל הראי ולהתבונן בפניה. בכל פעם שהיא לבד והיא חולפת על פני ראי, היא מתבוננת בפניה. כמה עייפה היא נראית? האם אפשר לראות עליה את המאבק? האם אפשר לראות כמה זה קשה?
לא, אי אפשר.
אני מוצאת פעם שבה היא יוצאת לפגישה, שבה גם היא מאמינה שהיא נאה ונראית טוב. אני מציגה את פניה לאט, מתבוננת בכל פגם, בכל סנטימטר, בכל... בָכּל. אני צורבת את פניה בזיכרוני.
– לא, את לא נראית עייפה, אני אומרת לה. –
והכל נעלם.
נכון. לא יכולה לדבר איתה. זה היה טפשי.
אני מסתכלת בשעון.
אוי, אלוהים אדירים. אוי, אלוהים אדירים. אלוהים. אדירים.
עשרה לשמונה. השיעור של פרופסור בנדיס עומד להתחיל. נשארתי כאן כל הלילה המזורגג, ואני עומדת לאחר לשיעור שלו. מהר ככל שביכולתו של אדם, אני מחזירה את סטפני פנימה. אני לא מאמינה שעשיתי את זה. אני סוגרת את דלת המקפיא, מוציאה את המפתח מהכיס. כל הלילה! אני פותחת את הדלת, יוצאת, סוגרת אותה, ו – בנדיס ניצב שם – אני כמעט צורחת.
''אה, גברת ווטסון'', הוא אומר בקולו השלֵו. אוי, חרא, שכחתי. הכיתה מתכנסת בחדר המתים! עוד כמה דקות, וכולם היו כאן. ''משקיעה בשעותייך הפנויות. מצוין''.
בנדיס מסתובב. אני עוקבת אחר מבטו. גרג מגיע. בנדיס פונה אלי שוב.
''אין טעם לחכות בחוץ'', הוא אומר. ''בואו ניכנס''.
גרג מביט בי, כשאני נכנסת בעקבות בנדיס.
''מה?'' אני אומרת.
''את לובשת את הבגדים של אתמול''.
אוי, אלוהים.
''יום אחד וכבר מצאת גבר?''
אוי, אלוהים.
''גברת ווטסון''.
''כן, אדוני?'' בדיוק הוצאתי אותה מהמקפיא.
''את יודעת איך קוראים לחברת הילדות שלה?''
''מרגרט, אדוני''.
''זה נכון. היא מאמינה שלאבא שלה יש איזה תסביך?''
''פיטר פן, אדוני''.
''נכון. זוזי לאחור. לא נכסה היום שום דבר שאת לא יודעת. מר וויליס, תתקרב''.
בנדיס לא מניח לי לגעת בה שוב לכל אורך השעתיים, אבל האמת היא שהם אכן מכסים דברים שאני כבר יודעת.
בשאר היום אני פועלת באופן אוטומטי, משתדלת כמיטב יכולתי שלא להירדם. אבל כשנגמר השיעור האחרון, אני הולכת לחדרי במעונות.
אני נועלת את הדלת פעמיים, ומציבה כסא מאחורי הידית כדי למנוע מכל אדם להיכנס בלי להעיר אותי.
סופסוף אני פושטת את הבגדים האלה ומתקלחת.
הייתי רוצה לראות שוב את סטפני. רגשותיה כל כך חזקים בתוכי.
אבל אני מתה מעייפות.
אני מתמוטטת על מיטתי, מתכסה בשמיכה ונרדמת.
''גברת ווטסון'', קולו של בנדיס הוא כפטיש. כולנו ניצבים סביב גופתה של סטפני.
''כן, פרופסור בנדיס''.
''איך מתה הבחורה הזאת?''
לבי קמל תחת מבטו. ''מה?'' השאלה מעולם לא עלתה על דעתי.
''ידעת עליה כל כך הרבה אתמול. את יכולה לספר לי איך היא מתה?''
איך באמת היא מתה? היא בערך בגילי. לא יתכן שהיא בת יותר מעשרים וארבע. ''לא, אדוני''.
בנדיס מסתכל באחרים. ''מישהו?''
רבקה, מאחורי, מרימה את ידה.
''כן, גברת אנתוני''.
''היא התאבדה''.
מה?! אני מסתובבת להסתכל בה. זה מגוחך!
''אמת'', הוא אומר, ואני מפנה את ראשי כדי להסתכל שוב בו. לא יתכן! חייה כל כך מושלמים. היא כל כך...
