 |
 |
• שאלות נפוצות
• פורומי האגודה
• קישורים
• אתר פרס גפן
• עדכוני הוועד והאספה
• העדכון החודשי (דואל)
• צוות האתר
• RSS
• דרושים
חיפוש באתר:
חיפוש מתקדם
פעילויות האגודה
• המימד העשירי - כתב עת
• כנסים ומפגשים
• פרס גפן
• תחרויות כתיבה ויצירה
• הפצת סיפורת עברית
• תרומות ספרים
• מבצעים והנחות לחברים
• מועדון הקריאה
• סדנאות כתיבה
• אייקון 2010
|
 |
זמן סיפור – תחרות סיפורים
חדשות האגודה / המערכת
יום חמישי, 04/05/2006, שעה 12:00
תחרות סיפורים לכבוד כנס בדיון 2006
|
|
האגודה שמחה להכריז על תחרות סיפורים קצרים לכבוד כנס בדיון 2006. נושא התחרות כנושא הכנס: תיאוריות זמן והיסטוריות חלופיות. הזוכים יוכרזו במהלך הכנס.
אנא קראו את תנאי התחרות בעיון:
1. על הסיפור המוגש לעסוק בנושאים הקשורים לתיאוריות זמן ו/או היסטוריות חלופיות, ולהשתייך לז'אנר הפנטסיה או המדע הבדיוני בלבד.
2. על הסיפור להיות כתוב בשפה העברית.
3. אורך הסיפור לא יעלה על 1600 מילה ולא ירד מ-500 מילה. לשם ההבהרה: סיפורים בני 1601 מילים ומעלה או 499 מילים ומטה ימחקו לאלתר.
4. כל כותב יגיש סיפור אחד בלבד. כותב שיגיש יותר מסיפור אחד – יוצאו סיפוריו מהתחרות.
5. אך ורק סיפורים חדשים, בבקשה. סיפור שראה אור במקום אחר כלשהו – עיתון, כתב עת מודפס או מקוון, אתר או פורום באינטרנט – יפסל.
6. לאחר שנכתב הסיפור, יש לפרסמו כתגובה למאמר זה תחת שם בדוי, כלומר: לא שמו האמיתי של המחבר ואף לא כינוי בו הוא מוכר בפורום כלשהו. נא לפרסם אך ורק כתגובה למאמר עצמו, לא כתגובה לסיפור אחר. חשוב להקפיד לשמור את השדה ''כתובת הדואר האלקטרוני'' ריק, על מנת למנוע זיהוי באמצעות נתון זה.
7. לאחר מכן יש לשלוח דואר אלקטרוני להנהלת התחרות, ובו ציון שם הסיפור, שם המחבר/ת והכינוי הבדוי בו השתמש/ה. על הודעת הדואר האלקטרוני להיות כתובה בשפה האנגלית בלבד, מטעמים טכניים.
8. תאריך אחרון להגשת הסיפורים: 2/6/2006 (חג השבועות).
9. כל סיפור שלא יעמוד בתנאים שפורטו כאן ימחק לאלתר ולא ישתתף בתחרות.
10.השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, מענות ותגובות יש לפרסם אך ורק בפורום האגודה. כל תגובה כזו שתכתב תחת מאמר זה תמחק לאלתר.
פרסים
מקום ראשון: פרס כספי של 250 ש''ח
מקום שני: פרס כספי של 100 ש''ח
הסיפור שיזכה במקום הראשון יפורסם בכתב העת של האגודה, 'המימד העשירי'.
ההכרזה על הזוכים תתקיים במהלך כנס בדיון 2006.
שופטים
ורד טוכטרמן – מתרגמת מד''ב, עורכת כתב העת 'חלומות באספמיה' ומחברת קובץ הסיפורים זוכה פרס גפן לשנת 2003, 'לפעמים זה אחרת'.
אור ביאליק – חבר לשעבר בוועד האגודה, עורך המדור המקומי ומדור הסיפורים של אתר ISF, חבר מערכת כתב העת 'המימד העשירי' ולקטור של כתב העת 'חלומות באספמיה'. מפעיל את סדנת הכתיבה לסיפורת ספקולטיבית בבאר-שבע.
גל חיימוביץ' – לומד לתואר שלישי בביולוגיה בטכניון, חבר לשעבר בוועד האגודה, לקטור של כתב העת 'חלומות באספמיה'.
מארגני התחרות: גל חיימוביץ' ויולי גנטמן
עצות והמלצות לכותבים
א. כדאי מאד לכתוב סיפור בעל נושא מקורי ככל האפשר.
ב. רצוי להמנע מחזרה סתמית על נושא נדוש (''לא יאומן! אדם וחווה היו חייזרים!'' וכו'), אלא אם כן יש לכם טוויסט מדהים – רעיון שיהפוך את הסיפור שלכם למקורי ומיוחד. היות ובדרך כלל לא זה המקרה, רצוי לחפש נושאים מקוריים יותר מלכתחילה. כדאי לעיין ברשימת הקלישאות, הנותנת מושג טוב למדי לגבי נושאים שכבר מוצו. צרור עצות שימושיות לכותבים אפשר למצוא בלקסיקון טרקי סיטי.
ג. אין לכתוב סיפור המתייחס לסדרת טלויזיה מסוימת או לספר מסוים (Fan-fic). כתבו סיפור מקורי משלכם, בלי להשתמש בעולמות ובדמויות שהומצאו על ידי אחרים.
ד. מומלץ לכתוב סיפור מובן ככל האפשר ולהמנע מהתחכמות-יתר.
ה. לעתים כדאי לבצע מחקר כלשהו כדי לאמת את העובדות המדעיות או את הרקע של הסיפור, כדי למנוע טעויות.
ו. לפני פרסום הסיפור, כדאי מאד לחפש ולתקן שגיאות כתיב, פיסוק וסגנון. משך התחרות כחודש – יש זמן. עדיף לפרסם מסוגנן ומאוחר מאשר מוקדם ומכוער.
אנו מחכים לכם!
בדיון 2006
דואר אלקטרוני אל הנהלת התחרות
פורום האגודה
המימד העשירי
רשימת הקלישאות
לקסיקון טרקי סיטי
הזוכים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
|
| |
 |
 |
|
התחרות האחרת (חדש)
א. ראשון שבת, 06/05/2006, שעה 17:55
בשנת 2006, קצת אחרי שהחורף פינה את מקומו בזעף רטוב לחום המהמם של הלוונט, הכריזה העמותה למד''ב ישראלי על תחרות סיפורים חדשה. את הפרסים, כך הסביר המאמר שפורסם באתר שלה – טקסט קצרני, פסקני ומפחיד, שהכריז בשישה מקומות שונים כי כל חריגה מתנאי התחרות תפסול את בעליו מהשתתפות, והעביר צמרמורות של חרדה ויראה באלפי הסופרים הצעירים שקראו אותו כמנשר מאלוה קדום – יחלקו בכנס ''בדיון'', שהיה מתוכנן להערך בלב-ליבו של אותו הקיץ. הנושא שנבחר, זה שעל כל הסיפורים להתייחס אליו, וישמש גם כנושא אותו כנס של קיץ, היה זרדים יבשים ועוגות וניל.
כמה דקות לאחר פרסום דבר התחרות, אמונים על אופיה המיידי כל כך של הרשת, כבר פתחו באי האתר שלושה דיונים בפורום המחודש של העמותה. שניים מהכותבים התייחסו לנושאה המשונה של תחרות הסיפורים; השלישי העיר באריכות טרחנית שהשופטים הם אושיות קהילה מושחתות, ושהפרס ילך ללא ספק לאחד מחבריהם. דומני שנתעלם מזה השלישי, ולו משום שדברי האחרים מעניינים יותר. אחד מהם – שהזדהה באותו מסמך בשם מר. מיטה, אך בעצם היה יוסי טוכלברגר מאילת – כתב,
''אין לי ספק שהעמותה עשתה דברים מדהימים להרחבת הז'אנר ודחיפת המעטפת. היום אין תלמיד שעבר את כיתה ג' ולא מכיר בעל פה את הקלאסיקות שהעמותה השכילה להכניס לתכנית הלימודים, ואף שאני סיימתי את בית הספר התיכון אחרי רפורמת המד''ב של משרד החינוך, אני יודע לצטט מזיכרון את כל יצירותיהם החשובות של גיא חסון, ורד טוכטרמן, ניב יניר, אוטו שיקלגרובר וכל השאר. ואני לא רוצה לזלזל בהישגים החשובים האלו. אבל אני שואל – האם לא הרחקתם לכת יותר מדי? האם לא הסתאבתם קצת, הפכתם בטוחים מדי בעצמכם, קצת יותר מדי זחוחים? אני לא מתיימר לדעת על מד''ב או על פנטזיה יותר ממכם, אבל נראה לי שזרדים זה לא זה. ''
בהערה הזו טיפלה העמותה כפי שהיא נוהגת בהערות שכאלו בדרך כלל. ההערה השניה – שפורסמה תחת השם חסר-הייחוד יעקב מירנסון – הייתה רחוקה מלהיות חסרת ייחוד.
''אני כותב את המילים האלו מבעד לקרע זמן הנמצא שישים שנה בעתיד,'' כך נכתב בהודעה. ''צבאות רובוטיים מהלכים חופשי בין הריסות הבניינים. קשה למצוא חשמל. קשה למצוא מחשב שעוד מתפקד. רק קרעים במרחב הזמן-חלל קל למצוא: נשקי הזמן של הרובוטים הופכים את האדמה הזו למדבר חרב,אשר בני האדם קמלים בו. פרופסור שרייפר מהאוניברסיטה העברית חישב נוסחא
– וכאן הופרעה ההודעה והמילים פינו את מקומם לאוסף של סימני מחשב, שאיש לא עמד על פשרם באותה העת. לאחר כמה שורות התחדשה ההודעה:
''...לאחר שהזינו תלמידיו את הנוסחא לתוך המחשב החדש, הם נדהמו לגלות שאירוע אלפה—כלומר, המקרה המכונן—של שואת העולם הוא תחרות סיפורי מד''ב קצרים בשפה העברית. התחרות שלכם. וליתר דיוק: הנושא הייחודי של תחרות הסיפורים, המהווה—כך אומרים לי התלמידים—הפרעה אדירה ברצף העדין של קיומנו הזמני על פני כדור הארץ. אנא, בכל היקר לכם, אם עתיד נכדיכם חשוב לכם, שנו את נושא התחרות. עצמו עיניים וחשבו עלינו נמקים במרתפים, ערים בלילות ומחכים לרובוטים שיבואו ויטבחו בילדינו. חשבו עלינו. ''
להבדיל מהדעה המקובלת, לא היו חברי העמותה זחוחים או יהירים כלל וכלל. כשהסתבר שענייני ניהול הגוף האדיר דורשים בניין של קבע, דחו כאיש אחד את ההצעה לבנות ארמון זכוכית מול מגדלי הקריה, ובחרו להשתכן במקום זאת בבנין צנוע ואפור באיזור התעשיה של חולון, ששימש בעבר מסעדת דגים וחברה להפקת מסיבות חשק. את הישיבה הבהולה יזם חבר הועד האחראי על התחרות, ונכחו בו חברי ועד העמותה כולם, לרבות היו''ר—שקיצר ישיבה עם ראש ממשלת תוניס כדי להגיע—וקצין קווי-הזמן של העמותה, שמילא גם את מקום הגזבר. גם עורכת היומון המצליח ''חלומות באספמיה'' נכחה על תקן משקיפה, ואיתה עורך ''המימד העשירי'' שהפך למוסף שבועי בעיתון ''ידיעות אחרונות'' לאחרונה. במשך זמן ארוך ישבו שועי המד''ב סביב שולחן, העשן מיתמר מסיגריהם, ושתקו שתיקה מתוחה. את הדממה הפר חבר הועד האחראי על התחרות:
''זרדים ועוגות זה יופי של נושא,'' הוא אמר.
''אוי, שתוק,'' אמרה לו המזכירה.
''זה חדש, זה מרענן,'' ענה לה חבר הועד האחראי על התחרות, וקולו הפך רם וחריף עם כל מילה שאמר, ''זה מקורי, זה מעורר – תני לי לגמור – מחשבה –''
''זה אסון!'' צעקה המזכירה, והחדר הפך למרקחה: הועד כולו התעורר בסערה של צעקות; חברי ועד עמדו על הכיסאות והשולחנות ונאמו בלהט מהפכני איש באזני רעהו; סיגרים התעופפו באוויר מתוך ידיים מושטות במחוות של תן-לי-לגמור והציתו פוסטרים חתומים נדירים, שעיטרו את קירות החדר.
''רבותי,'' נאנח היו''ר. החדר השתתק.
''רבותי,'' הוא חזר. ''קצין קווי הזמן, עד כמה – הכוונה היא, האם אפשר –''
''כן,'' אמר קצין קווי הזמן. ''ההודעה באה מן העתיד. 2066, העשרים לאפריל, כדי להיות מדויק.''
''אם לדייק,'' תיקנה מישהי. ''אנגלזית!''
''את באמת חושבת שזה הזמן –''
''אתה מה אתה –''
''סתמי –''
''אני אומרת,'' צעקה המזכירה מעבר לרעש, ''שזה בידיים שלנו! העולם! חייבים להציל!''
''בסדר,'' אמר היו''ר, ואז שתק. ואז: ''הגישו סיפורים כבר?''
''שלושה,'' אמר חבר הועד האחראי על התחרות.
היו''ר הביט בחבריו שעה ארוכה. ''נמשיך עם התחרות,'' הוא אמר לבסוף, וקם.
''אבל –''
''אוטו,'' אמרה המזכירה. ''תחשוב על העתיד. מה עם העתיד?''
היו''ר פנה לעבר הדלת. ''חוקים זה חוקים, ליאת,'' אמר, ויצא מן החדר.
בינתיים התרבו הסיפורים באתר העמותה: י. יהלומי כתב סיפור בשם ''עוגת השבת של חנה'לה,'' ובו, בעולם בו נותרו רק זרדים לאכילה, מחזיקה אישה אחת תחת מיטתה עוגת וניל שנאפתה לפני האסון; א. ראשון, על עולם חלופי שבו ישו עלה על הצלב ולראשו עוגת וניל; ומר. מיטה שלח סיפור על נבואה עתיקה, הקשורה לזרד יבש שיתגלה יום אחד בתוך עוגה. איש מחברי הועד לא שלח סיפור לתחרות – ובכך נסתם הגולל על נבואתו של אותו פותח-דיון שלישי בפורום העמותה—אך עקב העובדה שהסיפורים נשלחו תחת שמות בדויים, הציבור לא גילה ולא חשד בדבר. הודעתו של יעקב מירנסון זכתה להתעלמות. הודעה נוספת נשלחה מן העתיד. השמיים יאדימו, נכתב בה,
''באותו הרגע בו יוכרז שמו של הזוכה. לאחר שנה, שלושה עיטים יקננו על מגדל גבוה. ואו-אז קול נורא יתגלגל כרעם ברחובות ערי העולם כולן: ''באתי לקחת את השייך לי,'' יאמר הקול.''
ההודעה הזו נמחקה על ידי אחראי הפורום, מן הנימוק שסיפורי-ביכורים מקומם בפורום הסיפורים של העמותה או בפורום אורט.
כנס ''בדיון'' החל בקול תרועה רמה. ניכר היה מן הדקות הראשונות לפתיחתו שהכנס הוא הצלחה בלתי-מבוטלת, שתסייע לעמותה לבסס את מעמדה כארגון התרבות החשוב והחזק במדינת ישראל. רק נאומו של היו''ר (לפני אסיפה של חברי כנסת ונכבדים זרים, וכן קומץ חברי ועד עצבניים ורצוצי-שינה) נשמע שפוף-רוח במידה מעוררת תמיהה. ''כתר הוניל של ישו'' זכה במקום השני. מר. מיטה הסתפק בפרס תנחומים.
מחוץ לבניין הכנס עמדו המזכירה וחבר הועד האחראי על התחרות והביטו השמיימה.
''וואו,'' אמר חבר הועד האחראי על התחרות. ''אדום,'' הוא הוסיף לאחר זמן-מה.
המזכירה הביטה בו ולא אמרה דבר. לאחר כמה זמן הגיעה לימוזינה ולקחה אותם לבניין העמותה.
הרוחות לא סערו בישיבה השניה. להפך: חברי הועד ישבו מפוייסים, דוממים, והשתדלו שלא להביט איש בפני רעהו. היו''ר עמד וידיו שלובות מאחורי גבו, מביט בשמיים מבעד לחלונות הגדולים. איש לא הפר את הדממה. איש לא ישב ליד חבר הועד האחראי על התחרות. מחוגי שעון הקיר תיקתקו בעצלות. טלוויזיה רחוקה תיארה את האירוע המטראולוגי הנדיר כ''הצטברות לא מזיקה של זיהום אוויר.'' פניהם המחייכות של אסימוב, ניבן וג'ימי קרטר ניבטו מבעד לפוסטרים, שהוקדשו כולם ל''ידידי הטוב, אוטו.''
