 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
חורף בקאסטור (המשך)
סיפורים / רותם ברוכין
יום שישי, 25/05/2012, שעה 23:43
חלק שני של הסיפור
|
|
חלק ראשון
הדבר הראשון ששמעתי היה בכי. בכי שקט, של אישה. אמא, חשבתי לרגע. אבל לא. הבכי נשמע... זקן, ומלא בלהט ואשמה.
הצלחתי לפקוח את העיניים. הייתי במנהרות. אי-אפשר היה לטעות בתקרה האדמדמה.
סבתא הייתה זו שבכתה. היא ישבה על כיסא מול המיטה, והתייפחה, התייפחה באמת, בקול, ברעש רב, מקנחת את עיניה מדי פעם במטפחת. עידו, שישב מימין למיטה, לטש בה עיניים. אבא, שישב משמאל, עשה כמיטב יכולתו להתעלם ממנה.
הייתי בחדר פרטי במנהרות, בתוך תא מעבר. אבא בטח נאלץ להפעיל קשרים רציניים כדי לחבר תא כאן, הרחק ממרכז הבקרה.
''הוא ער!'' אמר עידו.
אבא זינק לפנים, לוקח את ידי. ''ליאור. איך אתה מרגיש?''
ניסיתי לדבר, אבל לא הצלחתי להפיק צליל. אבא הצמיד לפי את המשאף ולחץ. התרסיס הרענן הקל מעט על נשימתי.
''אתה יכול לנסות לשבת?''
נעזרתי בשניהם כדי להתיישב. אבא הגיש לי כוס מים אדמדמים, מהולים במינרל. ''תודה,'' לחשתי בגרון ניחר ולגמתי, טועם את המלח. מי הים כנראה.
''ליאור, יקר שלי, אני כל כך מצטערת...'' סבתא אמרה בין היפחות. ''אם הייתי יודעת...'' היא לא סיימה את המשפט.
''איך זה שהיא מדברת?'' שאל עידו, קולו חלוש.
''שקט, עידו,'' אמר אבא, ושמעתי את המתח העצור בקולו, גל של זעם שהלך ונבנה. ''ליאור. אני צריך שתספר לי בדיוק מה קרה.''
מה קרה? מה בדיוק קרה? הכול היה מעורפל, החוף, החריתות על הקיר, קול הבריטון העמוק ששר ולי, וסבא... ''סבא...''
עידו עצר את נשמתו. אבא התקשח. ''הוא לא יחזור יותר.''
''מ... מה?''
''גירשתי אותו.''
סבתא התערפלה שוב. היא הליטה את פניה בידיה והתייפחה, ללא קול הפעם.
''למה?''
''כי הוא ניסה להרוג אותך, מטומטם!'' עידו הרים את קולו, וחבט בידו על דפנות תא המעבר. אבא נתן בו מבט חד והוא נסוג לאחור. הזיכרון, שהזדחל אליי עד כה כזרזיף מים, הציף אותי כעת כנהר שעלה על גדותיו. סבא, מרחיק אותי מהיציאה, עוצר אותי, מספר לי שהוא רוקן את המשאף, מניח אותי בעדינות על החול...
''אבל זה בלתי אפשרי,'' מלמלתי, והבטתי בסבתא. היא המשיכה להתייפח. ''איך זה יכול להיות?''
סבתא ניסתה להגיד משהו, אבל לא הצליחה.
''אמא שלך,'' אבא אמר. ''ככל הנראה, לפני שהיא מתה, היא הצליחה במחקר שלה. היא הצליחה לתת להם את היכולת להתממש במציאות שלנו, לזמן מוגבל. לדבר, לשמוע, לגעת.''
ראשי הסתחרר. ''לכל השקטים? כולם יכולים לעשות את זה?''
''לא. רק אנחנו.'' סבתא התממשה, דמותה נעשית מוצקה תוך כדי שדיברה, החדר מאחוריה נעלם. היא מחתה שוב את עיניה. ''היא הצליחה, ממש כמה ימים לפני שהיא... ואנחנו הבטחנו לא לספר.''
''איך שומרים כזה דבר בסוד שש שנים?'' עיניו של עידו היו רחבות שוב. ''אני בקושי הצלחתי להסתיר מאמא שלי את זה שהרסתי את הרחפת יומיים...''
''איך באמת.'' עיניו של אבא התקבעו על סבתא, ומבטו גרם ללבי לשקוע. מעולם לא ראיתי על פניו הבעה קרה כל כך, זועמת כל כך. חסרת רחמים.
''אם הייתי יודעת, ליאורי, אם הייתי יודעת שסבא שלך...'' סבתא נעצרה וניגבה שוב את עיניה. ''אמא שלך השביעה אותנו שלא נאמר דבר. ''
''למה?'' לחשתי.
לראשונה בחיי, סבתא לא הייתה מסוגלת להסתכל בעיניי. ''כי היא לא רצתה שתעבור הלאה,'' אמרה בקול רפה.
משהו קר וכואב וחלול התחפר והתמקם במרכז הבטן שלי, ולא ידעתי אם הייתה זו המחלה, החולשה מההתעלפות, או משהו אחר לגמרי.
''אם הייתי יודעת מה סבא שלך עומד לעשות,'' סבתא התחילה, בפעם השלישית.
''אז מה?'' אמר אבא, וקולו העביר צמרמורת בגבי. ''היית עוזרת לו?''
''לא! אף פעם!'' סבתא לטשה בו את עיניה, דומעות אך חמורות. ''לעולם לא הייתי פוגעת בליאור. לא יכול להיות שזה מה שאיילת רצתה.''
''אז גם לך יש הנחות לגבי מה שהיא רצתה בשבילו.''
סבתא השפילה שוב את עיניה, ושוב שמעתי את הזִקנה בקולה. ''לא הייתי פועלת על פי ההנחות האלו.''
''אני מקווה מאוד. בעצם המידע שהסתרת עשית כבר מספיק נזק,'' אמר אבא, וקולו העביר צמרמורת בגבי. ''זה כמעט עלה לנו הלילה בחיים של ליאור.''
הייתה שתיקה ארוכה. ''איפה סבא?'' שאלתי שוב.
''אמרתי לך,'' אבא נשמע קצר רוח. ''גירשתי אותו.''
''מה זאת אומרת? איך אפשר לעשות את זה?'' לטשתי בו עיניים. ''איך מישהו יכול לגרש שקט מלהיות איפה שהוא רוצה להיות?''
''יש פיקוח בצד השני, ליאורי,'' אבא אמר וקולו התרכך. ''אי-אפשר פשוט לתת לאנשים להסתובב חופשיים ולעשות כל מה שהם רוצים, אפילו אם הם לא יכולים לאיים עליך פיזית. כבר קרו מקרים נדירים שהמעבר גרם לאנשים להשתגע, או פשוט שאנשים שעברו ניצלו את היכולת החדשה שלהם לסגור חשבונות. יש מספיק שקטים בחיים השניים שעוזרים לנו... להיפטר מגורמי סיכון. הוא לא יחזור.''
סבתא התייפחה שוב. לא ידעתי אם רציתי שהיא תפסיק עם זה, או שרציתי להצטרף אליה. דמעות נקוו בזוויות עיניי. לא מול עידו, בבקשה לא.
''אני לא רוצה שהוא לא יחזור,'' מלמלתי.
''אתה דפוק לגמרי?'' עידו אמר.
''הוא רוקן את המשאף שלך, ליאור,'' אבא אמר בשקט. ''בשתי הפעמים. והוא הזיז אותך קרוב יותר אל המים בפעם הראשונה שמצאנו אותך, בגלל זה לא היית איפה שעידו זכר. הוא גם זה שהרים את המחסומים מעל המעבר לחוף. הוא רצה שתמות שם.''
אבל הוא לא הצליח, סבתא סימנה. לא שמתי לב מתי הפכה שוב לחסרת ממשות. כמה דקות אחרי שהתעלפת, הוא הלך אל התקשורת וקרא לטכנאים לבוא. זה מה שהציל אותך.
''הטכנאים היו מה שהציל אותו,'' אמר אבא. ''לכי, בבקשה, אמא.''
סבתא הביטה בי שוב לרגע, תחינה בעיניה, ואז נעלמה מבלי להתווכח. אולי חששה ממה שיקרה אם תסרב. כשהלכה, לא הצלחתי לעצור עוד את הדמעות. עידו השפיל את עיניו והעמיד פנים שאינו רואה דבר. הייתי אסיר תודה על כך.
אבא ליטף את ראשי. ''אני מצטער שלא ראיתי כלום. שלא חשדתי. אבל אתה בטוח עכשיו.''
''וסבא?''
''הוא לא יאיים עליך יותר.''
''לא, אני מתכוון... אני אראה אותו שוב?''
אבא התקשח. ''כשתעבור את הסף זו כבר תהיה בחירה שלך, ליאורי. אבל כל עוד אתה בחיים הראשונים שלך, אני לא מתכוון לתת לו להתקרב אליך.''
הדמעות לא חדלו, והנהר עלה שוב על גדותיו. שתקתי.
''נהדר,'' אמר עידו לפתע. ''אז אתה לא מתכוון אפילו לחשוב על זה? על מה שסבא של עידו עשה?''
''על זה שהוא ניסה להרוג את הבן שלי?'' אמר אבא, וקולו היה קר. ידו, שליטפה את שערי, התהדקה קלות. רציתי לעצור את עידו, להשתיק אותו, אבל הייתי עסוק בניסיון להשתלט על הדמעות.
''לא. על זה שהוא ניסה להרוג את הנכד שלו,'' אמר עידו. ''הוא יודע מה זה החיים השניים. אולי זה לא כזאת מציאה, חשבת על זה?''
''מאות אלפים מתושבי קאסטור עברו לחיים השניים,'' אמר אבא. ''והם מאושרים עם המשפחות שלהם.''
עידו גלגל את עיניו. ''בסדר, הבנתי, פתרתם את האלמוות, קלטתי. אבל אני אומר שאולי, כאילו, בשביל ליאור צריך להשקיע בלהטיס לכאן רופא טוב מכדור הארץ במקום בכל החיים השניים האלה.''
''אין יותר מה להיעזר ברופאים במצבו של ליאור,'' אמר אבא, קולו לא מסוכן עוד, אבל יגע כמי שנאלץ להסביר את אותו הדבר שוב ושוב. ''והרופאים מהסוג שאתה מדבר עליהם ממילא ירצו שנגיע אליהם. אני לא מוכן לסכן את ליאור.''
''אתה כל כך מפחד לסכן אותו שאפילו בשלבים המוקדמים לא הסכמת שיגיע לכדור הארץ,'' אמר עידו, בלי להסתיר את הטינה שחש.
''נכון,'' אמר אבא בלי להתרגש. ''באופן כללי, במקרי סיכון ההמלצה לתושבי קאסטור היא לא לעזוב את הכוכב.''
''אז בעצם אתה אומר שאתה לא מתכוון אפילו לחקור את סבא של ליאור לגבי מה שהוא חושב,'' העיר עידו. ''אפילו אם זה ישנה משהו ביחס שלך או של ליאור לשקטים.''
