 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
|
 |
אז אתם רוצים לכתוב קלאסיקות חדשות?
מאמרים / גיא חסון
יום ראשון, 12/02/2006, שעה 9:19
סופר המד''ב גיא חסון מרביץ תורה בדור הכותבים הבא
|
|
ביוני 2005 פרסמתי באתר זה מאמר בשם 'יש עתיד??', בו דנתי בחסך גדול בספרות המקור הישראלית: אין מספיק סיפורים שהם שלנו, מתוכנו ובשבילנו. טענתי במאמר שקלאסיקות ישראליות חדשות לא יווצרו על ידי העתקת תבניות מחו''ל, ושקיימות דרכי קיצור ליצירתן.
בלי קלאסיקות חדשות לא יווצר קהל גדול, לא תכתב ספרות מקור מספיק מעניינת ולא תהיה תשתית מד''ב ישראלית ל'דורות' הבאים.
לכן, כשפתחתי קורס כתיבה מספר חודשים לאחר פרסום המאמר, החלטתי לייעד אותו לכותבים מתקדמים ולטפל בחסך הזה בדיוק. נתתי לקורס את השם 'כתיבת מדע בדיוני – יצירת קלאסיקות חדשות' – והתכוונתי לכך. הקורס התקיים בתל-אביב, בחיפה ובירושלים, ומטרתו היתה לגרום לכותבים לעקוף את המעצורים ואת המחסומים הרגילים ולפלס דרך אל המקום בתת-המודע שלנו המאפשר לנו ליצור סיפורים ארכיטיפיים.
התיאוריה מאחורי הקורס הורכבה משלושה חלקים: הגדרת המטרה, פילוס הדרך אל התת-מודע, והביצוע.
כיוון ששני הסעיפים האחרונים דורשים תהליך ויחס אישי, מאמר זה עוסק אך ורק בסעיף הראשון.
גאונים ושברם
אז אתם רוצים לכתוב קלאסיקות חדשות? נשמע בלתי אפשרי. הרי צריך להיות גאון, לא? צריך שיהיה לכם 'את זה', את אותו 'זה' הסודי, את החומר המסתורי שבו התברכו גאונים ואשר חסר לנו, בני האנוש הפשוטים.
כדי לפתח את אותו 'זה', אתם צריכים כבר להיות בעליו הגאים של 'זה', לא?
מצד שני, קלאסיקות הרי חבויות בכולנו. מה שהופך קלאסיקות לכאלה הוא העובדה שהן פועלות על דבר-מה בסיסי ומהותי המצוי בכולנו. קלאסיקות מבוססות על ארכיטיפים. וארכיטיפים, בהגדרה, נמצאים בתוך כל אחד ואחד מאתנו.
כמובן שסופר צריך טכניקת כתיבה בסיסית. אבל מדובר בדרישה בסיסית, לא בחומר מסתורי שרק גאונים מתברכים בו.
האם סופר צריך כישורי כתיבה מעולים ויוצאים מגדר הרגיל? התשובה היא לא, חד וחלק.
רוב הספרים הנחשבים לקלאסיקות נכתבו על ידי סופרים בתחילת דרכם, כאשר טכניקת הכתיבה שלהם עדיין היתה בעייתית ודרשה שיוף רציני. עד שרוב הסופרים האלה שכללו את טכניקת הכתיבה שלהם, לאחר שנים, הסיבה שבגללה כתבו, האש שבערה בהם, כבר כילתה את עצמה. ספריהם החדשים אומנם 'טובים', אבל אין בהם את האיכות הקלאסית שהיתה באלה שכתבו בשנות העשרים שלהם.
בנוסף, רק לעתים רחוקות ניתן למצוא ספר או סיפור שנחשב כקלאסיקה דוקא בגלל איכות הכתיבה, השימוש בשפה או הניסוח. בדרך כלל הרעיון שעומד מאחורי קלאסיקה, בין אם הוא נמצא בנושא, בעלילה או בדמויות, כל כך עצום עד כי הוא מגמד את חשיבות האפיון החד-מימדי, ההגזמה הפרועה או כל שגיאה בוסרית אחרת.
קריטריון לקלאסיקות, אם כן, אינו איכות הכתיבה. סיפור או ספר בהחלט דורשים כתיבה טובה, אבל כתיבה מדהימה – לא. לא כאן קבור הכלב.
דרושים: ארכיטיפים
קלאסיקות דורשות מהסופר שייגע בארכיטיפים. אולי הוא יצוֹר עלילה ארכיטיפית, דמות ארכיטיפית, מערכת יחסים ארכיטיפית, עולם ארכיטיפי, היסטוריה או עתיד ארכיטיפיים, וכן הלאה.
כל הנדרש לכתיבת קלאסיקה חדשה הוא מציאת אריכטיפ חדש וחזק עמוק בתוכך, ואז לכתוב מתוכו.
פשוט? כלל לא.
ה'טריק' הוא לא למצוא ארכיטיפים החבויים בתוככם – משום שכולם נמצאים בתוככם – אלא למצוא כזה שאתם מתמחים בו. כיוון שלכל אחד מאתנו יש אופי שונה, הרי שכל אחד מאתנו רגיש למשהו אחר. אנחנו נעלבים מדברים שונים, רואים את העולם באופן אחר, חסינים לדברים שונים, מבינים את אותם הדברים באופן שונה, אובססיביים לגבי דברים שונים – ובאופן כזה או אחר השוני הוא המפתח ל'מומחיות' שלנו. הדבר אותו אנחנו חווים הכי הרבה, אותה חווייה שאנחנו משחזרים שוב ושוב בשל התסביכים האישיים שלנו, היא הדבר שאנחנו מתמחים בו, ושם קבורים הארכיטיפים שעליהם נכתוב בצורה הכי נוגעת והכי נכונה. זו הדרך וזה המפתח לכתיבת קלאסיקות.
פשוט? כלל לא.
כדי להגיע לאותם ארכיטיפים צריך להתחיל לחפור. צריך לחפש בתוך הנשמה, בתוך המחשבות, בתוך הרגשות, למצוא את המקור לכל דבר, למצוא את הסיבה למקור ואחר כך למצוא את הסיבה של הסיבה של הסיבה של המטרה של הסיבה. צריך לדעת להפריד בין השטויות בהן אתם מאמינים לבין דברים שנראים כמו שטויות אשר למעשה אינם כאלה.
קל לטעות. קל להטעות. קל לעצור במקום הלא נכון. קל לאבחן לא נכון. קל להגדיר לא נכון את התחושות. ואם הבנתם לא נכון את מה שאתם רואים בתוככם, הסיפור לא יהיה עמוק מספיק או נכון מספיק.
אנחנו צריכים קיצור דרך למציאת הארכיטיפים בתוכנו. המפתח לכך הוא שהארכיטיפים כבר בתוכנו. לא משנה מה נעשה, לא משנה מה נכתוב או מה נגיד, מה שבתוכנו יצא החוצה. במקום לחפש את הקיים, הבה נפנה את הזבל שמסביב. במקום לפסל פסל חדש, פשוט נוציא את האבן שמסביב כדי לחשוף את הפסל.
איך מפנים את האבן המיותרת? פשוט: מה שבאמת שלכם הוא הפסל. מה שמרגיש לא נכון, דברים המשפיעים על התחושות שלכם – המלצות של חברים, חיקוי של אחרים, הרצון למצוא חן, הנסיון לענות לקריטריונים של אחרים – כל אלה הם האבן המיותרת.
אנחנו שמים את עצמנו בכל משפט שאנחנו מנסחים, בכל דמות שאנחנו מעצבים. האישיות, הבעיות, העבר, ההבנה, חוסר ההבנה והתסביכים שלנו, כולם נמצאים בכל משפט ומשפט שאנחנו כותבים. הדברים האלה מוצאים ביטוי בבחירת השפה, בהבנה שלנו של מה מוביל למה, של איך אנשים מדברים, של איך דמויות מתנהגות, במה שקורה בסוף הסיפור וכן הלאה. כל אדם אחר היה כותב את הרעיון מאחורי כל משפט במאמר הזה קצת אחרת.
אנחנו חייבים לפנות את מה שלא קשור אלינו, את מה שהוא לא באמת אנחנו, מהכתיבה שלנו. הדבר המרכזי המגביל אותנו מבחינה זו הוא זה הנקרא 'ז'אנר'.
ז'אנרים מבוססים לרוב על יצירות מופת שמישהו אחר כתב, וכתיבה בז'אנר קיים היא נסיון לשחזר תחושה שמישהו אחר התמחה בה. סופר גדול כתב יצירת מופת יחודית, ארכיטיפית, שהזדקקה למבנה חדש שהפך לז'אנר חדש. עכשיו מגיע סופר אחר המנסה להתאים את עצמו לתוך מסגרת שמישהו אחר יצר, מסגרת שהתאימה באופן מושלם לאישיות הייחודית של הסופר המקורי. אבל המבנה כבר עבד, וסביר שהספר הטוב ביותר בז'אנר נכתב על ידי הסופר המקורי שלו. כשאנחנו מעתיקים (כלומר – 'משחזרים') את הקישקע של מישהו אחר, משהו מהאינסטינקט שלנו ומהתחושות שלנו ומהאישיות שלנו נותר מאחור. לא משנה עד כמה אתם מתחברים לבטן של סופר אחר, עד כמה הוא מבין את נימי הנימים של נשמתכם, אתם עדיין לא אותו אדם. כשאתם כותבים את הבטן שלו ולא את שלכם, אתם חוטאים לעצמכם. הדרך היחידה לכתוב קלאסיקות היא להיות לגמרי – אבל לגמרי – 'אתם'.
אמנם אנחנו חייבים לדעת מה כבר נכתב – נעשה צחוק מעצמנו אם נמציא את הגלגל מחדש. הדרך היחידה ללמוד לכתוב היא להעתיק מהסופרים שאנחנו מעריכים ומעריצים. אבל לאחר שהגענו לשלב מסוים של מומחיות וטכניקה, עלינו להתנתק מהעבר, ולהתרחק מהמורים ומהמדריכים שלנו. החל משלב מסוים, על הסופר למצוא את דרכו שלו ולהמציא ז'אנרים חדשים. טכניקת כתיבה נועדה לעזור לו לפלס את הדרך הכי פשוטה אל עצמו ולא ללמד אותו לכתוב כמו מישהו אחר.
אם כך, כדי לכתוב קלאסיקות חדשות עלינו למצוא ארכטיפים. אבל זה קשה מדי, אז נגדיר מחדש את השאלה: כדי למצוא ארכיטיפים, עלינו לכתוב ז'אנרים חדשים.
פשוט? כלל לא.
ז'אנר סדרתי
להמציא ז'אנרים חדשים? זה קשה מדי.
הבה נגדיר את השאלה מחדש: במקום לכתוב ז'אנר חדש, למה שלא נכתוב סדרה חדשה?
לסדרה חדשה יהיו מאפיינים מסוימים החוזרים על עצמם – וכך גם לז'אנר חדש. לסדרה חדשה יהיו מאפיינים שיהיו יחודיים לה – וכך גם לז'אנר חדש. סדרה חדשה מזוהה על פי המאפיינים שלה – וכך גם ז'אנר.
תיאורטית, ספר או סיפור בסדרה מסוימת לא מחייב את קיומו של עוד סיפור או ספר בה. מאפייני הסדרה מתקיימים גם בלי שייכתב סיפור שני. 'חולית', למשל, היתה קלאסיקה וז'אנר חדש וספר ראשון בסדרה חדשה, וכל זאת גם אם לא היה נכתב ספר שני. כך גם 'המשחק של אנדר'. כך גם סיפור 'המוסד' הראשון.
במקום להמציא ז'אנר חדש, נמציא סדרה חדשה.
קיימים שני סוגים של סדרות, וחשוב להפריד ביניהם: האחד הוא וריאציה על מבנה קיים. הפעם מדובר בשוטר ניו יורקי קשוח שיש לו כלב, לא חתול, ושהיה גרוש פעמיים ולא פעם אחת. החידוש בסדרות כאלה הוא בזוטות. לא כאלה אנחנו מחפשים. אנחנו לא מחפשים סדרה המבוססת על וריאציה של נושא ישן, אלא כזו המבוססת על נושא חדש.
