עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
מזיגת הכהה
ספרים / טים פאוורס
יום ראשון, 02/10/2005, שעה 10:00
פרק לדוגמה מתוך ספרו של טים פאוורס, מחבר 'שערי אנוביס' ו'הזדמנות אחרונה', ואורח הכבוד של פסטיבל איקון 2005
|
|
מן הכריכה האחורית:
איך קשורה בירת הרצווסטן המפורסמת להצלת העולם המערבי כולו מהצבאות הטורקיים הפולשים? בריאן דאפי, חייל שכיר מזדקן, הוא האדם היחיד שיכול להציל את העולם מהרשע – אם רק יוכל להבין למה הבירה חשובה כל-כך לזקן המסתורי הקרוי המלך הדייג, ולמה חלומותיו רדופים בתמונותיהן של חרב ושל זרוע המתרוממת מאגם...
פרק ראשון
כל הלילה נשבה הרוח החמה מהים האדריאטי ומהרציפים הומי האדם שליד מחסני הנשק אל האיזולה די סאן קיארה שבפתחה המערבי של הגראנד קאנאל, והעיר העתיקה חרקה על יסודותיה כספינה עצומה ויגעה. עננים מרופטים כבד מפרשים בלוי אצו על פני הירח המלא והתמזגו בצלליותיהם של מאה צריחים וכיפות מרהיבים.
אולם בריו דה סאן לורנצו הצר, הטילה מנורת השמן המעשנת שבחרטומה של הגונדולה יותר השתקפויות במים משהטיל הירח, ובריאן דאפי הושיט את ידו מעבר לדופן כדי לבחוש את המים השחורים באצבעותיו ולהכפיל את נקודות האור הצהובות. הוא נע באי-נוחות במושבו, מבויש משום שנסע על חשבונו של אחר.
''תעגון ליד הפוֹנְדָמֶנְטָה'', הוא נהם לבסוף. ''אני אלך משם אל הסירה שלי''.
הגונדולייר נעץ בצייתנות את המוט הארוך שלו בקרקעית התעלה והסירה הזעירה נטתה, השתהתה, ואז זינקה קדימה אל הגדה, וחרטומה השמיע קול חריקה כשפגע במדרגה שקועה במים.
''תודה''. דאפי התכופף תחת הסוכך של הפֶלְצֶה ודילג בצעד ארוך אל מדרגה יבשה בשעה שהשייט ייצב את הגונדולה.
כשעמד על המדרכה, האירי הסתובב. ''מָארוֹצוֹ שילם לך כדי לקחת אותי עד רִיבָה דֶלִי סְקִיאָווֹנִי. תחזיר לו את העודף''.
הגונדולייר משך בכתפיו. ''אולי''. הוא הדף את עצמו מהמדרגה, הפנה בחן את סירתו סביב צירה והחל לשוט בחזרה בנתיב המים המנצנץ, קורא חרש, ''סטאלי!'' כדי למשוך נוסעים. דאפי הביט אחריו לרגע, ואז הסתובב וצעד דרומה לאורך הקָאלֶה שעל הסוללה לעבר הפּוֹנְטֶה דֵאִי גְרֵצִ'י, גשר היוונים.
הוא התנודד רק מעט בגלל כמויות הוואלפוליצ'לה ששתה באותו ערב, וקול צעדיו הלא יציבים העיר שודד ישנוני שהצטנף מתחת לגשר. השודד בחן את הדמות המתקרבת במבט ביקורתי, מבחין בגלימה הארוכה והמרופטת שהעידה על שינה מרובה בחוץ, במגפיים עד גובה הברך שעקביהם שקועים ואשר יצאו מהאופנה כבר לפני עשרים שנה ובחרב הפיפיות ובפגיון שנראו רכושו בעל הערך היחיד של האיש. הוא חזר בשקט אל בין הצללים והניח לדאפי לעבור באין מפריע.
האירי לא היה מודע כלל לבחינתו של השודד. הוא הביט בקדרות לפנים, בגוש הגבוה של כנסיית סאן זכאריה שעיטורי הרנסנס שנוספו לה באחרונה לא הצליחו להסתיר את עיצובה הגותי, ותהה כמה יתגעגע לעיר הזאת כשיעזוב, אם יתגעגע אליה בכלל. ''רק עניין של זמן'', אמר מארוצו בארוחת הערב. ''ונציה שייכת עכשיו לטורקים ביותר מחציה, בגלל האמנה המתרפסת שחתמו עליה לפני שמונה שנים. תזכור מה שאני אומר לך, בריאן – לפני שהשיער שלנו יאפיר לגמרי, אתה ואני נלמד שימוש בחרב מעוקלת במקום בחרב ישרה הגונה, והתלמידים שלנו יחבשו טורבנים''. דאפי השיב שהוא יגלח את ראשו וירוץ עירום עם הפיגמים בג'ונגל לפני שיסכים ללמד טורקי משהו, ולו רק איך לקנח את אפו, והשיחה עברה לעניינים אחרים – אבל מארוצו צדק. ימי עוצמתה של ונציה חלפו זה חמישים שנה.
דאפי בעט באבן תועה אל החשכה ושמע אותה צונחת אל התעלה אחרי שקיפצה פעמיים על המדרכה. הגיע הזמן להמשיך הלאה, אמר לעצמו בעגמומיות. ונציה מילאה את תפקידה בהחלמה, וכיום אני צריך לחפש היטב כדי למצוא את הצלקות שקיבלתי במוהאץ' לפני שנתיים וחצי. ואלוהים יודע שמילאתי כבר את חלקי בהריגת טורקים – שהעיר תכרע מול הסהר אם היא רוצה – אני אלך למקום אחר. אולי אפילו אתפוס ספינה בחזרה לאירלנד.
אני תוהה, חשב, אם מישהו בדינגל יזכור את בריאן דאפי, הבחור הצעיר והמבריק שנשלח לדבלין ללמוד לקראת הסמכה לכמורה. כולם קיוו שבסופו של דבר אקבל לידיי את הארכיבישופות בקונוט, כמו כה רבים מאבותיי.