ידו המהודקת של אבא כבר הכאיבה לי, אך לא העזתי לומר מילה. ''אני חושב שהביקור שלך השנה נגמר,'' הוא אמר לבסוף. ''אני אשלח אותך במעבורת הבאה הביתה.''
''לא,'' אמרנו אני ועידו ביחד.
''כן,'' אמר אבא. ''ליאור לא במצב לחברה. וליאור, מעכשיו, אתה נשאר במנהרות. אני אסדר לך חדר קבוע עם כל הדברים שלך. אני רוצה שתישן בתא, במקום שאפשר יהיה להשגיח עליך.''
בחלחלה מסוימת דמיינתי את חיי בתקופה הקרובה – בתקופה האחרונה לחיים האלו. ''אבא, אני לא רוצה.''
''זו לא בחירה שלך, ליאור,'' אמר אבא, והקור חסר הפשרות חזר לקולו. עידו הביט בי, וידיו התהדקו על דפנות תא המעבר.
חשקתי את שפתיי. ''אז תכניס אותי כבר לתא המטומטם!''
אבא מצמץ. ''מה?''
''זה בטוח יהיה יותר טוב מזה,'' אמרתי, והתיישבתי במאמץ בתא המעבר. ''מה הבעיה? עושים את זה הרבה עם אנשים שלא בטוחים מתי הם ימותו ושיש סכנה. אז תכניס אותי כבר לתא ותסגור את הדלת.''
''לא,'' אמר אבא.
''אני מעדיף את זה!'' תפסתי את המשאף, שנח ליד הכרית, והשלכתי אותו אל הקיר. הוא נשבר לשניים, משחרר ענן אדמדם של אבקה. אבא כמעט זינק ממקומו. ''לפחות אני לא אהיה בסכנה כל הזמן, וחלש, ואני אוכל ללכת לאן שאני רוצה בלי שחבורת טכנאים תרוץ אחריי כמו ילד בן שנתיים!''
''ליאור, לא,'' אמר אבא שוב, ופניו החווירו.
''למה? למה לא?'' הרמתי את קולי, כמעט בצעקה.
''למה באמת?'' התעניין עידו.
''כי אולי אני אצליח לסיים!'' אבא אמר, קולו רם יותר משלנו. הוא ריפה את ידיו שאחזו בכוח בכיסא, ונשף אוויר בקולניות. עיניו נעצמו והוא הצמיד את כף ידו למצחו.
''לסיים מה?'' שאל עידו.
אבא לא השיב.
''לסיים את המחקר,'' אמרתי לאחר רגע. ''המחקר של אמא. נכון?''
אבא הנהן. ''עכשיו כן. אולי אני אצליח לשחזר את מה שהיא גילתה. סבתא שלך תעזור... היא לא יודעת בדיוק מה אמא עשתה, אבל... אנחנו נגלה את זה. אתה תוכל לחיות כמו בן אדם רגיל. אבל אתה חייב לעזור לי. להחזיק מעמד כמה שאתה יכול.''
שתקתי לרגע. ''סבא וסבתא מתו כשהייתי קטן מאוד,'' אמרתי לבסוף. ''אבל אמא סיימה את המחקר שלה שנים אחר כך. אם היא נתנה להם את היכולת להתממש בעולם שלנו אחרי שהם כבר עברו הלאה, אתה יכול לעשות אותו דבר בשבילי. יהיה לך את כל הזמן שבעולם.''
''אני לא אמא שלך.'' אבא נאנח. ''זה יהיה יותר קל לפני שתמות –'' הוא קפא ובלע את רוקו במהירות. ''לפני שתעבור הלאה, אני מתכוון.''
מגע, חיבוק, קול. כל אותם דברים שעשו את המוות ללא-מוות עבור אבא, עבור אמא בזמנה, עבור כל המבוגרים. כל אותם הדברים שעדיין הפרידו בעיניהם בין להיות חי ולהיות מת, דברים פעוטים כל כך, נחמה קטנטנה לאנשים שעדיין ניסו לנצח את המוות, ולא הבינו שבקאסטור הוא תלה כבר מזמן את הגלימה השחורה והחרמש שלו ופרש לגמלאות. ואולי עכשיו, כשאיבדתי את סבא, הבנתי, לראשונה בחיי. הכעס פינה את מקומו לחמלה.
''בסדר,'' אמרתי. ''אני אכנס לתא רק כשיגיע הזמן. אבל אני לא רוצה שתשלח את עידו הביתה לפני סוף חופשת החורף. ואני ממש לא רוצה שיהיו טכנאים אִתי בכל מקום. אני אהיה זהיר. אני אודיע לך על כל מקום שאני הולך אליו. אני לא אשאר לבד בשום שלב. אבל בלי טכנאים. אני רוצה לחזור הביתה.''
לאחר רגע ארוך של שתיקה, אבא הנהן.
הדבר הראשון שעשיתי כשיכולתי לעמוד שוב על הרגליים היה לזרוק את קובצי הזיכרונות של אמא.
רציתי לעשות משהו דרמטי ומוחלט כמו להשליך אותם לאש. אבל לא היה שום מקום בבית או בחצר שהיה מותר להבעיר בו אש, וממילא היה עדיין שלג בחוץ. מחלון הקומה השנייה צפיתי באיבה ובקנאה מסוימת במיקה, בונה את איש השלג משולש הכובע השלישי שלה. הייתי חייב להודות שהיא משתפרת. היו על איש השלג יותר פרטים משאני אי-פעם הענקתי לו. עיני אבנים אדומות קטנות, אף גזר – מהסוג השמן והארוך, כפתורי מעיל מאפונים, דרגות ממקרוני לא מבושל על הכתפיים, ואפילו זקן, עשוי מחול אדמדם שכנראה חפרה מתחת לשלג. בתור מעתיקנית מגעילה, היא בהחלט התעלתה על המקור.
בסופו של דבר, זרקתי את הגבישים הקטנטנים לפח בזה אחר זה. ספרים, סרטים, דברים שאמא אהבה. היססתי רק בגביש הגדול של קובץ האישיות השלם של אמא. הקובץ הארור שנתקע יותר משענה על שאלות, למעט ''מה היית מכינה לי לארוחת בוקר?'' ו''מה היה הספר האהוב עלייך?''
החזקתי את הגביש מעל הפח. ואז החזרתי אותו לתושבת והנחתי את הקסדה על ראשי. אמא הופיעה, גבוהה ותמירה ועם קמטי צחוק קטנים בזוויות עיניה, ואף גדול מדי, וריסים ארוכים, והשׂער השחור ששום מסרק לא הצליח להבריש. ולמרות איך שהרגשתי, חייכתי קלות. היא חייכה בחזרה.
''אמא,'' אמרתי.
''שלום, ליאור,'' היא אמרה וחיוכה התרחב.
''מה שלומך?''
''מצוין. מה שלומך?''
איבדתי את חיוכי. לעתים קרובות זה היה כמו לדבר עם רובוט. באמת.
''למה התאבדת?''
אמא פתחה את פיה ונותרה כך, פיה פעור מעט. הגביש נתקע. קיללתי והסרתי את קסדת ההדמיה. הוצאתי את הגביש והכנסתי שוב. אמא הופיעה שוב.
''שלום, ליאור,'' אמרה וחייכה.
''למה נתת לסבא וסבתא את היכולת להתממש ואסרת עליהם להעביר את הידע הזה הלאה?''
אמא שוב קפאה באמצע המילה.
כמעט תלשתי את קסדת ההדמיה מעל ראשי. הוצאתי את הגביש והכנסתי שוב.
''שלום, ליאור,'' אמרה אמא וחייכה.
''למה רצית שאמות ולא אמשיך הלאה, אמא?''
היא קפאה. חשתי צורך עז לנפץ את הגביש. ''תסבירי לי!'' הרמתי את קולי. ''למה רצית שאני אמות? למה רצית להרוג אותי? למה?!''
''ליאור!'' הקסדה הוסרה מראשי במשיכה אחת, חזקה וכואבת. התחושה הייתה כמו של נפילה מהקומה השישית. האור היה מסנוור מאוד. עידו אחז בקסדה והביט בי, חיוור.
''אתה משוגע?'' הצלתי על עיניי, מנסה להסתגל לאור הפתאומי, לסחרחורת. נתמכתי בכתפו. ''אסור להוריד קסדת הדמיה סתם ככה!''
''אני מצטער. שמעתי אותך צורח. הפחדת אותי.''
''אני... סליחה.'' נשפתי והעברתי את ידי בשׂערי. ״התעצבנתי סתם.''
''לא נראה כאילו זה היה סתם.'' הוא שלף את הגביש מהתושבת שלו. ''איזה סרט מחורבן אתה רואה שם? או שזה משחק? אם זה קרב השמש שלוש אני מבין למה צעקת –''
''לא, לא...'' לקחתי ממנו את הגביש בחזרה. ''זה קובץ האישיות של אמא.''
''אה,'' אמר עידו והשפיל את מבטו. ''אז צעקת עליה?''
''לא צעקתי... עליה. זאת אומרת, כן עליה, אבל לא...'' משכתי בכתפיי. ''היא לא סרקה את האישיות שלה כמו שצריך. התוכנה הזאת כל הזמן נתקעת. הייתי צריך לזרוק את זה כבר לפני שנים. אבא הזהיר אותי.''
''נתקעת?'' עידו הרים גבה. ''נתקעת איך?''
משכתי בכתפיי. ''אני שואל שאלה והיא לא עונה. פשוט נתקעת.''
גם גבתו השנייה של עידו התרוממה. ''ואם אתה שואל שאלה אחרת?''
''עדיין תקועה. הדרך היחידה היא להוציא את הגביש ולהחזיר ולקוות ששאלה אחרת לא תתקע אותה. זה לא תמיד ככה. לפעמים היא עונה על דברים ממש פשוטים.''
''תביא לי את הגביש הזה רגע.'' עידו פרש את ידו. היססתי, ואז הזכרתי לעצמי שגם ככה התכוונתי לזרוק את קובץ האישיות לפח והרפיתי מהגביש בלית ברֵרה.
עידו בחן בעניין את הגביש מכל הכיוונים. ''ליאור, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל חסר לך צ'ופצ'יק בגביש.''
''צ'ופצ'יק?''
''נו, אתה יודע, הקצה. מין משולש כזה. אולי הפלת אותו איפשהו.''
חייכתי. ''למה אתה חושב שהפלתי אותו? או בעצם, למה אתה חושב שיש איזה קצה שאין פה?''
''כי ככה לא נראה גביש אישיות.'' הוא הצביע על הקצה שבו לטענתו היה אמור להיות החלק החסר. ''ויותר חשוב, ככה לא מתנהג גביש אישיות. כשהתוכנה לא יודעת מה לענות היא פשוט אומרת לך לשאול שאלה אחרת, בקול של הבן אדם שהיא מדמה.''
משכתי שוב בכתפיי. ''אולי גבישי אישיות על כדור הארץ שונים.''
''מה פתאום?'' עידו נענע את ראשו. ''גבישי אישיות הם אותו דבר בכל מקום. בחייך, אף פעם לא השתמשת בגביש אישיות? אתה לא רואה שחסר פה חלק?'' הוא טפח שוב על הקצה החלק.
