עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 8
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
חורף בקאסטור
סיפורים / רותם ברוכין
יום שישי, 25/05/2012, שעה 23:35
סיפור מתוך ''היֹה יהיה'' 2011
|
|
מסיבות טכניות, הסיפור מועלה בשני חלקים. קישור לחלק השני בסוף החלק זה.
''תראה!''
הרמתי את עיניי משיעורי הבית ועקבתי אחרי אצבעו המושטת של עידו, שהצביעה אל החלון. פתיתים ורודים צנחו אט-אט אל האדמה, נופלים על משטח הנחיתה ועל הרחפות, מתמוססים על צלע ההר, נצמדים אל שמשת החלון. חלק מהפתיתים התערבלו זה סביב זה בריקוד אטי, כמו צמה נקלעת באצבעות בלתי נראות, עד שצנחו לקרקע. תוך דקות הייתה האדמה כולה מכוסה במעטה סמיך וקפוא.
''שלג,'' אמר עידו, עיניו מרותקות אל החלון.
משכתי בכתפיי, אבל למרות זאת הורדתי את המחברת שלי כדי להביט בשלג הראשון. המחברת של עידו הייתה סגורה כבר מזמן. הוא התקרב אל החלון, התיישב על המיטה ובהה החוצה, מוקסם. ''זה ככה כל חורף?''
''כן. כדאי שנמשיך לעשות שיעורים.''
עידו קימט את מצחו. ''ליאור, השלג הזה ורוד.''
הנהנתי. ''זה המינרל. הבורגונדיניום.''
עידו בהה שניות ארוכות, ולבסוף העווה את פניו. ''זה כזה הומואי.''
חייכתי בעל כורחי. ''זה תמיד ככה. אתה פשוט בא רק בקיץ.''
''אין מצב למלחמת שלג עם כדורים ורודים,'' המשיך עידו. ''זה ייראה כמו איזה מסיבת פיג'מות של בנות.''
אמא נהגה לזרוק עליי כדורי שלג ורודים. היא הייתה קלעית מעולה, והייתי הרבה מתחת לרמה שלה, וגם הייתי קטן. אבא היה מקפיד שלא אצא אִתה החוצה בבגדים לבנים, שהצבע לא ירד מהם אחר כך בכביסה. הוא לא אהב מלחמות שלג.
הגרון שלי צרב. ''יש לנו שיעורים,'' הזכרתי לו. ''ואחר כך אני הולך למנהרות.''
''אל תהיה כזה,'' קולו של עידו נעשה מפונק. ''זה השלג הראשון שלי כאן. תעשה לי סיבוב.''
''סיבוב?''
''כן. תראה לי איפה עושים חליקות על ההר, מי זורם למלחמת שלג, כאלה. אתה יודע, בארץ היה לנו קטע כזה שמישהו היה מתחבא מאחורי איש שלג והיינו מחביאים את הראש בפנים ומחכים שהבנות יצאו ו...'' הוא החל לצחוק ללא שליטה ולא סיים את המשפט.
''נשמע קר,'' אמרתי ללא עניין רב, ופתחתי שוב את המחברת. הגרון שלי לא חדל לצרוב.
''קפוא. אבל זה היה שווה איך שהן היו בורחות וצורחות.'' עידו בחן את אוסף האבנים הלבנות שלי. הוא הרים אחת והחל לזרוק אותה מעלה ומטה באוויר. זה הכעיס אותי. התעלמתי. הצריבה התגברה.
''בכל מקרה, אסור לי לצאת החוצה כשהמעלות יורדות מתחת לאפס.'' הקלדתי כמה אותיות במחברת, ואז אחז בי רעד, שעלה ממעמקי החזה והפך לצריבה בגרון, חד ושורף ומתמשך, עד שהשתעלתי אותו החוצה, גופי מיטלטל בכוח עם כל שיעול. המחברת נפלה מידיי.
''אוי, ליאור, תפסיק עם ההצגות,'' לא יכולתי להביט בעידו, אבל כמעט שמעתי אותו מגלגל את עיניו. ואז שמעתי, שמעתי באמת, את הנשיפה החדה כשהבין מה מתרחש. הוא זינק לצדי, תופס את כוס המים בידו האחת ואת המשאף בידו השנייה. חשתי את המשאף מוצמד בכוח לפי. עידו לחץ, ורסס קר ניתז לגרוני, אבל רק חלק מהאוויר הגיע אִתו. הוא לחץ שוב.
הלחץ השתחרר סוף-סוף ושוב הצלחתי לנשום. טעמתי את טעמו של המינרל בפי – מלוח, כמו הגביש ממנו הפיקו אותו, ורטוב. ליקקתי טיפות ורודות מקצה המשאף.
''חרא, בן אדם,'' עידו אמר וניגב את מצחו, המיוזע לפתע. תמיד הערכתי את היכולת שלו לסכם את המצב. ''כאילו, רק חשבתי – שאנ'לא בדיוק יודע איפה המנהרות...''
''יש לחצן על הקיר,'' הצבעתי. ''אתה לוחץ ורחפת חירום באה לקחת אותי.''
עידו הביט בלחצן ארוכות והנהן, וידעתי שהוא לא ישכח את המידע החדש. ''תגיד, הם תמיד... מספיקים? לפני שאתה... אתה יודע?''
''הם לא חייבים. אם השתמשת במשאף בקביעות, עד שעה-שעתיים אחרי המעבר זה גם בסדר.''
''אתה לא רציני.''
''רציני לגמרי. אני יכול להסביר לך את התהליך אם זה מעניין אותך. אמא שלי חקרה במשך שנים –''
עידו פיהק פיהוק מודגש וקולני. הזעפתי פנים ופתחתי שוב את המחברת. עידו הסתובב שוב אל החלון.
''זה די מדהים, האמת. אני שמח שבאתי לכאן בחורף.''
''גם אני,'' אמרתי.
''אז מה, נצא?''
מצמצתי אליו. הוא חייך אליי, עיניו מבריקות, מדושן עונג כאילו לא חוויתי כרגע התקף ממש מול עיניו. ''אמרתי לך, אני לא –''
''ליאור!'' הוא גלגל את עיניו. ''מה אם זה השלג האחרון שלך?''
''זה לא השלג האחרון שלי.''
''אתה יודע למה אני מתכוון. הפעם האחרונה שאתה יכול לבנות אנשי שלג, או לזרוק כדורי שלג, או להשאיר טביעות רגליים בשלג...''
''אני לא זורק כדורי שלג.'' משכתי בכתפיי, ''וזו חשיבה מאוד ארצית.''
הוא שילב את ידיו על חזהו. ''הבנתי. אז חשיבה קאסטורית זה אומר שאת הפעם האחרונה שאתה יכול לגעת בשלג לפני שתתפגר, אתה צריך לבלות בלהכין שיעורי בית.''
''אנחנו לא משתמשים במילים האלו כאן.'' רציתי להזעיף כלפיו את פניי כפי שהוא עשה קודם, אבל רק כיווצתי את מצחי קלות. שיעורי הבית היו רק חלק משגרת החיים, אותה שגרה שבה אמשיך גם אחרי שאעבור את הסף. אבל עד כמה ששנאתי להודות בכך, עידו צדק. ככל הנראה לא יהיו לי עוד הזדמנויות לחוות מגע שלג אמִתי. ואף על פי שאבא – וכנראה גם אמא – היו חושבים שזה ילדותי מצדי לחשוב בצורה כזו, רציתי את זה. רציתי, לכל הפחות, לבנות איש שלג.
סבא ישב בכניסה למבואה, ערפילי מעט, כפי שהיה כשהיה שקוע במחשבות ולא נאחז בדמותו. הוא בהה בצלע ההר שבחוץ, ותהיתי, כפי שתהיתי לעתים קרובות, אם הוא רואה אותם בצורה שונה מהמקום בו הוא נמצא.
''הוא ייתן לנו לצאת?'' לחש עידו, מכסה את פיו בידו.
''אתה לא צריך ללחוש,'' הזכרתי לו. ''הוא לא שומע אותנו.''
''זה נראה כאילו הוא גם לא רואה אותנו. הם יכולים לישון בישיבה או משהו?''
''לא.'' ובמיוחד לא סבא, שגם כשנראה לגמרי שקוע במחשבות, עינו האחת תמיד הייתה פקוחה עליי. תנועה אחת אל ארון החליפות, והוא יתנער ממחשבותיו.
עידו עקב אחרי מבטי. ''ואם פשוט נלך וניקח משם חליפה? זה לא כאילו הוא יוכל לעצור אותנו, נכון?''
הייתי עושה דברים כאלו, כשהייתי קטן. רץ החוצה כנגד תחינותיהם של סבא וסבתא, שומע מוסיקה בקולי קולות ורואה טלוויזיה במקום להכין שיעורים. אבל הייתי קטן אז. עכשיו מה שעידו הציע נשמע לי כמעט לא מוסרי. ''הוא פשוט ירוץ ישר לקרוא לאבא.''
''זה עדיין ייתן לנו רבע שעה בחוץ. אולי יותר.''
סבא הסתכל בנו עכשיו. עידו העווה את פניו וכיסה שוב את פיו בידו, הדבר הכי פחות מנומס שמישהו היה יכול לעשות מול אחד מהשקטים. המקבילה החברתית של שני אנשים שמדברים ליד אדם שלישי בשפה זרה לו בכוונה, כדי שלא יבין. ''נו, ליאור, יאללה. בוא נלך.'' הוא לחש שוב, ללא צורך.
סבא החווה על עידו וסימן בידיו כמה מילים לא יפות, כאלו שאם אבא היה יודע שידעתי, היה שוטף לי את הפה בסבון, וגם את הידיים, ליתר ביטחון. חייכתי. כן. אבל הוא מכדור הארץ, סימנתי. והוא אף פעם לא ראה שלג ורוד.
כל מי שגדל על כדור הארץ לא ראה, אמר סבא.
''מה הוא אומר?'' שאל עידו בקוצר רוח, ולא הסתיר את פיו הפעם.
מה אני אומר על מה? שאל סבא, אך מהניצוץ בעיניו ידעתי שכבר ניחש. בבקשה, אמרתי. רק שעה.
סיימת את השיעורים?
אני אסיים אותם אחר כך, אני מבטיח.
סבא הביט בשלג בחוץ, ואז בעידו, שעטה את הבעת הכלבלב המתחנן הטובה ביותר שלו, ואז בי. חצי שעה, אמר. עם חליפות מגן וכפפות, ותישארו בטווח ראייה. ואחר כך אתה מסיים את כל השיעורים.
חייכתי. סבתא פשוט הייתה אומרת לא, חד וחלק. גם אבא. הקור מזיק, אתה לא חזק מספיק, כל אותם תירוצים שהם השתמשו בהם כדי למנוע ממני לעשות את רוב הדברים שרציתי. ''מזלנו שאבא במנהרות וסבתא לא כאן,'' אמרתי לליאור כשמיהרנו אל ארון החליפות.
''איפה היא?'' ליאור רכס את החליפה שלו באטיות, לא מתורגל.
משכתי בכתפיי. ''בוא נקווה לא לגלות בחצי שעה הקרובה.''
''יש הרבה חסרונות לקטע הזה אצלכם, שתמיד יש את מי לשאול. אצלנו כשיורד שלג וההורים לא בבית אף אחד לא שואל שאלות. פשוט רצים החוצה.''
סגרתי את הכפפות על ידיי, והן התכווצו והתאימו עצמן לאצבעותיי. ''מעניין איך זה אצלכם. ראיתי שלג לבן רק בתמונות.''
''פחות הומואי. אולי תבוא לבקר בחורף הבא?'' עידו משך את הכפפות על ידיו, ואז קלט מה אמר, הרים את עיניו והחוויר. ''סליחה. לא חשבתי.''
''זה בסדר,'' משכתי בכתפיי. ''אולי מתישהו ימצאו דרך לעשות גם את זה.''
''חרא, בן אדם,'' אמר עידו שוב, תמציתי כתמיד.
''זה בסדר,'' אמרתי שוב, ומשכתי בידית. דלת הכניסה נפתחה באטיות. עידו זינק אל תוך השלג, חופן אותו בשתי ידיים. ''ואו. זה לא קר כמו בארץ.''