''איך את יודעת?'' אומר בנדיס. ''עברת איתה את הרגע עצמו?''
''לא, אדוני. לא ראיתי את זה כשהייתי בראש שלה''.
''אז איך?''
''הידיים שלה'', היא מצביעה לעבר הידיים המכוסות כעת. ''היא חתכה את הוורידים. ראיתי את זה אתמול, כשאלכסנדרה הורידה את הסדין''.
מה?!
''טוב מאוד. לפעמים אנחנו נשענים יותר מדי על היכולות שלנו ושוכחים לבחון את הראיות הפיזיות. אפשר ללמוד הרבה בהתבוננות ובהסקה''. הוא מסתכל שוב בכל הכיתה. ''עוד מישהו הבחין בזה?'' דממה. ''מישהו עבר על רגע כלשהו מימיה האחרונים?'' דממה.
אני לא מאמינה שהיא הרגה את עצמה. זה פשוט בלתי אפשרי.
''טוב, בהיעדר ראיות טלפתיות שאין עליהן עוררין, למישהו יש רעיון כלשהו איך זה קרה לה, רק מהראיות הפיזיות שלפנינו?'' אני מסתכלת בגופה, ואז מבחינה שבנדיס לא הסיר את הסדין מגופה בכוונה. אנחנו לא יכולים לראות אפילו את הפנים.
''לחתוך את הוורידים'', אני שומעת את מגאן מאחורי. בנדיס מסתכל בה. ''אדוני'', היא מתקנת את עצמה. ''אם אפשר. לחתוך את הוורידים זה בדרך כלל... שמעתי שזאת קריאה לעזרה, אדוני. יש דרכים יותר קלות ויותר יעילות להרוג את עצמך''.
''זה נכון. זו היתה קריאה לעזרה. למרבה הצער, כפי שאנו רואים לפנינו, איש לא שמע אותה בזמן''. הוא קופץ את שפתיו. ''כל אחד מכם היה כבר לפחות פעמיים בראש שלה, בשתי הזדמנויות שונות. יכולתם לשוטט במוח שלה באופן חופשי. ואף אחד מכם לא ראה בעיה, קריאה לעזרה, דיכאון עמוק, רמז לאירוע ששם קץ לחייה''. שוב דממה. ''היום נלמד לחפש סימני מצוקה, קריאות לעזרה, נטיות לרגשות עזים.
''גברת ווטסון!''
''כן, אדוני''.
הוא חושף את פניה של סטפני. ''ספרי לי איך היא מתה''.
אני מסתכלת בפנים. אני נושמת ומסירה את הכפפה.
''מה את מתכוונת לעשות?'' פרופסור בנדיס מתערב בדיוק כשאני עומדת לגעת בה.
''אני... התכוונתי להסתכל בימים האחרונים שלה''.
''איך?''
''מה?''
''איך את מתכוונת למצוא את הימים האחרונים שלה?''
''אמ... אני לא חושבת שיש לי כאב או רגש שאני יודעת שמשתייך לרצון ליטול את חייך, אז חשבתי לקחת את הרגע הכי גרוע שראיתי עד עכשיו בחייה, ולנסות להמשיך ממנו הלאה''.
''איזה רגע?''
''אני...'' אני מסתכלת בו ולא רוצה לומר את זה.
''תעשי את זה''.
אני מכסה את העיניים. מה שאמרתי לו לא בדיוק נכון. למעשה, אני מתכוונת לעשות את ההפך.
אני נוגעת בה.
– אני מציגה את הרגע שבו יש לה אורגזמות מרובות, שבו העונג הציף אותה. ואז אני הופכת אותו, מחפשת את העדרו. –
היא לא יכולה לנשום. הדופק שלה מוכפל, וחושך.
מה לעזאזל?! הגירוסקופ הפנימי שלה אומר לי שהיא בחדר שלה, וזה אמצע הלילה. הוריה ישנים בחדר הסמוך.
התמונה שהגיבה לה התרחשה בראשה. מייקל עוזב אותה לתמיד. זה יסביר את התנהגותו בכמה השבועות האחרונים. מייקל עוזב אותה לתמיד.
ולרגע, במוחה, זה אמיתי ובלתי נמנע.
עולמה כל כך קודר. אין תקווה. אין סיבה לחיות. יש רק כאב.
אבל זה עדיין לא זה. זה לא מה שבנדיס רצה. אני לוקחת את התחושה ומכפילה אותה פי אלף.