''לא. וזה הגביש היחיד שיש לנו. סבא וסבתא מצד אמא... נו, אתה יודע.''
''כן. לא הספיקו.'' פניו של עידו קדרו. ''אבל עדיין חסר פה חלק. מי נתן לך את הגביש הזה?''
''אבא שלי. למה?''
פניו של עידו קדרו עוד יותר. ואז הבנתי.
החדר של אבא היה מסודר למופת, ומלא חפצים קטנים – מזכרות, תיבות קטנטנות, גבישי צפייה והאזנה קטנטנים מכל הסוגים, ושלוש כונניות של ספרים מהסוג הישן, עם נייר. הוא אהב לקרוא אותם. היינו באמצע הפשיטה כשהדלת נפתחה, ועידו, שבדיוק טיפס על אחת הכונניות, נראה כאילו הוא עומד למות בו במקום.
''זו סבתא,'' קראתי אליו, ובמקום למות הוא רק נפל.
''חרא,'' הוא צעק אליי מאחורי הכוננית. ''אתה יכול למכור לזקנה איזה סיפור?''
''עכשיו לא,'' אמרתי וחבטתי בידי על מצחי.
עידו הזדקף והחוויר כשהבין שסבתא ממשית ממש כמותו. ''חרא,'' מלמל שוב.
''בהחלט,'' אמרה סבתא ביובש.
''חרא. כמה פעמים דיברתי עלייך מאחורי הגב ועשית כאילו את לא שומעת, סבתא של ליאור?''
סבתא נעצה בו מבט מצמית. ''אני לא שומעת כשאני לא נראית ממשית, עידו, ולכן התשובה היא אף פעם. אבל נחמד לדעת שאתה מדבר עליי.''
''אני אשתוק עכשיו,'' מלמל עידו, והוסיף בפעם האחרונה, ''חרא.''
''מה שאתם מחפשים נמצא מאחורי התמונה של אמך,'' היא אמרה, והצביעה על התמונה שעל הקיר. לסתו של עידו נשמטה ועיניו התרחבו, הבעתו משקפת ללא ספק בדיוק מוחלט את הבעת פניי.
בלעתי את רוקי. ''למה את עוזרת לנו, סבתא?''
''כי מגיע לך לדעת, ליאור.'' היא נגעה בכתפי קלות. ''וכי אני חושבת, בניגוד לסבא שלך – בניגוד גם לאבא שלך, שזו בחירה שלך. הוא יחזור הביתה בעוד שעתיים בערך. כדאי שתזדרז.''
היא התפוגגה. עידו כבר טיפס על כיסא והפך את התמונה של אמא, עומדת ברקע של הים הכחול של כדור הארץ ומחייכת. הוא הושיט בזהירות אצבע אל פינת התמונה השמאלית העליונה, ותלש משם בעדינות חתיכת גביש, קטנטנה ומשולשת. היא הייתה קטנה מהציפורן שלו. ''הנה.''
פרשתי את ידי, והוא הפיל את החתיכה לתוכה. ''תצמיד את זה לגביש.''
שלפתי את הגביש מהכיס וקירבתי אותו לחתיכה. הם התמזגו זה בזה כמו שתי טיפות מים. הבטתי בעידו.
''לך,'' הוא הנהן. ''תראה מה הסוד הגדול. אני אסדר פה.''
הודיתי לו ורצתי לחדר ההדמיה.
הים היה אדום וכחול וסגול ובוהק. החול היה כמעט מוחשי מתחת לרגליי. תהיתי אם כך השקטים מרגישים. אמא ישבה לצדי על החול, הרימה חופן חול ואז הניחה לגרגרים לגלוש בין אצבעותיה. האם היה זה משהו שאהבה לעשות כשהייתה בחיים?
''אני אוהבת את המקום הזה,'' אמרה.
''גם אני,'' אמרתי. וזו הייתה האמת. אף-על-פי שזו הייתה בסך הכול הפעם השלישית שראיתי אותו – והפעמיים הראשונות לא היו חוויות חיוביות במיוחד.
''סוכרייה?'' היא הוציאה שתי סוכריות מכיסה.
חייכתי. ''לא יהיה להן טעם.''
''אה, נכון.'' היא משכה בכתפיה, והכניסה אחת בחזרה לכיס. את השנייה קילפה בכל זאת והכניסה לפיה. אולי בגלל שהייתה הדמיה בכל זאת הייתה מסוגלת להרגיש בטעם. אולי זה לא שינה לה.
''למה אנחנו כאן?'' היא שאלה.
בהיתי בה לרגע. ואז הבנתי שלמרות שהגביש היה שלם כעת, היא עדיין לא ידעה. ''כי לכאן הלכת כדי למות,'' אמרתי.
היא חדלה להעביר את אצבעותיה בחול והרצינה. פניה קדרו כשהרהרה בדבריי. ''כן,'' אמרה לבסוף. ''זה נשמע הגיוני.''
''הגיוני?'' בעטתי בחול. ''למה זה נשמע הגיוני?''
''כי זה מקום שאהבתי,״ אמרה אמא. ״אבל נשמע כאילו הטון שלך מתייחס לשאלה למה רציתי למות.''
''כן,'' אמרתי והעוויתי את פניי כלפיה. ''לזה הטון שלי מתייחס, כן.''
''סרקזם לא חביב על קובץ האישיות הזה, ליאורי,״ הזהירה אמא. ״תכנתתי אותו ככה.''
''לפחות התוכנה לא תיתקע.''
''אני לא מבינה.''
''לא חשוב. למה רצית למות?''
אמא הרימה את שתי ידיה. בידה הימנית התגבשה אבן אדומה. בידה השמאלית התגבשה אבן לבנה. ''בקאסטור, אנחנו מוקפים באבנים כאלו,'' היא הציגה את ידה הימנית. ''המינרל, הבורגונדיניום, נמצא בכול – בגשם, בשלג, בחול, בים, בשמים. כמו טיפות מים בים –''
''אני יודע. אני לא בן שש כבר.''
היא סקרה אותי. ''בן כמה אתה? קשה לי להעריך.''
''שתים-עשרה.''
היא הורידה את ידה. ''אני שמחה שהגעת לגיל שתים-עשרה.'' היא חייכה. ''מחשבת הסבר מחדש.'' האבנים הבהבו ונעלמו. ''תושבי קאסטור מאמינים שהבורגונדיניום מאפשר להם להגיע לקיום בחיים שניים. הם צודקים.''
''מה את אומרת,'' הרמתי גבה.
''אני מבחינה בשימוש בסרקזם,'' העירה אמא. ״ומחויבת להודיע לך שפעם נוספת תאלץ אותי לזרוק עליך חול. הקיום שאנשי קאסטור מחשיבים כחיים שניים אינו למעשה חיים שניים. הוא השהייה של החיים הקיימים. שכפול. שעתוק. חיות מושהית, אם תרצה. ניתן לקיים אותו לנצח, או לפחות עד שהמת ירפה לחלוטין מחייו הישנים ומהאנשים הקרובים אליו. אך העולם הערטילאי בו הם חיים הוא חיקוי חיוור של עולמנו שלנו, ואין להם יכולת לקיים מנגנון חיים הכולל יכולת התממשות או התבטאות בקול, מחזורי שינה וצורך באוכל. לא מדובר בקיום חיים אמִתיים.״
''זו דעה,'' אמרתי. דעה שהכרתי כבר מההסברים של אבא.
''נכון,'' הודתה אמא. ''אתה מעוניין בעובדות?''
''כן.''
היא חשבה לרגע – או חישבה את המידע שלה, בעצם. ''כשהתיישבות הקבע על קאסטור אושרה, ולאחר הגירה נוספת של תושבי המושבות הקרובות, מספרם הסופי של תושבי קאסטור היה 3,510,233. מספר זה נותר יציב במשך מאות שנים מאז שהכוכב יושב. האנשים על קאסטור נולדו, התבגרו, התחתנו, ילדו ילדים, הזדקנו ומתו. אבל הם תמיד נותרו, בסטייה של אחוז אחד או שניים, 3,510,233 איש. מדויק מאוד, לא?'' משכתי בכתפיי. היא המשיכה. ''כשתאי המעבר החלו לתפקד, החלו שני תהליכים חדשים. הראשון, הגירה משמעותית של בני כדור הארץ והמושבות הסמוכות לקאסטור. כל מי שאי-פעם פחד מהמוות ניסה להגיע לכאן. הממשלה עצרה את ההגירה לאחר הגעת כמה מאות אלפי מהגרים לא מתוכננים, וכיום מאשרת רק לכמה עשרות אלפי מהגרים להתיישב בקאסטור מדי שנה. אך למרות ההגירה הלא מבוקרת, בשנים שלאחריה מספר התושבים הממוצע בקאסטור היה 3,443,121. מאז הוא יורד בהדרגה. כמה תושבים יש בקאסטור כיום?''
''אני לא זוכר,'' הודיתי, ותהיתי איך כל זה קשור לנושא. ''בערך שלושה מיליון.''
''בערך?''
''פחות. קצת פחות.''
''אף-על-פי שההגירה נמשכת?''
''כן.''
היא הנהנה, כאילו הוכחתי את התאוריה שלה. ''עובדות נוספות מההיסטוריה של קאסטור. לפני חמישים ושלוש שנים שכלה נערה בשם אניטה את אחותה התאומה, קלודין, שנהרגה בהתרסקות רחפת בדרכן לראות הצגת תאטרון, הבילוי החביב על קלודין. הן היו בנות 16.'' היא דיקלמה כאילו הרצתה על נדידתן של ציפורי קיץ. חשתי צמרמורת קלה בגבי.
''מה זה קשור?''
''מיד תבין. שלוש שנים לאחר מכן התחתנה אניטה עם אדם בשם ג'ף. לבת שנולדה עוד באותה שנה קראה –''
''קלודין?''
''איזבלה. איזבלה פחדה מרחפות מינקותה.''
''נשמע טבעי בהתחשב בנסיבות,'' הודיתי, אבל התחלתי כבר להרגיש את הכיוון אליו חתרה.
אמא המשיכה. ''כשהחלה איזבלה לדבר, גילתה חיבה עצומה להצגות תאטרון. בגיל שלוש כבר ידעה לדקלם מונולוגים שייקספיריים. בגיל שבע ביקשה, ביוזמתה, לראות את ההצגה 'הסערה', שהייתה ההצגה החביבה על קלודין. היא זכרה היכן אניטה וקלודין ישבו בפעם האחרונה שהיו בתאטרון, וביקשה מהסדרנית משקפות אדומות, כמו קלודין. איזבלה נבהלה במערכה האחרונה, כשפחדה שהשחקנית תיפול. הפחד היה חסר כל בסיס. השחקנית לא נפלה. אבל אניטה נזכרה מאוחר יותר שהשחקנית אכן נפלה בפעם האחרונה שקלודין ראתה את ההצגה.''
חשתי את ראשי מסתחרר. ''אמא, יכולים להיות כל כך הרבה צירופי מקרים ב... דברים האלו.''
היא הנהנה. ''אבל הם קרו בכל רחבי קאסטור, במהלך כל מאות שנות ההתיישבות האחרונות. עד לתחילת השימוש בתאי המעבר.''