''אוטו,'' אמרה המזכירה, משתדלת לשלוט בקולה. ''מה נעשה?''
''מאוחר מדי לבטל,'' אמר מנהל הכנס.
''אי אפשר לחזור בזמן,'' אמר קצין קווי הזמן.
''זה אחלה נושא שבעולם,'' אמר חבר הועד האחראי על התחרות. שלושים מבטים נזעמים ננעצו בו. ''מה?'' הוא אמר.
''יש לי...'' אמר היו''ר, מבטו נעוץ עדיין בשמיים. ''יש לי תיאוריה. תיאוריית זמן.''
הישיבה ננעלה מאוחר באותו הלילה. חברי הועד יצאו מהחדר הגדול ופניהם אפורות. היו''ר לא יצא איתם. קצין קווי הזמן היה אפור-פנים מכולם, ובעוד הוא הולך מן החדר, הביט במסך הטלפון שלו באימה, לא מאמין באמת שאצבעותיו יצליחו להינתק מאחיזתם סביב המכשיר ולבצע את סבך התנועות הקטנות הכרוכות בחיוג.
''הי,'' אמרה לו המזכירה. שאר חברי הועד השתרכו סביבם לעבר שורת הרכבים הממתינה. ''הי.''
קצין קווי הזמן ניתק את מבטו מעל מסך הטלפון והביט בה. עיניו נדמו לה חלולות. ''מה זאת אומרת? מה כל זה אומר?'' היא שאלה.
''במשפחה שלו – הוא בא מכפר ששמו בראונו אם-אין – הייתה אגדה.'' הוא עצר, בוחן את קצות אצבעותיו.
''איזו אגדה?'' אמרה המזכירה, ומשלא הגיעה תשובה, חיבקה אותו. הוא נאחז בה כטובע בקרש הצלה. הייתה דממה ארוכה. היא חשבה ששמעה אותו בוכה.
''אנחנו לא יודעים... אנחנו לא יודעים מה ישתנה,'' הוא אמר, ראשו קבור בכתפה. היא ליטפה את שערו. ''זה יכול להיות רק דברים קטנים. כמו שמות, כמו דברים כאלו. זה יכול להיות – הכל –''
''די,'' היא אמרה. נחלצה מאחזיתו ועמדה מולו. הם החליפו מבט – כשל שני נידונים למוות וכשל שני מוציאים להורג. אילו ידעה שהיא מביטה בו בפעם האחרונה, אולי הייתה מנשקת אותו. ''תתקשר,'' היא אמרה, עדיין אוחזת בזרועו.
היא חיכתה לו בעוד הוא הולך מעבר לפינה, מצמיד את הטלפון הנייד לאוזנו. היא שמעה אותו אומר את המילים, אבל לא הבינה את משמעותן.
לאט, כמו לוחות אבן הנגררים ממקומם בו שכבו משך מאות בשנים, הפסיקו בירקנאו ודרזדן לשמש אתרי בילוי ונופש לכל המשפחה. חלקיקים קטנים של זמן הסתחררו והתנגשו, כמו סופות חול על קרקע מדברית שלווה. העולם – לוח אבן ענק – חרק ונע ונעצר.
***
''טוב, טוב, יאללה,'' אמר חבר הועד האחראי על התחרות. ''היסטוריה חלופית ותיאוריות זמן. חבל על הזמן כמה שאתם משעממים.''
|
|
|
|
|
והוא עצר מלכת (חדש)
לד פנסיל יום רביעי, 10/05/2006, שעה 1:31
והוא עצר מלכת
האנושות תמיד נטתה לאזן עצמה על חודו של קוץ. כל אותם רגעים אלמותיים בהם האנושות צעדה יחד קדימה או דילגה אחורה, כל אותם רגעים……אילו לא גילה את האש דיינו ואילו לא עלה על המייפלאור דיינו ואילו לא המציא רקטת דלק מוצק דיינו והרשימה עודה נמשכת.
מדהים איך מבין כל הדברים שהאדם מנסה לסכום זמן הוא אחד הבלתי ניסכמים . אם חברתך תשאל אותך כמה כסף יש לך בארנקך או כמה אתה אוהב אותה תוכל לענות לה בקלות, אך בצהרי היום ללא שעון לא תוכל לענות על שאלה פשוטה: מה השעה. הרגל מגונה לו לזמן לעבור מהר כאשר אנו חפצים שיעבור לאט ולהזדחל לו כאשר אנו סובלים. זוהי כנראה הבדיחה האלוהית העליונה.
אשר שנים...עשר השנים האחרונות אותן השקעתי בפרויקט, אותם עשר שנים מזוינות שהביאו אותי לרגע הזה נידמו כאילו עפו על פני. כל אותם הקרבות, חברים שאינם אשתי שעזבה אותי עם בתנו הקטנה, כל אותם הקרבות כדי להגיע לקפסולה הזו ולבצע משימה אחת. משימה אחת שבערה בי כל ימי חיי.
אני חושב בצניעות שזוהי המשימה החשובה ביותר אותה יכול היה משהוא מבני עמנו לבצע, משימה אחת שכל אחד מאיתנו חשב עליה לפחות אלף פעם במשך ימי חיינו. משימה זו חייבת להיות מעל כל ההקרבות האישיות אותן נאלצתי לבצע בשביל הפרויקט הזה. לימודי הנדסה מתקדמים, בלשנות ושפות, לימודי היסטוריה, חומרי חבלה,קרב מגע וכל נשק הידוע לאדם כל אלו רק למען הזכות הכמעט משיחית לשבת בקפסולה הזו.
'' חצי דקה לנוהל הפעלה'' זמזם הרמקול שהורכב בקסדה האטומה אותה חבשתי. ''מפעיל נוהל המראה'' דיווחתי בחזרה למרכז הפיקוד. על החופה השקופה שממולי החלה לזהור הולוגרמת ספירה לאחור: 29..28…27.. שלחתי את אצבעותיי אל החלל לפני נוגע בעדינות בהולוגרמה הפרושה מלפניי, נותן לחישנים למצוא את מיקום אצבעותיי.
זמן:1933
מקום:גרמניה, מרכז <ברלין: פארק ביסמארק>
אישור?
הבטתי בהולוגרמה המהבהבת מלפני וליבי מחסיר פעימה עם כל הבהוב. הרמקול חדר לתודעתי ''4…3….2…1…0 שיגור'', בלי להיות מודע למעשיי נגעתי בהוליקון האישור ולפתע נזרקתי כנגד הרתמה בכוח של כמה גי' טובים. את הרגעים לאחר מכאן אין ברצוני לתאר היות ומי שלא חוה מסע כמו שלי לא יבין אותי כמו שאין אני מסוגל להבין איך נראה טריפ של .LSD
כאשר הצלחתי לפתוח את עניי גיליתי מבעד לחופה שמי לילה מוארים באור כוכבים במקום תיקרת בטון מזוין ואורות הפלורוסנט של האנגר השילוח. נגעתי בהוליקון השעה, על החופה הבזיקה השעה AM04:00. החישנים הסוניטרמים הודיעו לי שאני לבדי בפרק ולכן מיהרתי לשחרר את החופה. בעודי מוריד מעליי את רתמת הקשירה פתחתי את דלתות המטען של הקפסולה. נורת אזהרה הודיעה לי על פריצה בהסוואת הקפסולה שלי. השתקתי את ההתרעה ופסעתי לעבר האוויר הקר של החורף הבבוארי.
ארגז הציוד המיוחד הכיל כמה כלים שתוכננו במיוחד למשימה זו. כל פריט בארגז עלה יותר מכופר המלך. החלפתי את חליפת הלחץ במעיל צמר ארוך ואת הקסדה בכובע ברט וצעיף אפור. לאחר מכן הטמעתי בכיסיו הרבים של המעיל את מכשיר המיקום והאקדח שלי. התרחקתי מהקפסולה, על שעוני היה מורכב שלט קטן, בלחיצה אחת החופה ודלתות המטען נסגרו והקפסולה נעלמה שוב מהעין.
יצאתי מהפרק בצעד נמרץ לעבר מפגש עם הגורל וההיסטוריה, גרמני אחד מני רבים הממהר לדרכו.
הניווט ברחובות ברלין 1933 נראה לי כמו אפיזודה מתוך מנהרת הזמן. למרות שהמדינה הייתה שסועה עדיין ממלחמת העולם הראשונה, הרחובות היו נקיים וחסרו את מחוסרי הבית שמנקדים את רחובות ברלין היום לאחר קריסת השוק החופשי.מול עני עלו מפות העיר שהוצאו מארכיון מעופש וכל אותם שעות בהם שיננתי את נתיב ההליכה שלי,כל אותם שעות בהם צעדתי בנתיב בברלין של ימנו אנו. הנוף בחלק זה של העיר כמעט לא השתנה במשך זמן זה, אותם רחובות מרוצפים ופתחי ביוב עגולים מפלדה מנקדים אותם. משני צידי הרחוב התנשאו בנינים בעלי ארבע קומות מלבנים אדומות וגגי רעפים חומים ובחלונות הלבנים עציצים .
לפתע שמעתי קולות של גברים והם שרים שירי זימה מבעד לקולות אפופים באדי אלכוהול. כדי להימנע מסיכון מיותר צללתי לפתח מקומר בין שתי חנויות ובעודי כורע בצללי הבניינים הוצאתי את מכשיר המיקום שלי ווידאתי את מקומי. השתעשעתי ברעיון שהמכשיר שעבד על מיקום ראשוני מדויק וספירת צעדים נבחר בגלל היותו מדויק עד מאד היות ויצורו נעשה בגרמניה.
ארבעה גרמנים עברו כמטר ממני בהילוך מדדה ושמחת שיכורים מנחה אותם. במצבם הם לא היו יכולים להבחין בי לו גם קפצתי ממקום מחבואי וחבטתי בראשם. לאחר שהקולות נדמו במעלה הרחוב יצאתי במהרה מצללי הבניין והחלטי לפסוע במורד הרחוב. עני סרקו את סבבתי וכל חושי היו דרוכים לחפש את החריג. עקפתי פנייה והפתעתי שוטר חמוש באלה ולבוש במדים מהודרים בסיור בוקר מוקדם. השוטר בדק אותי מנסה לשייך אותי לסביבה או להחשיד אותי כזר. על זרועו ענד סרט ועליו צלב קרס. החלטתי לבדוק האם המורה הפרטי שסחרה הסוכנות הקנה לי באמת מבטא ברלינאי. ''גוטה מורנינג'' אמרתי לשוטר מניד בראשי קלות וממשיך בנתיבי המקורי. ''גוטה מורנינג'' החזיר לי השוטר ולאחר שסר חשדו חזר לנתיב סיורו.רק לאחר שהתרחקתי ממנו מרחק סביר יכולתי לשחרר שוב את נשמצתי.
ברחוב יותר ויותר חנויות החלו מבצבצות בקומות הראשונות של הבניינים, יעדי קרב והולך ,ליבי מאיץ את פעימותיו ואדרנלין גועש בדמי.הרגשתי כמו סוס מרוץ בדרך לקו הגמר אך נאלצתי להאט את מהלכי כדי לא לשגות כה קרוב ליעדי.
הרהרתי בסיפור הדרך אותו למדתי בעל פה מחפש את הסימן ליעדי והנה נגלה לעני הסימן המיוחל.
מולי התנשא חלון ראווה ועליו כתוב בגרמנית 'ניקוי יבש רוזנטל ובניו היקל סטראכט 31'. החנות הזו עדיין קיימת בברלין העכשווית, חזותה לא מעידה על כל התלאות אותן עברה המשפחה הזו בשואה והינה היא כאן מלפני מנומנמת ואפלה. תחושה מוזרה חלחלה בקרבי כמו ארכיאולוג שמצא כרגע את המומיה של תות אנך אמון.
סרקתי את כל הבניין משווה אותו לצילומים המצהיבים ששרדו מהמלחמה שם לב להבדלים הקטנים שלא נראו בתמונה. בראשי נמצאו כל תוכניות הבניין, כניסה אחת, מדרגות חירום,ללא מעלית ומרתף להסקת פחם.המטרה כך ידעתי ישנה לבטח בקומה שלישית דירה מס' 6 . נכנסתי לבניין ונתתי לעצמי רגע להאזין לקולות מחפש איזה שהוא רחש לא רגיל, דממה. לאחר שבאתי על סיפוקי נגשתי לארון החשמל שהיה קבוע בכניסה, מכיסי שלפתי בקבוקון קטן וניפצתי אותו על החוטים שחיברו את הדירות לקו בחוץ. אחרי רגע קט קפץ החשמל בכל הבניין והמנורות שהיו תלויות מהקיר ועליו טפט ירוק פרחוני כבו.
בחושך הפכתי בזריזות אץ המעיל, חושף את הכיסוי מעות האור לסביבה, נהפך באמצעותו לטשטוש ולא יותר. הברגתי את משתיק הקול למקומו והעברתי את האקדח לנרתיק כתף. החלתי לטפס על מדרגות העץ,נעלי הגומי שלי כמעט לא משמיעות רחש בעודי מרכיב את עינית האולטרסאונד על עין ימין הדומיננטית שלי. הסביבה נהפכה משחור חושך מצרים לתמונה חדה של אפור. כל כמה צעדים נעצרתי כדי לבדוק שאני אכן לבד על המדרגות ואף אחד מדיירי הבניין אינו ער. אם הבניין היה מודרני כמה אזעקות היו מצפצפות ברגע זה אך בברלין של 33 האזעקה היחידה הייתה בדמיון של ממציאים מטורפים.
אני חייב להתוודות שכאשר הגעתי לפתח של דירה שש ללא תקלות כמעט והתאכזבתי, לאחר עשר שנות אימונים כמעט ציפיתי שיהיה עלי להילחם על כל שעל בדרך אך הינה אני כאן כאשר רק דלת עץ דקה מפרידה ביני לבין הגורל.
הצמדתי את אוזני לדלת מקשיב לרחשי הדירה, מאום. הוצאתי מהמעיל משמנת ואת פורץ הדלתות האלקטרוני. שימנתי את המנגנון והצירים ואז דחפתי את הפורץ לעבר חור המנעול. לאחר כמה שניות של פעולה חרישית שמעתי את מנגנון הדלת מוברח. לחצתי על ידית הדלת תוך שאני הודף אותה ברגלי וחמקתי פנימה כמו צל. במחשבה שנייה...חמקתי פנימה כמו מלאך המוות והמגל שלי הוא האקדח האוטומטי שבכף ידי. התחלתי להזיע ולא רק בגלל התנור שחימם את חלל הדירה. כל צעד שצעדתי היה רך כמו צעד של חתול ומאחוריו שנים של אימוני הסתננות,מוריד לי שנה מהחיים. בעודי מתגנב לחדר השנה הצצתי על הסלון דרכו עברתי, לא הופתעתי לראותו מסודר למשעי, הפרופיל הפסיכולוגי של המטרה אמר לי לצפות לכך. דלת חדר השנה הייתה פתוחה למחצה ולכן נעצרתי על המפתן סורק את החדר דרך העינית. המטרה נתגלתה על המיטה שרועה בשנה עמוקה. כל התניה פסיכולוגית שעברתי לא יכלה להכין אותי לרגע זה, ליבי היה כמו ציפור שמנסה לברוח מכלוב ודמי געש באוזני. באקדח מכוון לפנים צמצמתי את המרחק למטרה, שלושה צעדים, המתנה , שני צעדים, המתנה, צעד. כיוונתי את האקדח לעבר ראש המטרה, ידעתי את הפקודות, השמד את המטרה כאשר היא ישנה ללא סיכון מיותר, אך חצי משפחה שנספתה בשואה צעקה לנקמה ולכן הפרתי את הפקודות שקיבלתי......
ניערתי את הדמות בחוזקה, הגבר שבמיטה התיישב במהירות מבולבל, דרך העינית יכולתי לראות את פניו בחדות עד רמת הזיפים.... ''היטלר'' שאלתי, ''יא'' ענתה הדמות.
לו רצח את היטלר דיינו העולם המשיך במנהגו ללא השואה, אני ועתה לא היינו פה ולא היה צורך במשימה כזו.
ללא משימה כזו דיינו היה היטלר והעולם היה עובר שועה ואני ואתה היינו פה.
לו רצח את היטלר............
אנו יכולים לסחור בכסף ולהשתמש באהבה אך אלוהים עשה כך שלעולם לא נוכל להתעסק אם הזמן.
|
|
|
|
|
כל כך מאוחר (חדש)
רם-ראש יום חמישי, 11/05/2006, שעה 0:09
2024
הם עמדו בקצוות הרחוב, הנביאים הנודדים, להקת חסרי בית, מכוערים, מטונפים, זקנם פרוע ושערותיהם הארוכות אסופות לאחור בטבעת כסף הדוקה. ''הישמרו לכם, אתם החוטאים, הזעם מגיע והוא לא רחוק… בדקו את עצמכם, טפלו בחטאים, הזעם מגיע, והוא לא רחוק''. וכך כל יום, כל היום, בכל פינת רחוב, בכל מקום.