הכאב שלה מעתיק את נשימתי.
ופתאום אני רואה אותה מבחוץ. אין איש בחדר פרט לשתינו והיא לא מכוסה. אני רואה אותה עירומה. אני רואה את הקרביים שלה. אני רואה את הנשמה שלה, את הלהט שלה, את תשוקותיה הגדולות ביותר, את כאבה, הו, כמה יפה הכאב שלה, חסר קרקעית, מושלם, מדהים. הכאב הזה פותח אותה לפניי בדרכים שלא יכלו להתקיים אילו היתה בחיים.
אני גולשת בשחור שלה. הוא אינסופי. אין בה דבר שאיני יכולה לדעת. היא מעניקה לי את כל סודותיה. לי. אני אוהבת אותה.
עוד, תיפתחי בשבילי עוד.
הכאב מוכפל אלפי מונים. מייקל עומד מולה, אומר ''כן'', ופתאום גל של – של – של – של – של –
של – של – של – של – של –
של – של – של – של – של –
אני על הרצפה, כאב מפלח את מרפקי. רבקה אוחזת בי, עוזרת לי למחצה לקום. ודאי נפלתי.
''מה קרה?'' אני לוחשת.
''בנדיס צעק עליך לנתק מגע'', היא מושכת אותי למעלה ואז מוסיפה, ''וכשלא ניתקת, הוא נתן לך סטירה''.
''את בסדר, גברת ווטסון?''
''כן, אדוני. אני מצטערת. אני לא יודעת מה קרה''.
''תשמרי מרחק מהגופה'', הוא אומר. ואני מבחינה שכמעט התחככתי בה שוב.
''כן, אדוני''.
''ראית את מייקל לפני שזה קרה, נכון?''
''כן, אדוני''.
''כשמייקל אמר את מה שראית אותו אומר, במוח של סטפני נוצר קצר מרוב כאב. אותו דבר כמעט קרה לך, גברת ווטסון. היא נאלצה לחיות עם זה. את לא. אפילו לא היית מוכנה.
''שבי את שאר השיעור'', הוא מחווה לעבר כסא. ''עברת מספיק הרפתקאות ליום אחד, גברת ווטסון. את תהיי בסדר''. כמעט באותה נשימה, הוא מביט הצדה, ואני נשכחתי. ''מר קראולי, לפנים''.
''כן, אדוני''.
''אותה מטלה. גלה מה הוביל למוות שלה''.
''כן, אדוני''.
''ומר קראולי?''
''כן, אדוני''.
''תשתדל לא לקצר את המוח שלך. זה רק תרגיל''.
''כן, אדוני''.
''גברת ווטסון, מילה'', הוא אומר כשהשיעור נגמר.
אנחנו לבד. אני עדיין צריכה להכניס את הגופה בחזרה. ''כן, אדוני''.
''לא נפגעת''. אין שאלה בקולו, אבל הוא צודק. הזוועה חלפה ברגע שהתיישבתי.
''כן, אדוני''.
''זה קרה משום שאת מזדהה עם הנבדקת, גברת ווטסון. חשבת את רגשותיה לשלך, במקום להיות צופה מהצד. זה מסוכן כשמדובר באישה צעירה שהרגה את עצמה. בשיעור הבא לא נתקדם אל ימיה האחרונים. נלך אחורה, בנסיון להבין את זרעי הרגשות שהובילו לכאב כזה. את לא מוכנה לראות את המוות שלה. אל תנסי את זה לבד. את מבינה?''
''כן, פרופסור''.
''טוב. תנעלי''. הוא מתקדם לעבר הדלת, ואז עוצר ומביט שוב לעברי. ''דרך אגב, גברת ווטסון''.
''כן, פרופסור?''
''את באמת בסדר?''
''כן, אדוני''.
''טוב. אז אני צריך להגיד לך... אני הומו''. כלומר, אני צריכה להפסיק לפנטז עליו. הוא בטח שומע אותי מזילה ריר בכל פעם שהוא נכנס לחדר.
''כן, אדוני''. האם כדאי...? האם לומר לו? לעזאזל, כן. ''אני יודעת, אדוני''.
הוא מחייך, מתרשם. הוא יודע שקלטתי את זה מהמוח שלו ולא מהראיות הפיזיות. ''יפה''. ויוצא.
זה רק עושה אותך יותר מושך, אדוני.