''שלג קופא באפס מעלות,'' אמרתי בלי להביט בו.
''אולי שלג הומואי לא.''
מיקה, הבת של השכנים, כבר התענגה על השכבה הוורדרדה שהצטברה על משטח הנחיתה, מדשדשת באטיות במגפיים אדומים קטנים, ושוקעת בכל פעם עד ברכיה בשלג. עידו עקב אחרי מבטי.
''חשבתי שאתם היחידים כאן באזור.''
''היינו. הם עברו בשנה שעברה.''
''ומה? אתה לא אוהב ילדים?''
''למה?''
''כי הגבה שלך עושה את הקטע המפחיד שאתה עושה כשאתה לא אוהב משהו.''
הכרחתי את השרירים בפניי להתרפות. ''אני אוהב ילדים. אני לא מת עליה. היא חטטנית.''
מיקה הבחינה בנו מצדו השני של המשטח ונופפה אלינו. גם הכפפות שלה היו אדומות. ''אם נתעלם ממנה היא לא תבוא לכאן,'' אמרתי לעידו, והפניתי את גבי אל הילדה. השלג היה נוצץ וקר. התכופפתי ואספתי אותו בידיי. עידו ניסה לגרור אותי למלחמת שלג, אבל התעייף מכך במהרה ועזר לי במקום לבנות את איש השלג שלי. ''היי,'' הוא קרא לאחר כעשר דקות של עבודה. ''אל תעתיקי, ילדה!''
''אני לא מעתיקה,'' קראה מיקה מצדו השני של המגרש. ''אני רציתי לבנות איש שלג עוד לפני שיצאתם.''
''כן? עם כובע משולש?''?״ צעק עידו בחזרה. מיקה חרצה אליו לשון והמשיכה בעבודתה.
''פשוט תתעלם ממנה,'' אמרתי, למוד קרבות. גם בשנה שעברה העתיקה מיקה את איש השלג שלי בכל פעם בה יצאתי החוצה לשלג. אם ראתה שזה מעצבן אותי, עשתה זאת לעתים קרובות יותר – במיוחד כשאסור היה לי לצאת.
עידו העמיס שלג באזור הראש. ''זה בסדר, היא חמודה. אני סתם אוהב לעצבן ילדים.''
יישרתי את הקצוות. ''היא לא חמודה.''
''למה אנחנו בעצם בונים איש שלג עם כובע משולש?'' עידו שאל. ''זה קטע קאסטורי כזה?''
מצמצתי. ''לא ממש. זאת אומרת... זה סתם.'' התכופפתי כדי שלא יביט בעיניי.
''ממש. מה...''
קול הרחפת הנוחתת בלע את מילותיו של עידו. הוא הביט מעלה, מרפה אינסטינקטיבית מכדור שלג נוסף שעמד להשליך עליי. רוח ופתיתי שלג קלים פרעו את שׂערנו סביב המשקפות, ולא יותר מכך. אבא ידע להנחית רחפת. מיקה, כמובן, צווחה ומיהרה לברוח לעבר ביתה.
דלת הנהג נפתחה ואבא הושיט יד ארוכה לפרוע את שׂערי. ״ליאורי, עידו. מה אתם עושים בחוץ?''
''משחקים בשלג,'' אמר עידו.
אבא נד בראשו. ''לליאור אסור לשחק בשלג.''
''לא היה חוק כזה בשנה שעברה,'' מלמלתי.
אבא קלט במבטו את איש השלג שלנו, וראיתי את עיניו משתהות על הכובע המשולש. ''תיכנסו פנימה, ילדים.''
נאנחתי ופניתי אל הדלת, אבל עידו התייצב מול אבא. ''סבא של ליאור אמר חצי שעה,'' הוא אמר. ''עברו רק עשרים דקות.''
אבא חייך אליו, אבל עיניו היו קשות. ''עידו, בפעם הקודמת שבאת הנה ליאור היה במצב יותר טוב. אנחנו מנסים למנוע ממנו מצבים עם סיכון גבוה.''
''מה מסוכן בלשחק בשלג?''
''לא חשוב, עידו,'' אמרתי. ''בוא ניכנס.''
''בכדור הארץ גם אנשים שיש להם את המחלה משחקים בשלג כל הזמן,'' עידו שילב את ידיו.
''בכדור הארץ לא עוברים הלאה,'' אמר אבא, וכעת גם קולו היה קשה. ''אני מניח שיש פחות מה להפסיד.''
''וגם יש רופאים יותר טובים,'' אמר עידו. ''די מתבקש, האמת. בקאסטור יש שלושה מיליון אנשים, בכדור הארץ יש תשעה מיליארד.''
''זה לא מעיד על רופאים טובים יותר, רק על יותר רופאים,'' אמר אבא. ''פנימה, עידו, או שאני אתקשר לאמא שלך.''
תפסתי את זרועו של עידו וגררתי אותו אחרי מבלי לחכות שימשיך להתווכח. אמא שלו, דודה שלי, נתנה לו לטוס לקאסטור בחופשות הקיץ רק תחת שבועה חמורה ש״יתנהג יפה. בקיץ שעבר היא לא נתנה לו לבוא כי הוא הרס את הרחפת המשפחתית. כעת נתנה לו לבוא באופן חריג בחופשת החורף, כי אף אחד לא היה יכול להבטיח שעדיין אהיה בחיים הראשונים שלי בקיץ הבא. אמא של עידו הייתה שבויה בתפיסת המוות המיושנת בדיוק כמוהו, אבל לא התלוננתי.
עידו עצר, והכריח גם אותי לעצור. לא הייתי חזק מספיק כדי לגרור אותו בלי שיתוף פעולה. הוא הביט באבא, ולרגע נראה היה שהוא מתכוון להמשיך להתווכח. אבל אז יציבתו רפתה והוא נאנח. ''אתה יודע, אמא שלי הבריאה מהמחלה,'' אמר לבסוף, ואז פנה אל הבית בלי מילה נוספת. מיהרתי אחריו, מתרכז בנשימות עמוקות, והעזתי להעיף מבט אחורה אל אבא. הוא הביט בנו, קפוא, עד שהגענו לדלת הכניסה, ואז סגר את דלת הרחפת ולקח אותה אל החצר האחורית. כשהתרחק, מיקה נעצה בו מבט מצדה השני של החצר.
''אני מצטער,'' אמר עידו וכיסה שוב על פיו בנוכחות סבא. ''זה היה די מגעיל לומר. אני, אה, לא חשבתי. על אמא שלך, זאת אומרת.''
''זה בסדר,'' אמרתי, אבל המילים נשמעו לי מעושות. פשטתי את החליפה, מסתיר ממנו את פניי.
אמא לימדה אותי לבנות איש שלג עם ראש משולש. זה היה הזיכרון הראשון שלי. דמותה התמירה, מטלטלת אותי מוקדם בבוקר כשהשלג הראשון צנח, צוחקת. הוורוד-ורוד הזה, שכיסה את כל המשטח. מלחמת השלג שניהלנו עד ששנינו צנחנו מעייפות. הצורות שיצרנו בשלג בשכיבה, מקררים את הגוף העייף. ואיש השלג שלנו, הראשון מִני רבים שבנינו, באותו חורף ובחורפים שאחריו. היא הייתה מניפה אותי כדי שאוכל להניח אבן אדומה בכל אחד מחורי העיניים שיצרה.
איש השלג שנחרת בזיכרוני היה איש השלג נטול האף. נגמרו לנו הגזרים שבדרך כלל שימשו אותנו כאפים. אמא חיפשה בכל המגרות ביחידת ההקפאה, אבל עבר יותר מדי זמן מאז שהיא או אבא הלכו לשוק. היו, כמובן, הגזרים שהמשכפל יכול היה לספק לנו, בדיוק כפי שסיפק כל דבר אחר, אבל אנחנו כבר ידענו שבהגדרות שלו הגזרים האופטימליים מחושבים כמתוקים, מזינים ובעיקר קטנים. הם לא התאימו לאף של איש שלג.
ניסינו להשתמש במלפפון, ואז בבננה, אבל שניהם נפלו, מה שהצחיק אותי מאוד. אמא הזעיפה פנים – הצגה, ידעתי, כיוון שגבותיה לא התכווצו כפי שקרה כשכעסה באמת. היא נופפה באצבעה מול פניי, ואז אספה שלג מלוא האצבעות, הידקה אותו לאף משולש קטן שהצמידה לפניו של איש השלג. האף נפל בחזרה לשלג, ואני צחקתי כל כך חזק שנפלתי גם אני. כשקמתי שוב, גמיש וזריז כדרכם של ילדים, כאילו לא נפלתי מעולם, אמא חיכתה לי עם שארית השלג, והדביקה אותו לאפי. למרות הקור, זה רק גרם לי לצחוק חזק יותר.
אמא חייכה. ''אתה רוצה לשים את השלג לכובע?''
הנהנתי, ואספתי שלג בין ידיי, הרבה ככל שהכפפות הקטנות שלי הצליחו לאחוז. אמא אחזה במותניי והניפה אותי, חזקה כמו אבא, כדי שאוכל להנחית ברוב רושם את השלג על ראשו של האיש שבנינו. לאחר מכן, הורידה אותי למטה והחלה לעצב את הכובע המשולש. עיטרתי את גופו התחתון של איש השלג בזמן שעבדה, מוסיף שלג בשביל ליצור צורה של נעליים מקדימה. לפחות, חשבתי שמדובר בנעליים. כשהתבגרתי הבנתי שערמות השלג חסרות הצורה שיצרתי הזכירו חבילת ג'לי רוטטת במקרה הטוב. אמא זמזמה שיר שלא ידעתי את מילותיו.
''למה אנחנו עושים כובע לאיש שלג, אמא?''
''כי זה סבא שלך.'' אמא החוותה על האיש.
''סבא?'' מצמצתי, מרים את עיניי להביט בה.
אמא הנהנה. ''הוא תמיד חבש כובע כזה. כמו של ימאים. אתה יודע, אנשים ששטים בים.''
''סבא שיחק אִתי היום בבוקר,'' אמרתי. ''הוא לא היה עם כובע כזה.''
אמא התכופפה כדי לעזור לי עם הנעליים, ויישרה אותן בידיה המיומנות, מעצבת אותן, צרה צורה. ''לא סבא הזה. הסבא השני שלך.''
''יש לי סבא שני?''
''היה לך, ליאורי. אבא של אמא. הוא נפטר לפני הרבה זמן, על כדור הארץ.''
עצרתי, מוקסם, כדור שלג קפוא נשכח בתוך הכפפה שלי. נפטר. למילה היה ריח חזק של משהו קסום, שונה, אולי אפילו אסור. ''מה זה נפטר, אמא?''
''נפטר זה... מת. מת מזקנה.'' ומכיוון שהייתי ילד קטן, בן פחות משש, לא הרגשתי כמעט את ההיסוס בקולה של אמא. היא לא הביטה בי כעת.
''אבל גם סבא שפה נפטר, אמא. וגם סבתא. והם עדיין משחקים אִתי.''
''כי הם נפטרו כאן בקאסטור, חמוד שלי.'' אמא התוותה באצבעותיה צורות בשלג, עיניה מושפלות. ''ואז הם לא באמת נפטרו, אתה מבין? הם עברו לחיים השניים. אתה זוכר איך קוראים לזה כשעוברים לחיים השניים?''
''להמשיך הלאה,'' אמרתי מיד. אבא ואמא לימדו אותי את זה מזמן. ''וסבא השני, הוא לא היה יכול להמשיך הלאה?''
''לא, ליאורי. אפשר להמשיך הלאה רק בקאסטור. סבא השני שלך וסבתא השנייה שלך... הם היו בכדור הארץ. לא יכולנו להביא אותם לכאן.'' אמא בהתה באוויר, מעבר לי, כאילו לא ראתה אותי. עיניה היו לחות, ואפה החל להאדים. אז חשבתי שזה בגלל השלג. ''הם היו זקנים מאוד והם לא רצו לטוס.''