דאפי צחק צחוק קודר. בזה אכזבתי אותם.
בשעה שפסע בכבדות על פני המנזר של סאן זכאריה הוא שמע צחקוקים ולחישות מהוסים ממפתן שקוע. איזושהי נזירה יפה, כך שיער, משעשעת אחד מהמוֹנֶגִינִי שמשוטטים תמיד בשטחי המנזר. זה מה שקורה כשאתה דוחף את בנותיך הממאנות לנזירוּת כדי לחסוך הוצאות נדוניה – הן הופכות להיות פרועות בהרבה מכפי שהיו אילו הנחת להן פשוט להישאר בבית.
מעניין, הוא חשב בחיוך, איזה מין כומר יכולתי להיות. דמיין את עצמך חיוור ורך דיבור, דאפי נערי, מרשרש כה וכה בגלימת כמורה שמדיפה ריח קטורת. הו הו. אפילו לא התקרבתי לזה. מה, הוא חשב, שבוע אחרי שהגעתי לסמינר כבר התחלתי לסבול מהמקרים המשונים שהובילו בתוך זמן קצר לגירושי – הערות שוליים מלאות בחילול הקודש, בכתב יד שאני בהחלט לא זיהיתי, התגלו כמעט בכל דף בספר התפילות שלי. הו, כן, ופעם אחת בזמן טיול בין ערביים עם כומר זקן, שבעה עצי אלון צעירים התכופפו בזה אחר זה אל הקרקע כשעברתי. ומובן שהגרועה מכול הייתה הפעם שחטפתי התקף בכנסייה בשעת מיסת החצות של פסחא ופקדתי עליהם בצעקות, כך סיפרו לי אחר כך, שידליקו את מדורות המצוקה על ראשי ההרים, יוציאו את המלך הזקן ויהרגו אותו.
דאפי הניד בראשו ונזכר שהיו גם דיבורים על הזמנת מגרש שדים. הוא שרבט מכתב זריז ומעורפל למשפחתו וברח לאנגליה. וברחת מלא מעט מקומות בשנים שעברו מאז, אמר לעצמו. אולי הגיע הזמן שתברח בחזרה אל המקום שממנו יצאת. זה נשמע סימטרי ונחמד, בכל אופן.
הקאלה הצרה נגמרה בריבה דלי סקיאווני, הרחוב שנמתח לאורך שולי תעלת סאן מרקו הרחבה, ודאפי עמד עכשיו על שפת הלבנים המתפוררת, כמה רגליים מעל המים המלחכים, והתבונן בחוסר ודאות הלוך וחזור על פני המים הרדודים השקטים. מה קרה, בשם השטן, חשב ברוגז וגירד את הזיפים האפורים שעל סנטרו. שדדו אותי או שהלכתי לאיבוד?
אחרי רגע הגיחו שלושה גברים צעירים, לבושים היטב, ממפתן מקושת לימינו. הוא הסתובב על מקומו כששמע את צעדיהם, ואז נרגע כשראה שהם לא כנופיית רוצחים מגדת התעלה. ניכר בהם שהם בחורים תרבותיים, הוא חשב, עם שערם המשומן וחרבותיהם מעוטרות הניצבים, ואחד מהם מעקם את אפו לריחה המלוח והמעופש של תעלת גְרֶצִ'י הסמוכה.
''ערב טוב לכם, רבותיי'', אמר דאפי באיטלקית בעלת המבטא הברברי שלו. ''ראיתם במקרה סירה שאני חושב שהעגנתי כאן מוקדם יותר הערב?''
הגבוה מבין הצעירים התקדם וקד קלות. ''בהחלט, אדוני, ראינו את הסירה הזאת. הרשינו לעצמנו, אם לא אכפת לך, להטביע אותה''.
דאפי זקף את גבותיו הסמיכות, פסע אל שפת התעלה והביט אל תוך המים הכהים. בתוכם אכן האיר אורו הקלוש של הירח על דופנות סירה מנוקבת וממולאת באבנים.
''ודאי תרצה לדעת למה עשינו את זה''.
''כן'', הסכים דאפי, וידו העטויה כפפה נחה כעת על גולת הניצב של חרבו.
''אנחנו בניו של לוּדוֹוִיקוֹ גְרִיטִי''.
דאפי הניד בראשו. ''אז? מי הוא, בעל המעבורת המקומי?''
הצעיר קפץ את שפתיו בחוסר סבלנות. ''לודוויקו גריטי'', הוא התפרץ. ''בנו של הדוג'ה. הסוחר העשיר ביותר בקונסטנטינופול. שאליו התייחסת הערב בכינוי 'הסרסור הממזר של סולימאן'''.
''אה!'' אמר דאפי והנהן מעט בארשת קודרת. ''עכשיו אני רואה לאן נושבת הרוח. טוב, תראו בחורים, שתיתי וקיללתי פחות או יותר את כל מי שיכולתי לחשוב עליו. אין לי כלום נגד אבא שלכם. הטבעתם את הסירה שלי, אז בואו נגיד לילה טוב. אין שום –''
בן גריטי הגבוה מכולם שלף את חרבו, ואחרי רגע שלפו גם אחיו את חרבותיהם. ''זה עניין של כבוד'', הוא הסביר.
דאפי פלט קללה חסרת סבלנות, שלף את חרב הפיפיות שלו בידו השמאלית ואת הפגיון בעל ניצב הצדף בימנית וכרע בתנוחת הגנה כשכלי הנשק מוצלבים לפניו. סביר להניח שיעצרו אותי על זה, הוא חשב; השתתפות בדואלו אלה מאצה עם נכדיו של הדוג'ה. מכל השטויות שבעולם.