''זה מגוחך.'' ניקיתי את החול מעל ידיי. ''את אומרת שהמינרל יוצר גלגול נשמות.''
''ייתכן שהוא יוצר גלגול נשמות. ייתכן שגלגול נשמות קיים בכל מקום, אבל הבורגונדיניום מאפשר לקיים אותו בקלות רבה יותר, מאפשר לחיים החדשים לחבר את עצמם לעולמם הקודם בקלות, בטבעיות, בהרמוניה. לזהות את עצמם.'' אמא החוותה בידה על הים, על הכוכב סביבנו. ''קשה להתחיל לגבש תאוריה שלמה בלי נתונים מדויקים יותר –''
''נתונים מדויקים?״ גלגלתי את עיניי. ''אמא, זה נשמע מופרך לגמרי. זה כמו איזה משהו של... לא יודע, הסיינטולוגיה, או –''
''לפני שבעים ושתיים שנה, אלמנה בשם אדריאנה שכלה את בתה הצעירה, סופי. עשר שנים מאוחר יותר, דפקה ילדה בת מעט יותר מתשע על דלתה. אדריאנה לא הכירה אותה. הילדה, נעמה, אמרה לה שבאה לפגוש את אדריאנה, וסיפרה לה פרטים על סופי שאף אחד לא היה יכול לדעת. אדריאנה, שהכחישה את הסיפורים, לקחה את נעמה בחזרה למשפחתה. כשגילתה שחדרה של נעמה היה מסודר בדיוק כפי שחדרה של סופי סודר בילדותה, לקתה בהלם. היא נותרה בבית המשפחה כדי להתאושש עד שנעמה הלכה לישון. נעמה נרדמה כשזרועותיה חובקות את גופה, ראשה נח על קצה הכרית, ורגליה מקופלות לפנים ונשענות על הקיר. בדיוק כפי שסופי הייתה ישנה. משפחתה סיפרה לאדריאנה שישנה כך מילדות, אך איש מהם לא הצליח להבין את הסיבה. אדריאנה ידעה את הסיבה – לנעמה, בדיוק כמו לסופי, היו כאבים בחוליה מסוימת מאוד בגב. יתרה מזאת, כשחיפשתי בארכיון מצאתי התייחסות לפאולה, אישה זקנה שמתה שנתיים לפני שסופי נולדה, וישנה גם היא כשרגליה –''
''די.'' קמתי על רגליי. ''אמא, די עם הסיפורים האלו. את מפחידה אותי.''
''יש לי מאות כאלו,'' היא אמרה בשלווה, ועצמה לרגע שוב את עיניה. ''לא, אני מתעדכנת. אלפים. כולם מוכנים כאן כדי שתשמע אותם. כדי שתיווכח בעצמך שהבורגונדיניום לא נועד להביא אותנו לחיים שניים, לא בצורה בה אנחנו משתמשים בו. אנחנו מטמאים אותו. מחריבים אותו. אנחנו מטמאים את עצמנו.''
''שטויות!'' כמעט לא הצלחתי לפלוט את המילה.
''שמת לב כמה מעט ילדים יש סביבך?'' אמא המשיכה ללחוץ. ''כמה היו אִתך בגן? כמה בבית הספר, לפני שהיית חולה מכדי ללכת?'' היא קמה וקרבה אליי. ''קשה להבחין בכך בגלל ההגירה, שמתרחבת מעט כל שנה, אבל קאסטור גוסס. פחות ופחות ילדים נולדים. פחות ופחות אנשים שבים לחיים נוספים. פחות ופחות משפחות פוריות. עוד עשר שנים, לא יהיו בינינו עוד ילדים. רק זקנים, מתהלכים בינינו כמו צל של עצמם עד שילכו וייעלמו כי לא יהיה דבר שיקשור אותם לחיים עוד, והם יהיו אבודים לנצח.''
''והם לא יוכלו לחזור? לעולם?'' לחשתי. חשבתי על סבא וסבתא.
''אני לא בטוחה,'' היא הודתה. ''התחלתי לחקור, אבל לא הגעתי לשום מסקנה. תאי המעבר קיימים זמן מועט מדי. אולי חלק חוזרים. אולי פשוט לוקח להם זמן רב יותר, מאמצים רבים יותר. אולי אפשר לחקור ולמצוא דרך – אני לא יודעת. אני יודעת רק שני דברים – הראשון, ככל שנשפר את תאי המעבר, את המעבר עצמו, ואת חייהם של השקטים, יש פחות סיכוי שישובו, ויותר סיכוי שיישארו לכודים בכלום בו הם חיים לנצח; והשני, יש דרך אחת, ודאית, בה אדם שחי על קאסטור יכול להמשיך לחיים הבאים שלו.''
טלטלתי את ראשי, בייאוש. ''את מדברת על התאבדות!''
״להפך. אני מדברת על חיים חדשים.''
''לא.'' הידקתי את אגרופיי לצדי גופי. ''אפילו אם אני מאמין בזה, אלו לא חיים חדשים. אלו חיים אחרים. ומי אמר שאני רוצה אותם? מי אמר שלחיות פעם אחת, וזהו, זה לא מספיק?''
''ליאורי,'' אמרה אמא, ''חיית כבר הרבה יותר מפעם אחת. היית הרבה אנשים שכולם היו אתה –''
''ככה את מאמינה!''
היא חייכה. ''אני אמצא אותך,'' אמרה. ''ואז תיווכח בעצמך.''
''שש שנים עברו, אמא,'' אמרתי בשקט. ''אם היית שם, ואם היית זוכרת מי את, היית כבר מוצאת אותי.''
אמא משכה בכתפיה. ''שש שנים הן זמן קצר. אני לא יודעת אם נולדתי כבר, אפילו. או אם נזכרתי. לפעמים נזכרים מהר, לפעמים לאט יותר, ולפעמים מייחסים את הזיכרונות לחוויות אחרות –''
''אני באמת לא רוצה לשמוע על זה יותר.'' בחוץ, מחוץ לקסדת ההדמיה, חשתי דמעות זולגות על לחָיי. כמעט נדמה היה שאמא יכולה לראות אותן. ''יכולת לחיות לידי. יכולת להיות ממש כאן, להגיד לי את כל הדברים האלו בקול שלך ולא דרך קובץ אישיות מחורבן.''
''אולי,'' עיניה נראו עצובות באמת. ''ההחלטה הייתה לי קשה מאוד. אבל לא הייתי מסוגלת לוותר. לא הייתי מוכנה להסתכן בכך שזה יהיה הסוף של שנינו, שלי ושלך.'' היא הישירה אליי את מבטה. ''אם אתה תוותר, לא אכעס עליך. אבל אם לא תוותר, אחכה לך. אמצא אותך, יום אחד.''
סגרתי את התוכנה וניתקתי את ההדמיה מבלי להביט שוב בדמותה, שהושיטה יד ללטף את שׂערי.
סבתא חיכתה לי על המרפסת, במקום הקבוע של סבא, והביטה החוצה מהחלון. היא לא אמרה דבר כשהתיישבתי לידה. בחוץ, מיקה כמעט סיימה לבנות את איש השלג שלה. הוא היה מרהיב. השלג הוורוד לכלך את בגדיה לחלוטין.
סבתא חייכה קלות, מביטה בי. ''מה שלום אמא שלך?''
נעתי במקומי באי-נוחות. ''את יודעת שזו לא באמת אמא, סבתא. זו רק הדמיית אישיות.''
היא הנהנה. ''הלוואי שיכולתי לדבר אִתה. גם אם אתממש, המכשיר לא יצליח לזהות אותי כמשהו... חי.''
''היא סיפרה לי הכול.''
סבתא הנהנה. ''הכול מהצד שלה, אתה מתכוון.'' היא העבירה יד בזהירות על החלון, כמעט נוגעת בו, כמעט עוברת דרכו. כמו לגעת בענן, אמא נהגה להגדיר את זה.
הבטתי בה, מהורהר. ''במה את מאמינה, סבתא?''
''אני לא יודעת,'' סבתא אמרה. ''חייתי כבר יותר מדי שנים וראיתי יותר מדי דברים כדי להאמין בדבר אחד בלבד. אני מאמינה שאמא שלך האמינה במה שאמרה לך, בכל לבה. גם אני האמנתי לה, כשביקשה ממני לעזוב אותה על החוף, ולא לספר לאיש דבר על המחקר שלה, זה שאפשר לי ולסבא שלך להתממש.'' היא השתהתה קלות על המילים 'סבא שלך'.
נגעתי גם אני בשמשה, מצייר אותיות באדים על החלון. ''אבל חשבת שהיא תיצור קשר.''
''כן,'' הודתה סבתא. ''היא הבטיחה לחזור. אבל גם אם קיימה את הבטחתה, היא עדיין צעירה. ילדה קטנה, אולי בת שש, אולי בת שלוש.''
ניסיתי לחשוב על אמא כילדה. לא כמו בתמונות ובהדמיות ישנות שלה. כמו ילדה אחרת. לא הצלחתי לדמיין את זה.
''גם אם היא צדקה, ניאלץ לחכות לפחות עד כמה שנים עד שתוכל ליצור קשר, אם בכלל. אם תזכור, אם תדע.'' סבתא נאנחה. ''יותר מדי 'אם'. לא, ליאורי, אני לא יודעת עוד במה אני מאמינה. וגם אם אמא שלך צדקה, לא הייתי בוחרת את הבחירה שבחרה. המחיר גבוה מדי.''
''מה זאת אומרת?''
''בזכות החיים השניים הכרתי את הנכד שלי,'' אמרה סבתא, ופרעה את שׂערי. ״ראיתי אותו גדל ומתבגר. לא ייתכן שהיו חיים טובים יותר שבהם לא הייתי מכירה אותך. לא ייתכן שהיו חיים טובים יותר שבהם הייתי מאבדת את השנים הנפלאות האלו בהן הייתי לצדך, צפיתי בך גדל, מתבגר, נזקק לעזרתי ומקבל אותה – אפילו אם העזרה הייתה רק שיחה ותמיכה נפשית ועזרה בשיעורי הבית. זה היה שווה את זה.''
חשתי שוב מרירות בגרוני. ''גם אם זה אומר שהחיים שלך ייגמרו?'' שאלתי, והשפלתי את עיניי. ''גם אם זה אומר שאחרי שלא יהיה לך אף אחד כאן לא תישארי יותר?''
''אתה יודע, בכדור הארץ הייתה אמרה של סבתות. 'אני אנוח כבר בקבר'.'' סבתא חייכה. הבטתי בה, לא מבין. ''אני לא נחתי כבר יותר ממאה שנים, ליאורי. אני אקבל בברכה את המוות הסופי והמוחלט שאמא שלך הזהירה מפניו. חייתי חיים שלמים ומלאים, ואחריהם חייתי שוב. וזה היה בסדר. עבורי, זה היה טוב יותר מהסיכון העצום שאמא שלך קיבלה בזרועות פתוחות.'' היא שתקה לרגע. ''אני לא חושבת שהיא הייתה פחדנית. היא הייתה אמיצה. היא הלכה אל הלא נודע.''