הרהרתי בכך לרגע, ופרשתי את אצבעותיי, מניח לכדור השלג ליפול. הכפפה, שהייתה עגולה והצמידה את אצבעותיי זו לזו, התגבשה מחדש בתגובה לתנועתיי, והניחה לאצבעות לנוע בחופשיות כשהיא נאטמת חזרה סביבן. נעצתי אצבע בשלג, עוקב אחרי התעלה הקטנה שחפרה אצבעה של אמא. ''סבא הראשון וסבתא הראשונה, הם היו אמא ואבא של אבא, נכון?'' אמא הנהנה. ''אז סבא השני וסבתא השנייה, הם היו אמא ואבא שלך?'' עוד הנהון. ''אם הם לא עברו הלאה, מתי כן נוכל לפגוש אותם? אני רוצה לשחק גם אִתם.''
''הם לא בחיים, ליאורי...'' אמא נאבקה, מנסה להסביר לי משהו שלא נאלצה להסביר לי מעולם. ''אי-אפשר לדעת מתי נוכל לפגוש אותם. אולי יום אחד ניפגש... ואולי אף פעם.''
''אף פעם?''
שנים מאוחר יותר אלמד על המנהרות, על קיום החיים השניים, על השקטים, על הפלא והנס של קאסטור. אבל אז, הייתי רק ילד קטן שהבין שהוא איבד מישהו שמעולם לא היה לו. מחשבה בלתי נתפסת בקאסטור. התחלתי לבכות.
ואמא, חמה וטובה ורכה, הניחה את זרועותיה סביבי וחיבקה אותי, והעבירה את אצבעותיה בשׂערי, ולמרות שהן היו קרות לא היה אכפת לי. היא זמזמה את השיר שלה עד שנרגעתי.
''אבל אנחנו, אני ואבא, אנחנו נעבור הלאה. אנחנו נמשיך לחיים השניים,'' היא אמרה.
''אני לא רוצה שתעברו הלאה,'' מיררתי בבכי.
אמא צחקה, וצחוקה, צלול ושוטף ובריא – כל כך בריא, אז – גרם לי להרגיש מעט יותר טוב. היא הוציאה מכיסה סוכרייה, אחת מסוכריות הפירות שתמיד היו אצלה, וקילפה אותה עבורי.
''זה יהיה עוד הרבה שנים, ליאורי, עוד הרבה מאוד שנים. אני ואבא לא הולכים לשום מקום. וגם אחר כך נישאר אִתך. אנחנו נהיה אִתך תמיד.''
לקחתי את הסוכרייה והישרתי את מבטי אליה. ''אז למה לא נשארת כמו שהבטחת?''
אמא בהתה בי, עיניה קפואות, מזוגגות, ולא אמרה דבר, לא נעה. לרגע נבהלתי. ואז הבחנתי שגם השלג עמד באוויר מבלי לצנוח, מבריק וחסר תנועה. התוכנה נתקעה.
נאנחתי. הזיכרון היה שלם. אני הייתי זה שסטיתי ממנו. קובץ האישיות שאמא סרקה לא היה מושלם, ולמרות שיכולתי לפעמים לסטות מהזיכרונות מעט ולדבר על דברים אחרים, רוב הזמן אמא לא ידעה לענות על שאלות בלתי צפויות ולא ברורות, כמו זו. אמא של אז לא הבינה שהיא עומדת למות. לא ידעה שתוך כמה שנים יגלו אצלה את המחלה, ועוד באותה שנה גם אצלי. לא ידעה שבייאושה לסיים את המחקר שנועד לאפשר לשקטים לגעת, למשש, לחבק, היא תעזוב את קאסטור בדיוק כשגופה יבגוד בה. לא ידעה שהיא תפר את הבטחתה.
גיששתי בעיוורון עד שמצאתי את מתג הכיבוי. לרגע, הכול הפך שחור. ואז הקסדה נפתחה ונחלצתי ממנה.
אבא חיכה לי, עומד מול הדלת. קפאתי כשראיתי אותו. האם ראה שבכיתי? הוא הפגין חוסר רצון בולט כשביקשתי ממנו את קובץ האישיות של אמא לפני כמה שנים. אמר לי שהוא פוחד שאתמכר לו, שאלך לאיבוד בזיכרונות הישנים, באפשרות לעצב לעצמי זיכרונות חדשים, מוגבלים עד כמה שאפשרה הטכנולוגיה. הבטחתי לו שלא אגזים.
''אה, יופי, יצאת. לא רציתי להפריע. עידו אמר לי שאתה כאן.'' אבא חייך וטפח על כתפי באופן מגושם. הוא בהחלט ראה שבכיתי. אבל לעת עתה החליט שלא להתייחס לכך. ''אתה עדיין רוצה לנסוע למנהרות?''
עידו הביט סביבו מוקסם כשהרחפת האטה לקראת הנחיתה. המנהרות היו גבוהות, רחבות ועצומות, ומתחתנו חלפו קרונות ורחפות קטנות דומות לשלנו. המנהרה הראשית דמתה מעט לכוורת או לתל נמלים, המולה עסוקה ויצרנית, שהמרכז שלה היה אבא, תמיד אבא, ופעם גם אמא. אהבתי את הכול במנהרות – את תאי המעבר, הזקנים הנחמדים שהתכוננו למעבר שלהם, הטכנאים והמדענים המתרוצצים בריכוז רב, האבנים, מיליוני אבנים אדומות, והקירות האדומים שלפעמים נדמה היה שהם פועמים. האורות הרכים שהוצמדו אליהם גרמו למקום כולו להיראות מרשים אף יותר, כשהתרגלת לתאורה האדומה. ''כמו קן של אדומי חזה שבלעו גחליליות,'' נהגה אמא לומר, ואני הייתי שואל מה הם אדומי חזה, והיא הייתה צוחקת.
הרחפת עצרה ונפתחה, ועידו קפץ החוצה. אבא ירד אחריו, ומיד הקיפו אותו עשרות טכנאים ואנשי מעבדה, ידיהם מלאות מסמכים לחתימה, קלסרים ומכשירים שלא הכרתי. ידעתי שייקח לו כחצי שעה לסדר אותם על פי חשיבות, להיפטר מהדברים הדחופים ולדחות למאוחר יותר את הדברים הדחופים פחות. נצטרך לחכות לו לפני שנעלה על הקרון.
הלכתי אל עידו, שמישש את דפנות המנהרה האדומים. הוא עקר אבן מהאדמה הרכה, ובחן אותה, מוקסם מהגוון האדום . ''איזה מגניב.''
''באיזה צבע המנהרות על כדור הארץ?''
''לא יודע. חום, שחור, ירוק אם יש צמחים ומים. כל האבנים כאן אדומות? לא, רגע, מה עם הלבנות בחדר שלך?''
''האוסף שלי. אבנים לבנות הן די נדירות כאן. אפשר למצוא אותן, אם מחפשים טוב... אמא שלי ואני היינו אוספים אותן כשהיינו הולכים לתאי המעבר ברגל.'' זה היה המשחק שלנו במנהרות, התירוץ ללכת בדרך האטית למערת השקטים, כשהיא עוד נקראה מעבדת החיים השניים.
''חבל שלא אמרת, הייתי מביא לך מכדור הארץ חמישים אלף כאלו. כל האבנים שם לבנות.'' עידו המשיך לבחון את האבן האדומה, אך במהרה נעשה משועמם. ''אז אפשר ללכת ברגל?''
נדתי בראשי. ''זה רחוק. אבא מעדיף שנחכה לקרון.''
הוא החווה לעבר אבא, שעדיין היה מוקף כמעט באותו מספר של אנשים, וגיחך. ''לא נראה לי שאבא שלך עולה על הקרון בקרוב.''
היססתי שוב. מזמן לא הלכתי ברגל במנהרות. ידעתי שאבא לא יאהב את הרעיון, אבל הייתי אמור להיות חזק מספיק בשביל זה, והמחשבה לחזור אחרי זמן רב כל כך לשבילים הישנים שאני ואמא חקרנו כבר מצאה חן בעיני.
''נו,'' עידו לחץ. ''תעשה לי סיבוב! איפה הסרקופגים?''
''תאי מעבר,'' תיקנתי. הבטתי לעבר פנים המערות. ''אני יכול להראות לך אותם. אבל נצטרך להיות מאוד בשקט ולא להפריע.''
''אני אהיה כל כך שקט שיחשבו שאני אחד מהם,'' הבטיח עידו, משולהב.
גלגלתי את עיניי, אבל לא יכולתי להימנע מלחייך. ''בסדר. בוא נלך.''
סבא הופיע מולנו, חסם את דרכנו, ועידו כמעט הלך דרכו אבל בלם את עצמו ברגע האחרון. חשתי שלא היה זה בגלל שידע כמה זה לא מנומס, אלא סתם מהבהלה הארצית לחלוף דרך משהו שעדיין נחשב בעיניו ''רוח רפאים''. סבא הצביע בחזרה אל אבא בפנים חתומות.
''אוי, סבא של ליאור, בחייך, זה רק המנהרות,'' אמר עידו. ''כאילו, גם אם הוא יתפגר, הם יגיעו אליו תוך שלוש וחצי שניות...''
סבא קימט את מצחו וסימן בידיו, מה זה להתפגר?
צחקתי, ושניהם הביטו בי בחוסר הבנה. ''להתפגר זה... למות על כדור הארץ,'' הסברתי, מדבר בקול ולאט, כדי ששניהם יוכלו להבין. ''למות בלי להמשיך הלאה.''
איזו מילה ברברית, אמר סבא, והצביע שוב לעבר אבא. המשאף שלך.
נכון. הוא צריך להיות צמוד אליי. ''אני רק אביא את המשאף שלי,'' הסברתי לליאור ופניתי בחזרה אל הרחפת. מצפוני הציק לי מעט כשחלפתי על פני אבא שעדיין היה עסוק ולכן נכנסתי לרחפת ויצאתי ממנה בשקט רב.
סבא לא התרחק מאתנו כשהלכנו בדרך הארוכה סביב המערות. הוא הלך כמה מטרים מאחורינו, מביט, שומר. ''לפחות הוא לא גרוע כמו סבתא שלך,'' רטן עידו.
''הם פשוט דואגים, שניהם.''
''ממה? שתתפגר בכל רגע?'' לגלג עידו.
''כן, עידו, שאני אצטרך לעבור הלאה,'' אמרתי והידקתי את שפתיי. אמא בוודאי הייתה אומרת שלעידו יש את העדינות של יען בלב להקת פלמינגו. למה הוא התעקש להשתמש במילה הזו? סבא צדק. זה היה ברברי. ''אנחנו אחת המשפחות הכי קטנות בקאסטור, אתה יודע. מהצד של אמא רובכם חיים על כדור הארץ או במושבות, ומהצד של אבא זה רק סבא וסבתא. הם לא רוצים לאבד אותי.''
עידו שתק לרגע, והיה ברור שהבחין בשינוי בקולי. ''מצטער, בן אדם,'' אמר לבסוף. ''אני פשוט בהלם כמה בקלות אתם מקבלים את זה. בסדר, אז יש לכם דרך להמשיך הלאה –''
''לעבור הלאה.''
עידו נפנף בידו בחוסר סבלנות. ''–אבל אתה עדיין בן שתים-עשרה והולך למות.''
''כי זה לא...'' נאנחתי. איך להסביר לו משהו שהיה עבורי מובן מלידה? ''עוד מעט נגיע למערה הראשית ואתה תראה.''
הגענו למערות הגידולים. המנהרות הפכו צרות יותר, מסועפות, ומספר האנשים שחלפו על פנינו התמעט. פני השטח של קאסטור לא אפשרו גידולים רבים, והמערות המסתעפות סיפקו למתיישבים הראשונים לא רק מקום אטום לחיות בו, בטוחים מפני סופות חול, אבק וגשם, אלא גם סביבה לגידולים שהביאו אִתם מכדור הארץ. אף-על-פי שבשנים שחלפו מאז נבנו בתים רבים על פני השטח בקאסטור והחליפות הפכו שכיחות בכל הבתים, עדיין לא נמצא תחליף לגידול במנהרות. היכולת לשלוט בתנאי השטח ובאקלים הפכו את המקום לאידאלי לחקלאות, וכיום לא נדרשו יותר מכמה אנשים שינטרו את כל הגידולים בעזרת המכונות. עידו היה מוקסם מהרעיון, והתרוצץ ממערה למערה, מביט פעם בתירס ופעם בענבים, פעם בעגבניות ופעם בתפוחים, וטועם מכל הבא ליד.