בנוסף, הרווח של הסופר מכתיבת סדרה גדול יותר מזה הנובע מכתיבת סיפור/ספר יחיד. יצירתו זוכה ליותר הדים ופרסום, הביקוש ל'פרק הבא' גדל, והקהל שקורא את הסדרה הולך וגדל עם כל פרק ועם ההתלהבות של הקוראים. חשוב מכך, הקוראים משקיעים יותר מחשבה בכל יצירה בסדרה. כשמישהו קורא סיפור מדהים העומד בפני עצמו, הוא אומר לעצמו ''איזה יופי'' ומניח את הסיפור בצד. אך כשיוצא סיפור/ספר שני או שלישי בסדרה, הקורא חוזר לקרוא גם את הפרקים הקודמים, מתעמק ביותר פרטים וביותר רבדים ומתענג עליהם יותר.
לא כל סדרה חדשה היא סדרה טובה, כמובן. לא כל סדרה חדשה, המבוססת על נושא שעוד לא נכתב תהפוך לקלאסיקה. אבל הסבירות שהסיפור שתכתבו יהפוך לקלאסיקה גבוהה יותר אם תצמדו לקריטריונים שציינתי.
סדרה מוגדרת על פי המאפיינים האופייניים לה, שאתם, כסופרים, צריכים להיות מסוגלים למנות. סדרה מוגדרת על פי חוויה שהיא מעבירה לקהל בכל אחד מהסיפורים שלה. אם תנסו לבנות סדרה חדשה סביב חוויה חדשה (במקום חוויה ישנה הנמצאת בז'אנרים הישנים), יגדל הסיכוי שהקוראים ימצאו בה משהו חדש. דבר זה יחייב אתכם ליצור סדרה עם מאפיינים חדשים, דמויות שונות, אירועים אחרים ו/או שיאים אחרים; תהיו חייבים להמנע מווריאציה של הקיים ולהתמקד באישי, בָּאמת ובחדש.
למרות שלא כל סדרה חדשה היא ז'אנר חדש, ניתן להגדיר את רוב הז'אנרים החדשים כסדרות חדשות. לא תמיד קל לזהות את מאפייני הסדרה. המאפיינים של סיפורי שרלוק הולמס, למשל, או של ספרי המוסד הראשונים, קלים מאד לזיהוי וחוזרים שוב ושוב עם כל 'פרק'. אבל גם ספרי 'המשחק של אנדר' הם סדרה, כמו גם 'היפריון', 'חולית', 'שר הטבעות', 'שער', ועוד – כל מקרה מסיבותיו המיוחדות לו.
עבודה עברית
אם כך, כדי לכתוב קלאסיקה, צריך לגעת בארכיטיפ. כדי לגעת בארכיטיפ שהוא כולו שלכם, למרות היותו ארכיטיפ, עדיף להמציא ז'אנר חדש. כדי להמציא ז'אנר חדש, עדיף להמציא סדרה חדשה שהיא לא וריאציה על סדרות ישנות. וגם אם כותבים סיפור או ספר אחד בסדרה חדשה, עדיין מדובר בסדרה.
כל שאתם צריכים לעשות הוא למצוא סדרה מספיק מעניינת ומושכת בעיניכם, שעדיין לא נכתבה, ושאת המאפיינים שלה תוכלו למנות. סדרה שכזו חייבת להביא ולהעביר תחושה שהיא יחודית לכם.
אז אתם רוצים לכתוב קלאסיקות חדשות?
יאללה, לעבודה!
יש עתיד? לא? אז תביאו!
יש עתיד! תשובת העורב
מדע בדיוני ישראלי - אייכה?
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מאחר וגם כותב המאמר לא ראה (חדש)
נועה יום ראשון, 12/02/2006, שעה 10:25
חובה לעצמו להביא דוגמאות שיתמכו בטענותיו, אלא פיזר כאן מקבץ של קביעות חד משמעיות, גם אני רואה עצמי משוחררת מצורך זה. אני אסתפק בקביעה משלי - אף כותב שישתמש בלעדית בקביעות או בהנחיות שניתנו כאן כדי ליצור קלאסיקה חדשה, או, רחמנא ליצלן, פשוט ספר טוב, לא יצליח בכך.
|
|
|
|
|
אבקש להרחיב את דבריך: (חדש)
NY יום ראשון, 12/02/2006, שעה 10:34
בתשובה לנועה
אף כותב שישתמש בלעדית בקביעות או בהנחיות *כלשהן* לא יצליח להשיג מאומה.
מי שחושב שכתיבה אינה יותר מאשר שמירה על כללים כלשהם ומעקב אחר סדרת הוראות כלשהי, טוב יעשה אם יפנה לתחום הנגרות או מכונאות הרכב.
|
|
|
|
|
בשם הנגרים ומכונאי הרכב, אני מוחה. (חדש)
אילן יום ראשון, 12/02/2006, שעה 12:07
בתשובה לNY
כל מי שניסה לתקן מכונית צרפתית יודע שמדובר במלאכה הדורשת תעוזה, מיומנות, והכי חשוב - דמיון מופלג באשר לחוקי המכאניקה.
|
|
|
|
|
אכן הזכרת נקודה חשובה: (חדש)
NY יום ראשון, 12/02/2006, שעה 12:27
בתשובה לאילן
כל מי שקנה מכונית צרפתית, טוב יעשה אם ידע את מקצוע הנגרות על בוריו.
|
|
|
|
|
הבעיה היא (חדש)
שחר יום ראשון, 12/02/2006, שעה 11:22
שז'אנר חדש כזה לא בהכרח יהיה קשור בדרך כלשהי למה שציבור קוראי המד''ב מוכן לקרוא לו מד''ב.
כןכן. אנחנו מצפים לראות שטיקים מוכרים, ונרתעים כשהם לא שם.
|
|
|
|
|
אני אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי (חדש)
נועה יום ראשון, 12/02/2006, שעה 12:18
בתשובה לשחר
מה זה ''ז'אנר חדש'' בדיוק?
|
|
|
|
|
ניכרים דברי אמת (חדש)
עידו גנדל יום ראשון, 12/02/2006, שעה 13:00
אם כי, כמו בכל עניין, גם כאן יש נקודות שנויות במחלוקת. הדבר שהפריע לי ביותר היה ההתייחסות לסדרות.
מהתנסותי האישית אני יכול להעיד שהספרים שאהובים עליי ביותר, אלה שאני קורא פעמיים, שלוש, חמש ואף עשרים וארבע - *אף אחד* מהם אינו חלק מסדרה קיימת, ולמעשה הם כתובים בצורה טוטאלית עד כדי כך, שלתפיסתי כל ניסיון להפוך אותם לסדרה יסתיים בהכרח בשיעמומוני ''כבר היינו שם''. ייתכן שהרעיון הזה מוצלח כשיטה לעידוד כתיבה. בתור פילוסופיה כוללת על נושא יצירות המופת, נדמה לי שלא.
מעבר לזה, כידוע, דווקא אצל כותבים מתחילים נפוצה ''האש הבוערת בעצמותיהם'' לבטא את רגשותיהם. לכאורה, אם כן, לימוד טכניקה *מראש* הוא זה שיכול לגרום להם לכתוב טוב באמת וליצור ''קלאסיקות''. עם זאת, רבים כותבים בפועל הרבה לפני שיש להם טכניקה, וזה אכן מוביל לפגמים שגיא ציין.
|
|
|
|
|
ניכרים דברי אמת (חדש)
נועה יום ראשון, 12/02/2006, שעה 14:31
בתשובה לעידו גנדל
ואף ארחיב את דבריך. כל האש הבוערת, בעצמות, באטדים ובסנה הבוער עצמו, לא תעזור אם הכותב לא יכול לכתוב טוב. נקודה. חד וחלק (כמו שאומר גיא). יש לך רעיונות מגניבים אבל אתה לא יודע לכתוב או לספר סיפור? רעיונותיך עשויים להיזכר עוד שנים רבות אחריך, וגם שמך עשוי להינשא על שפתיים, אך ספריך עצמם (לאלו מאיתנו שנושא פעוט כל כך חשוב להם) יאבדו בתהופ הנשיה. לאנשים שיש להם רעיונות מעניינים יש שם. לא קוראים להם סופרים. קוראים להם פילוסופים. יש הבדל.
|
|
|
|
|
אני אחוז בושה. (חדש)
NY יום ראשון, 12/02/2006, שעה 14:51
בתשובה לנועה
הבעת את דעתי באופן כה טוב עד כי אין לי מה להוסיף.
לעזאזל! מה יהיה על המוניטין שלי?
|
|
|
|
|
לא. אנחנו רוצים לכתוב ספרים טובים (חדש)
ניג' יום ראשון, 12/02/2006, שעה 14:23
ומתוכן המאמר, די ברור שזה לא אותו דבר.
אה, ועוד משהו. אני לא מאמין שהיה אדם אחד ביקום שישב לשולחן הכתיבה שלו ואמר לעצמו, ''אצא ואכתוב לי קלאסיקה!'' והצליח בזה. אגב, אאל''ט, ספריו של מר חסון עצמו אינם קלאסיקות, חדשות או אחרות.
|
|
|
|
|
דבר בשם עצמך :-) (חדש)
עידו גנדל יום ראשון, 12/02/2006, שעה 14:49
בתשובה לניג'
כשאני יושב לכתוב, אני בהחלט רוצה שייצא משהו מיוחד במינו שייזכר לדורות. מה שיוצא לי בפועל זה כבר עניין אחר - ובכל זאת.
ההבדל הוא ש''אצא ואכתוב לי קלאסיקה'' אינו משפט שצריך להיאמר מפורשות, אלא רק ניסוח מילולי של המוטיבציה הפנימית שמנחה סוג מסוים של סופרים, אם לא את כולם. כאשר אדם מודיע לעצמו שזה רצונו ברגע מסוים, כאשר המשפט הזה לא נוכח ב*כל* רגע ורגע בהם הוא כותב - אז באמת סביר להניח שלא תצא מזה קלאסיקה, או אפילו סתם סיפור טוב.
ולגבי כתיבתו של גיא חסון: גם לטעמי היצירות שלו (שקראתי) אינן קלאסיקות, בדיוק כמו שיצירותיהם של כ-99.9% מהיוצרים האחרים בעולם אינן קלאסיקות. מה שהוא כן מצליח לעשות, וזה כשלעצמו הישג לא מבוטל, זה לכתוב סיפורים זכירים. אני יכול לקרוא קובץ סיפורים קצרים ולשכוח את כולם כעבור חודש, אבל סיפורים מסוימים של חסון נשארים, אפילו אחרי קריאה ראשונה, לזמן ממושך הרבה יותר. ואם הוא יצליח להנחיל את הכשרון הזה לבדו לסופרי העתיד - דיינו.
|
|
|
|
|
אני חייב לומר שהמאמר קצת מקומם אותי (חדש)
רני יום ראשון, 12/02/2006, שעה 14:48
קלאסיקות אינן נכתבות מתוך מטרה להיות קלאסיקות. הן מקבלות את המעמד הזה לאחר זמן רב. לפעמים שנים מועטות, לפעמים שנים ארוכות.
אני גם חולק על הקביעה כי את רוב הקלאסיקות כתבו דווקא אנשים צעירים וחסרי נסיון. היה רצוי להביא דוגמאות ספציפיות לקביעה כזו.
יותר מזה: הקריטריון לקלאסיקה הוא ועוד איך איכות הכתיבה. הרעיונות המדהימים ביותר לא יעזרו אם הכותב אינו מיומן בכתיבה. לעומת יצירות ספרותיות לא מעטות הפכו לקלאסיקות (או סתם ספרים טובים) לא כי העלו רעיונות מדהימים שאיש לא חשב עליהם קודם, אלא כי פשוט ידעו לספר סיפור בדרך טובה, ותוך כדי כך גם העניקו לקוראים איזשהו ערך מוסף חמקמק שקשה להגדיר אותו אך קל לזהות אותו כשהוא שם. אלא שאותו ערך מוסף, יהיה אשר יהיה, לא היה מגיע לידי ביטוי לולא ידע הכותב לכתוב, לולא עמל על הטקסט שלו חודשים (וסביר ששנים) ושכתב את יצירתו עד זוב דם, ואז המשיך לשכתב. וגם לאחר כל התהליך הזה הוא לא ידע שכתב קלאסיקה.