''ואתם נשארתם כאן.''
היא הנהנה. ''החיים השניים, הם כמו... כמו...'' היא השתתקה, מחפשת את המילים, ולבסוף ויתרה. ''זה לא כמו מה שיש לכם. אבל זה מספיק לי. באמת.''
''זה יספיק לי?'' שאלתי חרישית.
''אני לא יודעת,'' אמרה סבתא. ''אין כאן הרבה ילדים, אני מודה. אבל ליאורי, אני לא חושבת שיש לך ברֵרה.''
התחושה החלולה חזרה. נכון. אבא. אבא שהסתיר ממני את קצה הגביש של אמא. אבא שידע ללא ספק את כל התאוריות, שדיבר עם אמא לא פעם על דעותיה, שידע שלא לקתה בטירוף. אבל כמו סבא, גם הוא סיפר לי רק את חצי האמת. אבא שעשה כל שביכולתו כדי שיהיה לי ברור שהדרך האפשרית היחידה היא לעבור הלאה. וגרוע מכל, הייתי בטוח שהוא משוכנע בכך בכל לבו. משוכנע בצדקתו, בצדקת המדע והמחקרים הניתנים למדידה, במה שהצליח לראות, במה שהצליח כעת לשמוע ולחוש. אבא לא ייתן לי ללכת.
''זה השיר שהיא הכי אהבה, אתה יודע,'' אמרה סבתא, והפרה את השתיקה.
''מה?'' הבטתי מעלה. על האדים שעל אדן החלון, היו כתובות מילותיו של השיר שהיה חרות במנהרה. אפילו לא הבחנתי שעשיתי זאת. ''על מה את חושבת שהוא? על השקטים?''
''על השקטים? לא. אני חושבת שזה די ברור.'' היא מיקדה בי את מבטה. ''הוא על התאוריה שלה. על גלגול הנשמות.''
מחיתי את השמשה בשרוולי. בחוץ, מיקה סיימה לבנות את איש השלג. היא החזיקה אשכול ענבים שחורים שהתלבטה מה לעשות בו, אבל לא היה אפילו חלק קטן של איש השלג שלא קושט בפירות או ירקות שונים. לבסוף משכה בכתפיה, התיישבה על השלג והחלה לאכול את הענבים, מביטה בהנאה במעשה ידיה.
''הגיע הזמן. היא עובדת עליו כבר שעות,'' סבתא העירה.
''היא מעתיקה ממני,'' לא הייתה לי אנרגיה להזעיף את פניי. ''זה האיש שלג שלי. תמיד הייתי עושה אותו עם כובע של קפטן כי אבא של אמא...'' השתתקתי. הקור, מלווה באותה תחושה חלולה, מילאו אותי עד אפס מקום, כמו מכת גונג שיצרה גלים בלתי נסבלים של רעד וחולשה בכל גופי. נשענתי לפנים בכיסא, מחפש במה להיאחז. התחושה התפשטה אל הצריבה בגרון. גיששתי בידי אחר המשאף, וחשתי את ידה של סבתא נשלחת אל כיס החולצה שלי ומוציאה אותו. היא הצמידה אותו לשפתיי ולחצה פעם, פעמיים, שלוש. יכולתי שוב לנשום.
''מה קרה?'' סבתא שאלה, מבוהלת. ''איך זה קרה פתאום?''
''ה... ילדה הזאת. מיקה,'' ניסיתי לדבר בפרצי נשימה קטנים ומהירים. ''דיברת אִתה פעם?''
''פעם או פעמיים, אני חושבת. היא לא כל כך אוהבת שקטים. למה?''
הגיל היה נכון. איש השלג היה נכון. אפילו האבנים בעיניים, הקישוט היחיד שלא נעשה מפרי או ירק. בחנתי את מיקה. אף מעט גדול מדי במרכז פניה. גבוהה לגילה. היא תמיד נראתה לי גדולה מדי. אבל לא ייתכן שהייתה בת יותר משש. ''אני חייב לדבר אִתה,'' מלמלתי, ומיהרתי אל ארון החליפות, כושל בדרכי.
''ליאורי!'' סבתא מחתה.
בסופו של דבר סבתא ועידו שכנעו אותי לתת להם לצאת אִתי, אבל לא הסכמתי שיבואו לדבר עם מיקה. הילדה הקטנה שכבה על הקרקע כעת, יוצרת בידיה ורגליה צורה בשלג. אולי התכוונה לצייר מלאך, אבל בגלל החליפה העבה בה הייתה חנוטה, נדמתה הצורה יותר מכל לתפוח אדמה גדול וחסר צורה. היא התיישבה כשהתקרבתי, חשדנית, ונצמדה אל איש השלג כאילו רצתה להגן עליו בגופה. ''לא העתקתי ממך!'' אמרה.
''באמת?'' שאלתי, והבטתי באיש השלג.
''כן. גם אני אוהבת לעשות כובע משולש.''
''למה?''
''לא יודעת.'' היא משכה בכתפיה, מחווה זועפת, ילדותית, והפנתה לי את גבה. ''ולא עניינך!''
החלטתי לנקוט בגישה אחרת. ''זה איש שלג מאוד יפה, מיקה. מאוד מאוד יפה.''
היא הסתובבה אליי, פיה פעור בהפתעה. ''מה, באמת?''
''כן. יותר יפה ממה שאני הייתי עושה,'' הוספתי. זה היה נכון, כנראה. ''ממש יצירת אמנות.''
הזעף על פניה פינה את מקומו לחיוך גאה, אבל היא עדיין נשארה חשדנית. ''למה אתה פתאום מדבר אִתי?''
חייכתי אליה. ''מה זאת אומרת? אסור?''
''אתה אף פעם לא מדבר אִתי,'' היא מלמלה. ''רק יושב שם וקורא או שומע או רואה משהו, או משחק לבד. וסבתא אמרה לי לא להתקרב אליך כי אתה ממילא תעבור הלאה בקרוב ואז תשחק רק עם ילדים משם.''
היא כנראה צדקה. כנות שלא זכיתי לשמוע בדרך כלל. ''אני מצטער שלא הייתי נחמד אלייך, מיקה.''
''קוראים לי מיקי. אף אחד לא קורא לי מיקה, רק המורה.'' היא בטשה במגפה בשלג.
''בסדר. מיקי.'' עמדתי והבטתי באיש השלג. מקרוב, יותר ויותר פרטים נראו לי כמו בגדיו הישנים של סבא, אבא של אמא. מיקה דייקה עד רמת הכפתורים במעיל, חפתי השרוולים העשויים אפונים. שמתי לב כעת לפרט נוסף. לא היה לו אף. ''את בטוחה שאת לא יודעת למה את אוהבת לעשות את האיש שלג שלך ככה?''
''לא העתקתי,'' אמרה בעקשנות.
''אני מאמין לך. אני פשוט רוצה לדעת.''
היא הרהרה בכך לרגע, והכניסה לפיה קווצת שׂער כהה. ''לא,'' אמרה לבסוף. ''כי ככה.''
''ככה,'' לא יכולתי להימנע מלהיאנח. ''נהדר.''
ספגתי מטח שלג בפניי, והופתעתי כל כך שכמעט נפלתי. הבטתי במיקי, שהחזיקה עוד כדור שלג בידה, כקוראת תיגר. האם באמת הייתה מסוגלת לזהות סרקזם בגיל צעיר כל כך?
הבעתי כנראה הייתה מופתעת כל כך שהיא פרצה בצחוק. חייכתי וניגבתי את השלג מעליי. ואז נזכרתי בהדמיה של אמא. היא איימה שתזרוק עליי חול אם אהיה ציני.
מיקי הביטה בי בסקרנות, תוהה ככל הנראה למה השתתקתי. הצצתי אל קדמת הבית. סבתא ועידו, השקועים בשיחה מהוסה, לא הסירו ממני את עיניהם. הבטחתי להיות בחוץ רק עשר דקות. לא מספיק זמן לשאלות. ומה בכלל יכולתי לשאול כדי לקבל את התשובות שרציתי? סליחה, אבל את במקרה אמא שלי שמתה כמה חודשים לפני שנולדת? זה היה מגוחך.
''יש לך אבנים לבנות?''
מצמצתי, מבין שהיא עייפה משתיקתי ודיברה.
''מה?''
''אבנים לבנות. אתה יודע, כמו אלו,'' היא הצביעה על האבנים האדומות בעיניו של איש השלג. ''יש לך?''
''אני... כן. אני אוסף. איך ידעת?''
היא הייתה יכולה לראות אותי משחק בהן מהחלון, או אולי אפילו מגיע איתן מהמנהרות כשירדתי מהרחפת.
היא הרהרה בכך לרגע, ואז משכה בכתפיה.
''את אוהבת אבנים לבנות?''
היא משכה שוב בכתפיה. התנועה הזו הייתה מרתיחה. רציתי לעקור את כתפיה הקטנות מהמקום. ''אתה יכול להביא לי שתיים מתישהו? לא רואים טוב את העיניים שלו.''
האבנים האדומות באמת לא בלטו על רקע השלג הוורוד. נאנחתי. ''כן. בטח. אני תיכף אביא לך.''
''יופי.'' היא השתתקה ונשכבה שוב על השלג, ככל הנראה עייפה מהשיחה חסרת המשמעות שלנו. גם אני התעייפתי. הבטתי בה מתנועעת על השלג, יוצרת שוב צורות שנראו רק כמו תפוחי אדמה גדולים. היא פיזמה לעצמה שיר קטן כשהניעה את זרועותיה. לא הכרתי את הלחן או את המילים המעטות ששרה. תגידי לי, התחננתי בלבי. תני לי סימן גדול יותר מזה.
שום ברק לא הצית את השמים באדום. שום רעם לא נשמע. פניה של אמי לא התגלו בעננים ושמה לא התגשם מבין הצורות הגמלוניות שיצרה מיקי בשלג. לבסוף פניתי ללכת. ''סליחה שהפרעתי לך, מיקי.''
''ביי, ליאורי. אתה יכול לבוא לשחק אִתי שוב,'' הוסיפה בנדיבות כשחפרה בשלג סביב איש השלג שלה.
רק כעבור שני צעדים הבנתי מה אמרה והסתובבתי. ''למה קראת לי ליאורי?'' שאלתי.
היא מצמצה. ''זה לא השם שלך?''
''השם שלי ליאור.''
''לא יודעת. זה כמו מיקי ודניאלי, לא?'' היא חיככה את מצחה, מביטה בי בעיניים שהפכו חשדניות מרגע לרגע. ''דניאלי זה האחות הקטנה שלי. היא בת שנתיים, אבל היא ממש מעצבנת.''
הסבר הגיוני, מניח את הדעת. ייתכן גם ששמעה אנשים קוראים לי ליאורי. אבא עשה את זה, וגם סבתא וסבא.
וגם אמא, כמובן.
''אני לא אקרא לך ככה אם אתה לא רוצה.''
''לא. זה בסדר. את יכולה,'' אמרתי, עדיין מנסה לעבד את המידע החדש בראשי.