''אני לא מאמין שלא הכרחתי אותך לקחת אותי הנה אף פעם.'' הוא עצר ליד אחת המנהרות. ''זה מעניין. מה מגדלים פה?''
התקרבתי אל הפתח החשוך מעט שלידו עמד עידו. ריח מלוח עלה מתוכו, ושום גידולים לא נראו בו בטווח ראייה, רק אפלולית. ''אני לא מכיר את המערה הזו.''
סבא בא לעמוד לידנו, וכמעט חשתי אותו נדרך. ''סבא?'' שאלתי בקול, כדי שגם עידו ישמע. ''אתה יודע מה יש שם?''
סבא נד בראשו לשלילה, אבל פניו היו קפואים. אני ועידו סובבנו את ראשינו בחזרה למנהרה. ''הוא כרגע שיקר לנו?'' שאל עידו, מוודא שפניו מופנים.
''אני לא יודע.'' זה לא התאים לסבא. וכעת הבחנתי במשהו אחר – על אדמת המנהרה הקרובה היו אבנים לבנות. עשרות מהן. ''כמו יונים בשדה פרגים,'' אמא בוודאי הייתה אומרת.
התחלתי להתקדם. סבא חסם את דרכי, מבוהל.
''מה, סבא? מה יש שם?'' שאלתי. סבא סימן בידיו במהירות.
''נו?'' עידו שאל.
''הוא אומר שזה אזור פתוח, לא מיושב. הוא לא רוצה שנלך לשם. יש שם יותר מדי חול לבן.''
''חשבתי שאתה אוהב אבנים לבנות.''
''לאסוף, כן, אבל להיות מוקף בהן זה לא בטוח לאנשים שעומדים לעבור הלאה,'' הסברתי. ''תאורטית אנחנו צריכים להיות מוקפים בבורגונדיום כל הזמן.''
''אבל אתה מוקף במינרל כל הזמן. ויש לך משאף, לא?'' עידו הביט בסקרנות אל פתח המנהרה, מנסה לראות מבעד לאפלולית.
הבטתי בפתח המנהרה. כל השנים שחלפתי על פניה כילד ומעולם לא נכנסתי פנימה. אמא בוודאי ידעה על המקום. היא הכירה את המנהרות כמו את כף ידה. עשרות אבנים לבנות. האוסף שלי נראה מטופש לפתע, מיותר לגמרי. אם הייתה לוקחת אותי לכאן פעם אחת במקום להתרוצץ אִתי על פני כל המערות, לא הייתי רוצה בכלל להמשיך לחפש. אולי היא ידעה זאת ולכן לא לקחה אותי לכאן.
סביר להניח שבכלל לא תצליחו להתקרב אל הים, סימן סבא.
''הים?'' שאלתי, קולי מתרומם מעט באופן לא רצוני.
''אפשר להגיע לים דרך המנהרות?'' שאל עידו.
אבל כבר התחלתי להתקדם. סבא נגרר בעקבותינו, מבוהל, נרגש משהייתי מצפה. הוא הלך לצדי וניסה למשוך את תשומת לבי, לסמן אליי, אבל התעלמתי ממנו. ידעתי שזה היה מאוד לא מנומס ואם סבתא תדע על כך אקבל שיעורי בית נוספים. אבל ידעתי מה הוא רוצה להגיד, והייתי חייב לראות את זה. החלקתי את ידיי על פני השטח המחוספסים של המנהרה. מרקמי האבן הלבנה, המחורצת, יצרו תבניות משולשות והזכירו לי את כובע איש השלג של אמא. למעשה, דברים רבים במערה הזו הזכירו לי את אמא: האבנים, התבניות, הריח, ודברים אחרים שלא ידעתי להגדיר אותם בדיוק.
סבא צדק. התקרבנו לים. הריח המלוח התגבר ורחש הגלים נשמע. האבנים האדומות הפכו ברובן לאבנים לבנות, ואחר כך לחול לבן שאדום הבליח בו מדי פעם. האפלולית במנהרה התבהרה ככל שהתקרבנו לפתחה, ומבעד לפתח – הים, שמעולם לא ראיתי מהזווית הזו, נצץ בשילובים מדהימים של סגול, אדום וכחול, כאילו מישהו ערבב את השמים ואת המינרל במכחול גדול.
''זה ממש יפה,'' אמר עידו בשקט. ''היית מאמין שיש לך משהו כזה כל כך קרוב לבית?''
''לא.'' הכרתי היטב את המנהרות. לא כמו אמא, אבל טוב יותר מאבא, או כך חשבתי. אבל הוא בוודאי ידע על המקום הזה. אמא בטוח ידעה עליו. היא בילתה שעות במנהרות ובמערות.
''אנחנו יכולים להתקרב?''
המקום היה נמוך וחם יותר מהבית שלנו. לא ירד כאן שלג. אולי אפילו לא גשם. אבל ליתר ביטחון הוצאתי את מסכת החמצן שלי. גם עידו הוציא את שלו. הוא רץ קדימה והושיט את ידו אל המים, מניח להם ללחך את עורו. החול הלבן סביבנו החל לגרום לי להרגשה לא נוחה – פסיכולוגית, מן הסתם, יותר מאשר פיזית. ובכל זאת כשעידו חזר, בוחן את המלח האדמדם שנדבק לעורו ממי הים, כבר התחלתי לחוש קוצר נשימה.
''אתה בסדר?''
''כן.'' הושטתי יד אל המשאף שלי. ''זה הכול בראש. אני לא רגיל לא לראות בורגונדיום מסביב.''
''אני מרגיש כמו בבית. זה היה יכול ממש להיות חוף על כדור הארץ. חוץ מהים.'' הוא פנה להביט שוב בגלים הסגולים הנעים אל החוף. ''קצת אדום מדי.''
הידקתי את המשאף אל פי ונשמתי.
דבר לא קרה. ניערתי את המשאף וניסיתי שוב.
כלום. המשאף היה ריק. אבל מילאתי אותו בעצמי כשיצאנו מהבית. ידיי החלו לרעוד שוב והצריבה המוכרת החלה לטפס בגרוני. זה לא היה פסיכולוגי. או לפחות, כבר לא. ניערתי את המשאף שוב, נואש, והוא נפל מידיי. עידו הסתובב. ''מה יש?''
''המשאף – ריק –'' נשנקתי, וראשי הסתחרר. היה לבן מסביב, כל כך לבן. כמו האגדות על המוות, אותו מוות סופי ומוחלט שחשנו בטוחים כל כך מפניו, שלמדנו להתגבר עליו, לעבור אותו. נאחזתי במבטי בגלי הים, מחפש את האדום, את המינרל הטוב בתוכם, כמעט מושיט יד... ואז החולשה גברה עליי, ושמעתי את עידו צורח את שמי. חול לבן-לבן הסתיר הכול מעיניי, וקולה הרך של אמא שר ברכות באוזניי, את השיר שזמזמה אז, בהדמיה, אבל עכשיו היו לו מילים, והתאמצתי לשמוע, להישאר ער, להקשיב. ''שוב החורף חורש את הים...''
כשהתעוררתי שכבתי בתוך אחד מתאי המעבר. הכרתי את המראה שלו, כיוון שנהגתי לזחול לתוכם ולהתחבא כילד, להעמיד פנים שאני אחד מהשקטים, שאני יכול להיעלם ולהופיע במקומות אחרים תוך שניות, ולחלוף דרך חפצים דוממים, כמו סבא וסבתא. אמא תפסה אותי עושה את זה פעם אחת, כמה חודשים לפני שגילו אצלי את המחלה. מעולם לא ראיתי אותה כועסת כל כך. מה אם התא היה נסגר, היא צעקה עליי. מה אם היית מתעורר בחוץ.
למרות ההתרגשות, למרות שהיה זה רגע שציפיתי לו בשנה האחרונה, חשתי אכזבה מסוימת, אפילו צער. מתּי, ואפילו לא הייתי בהכרה כדי לדעת שזה מגיע. המוות שלי חלף על פניי. סילקתי את הדמעות המטופשות מעיניי במצמוץ. ואז, לאט לאט, נעשיתי מודע לכך שכואב לי. ראשי פעם בכאב ואיבריי היו כבדים, לחיי צרבו וחשתי את הצמא בגרוני ואת השפשוף הקל של המרפק והזרוע במקום בו נפלתי על החול. וידעתי שאני חי. הכניסו אותי לכאן כאמצעי קיום חיים, לא לצורך העברה.
התא צפצף ונפתח. אבא הציץ בי. מעולם לא ראיתי אותו חיוור כל כך. ניסיתי לחייך אליו. הוא חייך בחזרה.
''מה קרה?''
אבא הושיט יד אל מצחי, וידו רעדה מעט. ''הייתה לך התקפה.''
נכון. החוף. החול הלבן. המשאף. ''מילאתי את המשאף...''
''כנראה שרק חשבת שמילאת,'' הוא נגע במצחי, בודק את החום, ואז בדק את הדופק, אף-על-פי שלוח הנתונים ליד התא מסר לו את כל המידע שרצה לדעת. ''הוא היה ריק.''
''אני... נפלתי...'' זיכרונות מעורפלים של חנק, צריבה, קולה של אמא.
''לעידו הייתה הרבה תושייה. הוא כנראה הציל את חייך.''
''מה הוא עשה?'' לחשתי, וגרוני כאב.
''הוא נתן לך כמה סטירות עד שהיית בערך בהכרה, ואז השקה אותך ממי הים.'' זה הסביר את הצריבה בלחיי. ''הוא ידע שאתה צריך את הבורגונדיניום, ובמים היה די ממנו כדי להחזיק אותך בחיים עד שהוא הצליח לרוץ החוצה ולמצוא מישהו במנהרות. הוא תפקד יפה מאוד.'' אבא הזעיף פנים. ''פרט לכך שהוא לא זכר איפה השאיר אותך. הוא חשב שזה היה קרוב לכניסה למערה וזה היה קרוב יותר לשפת המים, כמעט בתוך המים עצמם. כנראה הגאות בלבלה אותו. אבל מצאנו אותך מהר גם כך בעזרת הגלאים.''
''סבא לא היה יכול לקרוא לעזרה?''
אבא מצמץ. ''סבא היה אתכם?''
''כן. כל הזמן...'' לא. לקראת הסוף הוא לא היה שם, נכון. לא זכרתי את הרגע המדויק בו נעלם. האם כשהמרינו את פיו הלך להביא את האחרים? אבל אם היה הולך, היה מוצא אותם וקורא להם מהר בהרבה מעידו. ''איפה הוא עכשיו?''
''אני לא יודע,'' הבעה לא ברורה חלפה לרגע על פניו של אבא, ואז נעלמה. הוא חייך. ''אבל סבתא פה.''
אוי, לא. קיבתי שקעה, ושנייה אחר כך אבא פתח את המכסה קצת יותר ופניה הדואגים של סבתא הביטו בי מצדו השני של תא המעבר. הערפיליות של תווי פניה לא טשטשה את חומרתם. היא סימנה לאבא ללכת להביא לי כוס מים, מה שאמר שהיא לא התכוונה לתת לי לקום בדקות הקרובות. ידעתי שאני בצרות.
נזיפות בשפת הסימנים לא היו קלות יותר או זועמות פחות. הן פשוט לקחו יותר זמן. עידו חיכה לי על ראש הצוק, בעמדת ההמתנה. הוא נשען קדימה, צופה, מרותק. עקבתי אחר מבטו. בשדה האינסופי של תאי המעבר רחשה תנועה בלתי פוסקת, סביב התאים, ביניהם, בתוכם. עיניו של עידו היו נעוצות באיש לא מבוגר מאוד, אולי בשנות הארבעים לחייו, אולי צעיר יותר. הוא נתמך בשני טכנאים שעזרו לו לשכב באחד התאים. אישה ושני בנים קטנים, צעירים אף ממני, חיבקו אותו בכוח לפני שנשכב והחליפו כמה מילים שלא היה ניתן לשמוע מהמקום בו עמדנו. תמיד תהיתי מה אומרים. מה אומר אני לאבא ולסבא וסבתא. אחד הטכנאים סגר את מכסה התא. האורות נדלקו בזה אחר זה, מאירים את פני השטח של התא שלו. האם היה זה רגע מפחיד עבורו? האם יהיה זה רגע מפחיד עבורי, כשהתא ייסגר סוף-סוף באמת, והאורות יידלקו וגופי יישאר מאחור?