אני ממהרת לשיעור של פרופסור פארקס. אני יושבת שם כל השעה וחצי, וזה כמו לשבת על גייזר. ברגע שהשיעור נגמר, אני מזנקת החוצה. יש לנו שלושים דקות לארוחת צהריים, אבל אני כמעט רצה לחדר שלי במעונות.
אני סוגרת את הדלת, נועלת אותה פעמיים. אני רצה לאמבטיה, נועלת את הדלת שלה, מורידה את מכסה האסלה ומתיישבת עליו.
פתאום הגרון שלי מתכווץ ואני צריכה להתנשף כדי לנשום.
רגשותיה של סטפני מכריעים אותי שוב. אבל אני לא נוגעת בה, כך שהם מדוללים, פחות חזקים מכפי שהיו. זה היה כאב גרוע מאובדן התקווה, גרוע מאובדן אחד מיקיריך. עתידה נעלם, וזה היה כאילו היא נעלמה. לא, זה היה גרוע עוד יותר. לא היתה לה סיבה לחיות. היה זה הרגש הבסיסי ביותר שחשתי אי פעם בבן אדם. לא היתה לה סיבה פנימית להתקיים. היא חדלה באותו רגע מלהתקיים.
זה היה הרגש. בחזקת עשר.
לא ראיתי את כל האירועים שהובילו לכך כשהייתי במוחה. נאלצתי לשמוע אותם מהכיתה במהלך שאר השיעור.
מייקל התרחק ממנה בהדרגה, שמר על ריחוק, מעולם לא התקשר, אבל נשמע בסדר גמור כשהיא התקשרה אליו. הם לא נפגשו במשך שבועות. סטפני התעלמה מכך כמה שרק יכלה, אבל לבסוף התעמתה אתו. הוא התחמק וגמגם, ולבסוף היא אמרה, ''זה נגמר בינינו?''
הוא אמר, ''כן''.
באותו רגע, היא ראתה בעיניו כמה זמן רצה שתדע. והיא ידעה שאיבדה אותו לנצח.
ועבורה, זה נגע במשהו קמאי וקדום. מפתח הסתובב בתוכה והעולם הפך לבן.
אבל ראיתי יותר. חשתי יותר לפני שבנדיס סטר לי. משהו בתוך הלבן. משהו...
אני חוזרת על הרגשות שהרגשתי. פיסה פיסה, אני מפרידה חלק מהרגשות. יאוש. שובה של היכולת לחשוב. ההליכה הביתה. שקיעה אל תוך המיטה ואל מחוץ לחיים. ויש כמה רגעים ממשיים בראשי, כמה רגעים ברורים מאוד מיומה האחרון.
סטפני שכבה על בטנה, פניה קבורים בכרית, בקושי נ
ושמת, הכל חשוך. הגירוסקופ הפנימי שלה אומר שזה החדר שלה ושהשעה אחרי שבע בערב. בחוץ היה חשוך אם כי היא לא ראתה את זה.
קולה של אמה בוקע מאחור, מרגיז, בלתי נסבל – היא מדברת כבר הרבה זמן.
''אני לא יודעת'', היא אומרת, ''מה את עוברת, או מה כל כך רע. אבל אם את אפילו חושבת על להרוג את עצמך'', וזרם חשמל חולף בעמוד השדרה של סטפני – היא חשבה בדיוק על זה, ''אני רוצה שתדעי... שאני לא מוכנה לזה. אני אהרוג את עצמי. אני לא מוכנה לזה''.
''אלוהים!'' סטפני צועקת לתוך הכרית, וכאבה בלתי נסבל. זה כל כך אופייני לאמא שלה. ''זה לא עליך! לא הכל עליך! זה הכאב שלי! תפסיקי להציג הכל כאילו הוא עליך!'' והיא צועקת בקול כל כך רם עד שהיא מצטרדת אחרי המשפט הראשון. וללא מילים, היא ממשיכה לצעוק בראשה: זה שלי. שלי! את לא תופסת את זה?
אני לא יודעת איך הסתיימה השיחה הזאת. אני לא יודעת איך היא החלה. אבל זה היה קרוב לסוף.
יש זיכרון נוסף.
עדיין בתוך הכרית. עדיין חשוך. מאוחר יותר.
קולו של אביה מאחוריה, הגיוני מתמיד, שלֵו מתמיד, ''את תבואי לארוחת הערב ואת תאכלי''.