חזרתי אל סבתא, שקראה ספר על כיסא נוח בשלג. היא הרימה את ראשה מהספר שקראה והביטה בי. כשהפסיקה להתרכז, הספר נשמט דרך גופה. היא נאנחה והתכופפה להרים אותו. ''אני עדיין מתרגלת. מה יש, ליאורי?''
''כשדיברת עם הילדה הזו...''
''מיקה?''
''מיקי, מסתבר. אף פעם לא הרגשת משהו מיוחד? משהו אחר?''
סבתא קימטה את מצחה. ''כמו מה?''
''לא חשוב.'' חשקתי את שפתיי. לא היה טעם לספר לסבתא סיפורים לא מבוססים שהיו עלולים לצער אותה. ''בואי ניכנס.''
עידו היה בחדר. הוא חיכה לי על המיטה, מנסה ללהטט בכמה מהאבנים הלבנות ללא הצלחה. הוא הביט בי כשנכנסתי. ''אתה רוצה לדבר על זה? על ההדמיה?''
''לא,'' אמרתי. ''האמת שאני רוצה קצת להיות לבד.''
הוא הנהן. ''כן. בסדר. ברור. אבל אם אתה צריך משהו, אתה יודע...''
הנהנתי בחזרה. עידו קם מהמיטה, חילץ את איבריו ואז עזב אותי.
הצצתי בשעון. כמה זמן היה עד שיחזור אבא? חצי שעה? שעה? לא מספיק זמן לפני שעידו או סבתא יבדקו אם אני בחדר.
''סבא.''
שום תגובה. החדר היה ריק ודומם.
''סבא. אני יודע שאתה כאן.'' ליוויתי את המילים בתנועות הידיים המתאימות.
היה רגע נוסף של שקט, ואז סבא הופיע. הוא לא התממש – למעשה הוא היה ערפילי וערטילאי עוד יותר מהרגיל. הוא הביט בי בשתיקה ואז השפיל את עיניו.
''סבא,'' אמרתי, ואז הבנתי שהוא לא שומע אותי כך. כרעתי מולו, והכרחתי אותו להסתכל בי. אתה בסדר? מה הם עשו לך?
הוא הביט בי בפליאה המומה. כל מיני דברים, סימן לבסוף, וכשחיכיתי הוסיף, הם ניתקו אותי בכוח מהמציאות שלכם. לא הייתי אמור להיות מסוגל להופיע בכלל. אבל בזכות אמא שלך...
קמתי על רגליי. מה היא עשתה? שנתן לכם את הכוחות האלו, כלומר.
סבא עיקל את שפתיו בחיוך מר. תאמין או לא, זה קשור לגוף שהשארנו מאחור.
מה? סימנתי, והוספתי עוד כמה סימני שאלה וסימן קריאה. זה לא היה הגיוני בכלל. הגוף היה חסר משמעות לאחר שעברת לחיים השניים. הוא היה כלי מת, ריק. הם נהגו לקחת אותו ולקבור אותו במקום אחר.
סבא הנהן. יש תמיסות מיוחדות של בורגונדיניום שמעורבבות באפר שלנו. זה לא חשוב במיוחד אילו, ואני גם לא אוכל לשחזר אותן. גם סבתא שלך לא. אני לא חושב שהיא בכלל יודעת מה אמא שלך עשתה כדי שזה יקרה. אף אחד לא יודע. מראה לך כמה אבא שלך והחברים המדענים שלו התקדמו בפתרון המחקר שלה, לא? אני מאחל להם שלעולם לא יפצחו את זה. או לפחות עד שאני וסבתא שלך ניעלם לנצח.
אז הוא האמין. בוודאי שהוא האמין. אמא אמרה שהמחקר שלה רק מעכב אתכם ומונע מכם את החזרה, סימנתי. למה הסכמת?
סבא משך בכתפיו. כל שקט היה מסכים. מרגע שאנחנו מגיעים לפה אנחנו רק מתאווים אל החיים. וזה כמעט כמו להיות חי.
אבל אתם חיים, סבא, סימנתי. חיים שניים. ככה קוראים לזה.
זה לא כמו להיות חי באמת. זה חיקוי חיוור – זיהיתי את מילותיה של אמא – דרך נלעגת להמשיך להתקיים כאן בזמן שאתם חיים את החיים
הקשחתי את גופי, חושב על החוף. וכולם חושבים כמוך? סבתא חושבת כמוך?
לא, הוא הודה. זאת אומרת, אולי סבתא כן. לא דיברנו על זה הרבה. הרוב מרוצים, אני חושב, לפחות ברמה מסוימת. מי לא ירצה להישאר עם האנשים שהוא אוהב אחרי מותו? אבל זו בדיוק התמצית של השקטים, המטרה שלהם. להיות כאן עבור החיים. זאת נשמעת לך כמו סיבה טובה לחיות? שתקתי. סבא כאילו נשען על הקיר מאחוריו וכיסה לרגע את עיניו. נוכחתי לפתע עד כמה הוא זקן. זקן מאוד. הוא פקח את עיניו והביט בי. אם אמא שלך טעתה, אם יש משהו בסוף החיים השניים, המגוחכים, הנלעגים האלו – אם יש אלוהים, אני אלך לגיהינום.
הצהרה פשוטה וקרה. מלאת אשמה אפילו כשעוצבה בתנועות ידיים פשוטות, וגרוע מכך, כנה. סבא חש, באמת ובתמים, שהגיהינום, אותו מקום אגדי שעליו נכתבו סיפורי הזוועה של כדור הארץ הישן, היה המקום המתאים עבורו.
אני לא כועס עליך, סימנתי, והקור שוב החליש את רגליי. הפעם גם דמעות עמדו בגרוני.
ניסיתי להרוג אותך! סבא הבהב לרגע, כאילו כמעט הצליח להתממש – ושוב התערפל. הבעת הכאב על פניו לא התעמעמה.
אבל התחרטת. ידיי רעדו קלות כשסימנתי.
ואני מצטער על זה. על שניסיתי להרוג אותך, כן. אבל גם שהתחרטתי. הכאב על פניו העמיק. הייתי עושה זאת שוב.
הפעם רעדתי כולי. ולא מפחד. אתה תעשה זאת שוב?
לא. לעולם לא. הוא הישיר מבט לעיניי. אתה מאמין לי?
כן. אולי זה היה טיפשי מצדי, אבל באמת האמנתי לו. ואני מאמין שעשית את מה שהאמנת שהוא הדבר הנכון. שרצית להגן עליי... אולי אפילו להציל אותי.
אבל נכשלתי, אמר סבא. לא יכולתי לעשות את זה. ועכשיו מאוחר מדי. דמעות ערפיליות, שקופות, החלו לזלוג על לחייו, מתוות את הפנים הזקנים, המחורצים, ונעלמות בחצי הדרך מטה. אכזבתי את אמא שלך.
אני לא חושבת שיש לך ברֵרה, אמרה סבתא קודם. והתכוונה לזה. הרמתי את הגביש ולחצתי עליו באצבעותיי עד שחתך קלות את עור כף היד הרך. נכון. אבא לא רצה לאבד אותי. הוא לא היה מוכן. אפילו אם הייתי מוצא את גלגוליהן הנוכחיים של אניטה, וקלודין, ואיזבלה, וסופי, ואדריאנה, ונעמה, ושל אמא בכבודה ובעצמה, ומעמיד את כולן על סף דלתנו כדי שיסבירו לאבא כמה הוא טועה, הוא לא היה מרפה ממני. הוא לא ייתן לי ללכת.
אולי לא מאוחר מדי, סבא, סימנתי ביד אחת.
הוא הביט בגביש שבידי, ואז בפניי, והבהלה בפניו שיקפה את הבהלה שאני חשתי. התאמצתי לחייך. הנחתי את הגביש, וסימנתי, אבל אני אצטרך את עזרתך.
החוף היה קר פחות מבפעמים הקודמות, אבל עדיין קריר. חיבקתי את גופי וחיכיתי לאבא. לא ידעתי כמה זמן ייקח לו להגיע, וקיוויתי שזה יהיה פחות מהזמן שייקח לעידו וסבתא להבין שנעלמתי. סביר להניח שבשלב זה כבר הזעיקו את צוותי החירום אחרי שראו את סבא בכל הבית. לפחות, עידו הזעיק. אני לא בטוח לגבי סבתא.
עברתי באצבעותיי על החריתות על הקיר. אל הנער שבי, התמים, שימצא באחד הימים, את בגדיי הפזורים על החוף. האם הייתה זו באמת אמא שחרתה כאן את מילות השיר הזה? הצטערתי שלא שאלתי את סבא. סרקתי את החוף בזמן שנשאר. גם באור יום, היה החול חלק, ריק, נקי. שום דבר שיעיד על אמא. ולמה ציפיתי? שש שנים עברו. החול לבדו נשאר.
היום היה בהיר ושמשי. לא הייתה שום סופה בדרך. הסרתי את החליפה והמסכה, ואחריהן גם את נעליי. הלכתי קדימה באטיות, נהנה מהתחושה הנדירה של החול החם תחת כפות רגליי, בין אצבעותיי. הלכתי עוד קדימה, והפשלתי מעט את מכנסיי כלפי מעלה כדי לדשדש במים. הם היו קרירים, ניגוד חד לחול ובאור היום, הסגול-סגול שלהם בלט ונצץ לאור השמש. החוף היה יפהפה. הבנתי למה אמא בחרה במקום הזה.
''ליאור!''
קולו של אבא מאחוריי. לא מבוהל. כועס. עדיין לא מבין. הסתובבתי אליו. הוא פסע לעברי, פניו חמורים, שפתיו מהודקות לפס צר.
''אל תתקרב, אבא,'' אמרתי. הוא המשיך להתקדם. התחלתי ללכת לעומק הים, בלי לטרוח להפשיל עוד את מכנסיי. הגלים הגיעו לברכיי כעת. צעד נוסף. כעת הם הגיעו לירכיי.
אבא עצר. ''מה אתה עושה, ליאור?''
פחד, הפעם. הוא התחיל להבין.
נשמתי עמוק. ''מוודא שלא תוכל להמשיך לשקר לי.''
''לשקר?'' גבותיו של אבא התרוממו והתחברו. ''לשקר בקשר למה?''
הישרתי אליו מבט. ''אתה יודע בקשר למה.''
''ליאורי...'' הוא הושיט אליי יד, ופסע פסיעה נוספת מבלי לחשוב.
הלכתי צעד נוסף אל תוך המים. הם הגיעו כמעט למותניי כעת. הקור עדיין היה נעים, אבל בקרוב יהיה לי קר מדי. באופן משונה, לא חשתי לחץ בגרוני או קוצר נשימה. הייתי בסדר. ''מצאתי את החלק החסר של הגביש של אמא.''
אבא נשך את שפתו התחתונה. ''דיברת אִתה.''
''כן. ושמעתי הכול. את כל הסיפור.''