אני מבטיח לך שלסלינג'ר לא היה מושג ש''התפסן בשדה השיפון'' יהפוך לקלאסיקה. גם ג'וזף הלר הופתע למדי כש''מלכוד 22'' הפך לקלאסיקה. יש להניח שגם דוסטוייבסקי, בלזאק, ואחרים לא ידעו - וודאי לא כיוונו - לכתיבת קלאסיקות. סרוונטס היה, מן הסתם, מופתע מאד ללמוד על המעמד שקיבלה יצירתו. ואם נעבור לתחום הציור, הרי שלואן גוך לא היה מושג שיום אחד יפאר את אמסטרדם מוזיאון גדול ומפואר המוקדש רק לו וליצירתו.
ואם נחזור למחוזותינו, הרי שליעקב שבתאי לא היה - מן הסתם - שספריו יהפכו לקלאסיקות של הספרות העברית, כך גם נוספים בארץ ובעולם.
אין מרשם לכתיבת קלאסיקה. אין מרשם לכתיבת ספרות טובה. יש רק תרגול, ועוד תרגול, ועוד רכישת מיומנות, ואז עריכה (רצוי אכזרית) של עורך חיצוני, ואולי מכל זה יצא משהו בינוני עד טוב, כשלאש הבוערת בעצמות אין לכך שום קשר, למרות שרצוי שהיא תהיה שם.
קלאסיקות לא כותבים. ספרים טובים לא כותבים. מגלים אותם לאחר זמן, וגם זה בערבון מוגבל וממש לא תמיד.
|
|
|
|
|
בז'אנר שלנו זה פחות חשוב (חדש)
מיכאל ג יום ראשון, 12/02/2006, שעה 15:42
בתשובה לרני
כמובן שאי אפשר לכתוב קלאסיקה אם אתה בור מוחלט בכתיבה. אבל לא צריך להיות אשף פרוזה כדי לכתוב קלאסיקת מד''ב - פרוזה שקופה ושימושית תספיק אם הרעיונות יהיו כל כך טובים שהם יאפילו על חסרונות הספר. דוגמאות? פתח כל ספר של אסימוב או קלארק. עולם טבעת, לא קלאסיקה? אש על פני תהום, לא קלאסיקה? אפילו דמויות טובות לא תמיד הכרחיות, מסתבר.
מה שכן חשוב בקלאסיקת מד''ב הוא רוחב יריעה. מי שניגש לכתוב קלאסיקה וכותב על איציק וריקי מרחוב השלושה בפתח תקווה, יכול לוותר כבר עכשיו. ה''ישראליות'' שאהובה כל כך על הכותבים הישראלים, אם היא לא משולבת ביריעה גדולה יותר המשתרעת בזמן ובחלל מעבר ליומיום שלנו, פשוט לא מתאימה להיות קלאסיקת מד''ב.
|
|
|
|
|
מניפסטו מבולבל (חדש)
צחי יום ראשון, 12/02/2006, שעה 16:21
בתשובה לרני
דווקא שתי הדוגמאות שאתה נותן מחזקות את הטענה של חסון – גם התפסן וגם מלכוד-22 הם ספרים ראשונים של כותביהם, ובשני המקרים ניתן להגיד שספריהם הבאים לא הגיעו לאותו מעמד. זה יותר נכון לדעתי לגבי הלר – בכל הנוגע לסלינג'ר אני אישית מעדיף בהרבה את פראני וזואי, תשעה סיפורים וסימור, וגם לא ניתן לדעת איך נראים ספריו החדשים (הרי אותם, כידוע, הוא מסרב לפרסם), אבל בכל זאת... בביצה הקטנה של המדע הבדיוני גם ניתן לתת דוגמאות רבות – ספריהם הראשונים (ולעתים יחידים) של בסטר, ואלטר מילר, האלדמן, גיבסון, קארד וכו'. גם במקרה שהספרים שזכו למעמד ''קלאסי'' לא היו ראשונים, הם נכתבו בשנים המוקדמות של הסופרים – השווה, לדוגמא, את ניבן הצעיר לניבן המבוגר... (וכך גם לגבי היינליין, זילאזני, בסטר שוב...)
הבעיה עם חסון היא הנטיה הבומבסטית שלו להצהיר הצהרות כלליות ומעורפלות, מעין האורקל של דלפי לימינו. בכלל, כל ההתעסקות הזאת בז'אנרים מגוחכת בעיני, מכיוון שהדבר עצמו הוא המצאה חדשה יחסית שנוצרה עקב התפלגות מסחרית של תעשיית הספרים. דיקנס, הנרי ג'יימס, המשוררים הרומנטיים ופו עצמו, כמובן, עסקו בכתיבה נטו – רק מאוחר יותר הופיעו ההגדרות המחלקות של ''ז'אנר'' שהפרידו בין סיפורי רוחות הרפאים של דיקנס וג'יימס, למשל, לבין ספריהם ''הרציניים'', או בין סיפורי הבלשים של פו לבין שאר יצירותיו.
''כדי להגיע לאותם ארכיטיפים צריך להתחיל לחפור. צריך לחפש בתוך הנשמה, בתוך המחשבות, בתוך הרגשות…'' – נו, באמת, ואני חשבתי שצריך לחפור באלון החמישי שלושים מעלות צפונה מבית הקברות כדי למצוא את המטמון של פרופסור X. חסון עורם מילים כמו חופר-הקברים בהמלט, אוחז בגולגולת הספרות כאילו בידו – ובידו בלבד - להחזיר אותה לתחיה. בתור מניפסטו מבולבל זה עוד עובד – בתור מדריך כלשהו לכתיבת ''קלאסיקות'' הדבר חסר משמעות.
ובקשר לסדרות – עוד פעם, נו... קארד כתב ספר אחד עשרים פעם. שער מתדרדר מספר לספר. חולית 2 ו-3 הם נוראים – לדעתי לוטם צדק לחלוטין בסירובו לתרגם אותם בזמנו – וכך הלאה. על מורקוק כבר דיברתי בעבר...
חסון בחור מוכשר, ובעולם המוצף בקוגלים וקמינים למיניהם אור כשרונו בוהק כמגדל האור העתיק של אלכסנדריה – אבל בחייאת, המאמר הזה אינו ראוי לו, ולא לנו, הקוראים.
|
|
|
|
|
אני חייב לומר שהמאמר קצת מקומם אותי (חדש)
אורי שגיא יום שני, 13/02/2006, שעה 12:18
בתשובה לרני
על כל דוגמא של סופר צעיר שספרו הראשון הפך לקלאסיקה ניתן לתת דוגמא נגדית.
למשל, ג'ורג' אורוול, שכתב את 1984 פחות או יותר על ערש דווי. למשל ג'ון סטיינבק שכתב את קדמת עדן בגיל מבוגר. מבין סיפורי שרלוק הולמס, זה שנחשב לקלאסי ביותר הוא כלבם של בני בסקרוויל, שנכתב כשדויל היה בעל ניסיון ולא צעיר.
מלבד זאת, נדמה לי שלא מעט ממעריצי אגתה כריסטי ייעלבו מאוד לשמוע שסיפורי הולמס הם הטובים בסיפורי הבלשים.
וכדוגמא נגדית הטובה ביותר שעולה לי בראש כרגע, יש את אלכסנדר דיומא. את הרוזן ממונטה כריסטו ואת שלושת המוסקטרים הוא כתב בו זמנית, כשכבר היה מחזאי מבוסס. הוא לא חשב שהם יהפכו לקלסיקות. הוא היה בטוח שלא. אבל בו זמנית הוא כתב גם את מה שחשב שיהיה ספר חייו, שיכניס אותו לאותו מועדון של סטנדל ובלזאק, ספר שיהיה קלסיקה אמיתית. מדובר ברומן על מעשיו של אביר כלשהו בחצר המלכות של לואי המשהו. בטוח לומר שספר זה לא הפך לקלסיקה. אם כבר, הוא הפך לפריט טריוויאה זניח.
מהעמדה שלי, נראה דווקא שלא צריך להיות צעיר וירוק כדי לכתוב קלסיקה, וזה בטח ובטח לא דבר שניתן ללמוד.
|
|
|
|
|
ארצה להצטרף לדרישה שכבר הובעה כאן. (חדש)
אסלן יום ראשון, 12/02/2006, שעה 15:46
המאמר, למרות שהוא מריח טוב, מלא בהמון קביעות מוחלטות, (סטייל ''לא תרצח''). אשמח אם המחבר יוכל להבהיר ולהדגים את שלל הנקודות השונות שהעלה. במילים אחרות - הייתי שמח לקבל גם את הנחות היסוד והטיעונים, ולא רק את המסקנות.
|
|
|
|
|
ארצה להצטרף לדרישה שכבר הובעה כאן. (חדש)
צחי יום ראשון, 12/02/2006, שעה 22:29
בתשובה לאסלן
לפי מה שחסון אמר, ''התיאוריה מאחורי הקורס הורכבה משלושה חלקים: הגדרת המטרה, פילוס הדרך אל התת-מודע, והביצוע. כיוון ששני הסעיפים האחרונים דורשים תהליך ויחס אישי, מאמר זה עוסק אך ורק בסעיף הראשון.''
מה לא ברור? אתה רוצה לדעת איך לעשות את זה, תרשם לקורס שלו.
|
|
|
|
|
אה, הבנתי. אז זה בכלל מאמר פרסומת לקורס של גיא (חדש)
נג'י יום ראשון, 12/02/2006, שעה 22:35
בתשובה לצחי
למה לא אמרת קודם?
|
|
|
|
|
זה אכן מאמר פרסומת מצוין. (חדש)
NY יום ראשון, 12/02/2006, שעה 22:37
בתשובה לנג'י
הבעיה היחידה עם התיאוריה היא שהקורס כבר התקיים ונגמר, ולגיא אין כל תכניות לקיים עוד קורס כזה. פרט לזה - יופי!
|
|
|
|
|
ופה בדיוק התיחכום! (חדש)
יעל יום ראשון, 12/02/2006, שעה 23:26
בתשובה לNY
הרי ברור שגיא מקווה שעכשיו אנשים ישתמשו במכונת זמן וירשמו לקורס שלו לפני כמה חודשים.
מן הסתם זה בדיוק מה שיקרה/קרה.
|
|
|
|
|
גבול העצה. (חדש)
Kipod יום ראשון, 12/02/2006, שעה 23:21
תלמידי הבעל-שם-טוב שמעו מדברים באיש אחד שחכם הוא. בלב אחדים נתעורר החפץ לבוא אליו ולשמוע תורתו. נתן להם הרבי רשות; אבל הם שאלוהו: ''במה נכיר אם הוא צדיק אמיתי?'' ''בקשו ממנו'', השיב הבעל-שם-טוב, ''עצה, מה עליכם לעשות, שלא יבלבלוכם עוד מחשבות זרות בשעת הלימוד והתפילה. אם יתן לכם עצה, הוו יודעים, שאין בו ממש. כי עבודת האדם בעולם הוא להאבק עד נשימת חייו האחרונה פעם בפעם עם הזר ולהכניסו פעם בפעם אל עצמיותו של שמו יתברך''.
(מתוך ''אור הגנוז''.)
ובכן, ברור שלא בתפילה ובטיפול ב''הזר'' עוסק המאמר, אבל הסיפא דומה, נראה לי. יש גבול לעצות שניתן לתת ולקבל.
|
|
|
|
|
רק רציתי להודות לגיא... (חדש)
אינסומניאק יום ראשון, 12/02/2006, שעה 23:51
על קורס מצויין ומהנה.
משום מה, הרעיונות העיקריים של הקורס אולי לא עוברים דרך המאמר - לפי התגובות, וחבל. אבל אני חייב לציין שהקורס שינה את הראייה שלי על כתיבה ולא רק משום שגיא יודע ללמד. אני מניח שמי שירצה באמת להבין למה התכוון המשורר(סופר) יצטרך לדבר עם גיא או להירשם לקורס הבא, אם יהיה.
בכל מקרה, תודה רבה ענקית ממני. הקלת על תהליך הכתיבה שלי ועזרת לי להתקדם. בתקווה ללמוד ממך גם בעתיד.
יניב.
|
|
|
|
|
קודם כל, סליחה שהניק שלי משתנה (חדש)
ניג' יום שני, 13/02/2006, שעה 8:23
בתשובה לאינסומניאק
הוא היה אחר בפורומים אחרים, ואני קצת מתקשה להתרגל אליו.