סטפני מגלגלת את עיניה, למרות שהוא לא יכול לראות אותה. בבקשה, בבקשה, לך. אתה לא מבין. לך מכאן.
''זה לא מעניין אף אחד שאת מדוכאת'', הוא ממשיך בקול חסר רגש. חסר רגש מתמיד, הוא מנסה להראות לה איך אמורה להיות ההרגשה של כלום. ''דיכאון הוא בחירה. מותרות''.
היא רוצה לבכות. אבל זה אביה. היא מעריצה אותו. היא צריכה שהוא יבין. ''אתה לא יודע'', סטפני מסתובבת במיטה, מביטה בו, קולה מתחנן כשל בת שש. ''אין לך מושג מה זה דיכאון. או שלא היית אומר את זה. אתה לא יודע''.
''מגוחך. אני מרגיש מדוכא כמו כולם. אבל אני לא נותן לזה להפריע לי, כי אני לא יכול להרשות את זה לעצמי''.
''אבא'', היא פורצת בבכי, חשה בחוסר התוחלת שבניסיון להסביר לו רגשות, אבל צריכה שיבין את זה. ''אתה לא מרגיש כל כך חזק''. זו הפעם הראשונה שאמרה לו זאת. ''אתה לא יודע מה זה דיכאון. אתה לא יודע מה זה עושה לי''.
''דיכאון'', קולו נהיה קר עוד יותר, ''הוא פינוק, לא יותר. כל אדם הגיוני יכול להסיט אותו הצדה''.
זה כל מה שיש בזיכרון הזה. אין עוד דבר במה שחשתי אז.
אני פורצת בבכי.
הכאב שלה בתוכי. הכאב שלה שוטף אותי ואני רוחצת בו ולא יכולה להפסיק לבכות ולא רוצה. אני מכירה את הכאב הזה. אני אוהבת את הכאב הזה. אני צריכה את הכאב הזה. סטפני מבינה אותי. כל מי שחש כך מבין אותי.
שעה מאוחר יותר, אני עדיין בוכה וכעת איני יכולה לעצור.
החמצתי שיעור אחד. אני לא יכולה ללכת לבא, גם אם אפסיק לבכות.
התשישות הזאת, אחרי שבוכים הרבה, הם ירגישו אותה, כולם ירגישו אותה. ויראו את זה על הפנים שלי. וישמעו את זה בראשם. אני לא יכולה ללכת.
אני אשאר כאן, עם סטפני.
הרגשות שלה טובים יותר, צלולים יותר, חזקים יותר, בעלי עוצמה רבה יותר.
היא יכולה להתמודד עם הרגשות האלה שגדולים משלי. אבל לא אני. אני לא יכולה להתמודד אפילו עם העולם הקטן והפתטי שלי.
זה לא טוב. זה לא בריא. אני... אני צריכה עזרה.
אבל אין אף אחד לפנות אליו. אין אף אחד שיבין. אין אף אחד ש...
אני ניגשת אל חדר המתים ופותחת את הדלת. אני שולפת אותה החוצה.
סטפני. סטפני...
היית פעם בודדה כמו שאני עכשיו?
ידי מרחפת כמה מילימטרים מלחיה, כמעט נוגעת.
היית פעם כל כך נואשת?
אני מתקרבת, כמעט נוגעת.
נזקקת פעם כל כך למישהו שיאהב אותך?
אצבעי לא נוגעת בה, אבל משהו באוויר כן –
היא מתמוטטת על המיטה, חשה מחוללת.
אצבעי מתנודדת באוויר והמגע נשבר.
אלוהים. אני צריכה לנשום.
זה היה כמו להסתכל בראי רגשי. היא כל מה שאני לא ובכל זאת היא כל מה שאני כן, רק יותר. רגשותיה חזקים מרגשותי העלובים. יש בה עומקים בלתי נדלים, בזמן שאני מצויה רק במים הרדודים. יש לה יכולת להתמודד עם כאב, ואילו אני... אני אפילו לא יודעת מי אני.
עזרי לי, סטפני. עזרי לי!
הדלת חורקת כשאני פותחת אותה. אני שומעת את נשימתי. החזה שלי מכווץ. גבה מופנה אלי. היא מקלידה על מחשב.
''פרופסור פארקס?''
היא מסתובבת בכסאה. ''גברת ווטסון?''
היא קמה, מושיטה יד. אני ממש קופצת לאחור, מבחינה באיחור שהיא לובשת כפפות.
היא מושכת את ידה לאחור ומתיישבת שוב. ''איך אני יכולה לעזור לך?''