אנחנו חשבנו שזאת רק סיסמת מכירות, ''נו טוב, כל דור ממציא לעצמו את הדרך הטובה ביותר לסחוט קצת כסף…'' והאנשים חלפו על פניהם, מעיפים בהם מבט שואל, תמה. לעיתים משליכים לעברם מעט כסף כיס, וממשיכים הלאה, לא מקשיבים, טרודים מידי בענייניהם הדחופים.
רק הילדים שלא היו אשמים בכלום, היו נעצרים מידי פעם, מביטים בהם בהשתאות, והאימהות היו מושכות אותם לאחור, ''אל תתקרב אליו, אתה לא רואה שהוא מסוכן?''
ואנחנו לא ידענו, ולא חשבנו. היינו עבדים לעצמנו, לתאוות, לזמן ההולך ואוזל, ואפילו לא ידענו על כך.
כי ככה היו החיים, אכול ושתה, בית קפה ומסעדה, גברים ונשים, מפגשים עיוורים, להט רגעי ומנוחה. משרדים ומחשבים, שמונה, תשע, ארבע עשרה שעות עבודה. ואז למועדון, ולבתי הקולנוע, לספידים, למריחואנה, למשהו מעורר, ממריץ, משהו שימתח את העכשיו כי צריך לקום גם מחר. ''נסה את הכדורים האדומים, הרבה יותר טוב מהאבקה הלבנה''. ''לא, לא, הצהובים קצת מהולים, הירוקים. הירוקים מבטיחים לנו טיול לשחקים וחזרה''. סמכנו על הרופאים שיתקנו את ריריות האף שנמסו מהאבקה, שישאבו את הקיבה מעודף התרכובות הכימיות.
וחשבון הבנק הפך לאלוהים, והספרות שרצו פעם למעלה ופעם למטה, מציינות היכן אתה במציאות, הפכו להיות התמצית. ''סגרתי עכשיו חמישים אלף חבר, מצויין''. ''ואני קניתי קרקע חקלאית שמחר תהפוך לקרקע לבנייה''. ''כל הכבוד''. והקו היה קופץ למעלה, מעלה סומק קטן של עונג על פני האנשים.
למדנו שלא להקשיב, שמענו אותם מדברים, כל מטיף, כל נביא, כולם ביחד וכל אחד לחוד. והיינו משועשעים, ציניים עד אימה, אפילו שכולם כולם, יהודים ונוצרים, מוסלמים ובודהיסטים קשרו את שערם לאחור באותה טבעת כסף, ''הזמן מתקרב, או אלוהים, יום הדין יגיע והערים יהפכו לאפר שחור, ובמרכזן תשארנה הלהבות הכתומות מסמאות העיניים. המכונות יהרגו את כולנו והנשמות יסחפו למקומות אפלים''. עדיין ראינו ולא התבוננו. למעשה היינו בעיקר משועשעים מיכולתם לתאר את פצצות האטום העתיקות בדרכים ציוריות להפליא.
חשבנו שזה מן גל אופנתי כזה, משהו שרגע אחד מגיע ולאחריו ייעלם. ''בוא חבר, בוא ניקח את ההוא עם השיער הארוך ארוך, נביא אותו למסיבה, הוא יהיה כוכב, כוכב אני אומר לך…'' ''כן, אבל נצטרך לרחוץ אותו קודם, הוא מריח כמו… גופרית, בחיי, ממש כמו גופרית''. ''חה, חה, תכף תגיד לי שיש לו קרניים קטנות וזנב משולש?'' ''אולי יש לי אף רגיש מידי אחי, אבל בחיי…''
2025
והיו לנו אומנים, ופילוסופים, והוגי דעות ומדענים, ושחקנים מחוננים, ובמאים ולהקות, וזמרים שהיו סוחפים בבת אחת עשרות אלפי בני נוער נלהבים בצלילים חשמליים. ''ויום אחד הוא יגיע, השטן הגדול/ למה אתה כבר לא בא/ כולם כבר מחכים, ואתה לא בא/ או-או-או'' היו מזמזמים הילדים את שירי הלהקות האהבות עליהם.
והיו לנו צבאות ומדינות, ודגל להזדהות עמו. ופעם בשנה, כמו שעון היינו עושים מסדרים ושרים את ההמנון בלב מלא גאווה. והיו לנו חגים והיו לנו טנקים ותותחים, וכלי משחית כה רבים עד כי הספקנו לשכוח את כמותם. ידענו שהם נמצאים אי שם וסמכנו על מי שלא יהיה כי הוא אחראי והוגן, כי הוא פטריוט חושב ולעולם לא נצטרך יותר לצאת למלחמה. ''הי אתה, מה שלומך חבר'', ''אני בסדר, ואתה?'', ''מצויין, לא יכול להיות טוב יותר, אני חושב''.
אה, כן, חשבנו שאנחנו חושבים. מה זה חושבים, הכי חכמים בעולם כולו. הייתה לנו את המהפכה התעשייתית, והמדעים פרחו, וזלזלנו בכל הדתות המאורגנות שהפכו בינתיים לדת אחת ויחידה, טבעת כסף מהודקת לעורפה. ''או, כמה הם פרימיטיביים, לא כמונו, אנחנו הנאורים''. ''נכון מאוד חבר''. גיהקנו בין לגימה ללגימה והעמסנו על מגשים קטנים מלוא החופן גבינות קטנות ורבועות, ומציות בטעמים שונים.
והמשכנו את החיים והיינו משוכנעים שהכל בסדר, הכל מאה אחוז, הכל נפלא.
2027
ויום אחד זה קרה. יום אחד החלו השמיים לפלוט את אישם ואלפי מדורות מסמאות עיניים חרכו את השמיים, ליחכו את המים, כתשו את היערות המוריקים, והאוויר הפך לצמיגי, הפך לשחור. ''שמעת מה קרה, ניו יורק הפכה לאבק''. ''כן, ובומבי, ופקין, ואמסטרדם ופריז, וירושלים, כל ערי הבירה…'' ''איפה המקלטים, איפה? תראה מה קורה לשמיי…''
ואנחנו, אנחנו שהיינו כה גאים, הפכנו לאבק פורח ברוח, מאות מליונים מאיתנו נמוגו ברגע אחד של הפתעה מוחלטת. ואז כשזרחה שוב השמש, והאוויר פסק מלצרוב את הריאות, מכל מאות המליונים, נותרו רק עשרות מליונים, מפוזרים אי שם מחוץ לערים. והנותרים התחילו להצמיח על גופם האפור שלפוחיות, רימות ומחלות אינספור. העולם היה לעיי חורבות, ועשרות המליונים חלו ומתו. הם גוועו ברעב ונלחמו בצפרניים מבוקעות על יתרת המזון העלוב. העשרות הפכו למליונים יחידים, ואז למאות אלפים ואז לעשרות אלפים. ''יש לזה טעם איום ונורא…'' ''אולי, אבל זה אוכל, אוכל, אוכל''. ''אתה חושב שהוא ישאר בחיים? השלפוחיות הצהובות נוזלות ומדיפות ריח נורא''. ''הוא ימות עוד שעתיים אני חושב. וחוץ מזה למי איכפת הריח, כאילו שאנחנו מריחים טוב יותר''. ''למי איכפת, חבל רק על האוכל שאכל… יכולתי לאכול אותו בעצמי…''
2028
וכשנותרנו רק אלפים ספורים שנעו ככבשים שהיו רועות אי אז בעבר באחו -
לא, לא ככבשים שקטות ושלוות, כלהקת זאבים טורפים, מורעבים, בולשים בעיניים אדומות אחד אחרי השני, מרחיקים את החלשים והחולים מהעדר בשנייה הראשונה של חולשה – משהו קרה לנו.
לא היה זה משהו ברור, לא היה זה משהו שתוכנן מראש. רק יום אחד שמנו לב שכולנו נעים לאותו הכיוון, צפון וצפון וצפון. כאילו משהו השתיל בנו מצפן. הימים הפכו לשבועות, ואלו בתורם הפכו לחודשים ואז לשנים. ''אולי ננסה לשם, אני רואה שם אייל, אולי נצליח להשיג בשר טרי…'' ''לא, אנחנו צריכים להמשיך צפונה, האייל…'' ''נכון, נמצא משהו אחר בדרך''.
וכשהשלג התחיל רק עטפנו את עצמנו טוב יותר והמשכנו לנוע, כעת כבר לא היה טעם לדבר יותר, והמילים היחידות היו מתקשרות למזון או למים. ''תפסתי ארנב סלע''. ''יש שם מים מתוקים''. ''טוב, אז מישהו כבר ידליק מדורה…'' ואז כבר לא היו יותר חיות.
2033
השמים איבדו מצבעם האפור, והברקים הפכו לנדירים יותר ויותר, ועננים לבנים אפורים שאינם מאיימים על איש בטעם הגופרית החלו להמטיר מים מתוקים. ומלוא העין לא נראתה ולו חיה אחת. והדממה הופרה רק בידי צעדינו אנו. והאוויר שהיה מלא אי פעם ציוצי ציפורים נדם, וציוצי הציפרים נותרו אך ורק בזכרון רחוק שהתעמעם לאיטו.
אך כתמי צבע החלו למלא את מלוא העין. עצים חדשים, גזעם זקוף ומתריס, פרחו בגווני מתכת אל מול השמיים הכחולים. ולא היו אלו העצים שהכרנו, לא במראה וודאי שלא בשם.
שדות פרחים מרהיבי עין בגוונים שלא מן העולם הזה בקעו מתוך האדמה השחורה. עליהם המתומנים, הכסופים השתרגו מסביב ושורשים חדשים צמחו כל העת רוחשים בצלילי גרגור.
ואנחנו הגענו לרכס הרים והשמש עלתה וירדה עשרים ושלוש פעמים בטרם הגענו לפסגה, מצויידים אך ורק במעט שורשים אכילים, שדופים ועטופים בבלואי סחבות שמצאנו אי שם מאחורינו, לפני מי יודע כמה שקיעות וכמה זריחות.
ושם, ממרומי הפסגה הבנו כי אנו משקיפים על הארץ היעודה, על המקום המובטח, על העמק הקסום הנשקף ממעל.
כי ראינו במו עינינו את הארי והכבש רובצים יחדיו, את ההיפופוטם והג'ירף רועים בשלווה ליד הצבוע והתן, את הזאב הפרוותי מתגלגל בהנאה לצד הקנגורו המקפץ. ולמלוא רוחב העיין שוטטו כל החיות כולם, מהגדול לקטן, מהטורף לנטרף. בשמים ראינו את הנשר המלכותי, את העורב השחור, את התוכי הצבעוני ואת שחף החופים, את אלבטרוס המים הגדולים במלוא הדרו. וכולם מרחפים ממעל במעגלים מרהיבים.
הבטנו אחד על השני בעיניים מורעבות, מוכות, שטופי יגון ואומללות, עיניים שראו את הכל ואינם מאמינים למראה העין. התחלנו לגלוש מהרכס עליו נמצאנו אל המישור שמתחת, זונחים אחרינו את המקלות המחודדים, את העולם הישן, כמהים כמיהה נואשת להתגולל בינות לפרחים המוכרים, לגעת בבעלי החיים, לטמון את ראשינו בפרוותו החומה עשירה של הדב הגדול, לראות מקרוב את הדישון המדלג, להעביר את אצבעותינו על טבעות שריונו של צב הגלפגוס הגדול.
והגענו למישור, והפעם לא כיחידה אחת, לא מכונה תאבת מזון, משומנת ומיומנת היטב, נעה בתכליתיות נוראית. לא, הגענו בריצה פרועה, מקוטעת, קולות ניחרים בוקעים מגרונותינו, מתיבת הקול שכמעט ונשכחה מחוסר שימוש, מלהגים את המילים הנשכחות, את שמות בעלי החיים האבודים, הנשכחים – ואז נעצרנו על מקומינו באלם מחודש. משהו היה שם, לא מוגדר בברור, אולם בלתי חדיר, כמו ברזל יצוק.
מיששנו את האוויר, אלא שלא היה זה רק אוויר, דחפנו וצרחנו בקולי קולות, מגרדים מנבכי זכרונותינו את יתרת הקללות הישנות, את מלוא התחינות הידועות את כל אוצר המילים, הכל מכל בכל – לשווא.
והתחלנו ללכת לאורכו של הקיר הבלתי נראה, במעגל רחב, הולכים והולכים. וכל מאתיים מטרים לערך מצאנו פנכות מזון וצפחות מיים טהורים, והתבוננו לאחור, ולמעלה וקדימה, ודבר לא היה שם שמסביר.
אבל לא היה איכפת לנו בכלל, אחרי הזמן שחלף, ולמראה העמק גדוש החיים דבר כבר לא הפתיע אותנו ולא עורר סימני שאלה, רק המשכנו לנוע במעגל רחב, בודקים מידי פעם אם הקיר עודנו שם.
ויום אחד זה קרה, ראינו מרחוק את הפתח המיוחל. קצוותיה נעוצות בקרקע, מסגרת דקיקה של מתכת אפורה.
והוא חיכה לנו שם בכניסה, ואור נגה מתוך תוכו. והוא אמר ''זו רק הפעם השלישית, ואתם עדיין לא יכולים להכנס, אבל…'' ואז חייך, וחיוכו כמו האיר אותנו בתקווה. והוא אמר, ''עכשיו אתם כבר יודעים, ומבינים…''
וטבעת כסף הדוקה הופיעה, קושרת את שערותינו לאחור.
2024
עמדנו בקצוות הרחוב, נביאים נודדים, להקת חסרי בית, מכוערים, מטונפים בזקן פרוע ושערות ארוכות אסופות לאחור בטבעת כסף הדוקה. ''הישמרו לכם, אתם החוטאים, הזעם מגיע והוא לא רחוק… בדקו את עצמכם, טפלו בחטאים, הזעם מגיע, והוא לא רחוק''. וכך כל יום כל היום, בכל פינת רחוב, בכל מקום…
|
|
|
|
|
שתי גדות לירדן (חדש)
ברל זבוטנסקי יום חמישי, 11/05/2006, שעה 8:43
עיתון הבוקר היה כבר מונח לו שם מחוץ לדלת. כאשר הוא עדיין בתחתונים פתח מהר את הדלת לחטף את העיתון מבלי שאחד השכנים יספיק ליראות אותו שרק תחתונים לגופו.
המים כבר רתחו הוא הכין את כוס הקפה הקבוע של הבוקר עם העיתון. מנהג שלא ויתר עליו מעולם כבר 10 שנה מאז שהוא התגייס. ''פיצוץ בדיזנגוף'' זעקו הכותרות ''פיגוע תופת נוסף בוצע אתמול ברחבות ת''א 37 הרוגים וכ76 פצועים'' . כבר 60 שנה מתנהלת המלחמה הזו לא מרפה האויב לא מוכן להכיר בקיום המדינה הזו. ''נבלות'' חשב לעצמו בעודו מסיים לקרא את העיתון ''צריך היה לפצפץ אותם עוד אז שהיה לנו את ההזדמנות'' הוא עולה על המדים מצמיד את דרגות הסא''ל שלו למדים. לוקח את המפתחות מליד תמונת איישתו , איישתו שנראתה כול כך מאושרת בתמונה.
הוא ניכנס לרכב רכב ישן סובארו מודל 95 הצהל הבטיח לו שהוא עומד בראש הרשימה לקבלת רכב. הוא ידע שהיום זה לא מה שהיה פעם שכול סא''ל קיבל רכב ונהג צמוד. אבל זה לא הפריע לו הוא דווקא אהב את הרכב הזה הוא תמיד הזכיר לו זמנים טובים יותר הוא עדיין יכול להריח את הריח שלה לידו את צחוק הילדים במושב האחורי. הוא ניער את המחשבות מהר מראשו כמו שהיו מטרד התניעה את הרכב ויצא לכוון הקריה. שוב הפקקים המעצבנים של ת''א. הוא הוציא מכיס חולצתו את הסוללרי שלו והכניס לדיבורית
הוא חייג והמתין לתשובה
''גולדי'' צעק לכוון המיקרופון ברכב כמו מנסה להתאים את קולו לרעמות המנוע ''תגידי ליגאל ולסנה שאני תקוע קצת לפני הפסל אני אגיע עוד 15 דקות''. הוא אפילו לא המתין לאישור ופשוט ניתק. הפקק הסתרח לו באיטיות הוא ידע שהוא יאחר ביותר מ15 דקות אך הוא העדיף שהם ימתינו לו קצת יותר מאשר לאסוף אותם שוב באמצע היום כמו כלב רועים אוסף עדר. הפקק השתחרר קצת הוא כבר מגיע לכיכר המדינה. הוא כבר יכול לראות את הראש של בן גוריון מציץ אליו מבין הבניינים. הוא תמיד שנא את החגים האלה הם נראו לו תמיד מלאכותיים הוא ממש לא היה דתי ובטח לא רוויזיוניסטי. אבל ה16 באוקטובר תמיד היה ניראה לו מאולץ, רק גורם לפקקים בכלל לא הבין לאן כול האנשים הולכים לבלות חג ביום חורפי כזה.