ועכשיו, לגבי הערתו של יניב. אני מבין ממנה שגיא מצליח להעביר את כוונותיו היטב בע''פ (בקורס או בשיחה אישית) ויתכן שהוא נכשל כאן במשימה זו. אז אני רוצה לדעת: זה בן אדם שצריך ללמד כתיבה?
|
|
|
|
|
אני בהחלט לא טענתי... (חדש)
אינסומניאק יום שני, 13/02/2006, שעה 8:37
בתשובה לניג'
ש*כל* האנשים לא הבינו את המאמר. כמו כן, מאין אתה שואב את הסמכות לנבא מי יוכל ללמד כתיבה ומי לא?
(רמז: קרא את התרגילים של גיא שברשת, המאמרים כולם, תרגילי הכתיבה ואז חזור לפה וטען את אותה הטענה)
|
|
|
|
|
אני בהחלט לא טענתי... (חדש)
נועה יום שלישי, 14/02/2006, שעה 9:47
בתשובה לאינסומניאק
אם הבנתי נכון, כל מה שהוא כתב זה - ''אני רוצה לדעת'' וכו'. כלומר, בשיעור קצר בהבנת הנקרא, שהוא אינו קובע קביעה אלא מביע תמיהה. לגיטימית. קרא את רוב רובן המכריע של התגובות כאן. רובן לא רק מביעות ערעור על קביעותיו של גיא, אלא טוענות שממש לא ברור על סמך מה הוא כותב אותן. ובנקודת במבט המקצועית שלי אני יכולה לומר שלא חייבים להיות סופר כדי ללמד כתיבה, אבל אם אתה לא מצליח לכתוב מאמר מנומק, מהודק, נהיר וברור (שאגב, ממש לא חייב להיות משכנע ואפילו נכון) הסיכוי שתוכל להנחיל למישהו כלים ותובנות בנוגע לכתיבה ברורה, בהירה, מנומקת, מהודקת ונהירה - פחותים.
|
|
|
|
|
בואי לא ניסחף (חדש)
יעל יום שלישי, 14/02/2006, שעה 11:13
בתשובה לנועה
מאמר אחד שנוי במחלוקת לא פוסל את כל שאר המאמרים הנפלאים שגיא כתב.
|
|
|
|
|
מנקודת המבט, כמובן (חדש)
נועה יום שלישי, 14/02/2006, שעה 14:22
בתשובה לנועה
ולא פחותים, אלא פחות. סליחה ומחילה.
ולא. קביעתי אינה נשענת אך ורק על המאמר הזה.
|
|
|
|
|
קודם כל... (חדש)
אינסומניאק יום שלישי, 14/02/2006, שעה 18:06
בתשובה לנועה
ראוי שתסבירי מה הכוונה ב-''דעתך המקצועית'', אם את רוצה שאני אקח אותה ברצינות. ובעניין הטענה הקודמת, יעל אמרה, פחות או יותר, את מה שאני חושב.
|
|
|
|
|
עשרה דברים עליהם איני מסכים עם כותב המאמר (חדש)
אסף אשרי (העורב) יום שני, 13/02/2006, שעה 19:15
על אף הערכתי ללהט של גיא להרביץ תורה בעם ישראל אנחנו חלוקים מאד לגבי נושאים רבים במאמר.למען הגילוי הנאות יאמר כאן שגם אני מעביר בשנים האחרונות סדנאות כתיבה אולם לפחות מהדברים הכתובים מעלה ניכר שהגישות שלנו לאומנות הסיפור והדרכים להגיע לאמנות זו שונים מאד.לנוחיות הקוראים והמגיבים אני מצטט את החלקים בהם אנחנו חלוקים במיוחד.
1. ''האם סופר צריך כישורי כתיבה מעולים ויוצאים מגדר הרגיל? התשובה היא לא, חד וחלק'' -
אבל רצוי שישאף אליהם.רצוי יותר שישאף להיות בעל כישורי כתיבה מעולים ויוצאים מגדר הרגיל מאשר שישאף לכתוב קלאסיקות. בקשר לשאיפה הראשונה יש מה לעשות ואילו בקשר לשנייה יש לקוות שהצלחת. להגיע אל החומרים מהם עשויים חלומות היא שאיפה חשובה אבל לא הנחת עבודה סבירה ובוודאי שלא לכותב בתחילת הדרך.מוטב שיתרכז בשיפור כישוריו במקביל מאשר שינסה להוריד את אש האלים לאנושות-כולנו יודעים איך גמר פרומתיאוס.
2. ''עד שרוב הסופרים האלה שכללו את טכניקת הכתיבה שלהם, לאחר שנים, הסיבה שבגללה כתבו, האש שבערה בהם, כבר כילתה את עצמה. ספריהם החדשים אומנם 'טובים', אבל אין בהם את האיכות הקלאסית שהיתה באלה שכתבו בשנות העשרים שלהם.''-
ישנם סופרים רבים שכתבו את יצירות המופת שלהם בגיל מבוגר ובכל מקרה רבים מהם כתבו אותה לאחר שנות העשרים לחייהם. בנוגע לאש הפנימית כבר התבטאתי כאן בעבר כי איני רואה שום סיבה לכתוב ספר (קלאסי או פשוט כתוב היטב) אם אין לך רצון פנימי חזק לעשות כן. אם ממש רוצים לקרוא לזה אש פנימית אז בבקשה.
3. ''רק לעתים רחוקות ניתן למצוא ספר או סיפור שנחשב כקלאסיקה דוקא בגלל איכות הכתיבה, השימוש בשפה או הניסוח''–
ואני אומר רק בשביל הדיון הספרותי,פרוסט,מאן,
פוקנר,המינגווי,צ'אנדלר,מאן,קארבר, פרק, מונטרסו,קורטסאר,בלזאק,גוגול,וולף ואצלנו עגנון,שבתאי,אבידן,וולך. או במילים אחרות אתה בטוח?
4. ''כל הנדרש לכתיבת קלאסיקה חדשה הוא מציאת ארכיטיפ חדש וחזק עמוק בתוכך, ואז לכתוב מתוכו.''
ארכיטיפ הוא כל אחד מן התכנים העיקריים של הלא-מודע הקולקטיבי, הנובעים מנסיונו הקדום והמצטבר של הגזע האנושי.הוא בבסיסו לא אינדיבידואלי. אם הבקשה כאן היא למצוא משהו שאתה מאמין בו ולכתוב עליו או בהשראתו אז אין בעיה עם זה.אבל חלק מההגדרות הבסיסיות של ארכיטיפים הם שהם אוניברסאליים הם אינם יכולים להיות חדשים ולא אינדיבידואליים.
5. ''קל לטעות. קל להטעות. קל לעצור במקום הלא נכון. קל לאבחן לא נכון. קל להגדיר לא נכון את התחושות. ואם הבנתם לא נכון את מה שאתם רואים בתוככם, הסיפור לא יהיה עמוק מספיק או נכון מספיק. אנחנו צריכים קיצור דרך למציאת הארכיטיפים בתוכנו.''
הדבר האחרון שאנחנו צריכים בכתיבה או במיומנות הוא למצוא קיצורי דרך.יש להמנע מקיצורי דרך בכל דרך. גם אם נדמה לכם שזה ממש קשה ונמאס לכם לחפש. אל תתפתו לקיצורי דרך.
6. ''במקום לפסל פסל חדש, פשוט נוציא את האבן שמסביב כדי לחשוף את הפסל.''
אני סבור שלהשתמש בהיגד של מיכאלאנג'לו בנוגע לפיסול לא משרת את מטרת המאמר. במיוחד לאור העובדה שהרישא של המאמר מדברת על חוסר הצורך בגאונות. היו מעטים שראו את המלאך באבן כמו מיכאלאנג'לו ועוד פחות שהצליחו להגיע לרמת המיומנות הטכנית שלו. הדוגמא הזאת בהקשר הזה היא פשוט לא נכונה.
7. ''אנחנו שמים את עצמנו בכל משפט שאנחנו מנסחים, בכל דמות שאנחנו מעצבים. האישיות, הבעיות, העבר, ההבנה, חוסר ההבנה והתסביכים שלנו, כולם נמצאים בכל משפט ומשפט שאנחנו כותבים. הדברים האלה מוצאים ביטוי בבחירת השפה, בהבנה שלנו של מה מוביל למה, של איך אנשים מדברים, של איך דמויות מתנהגות, במה שקורה בסוף הסיפור וכן הלאה. כל אדם אחר היה כותב את הרעיון מאחורי כל משפט במאמר הזה קצת אחרת.''
נכון. רצוי גם שלאחר שסיימנו את החפירות העצמיות מה שמצאנו גם יאמר משהו למי שלא היה שותף לתהליך הפנימי שעברנו.אנחנו לא מחפשים פה תראפיה עצמית בכתיבה אלא לספר סיפור. הכלים שבהם נשתמש כדי להבהיר את התהליך ואת המסקנות ואת התמות שאנחנו רוצים לחלוק עם שאר האנושות הם כולם כלים הדורשים מיומנות כתיבה טובה.למרות שאנחנו אנשים שונים ומיוחדים ויש לנו אמירה שונה ומיוחדת כולנו נשתמש, באופן בסיסי, באותם כלים.
הרצון לכתוב קלאסיקה חדשה,למרות שאינו מובן לי אישית, לא צריך לבוא בסתירה לכך. החדשנות לשם חדשנות היא ילדותיות בתחפושת.משהו בסגנון אני אראה לכולם כמה אני מוצלח ושהחוקים שלהם ילכו לעזאזל. מציאת קול ייחודי שיהיה מובן לעולם באותה מידה שהוא ייחודי היא משימה קשה להחריד. אחת הדרכים הטובות להשיג זאת היא להגיע למיומנות כתיבה מעולה.אנשים יוכלו להבין ביתר קלות את *מה* שאתה מנסה לומר להם אם לא יאלצו לעבור את מסלול המכשולים של *איך* אתה מנסה לומר להם את זה בדרך שהיא ייחודית רק לך.
8. ''להמציא ז'אנרים חדשים?''
באופן אישי אין לי מושג איך עושים את זה אז אולי הבעייה כאן טמונה בי.אפשר לכתוב באנטי ז'אנר ואפשר לכתוב באירוניה ובאוונגארד ונגד המוסכמות וכספרות מחתרתית ובועטת וכו' וכו'. אבל להמציא ז'אנר חדש? בשביל מה? ואיך לעזאזל עושים את זה?
9. ''בנוסף, הרווח של הסופר מכתיבת סדרה גדול יותר מזה הנובע מכתיבת סיפור/ספר יחיד. יצירתו זוכה ליותר הדים ופרסום, הביקוש ל'פרק הבא' גדל, והקהל שקורא את הסדרה הולך וגדל עם כל פרק ועם ההתלהבות של הקוראים. חשוב מכך, הקוראים משקיעים יותר מחשבה בכל יצירה בסדרה.''
הרווח בכתיבה הוא לספר סיפור היטב. בין אם אתה כותב רבי מכר או אם בקושי הצלחת להגיע לסוף המהדורה הראשונה, הקהל לא עובד בשבילך ואין זה הוגן לגרור אותו למניפולציות בשל העובדה שסדרות נוטות למכור יותר בשנים האחרונות (נתון שיש לו הוכחות לכאן ולכאן) או שנוח לך לעשות זאת על מנת להשיג חוזה ומקדמה טובה יותר.
הסיבה היחידה לכתוב סידרה היא שיש לך סיפור גדול ועב כרס שאין אפשרות לכלוא אותו בין דפי ספר בודד.כזה שאתה לא תצליח לספר ושהקורא לא יצליח לעכל מבלי לעזוב את משפחתו ועבודתו לחמש שנים.
וכזה שהמוציא לאור יוכל לכרוך מבלי לגרום לקורא כאבי גב או שבר במפשעה.
10. ''כדי לגעת בארכיטיפ שהוא כולו שלכם, למרות היותו ארכיטיפ, עדיף להמציא ז'אנר חדש. כדי להמציא ז'אנר חדש, עדיף להמציא סדרה חדשה שהיא לא וריאציה על סדרות ישנות. וגם אם כותבים סיפור או ספר אחד בסדרה חדשה, עדיין מדובר בסדרה.
כל שאתם צריכים לעשות הוא למצוא סדרה מספיק מעניינת ומושכת בעיניכם, שעדיין לא נכתבה, ושאת המאפיינים שלה תוכלו למנות. סדרה שכזו חייבת להביא ולהעביר תחושה שהיא יחודית לכם.''