''אני... זה לא חשוב''.
''לא שאלתי אם זה חשוב, שאלתי איך אני יכולה לעזור''.
''אני... יש לי שאלה''.
''בסדר''.
''אני... אה''. אם אשאל אותה, היא תדע שאני לא יציבה ותעיף אותי מכאן. אבל אם לא, אני אשתגע, והיא תעיף אותי מכאן. אבל אם אשאל אותה, היא תדע שאני לא יציבה. אבל אם לא, אשתגע. אבל אם אשאל, היא תדע שאני לא יציבה. אבל אם –
''גברת ווטסון?''
''כן, גבירתי?''
''היתה לך שאלה?''
''לא, לא, אין לי. תודה''.
''תסמכי עלי, גברת ווטסון'', היא מניחה את ידה על השולחן ומביטה אל תוך נשמתי. ''היתה לך שאלה''.
''כן, היתה, אבל היא לא חשובה עכשיו''.
''בכל זאת. אני רוצה לשמוע אותה''.
אוי, לעזאזל.
''גברת ווטסון?''
''לא, מה, תראי, אם אני אשאל עכשיו, היא תוגבר ותיראה כמו דבר ענקי, כשהיא בעצם שאלה ממש ממש קטנה''.
''אני מבינה. זה בסדר''. היא מסתובבת בחזרה ומתחילה שוב להקליד. ''יש לך שאלה אלי, גברת ווטסון, ואת לא יוצאת מהחדר הזה לפני שתשאלי אותי שאלה. לא אכפת לי אם זאת השאלה שנכנסת לשאול אותי או שאלה אחרת. אבל את תשאלי אותי שאלה''. והיא ממשיכה להקליד, לא מסתכלת בי.
''יש לי שאלה אחרת'', אני אומרת.
''בסדר'', גבה עדיין מופנה אלי. היא עדיין מקלידה משהו במחשב שלה. ''תשאלי''.
''זו שאלה תיאורטית''.
''מצויין''.
''האם זה אפשרי...'' משהו בתוכי שוקע. היא תדע.
''האם זה אפשרי'', היא חוזרת אחרי.
פשוט תמשיכי הלאה. פשוט תמשיכי הלאה. פשוט תמשיכי תמשיכי תמשיכי הלאה. ''שמישהו...''
''שמישהו'', היא חוזרת חרש, בעודה מחפשת מקש פעולה. היא מוצאת אותו ולוחצת עליו, ''א-הא!''
''להפוך לזאת שאת נוגעת בה... שהמחשבות שלה ישתלטו עליך?''
פארקס מסתובבת בכסאה, מסתכלת בי, ואומרת בפשטות, ''לא''. היא פונה שוב אל המסך. ''זהו. את יכולה ללכת עכשיו, אם את רוצה''.
''תודה''. היא בסדר גמור.
אני קרובה לדלת כשהיא אומרת, ''אלכסנדרה?''
'אלכסנדרה'?
''כן, פרופסור פארקס?'' היא בפניה אלי, רוכנת לעברי. אני קולטת שמצב הרוח שלה רך וחלק.
''זה הסיפור. המוח שלך הוא שלך. את לא יכולה להפוך לאדם אחר. כשאנחנו מרגישים את המחשבות או את הרגשות של מישהו אחר, אנחנו פשוט מוצאים את המחשבה או הרגש המתאימים בתוכנו. אם הם לא קיימים בנו, אנחנו לא יכולים להרגיש אותם. הכל עובר דרך המוח שלך, וכל רגש הוא למעשה שלך. זאת הסיבה שגם עם קיומם של טלפתים אנחנו לא יודעים שהכאב שמישהו אחר מרגיש זהה לכאב שאת מרגישה. אנחנו עדיין לא יודעים אם אנחנו רואים את הצבע האדום באותה צורה. כי כשאנחנו קוראים את מחשבותיו של מישהו אנחנו מפרשים אותן דרך המוח והרגשות שלנו. אז לא, זה לא ייתכן שתהפכי למישהו שאינו את. אבל בהחלט ייתכן שאת צריכה חיבוק ענקי''.
אני צוחקת ומשפילה את מבטי.
''טוב, אסור לי לחבק אותך''. היא קמה. ''אבל מותר לי להאכיל אותך''.
אני מסתכלת בה, מופתעת.
''אני בדרך החוצה, העירה. יש שם מסעדת דגים מצוינת, על חשבוני''.