אבא שאף אוויר והעביר את ידו בשׂערו. ״ליאורי. חקרתי את כל התאוריות של אמא שלך. עברתי על כל המחקר שלה – כל מה שהצלחתי למצוא,'' מרירות. למרות הימים שעברו, למרות עזרתה של סבתא, אבא עוד לא הצליח לפצח את היכולת להתממש. כמו שלא הצליח להבין דברים אחרים, עמוקים יותר, מוחשיים פחות. ''הקשבתי לכל גבישי המידע שלה, בזה אחר זה, במשך שבועות, חודשים. אין שם שום דבר מבוסס, שום הוכחות, שום דבר אמִתי.״
''אתה יודע שהיא לא באמת יכלה לספק הוכחות,'' אמרתי.
''זה לא משנה!'' שמעתי את חריקת השיניים כשאילץ את עצמו להירגע. ''התאוריה של אמא מלאה חורים, שגיאות, ספקולציות חסרות ביסוס!'' הוא נשם נשימה עמוקה והתחיל שוב. ''אני מבין שהיא יכולה להישמע מאוד משכנעת כשהיא מאמינה במשהו – זו אחת הסיבות שלא רציתי שתדבר אִתה על זה. לא עד שתבין יותר. לילד, הכול נשמע הגיוני מאוד. לאיש מחקר אמִתי, למדען, הקבצים שלה חסרי משמעות בדיוק כמו הטפה דתית. אני יכול לעבור אִתך על הטיעונים שלה אחד אחד ולהפריך אותם...''
''אז למה לא עשית את זה?''
''כי לא רציתי לפגוע בך! כי לא רציתי שתחשוב שאמא שלך איבדה את הגאונות שלה לפני שמתה, את התגליות שעזרו לנו לעזור כל כך הרבה לשקטים.'' הוא ניסה לעשות צעד נוסף לעברי. עצרתי אותו בידי. ''עבדתי עם אמא שלך מהרגע שהגיעה לקאסטור. עבדתי אִתה בשנה האחרונה לחייה, כשהיא חקרה את התאוריות האלו והתחילה לאט-לאט להאמין בהן. ראיתי את המיסיונריות, את ההתקבעות. ראיתי את הפחד בעיניים שלה כשהסתכלה עליך. התאוריה של אמא שלך נבעה מצער וממצוקה נפשית. לא היה בה דבר אמִתי.״
סקרתי את אבא בעיניי. מטר ושמונים סנטימטרים של נחישות, של החלטיות, של ביטחון עצמי. הוא האמין במה שאמר לי בוודאות מוחלטת. אמונה של מדען, של עובדות והוכחות, של בדיקות מדוקדקות ותוצאות מדויקות. אותם דברים שאני תמיד האמנתי בהם. אותם דברים שלא רק הוא, אלא גם אמא עצמה, חינכו אותי להאמין בהם. מעולם לא הייתה לי סיבה להטיל בו ספק עד היום.
אבל כמה מהנחישות הזו נבעה מהפחד לאבד אותי?
''בוא נלך הביתה, ליאורי,'' קולו היה רך. ''נלך הביתה, ואני אביא כמה גבישי מידע של אמא שלך, ונשב ונדבר עליהם, ואני אסביר הכול, כל מה שתרצה לדעת...''
הבטתי בים, אופק נצחי, בלתי נגמר, של מים. ושוב באבא. לא זזתי.
אבא איבד את סבלנותו. ''ליאור, צא מהמים. מיד.''
''לא.'' פסעתי עוד פסיעה אל תוך המים.
''ליאור!'' אבא כמעט צעק.
''לא!''
''מה אתה מנסה להשיג בזה? תשומת לב?'' אבא שאל, ובכל זמן אחר היה הכעס בקולו גורם לי לרעוד. ''אתה ילד. אתה חולה, ואתה חלש. אני אגיע אליך עוד לפני שהמים יכסו את הראש שלך.''
''אם היית חושב ככה כבר היית מזמן מוציא אותי, אבא,'' הכרחתי את שריריי המתוחים להירגע. ''אתה יודע שאני שחיין יותר טוב ממך. אתה בקושי למדת.''
הבזק הפחד בעיניו הופיע ונעלם תוך רגע, אך זה היה מספיק. הוכחה שאני צודק. ''צא מהמים מיד, ליאור! בוא הנה!''
''גם אם במקרה תצליח להציל אותי עכשיו,'' המשכתי לאט, מדגיש כל מילה, ''לא תוכל להשגיח עליי כל שעות היממה.''
לסתו של אבא התהדקה. ''בזה אתה טועה, ליאור. אני בהחלט אוכל. יש לי מספיק אנשים.''
''ומה תעשו? תקשרו אותי למיטה? אולי תכניסו אותי לסרקופג?'' התכווצות לא רצונית חלפה על פניו של אבא. הוא שנא את השימוש במושג הזה. ''רק בגלל שאתה מפחד כל כך לאבד אותי שאתה לא מוכן אפילו לנסות להקשיב?''
אבא נראה כאילו סטרתי לו – או בעצם, כאילו מישהו חזק בהרבה ומבוגר בהרבה סטר לו. ''אתה לא מאמין לי,'' אמר.
''אני מאמין לך.'' העברתי יד קעורה דרך המים, מרים מעט מהם ונותן להם לנזול בין אצבעותיי. ''אני מאמין שאתה מאמין בזה. במינרל. בדבר שאנחנו יודעים בוודאות שהוא יכול לעשות.''
''אני מאמין בהוכחות!'' הוא קפץ את אגרופיו, מתוסכל. ''אתה מאמין בסיפורים של אנשים זקנים וחולים ומלאי געגוע כי לא היה בזמנם את הבורגונדיניום כדי למנוע מהם לאבד את יקיריהם!''
''אולי,'' אמרתי. ''ואולי יש בזה יותר. אם אני מבין נכון, כבר שש שנים אף אחד לא נגע במחקר של אמא. אולי דברים ישתנו. אולי אני אמצא הוכחות שיספקו אותך.''
''זה מגוחך, ליאור. אתה ילד,'' אמר אבא. ''אתה לא מדען.''
''אמא תעזור לי. קובץ האישיות שלה.'' הבטתי בו ונשמתי עמוק. ''אבל אני מתכוון גם לחקור בעצמי.''
אבא שתק, מביט בי. ''ואחרי שתחקור – אחרי שתגלה את האמת, תהיה מוכן להיכנס מרצון לתא המעבר, כשיגיע הזמן?''
היססתי. ''אולי. תלוי מה אגלה.''
אבא נד בראשו ושפתיו התהדקו שוב. ''זה לא מספיק טוב.''
נשמתי נשימה עמוקה. ''אבא,'' אמרתי, ''אני מבטיח לך שאם לא תיתן לי לבחור בעצמי, לחקור ולהחליט בעצמי, אני אבחר בדרך של אמא, ואני אעשה כל מה שאני יכול כדי להילחם בך.'' פניו של אבא היו חיוורים. ''אני אפיץ את המחקר של אמא. אני אלך לממשלה אם צריך, אני אלך לתקשורת ואגיד שאחד המדענים הראשיים של קאסטור נאלץ להכריח את הבן שלו להיכנס לתא המעבר. מה אתה חושב שזה יעשה לך? עדיף שתיתן לי לטבוע כבר עכשיו.''
''לא,'' לחש אבא.
''אני מוכן לשמוע את כל מה שיש לך להגיד על המחקר שלה. אני מוכן לשבת אִתך גביש אחרי גביש עד שתפריך את כולם. אבל אני לא מוכן שלא תיתן לי לבחור בעצמי.'' החוויתי בידי לעבר המנהרות, לעבר תאי המעבר. ''עכשיו, וכשהזמן יגיע.''
אבא שתק שוב. ''אמא שלך טעתה,'' הוא אמר לבסוף, ''אבל גם אם המחקר שלה היה נכון, אתה מבין מה המוות בגרסה שלה אומר? זה אומר שאם תבחר בו, לא תזכור אותנו. זה אומר שרק בעוד שנים תיזכר, רק בעוד שנים תראה שוב אותי, את סבא וסבתא שלך, את עידו – את כל מי שאתה אוהב.''
''אני יודע,'' אמרתי. ''בגלל זה עוד לא החלטתי.''
''אני רוצה שתישאר אִתי,'' אמר אבא בפשטות.
גוש חסם את גרוני, וידעתי שזה לא קוצר הנשימה הפעם. רציתי לומר, גם אני רוצה. ''אתה מסכים?'' שאלתי, מאמץ את קולי כדי שישאר יציב.
''אין לי ברֵרה,'' אבא אמר והשפיל את מבטו. ''כך או כך, אאבד אותך.''
הוא נשאר דומם עד שיצאתי מהמים ועליתי על החוף. כרכתי את זרועותיי סביבו, מגיע בקושי לחזה שלו. לאחר רגע ארוך, הוא חיבק אותי בחזרה, ודמעות זלגו גם על פניו.
בבוקר שלמחרת תפסתי את עידו בחדר ההדמיה. הוא הסיר את הקסדה מראשו בשנייה שפתחתי את הדלת, כאילו גם בתוך ההדמיה חיכה לקול הזה. כאילו נתפס. העפתי מבט אל תושבת הגביש.
''רציתי גם לדבר אִתה,'' הוא אמר, והוסיף, ''היא לא רק אמא שלך, אתה יודע, היא גם דודה שלי.''
''אני לא כועס,'' אמרתי, והושטתי את ידי.
''אני כועס,'' אמר עידו. ''אפילו לא התכוונת לומר לי שלום.''
השפלתי את עיניי. בכל הזמן הזה, לא חשבתי בכלל על עידו. ''אני מצטער. זו הייתה טעות.''
''אני יודע. אתה אידיוט.'' עידו שלף את הגביש מתוך התושבת שלו ומסר אותו לידיי.
בחנתי את הגביש השלם. החתיכה החסכה הפכה אותו מושלם כל כך שלא היה ברור לי איך לא ראיתי שהיא חסרה לפני כן. ''היא הסבירה לך?''
''כן,'' אמר עידו.
הנהנתי. ''ומה חשבת?''
''מה אתה חשבת?''
השתהיתי, חשבתי על הדברים שאמא אמרה, על הדברים שאבא אמר, על הים והחוף, על תאי המעבר, על איש השלג של מיקה, על הרמז שלא בא. ''אני לא יודע.''
''גם אני לא.'' נראה היה שהוקל לו. הוא בחן אותי לרגע, סוקר אותי מכף רגל ועד ראש. ''הם לא יודעים כמה זמן עד שתתפגר, נכון?''
נשפתי אוויר, מצד אחד מזועזע מדבריו של עידו, ומצד שני שמח שיש מישהו שמסוגל לדבר אִתי על כך בחופשיות כזו. זה היה מנחם. ''לא, הם לא. פעם הם אמרו שאני לא אגיע לחורף. עכשיו הם אומרים בין שבוע לחצי שנה.''
לסתו של עידו התקשתה. ''רופא בכדור הארץ היה אומר לך את זה על הדקה,'' אמר, ואז נאנח. ''אבל אבא שלך צודק בשני דברים. כבר מאוחר מדי לרופא. זה ברור לכל מי שמסתכל עליך.''
שתקתי, אסיר תודה על הכנות המכאיבה. ''והשני?''
''התאוריה של אמא שלך היא רק תאוריה. אין לה הוכחות, רק סיפורים. וגם אותם מאוד קשה לאמת. מספיק שבן אדם ירצה להאמין שהאבא המת שלו חזר כדי שהוא יראה סימנים שלו בכל ילד. במיוחד אם מעודדים אותו לזה.''