הוא הגיע לבסוף לכיכר עכשיו הוא יכול ליראת את כול גודלו של הפסל הענק. הוא זוכר איך בתור ילד היה אוהב לבוא לכאן עם ''הח'ברה''. היו משחקים כאן למרגלות הענק הזה. הוא ניזכר איך בתור ילד הוא השתעשע עם הרעיון שהיו מפסלים פסל של בן גוריון עומד על הראש, כמובן שהוא לא העז להגיד את זה בקול אבל זה היה מעלה תמיד חיוך על שפתיו. לאחר נסיעה ארוכה הוא הגיע סוף, סוף לכניסה לקריה דרך רחוב אבן גבירול.
הוא החנה את הרכב בחניה השמורה למפקד האגף הוא כמעט החנה בחניה הקודמת שלו עדיין קשה לו להסתגל לקידום החדש והפתאומי. אך הוא לבטח לא התלונן.
הוא עלה במעלית לקומה הרביעית ''בוקר טוב המפקד'' זו הייתה הפקידה היא הייתה נמוכה ושחומה לא ממש הטעם שלו אך גם ככה הוא לא היה כמו שאר המפקדים, מעולם לא השתעשע עם הפקידות שלו. ''בוקר טוב גולדי'' ''הם ממתינים לך בפנים המפקד'' אמרה בקול כמעט מאוהב. לא היה אפשר להאשים אותה אחרי הכול הוא היה צעיר יחסית למפקדים האחרים שהסתובבו כאן הוא גם היה בחור נאה רחב גברי וגובה. ''טוב מאוד גולדי תבקשי גם מאלון שיעלה עם מה שיש לו''
הם כבר ממתינים לו במשרד מדברים בניהם מתגודדים ליד מפה של עבר הירדן המזרחי. סיכות וקוים על המפה ''אוו נחמד שבאתה גם לדיון הזה'' סנה מעיר בציניות יבשה . ''העיקר שהגעתי, מה קורה?''
''תראה'' יגאל פותח את המסמכים שמולו ''אנחנו הולכים לשלוח את האיש שלנו לאזור הזה בשביל פעולת התגמול'' יגאל מסתכל שנייה בדפים ומצביע על נקודה במפה לא רחוקה מאל כרך''
''שנייה רגע אנחנו בכלל יודעים מה שלח אותו? למי הוא משתייך?''
''אנחנו לא בטוחים'' אומר סנה ''כנראה לחמורים''
''אמרתי לך אל תדבר לידי ככה הם דופקים בנו על ימין ועל שמאל זה אומר שהם עושים משהו בסדר צריך לתת כבוד גם לאויב שלך''
סנה מאדים זורק לכוון שלו מהדק שהיה על השולחן ''יאא רוויזיוניסט מלוכלך אם אתה כול כך מעריץ אותם תעבור גדה ''
יגאל מנסה להרגיע את הרוחות ''סנה כול מה שהוא אמר זה לשמור על שפה נקייה זה לא איזה ג'ונגל כאן''
''שילך להזדיין האוהב רוויזיוניסטים הזה צריך לפוצץ אותו כמו שעשינו לאלטלנה. לא כדור אחד לא פגז אחד להפציץ מהאוויר אותו ואת כול הבית שלו. ועוד אחד כמוך הרוויזיוניסטים לקחו לך את האישה את הילדים ואתה עוד מגן עליהם?אין לך כבוד עצמי?''
''מהאלטלנה לא נותר זכר כולם מתו שם. זה עזר לנו במשהו 60 שנה של מלחמה מול מי? מול אחים שלנו? מול חברים? מול שכנים? הפכנו אנחנו והם! מה בגלל שהם לא הסכימו להכיר בבן גוריון?''
''תגיד אתה נורמאלי?'' שואל יגאל בתדהמה ''אתה בצבא לעזאזל. הם מקשיבים לכול מילה''
''שיקשיבו אני כבר לא יכול יותר עם החרא הזה אנחנו הם, הם אנחנו מה זה משנה . אתה חושב באמת שיש הבדל? כול אחד עם הדיקטטור שלו תקוע''
סנה שולף את האקדח שלו ודורך אותו ''זהו זה עברתה את הגבול'' צועק סנה ''אני עוצר אותך בשם הממשל תחת תקנות של שעת חירום. תניח את הנשק שלך על השולחן. לאט ושים ידיים מאחורי הגב''
הוא מוציא את הקדח באיטיות מהנרתיק ומניח על השולחן מרים את הידיים לאוויר ומתחיל לשיר בלחש במונוטוניות, כמו מי שאומר תפילה אל מול קיברו
''שם ירווה לו משפע ואושר; בן ערב, בן נצרת ובני; כי דגלי גדל טוהר ויושר; יטהר שתי גדות ירדני ; שתי גדות לירדן- זו שלנו, זו גם כן''
ואז רק נשמע ירייה ושום דבר יותר
|
|
|
|
|
הדמוקרטיה היחידה (חדש)
logan יום חמישי, 11/05/2006, שעה 12:11
שלוש שעות אחרי מועד ההמראה הרשמי, שלושה ימים אחרי הביקור בבקו''ם, שלושה שבועות אחרי תחילתה של חופשת השחרור והביקור בסוכנות הנסיעות, שלושה חודשים אחרי שהמתאבד במחסום השאיר אותו לבד לקראת הטיול, שלוש שנים אחרי הביקור הקודם בבקו''ם דני תלה מבט מיואש בלוח ההמראות המהבהב ושלה מתוך התיק את האוזניות הירוקות של האייבוד שלו. אצבעות מיומנות החליקו לאורכו של הממשק המעוצב כסהר עד שלאוזניו התחילו לזרום בסדר אקראי השירים שנבחרו בקפידה לקראת הנסיעה.
שירים שגדל עליהם, שהתנגנו בשבת בבוקר כשהיה מצמיד את הפנים לזגוגית החלון הצוננת בנסיעות האינסופיות לקיבוץ - בציר טוב, הנשמות הטהורות, שלמה ארצי בהופעה חיה. מפעם לפעם היה אביו משאיר יד אחת על ההגה מצביע עם השנייה לעבר נקודות ציון עלומות שהיו נופי ילדותו, שדות מרעה עצומים, מושבים וקיבוצים, הסטייקיה של פאבלו, מגדלי כנסיות בעיבורם של כפרים מוזנחים, שרידים של יישובים אינדיאנים. שירים אחרים שגילה במהלך השרות הצבאי, שהעבירו שעות של שמירות ושל סיורים, זעם פוליטי של להקות פאנק, זעם קיומי של להקות רוק כבד, נושאים איתם ריחות של מרתפים טחובים ומעושנים. שלוש שעות של שינה טרופה במטוס הצבאי וכמה פחיות של רד-בול היו עושות את העבודה, מונית מהשדה לשכונות המעורבות, אצבעות מתופפות בעצבנות על הקת, מבטים חשדניים מחלונות הבתים, עמידה מתישה בתור המשתרך עד לגאולה של הדיסטורשן והאלכוהול. שירים שהתחיל לאסוף בחודשים שלפני הנסיעה, הקלטות ביתיות שעברו מיד ליד בין מטיילים אחרים, שחזרו לארץ דרך תוכנות שיתוף קבצים, מהדהדים מרחבים נטולי דאגות בין תיפופי הדרבוקות וצלילי העוד.
בשדה התעופה, קירות הטרמינל עוד עמוסים בכרזות תעמולה שעובדי הניקיון טורחים לקלף ביסודיות. אחרי ביקורת קצרה, יחד עם כל התרמילאים הוא זורם לתחנת המוניות, תוך כדי תנועה מתארגנת קבוצה של חמישה, כולם בדרך לאותו חאן. הוא מעיף מבט בעיתון הפתוח לצידו של הנהג, השאה מברך את הנשיאה הנכנסת. ''ישראל?'' פונה אליהם הנהג כשהוא מתמרן את המכונית דרך פקקי התנועה, ''ברוכים הבאים לטהראן, תעשו חיים'' הוא מנסה להפתיע אותם במעט העברית שרכש. ''אנחנו גמורים מעייפות הומברה, רק תיקח אותנו לחאן.'' ראשו של דני נשמט לפנים והוא מתחיל לנחור.
שישה חודשים של טיול, אינספור כוסות של ארק וראקי, לילות הזויים של חשיש ושל אופיום עם שיירת גמלים באפגניסטאן, השרות הצבאי הולך ונמוג, יחד עם זכרם של אוריאל ואיתן. ככל שהוא מתקרב לביירות הוא פוגש יותר ויותר מטיילים אחרים - יפנים, אוסטרלים, אנגלים, ובכל לילה אותן שיחות פוליטיות נבובות שמתהוות, ליד מדורה, בחדרי מועדון או בנקודות גישה לאינטרנט. שוב ההערצה הזו למוסד הישראלי, לצבא, שוב הסיפור הלעוס על הדמוקרטיה היחידה בדרום אמריקה, לכו תספרו על זה לארגנטינאים ולאינדיאנים במחנות הפליטים. דווקא בביירות, ליד ההריסות של מרכז הסחר הים תיכוני הוא מתחיל לשמוע קולות אחרים. ''בגללכם, רק בגללכם הקתולים שונאים אותנו כל כך, והממשלות שלנו ממשיכות לתמוך בכם באו''ם כבר שנים''. העייפות מנצחת אותו, הוא אפילו לא טורח להתווכח, בצידון הוא נכנע ושולח אימייל ''הולה לכולם, זה דני הבן של נאווה ואיציק, עוד יומיים אני אצלכם''.
השכונה היהודית על שם דיזנגוף מצטופפת על הגבול הצפוני של יאפא, ארבעה נוסעים יהודיים טורחים לחלץ את התיקים שלהם מתא המטען, הנוסעים האחרים מנצלים את העצירה לכוס קפה או לסיגריה מהירה לפני שהאוטובוס ימשיך לכיוון קאהיר. שישה רחובות בסך הכל, הוא לא מתקשה למצוא את הכתובת גם בלי להיעזר בעוברים ושבים. על השולחן כבר מחכה לו ארוחה ביתית - אמפנדאס, אסאדו ואלפחורס, ''זה בטח לא כמו במולדת, אבל הצלחנו לאלתר משהו בשבילך'' מחייך אליו דוד שלו, ''תנוח יום יומיים ואחר כך ניקח אותך לראות קצת את 'ארץ הקודש'''.
כל יום שעובר מקלף מעט ממעטה הציניות שלו, הנה באר-שבע, זו של אברהם אבינו, סדום של לוט ואשתו, עזה של שמשון, יבנה של הסנהדרין, שיעורי תנ''ך והיסטוריה עתיקה מתעוררים לחיים לנגד עיניו. ''תאמין לי'' הוא נאנח מעל צלחת חומוס אצל יאסר וסוהא באבו-גוש, ''אני לא מבין מה חיפשנו בדרום אמריקה''. בעל הבית צוחק אליו, ''אח יא יהוד, חבל שלא באתם לבנות מדינה פה, תראה איזה הרמוניה''. ביציאה מהכפר, בדרך חזרה ליאפא, דוד שלו מצביע מזרחה, ''לא תאמין, אבל הארכיאולוגים חושבים שמצאו לא רחוק מכאן שרידים של ירושלים''.
|
|
|
|
|
ארבע רוחות האדם (חדש)
הרוכב השחור יום חמישי, 11/05/2006, שעה 16:41
הצפירה נשמעה בכל פינה, שביל וסמטה. היא הפרה את הדממה המוחלטת של הארץ וזרעה אימה קפואה של הזמן המתקרב, שוזרת לתוכה את כול חששות הפחד והיגון במנגינתה השקטה, אך כול-כך קולנית. בכל בית פעלו אמצעי התקשורת בטון נמוך וציני, מעדכנים את שומעיו כל שנייה ודקה במתרחש.
המלחמה החלה.
היו לחשושים שנישאו עם הרוח, שזוהי המלחמה הגורלית, שאחריה לא יהיה דבר. שחיילנו, בנינו, ימותו במאות אלפים.
אמרו, אבל אף אחד לא רצה להאמין.
כתבת השטח דיווחה מבית לחם על עשרות הפצועים וההרוגים. היא נכנסה לאוהל. אחד החובשים צרח עליה שתצא, שאין מקום למצלמות. המצלמה התמקדה באחד החיילים ששכב על מיטה צהלית וזעק מכאב.
נשימותיו השטוחות והמהירות העידו על פצעו האנוש. הוא עיוות את שרירי גופו, נושך את שפתו התחתונה בניסיון להסיח את דעתו מהכאב האמיתי. המטלית שעל מצחו הרגישה לחה וטיפות קרות ומעיקות ירדו במורד לחיו וטפטפו על אוזנו. הזיהום מצא את דרכו לפצעו כמעט בקלות יתרה מדי, כאילו הדבר נועד להתרחש, ולפי שברי השיחה שיכל לתפוס בין שעות ערנותו, נראה שהחובש היה אובד עצות. טיפות הזיעה הקרה נצצו על עורו ללא ניע כהשתקפותן של אבני חן קטנטנות, אך הדבר רק גרם לחוסר נוחות נוספת עבורו, בעודו שוכב על הסדינים הלחים ונאבק על חייו.
כאב חד תקף את הפצע בבטנו, כמישהו הלוחץ על הבשר בכול כוחו רק על מנת להרע לו. שיניו התהדקו על הבשר הרך של שפתו עד זוב דם – עד כה זה עבד, אך הוא ייחל לרגע שהתרופות יתחילו לעבוד והוא ישקע בחזרה לכהות חושים, הכאב הנורא ייחסם תחת כובד המעטה השחור של חלומותיו.
עד מהרה זה הגיע. כתם שחור התגנב מצד עיניו והחל עוטף את ראייתו כמסך ערפילי ועגום, מזדחל עד שכיסה את כול שדה ראייתו, והוא החל להרגיש את הכאב נחלש בעוד הסם מצווה על גופו לשקוע בתרדמה, ושוב הוא חזר לעולם של תעתועים. עיניו היו עצומות, אך הוא עדיין יכל לחוש את מגע הרוח הקרירה על עורו החשוף, מייבש את טיפות זיעתו ואיתן את הכאב של גופו.
הוא פקח אט אט את עיניו, מביט בנוף המדבר הצחיח שנפרש לכול עבר. השמיים היו קודרים ואפורים ולא נראה כי כיסו אותם עננים כלשהם, אם כי ייתכן שהעננים היו כה דחוסים זה בזה, עד שהוא לא יכל לזהות היכן נמצא התחלתו של האחד וסופו של האחר. הוא התקדם מספר צעדים קדימה והבחין בבקעה שנפרסה לפניו. הוא לא יכל לזהות את אורכה או עומקה, אך נראה שהיה בה די על מנת להכיל מגרש כדורגל אחד לפחות.
משהביט פנימה, מצא עצמו מתחלחל מתכולתה של אותה בקעה. היכן שלא ראה יכל לזהות עצמות יבשות, כמעט מתפוררות וגולגולות של מה שהיו ללא ספק בני אדם. הוא רק יכל לקוות שזהו איננו המקום בו גופתו תמצא את עצמה יום אחד.
''שלום'' נשמע קול נשי רך מאחוריו, אשר גרם לו מיד להסתובב. עורה הכהה היה מדהים בשלמותו, ועיניה הירוקות נצצו אליו. יופי של מלכה, היו המילים שזחלו אל ראשו. הוא מעולם לא ראה אישה שכזו בכול ימי חייו. הרקע האפור שלפניו עמדה רק הבליט את שמלתה הלבנה וטוהר נשמתה, עד כי נראה היה שהיא כמעט זוהרת.
''מי את?'' שאל ביראה, בעוד ברכיו נתקפו ברצון להשתחווה לנוכחותה.
היא לא ענתה וחייכה אליו בפשטות. כעבור רגע דעתו הוסחה מברק לבן עצום שפילח את השמיים ונראה קרוב יותר ממה שאיש מהם ודאי היה רוצה שיהיה ומיד אחריו אוזניו הוטחו בקול רעם עצום כעשרות יריעות אקדח והדף, שגרם לגופו לעוף מספר מטרים אחורה.
הוא נחת על גבו, מותיר אחריו שובל של ענן מדברי אפרפר. הוא הרים את מבטו אל האישה, היא לא הייתה שם. הוא סובב את ראשו אל המקום שבו לפני רגע נראה הברק – הקצה השני של הבקעה. נראה היה שזיהה שם דבר מה זז, אך לא יכל להיות בטוח.