''אני לא חושב שכדאי שנעמוד כאן.''
''הממ?'' עידו לא הפנה את מבטו.
''זה די מורבידי.''
הוא הביט בי בגבות מורמות. ''מורבידי? אתה בכלל יודע את משמעות המילה, מר 'זה לא למות זה רק לעבור הלאה ואין שום סיבה לצאת לשלג רק כי עוד מעט אני לא אזכור מה זה לגעת בשלג'?''
חייכתי. ''בסדר, אז צדקת. אני שמח שיצאנו.''
''אתה שמח, ולי מתקצרים החיים בחצי.'' הוא הפנה אליי את פניו לרגע, וכעת ראיתי כמה חיוור היה. ''הייתי נועל אותך כבר מעכשיו באחד הסרקופגים האלה כדי להיות בטוח שתעבור את זה.'' הוא נשף אוויר בחדות. ''כמעט השתנתי במכנסיים מרוב פחד שם על החוף.''
''גם אני.'' הודיתי. ''תודה שהצלת אותי.''
''לא הייתי קורא לזה להציל.''
''אבא אומר שהפגנת הרבה תושייה.''
עידו צחק. ''רצתי במערות כשאני צווח ובוכה כמו ילדה קטנה. לקח להם רבע שעה בכלל להבין מה רציתי.''
צחקתי צחוק קצר, ועידו חייך. ''העיקר שהצלחת.''
הבטנו שוב למטה. תא המעבר של האיש שראינו הואר עד כדי לובן. עידו בהה בו מבלי למצמץ. אני ראיתי את התהליך כבר מאות פעמים, אולי אלפים. אמא נהגה לקחת אותי לכאן מאז גיל חמש. כבר ידעתי בדיוק מתי האור ידעך, מתי הצל הלבן ירחף מהסרקופג הסגור כלפי מעלה, מתי הוא יהפוך גשמי יותר, ברור יותר, מתי רגליו ייגעו ברצפה.
''אז הזקנה הענישה אותך?''
''לא. היא כעסה, אבל בעיקר דאגה. אני חושב שסבא יותר בצרות ממני. היא לא הבינה לאן הוא נעלם.''
''כן, במיוחד שהוא נראה כל כך לא מרוצה שנכנסנו לשם. יכול להיות שהפריע לו שלא היה מספיק מהבורגו... מהבוגרודי...'' הוא נאנח ונפנף בידיו, ''מהמינרל הזה, נו. הם קשורים אליו וכל זה, לא?''
''אולי...'' קימטתי את מצחי. עידו כבר הביט שוב בתא המעבר המואר.
''מה בדיוק קורה להם?'' עידו הפסיק אותי כשפתחתי את פי לענות. ''לא, עזוב. אני לא רוצה את כל ההסבר הטכני. אני יודע שזה משהו שקשור למינרל האדום שלכם ולסרקופגים, זה מספיק. אבל לאן הם הולכים?''
חשבתי כמה רגעים לפני שעניתי. עידו כבר ביקר בקאסטור כמה פעמים, והיינו בקשר במהלך השנים. אבל הוא ידע כל כך מעט על העולם שלי. ''המקום שבו הם נמצאים סוג של... חופף עם העולם שלנו. קשה להסביר, גם להם, אחרי שהם עוברים. הם יכולים לזוז ממקום למקום במחשבה, תוך רגע. הדברים מאוד דומים, החפצים דומים, רק שאין אפשרות לגעת. אין מזג אוויר. הם לא מזדקנים, לא חולים, לא נפצעים...''
''אבל הם יכולים להיות צעירים יותר אחרי שהם עוברים?'' שאל עידו. ''כאילו, אם הם מתו מזקנה?''
חייכתי ונדתי בראשי לשלילה. ''זה לא כמו באגדות של כדור הארץ על גן עדן.''
''הם יכולים להשתלט על מישהו בעולם שלנו?''
החנקתי דחף לצחוק. ''זה גם לא כמו בסרטי האימה של כדור הארץ.''
''אז אין לזה ממש חסרונות, וכולם עושים את זה,'' סיכם עידו. ''וכל הזמן יש עוד ועוד ועוד מהם. עוד מעט יהיו בקאסטור יותר מתים מחיים.''
''לא בהכרח. הם מפסיקים להופיע מתישהו. כשהם עייפים מהעולם שלנו וכשאין עוד מישהו שהם קשורים אליו. זה קרה עם כל מיני סבא-וסבתא-רבא של אנשים. הם הופיעו קצת פחות, ואז לאט-לאט הפסיקו.''
''אבל הם ממשיכים לחיות שם.''
''כן.''
''לנצח.''
''עד כמה שידוע לנו.''
עידו כבר לא הקשיב. הצל הלבן, הערפילי, התרומם מתוך תא המעבר וקיבל צורה. האיש הביט סביבו, מבוהל מעט למרות ההכנה שעבר, למרות הקלות בה החזיק את גופו, למרות שקומתו הייתה זקופה כעת ועל פניו לא ניכרה ארשת הכאב שליוותה אותם. הוא הלך מספר צעדים לבדו, בוטח, בריא. ואז ראה את משפחתו ופרש את זרועותיו בחיוך.
האישה ידעה שלא להיענות לאינסטינקט, אבל הילדים, למרות כל מה שבוודאי הסבירו להם, זעקו בשמחה ורצו קדימה. אחד מהם נעצר ממש ברגע האחרון. השני, הקטן יותר, רץ ישירות אל אביו, שפרש את זרועותיו לקלוט אותו. הילד עבר דרכו. הוא עצר והסתובב, וגם האב הסתובב, המום ואז עצוב מעט. הילד הגדול יותר התנשם, התנשמות שנשמעה דומה יותר ליפחה. הילד הקטן פרץ בבכי.
עידו התיק במאמץ את מבטו מהמשפחה והביט בי.
''זה תמיד קשה למשפחה,'' אמרתי, והכרחתי את ידיי להתרפות. ''במיוחד לילדים צעירים. קשה להבין את זה. אבל הם יתרגלו. הם קיבלו את אבא שלהם בחזרה.''
הוא הנהן, ונשם עמוק. ''הגוף שלו פשוט יישאר שם?''
''כן.''
''עד מתי?''
בלעתי רוק. ''עד שהמשפחה תלך הביתה. ואז יוציאו אותו ויקברו אותו.''
''אז זה רק סמלי.''
''כן.''
עידו הביט בתא המעבר. ''אם אני אבוא לבקר שוב בחורף הבא, אתה תהיה ככה. ותיראה אותו דבר.''
''כן.'' הקפדתי על תשובות קצרות, פשוטות. כך הסבירו לי. עידו עוד לא סיים להבין.
''ואז מה? אני אבנה איש שלג ואתה תסתכל עליי?'' הוא לכסן אליי את מבטו ואז השיב אותו לתא המעבר ולמשפחה הקטנה.
נדתי בראשי. ''הם עובדים עכשיו על המחקר של אמא. לתת לשקטים יכולת ללבוש צורה במציאות שלנו, להחזיק חפצים דוממים בידיים וכאלה.''
''הם לא עובדים על זה כבר כמה שנים?''
''כן.''
''והם התקדמו באיזושהי צורה?''
נאנחתי. ''אני חושב שהם בדרך להתחיל להבין את הגביש הראשון מתוך החמישים ושבעה של המחקר שלה.''
בכיו של הילד הצעיר יותר החל לשכוך. האב כרע על ברכיו לידו, מדבר אִתו בשפת הסימנים בתנועות אטיות, לא מתורגלות. הילד הביט בידיו ובשפתיו בריכוז, מתאמץ להבין. ידה של האם הייתה מונחת סביב כתפו, ידה האחרת סביב כתפו של הילד השני. לבסוף הילד הקטן נרגע. חיוכים אטיים, מהוססים, עצובים מעט, הופיעו על פני השלושה. רק הילד הגדול עמד מעט בצד, מביט באביו, מהוסס. האם משכה אותו מעט לפנים, והאב אמר גם לו מספר מילים. עידו נשען מעבר למעקה. ''היית צריך להיות על כדור הארץ.''
''מה זה היה עוזר?''
הוא הביט בי. ''אצל אמא שלי תפסו את המחלה בזמן. זה גנטי, אתה יודע.''
''הם גילו את המחלה באותו זמן אצלה ואצל אמא שלי. זה פשוט השפיע עליהן שונה.'' הייתי ילד קטן, בן שש, אבל זכרתי את שיחות הטלפון ההיסטריות באמצע הלילה, את שני הצדדים מנסים לשכנע זה את זה לעלות על הספינה הקרובה ולבוא.
''וגם אצלך זה קטלני. אז מי אמר שזה לא בגלל קאסטור?'' הוא החווה בידיו על המנהרות סביבנו.
לטשתי בו עיניים. ''כל רופא ברדיוס של אלפי קילומטרים.''
''הרופאים בכדור הארץ יותר טובים.''
''עידו, זה שטויות,'' התחלתי לאבד את הסבלנות. ''זה כמו שאבא אמר, פשוט יש שם יותר רופאים. זה ההבדל בין כוכב של שלושה מיליון אנשים לכוכב של תשעה מיליארד.''
עידו התנדנד על המעקה. ''זה הבדל גדול.''
''אתם קוברים את המתים שלכם ומתאבלים עליהם במקום לתת להם להמשיך הלאה. זה הבדל יותר גדול,'' אמרתי. אמא הייתה בדרך לכדור הארץ כשהמחלה הכריעה אותה. כילד נטרתי טינה על כך לכדור הארץ כולו, על חמשת האוקיינוסים, שבע היבשות ותשעה מיליארדי האנשים שבו. אני לא חושב שסלחתי באמת, גם כשגדלתי. ובכל זאת, לי, בניגוד לאנשי כדור הארץ, היה את סבא וסבתא. לא יכולתי לתאר לעצמי מה זה לאבד גם אותם. האבדן של אמא היה נורא דיו.
עידו הביט שוב בשדה תאי המעבר. ''אתה יודע כבר מה יהיה שלך?''
''לא,'' המחשבה הייתה מזעזעת, משום מה. הסתובבתי. ''הם לא בוחרים לך אחד מראש. אתה בא?''
חשבתי שהוא יתווכח, אבל הוא הלך אחרי בלי התנגדות, והעיף רק מבט אחד אחרון במשפחה שאוחדה שוב. צחוקם של הילדים ליווה אותנו כשהתרחקנו.
סבא חיכה לנו בבית כשחזרנו. רצתי אליו והרמתי את כפות הידיים פשוטות באוויר. הוא הצמיד – או כמעט הצמיד – את ידיו לידיי. זה היה הסימן שלנו לחיבוק.
כמעט חשתי את הצל של סבתא מעליי, מאיים, זועם. היא ואבא היו צמודים אליי כל הנסיעה. זה היה מעצבן מאוד. סבתא החלה מיד לדבר עם סבא, ידיה נעות במהירות באוויר ופיה נפתח ונסגר מבלי להשמיע קול. שמחתי שאני לא הוא. לא רציתי לשמוע אותה צועקת בקולה האמִתי. אבא התערב באמצע, מדבר גם הוא בתנועות ידיים מוגזמות.
''מה קורה?'' עידו שאל. ''לאן הוא נעלם ככה?''
עקבתי אחרי ידיו של סבא. ''הוא אומר שהוא יצא לקרוא לאבא אבל לא הצליח להגיע. היו יותר מדי אבנים לבנות וחול לבן בים וזה השפיע עליו בצורה מוזרה. הוא נתקע איפה שהוא באמצע ובסוף חזר לכאן.''
אבל איך נתת להם להיכנס? למה דווקא לשם? מה עלה בדעתך? סבתא המשיכה בתנועות ידיים קדחתניות.
מה זאת אומרת, למה דווקא לשם? שאלתי, כשאני פוסע לפנים כדי שכולם יראו את ידיי.