- לסיכום, דעתי היא שאין דבר כזה ארכיטיפ שהוא כולו שלכם, אין באמת דבר כזה ז'אנר חדש ואין סיבה לכתוב סדרה אלא אם כן יש סיפור בסדר גודל כזה המצדיק אותה.
כמו כן עליי לציין שאני מסכים עם הנאמר בתגובה הראשונה וכי אשמח לקבל דוגמאות או הוכחות לקביעות הנחרצות המובאות כאקסיומות בגוף המאמר. וכן,את גיא אני עדיין מעריך.
|
|
|
|
|
אני מורידה את הכובע בפניך (חדש)
יעל יום שני, 13/02/2006, שעה 20:46
בתשובה לאסף אשרי (העורב)
משהו הציק לי במאמר של גיא ולא ידעתי איך לנסח אותו.
אחרי שקראתי את מה שכתבת, הבנתי בדיוק מה הציק לי. מצוין.
|
|
|
|
|
תזכיר לי, מה אני צריך לעשות (חדש)
NY יום שני, 13/02/2006, שעה 22:42
בתשובה לאסף אשרי (העורב)
כדי לגרום לך לחזור ולכתוב טורים בשבילי?
|
|
|
|
|
חשבון הבנק השווצרי עוד קיים? (חדש)
רני מספסר בעורבים יום שני, 13/02/2006, שעה 22:46
בתשובה לNY
|
|
|
|
|
איפהשהו באור יהודה. (חדש)
NY יום שני, 13/02/2006, שעה 22:56
בתשובה לרני מספסר בעורבים
אבל שוויצרי-שוויצרי, באחריות! עם כיסים!
|
|
|
|
|
מצטער, זמן אולי שווה כסף (חדש)
אסף אשרי (העורב) יום שני, 13/02/2006, שעה 23:34
בתשובה לNY
אבל כסף אפשר להשיג וזמן פחות. מעולם לא אמרתי שאני בוחל בטובות הנאה אז אם מזדמן לך לשים את טלפייך על איזה שנתיים מיותרות בזמן שאתה מתעסק עם מכונת הזמן של האגודה אתה מוזמן לשלוח אותם לכיווני.
כרגע אני...איך הולך הביטוי ההוא? אה, כן! כותב כשד משחת.
|
|
|
|
|
צדיק! (חדש)
NY יום שלישי, 14/02/2006, שעה 0:03
בתשובה לאסף אשרי (העורב)
|
|
|
|
|
מספר נקודות בהן אני מסכים עם עצמי. (חדש)
goshdarnit יום שלישי, 14/02/2006, שעה 13:58
בתשובה לאסף אשרי (העורב)
בסעיף 3 לתגובתך מנית מספר סופרים גדולים, כדוגמאות לקלאסיקה שהיא קלאסיקה בגלל ''איכות הכתיבה, השימוש בשפה והניסוח.'' אגיב רק לאלה שקראתי: פוקנר, המינגווי, מאן, בלזאק, גוגול, וולף, עגנון, שבתאי, אבידן, וולך. שאלת אותי אם אני בטוח? אני בהחלט בטוח. נראה לי שאתה מעליב את איכות הכתיבה של כל אחד מהסופרים האלה כשאתה טוען שהדבר שבגללו ספריהם הפכו לקלאסיקות הוא הכתיבה היפה. אין ספק שכתיבתם יפה ואין ספק שהם יודעים לכתוב. אין ספק שהם יודעים לנסח משפט. אבל לא זה מה שהופך ספר שלהם לספר לקלאסי. תביט בעלילה ובדמויות המדהימים (והארכיטיפיים) של כל אחד מהם. ובעיקר תביט באופן שבו ה'קישקע' שלהם מוצא ביטוי בכל אחד מהמרכיבים האלה.
חוץ מאשר יוצאי דופן יחידים, כתיבה יפה ומשפטים יפים אינם המרכיב שהופך קלאסיקה לקלאסיקה (יוצאי דופן הם ספרים כמו 'יוליסס' שבו עצם מבנה המשפטים הוא חלק חשוב ממה שהפך אותו לקלאסיקה; אבל 'יוליסס' הוא המיעוט ולא הרוב). בהחלט צריך כתיבה יפה. היא מרכיב, אבל היא מרכיב של כתיבה טובה, היא לא המרכיב שהופך כתיבה טובה לקלאסיקה. אני אומר זאת שוב, משום שרוב המגיבים פספסו את הנקודה הזאת. במאמר הזה אני לא מונה את כל המרכיבים של כתיבה טובה. אני לא מונה את כל המרכיבים של קלאסיקה. אני מחפש את אותו המרכיב של הקלאסיקה שהופך אותה לקלאסיקה. ומשפטים יפים אינם המרכיב שהופך קלאסיקה לכזאת. ועובדה היא, שבמדע בדיוני לא חסרות קלאסיקות שהכתיבה שלהם היא, איך לומר, לוקה לפעמים ואפילו בוסרית. המאמר מחפש אך ורק מרכיבים כאלה שהופכים קלאסיקה לקלאסיקה.
כמו כן, המאמר לכתיבת קלאסיקות – והקורס לכתיבה קלאסיקות – נועדו למתקדמים. כפי שצויין במאמר, אני מדבר אך ורק אל אלה שכבר יש להם שליטה טכנית. מעבר לכך, צר לי על כך שאנשים הצליחו להבין שאני אומר שלא צריך טכניקה. כיצד הם מיישבים זאת עם כל המאמרים שלי באספמיה על הטכניקה של כתיבה, עם התרגילים בתפוז ועם הסדנאות שהעברתי בכנסים, אני לא יודע. אני לא טוען שלא צריך טכניקה (ממש כשם שאני לא טוען שלא צריך לדעת לכתוב טוב), אני פשוט מחפש את אותו המרכיב שהופך קלאסיקות לקלאסיקות, ויכולת טכנית גבוהה איננה הקריטריון. לא חסרים מומחים טכניים שלא כתבו קלאסיקות, ולא חסרים כאלה שכתבו קלאסיקות לפני שהם רכשו מומחיות טכנית. לא כאן כבור הכלב. ובמאמר, אני מתמקד בכלב.
ושוב, המסקנות של המאמר לא מיועדות למתחילים. המאמר מנסה לפתור את השאלה, מהו המרכיב החיוני של הקלאסיקות אותו אף אחד לא מלמד? אני חוזר: מהו המרכיב החיוני של הקלאסיקות אותו אף אחד לא מלמד? ואני מצטער, המרכיב איננו בכתיבה טובה, הוא איננו בטכניקה. כי אם שם הוא היה, היינו מוקפים בקלאסיקות. המרכיב נמצא במקום אחר.
אני מתנצל אם כוונת המאמר לא היתה ברורה לכולם. נראה לי שהמצב אף חמור מזה בחלק מהמקרים, והיו שציפו, כנראה, להיות מסוגלים לכתוב קלאסיקות לאחר קריאת המאמר.
האם תוכלו לכתוב קלאסיקות אחרי כתיבת המאמר? ברור שלא.
האם המאמר הוא הקורס? בוודאי שלא.
האם כל סיפור ו/או ספר שיכתוב מי שנכח בקורס יהיה קלאסיקה? ברור שלא. האם כל אדם שהשתתף בסדנה יכתוב לפחות קלאסיקה אחת? אני מקווה שכן, אני יוצא מתוך הנחה סטטיסטית שלא. אבל לאחר שראיתי את התוצאות וההתקדמות של כולם, יש לי תחושה שאת ההדים של מה שעשינו בסדנה נרגיש כולנו בשנים הקרובות.
לכל הפחות, כל אדם שהיה בקורס השתפר באופן משמעותי – בחצי הראשון של הסדנה שעסק בשלב השני ושוב השתפר משמעותית בחצי השני שעסק בשלב השלישי. (השלבים מפורטים במאמר.) כמו כן, כמי שנכח בשלושת הקורסים וכמי שראה את ההתקדמות של כל האנשים, אני מרגיש שלתיאוריה שאני מציע יש מספיק גיבוי מעשי כדי לפרסם אותה היום, ושיש להתייחס אליה ברמה כזאת או אחרת של רצינות.
הכוונה במאמר זה (לא בקורס - המאמר איננו הקורס) היתה להציע כיוון מחשבה לכותבים מתקדמים. באותה מידה, מטרת המאמר מבחינת הקהל הרחב היתה להעלות את הרעיונות העקרוניים של תיאוריה חדשה שיש בה, כאמור, לפחות משהו, לפתח דיון, לפתוח את הראש לרעיונות חדשים ולזרוע מחשבות זדוניות במוחות של כותבים.
רעיונות יש כמו זבל. איך מנפים את הרעיונות ומוצאים את הטובים באמת? איך מוצאים רעיונות, שכיוון שהם מהבטן, הם כותבים את עצמם יותר טוב? על כך היה הקורס. ובעיניי, לפחות, השיטה עבדה. כן, אני מראה לכם חצי עבודה. (שליש עבודה, יותר נכון.) אבל הדבר נראה לי עדיף מלהראות אפס עבודה.
בכל שלושת הקורסים לא היה אדם אחד שלא עבר קפיצה אדירה באיכות הרעיונות שהוא (או היא) הביא לסיפורים או לספרים. ההבדל בין הרעיונות לסיפורים שהובאו בתחילת הקורס לבין הרעיונות לסיפורים שהובאו באמצע הקורס (בסוף השלב השני, לפני שלב הביצוע) לא יאמן. רעיונות עמוקים יותר, טובים יותר, חזקים יותר, שהצליחו להפתיע את הכותבים עצמם.
כל כותב מסוגל לכתוב יותר טוב. כל כותב מסוגל להביא רעיונות יותר טובים. מה שאני הצעתי – כאן ברמה התיאורטית ובקורס עצמו ברמה הקונקרטית – זו דרך (כן, דרך קיצור,) להגיע ישירות אל התת-מודע. דרך קיצור, דרך עוקפת, דרך שמנצלת את התת-מודע. וכאמור, לא היה אחד. ולרוב, אנשים היו מופתעים מעצמם.
אז אומר לך כן לדרכי קיצור. כן, כאשר מדובר בדרכי קיצור מסויימות, המנתבות דרך אל התת-מודע, שאליו בכל מקרה אין דרך ישירה. כן, כאשר מדובר בדרכי קיצור מסויימות, אשר גורמות לכותבים לכתוב מתוך מקומות עמוקים בעצמם, גם אם הם לא היו מודעים להם בזמן הגיית הסיפור. אז כן. כן, כן, כן.
אני מביא את המאמר הזה אחרי שבדקתי אותו. אני מביא אותו אחרי שראיתי שהשיטה עובדת. אין זה אומר שזאת תורה חקוקה בסלע, זה פשוט אומר שהדבר דורש התייחסות רצינית מסויימת.
בנוסף, בשום מקום במאמר לא נאמר שקלאסיקות חייבות להיכתב כשהסופרים צעירים. כתבתי שלרוב המקרה הוא כזה. כתוצאה מכך, לרוב הקלאסיקות, בעיקר בז'אנרים שלנו, יש בעיות רציניות של כתיבה טובה. מכאן הסקתי שהאלמנטים האלה הם לא האלמנטים שיוצרים את הקלאסיקה. משהו אחר הוא זה שעומד מאחורי הקלאסיקה. באותה מידה, רוב הסופרים השולטים בטכניקת הכתיבה, לא כותבים קלאסיקות. גם מכך הסקתי שלא זה המקום למצוא את אותו ה'זה' המסתורי שיוצר את הקלאסיקות.
לא כל הקלאסיקות הן סדרות, ורוב הסדרות נהיות גרועות יותר עם הזמן. מצד שני, רוב הקלאסיקות כן עונות לקריטוריונים הבאים: הן נכנסות לקטגוריות של ז'אנר חדש, ובדרך כלל הן גם מתאימות לקריטריונים של סדרה חדשה. אם כך, שינוי בנקודת המבט שלנו יעזור לסיכוי שלנו לכתוב משהו ארכיטיפי יותר, ובכך יעלה את הסבירות לכתוב סיפור טוב יותר.
נראה לי שחלק מהבעייתיות שנוצרה אצל אנשים היא בשימוש במילה 'קלאסיקה'. זאת מילה כל כך גדולה ומסוכנת, שנדרשת חוצפה רק כדי להזכיר אותה. אם המילה קלאסיקה לא נאה לכם, נסו לקרוא את המאמר כאשר את מחליפים את המילה בביטוי 'כתיבה טובה'. קראתם? האם הוא נראה יותר נכון פתאום?