הוא התהפך וקם על רגליו, מתקדם בזהירות יתרה אל הקצה. נראה שאבק עלה מהעצמות וריחף מעליהן כמעטפת סגרירית.
רעש מתחזק של מה שנראה לו כמקלות מתופפים על עץ הדהד ברחבי העמק, עד שראה מה גרם לכך באמת – העצמות שבעמק זעו והתחברו אחת אל השנייה כבדיוק מושלם, יוצרות שלדים מלאים של בני אדם מן האפר. לאט, לאט כול העצמות המפוזרות בבקעה החלו להתאחות ולהתחבר יחדיו וליצור צבא של שלדים אנושיים מבעד לאבק המתפזר. היה זה מחזה נוראי, אך הוא לא יכל להסיט ממנו את מבטו.
השלדים עמדו רופפים וגבם קמור – כולם עם הפנים אליו. צמרמורת עברה בגופו כאשר הבחין בחוטים וסיבים אדומים המתחילים לעטוף אותם. הדבר כולו נראה כמלאכת טוויה שנעשתה מעצמה. מיד אחרי-כן שכבות של שומן ובשר התפתחו כמתוך הסיבים הדקים ועטפו את הגידים, ומעליהם עור אפור וחיוור שהשווה להם מראה של צבא רפאים.
ברכיו קמלו ונפלו על האפר, ידיו רועדות לצידי גופו בעודו מביט בנעשה בפה פעור וקפוא. אלמלא צבעם המת, היה יכול להישבע שהיו אלה בני-אדם חיים ונושמים לכול דבר. עיניו החלו מתמלאות דמעות של יראה כאשר הבחין באותה אישה עומדת לצד הבקעה, נדמה היה שהיא לוחשת משהו אל האוויר ומילותיה נישאות אליו על כנפי הרוח.
''כה אמר אדוני ה' מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה... ויחיו!''
כולם, כאחד, הקשיחו את גבם ופקחו את עיניהם – מבטים מזוגגים שכולם מופנים אליו. עיניהם גרמו לו לרעוד והוא התרחק משפת הבקעה בזחילה מהירה, מעיף אבק לכול עבר, עד שלא יכל לראות אותם עוד. ההרגשה שכול זה אכן מתרחש הייתה ממשית מדי. הוא התמוטט על האדמה, אגרופיו פרוסים ונאחזים בגרגרי החול כדבר היחיד ההגיוני בכול המתרחש סביבו. הוא אסף לאגרופיו חופן מהחול, עד שהגרגרים חפרו בעורו והגיעו תחת ציפורניו, מכאיבות לו, מציקות. לא היה איכפת לו. רק שיתעורר. שחלום הבלהות הזה ייגמר כבר.
מגע יד רך על פרקי אצבעותיו גרם לו להרפות ''ששש... הרגע...'' שמע אותה לוחשת. הוא הביט בה, רוכנת מעליו ומביטה בו בחמלה. היא הושיטה לו את ידה והוא התרומם יחד איתה, אגרופיו מתרפים אט אט והחול עף ומתערבל ברוח.
''מה מתרחש פה?'' שאל אותה בבלבול, מקפיד שלא להביט לצידו, לשפת הבקעה.
''המלחמה האחרונה של בני ישראל.'' אמרה בכבוד, מהול ביראה לעתיד לבוא.
הוא הביט בה לרגע ואז התחיל לצחוק, צחוק בלתי רצוי, במחשבה שהיא מהטלת בו, מי שלא תהיה. ובצחוקו מצא את המפלט היחיד שהיה לו מהטירוף שאפף אותו.
''נראה לי שהגעתי לשערי הגיהינום.'' הוא הביט בצד עינו בבקעה, מדמיין את האנשים שם, מאזינים להם, מחכים לו... רוצים אותו.
''טעות בידך, כי רק עתה יצאת מהגיהינום האמיתי, מהעולם האנושי.''
צחוקו פסק והוא חזר להביט בה, מחכה להסבר.
''כוונתך... אני... שאני מת?'' שאל, גבותיו מכווצות.
''מקומך מובטח בגן עדן, אך גופך יישאר שלי ושל בעלי, של מלכי.'' היא המשיכה, מתעלמת משאלתו.
''מלכך?'' הוא לא הבין ונדמה שסחרחורת פקדה את ראשו.
''מלך כול ישראל.'' היא חייכה אליו והטתה את ראשה ובחיוכה עצמה כאילו קרצה אליו, חשבה שכעת הוא מבין למה התכוונה.
''למה הוא צריך את הגוף שלי? מדוע דווקא אני?''
''המלחמה האחרונה של בני ישראל.'' היא חזרה על דבריה. ידה החלה להתקרב לפניו אך הוא התרחק ממנה, כמעט ומועד.
''הירגע, בטח בי...'' היא לחשה, ומשהו בקולה נתן לו את השלווה לו היה זקוק.
אצבעותיה נגעו בעדינות בפניו, סוגרות את עיניו ועוטפות אותו בשלווה שלא חש כמוה בכול ימי חייו, שלווה שעטפה את נשמתו ונתנה לו מנוחה מהדאגות והכאב של הגיהינום, העולם האנושי... שלוות המוות.
רק את צלילי השקט יכל לשמוע, רק את צלילי הדממה.
עיניו נפקחו אט אט אל העולם החדש והנוף הלא מוכר שנפרס לפניו. הוא התרומם בזהירות על מיטתו, ידיו מפשפשות תחת הסדינים על מנת להרגיש את בטנו. הפצע נעלם. תוכניתם עבדה. הוא בירך את אלוהיו תחת נשמתו ויצא בזהירות מן המיטה. ההרגשה הייתה מוזרה, ללא ספק. אבל הוא חזר. הוא חיי. הוא הביט סביבו ולקח את מדיו של החייל, מתחיל להתלבש.
''הוא... הוא קם! זה לא יכול להיות.... ראיתי, הוא...הוא היה מת!'' קרא אחד החובשים מפתח האוהל. הוא חייך והמשיך להתלבש, חוטף מבט מאחוריו ומזהה את החובש ואותה, את הכתבת, רצה אליו, המיקרופון שלה נשמט מידיה.
פניה התמלאו בדמעות של אושר בעודה רצה לחבקו בחוזקה כה איתנה שהוא לא הרגיש במשך אלפי שנים. סוף סוף הוא יכל להרגיש אותה, את חומה.... היא רכנה מעליו, ונשקה לשפתיו מלאות הדם בשיכרון חושים.
לבסוף הם ניתקו והביטו זה בעיניו של זה, בעודו שומע אותה לוחשת.
''דוויד, הגיע הזמן.''
''גברתי, לחייל לא קוראים דוויד...'' החל החובש לומר.
הכתבת חייכה אליו במתיקות מצמררת, עיניה הירוקות והבורקות חודרות לנשמתו.
''החייל שלך איננו עוד. האיש אשר אתה רואה לפניך, הוא בעלי, מלכי ומלכך.'' היא הפנתה את מבטה להביט בחזרה בעיניו בהערצה חסרת גבולות.
''דוויד בן ישי, משיח ישראל.''
הסוף.
|
|
|
|
|
זמן שאול (חדש)
הבכור לבית שבת, 13/05/2006, שעה 13:27
הבעיה הראשונה שלו עם נשים הייתה השעון שלו, או ליתר דיוק – העובדה שלא היה מוכן להסירו באף מצב. רבות וטובות, בעיקר סטוצים למיניהם ופגישות ראשונות, נעלבו ממש כאשר גם במיטה הוא סירב בחיוך אך בתקיפות להסיר את שעונו. רובן היו בטוחות כי הוא פשוט מפחד מגניבה והעניין נגמר בצעקות ולפעמים בטריקת דלת.
הבעיה השנייה הייתה קו עבודתו. מעטות הסגולה שעברו את הסינון (הלא רצוי בכלל, יש להדגיש) עם עניין השעון, ופיתחו קשר מעט קבוע יותר עם מושא סיפורינו, שאלו בשלב כזה או אחר בנוגע לעיסוקיו בחיים, בעיקר לאור העובדה שלא היה יוצא מהבית יותר מידי ואת עבודתו עשה לעתים רחוקות מול המחשב הביתי. ''אני סוג של מנהל...'' הוא היה עונה באותו חיוך שנשים נמסו לפניו. לפעמים זה עזר והשאלות נפסקו, לפעמים דרשו בנות המזל לדעת מה בדיוק מנהל יקירם, וכיצד הוא יכול להרשות לעצמו רמת חיים כזאת, לאור השעות המועטות שבהם הוא תכל'ס עושה עבודה? (לא שאני מתלוננת, חס וחלילה)... ''זה מסובך'', הוא היה עונה, ''את מבינה משהו בלוגיסטיקה מודרנית? לא? המ... איך אני יכול להסביר לך את זה... בקיצור, אני גורם שדברים יקרו בזמן שהם אמורים לקרות.''
לאחר ההצהרה הזאת היו בנות המין היפה בטוחות כי דימה בוס בפשע המאורגן. ובהתאם למוצאו – כנראה במאפיה הרוסית. רוב הקשרים לא שרדו יותר מידי אחרי זה.
בעודו שומע את הדלת נטרקת מאחורי עוד בחורה, מריח עדיין את שאריות הבושם שלה בדירת הסטודיו המרווחת שלו, היה דימה נאנח באכזבה והולך לבקר את רן ויעל. דימה היה בחור יפה מהסוג שבחורות אוהבות לאהוב, ויכול היה להשיג כל כמות בכל זמן אילו רצה בכך. הבעיה הייתה שלדימה הייתה נפש פואטית עדינה והוא חיפש קשרים ארוכי טווח ורציניים, שיחות נפש, אהבת אמת – בדיוק סוג הדברים שהבחורות שנמשכו אליו לא ששו להפגין.
''אל תדאג'' היה אומר רן בסופו של ערב רווי צחוק ושתיה. ''אין לאן למהר- יש לך את כל הזמן שבעולם.''
''כן'' היה דימה עונה בשקט ''כל הזמן שבעולם...''
רינת התאהבה בדימה בגלל המבטא. קטנה וביישנית, תלמידת שנה שלישית לבלשנות בת''א וירושלמית במקור, היא הסתכלה איך חברתה חסרת הבושה דניאלה, שהייתה (בינינו) פריחה לא קטנה, התחילה באמצע הרחוב עם חתיך רוסי גבוה עם חצי-זקנקן קשוח וחיוך הורס. החתיך ענה לה ורינת נדהמה – לבחור היה מבטא מוזר ומהפנט שכמוהו לא שמעה מעולם. לרינת היה פטיש קל למבטאים, והיא אספה אותם בראשה כמו שדודה אסף בולים – מקומץ מילים הייתה יכולה להסיק מיד מיהו הדובר ומאיפה הגיע. למרות שישראל היא קיבוץ גלויות אחד גדול, גילתה במהירות כי אין גיוון במיוחד במבטאים הקיימים בעברית, ואת רובם כבר שמעה. אבל זה... דיבורו לא דמה לשום דבר ששמעה אי פעם. מוזר, מתנגן, עושה עצירות לא צפויות וממריא במקומות אחרים...היא יכלה להקשיב לו לנצח. שוכחת לרגע את היותה ביישנית ומכוערת (לדעתה לפחות) בפרץ של התפעלות אקדמית גרידא, קטעה את שטף הענטוזים המילוליים של דניאלה (שאף פערה את פיה לאור התנהגות לא אופיינית שכזו) פנתה רינת לדימה ושאלה בטון תקיף: ''תגיד, מאיפה עלית לארץ?'' דימה השתנק לרגע, מבחין בה בפעם הראשונה וענה בבלבול ''מאוקראינה... כלומר, כשעליתי זה עוד היה ברית המועצות... ''
''אוקראינה... לא זה לא מתאים!'' קבעה בהחלטיות רינת.
דימה, שקיבל תגובות רבות ומגוונת בחייו בנוגע למוצאו, אף פעם לא שמע קביעה שכזו, ותבע לדעת על פי מה נקבעה.
בשיחה שהתפתחה לאחר מכן גילתה רינת כי אומנם עלה דימה מאוקראינה בגיל שמונה, אביו היה במקור יהודי מהעיר חרבין – עיר בסין אשר הייתה מפלטם של רוסים שברחו מהמהפכה הקומוניסטית, ועל כן בילדותו דיבר אביו איתו מעט מנדרינית. תוסיפו לזה שנת שירות בקנדה לפני הצבא ופגם מולד קל בשפתו התחתונה של דימה – ותקבלו מבטא די מורכב.
דניאלה השתרכה מאחור, מקשיבה לשיחתם בחצי אוזן ותוהה אם הגיע הזמן להחליף חברה למישהי מכוערת יותר.
כעבור שבוע הגיעה רינת בפעם הראשונה לדירת הסטודיו, ולאחר סריקה ראשונית של תוכן מדפי הספרים והדיסקים (''אתה קורא דוסטוייבסקי? כמה רוסי טיפוסי מצידך...'') החליטה שהמקום בהחלט תואם את טעמה. באותו הלילה בגדים נקרעו ועפו לכל עבר, המיטה רעדה בקצב מוכר, ורינת גילתה שהמבטא המוזר נשמע אף יותר טוב כשדימה מתנשף.
כששכבו מחובקים לאחר מכן הרגישה רינת משהו קר על ירכה.
''לא הורדת את השעון'', היא אמרה בפיזור דעת.
היא הרגישה איך שריריו מתכווצים ונשימתו מואצת.
''אני... לא אוהב להוריד אותו''. הוא אמר בשקט אך בטון תקיף.
רינת שקלה את המצב, כולל העובדה שהיא כרגע שכבה עם בחור שהכירה לפני שבוע וכנראה מאוהבת בו בטירוף.
''אוקיי'', היא מלמלה וניסתה לקבור את עצמה יותר בידיו הגדולות.
''אני גם סוג של מנהל'', דימה פלט לפתע.
''בסדר, מותק'' ענתה בנמנום רינת, תוהה מדוע אמר זאת אחרי שנמנע מלדבר על עבודתו במהלך היכרותם ומבינה לפתע, שלא אכפת לה. ''בוא נישן''.
לבנם הראשון הם קראו שאול. הוא גדל והיה ילד יפה כמו אביו. למרות ניסיונותיהם והטיפולים לא הצליחה רינת להרות שוב.
כששאול היה בן ארבע ראתה רינת את בעלה מתעצבן בפעם הראשונה בחייה. היה מאוחר בלילה והוא חשב שהיא ישנה. היא בדיוק הלכה לשירותים כשעברה ליד חדר העבודה שלו. מהחדר בקעו קולות תקתוק מקלדת והקלקות אקראיות של עכבר. אחר כך קילל בשקט, הרים את הטלפון וחייג. את השיחה הוא ניהל בשקט. בארוחת הבוקר היא שאלה בעדינות על המריבה הלילית. הוא נהם משהו על טיפשותם של אנשים ותנאים בלתי אפשריים ורץ להסיע את שאול לגן.
בשלב זה או אחר שמה לב רינת שבעלה סובל מקשיים בעבודתו. הוא נשאר בחדר לעתים יותר ויותר קרובות, נראה לא מגולח ורדוף. כששאלה אם יכולה לעזור רק נתקלה במבט עייף ואסיר תודה.
''רק תשבי איתי קצת, והכול יעבור'', היה עונה לה ומושיבה על ברכיו.
באחד מהפעמים האלה, הם ישבו מחובקים בשקט. הרעש היחיד שמשמע היו תקתוקי שעון הקיר ושעון היד של דימה. . במבטה עקבה רינה בעצלתיים אחר מחוג השעון הקטן, ואז בצורה אינסטינקטיבית השוותה אותו לשעון הקיר הגדול.
''השעון שלך מאחר''. היא אמרה בנועם.
דימה החוויר עד כדי כך שהיא נבהלה. הוא הרים אותה בעדינות ורץ להסתגר בחדר העבודה כל הלילה.
העניינים השתפרו כששאול הלך לתיכון. העבודה נרגעה ושוב יכלו להרשות לעצמם לצאת לחופשות ארוכות ולטפח תחביבים נשכחים. דימה קרא הרבה, רינת הלכה ליוגה. שאול הביא ציונים טובים יחסית הביתה. רינת הרוויחה לא רע במשרתה החדשה שהציעו לה באוניברסיטה, דימה כבר לא ישב עד שעות הלילה הקטנות על המחשב ובגדול, החיים היו טובים.
שאול התגייס לגבעתי.
את הנסיעה העסקית הראשונה עשה דימה שבוע לפני הרגילה הראשונה של שאול. הוא היה צריך לנסוע לסין.
''סין?!'' רינת תקעה בו מבט מאשים. ''אבל אתה לא תהיה כאן כששאול יחזור הביתה!''
''אל תדאגי, חמודה'', הוא חייך את אחד החיוכים המעודדים שלו, ''יש לי את כל הזמן שבעולם לנסוע ולחזור''.