הגבוה מבין בני גריטי הסתער על האירי המוצק, חרבו המעוטרת באבני חן מונפת במהלומת חיתוך והפגיון שלו בגובה האגן, לשם חסימה. דאפי חמק בקלות מההנפה הרחבה, חסם את אבחת הפגיון בכנפי שמורת הניצב של חרבו, זז הצדה ובעט בצעיר בכוח באחוריו עטויי האטלס. הבעיטה העיפה את הצעיר מעל אבני המרצפת והטיחה אותו אל התעלה בקול נתז מהדהד.
דאפי הסתובב כדי לעמוד אל מול שני תוקפיו האחרים והעיף הצדה חוד חרב שזינק אל פניו בשעה שהאחר פגע בבטנו והתכופף כשפגע באפוד שריון הטבעות שלו.
דאפי הלם בפניו של אחד מהצעירים בניצב חרבו, ואז ניתר לעבר האחר בהטעיה ובשיסוף מהירים ופגיונו פילח את לחיו של הצעיר מאפו ועד אוזנו.
בן גריטי שבתעלה התיז מים סביבו, קילל בזעם וניסה למצוא סולם או גרם מדרגות. אחד מהשניים שעל המדרכה שכב ללא הכרה על המרצפות, אפו שבור ומדמם, והאחר הצמיד את ידו המגואלת בדם אל פניו החתוכים.
''ברברי צפוני'', אמר, בעצב כמעט, ''עליך לבכות מבושה על שאתה לובש שריון מוסתר''.
''טוב, בשם אלוהים'', השיב דאפי ברוגז, ''במדינה שבה בני האצולה מתקיפים שלושה נגד אחד, נראה לי שהיה טיפשי מצדי לצאת מהבית בפחות משריון לוחות מלא''.
בן גריטי הצעיר הניד בראשו במורת רוח והתקרב אל שפת התעלה. ''ג'אקומו'', אמר, ''תפסיק לקלל ותן לי יד''. הוא הניף את אחיו מהמים בתוך רגע.
''החרב והפגיון שלי נמצאים בתחתית התעלה'', רטן ג'אקומו, שפלגי מים זרמו מבגדיו ההרוסים ונקוו סביב רגליו, ''ובניצבים שלהם היו משובצות יותר אבנים משאני מסוגל לספור''.
דאפי הניד בראשו באהדה. ''נראה לי שגם המכנסיים האלה די גמורים''.
ג'אקומו לא השיב, אלא סייע לאחיו הצעיר להרים את אחיהם חסר ההכרה. ''אנחנו נלך עכשיו'', אמר לדאפי.
האירי צפה בשניהם מתרחקים בכבדות, אחיהם מיטלטל בין שניהם כמו רהיט שבור. כשנעלמו בין הצללים המרוחקים של הקאלה, דאפי החזיר את כלי נשקו לנדניהם, התרחק בהליכה מתנודדת משפת המים ונשען בעייפות על הקיר הקרוב ביותר. טוב לראות אותם מסתלקים, חשב, אבל איך אני אמור לחזור לחדר שלי? אמנם הזדמן לי מדי פעם לשחות את רבע המיל הזה של מי מלח קרים – פעם אחת, כשניסיתי להרשים בחורה, גם החזקתי לפיד מעל המים כל הדרך! – אבל הלילה אני עייף. אני גם לא מרגיש כל-כך טוב. מאמץ קשה נוסף על לילה של אכילה ושתייה תמיד עושה לי רע. איזו דרך לסיים את הערב – ''על גדות תעלת סאן מרקו, שם ישבתי גם הקאתי''. הוא עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה.
''סלח לי, אדוני'', נשמע קול גבר שדיבר גרמנית, ''האם אתה מדבר במקרה בשפתם של בני הבסבורג?''
דאפי נחרד ממחשבותיו והרים את מבטו וראה איש זקן, צנום ולבן שיער, שרכן מחלון שתי קומות מעליו.; וילונות שקופים, מוארים מאחור באור עמום, התנופפו סביב כתפיו כאש חיוורת.
''כן, סבא'', השיב דאפי. ''ויותר בשטף מאשר באיטלקית המסובכת הזאת''.
''תודה לאל. אם כך אני יכול להפסיק לעת עתה להשתמש בפנטומימה. קח''. יד לבנה הבזיקה, ואחרי שתי שניות נשמע קול צלצול כשמפתח פליז פגע במדרכה. ''עלה''.
דאפי התכופף בהרהור והרים את המפתח. הוא הקפיץ אותו באוויר, תפס אותו וחייך. ''בסדר'', אמר.
חדר המדרגות היה חשוך וקר והדיף ריח של כרוב עבש, אבל הדלת שבראשו, אחרי שנפתחה ונפערה לרווחה, חשפה מאחוריה שפע רב-צללים, מואר באור נרות. שדרותיהם של ספרים כרוכים בעור ובקלף אשר זהב מוטבע עליהם ניצבו בארון ספרים שהתמשך לאורך אחד מהקירות, ושאר החדר היה מלא בשולחנות מעוטרים, קופסאות מצופות לכה, גלימות מנצנצות וציורים אפלוליים ומטרידים. הזקן שהזמין את דאפי ניצב ליד החלון וחייך בעצבנות. הוא לבש גלימה שחורה וכבדה רקומה באדום ובזהב סביב הצוואר, ובחגורתו היה תחוב פגיון דק, אבל לא חרב.
''שב, בבקשה'', הוא אמר ונופף בידו לעבר כיסא.
''לא אכפת לי לעמוד'', אמר דאפי.
''כרצונך''. הוא פתח קופסה והוציא ממנה גליל צר ושחור. ''קוראים לי אאורליאנוס''. דאפי בחן את הגליל בתשומת לב, והופתע לגלות שזהו נחש קטן, מתוח ומיובש, שמלתעותיו הקטנות פעורות לרווחה וקצה זנבו קצוץ. ''ואתה?''
דאפי מצמץ. ''מה?''
''כרגע אמרתי לך איך קוראים לי – אאורליאנוס – ושאלתי איך קוראים לך''.
''אה! אני בריאן דאפי''.