אם נשאיר את הדיון במילה עצמה בצד, נראה לי ששאיפה למשהו שהוא פי עשר יותר גדול ממני תאפשר לכותב להגיע גבוה יותר מאשר אם היה שואף לכתוב עוד משהו במסגרת הרגילה שהוא מכיר. אני חושב שזהו ההבדל המרכזי בין הקורס שהעברתי לבין שאר הקורסים, שיעורים, מאמרים על כתיבה, וכו' ששמעתי עליהם בארץ. בחלק מהמקומות מלמדים את הדברים הבסיסיים הנחוצים לכתיבת סיפור טוב – ואת זה אני גם עושה במאמרים. בחלק מהמקומות מלמדים אך ורק מה לא לעשות.
אני מאמין שיש ערך לא ישוער ללהגיד מה כן, בלחנך ללקפוץ מעל הפופיק, בלתת לאנשים מטרות מלהיבות ובלתי אפשריות. אני חושב שתחת תנאים כאלה הדמיון פורח, היצירתיות פורחת, הכותב מגלה דברים חדשים על עצמו והכתיבה נעשית מתוך הנאה. מרכיב מרכזי שהיה חסר לי בכל מקום שעוסק בכתיבת מד''ב בארץ הוא המעוף, לימוד מתוך מעוף, מתוך שאיפה לגדולה שבכתיבה ולגדולה שבכותב.
אני חושב שהתלהבות מביאה לסיפורים מרטיטים, חדשים, מפתיעים, גדולים. ואני מעדיף ללכת בכיוונים האלה מאשר להכניס את הרגל למים ולבדוק אם הם קרים לפני שאני נכנס. לא מעוניין בתחושת סכנה, אני מעוניין בתחושת החלום. אני לא מעוניין בלהגביל, אני מאמין שלכוון כותב בכיוון שבו הוא יפרח ימנע ממנו לא מעט בעיות טכניות שהיו נוצרות אילו הוא היה עושה משהו שפחות מדבר אליו. לא רוצה להיזהר כשאני חוצה את הכביש. אני רוצה לטוס ב-500 קמ''ש אל התנועה. לפעמים אני אתקל במשאית, אבל לפעמים אני אגיע רחוק יותר.
אני רוצה לשאוף לדברים גדולים, לפעמים גדולים מדי, ונראה לי שיש בפילוסופיה הזאת משהו שיעניין את הקהל הרחב ואת קהל הקוראים.
|
|
|
|
|
כמה הערות: (חדש)
רני יום שלישי, 14/02/2006, שעה 15:00
בתשובה לgoshdarnit
1. אין חולק על כך שיצירות המופת של פוקנר, הממינגווי, שבתאי ועוד רבים וטובים לא היו הופכות לקלאסיקות אם לא היו בהם דמויות נפלאות ועלילה מדהימה. אלא שהדמויות המדהימות והעלילה הנפלאה (או להיפך או שניהם ביחד וכל אחד לחוד) לא היו מגיעים לדיד ביטוי אם הם לא היו יודעים לכתוב. והדברים האלה לא היו מגיעים לידי ביטוי אם הם היו לוקחים קיצורי דרך. והדברים האלה לא היו מגיעים לידי ביטוי אם הם לא היו משכתבים ונערכים עד זוב דם. וכל הדברים האלה מאפיינים גם סופרים ויצירות אחרות שספריהם לא הפכו לקלאסיקות, או אפילו סתם ספרים טובים. וכל הדברים האלה לא היו מגיעים לידי ביטוי אם בנוסף לכל הדברים הללו לא היה להם גם כישרון אדיר לספר סיפור. וכישרון אי אפשר ללמד. וכישרון בלי תרגול ותרגול ותרגול ללא קיצורי דרך לא שווה הרבה (אלא במקרים יוצאים מהכלל, שכשמם כן הם: יוצאים מהכלל).
2. אם התכוונת ל''כתיבה טובה'' מדוע לא כתבת זאת מלכתחילה והשתמשת דווקא במלה ''קלאסיקה'' לה יש משמעויות אחרות לגמרי?
3. אחד הדברים שקוממו אותי יותר מכל במאמר הוא הקביעה הנחרצת. בשעה שעל כל קביעה נחרצת שלך ניתן להביא המון (אבל המון) דוגמאות מנוגדות, היה רצוי להראות על מה אתה מסתמך.
|
|
|
|
|
המלה קלאסיקה בעייתית כי היא בעייתית, (חדש)
ניקי יום שלישי, 14/02/2006, שעה 15:05
בתשובה לgoshdarnit
לא כי היא מפחידה. גם מהמאמר וגם מהתגובה הזו לא הבנתי אם אתה חושב שקלאסיקאיות היא תכונה פנימית של היצירה או צורת התייחסות של הקוראים. יצירות ''נחשבות'' לקלאסיקות, או שיש ''זה'' מסתורי בבסיס הפנימי של כל קלאסיקה?
למיטב הבנתי הפרטית, קלאסיקה וגם ז'אנר הם מונחים מתחום האופנה. ספר מסויים נחשב למספיק חשוב על ידי מספיק אנשים מספיק חשובים - הופס, הוא קלאסיקה. מישהו מזהה טרנד מסויים בכמה ספרים שנכתבו בערך באותו הזמן - הרי לך ז'אנר חדש. גם אם יש מתכון בדוק לקבוע מראש לאן ייכנס הספר שלך בין האופנות הקיימות, זו לא נראית לי מוטיבציה אצילית כמו שאתה מתאר אותה. למעשה זה דומה בנקודות מסוימות ל''אני רוצה שהספר שלי ימכור ממש הרבה וישיג לי בחורות''.
אם התכוונת ל''סיפורים גדולים'' או רעיונות אמיצים, חבל שלא כתבת את זה - אלה עדיין מונחים שדורשים הגדרה, שלא לדבר על ביסוס של השיפוטים הערכיים (אני חסידה גדולה של סיפורים צנועים דווקא), אבל לפחות יש מאיפה להתחיל לדבר.
|
|
|
|
|
בחורות! בחורות! (חדש)
NY מתמקד בעיקר יום שלישי, 14/02/2006, שעה 15:35
בתשובה לניקי
|
|
|
|
|
אנחנו רואים את המציאות אחרת (חדש)
אסף אשרי (העורב) יום שלישי, 14/02/2006, שעה 15:47
בתשובה לgoshdarnit
אנחנו כפי הנראה נמצאים בקטבים שונים בנוגע למה צריך לעשות ואיך צריך לעשות את זה.במקומות בהם מופיעים הציטוטים הם לקוחים מתוך התגובה של גיא.
באשר לסופרים שציינת אז כל אחד מהם הוא אמן סיפורים. אך עם זאת אם להתייחס לחלק מהדוגמאות שציינת פוקנר הצליח להביא לכתיבה שלו את שפת הדרום והרקבון הלאה שלה ,המינגווי את החיספוס,גוגול את השיגעון וגאונות המבנה והשפה, וולף את הדיוק והעצמאות המחשבתית, עגנון את לשון המסורת החיה והיידשקייט שלא גווע, שבתאי את הדחיסות, אבידן את ההלחמים והמשחק במילים, וולך את המטאפורות שמעיזות והמיניות המתפרצת.אלו הכלים הטכניים שהם הביאו לכתיבה שלהם ולסיפור שלהם והם לטעמי חלק ניכר מהסיבה שהם קלאסיקונים או שקיבלו את ההכרה לה הם ראויים. הם הצליחו להיות מקוריים גם באיך וגם במה ולכן הם דוגמאות טובות לנקודה שהעליתי.
''האם כל אדם שהשתתף בסדנה יכתוב לפחות קלאסיקה אחת? אני מקווה שכן, אני יוצא מתוך הנחה סטטיסטית שלא. אבל לאחר שראיתי את התוצאות וההתקדמות של כולם, יש לי תחושה שאת ההדים של מה שעשינו בסדנה נרגיש כולנו בשנים הקרובות.לכל הפחות, כל אדם שהיה בקורס השתפר באופן משמעותי – בחצי הראשון של הסדנה שעסק בשלב השני ושוב השתפר משמעותית בחצי השני שעסק בשלב השלישי. (השלבים מפורטים במאמר.) כמו כן, כמי שנכח בשלושת הקורסים וכמי שראה את ההתקדמות של כל האנשים, אני מרגיש שלתיאוריה שאני מציע יש מספיק גיבוי מעשי כדי לפרסם אותה היום, ושיש להתייחס אליה ברמה כזאת או אחרת של רצינות.''
אני מאמין שקיימת בך תקווה ואני בטוח שאנשים שעברו סדנא קיבלו ממנה משהו.על סמך סדנה אחת או אפילו שלוש אי אפשר לבסס תיאוריה.על סמך תוצאות אפשר. ותוצאות כרגע אין עם כל הרצון הטוב והאופטימיות לעתיד. כל שכרגע יש זה רצון שמשהו גדול יקרה ושמהלך יתחיל.
אלא שאני לא חושב שהמהלך יתחיל בדרך אליה אתה מטיף או שהמהלך הזה ישפיע באופן משמעותי על הספרות הישראלית בין אם בז'אנר או שלא ועל כך כבר פירטתי במאמרי התגובה שלי.
''בכל שלושת הקורסים לא היה אדם אחד שלא עבר קפיצה אדירה באיכות הרעיונות שהוא (או היא) הביא לסיפורים או לספרים. ההבדל בין הרעיונות לסיפורים שהובאו בתחילת הקורס לבין הרעיונות לסיפורים שהובאו באמצע הקורס (בסוף השלב השני, לפני שלב הביצוע) לא יאמן. רעיונות עמוקים יותר, טובים יותר, חזקים יותר, שהצליחו להפתיע את הכותבים עצמם.''
יכול להיות שאיכות הרעיונות השתפרה אבל כמו שאמרת בעצמך- רעיונות טובים יש כמו זבל. הסדנה אם אני מבין נכון מדברייך הייתה סדנת פיתוח רעיונות טובה אבל ממנה ועד למלאכת הכתיבה המוצלחת גדול המרחק ואפילו אם אנו יוצאים מנקודת הנחה שמדובר בכותבים מתקדמים.
אם פיתחת איזושהיא נוסחא בה אתה סבור שאיכות הרעיונות עולה זה נהדר אבל זאת אינה סדנת כתיבה אלא סדנת פיתוח רעיונות.
'''קלאסיקה'. זאת מילה כל כך גדולה ומסוכנת, שנדרשת חוצפה רק כדי להזכיר אותה. אם המילה קלאסיקה לא נאה לכם, נסו לקרוא את המאמר כאשר את מחליפים את המילה בביטוי 'כתיבה טובה'''
''בהחלט צריך כתיבה יפה. היא מרכיב, אבל היא מרכיב של כתיבה טובה, היא לא המרכיב שהופך כתיבה טובה לקלאסיקה''.
שני הציטוטים מובאים מהתגובה שלך. אני לא מבין מדוע להשתמש בביטוי אחד כשאתה מתכוון למשהו אחר ומה הבדל בין כתיבה טובה לקלאסיקה אם כך? בכנות, הותרת אותי מבולבל.
ולא נדרשת שום חוצפה לומר קלאסיקה.המילה אינה גדולה ומסוכנת בעיני.היא פשוט בגדר שאיפה כמוסה במקרה הסביר והטוב ולא הנחת עבודה סבירה לתחילת כתיבת סיפור או ספר.
''אני מאמין שיש ערך לא ישוער ללהגיד מה כן, בלחנך ללקפוץ מעל הפופיק, בלתת לאנשים מטרות מלהיבות ובלתי אפשריות. אני חושב שתחת תנאים כאלה הדמיון פורח, היצירתיות פורחת, הכותב מגלה דברים חדשים על עצמו והכתיבה נעשית מתוך הנאה. מרכיב מרכזי שהיה חסר לי בכל מקום שעוסק בכתיבת מד''ב בארץ הוא המעוף, לימוד מתוך מעוף, מתוך שאיפה לגדולה שבכתיבה ולגדולה שבכותב''
ואני חושב שהתלהבות זה נחמד ומוטיבציה זה חשוב ומעודדות עם פומפונים היא פנטסיה אמריקאית נפוצה אבל לפני שאנחנו נכנעים לחלומות ולאידיליות ולעוד כל מיני שאיפות אני סבור שספרות הז'אנר המקומית תתקדם הרבה יותר אם היא תגיש לקורא עשרה ספרים טובים וראויים בשנה מאשר קלאסיקה אחת בעשור הקרוב. לדעתי הקלאסיקה עוזרת רק לכותב ולכבוד היורשים שלו.היא לא מקדמת ז'אנר. ולראייה הקלאסיקות הקיימות בעברית אליהן התייחסתי במאמר התגובה הקודם שלי באשר לקלאסיקות.