אבא הפנה אליי את מבטו, כאילו רק עכשיו נזכר בנוכחותי. ''ליאור, לחדר,'' אמר בקצרה. ''גם אתה, עידו.''
עידו הזעיף פנים. ''אתם לא חושבים שמגיע לליאור –''
''עכשיו.''
תפסתי את ידו של עידו ומשכתי אותו לחדר. ''אמא שלך אמרה שאם אתה לא מקשיב לאבא הפעם היא מעיפה אותך הביתה בטיל,'' הזכרתי לו.
הוא צנח על ערימת כריות ונאנח. ''למה התערבת להם בשיחה קודם?''
''לא הבנתי משהו. הם דיברו על החוף כאילו הוא היה מסוכן במיוחד.''
''אבל אתה כבר אמרת שהוא מסוכן במיוחד. בגלל זה לא רצית שניכנס לשם.''
''אמרתי שזה לא בטוח, לא שזה מסוכן,'' הסברתי. ''זה לא יותר מסוכן בשבילי מלהיות בסלון או כאן בחדר, גם כאן אין הרבה בורגונדיניום בקירות...'' כיווצתי את מצחי.
''הא.'' עידו נשען לפנים, מרים את אחת האבנים הלבנות. ''מעניין. היית צריך לאסוף אבנים אדומות.''
''זה לא קשור. זה היה סתם משחק שלי ושל אמא.''
אבל עידו כבר איבד עניין. הוא פתח בזהירות את הדלת והקשיב. כמובן שהוא לא שמע מילה. ''אתה לא מת לדעת על מה הם מדברים שם?''
''כן,'' הודיתי, מעט נבוך. ''אבל מה אפשר לעשות?''
''אני שמח ששאלת.'' עידו הרים אליי את עיניו, שנצנצו קלות. למדתי כבר לזהות את הסימן הזה כמשהו שיסבך אותי אחר כך בצרות. ''אם זה היה אצלי בבית, פשוט הייתי מצמיד אוזניית גלים לתקרה. כאן זה הרבה יותר מסובך, כי הם מדברים בלי קול. זה גם לא יעזור שאני אלך להסתכל, אני לא אבין כלום... חבל שהמצלמת רחף שלי בבית... אין לכם במקרה משהו כזה?''
''לא. רק את המצלמה הנייחת.'' עידו עקב אחר מבטי אל המצלמה הקטנטנה שנחה על שולחן הכתיבה שלי. תאורטית אפשר היה להצמיד אותה לעין, או אפילו לשעון... ''עידו, עזוב. אל תחשוב על זה.''
עידו קם על רגליו והציץ מבעד לחלון שלי. ''אני אטפס לגג. לסלון שלכם יש חלון ממש ענקי. אפשר להישען למטה ולהציץ פנימה...''
''לא, עידו, אל תעשה שטויות.'' נעמדתי לצדו ליד החלון. ''אני לא יכול לעשות דברים כאלה. וגם אסור לי.''
''אבל אני יכול, ואף אחד לא אסר עליי.'' עיניו של עידו נצצו. הוא חטף את המצלמה והצמיד אותה לצווארון חולצתו. ''אני כבר חוזר.''
הוא פתח את החלון בתנופה אחת, העביר את רגליו מלמעלה ונתלה על המעקה מבחוץ.
''עידו!'' כמעט צעקתי כשהוא התנדנד בזווית מסוכנת, אבל הוא תפס תנופה והרים את עצמו ללא מאמץ על המעקה הבולט בצד הבית.
''אל תדאג. אני עושה דברים כאלו בבית כל הזמן, ובלי שיהיה שלג מלמטה למקרה שאני נופל.''
''אבל...'' עידו לא הקשיב. הוא נצמד למעקה והחל להתקדם, למרות מחאותיי. חשתי חרדה כשנעלם מעבר לפינה, לחלק הבית המוביל אל הסלון. הושטתי את ידי אל המשאף. לפני שלחצתי עליו, הבחנתי במיקה בחצר, משחקת בשלג. היא עקבה אחרי עידו בעניין. כשהבחינה שאני מתבונן בה, הזעיפה כלפיי את פניה וחזרה לאיש השלג החדש שלה. הקודם נמס בבוקר, אבל גם לחדש, הבחנתי, היה ראש עם כובע משולש. ילדה קטנה ובלתי נסבלת.
עידו קפץ בחזרה דרך החלון כעבור עשר דקות, שניות ספורות לפני שעמדתי לרדת למטה. הוא נראה עגום. לא ידעתי אם רציתי לצעוק עליו או לדרוש לדעת מה ראה.
''לא קלטתי הרבה,'' הוא אמר. ''תסתכל.''
המצלמה לא הייתה טובה במיוחד, ועידו היה תלוי מהגג, הפוך, מתנדנד. הצלחתי לראות רק את אבא, מסמן מילים באצבעותיו.
''מה הוא אומר?'' שאל עידו.
צמצמתי את עיניי, מנסה להתרכז. ''הוא לא מבין למה המעבר לחוף לא היה חסום. לא היינו אמורים להגיע אליו.''
''זה די ברור,'' רטן עידו. ''אבל למה היה צריך לחסום אותו מהתחלה?''
סבתא סימנה במהירות, בתנועות ארוכות, כעוסות, וסבא ענה בתנועות רכות יותר. לא ראיתי את ידיהם, רק את פניהם, אבל קצת ריחמתי על סבא. אבא סימן שוב, ומשהו קר התגבש בגרוני. ראיתי את המילים שסימן, ידעתי את משמעותן, אבל לא רציתי להאמין בהן. ''אני לא רוצה שליאור יֵדע,״ חזרתי לבסוף על המילים, שניות ארוכות לאחר שנאמרו. וידעתי שגם המשאף לא יעביר את הקור בגרוני. עידו עצר את נשימתו, העביר את עיניו ביני לבין המצלמה. הוא בלע את רוקו. המשכתי, ''תבטיחו לי שאף אחד מכם לא יאמר לו מילה על...'' והשתתקתי, לא מסוגל לתרגם עוד. כי ידיו של אבא סימנו את המילה היחידה שכמעט לא נאמרה בביתנו. א-י-י-ל-ת.
''מה? מה הוא אומר?'' עידו דחק בי. הייתי קפוא. בסלון, אבא הסתובב. סבתא הלכה אחריו, וכעת ידיה היו גלויות. לא נאמר, היא הבטיחה לו. ואף אחד מאִתנו לא ייתן לו לגווע על החוף.
''נו, ליאור? מה הם אומרים?''
היה אסור לי לרוץ, אבל לא היה אכפת לי. דלת החדר נטרקה כשפתחתי אותה בכוח, וכמעט זינקתי במורד המדרגות. עידו דלק אחריי, צועק את שמי. בקושי שמעתי.
''איך אמא קשורה לחוף הזה? מה קרה לה שם?''
סבא, סבתא ואבא תלו בי כולם את עיניהם. אלו של אבא וסבתא היו מבוהלות. אלו של סבא נראו כמעט... מבוישות.
''ליאור, מה...''
''תענה לי, אבא. מה קרה לה על החוף?'' אבא לא הגיב. הבטתי אל סבא, אל סבתא, וחרדה קרה, מאיימת, של הבנה, הבזיקה מול עיניי לרגע כמו חיים שניים שנולדו. הקור בגרוני היה בלתי נסבל. ''היא מתה מחוץ לקאסטור, לא? היא מתה בחללית!'' סבא וסבתא השפילו את עיניהם. ''שמישהו יענה לי!''
''מירה, רפאל,'' אבי השתמש בשמותיהם של סבא וסבתא. הפעם האחרונה שזכרתי אותו אומר את שמותיהם הייתה כשאמא מתה. ''תשאירו אותנו לבד בבקשה.''
הם החליפו מבטים, וללא מילה נוספת, התפוגגו, הופכים ערטילאיים יותר ויותר עד שנעלמו לחלוטין.
''עידו, גם אתה.''
עידו, שכמעט שכחתי את נוכחותו, בהה בכולנו בעיניים קרועות לרווחה. לא ידעתי כמה הבין מכל זה. הנחתי שלא יותר ממני. הוא התעשת כעבור רגע ופנה לחדר, לא מתווכח עם אבא אולי לראשונה מאז שהגיע. אבא חיכה לשמוע את הדלת נסגרת.
''השתמשת במצלמה?''
הנהנתי, בלי לטרוח להתנצל. עווית חלפה על פניו של אבא.
''כמה שמעת?''
לא טרחתי לענות. אבא עצם את עיניו לרגע. הוא הושיט את ידו לאחוז בכתפי, אבל זזתי לאחור. החרדה לא התעמעמה, לא הקלה על חושיי. הקור בגרוני כמעט ולא אפשר לי לבטא את המילים הבאות.
''מה באמת קרה לאמא?''
''ליאורי. לא רציתי לפגוע בך. אני עדיין לא רוצה לעשות את זה.''
''ואני רוצה לדעת.''
''אמא שלך...'' אבא נשף אוויר, והמשיך במאמץ. ''איילת. היא הייתה גאון, אתה יודע.''
''אני יודע.''
''באמת גאון. המחקר שלה... אני לא יודע אם אני אי-פעם... זאת אומרת... אני מקווה, אבל...'' הוא גמגם, אבל הבנתי את כוונתו. אמא חיפשה אחרי אמצעי לתת לשקטים יכולת לדבר, לגעת. להיות נוכחים בקיום שלנו. אבא לא היה מסוגל להמשיך את המחקר. כמעט שש שנים עברו, והוא בקושי התקדם צעד אחד בעבודה של אמא. ''אבל חוץ מזה שהיא הייתה גאון, היא גם הייתה חולה מאוד. אפילו יותר חולה ממך. היא ידעה שהיא תעבור הלאה בקרוב, והצער... מאוד הכאיב לה.''
''מה כל כך נורא בלעבור הלאה?''
אבא חייך חיוך קלוש. ''שום דבר. אבל אמא באה מעולם אחר, ושנינו באנו מתקופה אחרת. זה פשוט הרגיש אז כמו למות. אמא שלך רצתה לגדל אותך כמו אמא. היא לא יכלה לחשוב על לא לגעת בך, לא לחבק אותך, לא לשמוע את הקול שלך. ולקראת הסוף, היא...'' הוא עצר, מחפש את המילים הנכונות. ''היא לא הייתה בדיוק עצמה.''
''מה זאת אומרת?'' הקור בגרוני התפשט הלאה, אל איבריי. הם הפכו כבדים, כמעט רדומים.
''היא לא התקדמה מספיק מהר, והיא הייתה מיואשת. היא התחילה לחקור דברים... לא קונבנציונליים, והם גרמו לה לחשוב שאולי... אולי יש פתרונות אחרים.'' הוא השתתק שוב באמצע ההסבר המתפתל, הזהיר. ''פתרונות אחרים במקום לעבור הלאה.''
כמעט יכולתי להרגיש את עיניי מתרחבות. ''איזה פתרונות?''
''אני לא יודע כל כך להסביר. היא התחילה להאמין בכל מיני דברים שהיו מאמינים בהם פעם, בכדור הארץ. היא הזניחה את המדע והשקיעה יותר בפילוסופיה, תאולוגיה, באמונות של דתות אחרות והמקורות שלהן. כל מה שהיה יכול להבטיח לה שיש חיים אחרי המוות. חיים אחרים.'' אבא הסתובב, העביר את ידו על החלון מכוסה האדים. תהיתי האם הבעת פניי הייתה יותר משהיה יכול לשאת. ''השלב הבא הגיע די מהר,'' הוא המשיך, בקול נמוך. ''היא התחילה להטיל ספק בתגליות שלה עצמה, בכל מה שהיא שכללה ופיתחה. היא התחילה להאמין שהחיים השניים של קאסטור, שהמעבר הלאה, שהשקטים... הם יצורים פגומים. שאנחנו משבשים איזשהו הליך תקין וטבעי של העולם הזה.''
פתיתי השלג נפלו על החלון בחוץ, בהירים, אדמדמים. כמו חתיכות עננים שנקרעו מהשמים, אמא בוודאי הייתה אומרת. מיקה נכנסה חזרה לביתה. איש השלג עטוי הכובע המשולש שלה החל להתכסות במעטה ורוד חדש. מבעד לחלון, סבא הביט בי מהחצר.