הנהנתי.
''אבל אפילו אם היו הוכחות,״ המשיך עידו, ״אתה עדיין מת. זה משהו אחר שחוזר, לא אתה. אולי יש בו חלקים ממך, אבל גם אם הוא מגלה אותם, זה לוקח לו שנים. ומי אומר שהוא בכלל ירצה להיות אתה אחרי שהוא יגלה? הוא כבר הוא.''
זה היה בדיוק מה שאבא אמר, אבל עידו ניסח את זה בצורה פשוטה כל כך, כמו גבישי משחק לילדים קטנים. חייכתי וסגרתי את אצבעותיי סביב הגביש. ''זה נכון. אבל עדיין לא ענית לי. מה אתה חושב על זה?''
עידו שוב שתק. מאורע נדיר. כמעט יכולתי לראות את גלגלי השיניים מסתובבים במוחו כשחשב – מאורע עוד יותר נדיר. עיניו נדדו לבסוף לגביש שבידי. ''אמא שלך חושבת שבקאסטור משתמשים במינרל לא נכון. שיש לו מטרה אחרת ואתם הורסים אותה, או משהו. אבל מה לעשות, זה מה שבני אדם עושים.'' הוא החווה סביבו, על הבית, על קאסטור. ''אף אחד גם לא ציפה שהברזל שנחפור מהאדמה על כדור הארץ ייקח אותנו לחלל, ושמאתיים שנה אחר כך נגמור את כל הנפט ונצטרך לחפש דרכים אחרות. אנחנו עושים מה שאנחנו חושבים שטוב לנו. תמיד.''
''אני לא מבין איך זה קשור.''
''זה קשור בגלל זה.'' עידו נשף אוויר. ''אני חושב שאתה צריך להיכנס לסרקופג. כאילו, לתא המעבר.''
מצמצתי, מופתע. עידו התנגד לתאי המעבר מהיום שהגיע לכאן.
''אם תיכנס ל... לתא המעבר, אתה עדיין תהיה ליאור כשתצא. יהיה לך את המשפחה שלך. יהיה לך אותי. אם אבא שלך יצליח לפענח את המחקר, אולי אפילו נמשיך לבנות ביחד אנשי שלג בשנים הבאות. אז זה לא גן עדן, אבל גם הדבר השני לא.'' הוא השתהה עוד רגע. ''אף פעם לא חשבתי שיש רק טוב בסוף. אמא שלי אומרת שכל החיים מלאים פשרות. למה שהמוות יהיה שונה?''
''זה מורבידי,'' ציינתי.
''אתה גוסס ממחלה קטלנית,'' עידו הזכיר לי. וחייך. לאחר רגע, חייכתי בחזרה.
''יאללה,'' הוא אמר. ''בוא לשלג. לפני שאחד משלושת הזקנים שלך ישים לב.''
''מיקי?''
היא הסתובבה אליי, רטובה מכף רגל עד ראש במים ורדרדים. היא נשאה גושים גדולים של שלג, מצמידה אותם ביחד לאיש שלג שלישי. ''אה, היי, ליאורי.''
''היי. מה זה, את בונה עוד איש שלג?''
''כן. אישה שלג. שיהיה לו חברה.''
חייכתי. ''הבאתי לך אבנים לבנות, בשביל העיניים.''
היא שמטה את השלג ורצה להביט בהתרגשות בשלל שבידיי. ''וואו! הן ממש יפות!''
''את רוצה שאני ארים אותך ותשימי אותן למעלה במקום העיניים האדומות?'' עידו הצביע על איש השלג האחרון שבנתה. איך באמת בנתה אותו כל כך גבוה?
''לא צריך,'' מיקי פסקה ורצה אל הבית. היא גררה משם ספסל קטן. חיכינו שהיא תחזור ותעמוד עליו בצמוד לאיש השלג, ואז הגשתי לה את האבנים הלבנות, והיא החליפה את העיניים. היא צדקה. זה נראה הרבה יותר טוב ככה.
''מגניב,'' העיר עידו. ''לא חשבתי שסתם אבנים לבנות יכולות להיראות כמו משהו מיוחד.''
''מה זאת אומרת?'' מיקי שאלה וירדה מהשרפרף.
''עידו בא מכדור הארץ. כל האבנים שם לבנות,'' הסברתי.
''מגניב!'' מיקי תלתה בו את עיניה. ''אתה יכול לספר לי על זה?''
עידו ואני החלפנו מבטים משועשעים. ''את אוהבת את כדור הארץ?''
''מאוד. אני תמיד אומרת לאמא שכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות מלחייה בכדור הארץ.''
עידו פרץ בצחוק. הצצתי שוב באיש השלג הימאי. ''מלחית?''
''כן, זה. אתם רוצים לעזור לי לבנות את השנייה? היא יכולה להיות שלנו בשותף.''
עידו ואני העמדנו פנים שאנחנו שוקלים את ההצעה.
''בסדר,'' אמר לבסוף עידו בכובד ראש.
''אז לך תביא שלג משם,'' היא הצביעה על הפינה הרחוקה של משטח הנחיתה, שם השלג נראה רך יותר כיוון שלא דרכו עליו. ''ליאורי ואני נאסוף פה.''
התחלנו לקרב את השלג למרכז כדי ליצור בסיס איתן לגוף. מיקי פיזמה שוב את השיר שלה. ''מיקי,'' אמרתי. ''חשבת על מה שדיברנו עליו אתמול? למה את אוהבת לבנות איש שלג כזה?''
היא קרנה אליי. ''כן, חשבתי! חשבתי ממש הרבה.''
''ו...?''
''עדיין לא ידעתי. אז שאלתי את אמא. והיא אמרה לי למה. אתה רוצה לדעת?''
''כן.'' בלעתי את רוקי. ''מאוד.''
היא פרצה בריצה לעבר הבית, ולאחר רגע חזרה כשבידיה בובת משחק קטנה מפלסטיק. פיראט. ''אמא שלי מצאה את זה בארגז. זה מכשהייתי קטנה, אני כבר לא משחקת אִתו.''
היא העבירה לי את הבובה. היו קווי דמיון בינה לבין איש השלג, אבל היו גם דברים שנראו שונים באיש השלג, דומים יותר לתמונה הישנה של סבא. כמובן, ייתכן שבדתה אותם מהדמיון, או ראתה במקום אחר. לא הייתה תשובה ודאית. כבר לא ציפיתי לה. החזרתי לה את הבובה.
''אתה יכול לקחת אותה,'' היא אמרה בנדיבות. ''אם אתה רוצה.''
''תודה.'' תחבתי אותה לכיס החליפה שלי.
המשכנו לעבוד עוד, דוחפים את השלג עד שהזענו. עידו חזר עם ערמה גדולה של שלג והלך להביא עוד אחת. איש השלג כבר החל לצמוח לגובה, עדיין חסר צורה. חשתי חולשה קלה והתיישבתי על השלג. לרגע גיששתי אחר המשאף שלי, ואז נזכרתי שהחלטתי לא להשתמש בו יותר, והכרחתי את עצמי להירגע בצורה הרגילה. מיקה פיסלה את כפות הרגליים בטפיחות של ידיה הקטנות, מפזמת לעצמה את אותו שיר שכבר התחיל להציק לי.
''את רוצה שאני אלמד אותך שיר חדש?''
היא נראתה סקרנית. ''אתה מכיר שירים?''
''הרבה.''
''טוב.'' היא חייכה והתיישבה לידי על השלג. ידיה חפרו בכיסי החליפה שלה אחרי משהו.
''זה מתחיל ככה,'' ניקיתי את גרוני. ''שוב החורף חורש את הים –''
''אני מכירה את זה.'' היא קטעה אותי, ופניה קדרו. ''אני לא אוהבת את השיר הזה.''
''למה?''
''כי הוא עצוב. זה על מישהו שלא עובר הלאה. זה מה שאמא אומרת.''
עוד פרשנות. וגם הפעם, לא ידעתי למי להאמין. ''אני לא חושב שהוא על מישהו שלא עובר הלאה. נראה לי שהוא על מישהו – מישהי, שעוברת הלאה בצורה אחרת. ואז היא קצת מתגעגעת. אבל גם שמחה, כי האנשים שהיא אוהבת מגלים מה קרה לה.'' או שלא. אבל בזה בחרתי אני להאמין. וממילא, לא היה אדם שהצליח לשכנע אותי שהוא יודע על מה השיר.
''מה זה עוברת הלאה בצורה אחרת? אני לא מבינה,'' מיקי אמרה.
''גם אני לא,'' הודיתי. אבל אולי אבין יום אחד.
היא בטשה בנעלי החליפה שלה בשלג, מציירת צורה משולשת. ''אתה מוזר ממש, ליאורי.''
''אני יודע.''
פניה אורו, והיד שחפרה בכיס החליפה שלה נשלפה סוף-סוף החוצה, כמה סוכריות מעוכות עליה. ''רוצה סוכרייה?''
לקחתי את הסוכרייה שהציעה לי וקילפתי את העטיפה. זה לא היה הסוג שאמא אהבה. אבל כל הילדים אהבו סוכריות. יכול מאוד להיות שהסוכריות שלה כבר לא קיימות. יכול להיות שגם היא עצמה לא קיימת. אולי לעולם לא אדע.
''אם זה באמת לא שיר עצוב, אז אתה יכול לשיר לי את ההמשך,'' אמרה מיקי לבסוף.
חייכתי אליה והתחלתי לשיר. כעבור בית אחד, היא הצטרפה אליי. כשעידו חזר, בנינו את אשת השלג השנייה, ימאית, עם שׂער שלג לבן ארוך, וסוכרייה במקום אף, כי לאף אחד מאִתנו לא נשארו גזרים.
השיר המצוטט בסיפור הוא ''שוב החורף חורש את הים'' של נתן יונתן. הציטוטים לקוחים מתוך: שירים בכסות הערב / נתן יונתן (הוצאת משכל, 2004)
חלק ראשון
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
איזה יופי של סיפור! (חדש)
יוסי יום ראשון, 27/05/2012, שעה 12:53
עשיתם לי את הבוקר, תודה.
|
|
|
|
|
נפלא (חדש)
ברק שגיא יום שני, 28/05/2012, שעה 19:44
זו הפעם השנייה שקראתי ונהנתי מאד. סיפור נוגע ומרתק- כל הכבוד.
בהצלחה!!!
|
|
|
|
|
מרתק (חדש)
ליאור יום שלישי, 19/06/2012, שעה 15:16
סוחף ומעניין. כיף לדעת שיש כותבים מוכשרים בתחום המד''ב בארץ.
|
|
|
|
|
נהדר (חדש)
שחר יום שישי, 26/10/2012, שעה 20:54
נוגע, מרתק.
|
|
|
|
|
מרתק! (חדש)
דרצ'י יום חמישי, 22/11/2012, שעה 0:04
מאוד אהבתי את הסיפור, ואת כל בניית העולם. ממש נהניתי.
מזל שיש סמארטפון. קשה לקרוא כל-כך הרבה מהמחשב.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