אני חושב שהשאיפה הראשונית לגדולות היא מעניינת אבל היא לא הנחת עבודה סבירה אלא נרקיסיסטיות בארון. לדעתי אין גדולה של כותב יש רק גדולה של סיפור ואם יש דבר מה שאני מקפיד ללמד בסדנאות שלי זה שאתה ככותב לא נמצא במרכז. אתה לא העניין כאן. אתה לא חשוב. העיקר הוא הסיפור ולא מי שמספר אותו.
''לא רוצה להיזהר כשאני חוצה את הכביש. אני רוצה לטוס ב-500 קמ''ש אל התנועה. לפעמים אני אתקל במשאית, אבל לפעמים אני אגיע רחוק יותר.''
ברור לי שאתה מדבר מטאפורית ועדיין אין רע בלעבור את הכביש בבטחה. הפעם היחידה בה לא תצליח לחצות אותו תגרום לך יותר נזק מתועלת אם תצליח. אם לקחת את הנחת העבודה הזאת אז יכול הכותב לשאוף שוב ושוב להגיע אל הקלאסיקה ולהתרסק פעם אחר פעם אבל זה שווה את זה אם תצליח כי מאה שנה אחרי שתכתוב יזכרו את השם שלך.
אבל המציאות והכללים שהיא כופה עלינו רק מחזקת את היצירתיות ולא מגבילה אותה.
מבלי חוקים ויסודות למרוד בהם ולהשתמש בהם אי אפשר להיות חתרני או מיוחד באמת.
אתה לא מיוחד ביחס לעצמך אלא ביחס לאחרים.
זה לא עניין של פחד מסכנה אלא שזה פשוט ילדותי להתעלם מהמציאות וחוקיה בשם החלום והחופש ליצור. מי לא רוצה *סיפור* (סיפור ולא אני) שיטוס ב500 קמ''ש אל תוך ליבו של הקורא?
אני יודע שאני אשמח לכתוב כזה אבל אני גם מאמין שהדרך התיאורטית להגיע אליו לא כוללת שום קיצורי דרך. היא כן כוללת יצירתיות עצומה בגבול המגבלות והשלשלאות של החוקים.
''אני רוצה לשאוף לדברים גדולים, לפעמים גדולים מדי, ונראה לי שיש בפילוסופיה הזאת משהו שיעניין את הקהל הרחב ואת קהל הקוראים.''
ולי יש להציע רק דם יזע ודמעות. ואולי זה פחות פופולארי לומר זאת אבל הדרך לחומרים מהם עשויים חלומות רצופה בכוונות טובות ועבודה קשה.
ברור לי שהגישות שלנו שונות בתכלית הן לכתיבה והן לסדנאות כתיבה. בוא ונסכים שלא להסכים.
|
|
|
|
|
אם המחיר של אי ההסכמה הוא הדיונים האלה שלנו (חדש)
goshdarnit יום רביעי, 15/02/2006, שעה 10:47
בתשובה לאסף אשרי (העורב)
בוא נסכים לא להסכים פעמיים בשבוע.
|
|
|
|
|
שמעתי על דברים גרועים מאלה : ) (חדש)
אסף אשרי (העורב) יום רביעי, 15/02/2006, שעה 13:02
בתשובה לgoshdarnit
|
|
|
|
|
אוי. (חדש)
לילי יום שלישי, 14/02/2006, שעה 2:48
טוב, מתישהו במהלך קריאת התגובות הצלחתי להתגבר על הצורך לחזור, שוב ושוב, על המילה האחת הזו, ואולי אפילו הצלחתי לגבש סיבות - חלקיות - לכך שכמעט כל מילה במאמר צרמה לי. בעצם, עם המילים דווקא הסתדרתי. אבל המשפטים, המשפטים פשוט עשו לי רע.
מה הפריע לי?
(ואני מתנצלת מראש אם ההודעה לא לגמרי קוהרנטית. עברה עלי חוויית קריאה טראומטית.)
סתירות פנימיות?
יש משהו כל כך לא נכון, לפחות בעיני, בנסיון להסביר למישהו איך לעשות משהו באמצעות האמירה: ''אל תקשיב לעצות של אף אחד אחר.'' תכתוב רק מה שנכון לך, בלי לנסות לרצות אף אחד אחר - אולי זה נכון, אבל אז למה המאמר הזה טוב? וזה לא שאני לא אוהבת פרדוקסים. הם בין חיות המחמד האהובות עלי.
זלזול בתכונה שאני מעריצה (במקרה זה כישרון)?
כדי לכתוב לא צריך לדעת לכתוב. אני... לא יודעת איך להתחיל אפילו לענות לזה. אפשר לערוך לתשעים ותשעה אחוזים באוכלוסיה ניתוחי פסיכולוגיה-בגרוש במשך שנים, שיחפרו בעצמם, בקהילה שלהם, בעשרה סוגים שונים של תת-מודע, שידעו לדקלם אחורה את הקוד הגנטי שלהם, והם עדיין לא יוכלו לכתוב. לא, לא קלאסיקה. סיפור. בטח ובטח שלא משהו טוב באמת, כזה שיוכל לראות סופרים כמו קפקא או בולגקוב ביום עם ראות טובה במיוחד.
אמירות סתומות?
''חיפרו בתוככם'', היצמדו לאמת שלכם, כיתבו קלאסיקות חדשות, אל תאבדו תקווה, ושאר אמירות שהייתי קוראת בעשרות ספרי חיפוש עצמי, לו הייתי קוראת ספרי חיפוש עצמי (אך יצא לי לראות על כריכתם האחורית, כך שאני יודעת בוודאות שהן נמצאות שם). מדריך אל האושר, או הקלאסיקה, שלא נותן עצות, כי אי אפשר לתת עצות, אבל כן נותן עצות, כי בכל זאת... לא, אני לא באמת יודעת למה הוא כן נותן עצות. ממילא הן סותרות אחת את השניה.
אמירות ביזאריות?
סדרה חדשה היא ז'אנר חדש? רגע, המשחק של אנדר הוא ז'אנר חדש? מתי זה קרה? נהניתי להפליא מהספר, אבל מה הז'אנר שהוא יצר, בדיוק? סדרות זה מוצלח יותר?
לא כל כך מזמן הגעתי לספריה המקומית, ומצאתי את עצמי, באופן אופייני, באגף המד''ב והפנטזיה. לא ממש הבנתי איך הוא מסודר, ויצאתי לצוד לי ספרנית. ''המד''ב... את בטוחה שהוא מסודר לפי שמות סופרים?'' שמות סופרים? התבוננה בי בתמיהה הספרנית. לא - המד''ב מסודר לפי סדרות. ''ומד''ב שאינו סדרות?'' שאלתי, אני שבסך הכל רציתי, נדמה לי, משהו של טים פאוורס. בתשובה ''יש מד''ב שהוא לא סדרות?'' אני יודעת, סוף סוף, את מי להאשים.
|
|
|
|
|
זו טעות לרצות לכתוב קלאסיקות חדשות (חדש)
במבי שבת, 18/02/2006, שעה 20:09
אני חושב שזו טעות לכתוב קלאסיקות חדשות.
קודם כל אתה מסתכן בכך שכולם יחשבו שכתבת זבל, יבקרו אותך, ירדו עליך,יצחקו,יתנשאו, והכי חשוב - לא יקנו את הספר שלך.
בעיני, יותר בטוח, צנוע, ונכון, לכתוב
קלאסיקות ישנות.
כי בניגוד לקלאסיקות חדשות, שמאוד מסובך לכתוב, כי צריך לצלול לתוך עצמך, לחפש ארכיטיפים, להלחם במרטיפיכים, וללכוד שמלטיפיכים -
תראו כמה פשוט לכתוב קלאסיקה ישנה:
לדוגמא: אני כרגע כותב את הקלאסיקה הישנה: ''זכרון דברים''.
ככה מתחיל הספר שלי:
''אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר, ודווקא בשעה שנידמה היה לו שהנה, בכוח ההתנתקות וההתכנסות, נפתח לו עידן חדש''.
גאוני. פשוט. קל לכתיבה. והביקורת תמיד תאהב.
עזבו אתכם מקלאסיקות חדשות, תכתבו רק ישנות.
|
|
|
|
|
ואילו אני כותב את דון קיחוטה. (חדש)
פייר מנאר יום ראשון, 19/02/2006, שעה 23:20
בתשובה לבמבי
|
|
|
|
|
כולכם נודניקים חוץ מ *גיא* (חדש)
במשיכת קולמוס יום שלישי, 21/02/2006, שעה 11:31
בתשובה לפייר מנאר
ראשית - לא הייתי מעולם בקורס או סדנא של מר חסון.
שנית - נתקלתי בשם שלו לראשונה בפורום תפוז, כשקראתי בדיעבד את העבודה שעשה בתרגול חברי הפורום.
קניתי וקראתי את קובץ הסיפורים שלו.
כרגע סיימתי לקרוא את המאמר שלו ואת כל התגובות (המתישות) שלכם.
מה לעזאזל הסיפור שלכם?
נראה שלפחות מחציתכם עניתם מתוך צורך פנימי לנגח את כותב המאמר. אתם לא חייבים להסכים. אתם בוודאי שאינכם חייבים להקשיב לעצה שאינכם מעוניינים בה, אבל ניכר שמשהו במר חסון מרתיח אתכם, וזה לא דווקא מה שהוא כתב פה, כי רובכם בחרו, גם אחרי ההבהרות שלו, להתעקש להבין מה שבא להם ולא מה שהוא אמר.
ממה שכתב כאן במאמר, ומהתרגילים שקראתי שהנחה בפורום, הדבר העיקרי אליו מנסה מר חסון לכוון אתכם, או לפחות מייעץ לכם לנסות לחפש אותו - הוא את ''עצמכם'' האמיתי, המתחבא.
כל מה שמר חסון אמר הוא זה:
מעבר לכל הדברים האחרים שסופר טוב צריך להיות ניחן בהם (והוא צריך), יש דבר אחד שאם אין לו, הוא לא יצליח ליצור את יצירת המופת שלו.
ו*הדבר* הוא יכולת ומוכנות לחצוב מתוך תהומות הנפש ומסתרי התת מודע את האמת הטהורה שמאחורי מה שהוא רוצה להגיד.
סופרים הם לא סתם אנשים שכותבים.
הם אנשים שמצליחים לא לזייף בכתיבה.
הם לא באמת ''ממציאים'' ברמה האינטלקטואלית, כי הכתיבה אצלם לא באה מהמקום של המחשבה. הנפש שלהם כותבת את עצמה, דרך הדמויות. הדמיון שלהם כותב את עצמו דרך העלילה, האמונה שלהם בנכון ולא נכון, ובכל דבר אחר נשטפת לתוך הדפים...
הם יכולים לעטוף את הדברים האלה באלף דרכים שונות שירתקו את הקורא אבל, הדרך המרתקת עצמה (קרי הטכניקה, היכולת הספרותית ועושר השפה וכו') הדרך המרתקת הזו אם אינה עוטפת יהלום של אמת קיומית פנימית - היא ריקה.
היא יכולה לגרום למישהו להצליח לכתוב ספר טוב או סיפור מעניין - אבל גם הוא עצמו לא יראה בה יצירת המופת שלו.
אתם חושבים שזה לא נכון?
אתם חושבים שאפשר להמציא במחשבה בלבד, את הסיפור שלכם, ללא מטען רגשי-נפשי, בלי תהליך שאתם עצמכם תעברו תוך כדי הכתיבה ועדיין תייצרו יצירת מופת? או.קיי אז אתם כנראה באמת לא מסכימים עם מר חסון.
אבל בתמצית זו היתה עיקר אמירתו.
נכון הוא גם ניסה לסייע במתן שיטה. שיטה שמכוונת אתכם לזהות מרכיבים מסויימים שקיימים לדעתו בקלסיקות שונות. מכנה משותף.