מטוסו נחת בארץ שעתיים לפני ששאול הגיע לתחנה המרכזית מהבסיס. דימה, מפהק מג'ט-לג ומאורך הדרך, חייך ועזר לבנו עם התיק.
בחלומה ראתה רינת את בעלה יושב במעגל עם גברים ונשים רבות. היא ידעה שהם גברים ונשים, למרות שלחלקם היו ראשי חיות, זימים או איברים שלא ניתנים לתיאור כלל. הם נהגו בדימה בכבוד, אם כי ניכר היה שהוא לא אחד מהם.
''ההחלטה התקבלה כבר לפני שנים, שומר'', קרקר אחד, בעל ראש עורב.
''תשובתנו נשארה זהה''. ענה בעלה בטון אותו לא שמעה מעולם.
''יהיו תוצאות, שומר, אנחנו זקוקים לזמן הזה לא פחות מכם'', זימרה אישה בעלת עיניים מרהיבות וגוף מנומר.
''השושלת היא אותה שושלת''. חתך דימה ''אבי ואביו לפניו היו אומרים לכם את אותו הדבר''.
''...'' פלט גוש של כלום סגול, בשפה לא מובנת, במשהו שלא היו בדיוק מילים.
''אתה צודק כמובן'', צחק בעלה צחוק מר, '' לנו יש את כל הזמן שבעולם''.
רינת התעוררה ובכתה. למרות ניסיונותיו להרגיעה היא לא הצליחה להסביר לו מה לא בסדר ובכתה את עצמה לישון, כשהוא מנסה לנחמה.
העבודה של דימה שוב החלה להציק לו. באחד הלילות, לקראת סוף שירותו הצבאי של שאול חלמה רינת שוב את חלום המעגל. הפעם בעלה דיבר בלהט, בהתלהבות לא בריאה, משכנע ומאיץ באנשים סביבו. הפעם היא לא שמעה את המילים עד שאחד ה...דברים שאל בקול רם ותקיף: ''והשושלת?''
השתררה דממה ובעלה אמר בקול ניחר: ''שאול''.
אז, בתנועה אדירה אחת, כל יושבי המעגל – עשרות או מאות או אלפים – הנהנו. היא התעוררה שוב בבכי, והפעם ניסתה להסביר לבעלה אובד העצות על מה חלמה. הוא חייך ואמר כי זה סתם חלום מטופש.
דימה נפטר שבוע לאחר ששאול חזר הביתה. דום לב פתאומי, אמרו הרופאים, לחלוטין לא ברור – אורח חייו היה בריא מאוד. רינת טיפלה בכל הסידורים כמו מכונה, לא מוכנה לאפשר לעצמה אפילו טיפת בכי. ההלוויה נקבעה למחר.
בהלוויה פרץ כל הבכי החוצה והיא עמדה שם, בגשם, מחובקת על ידי שאול הגבוה ממנה בשני ראשים, כשהוא עצמו מתאמץ שלא לבכות. לפתע הרגישה קרירות על ידה וכשהסתכלה מטה ראתה כי בנה עונד את שעונו של בעלה. לרגע היא קפאה, מזועזעת מעוצמת הגילוי. השעון תיקתק בקול רם, ונדמה היה כי מחריש את הגשם, את הלמות ליבה, מושך לתוך עצמו ולגופו הדק של שאול את תקתוקי השעונים של העולם כולו... התחושה נמשכה לרגע אחד ואז נחתכה בפתאומיות.
שאול רק חיבק אותה חזק יותר, ואמר לה שהכול יהיה בסדר. הוא דיבר ודיבר, מספר על החיים שעוד יהיו להם, ואיך שאבא היה רוצה שימשיכו לחיות, ואיך הוא יעזור לה עם הבית, ואיך הוא יהיה חזק. רינת לא הקשיבה למילים, ורק חשבה כיצד היא לא שמה לב אף פעם שבנה ירש את המבטא המוזר של בעלה - פחות בולט אולי, אך עדיין שם. הם עמדו תחת הטיפות ובמבטה קלטה לפתע רינת את האיש בעל ראש העורב עומד בצדו הרחוק של הקהל. היא מצמצה, והוא הפך לעוד אדם לבוש שחורים עם שיער קוצני. מבועתת היא המשיכה להסתכל עליו, עד שהרים את ראשו ופגש את מבטה בעיניים גדולות וכבדות.
במאמץ היא קרעה את עיניה ומעיניו והבחינה ששאול מסתכל גם הוא על האיש בשחור.
''אל תדאגי, אמא'', הוא אמר בשקט, פלדה פתאומית בקולו, ''הם לא יכולים לעשות כלום. עדיין יש לנו זמן. המון זמן. את כל הזמן שבעולם''.
|
|
|
|
|
קין (חדש)
Yellow Raven שבת, 13/05/2006, שעה 16:14
קין לא רצה להתעורר. הראשון בינואר היה לא מעודד במיוחד השנה, ולא נראה היה שהמצב ישתנה אי פעם בעתיד. קין הבין שהוא עומד להתחיל שנה נוספת באופן גרוע, ונאנח בהשלמה של פטליזם קל. האנחה פלטה לאוויר העולם הדים מהאלכוהול של ליל האתמול, ולפתע את רקתו השמאלית של קין פילח כאב עז, כאילו תולעי מתכת בקעו מביציהן החלודות אי שם באיזור עינו, וניסו כעת להשתחרר מכלאן החשוך. קין הרים את ידו מתוך כוונה להצמידה לרקה הכואבת, אך היכנשהו באמצע דרכה היד החליטה לוותר על הנסיון, ונעצרה במעין היסוס במאונך למיטה.
זאת אומרת, קין קיווה שזאת הייתה מיטה. או לפחות ספה.
הוא פתח בהיסוס את עינו. הימנית.
לאחר מחשבה מסויימת, התברר שזאת, למרות הכל, רצפה. ולא רק רצפה, אלא זו של המטבח.
קין שכב כך עוד זמן מה, עד שלבסוף הכאב ברקה הרפה מעט, והתחלף בבחילה קלה. הוא ניסה לקום, נשען על שיש המטבח. הבחילה התחזקה, אך הייתה עדיין נסבלת.
הוא יצא לסלון וסרק אותו במבטו. הוא תהה אם היה השנה לבד. הגיע למסקנה שכן – אחרת, היו אלה לא רק הבגדים התחתונים שלו על הספות.
'מישהי תמיד שוכחת משהו. תמיד משתכרות כמו בהמות, ואז הולכות לאנשהו, ועוד בלי הבגדים התחתונים.' קין הרהר לרגע, ואז הוסיף לעצמו – 'ולפעמים גם בלי הכסף.'
השנה נמאס לו מאנשים.
מכולם.
מהחברים המזויפים, מאנשי העסקים, מהעיתונאים, מהמפורסמים. הם כולם רצו ממנו משהו, וכולם ניסו להסתיר את זה. זאת הסיבה שהוא העדיף את הבנות – אלו, לפחות, לא ניסו להסתיר דבר. אבל גם מהן, בסופו של דבר, נמאס.
'אני נשמע כמו קלישאה. אני באמת מתיישן.'
הוא ניגש בהליכה איטית ומדשדשת אל החלון הגדול, שנמתח במלוא הדרו מהרצפה עד התקרה, והשקיף על העיר ממרומי מלון חמשת הכוכבים בו שהה. הוא ניסה להזכר בשם המלון, אך כמות המלונות שהחליף במשך חייו בלבלה אותו סופית – במיוחד עם עזרתו של אלכוהול אמש.
קין נאנח שוב והתרחק מהחלון. כל גופו כאב מהשינה על הרצפה הקרה – שינה זו, למרות שלא הייתה כה ארוכה, הספיקה באורכה זה להכאיב לו די והותר.
מהחיים גם נמאס. וכבר מזמן, אם כי קין לא ממש רצה להודות בכך עד עכשיו. אבל בבוקר הזה, לפתע לא הייתה לו כל בעיה להודות בזה. להיפך, הדבר נראה לו לגמרי מובן מאליו, כאילו אחרת גם לא יכול היה להיות.
הוא היה עייף ומותש. 'שחוק,' חלף בראשו. 'כן, זו אכן המלה המתאימה ביותר. שחוק.'
אבל הדבר המוזר היה שלמות הוא גם לא רצה. 'קיים הבדל בין הרצון למות לבין הרצון לא להוולד מלכתחילה.' הגדרה מושלמת. הוא עייף מחייו, אך רצה משהו מעבר. מוות – אפילו בהנחה שיצליח לעשות זאת – היה פתרון קל מדי. השלמה, הסכמה. קבלת גורלו וקבלת תבוסתו.
לערך באותו הרגע שקין החליט להתיישב על הספה, הבחילה – אשר הספיקה להפוך לבלתי נסבלת – גרמה לו לשנות את דעתו, ובאופן אלים למדי.
הוא שטף את פיו באיטיות, בעייפות, ואז התיישב על הרצפה. לא, התיישב אינה המלה הנכונה – הוא גלש מטה, פשוט כי לא היה בו את הכח להשאר עומד. או שהוא פשוט לא ראה את הטעם בעמידה. הוא ישב, נשען עם גבו על האסלה, ובהה לעבר צינור הכיור הצהבהב לימינו. לפתע הוא חווה דבר מה שלא זכר כי חווה אי פעם קודם לכן – הוא לא רצה לעשות דבר. לגמרי. לא לקום, לא ללכת לאנשהו, לא לדבר עם מישהו. הוא הרגיש שיכול היה להשאר לשבת כך עד אינסוף. פשוט להרקב כך, צמוד לאסלה. שיחפשו אחר כך.
'לחתוך ורידים. כאן ועכשיו. מהמפרק עד למרפק, ולמים חמים.'
הוא פרץ בצחוק. השעין את ראשו לאחור ופרץ בצחוק – צחוק מפחיד, עם קמצוץ של היסטריה. מפחיד עוד יותר, משום שלא היה דבר מצחיק. הוא צחק בעיקר בגלל האבסורדיות של המחשבה עצמה שהוא יצליח לשים קץ לחייו. וגם אבסורדיות המצב כולו. הוא צחק, כי לא היה לו דבר טוב יותר לעשות באותו רגע.
'מה רצית להשיג, טיפש שכמותך?' הוא לא היה בטוח את מי הוא שואל – את עצמו, או את בן שיחו האפשרי היחידי ברגע זה. בן שיחו זה, על כל פנים, ענה אך בדממה מעיקה.
קין המשיך לבהות בצינור במשך עוד זמן מה, ואז – באיטיות צורמת – קם, הוריד את מושב האסלה והתיישב עליו.
''למה אתה מענה אותם, ענה לי?'' מלמל קין חרישות. כעת הפנייה הייתה ברורה. ''למה אתה מענה את עכברי המעבדה שלך, מה אתה רוצה מהם? במה אתה מנסה לשכנע אותי, במה אתה מנסה לשכנע את עצמך?''
ריח פתאומי של דם היה עבורו התשובה היחידה. של דם, ושל אדמה טרייה, וגם ריחו המתוק של בשר צעיר נשרף. 'כמה זמן כבר לא נזכרתי בכך,' הבין לפתע קין. ויחד עם זאת, עד כמה קל היה להעלות שוב את התמונה כולה.
פניו של אחיו שבו ועלו כנגד עיני רוחו – כה חיות, כה כנות, הרבה יתר מהפנים של כל אותם אנשים אשר הכיר לאחר מכן. 'עד כמה נאיבים היינו אז. עד כמה טיפשים. עד כמה הכל נראה אז לנו פשוט.'
''זה חייב להסתיים,'' אמר לו אחיו. ''אני לו אתן לו להתעלל בנו כך. ארבעתנו הם כבר יותר מדי, אך אל לנו לתת לילדינו לסבול מרצונו האכזרי.''
וקין ידע שאחיו צודק. ידע – ולא יכל לעשות דבר. הוא זכר את להב הסכין בידו כאשר קירב אותה לגרונו של אחיו, וידו רעדה כמו עלה ברוח. ''אני לא יכול,'' מלמל הוא בחוסר אונים. ''אני לא יכול...'' דמעות החלו לזלוג מעיניו – אז, ועכשיו.
''אתה יכול,'' ענה אחיו קצרות. התנועה של אחיו הייתה מהירה, מדויקת, והשאירה אך סימן אדמדם קל על מפרקו של קין. אחיו היה מהיר תגובה ממנו.
קין הרגיש לפתע כאב עז בשפתו התחתונה, וכשקירב אליה את אצבעותיו גילה כי הוא נעץ בזו את שיניו עד זוב דם. שוב דם.
והוא צעק אז. הוא שכב על האדמה הלחה מדם אחיו וצעק. והוא לקח את הסכין, ותקע אותה בגרונו שלו – ודבר לא קרה. ושוב. ושוב. והוא הכה באגרופו הימני במזבח האבן. את עצמות ידו ריסק כמעט לחלוטין, אך הגרון נשאר שלם. כשהוא התעייף, הוא נשכב על גבו, עיניו מופנות כלפי השמיים.
הוא שתק אז במשך זמן רב, עד שלבסוף סינן מעצמו חרישית, כך שבעצמו התקשה לשמוע זאת: ''למה?''
והתשובה היחידה שבאה הייתה צחוק. צורם, מתגלגל, ארוך. וצחוק זה היה כל מה שההוא אי פעם אמר לו, לקין, אם אפשר כלל לכנות צחוק ''אמירה''.
''אתה שוב צוחק?'' תהה קין בדוברו לנקודה אקראית על הכיור הלבן. הוא לא הסתכל למעלה כשדיבר איתו. גם לא למטה. הוא ידע שהוא לא שם ולא שם.
וכשלאחר שעות רבות – ימים, שנים, יובלים – הוא קם מהאדמה, הוא נדר נדר – לא בשמו של ההוא הוא נדר, אלא בשמו של אחיו. ''היה רצונך אשר יהיה, אם כבר החלטת לענות אותנו על לא דבר. אך דע – אני לצידנו. לכל מכה שתנחית, אני אהיה המגן. לכל מגיפה שתשלח, אני אהיה התרופה. אני הנשמה שלנו, הלב פועם, הדם בעורקים. אני לא אתן לך לעשות בנו כרצונך. לעולם.''
והייתה דממה.
קין קם, יצא מהשירותים וניגש שוב לחלון חדרו. השקיף על העיר הפרוסה תחתיו. אפילו לא זכר איזו עיר זו הייתה.
''הפסדתי, אה?'' אמר הוא.
הוא הצמיד את קצות אצבעותיו לחלון בעדינות, כמו מלטף אותו. ''אני כל כך עייף,'' לחש הוא. חייך משום מה. ''אבל המשחק נמשך כל עוד לא אודה בהפסד.''
צלצל הטלפון. למרות שהוא אמור היה להיות מופתע, מופתע קין לא היה. הוא היה רק איכשהו משועמם.
''אנו מצטערים על העיכוב עם הלימוזינה, אך אדוני ביקש לעזוב את המלון בהתראה כה קצרה שלא הספקנו...'' פלט קול נשי דק, שהסגיר מחסור קל בשינה.
''אני לא ביקשתי לעזוב את המלון.''
שתיקה קצרה, רשרוש הקו, צליל דק של מבוכה ומועקה בגרון מחוסר השינה. ''לא?..''
''חלה טעות. אני מיד ארד ואשלם לנהג בעצמי על הטרחה. אין דאגה.''
''אדוני...''
''-נדיב מאוד'', כנראה רצתה הדוברת לסיים, אך קין טרק את השפופרת מבלי שאיפשר לה לעשות כך.
הוא התלבש בחטף, יצא מחדרו – דירה היה יכול להיות שם הגיוני מעט יותר, אמנם, – ירד במעלית, בירך באקראי לשלום כמה מהאנשים שפגש בדרכו זו, וירד ללובי. סימן שלום גם לפקידה בדלפק הכניסה – זו שדיברה איתו בטלפון, מן הסתם, ועכשיו הוא גם נזכר שהכיר אותה עוד קודם לכן, בכמה נסיבות שלא לגמרי רצה לחשוב עליהן כרגע (בניגוד אליה, כנראה, בהתחשב במבט המפלרטט משהו שזו שלחה לעברו אגב ברכת השלום המנומסת).
יצא החוצה. למרות הראשון בינואר היה חמים. בחוץ עמדה לימוזינה – ארוכה להחריד ולבנה כשלג. 'לבנה.'
הוא דפק על החלון האטום, והזה הגיב בהתחבאות מנומסת, אפילו אם מעט נעלבת, בתוך הדלת. את מושב הנהג קישט גבר חסון בחליפה לבנה ובעל שיער זהוב, כמעט פלטינה, שג'ל אך שלא נטף ממנו בגושים. סלידה עלתה והתגבשה בגרונו של קין, אך הוא – לפחות, לדעתו – לא הראה זאת.