אאורליאנוס הנהן והכניס את קצה זנבו של הנחש אל פיו, ואז רכן לפנים עד שראש הנחש נכנס אל תוך להבתו הארוכה של אחד מהנרות. מהראש החלו לעלות עשן וקולות נפצוצים , ואאורליאנוס נשף עשן מקצה הזנב.
''מה אתה עושה, בשם אלוהים?'' התנשף דאפי ושלף למחצה את פגיונו.
''אבקש את סליחתך. כמה גס מצדי. אבל זה היה יום של... תכסיסים קשים, ואני צריך להירגע''. הוא התיישב ושאף שאיפה ארוכה מהחפץ בעל ראש הגחל, ורגע לאחר מכן פלט בקול רחישה עשן ריחני מבין שיניו. ''אל תיבהל. זה בסך הכול סוג של נחש מים שכשמייבשים אותו עם ה – אהה – עשבים והתבלינים הנכונים, יוצר עשן מסוג מאוד... חיובי''.
''אה!'' האירי הניד בראשו והחזיר את הפגיון שלו אל נדנו. ''יש לך כיבוד קצת יותר שגרתי להציע לאורח?''
''אני מתרשל. עליך לסלוח לי. נסיבות חריגות... אבל כן, יש מבחר נאה של יינות בארון שלימינך. הגביעים נמצאים מאחוריך''.
דאפי פתח את הארון, בחר בקבוק סוטרן וחלץ ממנו את הפקק במיומנות.
''אתה מבין ביינות'', אמר אאורליאנוס כשדאפי מזג את היין הזהוב אל תוך גביע.
האירי משך בכתפיו. ''אין לך סירה במקרה, נכון? אני צריך להגיע לסאן ג'ורג'ו, ושלושה ליצנים הטביעו את הסירה שלי''.
''כן, כך שמעתי. מה יש בסאן ג'ורג'ו?''
''החדר שלי. הדברים שלי. זה המקום שאני גר בו כרגע''.
''אה. לא, אין לי סירה. אבל יש לי הצעה''.
דאפי בחן את אאורליאנוס בפקפוק. ''כן? מאיזה סוג?''
''הצעת עבודה''. הוא חייך. '' אני מניח שאתה לא עשיר כיום כפי שהיית בימים עברו''.
''טוב, לא'', הודה דאפי, ''אבל הדברים האלה באים והולכים. הייתי עשיר והייתי עני, ובלי ספק אהיה שוב גם זה וגם זה. אבל מה רצית להציע?''
אאורליאנוס שאף שאיפה ממושכת מהנחש המפצפץ והמרחש, והשאיר את העשן בריאותיו לפחות עשר שניות לפני ששחרר אותו. ''טוב – ווּש! – על-פי המבטא שלך אני מסיק שבילית די הרבה זמן באוסטריה''.
האירי נראה נרגז, אולם אז משך בכתפיו ולגם לגימה נוספת מהיין. ''אתה צודק. עד לפני שלוש שנים גרתי בווינה''.
''למה עזבת?''
''למה אתה שואל?''
''אני מתנצל – איני מתכוון לחטט. אני לא יודע למה כל-כך קשה לי להגיע לעניין''. הוא העביר בשערו את האצבעות הדקות של אחת מידיו, ודאפי הבחין שהוא רועד. ''הרשה לי להסביר: הפכתי לבעליו של פונדק צימרמן''.
דאפי זקף את גבותיו בנימוס. ''איפה זה?''
אאורליאנוס נראה מופתע. ''בווינה'', אמר. ''אתה לא – אה, אני מבין. לא היית שם שלוש שנים. לפני שהוא הגיע לידיי הוא נקרא מנזר יוזף הקדוש''.
''אה, כן. המקום שמייצר את בירת הֶרְצְוֶוסְטֶן. אני מקווה שלא סגרת את המבשלה''.
אאורליאנוס צחק חרש. ''הו, לא''.
''טוב, תודה לאל''. דאפי רוקן את כוסו. ''איך לכל הרוחות שכנעת את הכנסייה למכור את המקום?''
''למעשה ירשתי אותו. על הקרקע הייתה תביעת חֶזְקָה שקדמה לזאת של הכנסייה. מסובך מאוד. אבל תן לי להמשיך – המקום פועל עכשיו כפונדק, והעסקים לא רעים בכלל. וינה היא מקום טוב, ולמבשלת הרצווסטן יש שם טוב כמו לוָוייהֶנְשְטֶפָּן בבווריה. אבל הבעיה שלי, אתה מבין, היא שאין לי –''
נשמע קול נקישה מהוסס בדלת, ואאורליאנוס קפץ. ''מי זה?'' קרא בקול נרגז.
התשובה נאמרה במבטא יווני. ''זאת בלה. תן לי להיכנס, מתוקון''.
אאורליאנוס קפץ את אגרופיו. ''תחזרי מאוחר יותר, בלה. יש לי אורח''.
''אורחים לא מפריעים לי. אני אוהבת אורחים''. הבריח קרקש.
הזקן הצמיד יד אל מצחו המסמיק. ''לכי מפה, בלה'', הוא לחש, כל-כך בשקט עד שדאפי בקושי שמע אותו.
''יו-הו, אורח!'' קרא הקול הצרוד, המטושטש מאלכוהול שמעבר לדלת. ''תגיד ללהטוטן הזקן לתת לי להיכנס''.
אלוהים אדירים, חשב דאפי, בושות משפחתיות. תעמיד פנים שלא שמת לב. הוא ניגש אל ארון הספרים והתבונן בעיניים מצומצמות בכותרות בלטינית.
''יש לי חדשות'', ייבבה בלה בקול חנפני. ''ואני מאמינה שתסכים שהן שוות דוקאט או שניים''.
''חדשות על מה?'' שאל אאורליאנוס בקול צורם.
''אֶל-קָאנוּנִי, כמו שאומרים ידידיי כהי העור''.
''את נפקנית חסרת ערך, בלה'', נאנח הזקן במורת רוח, ''אבל תיכנסי''. הוא פתח את הדלת.