רובכם לא הסכמתם עם השיטה - אבל בני אדם, השיטה היא לא העיקר. ההבנה של המהות היא העיקר. אתם לא חושבים שהשיטה הזו תעבוד - זכותכם, אל תנסו אותה. יש מבינינו כאלה שכנראה שישמחו לאפשרות, לפחות לנסות אותה, כדי לומר מה הניסיון שלהם אומר לגביה.
יש לכם רעיונות לשיטה אחרת? לנסות להגיע למטרה שהיא הבנה פנימית של מהות התהליך?
אתם במקרה ניסיתם איזו שיטה שהמצאתם וגילתם שהיא מצליחה? אז למה שלא תשתפו אותנו במה כן לעשות?
לו התגובות כאן היו מכילות את הניסיון האישי של האנשים השונים - המקבץ הזה היה הופך לנכס שכל אחד היה יכול ללמושד ממנו עוד משהו.
מר חסון - תודה על המאמץ להנחיל לאחרים וללמד אותם מנסיונך. בסופו של דבר המקס' שכל אחד מאיתנו יכול לחלוק עם אחרים הוא את תוצאות ומסקנות הניסיון שלו. וחכם הוא מי שמנסה ללמוד מנסיונם של אחרים. וכל המרבה הרי זה משובח.
נ.ב.
למי שזה לא ברור לו - ללמוד מנסיון לא אומר לחקות. אלא להעזר ''בתגליות'' שמישהו אחר גילה אם אנחנו מזהים שהן רלוונטיות גם אלינו. לא חייבים להמציא מחדש את הגלגל, הצירים הבוכנות וכו', בכל פעם שרוצים להמציא מכונית חדשה.
|
|
|
|
|
אמנם הייתה פה ביקורת *אחת* (חדש)
Boojie יום שלישי, 21/02/2006, שעה 11:44
בתשובה לבמשיכת קולמוס
שנראתה לי לא לעניין, אבל בגדול זה לגיטימי ורצוי להעביר ביקורת על מאמרו של כל כותב באתר האגודה, ואין כותבים שחסינים לזה, ולא משנה כמה הם מוכשרים, תורמים ומוצלחים.
ובאשר לתגובות שהגבת עליהן - בו'נה, בנאדם, הן היו *מצחיקות*! יכול להיות שהשארת את חוש ההומור שלך במכנסיים האחרים?
|
|
|
|
|
דווקא חיבבתי את מכונאי הרכב והנגר (חדש)
במשיכת קולמוס יום שלישי, 21/02/2006, שעה 12:08
בתשובה לBoojie
לא ביקורת בפני עצמה היא העניין הבעייתי.
השאלה האם הביקורת מתייחסת למהות הרעיון, והאם היא עניינית.
רוב הביקורות פה, עסקו בלכעוס על כך שמר חסון כתב דברים כלליים ולא גיבה את התיאוריה שלו בהוכחות ודוגמאות ספיציות, משל הוא היה הנאשם באיזה משפט הזוי, שמתקיים בראשם.
הבן-אדם, הביא תובנה אישית, ותיאוריה שהתפתחה על סמך ניסיון מסויים וזה קצת מופרז שנדמה לאנשים, שהם אמורים לקרוא אותו לסדר ולדרוש ממנו להציג לאלתר, הסבר מדוקדק, לתהליך שהוביל אותו למסקנות שלו, כאמור רצוי עם הוכחות מוצקות, שיחזיקו בביהמ''ש לענייני ספרות יפה.
הוא לא צריך להוכיח לאף אחד שום דבר. הוא כתב את ההבנה שלו. ביקורת לגיטימית היא שמישהו (כמו מר אסף תשרי) יבוא עם התובנות שלו ויגיד מה הוא חושב, ומה הוא מכיר מנסיונו.
זה הכל. ואז גם יהיה כייף לקרוא את התגובות וגם נוכל ללמוד מהן משהו.
דרך אגב, לא מכנסיים - חצאית, ואכן היו פה תגובות שהפילו אותי מצחוק.
|
|
|
|
|
שלום לך, וברוכה הבאה לאתרנו. (חדש)
NY יום שלישי, 21/02/2006, שעה 12:34
בתשובה לבמשיכת קולמוס
כמנהל האתר, הרי זה תפקידי להיות שוטר הכפר, בכלל זה נזיפה במגיבים שסרחו, שמירת אופי הדיון וכדומה. תפקיד זה יקר ללבי מאד, ואבקש שלא לנכסו.
ביקורתם של כל המגיבים כאן לגיטימית ומובנת מאד. אני עצמי, שבחרתי לפרסם את המאמר, נוטה להסכים עם רוב מבקריו, כולל בעניין הבקשה לדוגמאות, שהנה, כאמור, לגיטימית.
בנוסף, דעי לך שאנשים לא אוהבים שמישהו לא מוכר צץ לפתע ומנסה לנהל את הדיון ולהחליט מתי כיף לקרוא את התגובות והאם צריך ללמוד מהן משהו.
לכן אני מזמין אותך להשתתף בדיון, באופן כיפי-ושאפשר-ללמור-ממנו-משהו או לא, כרצונך, אך בלי לנסות לנהל את תגובותיהם של אחרים.
בהצלחה, ושוב - ברוכה הבאה.
|
|
|
|
|
הופתעתי. (חדש)
במשיכת קולמוס יום שלישי, 21/02/2006, שעה 13:16
בתשובה לNY
היה נדמה לי שאם ביקורת היא דבר לגיטימי, הרי שביקורת, עניינית לטעמי, על אופיין של התגובות היא לגיטימית לא פחות.
באשר לנסות לנהל את הדיון - אין לי כל יצר ניהולי.
באשר לעניין ''הזרות'' - קרי, אדם זר נכנס ובחוצפה רבה מעיר לאחרים על תגובותיהם - אני יכולה להבין שאנשים לא יאהבו את זה.
לעיתים קרובות, בחיים עצמם, כשמישהו עושה עוול לאחר, או סתם נוהג בו באופן לא הוגן - אני אינסטנקטיבית מתערבת.
אנשים לא אוהבים את זה, אבל אותו אחד שעמדתי לצידו , דווקא מרגיש קצת יותר טוב.
אף אחד לא נתן בידי כתב מינוי של שופט עליון, ובודאי שאף אחד לא ביקש ממני להגן עליו. מה עוד שאין לי מונופול על צדק, עוול הגינות וכו' - ובאופן כללי תמיד קיימת האפשרות, כמו במקרה הזה שהאדם עצמו לא מרגיש שנעשה לו כל עוול.
אם לא איכפת לך, אני אקפל את זנבי עכשיו ואלך למקום אחר, שבו אולי אני מבינה נכון מה קורה סביבי.
יום טוב.
|
|
|
|
|
אל תקחי את זה כל כך קשה (חדש)
יעל יום שלישי, 21/02/2006, שעה 13:21
בתשובה לבמשיכת קולמוס
ההודעה שלך פשוט היתה כללית מדי והכלילה את כל המגיבים ביחד. ככה לא מנהלים דיון. אם יש לך הערה למגיב זה או אחר, הרי שהדבר המתבקש הוא פשוט להגיב ישירות לאותו אדם ולכתוב איפה לדעתך הוא טעה.
פשוט כשמישהו כותב הודעה נזפנית כללית, אז אנשים נעלבים. אני בטוחה שלא התכוונת לזה. לפעמים אנשים טועים בפרשנות פשוט כי אי אפשר לשמוע אינטונציה של קול.
ואני חוששת שזה גם מה שקרה לך עם ההודעה של ניר.
|
|
|
|
|
מה, אז סתם כתבתי ''ברוכה הבאה''? (חדש)
NY יום שלישי, 21/02/2006, שעה 13:39
בתשובה לבמשיכת קולמוס
התכוונתי לזה. בחיי!
|
|
|
|
|
למה לקפל זנב? (חדש)
רני יום שלישי, 21/02/2006, שעה 14:00
בתשובה לבמשיכת קולמוס
דווקא אוהבים פה אנשים דעתניים. זה שאני לא מסכים עם אף מילה שאת אומרת זה דווקא טוב: ככה מתפתחים דיונים הרבה יותר מענינים.
ולגופו של ענין: אני דווקא לא חשתי במה שאת חשת והיתה לי הרגשה שרוב רובן של התגובות (גם אני חולק קשות על גיא ועל הדרך שבה הוא כתב את המאמר הזה) היו מאד עניניות.
|
|
|
|
|
אם גיא חסון היה מפרסם את מאמרו (חדש)
Boojie יום שלישי, 21/02/2006, שעה 17:16
בתשובה לבמשיכת קולמוס
כטור דעה אישי, איש לא היה מצפה ממנו לסימוכין ולדוגמאות. כאשר הוא מפרסם אותו כמאמר שמתיימר ללמד משהו, אני בהחלט מבינה את הדרישה לדוגמאות, ואף חושבת שלפחות בחלקה היא מוצדקת.
ורק לשם גילוי נאות: רבים מאתנו כאן, כולל אותי, כולל NY וכולל אסף אשרי כותבים, עורכים ומבצעים שאר מעשים מגונים בעולם המד''ב הישראלי. כולנו גם נוטים להיות מיודדים זה עם זה, מסיבות שלא הובנו כל צרכן. ועם זאת, אנחנו עדיין נוטים לבקר זה את זה או להאמין שהביקורות הללו רלוונטיות ולגיטימיות. בקיצור, גיא חסון לא באמת צריך שיגנו עליו - אנחנו לא *באמת* שונאים אותו. ;-)
|
|
|
|
|
מה זאת אומרת לא באמת שונאים את גיא? (חדש)
רני יום שלישי, 21/02/2006, שעה 17:46
בתשובה לBoojie
אפשר כבר להוריד את בובת הוודו שלו מהקיר ולהתחיל לתקוע מחטים קטנות במישהו אחר?
|
|
|
|
|
(שקט! שקט! זה אמור להיות בסוד!) (חדש)
Boojie יום שלישי, 21/02/2006, שעה 17:49
בתשובה לרני
|
|
|
|
|
אמרי לי מי חבריך ואומר לך באיזו חונטה את... (חדש)
NY יום שלישי, 21/02/2006, שעה 17:56
בתשובה לBoojie
|
|
|
|
|
התקלקלת, אה? (חדש)
Boojie יום שלישי, 21/02/2006, שעה 18:12
בתשובה לNY
קליקה, יקירי, קליקה. חונטה זה ''אצלם''.
|
|
|
|
|
או. (חדש)
לילי יום שלישי, 21/02/2006, שעה 22:28
בתשובה לבמשיכת קולמוס
לו היית מפתחת את עניין המשפט ההזוי שנערך בראשו, היית יכולה לכתוב את המשפט של קפקא. ואז היית מתאימה לפתיל. *זו* יצירת מופת.
חלק קטן מהביקורות ביכה את היעדר הדוגמאות. רוב התגובות התמקדו בעניין הקלאסיקה, והנסיון לכתוב כזו מראש. לדעתי, לפחות, זו ביקורת מאוד עניינית.
|
|
|
|
|
קצת על קלסיקות (חדש)
בן יום שישי, 17/03/2006, שעה 22:24
אם נדבר על קלאסיקות שלא רק מתחום המד''ב (שאותו אני לא כל כך מכיר) - הרי שנבחין שכותב המאמר די כותב בערפל - רוב מוחלט של הקלאסיקות העולמיות נכתבו על ידי אנשים חריגים בחריפות שכלם וכשרונם - ג'ויס (יוליסס) דוסטוייבסקי (האחים קרמזוב, שדים, החטא וענשו), טולסטוי (מלחמה ושלום), מארקס (מאה שנים של), פרוסט (בעקבות הזמן האבוד) וכולי וכולי. בא לומר שאמנם לא צריך להיות גאון או מאוד מבריק כדי לכתוב, אבל בהחלט צריך להיות מבריק ביותר כדי לכתוב קלאסיקה; והרי מהי קלאסיקה? יצירה השורדת את מבחן הזמן, והיא קלאסיקה כי היא חריגה בין כל שאר מליוני הדפים המוקלדים מודפסים בעולם בכל שנה ושנה. קלאסיקה, גם בעולמות יצירה אחרים, כמו במוזיקה וציור, נוצרת על ידי אנשים מבריקים מאוד או גאונים, ולנו, לאנשים הרגילים נותר לכתוב את היתר, את הספרים שאולי ישרדו קצת במרחב זמן שלנו אבל לא ימשיכו הלאה, פשוט כי הם לא מספיק טובים...
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