''אבל – ''
''אני לא הולכת לגעת בך. אני לא הולכת לקרוא את המחשבות שלך. אני לא הולכת לחטט בעניינים שלך. אני הולכת להאכיל אותך''. היא שומרת את המסמך שלה ומפנה עורף אל המסך. ''וכל מה שנאמר'', היא מכבה את האור בחדר ומובילה אותי החוצה, ''לא ישמש נגדנו. בסדר?''
''אני... אני לא...''
''תגידי 'כן'''. היא מחבבת אותי. אני קולטת את זה.
''כן''.
''יופי. בואי נלך''.
יש לה מזדה 2002 עם ריח של מכונית חדשה.
פנים המכונית מרגיש כאילו אני מחוץ לאקדמיה. אני נשענת לאחור ושוקעת במושב.
היא נוסעת סביב האקדמיה ולעבר השער.
אותו שומר שהכניס אותי ביום הראשון ההוא נמצא שם עכשיו. הוא פותח את השער כשאנחנו מתקרבות.
אני מסתכלת בו. אני לא חושבת שהוא יכול לראות אותי דרך הזכוכית הכהה.
אנחנו מחוץ לאקדמיה. אנחנו מחוץ לאקדמיה.
אני עוצמת עיניים ונמסה אל תוך הכריות הרכות.
אורות בהירים. ריח ערפיח. גברים ונשים צעירים הולכים ברחובות בבגדים לא צנועים. תרבות. זה כאילו שהייתי בג'ונגל שנתיים.
המסעדה מלאה אנשים, אבל יש עדיין מקום בפנים ובחוץ. אני מבקשת מפרופסור פארקס לשבת בחוץ. אני רוצה לטבול באווירה.
''לטלפתים אין פרטיות'', אומרת פרופסור פארקס אחרי שהזמנו. ''אנשים רגילים יכולים להתבוסס באי הידיעה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את המותרות האלה.
''כשהחבר שלך עושה אתך אהבה, הוא נוגע בך, ואת רואה את כל מה שהוא מרגיש ואת כל מה שהוא חושב עליך. זה לעולם לא מושלם כמו שהיית רוצה. זה מכוער ומוכתם ושטחי. כשאת חסרת ביטחון את נוגעת בו ואת יודעת שאת לא מוצאת חן בעיניו כמו שמצאת חן בעיניו אתמול, ושאם תספרי לו את מה שאת יודעת, הוא יאהב אותך עוד פחות. את רואה את החלקים בך שהוא לא סובל, ואת החלקים שהוא כן. את יודעת מה הוא מפנטז עליך, ואת יודעת כשהוא מפנטז על מישהי אחרת. וכשהוא עושה אתך אהבה, את רואה את הגוף שלך כשאתם עושים את זה, ואת יודעת שהשד הימני שלך נראה מוזר, שעלית קילו, שהרגליים שלך לא נראות טוב מרוב הזוויות, שאת צריכה לגלח שוב, ואיזה ריח יש לפה שלך. ואת יודעת שמה שהוא באמת אוהב בך זה שאת מזכירה לו את הבייביסיטרית השופעת בת השש-עשרה שהיתה לו כשהוא היה ילד, ושלמרות שהוא לא יודע את זה, הוא עדיין מאוהב בחברה הראשונה שלו, שהוא מעולם לא הצליח להסתדר אִתה.
''והחלק הקשה הוא ללמוד שזה תמיד ככה. גם 'הכי טוב שיכול להיות' הוא כזה. את צריכה ללמוד שזאת האמת, ושזה נורמלי. בתור טלפתית את צריכה לזנוח את השקרים ולהתחיל לחיות בעולם האמיתי''.
מלצר מביא לנו את השתייה שלנו. היא מודה לו והוא מסתלק.
''אנחנו צריכים לעמוד מול כל מסכה ולגרום לה להעלם. אנחנו צריכים לטהר הכל. את כל ההסוואות שאנחנו מזינים את עצמנו בהן. אנחנו חייבים לחפור מתחת לכל המשימות שאנחנו מציבים לעצמנו, מתחת לכל התסביכים והזיופים והתגובות המזויפות שהקמנו כשגדלנו. אנחנו צריכים ללמוד לטהר הכל. לפעמים ההרגשה היא כמו למחות מעליך את כל האישיות שלך. אבל אז את מבינה – את חייבת להבין – שמה שנשאר, זה את, זה באמת את.