אישה בגיל העמידה שהתפרים בחצאיתה מתפקעים מעט נכנסה לחדר בהליכה מתנודדת, צחנה עזה של בושם מעופש ושל גראפה הולכת לפניה. ''תן לי קצת יין, בשם הבתולה!'' היא קראה, ''פן עצבונותיי יביאו עליי את מותי!''
''בשם מי?'' חקר אאורליאנוס בפראות. ''תשכחי מהיין. עצבונות יהיו לברכה בהשוואה למה שכבר יש לך''.
''הקנאה תגרום לכבד החיוור שלך להירקב, נזיר קטן''. האישה חייכה. דאפי, שהיו לו נימוסים בסיסיים, לכל הפחות, היה שקוע במופגן בספרים והתעלם מכל דבר אחר.
אאורליאנוס פנה אליו בהתנצלות. ''האם תואיל לסלוח לנו לרגע, אדוני?'' הוא כמעט פכר את ידיו במבוכה.
''כמובן'', הרגיע אותו דאפי בנפנוף קליל. ''אני אעסיק את עצמי בספרייתך המצוינת''.
''מצוין''. האיש בחלוק אחז בגסות בזרועה של האישה והוביל אותה אל הפינה המרוחקת של החדר, והם שוחחו שם בלחישות נרגשות.
דאפי תחב את אפו בספר, אבל מפני שהיה אדם זהיר אימץ את אוזניו כדי לקלוט ככל שיוכל. הוא שמע את קולה הצרוד של בלה אומר, ''השמועה היא שהם התחילו לארגן את האַקִינְגִ'י בקונסטנטינופול...'' אאורליאנוס שאל משהו בנוגע לאספקה וליֶנִיצֶ'רִים, אבל דאפי לא הצליח לקלוט את תשובתה של האישה.
חדשות בנוגע לטורקים, חשב האירי. זה כל מה ששומעים בימינו. מעניין למה העוף הזקן כל-כך מתעניין בזה.
''בסדר, בסדר'', אמר אאורליאנוס לבסוף ונופף בידיו לעבר האישה. ''ההשערות הפרטיות שלך לא מעניינות אותי. הנה... קחי קצת כסף. עכשיו צאי. אבל קודם כול תחזירי את הפגיון הזה''.
בלה נאנחה בעצב והוציאה פגיון משובץ מחזית שמלתה השופעת. ''בסך הכול חשבתי שאישה צריכה משהו כדי שתוכל להגן על עצמה''.
''חה!'' צחק הזקן ללא שמחה. ''המלחים הטורקים הם אלה שצריכים הגנה, ערפדה זקנה שכמוך. החוצה!''
היא הסתלקה, טורקת אחריה את הדלת, ואאורליאנוס הצית מיד כמה מקלות קטורת בלהבת הנר והציב אותם במגשי פליז קטנים שהיו פזורים בחדר. ''הייתי פותח חלון'', אמר, ''אבל בערים ישנות כל-כך אף פעם אי אפשר לדעת מה עלול לעוף סביב בחושך''.
דאפי הנהן בחוסר ביטחון והרים את הספר שבו עלעל. ''אני מבין שאתה לומד סיוף''.
''מה יש לך שם? אה כן, הספר של פְּיֶיטְרוֹ מוֹנְצ'וֹ. קראת אותו?''
''כן. למעשה, סעדתי הערב עם מונצ'ו ועם אַקִילֶה מארוצו''.
הזקן מצמץ. ''אה. טוב, לא השתמשתי בחרב כבר כמה שנים, אבל אני מנסה לעקוב אחרי ההתפתחויות באמנות. העותק של דֶלָה טוֹרֶה שעומד שם, זה עם כריכת הקלף הכהה, הוא נדיר מאוד''.
''באמת?'' העיר האירי, ניגש אל השולחן ומילא את כוסו מחדש. ''אז כדאי שאמכור את העותק שלי. אולי אני ארוויח ממנו קצת. לא ממש התרשמתי מהתוכן''.
קורים ארוכים של עשן ריחני נמתחו על פני החדר, ודאפי נופף באוויר בקובץ קטן של תדפיסים. ''נהיה פה אביך'', הוא התלונן.
''אתה צודק'', אמר הזקן. ''אני מארח איום ונורא. אולי אם אפתח אותו רק כדי סדק...'' הוא ניגש אל החלון, הציץ דרכו לרגע ואז פנה בחזרה אל דאפי בחיוך מתנצל. ''לא, אני לא אפתח אותו. תן לי להסביר במהירות למה קראתי לך להיכנס, ואז תוכל ללכת לדרכך לפני שהעשן יתחיל להטריד אותך יותר מדי. הזכרתי את פונדק צימרמן שנמצא בבעלותי. זה מוסד פופולרי, אבל אני נמצא תמיד בנסיעות, ולמען האמת לעתים קרובות הלקוחות עושים צרות שאני לא יכול להשתלט עליהן אפילו כשאני שם. אתה יודע – נזיר משוטט נכנס לוויכוח עם חסיד של הלותר הזה, איזה בּוּנְדְשוּ ששרד ממלחמות האיכרים תוקע סכין בלותרני, ותוך כמה רגעים כל חדר האוכל הרוס והמלצריות בוכות. הדברים האלה פוגעים מאוד ברווחים – נגרמים נזקים לרכוש, לקוחות טובים נבהלים ומסתלקים, קשה יותר לשכור מוזגים. אני צריך מישהו שיוכל להיות שם כל הזמן, שיוכל לדבר עם רוב הלקוחות בשפת האם שלהם ויוכל לפזר קטטה קטלנית בלי להרוג אף אחד – כמו שעשית עכשיו לגריטים שליד התעלה''.
דאפי חייך. ''אתה רוצה שאני אהיה המשליך שלך''.
''בדיוק'', הסכים אאורליאנוס ושפשף את ידיו זו בזו.