''מצטער אדוני,'' אמר קין בנימוס מתכתי, ''אך הלימוזינה תאלץ לחכות. אני נשאר.'' ולאחר מחשבת מה הוסיף: ''במלון.'' הוא הושיט לנהג שטר של מאה דולר – או יורו, או שקל, או אפילו ין. בתוך הרכב היה קר. מאוד קר. קין מיהר להוציא את ידו החוצה.
הוא כבר התכוון ללכת חזרה למלון, אך לבסוף הוסיף: ''אה, ותמסור בבקשה למעביד שלך שיחליף תדמית, זאת נהיית קלישאה קצת מעיקה.''
הנהג לא אמר מלה. כמובן. הוא אפילו לא זז, וגם את הכסף, בעצם, לא לקח – קין פשוט זרק את השטר על המושב.
החלון נסגר, האוטו התניע חרש והחל את תנועתו. קין באמת תהה לאן. אך משהפסיק לתהות ומשנעלם האוטו מהעין, קין הסתובב ובצעדים איטיים, בעודו מתנער מעייפות הבוקר, פסע במעלה המדרגות.
'תודה שאתה דואג להזכיר לי כל פעם מדוע אני עדיין כאן. עייפות אינה דבר שאני יכול להרשות לעצמי.'
בסופו של יום, הראשון בינואר לא היה עד כדי כך לא מעודד.
|
|
|
|
|
המכשפה מארץ עוץ (חדש)
ליליאן יום ראשון, 21/05/2006, שעה 21:11
''ליליאן? מדבר יהוידע קרדבלנש''
לא דיברתי עם יהוידע מאז הלימודים. מאז מסיבת הסיום של תואר ראשון. שלוש שנים שלא העזתי לעשות יותר מאשר לשלוח בו מבטים עורגים בהחבא, וידעתי שהגיעה ההזדמנות האחרונה שלי. ידעתי שנכשלתי במבחן המסכם. ידעתי שיהוידע עומד לנדור את נדרי ההתנזרות.
''ליליאן? זאת את?''
יותר מדי אלכהול. יותר מדי העמדות פנים. יותר מדי תשוקה-של-גיל-עשרים. התוודיתי בפניו על אהבתי, והצעתי לו מה שאף בחור בן עשרים לא אמור לסרב לו.
יהוידע סירב.
מאז לא דיברנו. חמש עשרה שנה.
''ליליאן? בשם נח הנגר, תגידי משהו.''
אחרי הכשלון במבחן עברתי ללמוד ''פולמסאות אזרחית''. מי שלא מספיק טוב בשביל לשכנע את אלוהים לעשות את רצונו, עדיין יכול להצליח עם בני הסיטרא אחרא.
כל עקבה לטובה. בגלל שנכשלתי במבחן המסכם, הפכתי להיות אחת המכשפות הכי נחשבות בעוץ. וגם אם יש לכך מחיר - החברות שלי טוענות שזו בדיוק הסיבה שאני מתקשה למצוא בן-זוג קבוע, שבחורים לא אוהבים מכשפות – הייתי מרוצה מהחיים שלי. כשהגבר הנכון יגיע, הוא יאהב אותי כמו שאני. הכישוף יקסום לו, לא ירתיע אותו.
אבל הקול של יהוידע בטלפון מצא את אותו מיתר קבור בנפשי, אותו רטט של אינות, ומוטט את חומות השגרה הנוחה. הקול המהדהד במורד מדרון חמש עשרה השנים - להיות איתו ותו לא.
''ליליאן, את שם? למדנו יחד בתואר ראשון, זוכרת?''
''אני כאן, יהוידע. אני זוכרת.''
''ליליאן, אני מבין שאולי זה קצת מוזר, שאני מתקשר כמו רעם ביום בהיר, אבל אני צריך עזרה... ואת היחידה שאני מצליח להעלות בדעתי...''
''יהוידע, תראה, אני לא יודעת...''
''אני אהיה אצלך תוך שעה וחצי. את חייבת לעזור לי.''
***
למרות מאמציו של דיזמלקור, השדון האישי שלי, לסדר את הדירה כראוי, כשיהוידע הגיע לא ניתן היה לטעות במבע פניו. הוא סקר בחמיצות את הפוסטר של ג'ודי גרלנד, את אוסף בובות הבארבי בויטרינה, ולבסוף את הכתמים-שלא-יורדים מהספה. ''בכלל לא השתנית.'' אמר.
שעה ארוכה התלבטתי מול המראה אם עדיף ללכת על חליפת-חצאית דונה-קארן (אקרו ורוד-שזיף, המראה המהוגן-אך-סקסי), על שמלת ערב שחורה של אנאפ (ויסקוזה שחורה, המראה הסקסי-אך-מהוגן) ולבסוף נפל הפור על ג'ינס וסווטשירט ששרדו את כל מעברי הדירות ומבצעי ביעור-עודפי-בגדים בזכות הערת אגב מחמיאה של יהוידע.
לא נראה שיהוידע דבר במחמאתו.
''תודה, גם אתה בקושי השתנית''. אמרתי, ובמבט ראשון נדמה היה שאכן השנים לא הותירו בו את חותמן. גבוה ורזה, שער שחור מלא, חתוך בגובה הכתפיים כמנהג הפולמוסאים הלבנים. אבל משהו כן השתנה.
''דיזמלקור, תכין לנו קפה.''
''לא רוצה.''
''דיזם, אני סופרת עד שלוש, ואחרי זה אני אכעס. מאד. אחת... שתיים...''
''בסדר! בסדר! איזה גולץ' נהית פתאום! בסך הכל בחור...''
יהוידע התיישב בזהירות בין הכתמים שעל הספה. ''אני מצטער שאני נופל עליך ככה, לילי, אבל אני נואש. אני לא יודע מה לעשות...''
העיניים שלו. פעם היה בהן להט – אני יודע מה נכון ומה לא נכון. כעת, כשהתרוממו מדי פעם מסקירת המרצפות, הן היו כבויות.
''הי, אני שמחה שבאת. באמת. אני שמחה לראות אותך, ואני אשמח לעזור.''
יהוידע נשם עמוק ואמר: ''ליליאן, אלוהים דיבר אלי.''
אלוהים משונה יש לנו. אלים אחרים, כך למדתי בקורס ''עבודה זרה'', הם עסק די פשוט. מקריבים להם קורבנות, חוגגים לכבודם חגים, ובתמורה הם מורידים את הגשם בעתו, דואגים שהחיטה תצמח, ומגנים עליך מצר ואויב.
האלוהים שלנו, לעומת זאת, קצת מתוסבך. כל כמה עידנים גובר עליו יצר הרע, והוא מחליט שהוא חייב להרוס משהו.
למזלנו, מאז ימי קדם קיימים הפולמוסאים הלבנים, שתפקידם להרגיע את אלוהים ולהניא אותו מכוונות החורבן שלו. כשלמדנו לתואר ראשון, יהוידע השתוקק לכך שאלוהים יתגלה לפניו, והוא כבר יראה לו מה זה. יהוידע היה נכון לשלוח בו כאלה עברה וזעם, שאלוהים היה מתכרבל בפינה מבויש, ויהוידע היה מצטרף לרשימה המפוארת של הפולמוסאים הדגולים: נח הנגר שביטל את גזירת המבול, נמרוד הצייד שבזכותו כל בני האדם דוברים שפה אחת, אברהם השוחט שהציל את הערים מוסד וגמרא מחורבן, והרועה הטוב משה ששכנע את אלוהים לא לשרוף את כולנו.
''יש איזה איש אחד, איוב, עשיר מאד, וצדיק גדול – תם, ישר וירא אלוהים.'' הסביר יהוידע. ''לפני כמה ימים, אלוהים נפגש עם כל האלים האחרים, והשוויץ באיוב שהוא כזה מאמין מושבע. גם השטן היה שם, ולעג לאלוהים שאיוב שומר מצוות רק בגלל שאלוהים הפך אותו לעשיר ומצליח.''
''ככה זה השטן.''
''נכון, זה מה שאני גם אמרתי לאלוהים. אבל אלוהים לקח את זה ממש קשה, והוא מתכנן לקחת לאיוב את כל הכסף, להרוג לו את כל הילדים, ולהכות אותו בכל מיני מחלות איומות, רק כדי להוכיח לשטן שגם אחרי כל זה איוב ידבוק בצדיקותו.''
''מזל שהוא התגלה דווקא לך – אתה הפולמוסאי הכי טוב שיש, יהוידע! אני יודעת שרצית להציל את העולם – אבל כמו שאומרים, כל המציל נפש אחת מעוץ כאילו הציל עולם ומלואו. אני מאד גאה בך.''
''אם הייתי מצליח לשכנע אותו, לילי, לא הייתי בא אליך. ניסיתי כל טיעון שמופיע בספרים, וכלום לא עזר. אלוהים אמר שנמאס לו מזה שכל הזמן הוא צריך לוותר על הרצונות שלו, ושהפולמוסאים אומרים לו מה לעשות. אם השטן לא יתנצל תוך שבעה ימים, האיוב הזה הולך לחטוף בגדול.''
''אז מה...''
''לילי, אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות! אם יוודע שאלוהים דיבר איתי, ושלא הצלחתי להניא אותו, אני אבוד. יעיפו אותי מהמסדר, בלי פנסיה ובלי כלום. אבל אפילו עזבי אותי, את יודעת מה זה יעשה למסדר? את מתארת לעצמך מה יגידו הפוסט-פולמוסאים? עם כל הקיצוצים שיש – עלולים פשוט לסגור את המסדר... והכל באשמתי... לילי...''
''טוב, מה אני יכולה לעשות? אם אתה לא הצלחת לשכנע את אלוהים, אני בטח לא אצליח.''
''ברור שאת אלוהים לא תצליחי לשכנע. אבל לך יש קשרים בסיטרא אחרא. את יכולה לנסות לדבר עם השטן, לשכנע אותו להתנצל...''
''עם השטן?! יהוידע, אתה השתגעת? אני מבינה בשדונים,'' הצבעתי על דיזמלקור שחזר לחדר עם שתי כוסות אספרסו, ובאופן מפתיע גם הביא סוכר בלי שנתבקש לכך במפורש. ''שדים פחותי דרג, יצירי תוהו זוטרים... כאלה דברים. מאז ישוע הדייג, אף אחד לא ניסה להתמקח עם השטן עצמו.''
''אבל לילי, אל מי עוד אני יכול לפנות? מה עוד אני יכול לעשות? את חייבת לעזור לי.''
''יהוידע... אני...''
''לילי, בבקשה! אני אתן לך בתמורה כל מה שתרצי... אני אפילו אהיה מוכן לשכב איתך.''
גם אחרי שהחלטתי שבאמת התגברתי על יהוידע ושלא אכפת לי ממנו יותר בכלל, עדיין הייתי מדמיינת לפעמים שאנחנו נפגשים. שהוא מכה על חטא, ומתוודה שכל השנים האלה הוא בעצם מתייסר באהבתו אלי. שהוא מתחרט שבחר בפולמוסאות על פני.
עיסקת החליפין שהציע עוררה בי בחילה.
''סליחה? זה שלפני מאה שנה, כשהייתי שיכורה, אולי אמרתי משהו שניתן לפרש אותו כאילו...''
''לילי, אל תתעצבני. אני פשוט נואש... כל השנים האלה לא התחתנת, אז קיוויתי שזה בגללי... כלומר, שתסכימי לעזור לי, בתמורה לזה ש... לילי, בבקשה ממך...''
''בסדר, בסדר, אני אנסה כמיטב יכולתי. אבל אם זה היה קו הפולמוס שלך עם אלוהים, אני לא מתפלאת שנכשלת. חכה רגע, אני הולכת להחליף בגדים.''
***
על רצפת הסלון ציירתי שני מעגלים גדולים, זה בתוך זה. ביניהם, בצבע של דם ואבקת זהב, רשמתי את סימני הכישוף החזקים ביותר שהכרתי. יהוידע המשיך לשבת על הספה, מתבונן בי במבט עגום, ודיזמלקור התחבא מתחתיו, מכסה על עיניו בטלפיו.
בלב כבד לחשתי את המילים האסורות: ''איך נפלת משמיים, הלל בן שחר? אל השמים עלה, מעל כוכבי אל, והופע לפנינו!''
רגע אחד לא קרה כלום, והתחלתי להסתובב אל יהוידע במשיכת כתפיים של ניסיתי-מה-שיכולתי. אלא שאז נשמע פתאום רעם מחריש אוזניים, ובמרכז החדר, על הארלי דייוידסון שחור, הופיע השטן בכבודו ובעצמו.
''הממם...'' שלח מבט מלא הערכה אל מחשוף שמלת הסטרפלס אלברטה-פרצי שלי (סאטן עם תחרה בשוליים, שנהב-אפרסק), ''אם יורשה לי לומר משהו לפני שאני שורף את כולכם באש הגהינום, את, יקירתי, נראית פשוט מהמם.''
חייכתי, וזעתי מעט ימינה, מעט שמאלה, כדי להדגים את האלברטה-פרצי מהצדדים. ''אני מתנצלת שהפרענו לך,'' אמרתי במתק שפתיים (ליפ-דואו אדום אש של וינסנט לונגו), ''אבל אנו מתחננים בפניך שתחוס עלינו ותאזין לבקשתנו... חוץ מזה, נראה לי שלא תצליח לצאת מהמעגל שעל הרצפה.''
השטן שלח יד קדימה, אך לא הצליח ליישר אותה אל מעבר לגבול הפחם. ''וואלה.'' אמר.
''תראה, אדון שטן.'' אמר יהוידע, ''שמענו שעלבת באלוהים ואמרת שאיוב מאמין אדוק רק בגלל ש...''
''אני עלבתי באלוהים? סליחה, יקירתי, מי זה התולעת הזו שזוחלת אצלך בסלון? אני עלבתי באלוהים? על מה הוא מדבר?''
''אתה אמרת שאיוב מאמין...''
''לא, חביבי, אני יודע שזה מה שהוא מספר, אבל מה שהיה זה שהוא ניפח לכולם את השכל איזה צדיק גדול איוב. חמש שעות: איוב-איוב-איוב. כשהוא סוף-סוף גמר, כולם שתקו, ורק רצו ללכת הביתה. אז אני, רק מתוך נימוס ונחמדות, רק מתוך רצון לקשור שיחה, שאלתי אם באופן היפותטי אולי יותר קל להיות צדיק כשאתה עשיר ומצליח. אתה מבין, ניסיתי לקחת את השיחה לכיוון פילוסופי, לא להעליב אף אחד. אבל אלוהים ישר התעצבן, זרק אותי מהשמיים, ואמר שהוא כבר יראה לי שאיוב לא ישתנה גם אחרי שהוא יתעלל בו. אז בבקשה, שיתעלל בו. לי בטח לא אכפת, אני השטן.''
''לא אכפת לך שאדם חף מפשע יסבול בגללך?'' שאלתי, מעפעפת בעפעפי (מסקרה זהוב ורוד נחושתי של וינסנט לונגו).
''נראה לך? חוץ מזה, זה לא באשמתי. זה הקפריזות של אלוהים.''
''אבל אלוהים אומר שאם תתנצל בפניו, הוא יניח לאיוב.'' אמר יהוידע. ''אז זה מה שאתה צריך לעשות. להתנצל.''
''אני? צריך? לעשות?''
''עשוי להסכים לעשות?'' הצעתי.
השטן גרד בעורפו, חכך בדעתו, ואז הבחין פתאום בפוסטר של ג'ודי גרלנד. ''יקירתי,'' אמר באיטיות, ''אם אני לא טועה, זו כרזה מקורית של הקוסם מארץ עוץ.''
''אכן, כן.'' אישרתי, ''כיום קשה מאד למצוא כרזות כאלה.''
''הממם... אני מאד אוהב את הקוסם מארץ עוץ.''
''גם אני.''
''הממם... אני אגיד לכם מה נעשה. בגלל שחלק מכם מוצאים חן בעיני, אני אעזור לכם. אתם תשלמו לי את התעריף הרגיל שאני לוקח מבני תמותה תמורת שרותים, ותתנו לי את הכרזה כבונוס, ואני אתנצל בפני אלוהים. הולך?''
''התעריף הרגיל?''
''כן. שבעים ושתיים בתולות. הולך?''
''כמה?''
''שבעים ושתיים. בשבילך - שבעים.''
''הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני, ואנכי עפר ואפר,'' ציטטתי מתוך 'פולמוס אברהם', ''אולי אפשר לסגור על חמישים?''
''בסדר, חמישים.''
''ואם נמצא רק... נגיד.. חמש?''
''חמש בתולות והכרזה של ג'ודי גרלנד? בסדר, הולך.''
''ואם, אולי, אחרי מאמצים רבים, תעלה בידינו רק בתולה אחת?''
''בתולה אחת? אחת? טוב, שיהיה, בתולה אחת, והכרזה.''
''ואם לא ממש בתולה, אבל פחות או יותר פנויה רגשית, ובעלת יכולות נדירות ללמד שדונים להכין אספרסו?''