''ואז היא נסעה,'' גוש עמד בגרוני. ''לחקור את ה... תאוריות האלו.''
''לא. היא לא נסעה.'' אבא הישיר מבט לעיניי. הייתה תהום חלולה במבטו. ''היא רצתה, אבל היא הייתה חולה מדי. אף אחד לא הסכים לסכן אותה בטיסה, בעיקר לא אני. ומאוחר יותר, מאוחר מדי, הבנתי שהיא לא רצתה לטוס בשביל המחקר שלה. היא רצתה לטוס כדי להימלט.''
''להימלט.'' ואז הבנתי. ''מתאי המעבר.''
''כן.''
הקור השתלט עליי לגמרי. רגליי רעדו, חסרות תחושה. חיפשתי משהו להישען עליו, אבל הקיר לא סיפק תמיכה. במאמץ הצלחתי להזיז את עצמי ולהתיישב על הספה בסלון. חשתי את עיניו של אבא נחות עליי, ומבטו היה כבד כמעט כמו הידע הנורא שנאלצתי להתמודד אִתו כעת. ''מה היא עשתה?'' לחשתי.
אבא התקרב והתיישב לידי. ''היא הלכה לחוף במערות, זה שהיית בו. כבר אז הוא לא היה אזור פופולרי של המנהרות. רצועת החוף הייתה צרה מדי, היה קשה להגיע אליה, ואתה יודע איך מזג האוויר כאן בקאסטור. חוץ מזה, אף פעם לא נחשב בריא להסתובב באזורים עם מעט בורגונדיניום –''
''מה היא עשתה, אבא?'' קטעתי אותו.
אבא שאף אוויר. ''היא פשטה את הבגדים, קברה אותם, ואז נכנסה למים ושחתה. והמשיכה לשחות, עד שהגוף החלש שלה קרס מתשישות.'' קולו של אבא נשבר במילים האחרונות. ''חיפשנו אותה במשך שעות. לבסוף הגופ- לבסוף היא נשטפה לחוף. ללא רוח חיים. ואז היה מאוחר מדי בשביל תאי המעבר.'' הוא השתהה. ''וזה היה בדיוק מה שהיא רצתה.''
ידעתי שאבא נושם, שאני נושם, שאפילו סבא נושם, בעולם השונה הזה שלו, השקט. אבל נדמה היה לי כאילו איש מאִתנו לא נשם עוד, כאילו השלג חדל לרדת על החלון, כאילו לבי שלי חדל מלפעום.
''היא התאבדה,'' לחשתי.
''אל תאשים אותה, ליאורי,'' אבא עצם לרגע את עיניו הריקות. ''כמו שאמרתי, לקראת הסוף, היא פשוט לא הייתה עצמה.''
פתית שלג בודד חדר את הריק, מטייל על החלון. ובעקבותיו אחרים. העולם געש שוב פנימה והסתער עליי. ''היא בחרה למות. היא בחרה לא להישאר אִתנו. אִתי.''
''היא עשתה טעות.''
''היא הייתה... אגואיסטית.'' טעם מר עמד בגרוני. תפסתי בידית הכורסה בכוח.
''היא עשתה את הדבר שהיא האמינה שהוא הטוב ביותר עבורך.''
''מה זה עוזר לי?'' קולי התרומם, כמעט בצעקה. ''מה זה עוזר למישהו מאִתנו?!''
''בגלל זה לא רציתי שתדע,'' אבא לחש.
''שמה? שאמא שלי הייתה... הייתה... לא מוסרית, וחלשה, ובחרה בדמיונות במקום ב... ב...'' איבדתי את נשימתי והתחלתי להשתנק ולהשתעל. ידו של אבא כבר הייתה מוכנה עם המשאף. הוא הצמיד אותו לשפתיי ולחץ. דמעות עלו בעיניי כשהרסס הקר, האוויר המהול בבורגונדיניום המלוח, מילא את גרוני. אמא מנעה מעצמה את המינרל. אמא האמינה שהמינרל מרעיל אותה, מרעיל אותי. הסיפורים שסיפרה לי, השירים ששרה, אפילו אוסף האבנים הלבנות שלי נראו כעת כמו דרכים בהן יצקה לתוכי את אמונותיה. כלים חתרניים, מלוכלכים, שבהם השתמשה כדי להחדיר אליי את התאוריות השגויות שלה.
אבא אחז בידיי, וראיתי לראשונה דמעות גם בעיניו. ''בגלל זה לא רציתי שתדע,'' אמר שוב. ''כי רציתי שתזכור את אמא שלך, שאהבה אותך, אותנו. האהבה הזאת לא השתנתה בגלל שבחצי השנה האחרונה לחייה המחלה השפיעה עליה. היא לא ידעה מה היא עושה.''
הוצאתי את המשאף מפי והחזרתי אותו לאבא. לא חשתי כעס עוד, רק עצב. ''המחלה לא משפיעה על המוח, אבא. שנינו יודעים את זה.''
''נכון. אבל המחלה לא הייתה מה שהטריף אותה. אלו היו הצער והפחד.''
''פחד? ממה?''
אבא השתהה לפני שענה. ''מהמוות.''
''אבל זה לא מוות אם עוברים הלאה! זה בדיוק אותו דבר!'' הפעם באמת צעקתי.
''כן. מבחינתנו כן. אבל מבחינתה, היא לא תתבגר. אתה תזדקן, ותמות, וכל הזמן הזה היא תישאר צעירה והיא לא תוכל לגעת בך...''
''זה תירוץ של פחדנים.'' הפניתי ממנו את מבטי.
''אמא פחדה,'' אמר אבא בפשטות. ''היא אהבה אותך.''
''לא,'' אמרתי וקמתי על רגליי. ''היא לא. לא מספיק כדי להישאר.''
עידו שמע את רוב השיחה, כך הבנתי ממראה הדלת הפתוחה מעט. הוא ניסה לדובב אותי, אבל לא רציתי לדבר. התנקיתי ונכנסתי למיטה. רציתי רק לישון ושיעזבו אותי בשקט, ודמיינתי לעצמי שאבא כבר קבע לי פגישות למחרת לפחות עם שלושה פסיכולוגים ומטפלים שונים. מה הוא רצה שאני אגיד להם? שאני מרגיש מצוין עם זה שאמא שלי נטשה אותי בשביל איזו אמונה מגוחכת שנובעת מפחד פרימיטיבי למות? שאני לגמרי בסדר עם זה שהתברר שאמא שלי, המדענית המבריקה, היא לא יותר ממיסיונרית שהרגה את עצמה בפעולה של טיפשות מוחלטת?
רציתי לכעוס עליה, אבל הייתי רק מאוכזב ואדיש. איך יכולתי לכעוס על מישהו שבכלל לא היה מי שהאמנתי שהיה? אמא לא הקריבה את חייה במשימת מחקר כדי לעזור לשקטים להגיע לממשות בעולם שלנו. היא התאבדה למען אמונות דתיות מיושנות, מופרכות, חסרות ביסוס. היא עשתה את הבחירה האגוצנטרית והפחדנית וחסרת המשמעות שלה, והיא עשתה אותה בלי קשר אליי, אל אבא, אל אף אחד מהאנשים שאהבו אותה.
התהפכתי וניסיתי שוב להירדם, אבל הפעם עלה בזיכרוני שוב החוף, והחולשה שחשתי. הדבר האחרון שזכרתי לפני שאיבדתי את הכרתי היה שיר ששרה לי אמא. שוב החורף חורש את הים, כך הוא התחיל. המילים היו מוכרות לי במעורפל. היא בוודאי שרה לי אותו הרבה כשהייתי קטן – היא זמזמה אותו בהדמיה, אחרי הכול. אבל לא זכרתי את המילים, לפחות לא עד עכשיו. מה גרם לי להיזכר בו דווקא שם על החוף? בוודאי קישור לא מודע בין הים והחוף.
קמתי מהמיטה, הלכתי אל חדר העבודה והתחברתי להדמיה עם קובץ האישיות של אמא. חיפשתי את השיר, גם במאגר הזיכרונות וגם באופן ידני. לא מצאתי. ניסיתי לשאול את אמא עליו, אבל התוכנה כמובן נתקעה ועצרה. התרגזתי וחזרתי לחדר. עידו כבר ישן עמוק. כמו דוב קוטב, אמא הייתה אומרת. שכבתי על גבי ובהיתי בתקרה. ככל שחשבתי על השיר יותר, עלו מול עיניי זיכרונות נוספים, תמונות נוספות. מנורת לילה צבעונית שדלקה ליד מיטתי כשהייתי קטן, כי פחדתי להישאר לבד בחושך. יד רכה מלטפת את שׂערי. ריח חמים, של אגוזים, של כפפות צמר, ואולי יותר מכל של המינרל. וקול, כמו פעמון עדין מאוד, שר, ''שוב החורף חורש את הים...''
מה היה ההמשך?
סבא ישב בכניסה למבואה, ערפילי מעט, שקוע שוב במחשבות. הוא חייך והרים את ידיו באוויר לחיבוק כשהתקרבתי. הצמדנו כפות ידיים מבלי לגעת.
למה אתה ער, ליאורי? הוא שאל.
''סבא,'' אמרתי, ''אתה יכול לקחת אותי לחוף?''
הוא הביט בי, קפוא. סימנתי את הדברים שוב.
או, לעזאזל, הוא ביטא ללא קול, ואז סימן, מה יש לך לחפש שם?
אני לא יודע. אבל מאז שאבא אמר לי שאמא... עצרתי, לא מסוגל להמשיך. לא יודע, אני פשוט חייב ללכת לראות.
סבא הביט בי ולא אמר דבר. ליאורי... סימן לבסוף. זה באמת לא רעיון טוב.
נשמתי עמוק. סבא. עד עכשיו לא היה לי אפילו קבר ללכת אליו. אמרתם לי שכשאמא מתה שלחו את הגופה שלה לחלל כמו שעושים עם אנשים שמתים בספינות. ופתאום אתם מספרים לי שהיא עברה- שהיא מתה על החוף הזה. אני רוצה ללכת לשם. אני רוצה לראות איפה זה קרה.
סבא הביט בי לרגע ארוך, ואז הנהן. בסדר. מחר בבוקר אשכנע את אבא שלך. עם מספיק מלווים...
הרמתי את ידי כדי לעצור אותו. הוא לא יסכים לעולם, סבא, סימנתי. אתה יודע את זה. ואפילו אם הוא יסכים, סבתא לא תסכים.
סבא חייך והעביר את ידו – כמעט בשערי. כמו סבתא. לרגע נדמה היה לי שכמעט חשתי את המגע הרך. אם שניהם לא יסכימו, באמת אין טעם שתשאל אותי.
אנחנו יכולים לקחת את הרחפת הקטנה, סימנתי. יש שם תקשורת למקרה שמשהו ישתבש. אני אקח משאף מלא. ואני אהיה זהיר. אם אני ארגיש משהו, נחזור ישר. הצטערתי שהתחינה לא נשמעה בקולי מבעד לנפנופי האצבעות, אבל נעצתי בסבא את המבט המשתוקק ביותר שלי. בבקשה, סבא. אני מוכרח להגיע לשם. בבקשה.
סבא הביט בי ארוכות ואז נאנח ללא קול. זה באמת לא רעיון טוב, אמר שוב.
הרחפת הקלה הייתה על מצב אוטומטי. כמו כל ילד שעבר את גיל עשר בקאסטור, גם אני ידעתי לתפעל אותה, אבל לא רציתי להסתכן בנהיגה בלילה. הכנסתי את נקודות הציון של המנהרות, ויצאנו. הטיסה הייתה אמורה להיות קצרה מאוד, אבל הרגשתי שהיא נמשכת נצח. גיששתי אחרי המשאף שבכיסי כל כמה רגעים. ידעתי שאני עושה מעשה טיפשי מאוד, ושאהיה בצרות רציניות כשאחזור. אבל לא היה אכפת לי. מסיבה כלשהי, חשתי שיש משהו נוסף בחוף הזה, משהו שאבא וסבתא סירבו לדבר עליו, משהו שגם סבא בעצמו יסרב לספר אם אשאל, אולי אפילו יורה לי להפנות את הרחפת בחזרה הביתה. לא בטוח שהייתי מסכים, עכשיו.