''הממ''. דאפי תופף באצבעותיו על השולחן. ''אתה יודע, אם היית מציע לי את זה לפני יומיים הייתי אומר לך לשכוח מזה. אבל... בדיוק ביומיים האחרונים ונציה נעשתה קצת מעיקה. אני מודה שאפילו התחלתי להתגעגע לווינה הישנה. בדיוק אתמול בלילה חלמתי –''
אאורליאנוס זקף את גבותיו בתמימות. ''כן?''
''כן, על בחורה שהכרתי שם. לא הייתי מתנגד לראות אותה – לראות מה היא עושה עכשיו. ואם אני אשאר כאן, שלושת הגריטים האלה יזמינו אותי לקרב אמיתי בשאן קלו רשמי, ואני זקן מדי לדברים האלה''.
''סביר להניח שזה מה שיקרה'', הסכים אאורליאנוס. ''הם בחורים חמי מזג''.
''אתה מכיר אותם?''
''לא. אני יודע עליהם''. אאורליאנוס הרים את הנחש המעושן למחצה שלו והצית אותו מחדש. ''אני יודע על די הרבה אנשים'', הוא הוסיף, כמעט לעצמו, ''בלי להכיר אותם בעצם. ככה אני מעדיף את זה. אז תסכים לקבל את התפקיד?''
למה לא, חשב דאפי. אם להיות מציאותי, ממילא לא הייתי מצליח להשתלב שוב בדינגל. הוא משך בכתפיו. ''כן. למה לא?''
''אה. קיוויתי שתסכים. אתה מתאים לזה יותר מכל אדם שפגשתי''.
הוא אחז את ידיו מאחורי גבו וצעד אנה ואנה בחדר המבולגן. ''יש לי עסקים בדרום, אבל אעריך את זה אם תוכל לצאת לווינה טוּט דֶה סְוִויט. אני אתן לך קצת כסף לנסיעה ומכתב היכרות לאומן הבירה של צימרמן, טיפוס זקן שנקרא גַמְבְּרִינוּס. אני אורה לו לתת לך עוד מקדמה גדולה כשתגיע לשם. באיזו מהירות תוכל להגיע לשם, לדעתך?''
דאפי גירד את ראשו האפור. ''או, אני לא יודע. מה התאריך היום?''
''העשרים וארבעה בפברואר. יום רביעי של האפר''.
''נכון. למונצ'ו היה צלב אפור גדול על המצח. בוא נראה – אני אקח אונייה לטריאסט, אקנה סוס ואחצה את זנב האלפים ממש ממזרח לשם. אחר כך אולי אתפוס טרמפ צפונה עם איזה סוחר עצים הונגרי. בדרך כלל לא חסרים כאלה באזורים ההם. לחצות את הסאווה ואת הדראווה, ואז לאורך הדנובה הישנה מערבה עד וינה. נגיד חודש בערך''.
''לפני הפסחא, ללא ספק?'' שאל אאורליאנוס בדאגה.
''כן, בהחלט''.
''טוב. זה המועד שבו אנחנו פותחים את חביות הבּוֹק, ואני לא רוצה שתפרוץ שם מהומה''.
''כן, אני אהיה שם לפחות שבועיים קודם''.
''אני שמח לשמוע את זה''. אאורליאנוס מזג לעצמו גביע מהסוטרן ומילא את גביעו של דאפי. ''נראה שאתה מכיר את מערב הונגריה'', הוא ציין בזהירות.
האירי הזדעף ונעץ מבט ביין שלו לרגע, ואז נרגע והנהן. ''נכון'', אמר בשקט. ''נלחמתי לצד המלך לאיוש והארכיבישוף טומורי במוהאץ' באוגוסט עשרים ושש. לא הייתי צריך להיות שם. הייתי אוסטרי באותה תקופה, והונגריה הייתה לא כלום בשבילי. כנראה שחשבתי שווינה היא הבאה בתור ברשימה של הטורקים''. אין טעם לספר לו על אֶפִּיפָנִי, חשב דאפי.
היין שחרר מסוגרם את זיכרונותיו של דאפי. השמים היו מעוננים, הוא זכר, ושני הצדדים פשוט רחשו זה מול זה משני עבריו של מישור מוהאץ' עד אחר הצהריים. אז הסתער חיל הפרשים ההונגרי. מרכז הכוח הטורקי נרתע לאחור, וכוח הרגלים הגרמני של דאפי נכנס בעקבות ההונגרים אל המלכודת. אני מקווה שלעולם לא אהיה שוב במערבולת מחרידה כזאת, הוא חשב כעת ולגם מיינו – כשהטורקים הארורים האלה הפסיקו פתאום לסגת, והסתערו על החיילים הרודפים.
זוויות פיו השתפלו כשנזכר בהלמותם החדה של הרובים הטורקיים וברחש צרורות הפגזים שזינקו על פני המישור וזרעו הרס בשורות הנוצרים, בחרבות המעוקלות המסתחררות של היניצ'רים המייללים שחסמו כל התקדמות ובזעקת הייאוש שבקעה ממגני המערב כשהתברר שהטורקים איגפו אותם מכל עבר.
''ברור שאתה בר מזל'', אמר אאורליאנוס לאחר השתהות קלה. ''לא הרבה אנשים הצליחו להימלט''.
''זה נכון'', אמר דאפי. ''הסתתרתי אחר כך בין השיחים על הגדה עד שיאנוש זָאפּוֹלְיָה והחיילים שלו הגיעו יום אחרי הקרב. הייתי צריך להסביר להם שטומורי המטומטם החליט להתקיף בלי לחכות להם ולפרנג'יפאני ולתגבורות האחרות, ושכמעט כל אנשי הכוחות ההונגרים – לאיוש, טומורי ואלפים נוספים – נהרגו, ושסולימאן והטורקים שלו ניצחו. זאפוליה הסתלק, ברח מערבה. אני ברחתי דרומה''.
הזקן כיבה את הנחש המעשן שלו בקערית קטורת ונשף באי-רצון את שארית העשן. ''אני מניח ששמעת שזאפוליה עבר לצד הטורקי?''