''אם תעברי את זה, אלכסנדרה, אם תעברי את כל ארבע השנים – ואני יודעת שאת יכולה – לא תאמיני לאיזה אדם תהפכי. לא תאמיני איזה כוח נובע מכך שאין לך סודות, מכך שאת יודעת כל כך הרבה על עצמך. מהידיעה שכשאת מדברת, את לא משקרת''.
המלצר מביא את האוכל. הפרופסור אוכלת צדפות ואני אוכלת אלתית מאלסקה. על חשבונה. היא המליצה עליה.
''תודה'', היא אומרת למלצר. אז, כשהוא מסתלק, היא עושה פרצוף ומניחה את המזלג. ''שירותים'', היא מחייכת אלי. ''תכף חוזרת''.
אני מהנהנת.
אני מנצלת את ההזדמנות כדי להסתכל מסביבי, ובאנשים ברחוב. חולצות עשויות רשת, כתובות קעקע מטורפות, תספורות פרועות, בני עשרה צעירים יותר ויותר, נראים גדולים יותר ויותר.
לפני שתי דקות, הזוג שמאחורי קם והלך. הזוג שלפני, מאחורי המקום בו ישבה פרופסור פארקס, קם כעת. נישאר רק שתינו בחוץ. נהיה קר. אבל אני רק רוצה להמשיך להתבונן באנשים, להרגיש את משב המחשבות התועות בכל פעם שמישהו מהם מתקרב יותר מדי. לראות את מה שהם לובשים.
מייקל כמעט מתנגש בזוג שעוזב, בדרכו החוצה מהמסעדה. זה היה מוזר. הוא מחייך את חיוכו חסר הדאגות הרגיל, ו – הא?
מייקל?!
אותם תווים, אותם פנים, אותו –
מעולם לא חשבתי עליו כעל חי. אבל ודאי שהוא חי. ודאי שהוא אמיתי. כולם אנשים אמיתיים. כולם עדיין חיים, פרט לסטפני.
אני קמה. מייקל נותר בגבו אלי, מוודא שהאישה בסדר, ויוצא מהמסעדה. ברגע שהוא על המדרכה, הוא הולך לעברי. כשהוא חולף לידי, אני רואה בשלמות את העיניים הכחולות, היפות, הצלולות האלה. העיניים שזורחות לעברך 'שמחה' כשאת מתעוררת לצדו בבוקר.
הוא מסתכל בי, ואז מסתכל הלאה.
הוא לא זיהה אותי. למה שיזהה? אני מתיישבת שוב. אני לא אסתכל לאחור. אני לא אסתכל לאחור.
פרופסור פארקס חוזרת.
''אז'', היא אומרת. ''אני יכולה לספר לך משהו על עצמי?''
אנחנו חוזרות למכונית שלה. עוד עשרים דקות עד שאנחנו יוצאות מהעיר, עוד עשר עד שהנוף הופך ירוק שוב, ועשר נוספות לפני שאנחנו בשער האקדמיה.
אנחנו לא מדברות הרבה.
השער נפתח לפניה אוטומטית.
''חכי'', אני אומרת. היא מסתכלת בי. ''אני יכולה לצאת כאן?''
''מה?''
''אם כבר אני בחוץ, הייתי רוצה ללכת לבקר אנשים שאני מכירה''.
''את בטוחה?''
''יש לי כמה דולרים עלי. אני יכולה להסתדר. רק תורידי אותי כאן''.
היא חושבת על זה לרגע, ואז אומרת, ''בטח''.
אני יוצאת. ''תודה'', אני רוכנת שוב פנימה, הדלת עדיין פתוחה. ''תודה''.
היא מחייכת ומכווצת את עיניה. אז מסתכלת לפנים ואומרת, ''אני עייפה. להתראות מחר''.
''תודה'', אני אומרת שוב, וסוגרת את הדלת.
היא עוברת בשער, והוא מתגלגל ונסגר לאטו מאחוריה. השומר מסתכל בי, אבל שומר על מרחק.
אני מסתכלת סביבי. אין לי טלפון סלולרי עלי, ואני לא יודעת מספר של חברת מוניות.
אני ניגשת אליו. ''סלח לי'', אני אומרת. ''אתה יכול להזמין לי מונית?''
קראו את המשך הסיפור...
המועמדים הסופיים לפרס גפן 2005
חלומות באספמיה - כתב עת למד''ב ולפנטסיה
המשך הסיפור
|
 |
|