חששתי שבמערות יהיו אנשים שיכירו אותי, שיזהו אותי, שידווחו עליי לאבא. אבל בסופו של דבר, הצלחנו להתחמק מהאנשים המועטים שפסעו במנהרות. רק אחד מהם הרים את עיניו מהמחשב שלו להביט בנו, אבל אם תהה למעשיו של שָקט ונכדו באמצע הלילה במערות, הוא לא טרח לחקור אותנו על כך.
כעת, כשעברתי במנהרות המסתעפות, בחנתי את הדרך, בניסיון להבין למה לא הגעתי לכאן מעולם. מאחת המערות עלה ריח של פרחים. מאחרת נדף ריח פרווה. עוד אחת הייתה נטולת ריח לגמרי. ולבסוף האוויר המלוח. ידעתי שהגענו.
החושך היה מוחלט, וידעתי כעת מה ההבדל הנוסף שלא ראיתי בעיני רוחי בין המנהרה הזו לאחרות – היא לא הייתה מוארת. זו בפירוש לא הייתה מנהרה שנועדה שיבקרו בה. ולא היה לי דבר שיאיר את דרכי בחשכה. החלפתי מבטים עם סבא, שקימט את מצחו. גם הוא, למיטב ידיעתי, לא ראה בחושך. הוא סימן לי לחכות, נעלם, וחזר לאחר כחצי דקה, מחייך כאילו ניצח בתחרות. הלכתי בעקבותיו. במנהרה הסמוכה, אחד מגופי התאורה הזעירים המחוברים לקיר היה רופף מעט. הצלחתי לתלוש אותו ממקומו כשעמדתי על קצות אצבעותיי.
המחסום בכניסה למערה שהובילה לחוף היה רק רצועת הדבקה פשוטה, שנועדה לשמור בחוץ את מי שממילא לא היה מעוניין במה שנמצא בפנים. בעזרת האור הבוהק והחזק שבידי ראיתי סוף-סוף את קירות המערה היטב, את המלח הגבישי הנצמד לקירותיה, את דמותו הערפילית של סבא. נזכרתי בתבנית הבורגונדיניום המשולשת שדמתה לכובעים שאמא אהבה, והתקרבתי אל הקיר, מחפש את התבניות.
אבל הן לא היו תבניות כלל. גוף התאורה הזעיר שבידיי האיר בחוזקה רבה יותר מאור השמש הקלוש שליווה אותי ואת ליאור במערה באותו יום. המום, הושטתי את ידי ונגעתי בחריתות האבן הברורות שנעשו ביד אדם, משולשים-משולשים. אחריהן, קרוב יותר לפתח, היו גם מילים חרותות.
שוב החורף חורש את הים
לא שכחנו כל מה שהיה
אך נמשיך מחדש לשורר.
אם נוכל כמובן
אם נוכל
כי בינתיים דבר-מה פה עבר
ושרים כאן באופן אחר.
זה היה השיר של אמא. זה היה ההמשך שלא זכרתי. ובכל זאת לא הבנתי אותו. סבא נעמד לידי והביט בחריתות. הוא העביר את ידו ממש מעליהן.
''אתה מכיר את זה?'' שאלתי, מפנה אליו את פניי.
הוא הנהן. היא אהבה את השיר הזה. היא הייתה שרה לך אותו כשהיית קטן.
הוא ידע. שאפתי אוויר. אתה חושב שהיא כתבה את זה לפני שהיא מתה? סימנתי הפעם, כי לא הייתי בטוח שאוכל לדבר.
הוא הנהן שוב. נגעתי בחריתות. לא שכחנו כל מה שהיה, אך נמשיך מחדש לשורר. זה התייחס לשקטים בוודאי. גם המילים הבאות התאימו. כשהשקטים שרים, אנחנו לא שומעים את קולם.
''זה יפה'', אמרתי, כשיכולתי שוב לדבר.
יש המשך, סימן סבא.
''אתה יודע אותו?''
הוא הנהן, אבל לא הוסיף מילים. במקום, סימן לי לבוא אחריו. פסענו עוד מספר צעדים. קצה המנהרה היה כבר קרוב, אבל אז סבא נעצר. הוא הסתובב אליי וראיתי את האכזבה על פניו.
''מה?'' שאלתי. הוא סימן לי להתקרב. מחסום מתכת גדול וכבד, לא נעול אך בהחלט מוצק ויציב מכדי שילד יוכל להזיז אותו לבד, חסם את היציאה לחוף. השפלתי את ראשי וקיללתי חרישית, מילה שלמדתי מעידו. הייתי צריך לדעת שלא יניחו לי להגיע שוב לחוף. לא אחרי שהסתכנתי כך, לא אחרי מה שלמדתי.
סבא בחן את המחסום מקרוב, והגיע ללא ספק לאותה מסקנה שהגעתי אליה אני. כנראה שנצטרך לחזור, סימנתי.
תנסה להזיז אותו, הוא סימן בחזרה.
חייכתי, משועשע. סבא עבר הלאה מזמן, מספיק מזמן כדי לשכוח כמה כוח נחוץ כדי להניע דברים אצלנו. ובכל זאת עברתי אותו, התקרבתי אל המחסום, נטעתי את רגליי בקרקע ונשענתי לפנים, דוחף בכל כוחי.
לרגע לא קרה דבר, ואז המחסום החל להיכנע ונע לפנים – לא הרבה, אבל מספיק כדי שאוכל להשתחל דרכו.
סבא עמד קרוב יותר אליי כשהסתובבתי להביט בו בגאווה. לרגע היה נדמה לי שראיתי את ידו נוגעת – חולפת דרך המחסום, ואז הוא חייך אליי וסימן כל הכבוד.
הקור חדר לעצמותיי כשיצאנו סוף-סוף אל החוף, למרות חליפת המגן. שני הירחים של קאסטור זרחו בעוצמה, אחד אדום-כתום, והשני זהוב-לבן. הגלים השמיעו רחש רך כשנגעו בחוף וחזרו. אספתי חול באגרופי הסגור ונתתי לו להחליק מבין אצבעותיי. החוף היה יפהפה, עצום – וריק.
מה בעצם ציפיתי למצוא כאן שלא ראיתי באותו יום? מסר מאמא? עטיפות סוכריות ריקות עם פתרון הנוסחה שלה, אולי? החוף היה חלק, הגיאות מחתה אפילו את טביעות רגליהם של המדענים והטכנאים שהצילו אותי. המקום נראה כאילו מעולם לא התקרב אליו יצור חי . חשתי אכזבה, ונזפתי בעצמי על הטיפשות. ואז חשתי משהו אחר. את קוצר הנשימה הקל שידעתי כבר שנבע מהיעדר המינרל. נענעתי את ראשי והבטתי בסבא, שעמד לצדי, מביט אל הים. ''אני מוכן לחזור עכשיו.''
הוא הנהן, אבל לא נע. רצית לשמוע את ההמשך?
מה?
של השיר. הוא סימן בידו לאחור, אל המערה. השיר של אמא שלך.
זה באמת נראה לו כמו זמן טוב להקריא שירה? אני יכול לשמוע אחר כך.
סבא כבר סימן בידיו. 'הם הרחיקו מאוד, כה לבד. התהלכנו בחול הלבן, בשעות הנוגות ביותר. כשהכול כבר ישבו למֵחם, וספרו את אושרם הֶחכם, ואנחנו נדדנו רחוק'.
הוא סימן את המילים לאט, מתעכב במוכרות פחות מביניהן.
הרהרתי, מביט שוב בידיו גם כשהפסיקו לנוע. הצריבה המוכרת החלה להציק לי, אבל התעלמתי ממנה. מה זה אומר?
מה אתה חושב שזה אומר?
אני חושב שזה מתייחס לשקטים, סימנתי.
אולי. סבא הביט בי.
הצריבה לא הרפתה ממני. איך זה שסבא לא חש את המחסור בבורגונדיניום? הוא נראה יציב, לא ערפילי כפי שנראה באותו יום. יש סוף? סימנתי.
סבא שתק והביט בירח האדום. המינרל הוא מה שמאפשר לכל זה לקרות, אתה יודע, הוא אמר.
לכל מה? סימנתי, ולא יכולתי עוד להתעלם מהצריבה. גיששתי בכיס החליפה עד שמצאתי את המשאף שלי. הצמדתי אותו לפי ושאפתי.
המשאף היה ריק.
הצריבה נעלמה לרגע תחת גל של פחד, ואז חזרה ביתר עוז.
סבא, סימנתי. מילאתי את המשאף לפני שיצאנו. הוא ריק עכשיו.
בלי הבורגונדיניום, אני וסבתא שלך לא היינו כאן, סבא אמר, כאילו לא ראה אותי. היינו במקום אחר.
''איזה מקום אחר, סבא?'' לחשתי, מבוהל מכדי להמשיך לסמן. ידיי רעדו.
אני לא יודע. אבל לא היינו נשארים כאן. אבא שלך טועה. להישאר לנצח במישור הקיום הערטילאי הזה הוא לא דבר טבעי. ההיאחזות הזו בחיים, אפילו בחיים השניים, היא לא טבעית. לא עבור אדם זקן שסיים את חייו בשיבה טובה, ולא עבור ילד בן שתים-עשרה.
''המשאף שלי, סבא...'' התחלתי ללכת לכיוון המערה, רועד קלות, מתנדנד. הצריבה התגברה מרגע לרגע. התנשמתי בכבדות כעת.
סבא חסם את דרכי.
רוקנתי אותו, אמר סבא, ודמותו לא נראתה עוד ערפילית כלל. אני מצטער. זה לא יימשך זמן רב. כך זה היה עם אמך.
''מ... מה? סבא? על מה אתה מדבר?'' הושטתי ידיים בכעס, מנסה לעבור ישר דרכו, ולעזאזל הנימוס.
סבא היה מוצק.
ניסיתי שוב להידחף דרכו, בטוח שדמיינתי. אבל לא היה שום מחסום אחר מלבד גופו של סבא, ממש מולי, מוצק ומוחשי. ואצבעותיי נגעו בקפלי בגדי הכותנה שלו, ועורו היה חם דרכם. ואז הוא תפס את ידיי.
''סבא?'' לחשתי.
''זה ההמשך,'' אמר סבא, והבנתי שלראשונה בחיי אני שומע את קולו האמִתי של סבי. הוא שר את השיר של אמא, השיר ששרה לי מעל מיטתי. זיהיתי את הלחן בקלות. ''בלי קנאה, בעיניים פקוחות, אל הים, אל משב הרוחות, אל עקבות צעדינו בחול. אל הנער שבי, התמים, שימצא באחד הימים, את בגדיי הפזורים על החוף.''
בקושי הצלחתי לנשום כעת. ראייתי התערפלה וחולשה פשטה בכל גופי. חוסר חמצן, ידעתי, וניסיתי לעשות עוד צעד אחד, אחרון, אבל מעדתי ונפלתי לאחור. חשתי את ידיו של סבא, חזקות ומוצקות, קולטות אותי בנפילתי, תומכות בגבי, מורידות אותי לאט אל החול. ניסיתי להיאבק, אבל הוא היה חזק ממני. מצע החול היה רך וחם.
''אבל זה לא יכול להיות,'' מלמלתי.
''זה מה שאמא שלך רצתה בשבילך, ליאורי. אתה חייב להאמין לי.'' הוא השתהה, והקול הזקן הנמוך היה מלא בכאב. ''נשארתי אִתה עד שזה נגמר. אשאר גם אִתך.''
מגע יד, חמה ומקומטת ומחוספסת, אוחזת בידי.
ושוב, רק לבן.
לחלק השני של הסיפור
לחלק השני של הסיפור
הדס משגב / ואז היה חורף בעולם סיפור מועמד לפרס גפן 2012
קרן לנדסמן / לבד, בחושך סיפור מועמד לפרס גפן 2012
קרן לנדסמן / קרע סיפור מועמד לפרס גפן 2012
יעל פורמן / תחתית סיפור מועמד לפרס גפן 2012
|
 |
|