דאפי קימט את מצחו. ''כן. אני מתאר לעצמי שכל מה שהוא רוצה זה לשלוט בהונגריה, והוא מוכן לנשק את היד של כל מי שנדמה שמחזיק בה. אבל אני עדיין לא מסוגל להאמין בזה. הכרתי אותו מאז 1515, וכבר אז הוא ערך פשיטות על הטורקים. מכל הדברים שהייתי מוכן להישבע שהם בלתי אפשריים...''
אאורליאנוס הנהן בהזדהות. ''היה מוטב לכולנו אילו יכולנו להסתמך על אי-אפשרויות''. הוא חצה את החדר והתיישב לצד שולחן מבולגן. ''אבל סלח לי – לא התכוונתי לעורר את העבר. הנה'', אמר והוציא שקיק בד ממגירה פתוחה, ''חמש מאות דוקאטים''. דאפי תפס את השקיק שהושלך אליו ותחב אותו אל כיסו. ''והנה'', המשיך אאורליאנוס ונופף בדף נייר, ''אכתוב לך מכתב היכרות''. הוא טבל את העט בקסת והחל לכתוב.
דאפי גילה זה מכבר שהיכולת לקרוא כתב הפוך היא עניין שימושי, והוא הציץ כבדרך אגבי על פני שולחן הכתיבה בכתב ידו המדויק של אאורליאנוס.
''גמברינוס היקר'', קרא דאפי, ''נושא מכתב זה, בריאן דאפי'' (כאן הפסיק אאורליאנוס את כתיבתו לרגע ושרבט בזריזות איור מהיר ומדויק של האירי), הוא האיש שחיפשנו – שומר בית הרצווסטן. ראה לכך שיקבל חמש מאות דוקאטים עם הגיעו, ולאחר מכן כל שכר חודשי שאתה והוא תסכימו עליו. אצטרף אליך בקרוב – באמצע אפריל, קרוב לוודאי, וללא ספק עד חג הפסחא. אני מקווה שהבירה מתנהגת כשורה, ושאין חומציות העונה. – מיטב האיחולים, אאורליאנוס''.
הזקן לבוש השחורים קיפל את המכתב, טפטף עליו טיפת שעווה אדומה סמיכה מקערית קטנה, מחוממת בנר, ולחץ עליה חותם. ''הרי לך'', הוא אמר, הרים את החותם ונופף במכתב באוויר כדי לקרר את השעווה. ''פשוט תן את זה לאומן הבירה''.
דאפי לקח את המכתב. החותם, כך הבחין, תיאר שני דרקונים שלובים בקרב. ''מה אמורות להיות החובות שלי?'' שאל. ''תגיד לי שוב''.
אאורליאנוס חייך. ''ממש כפי שאמרת בעצמך: המשליך. להרחיק את האספסוף. לשמור על השקט''.
האירי הגדול הנהן בפקפוק. ''נראה מוזר שבאת עד ונציה כדי למצוא מישהו שיעבוד בפונדק באוסטריה''.
''טוב, לא באתי הנה לעשות את זה. אני כאן מסיבות אחרות לגמרי. לגמרי. אבל כשראיתי איך טיפלת בבחורים ההם בחוץ, ידעתי שאתה האיש המתאים לתפקיד הזה''.
''אה. טוב, בסדר. זה הכסף שלך''. הרוח ודאי גברה, חשב דאפי. שמע איך החלון הזה משקשק!
אאורליאנוס קם. ''תודה לך על שעזרת לי בעניין'', הוא אמר במהירות, לוחץ את ידו של דאפי וממש גורר אותו לעבר הדלת. ''אני אראה אותך בעוד חודש בערך''.
''נכון'', הסכים דאפי, ולאחר רגע מצא את עצמו עומד במישורת החשוכה, והדלת נסגרה בנקישה מאחוריו. זה טיפוס מוזר, הוא חשב כשגישש את דרכו במורד המדרגות. אני סקרן מאוד לראות אם באמת יש חמש מאות דוקאטים בשקיק הזה.
ריח אלכוהול מעופש אפף את מרגלות המדרגות, וכשהגיע לתחתיתן בלה הגיחה מבין הצללים. ''הסריס הקטן נתן לך קצת כסף, נכון?''
''אבקש את סליחתך, גברתי'', אמר דאפי. ''שום דבר מעין זה''.
''למה שלא נלך לשתות קצת יין באיזה מקום?'' היא הציעה. ''יש הרבה דברים שאני יכולה לספר לך עליו''.
''אני לא מתעניין בו. סלחי לי''. דאפי החליק על פניה אל המדרכה שבחוץ.
''אולי תתעניין בקצת חברה נשית''.
''איך זה קשור אלייך?'' הוא שאל מעבר לכתפו בעודו מתרחק. היא צעקה בעקבותיו משהו בנימת קול גסה, אבל הוא לא קלט את המילים. זקנה מסכנה, חשב. השתגעה מרוב אלכוהול איטלקי זול. צועקת מילים גסות על זרים ומטרידה זקנים מוזרים ומסכנים.
הוא הביט לעבר השמים – בערך שעה אחר חצות. אין שום טעם לחזור עכשיו אל סאן ג'ורג'ו, חשב. הדבר היחיד הראוי לציון שמחכה לי שם הוא בעל בית, שכועס בצדק כי לא שילמתי את שכר הדירה. עדיף שאמצא איזו אכסניה ואבלה בה את הלילה, ואקום מוקדם מחר. כמה שעות שינה במיטה נקייה פחות או יותר הן בדיוק מה שנחוץ לי כרגע. זה היה לילה מעייף.
''זוז, סבא, אנחנו מנסים להעמיס מטען''.
דאפי הביט בזעם עז בסוור הצעיר ודק הגזרה, אבל ציית והתרחק. שמש הבוקר נצצה על פני המים כחופן מטבעות זהב שזה עתה נטבעו, ודאפי צמצם את עיניו ושפשף אותן בפרקי אצבעותיו. נאמר לו לחפש ספינת משוטים קפריסאית בשם מוֹרְפוּ, שאמורה לעגון בטריאסט בדרכה הביתה. ''חפש מפרש משולש שעליו שלוש עיניים עצובות'', אמר מצרי קטן ולהוט לסייע. ''זאת המורפו''.
טוב, הוא חשב ברוגז, אני לא רואה שום שלוש עיניים מחורבנות. והמפרשים בחצי מהאוניות האלה מקופלים ממילא.
הוא התיישב על צרור כותנה וצפה במורת רוח בפעילותם של כל האנשים הרועשים והערים לחלוטין שסביבו. ילדים כהי עור רצו על פניו, צורחים זה לזה בתערובת של שפות ים-תיכוניות ומטיחים חתיכות כרוב בסוחר מזוקן ונרגז. מלחים שזופים עלו מהרציפים בצעד גאה, להוטים להרשים את נערות ונציה במטבעותיהם הזרים ובמקטורני המשי המשובחים שלהם. נשים זקנות שנדמה שפניהן נחצבו בשחם השגיחו בערנות על דוכני הדגים המעושנים שלהן, מוכנות לחייך אל לקוח או להטיח אגרוף באוזנו של גנב.
דאפי התעורר עם שחר במלון מצחין, חש מורעל מהאלכוהול ששתה בלילה הקודם אבל מעוּדד בשל זיכרון פתיחת שקיק הבד מתחת לפנס רחוב מהבהב והגילוי שזה אכן מכיל חמש מאות דוקאטים. ועוד חמש מאות מחכים לי בווינה, הוא חשב, אם רק אוכל למצוא את המורפו הקפריסאית המטונפת הזאת.
האירי אפור השיער קם במאמץ על רגליו – ואדם שעמד על מרפסת מעוטרת בעמודים מאה רגל מאחוריו כרע וצמצם את עיניו לאורך קנה ארקבוז בעל בריח גלגל. האיש לחץ על ההדק, הגלגל הסתובב והתיז ניצוצות אל תוך בית ההצתה, וכעבור רגע נרתע הרובה אל כתפו של האיש ומטענו נורה.
כד חרס ליד אוזנו של דאפי התפוצץ וצרב את פניו ביין גס ובפיסות חרס. הוא ניתר לאחור בתדהמה והפיל את צרור הכותנה, מקלל בלהט ומושך את חרבו שהסתבכה.
היורה רכן מעבר למעקה המרפסת ומשך בכתפיו. שני אנשים הזעיפו את פניהם בחוסר סבלנות על המדרכה שמתחתיו, שחררו את הפגיונות שבנדניהם והחלו להתקדם בהמון בדחיקות מרפקים.
דאפי עמד כעת, אחז בחרבו השלופה והביט סביבו בזעם. זה בטח אחד מבני גריטי הנזעמים, הוא חשב. או כל השלושה. ועוד אחרי שהייתי כל-כך סבלני כלפיהם אתמול בלילה! טוב, הבוקר אני כבר לא אהיה סבלני.
גבר גבוה שחבש כובע מעוטר בנוצות ושפמו נראה משומן ניגש אל האירי וחייך. ''זה שירה עליך בורח בסירה ההיא'', הוא אמר והצביע. דאפי הסתובב, והאיש זינק עליו ונעץ פגיון בעוצמה פראית בחזהו של האירי. אפוד שריון הטבעות שמתחת למקטורנו הציל את דאפי מהדקירה הראשונה. לפני שהמתנקש הספיק להכות פעם נוספת, דאפי תפס את פרק ידו בידו הימנית. לאחר מכן נסוג לאחור כדי להשיג מרחק מספק ונעץ את חרבו בירכו של האיש. כובע-נוצות צנח על ברכיו, חיוור מהלם.
אני לא עוזב את ונציה אפילו רגע אחד מוקדם מדי, הרהר דאפי בטשטוש. הוא הבחין ברוגז שידיו רועדות.
הסוחרים והסוורים המבוהלים מיהרו להתרחק, ולכן הוא הבחין מיד בשתי הדמויות שרצו לעברו – האחד היה זר והאחר היה ג'אקומו גריטי הצעיר, ושניהם נשאו סכינים שלופות.
''תקראו לגוארדיה, בשם אלוהים!'' צעק דאפי בקול צורם אל הקהל, אבל ידע שכבר מאוחר מדי לכך. הוא שלף את פגיונו וכרע מאחורי כלי נשקו המוצלבים, חש בחילה מרוב מתח.
הזר זינק לפני גריטי ומשך את זרועו אל גופו כהכנה לדקירה עמוקה – אולם אז עיניו התרחבו בתדהמה כאובה, והוא הוטח בכבדות ארצה על פניו, ניצב פגיונו של גריטי מזדקר בין שכמותיו.
גריטי ודאפי הביטו לרגע איש ברעהו ממרחק עשר רגליים. ''אנשים מחכים להרוג אותך על המורפו'', התנשף גריטי, ''אבל גם אוניית הסוחר היוונית הישנה שעוגנת במרחק שלושה רציפים מכאן מפליגה לטריאסט. מהר'', הוא אמר והצביע, ''הם משחררים את החבלים ברגע זה''.
דאפי השתהה רק די זמן כדי להחזיר את שני כלי הנשק בחבטה אל נדניהם ולהנהן הנהון תודה קצר ותמה, ואז רץ במהירות דרומה, לעבר הרציף השלישי.
מזיגת הכהה (The Drawing of the Dark)
מאת טים פאוורס (Tim Powers)
תרגום: ורד טוכטרמן
הוצאת אופוס, 2005
321 עמודים
מזיגת הכהה - סקירה
טים פאוורס - ספריו ופועלו
שערי אנוביס מאת טים פאוורס
הגד מאת טים פאוורס
ארוחת ערב בארמון הסוטים מאת טים פאוורס
הזדמנות אחרונה ועוד כמה ספרים מאת טים פאוורס
לחץ מבטה מאת טים פאוורס
|
 |
|