''הו, יקירתי,'' חייך השטן והתניע את ההארלי, ''זה יהיה לי לעונג רב.''
|
|
|
|
|
הָבֶנְשֵל (חדש)
שמפניה מרירה יום שני, 22/05/2006, שעה 12:29
היום שוב הרגתי את אבא. חיכיתי לו בכיכר, בפינה הקבועה מאחורה. כששרו את שיר השלום, כבר זמזמתי את הפזמון עם רבין וכשהודיעו שהטכס נגמר דרכתי את האקדח. בפעמים הראשונות שראיתי את אבא בקושי הצלחתי לזהות אותו. ראיתי אותו בצילומים של יום הרצח, אבל זו הייתה חוויה מאוד שונה לראות אותו הולך מולי בצעדים נמרצים, צעיר בשישים שנה, בלי הזקן והצליעה. בפעמים הראשונות היה לי קצת קשה, היום פשוט הצמדתי את האקדח לעורף שלו ולחצתי על ההדק. ההרגשה הייתה שהכדור התפוצץ בראש שלי. התעוררתי כשאני רכון על ברכי, מקיא על דופן הזכוכית של יחידת מחקר שלוש מאות ועשרים במכון וייצמן. כאב הראש היה מסמא. ניסיתי לקום ונפלתי שוב, מנסה לשווא לחפש משענת. ואסילי, אסיסטנט זוטר ממחלקת פיזיקה יישומית, עזר לי להתרומם. בפעם הראשונה שהוקפצתי היו נוכחים שר הביטחון והמדען הראשי. בימינו כולם התייאשו, אפילו עמיתי מחקר קבועים כבר אינן מגיעים להקפצות. יצאתי מתא ההקפצה וואסילי סייע לי להתיישב על כיסא ברזל מוגבה מצידו השני של חדר הבקרה. ניסיתי לייצב את תמונת החדר שזיגזגה לנגד עיני בעוד ואסילי מנקה את הזכוכית בסחבה ישנה, תוך שהוא מקלל בשקט. המסכים האופטיים, שלפני עשר שנים נראו כשיא הטכנולוגיה, נראו עכשיו מוזנחים וסדוקים, מתחרים בעליבותם רק עם הרפרודוקציות המצהיבות של פיקאסו שהיו תלויות על קירות המעבדה. ברקע נשמע גרגור נוזלי קטוע של פילטר מחשב סתום. גם בלי להיות פיזיקאי טמפוראלי יכולתי לנחש שימיו של המחשב הקוונטי במעבדה והאמבה המסונתזת שבבסיסו ספורים. ''נו'', שאלתי את ואסילי, ''משהו השתנה?''. ואסילי רק משך בכתפיו והמשיך לנקות את הזכוכית. הייתה זו בדיחה כמובן, גם אילו השתנה משהו, לא הייתה לואסילי כל דרך לדעת על כך. הסתובבתי לעבר המסך האופטי והעברתי את ידי על נקודת הזיהוי. ''אתר מידעת. ערך, יצחק רבין'', אמרתי. לאחר שחזרתי על הבקשה כפעמיים נוספות, הציג המסך את הערך המבוקש. רפרפתי על פני המילים המוכרות. בסיום הערך הופיע הטקסט: ''בתאריך הרביעי לנובמבר, אלף תשע מאות תשעים וחמש, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין מכדורי מתנקש, בעת שצעד לעבר דלת מכוניתו הפתוחה, בכיכר מלכי ישראל''. כמו זיכרון של חלום מלווה בתחושת דז'וו, עלה בי גרסה אחרת של האירוע, בה ניצל רבין מכדוריו של אבא, רק כדי למות שעתיים מאוחר יותר מהתקף לב בדרך הביתה. עוד גל של כאב חלף בראשי והפניתי את מבטי מהמסך כשאני מכסה את עיני בידי. לפני ששכך גל התעניינות המדעית בקפיצות זמן, נכתבו מספר מחקרים על ''סינדרום כאב הרב יקומי''. מעולם לא הצלחתי להבין את הדקויות המדעיות של התופעה, אבל הסבירו לי שכנראה זו תגובת התפשטות של רכיבי העל תודעה שלנו על פני ענף חדש של יקומים אלטרנטיביים. האם זה אומר שביקום אחר יש כרגע מציאות שונה בה רבין לא נרצח? האם אני קיים במציאות הזו? למדענים אין ממש תשובות ולא נראה שמשהו כיום בכלל טורח לחקור את הנושא. מהרגע שהתברר שאין כל שינוי בעולם, מלבד מספר זיכרונות של האדם שביצע את המסע, נזנח עניין המסע בזמן ונותר מוקד עניין של היסטוריונים ומשוגעים לדבר. הזיכרון החלופי החל מאבד במהירות מתחושת המציאותיות שלו וידעתי שאם לא אתעד אותו במהירות הוא יאבד כמו זיכרון של חלום. היו לי מספר רב של זיכרונות מתועדים בבית. ברובם מת רבין זמן קצר לאחר העצרת בדרכים שונות. תאונות דרכים, התקפי לב, מתנקשים נוספים, פעם אפילו המאבטח האישי שלו ירה בו בעצמו. זכרתי רק שני מקרים בהם רבין נותר חי לתקופה ארוכה. במקרה אחד זה הוביל למלחמה ביולוגית שפרצה כמה חודשים אחרי ובשני לשלום מתמשך. בפעם הזאת נסעתי לספר לאבא – רציתי להרגיז אותו קצת, אבל כשראיתי אותו יושב בתא הכלא שלו, מאחורי הזכוכית, מתנדנד ומדבר לעצמו, זה עבר לי. כשהבחין בי, הצמיד את פניו לדופן התא, מועך את אפו וזקנו על הזכוכית, הצמיד אצבע לראשו בחיקוי לאקדח יורה ושאל, ''נו, זה היה שווה את זה? משהו השתנה?''. לא ניסיתי אפילו להסביר לו. כשהוא נולד, לא היה הדבר בניגוד לצו בג''צ שדרש מאימו לבצע הפלה. הוא לא גדל בתור הילד השנוא ביותר במדינה, מבוזה, מושפל מורחק מכל מסגרת חברתית. על פניה של אימו לא הושלך דלי חומצה. הוא בחר לחיות את חייו בבדידות, הדבר לא נכפה עליו מלידה. לא היה שום טעם לנסות להסביר לו והוא רק עמד וגיחך את הגיחוך המפורסם שלו בזוית הפה. אני נזכר בזה עכשיו ואם לא היה כל כך כואב לי כרגע, הייתי חוזר לנסות שוב.
|
|
|
|
|
קירוב משיח (חדש)
העיקר הוא לא האיכר יום שלישי, 23/05/2006, שעה 1:47
ניתן היה לצפות את זה. תמיד תוכל לצפות דברים שקרו בעבר, אם רק תשאל את השאלות הנכונות. במקרה שלנו, כנראה שלא שאלנו את השאלות הנכונות. או שמא שאלנו, אך לא הקשבנו מספיק טוב לתשובות.
ראיתי את המודעה של חברת העיקר השנים-עשר במוסף סוף השבוע של העיתון. עברו כבר שלושה חודשים מסיום לימודי התואר הראשון שלי, וטרם הצלחתי למצוא עבודה. הייתי לחוץ, והחלטתי להתפשר בציפיות שלי, מחפש לא רק במדור הבכירים, אלא גם במודעות עם האותיות הקטנות, ושם היא הייתה.
'לתפקיד סוכן מבוקשים בעלי תואר אקדמי במדעי החברה, בעלי שליטה בשפה האידית, נסיון קודם אינו נדרש, שעות גמישות, עדיפות למסורתיים או חופשיים עם לאילן יוחסין חסידי.' כן! זה הייתי אני, זה היה ממש תפור עלי. אם רק המשוכרת תתקבל על הדעת, ואוכל לעבור את משוכת ראיון הקבלה.
התבלטתי איך להתלבש לראיון. מניסוח המודעה לא היה ברור אם החברה מחפשת דתי או חילוני, ואיזה רושם עדיף שאקרין. החלטתי ללכת על מכנסים שחורים ארוכים, נעליים שחורות, וחולצת בד לבנה. תלבושת חגיגית, ושחילוני המקפיד בלבושו עשוי ללבוש. הטמנתי כיפה סרוגה בכיס, ותכננתי לומר שהסרתי אותה ברגע האחרון, אם תעלה הנקודה במהלך הראיון. הנקודה לא עלתה. למעשה, נשאלתי מעט מאד בחצי השעה שבה נפגשתי עם אורן, מנהל חברת העיקר השנים-עשר.
יש לי תחושה שהוא החליט לקבל אותי לעבודה לאחר שתי דקות, בהן עיין באילן היוחסין שלי, בו כיכבו ברסלבים וליובאוויטשרים מצד אבא, וחילונים גמורים מצד אמא. הוא שאל אותי, באידיש עילגת, מה אני יודע על תולדותיו של הרבי, ואף שאל אם למדתי קורסים בפיזיקה גבוהה, אולם התשובות המהססות שלי לא הרתיעו אותו.
''אל תדאג,'' אמר, וטפח על שכמי בידידות ''בחור רב פעלים כמוך. אנחנו נדאג להשלים את כל פערי הידע בקורס אישי מותאם לך באופן ייחודי, בשבוע העבודה הראשון שלך.'' ואז היסס מעט, ושאל שאלה אחרונה ''ובעיקר השנים-עשר, בביאת המשיח, אתה מאמין?''
התלבטתי ארוכות. לא בלבד שלא ידעתי מה הוא רוצה לשמוע, לא ידעתי מה אני עצמי רוצה להשמיע. ''כן ולא, אני מניח.'' השבתי.
אורן חייך והפטיר ''כמו כולנו. כמו כולנו.'' וזהו. התקבלתי.
התחלתי ביום ראשון בשבוע שלאחר מכן. הסוכן הבכיר, שכינויו היה פאי (''כמו היחס בין ההיקף של המעגל לקוטר שלו, כן? רק אל תעגל לי.''), הראה לי את המקום: חדר המנכ''ל, חדר המזכירה, וחדריהם של שני הסוכנים הנוספים, שנעדרו באותו היום (''שורש2 ושורש5, אנשים שורשיים שניהם''). הוא גם היה זה שהעביר לי את התורה כולה.
''אנחנו מוכרים נסים. אנשים מקבלים מאיתנו את מה שהם רוצים להאמין לו. אם תקרא את האותיות הקטנות בחוזה תבחין שאנחנו לא מבטיחים שהנס יצליח, אנחנו רק מספקים אותו.'' אמר בשיעור הראשון.
הייתי המום. ''אתם מספקים כל נס? אני מתכוון, אנחנו, העיקר השנים-עשר, מספקים כל נס?''
פאי צחק. ''מובן שלא. אנחנו רק מספקים ברכת משיח.'' פאי סיפר שבתחילת ינואר בשנת 1994 פתח לעצמו הרבי תיבת דואר אלקטרוני. עוזריו היו אלו שטיפלו בכל העניינים הכספיים ומתן הגישה למורשים. הם אלו שנטלו את המזומנים בתמורה, וסיפקו לדורשי שלומו וברכתו של הרבי את הכתובת. הרבי הוא שענה, בירך, כתב, ובסיום הדואל היה מסלסל בגופן כתב יד עברי את שמו: מ.מ. שניאורסון. חצי שנה פעלה התיבה, עד אמצע יוני, ואין איש יודע לומר מה עבר דרכה. ''אתה מבין, אז עוד ניתן היה להסתיר דברים באינטרנט על ידי הצפנה.''
עשר שנים לאחר מכן הגיע אורן, נצר למשפחת מתנגדים שהתפקר, ובחן את תולדות הרבי בדקדקנות. אורן היה סטודנט לתואר שני בפיסיקה באותו הזמן, ובעבודת התיזה שלו נתקל לראשונה בעקרון אי הוודאות של אנסום.
הרמתי גבות, ופאי עצר והסביר על עקרון אי הוודאות. שנים ארוכות היה ידוע שמסע בזמן הוא אפשרי, ושהאנרגיה הנדרשת למסע כזה גדלה ביחס ישר למסה המועברת ולריבוע הפרשי הזמן. אולם מסע כזה תמיד נחשב בלתי סביר מבחינה כלכלית עקב עקרון אי הוודאות, עקרון שקבע שככל שהשפעתו של נוסע בזמן גדולה יותר, גדלה הטעות במיקום ובזמן הנחיתה שלו.
''אם לדוגמה היית רוצה לרצוח את היטלר ובכך לשנות את פני ההיסטוריה במאה העשרים, מכונת הזמן שלך כנראה הייתה סוטה ומנחיתה אותך בטווח זמן שונה בשלושים שנה וארבע מאות קילומטרים מן התכנון המקורי שלך. כמובן שטעות כזו תהפוך את המשימה שלך לעקרה, ובכך נמנעים הפרדוקסים הכרוכים במסע בזמן. אוקיי, סתם זרקתי מספרים של מרחק וזמן, אבל אני יכול לחשב במדויק יותר אם תתעקש.''
התקשיתי לעכל ולקבל את כל האינפורמציה שנמסרה לי, אולם פאי המשיך וסיפר איך אורן הצליח להתגבר על מכשלת עקרון האי וודאות. הסוכנים של חברת העיקר השנים-עשר אוספים בקשות של מאמינים, כורכים אותן לכדי מייל אחד תמציתי, ושולחים אל הרבי.
''אנחנו יוצאים לשם, נשארים בשנת 1994 פרק זמן אינפיטיסימלי, שמספיק על מנת להתחבר לרשת ולפרוק את הבקשות לשרת הדואר, ומיד חוזרים. הבקשות מכילות גם זמן בו מבקש הלקוח לקבל את הברכה. לרבי יש, או יותר נכון היה בשנת 1994, מנגנון שמאפשר שליחה של ברכת התגובה שלו במועד בו ביקש הלקוח, מעין דואר מעוכב. כך, כשאנחנו חוזרים, הברכות מגיעות ביחד איתנו. מכאן שלא יצרנו פרדוקס משום שהברכות נשלחו לעתיד של הרבי שהוא ההווה שלנו, ואינן משפיעות על העבר, והאנשים שהיו זקוקים לנס, קיבלו אותו.'' סיים פאי בנצחון.
ההדרכה ביום השני התמקדה בתפעול מכונת הזמן האנלוגית של העיקר השנים-עשר, הראשונה מסוגה. פאי הסביר שבניגוד למכונות זמן קודמות, שהיו דיגיטליות וגרמו לקצרים עקב התנגשות נוסע בזמן בעצמו ''מובן שאינך יכול לנסוע פעמיים לאותו המקום והזמן, זה הרי הפרדוקס הקלאסי, ועקרון אי הוודאות מונע פגישה כזו על ידי פיצוץ גדול של שתי האינסטנציאציות של הנוסע.'', המכונה האנלוגית הייתה נטולת סיכונים.
''במשך היום אתה עובר בין המבקשים, משכנע, מקשיב, עוזר בניסוח הבקשות, ובתרגומן לאידיש. לקראת ערב, בשעה שתבחר, אתה ניגש אל מכונת הזמן, מכוון את החוגה לזמן בין האחד בינואר של שנת 1994, לבין השנים עשר ביוני של אותה השנה. זכור, וזה חשוב, כל אחד מאיתנו קיבל מספר אי-רציונלי. אני קיבלתי את פאי, אתה את אי. בכל פעם שאתה יוצא אל העבר עליך לכוון את החוגה לרמת דיוק גבוהה יותר של המספר האי רציונלי שלך מזה שכיוונת בפעם הקודמת שלך, ומכונת הזמן תשלח אותך לשם. מעצם טבעם של מספרים אי רציונליים, בין כל שני מספרים אי רציונלי ישנו עוד מספר אי רציונלי, ולכן ה'שם' הזה יהיה שונה במעט מכל ה'שמים' הקודמים שאליהם נשלחת, וכך תבטיח עצמך מפיצוץ.''
התאוריה שפירט הייתה מסובכת. כשהתחלתי ליישם, גיליתי שהעניין פשוט להפליא. חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, עובר בין בתיהם של אנשים שהיו נתונים במצוקה כלכלית וחברתית, שומע את שוועתם, ויודע שבידי לסייע להם. כי שבוע לאחר תחילת העבודה כבר הייתי משוכנע שאני אמנם מסייע. עקבתי אחרי מספר מבקשים שקיבלו תגובה בדואר, וראיתי איך חייהם משתנים לאחר ששלחו את הבקשה. דיברתי איתם ושמעתי מהם שקיבלו את ברכת הרבי בתיבת הדואר שלהם, כך סיפרו ועיניהם אורו. טניה שהתחתנה, אור שסבלה מעקרות, אילן שמאור עיניו לא חזר אבל למד להשלים עם העיוורון.
לא ידעתי איך לקרוא לזה: אוטוסוגסטיה, מזל, או נס אמיתי. הברכות עזרו, בכך לא היה ספק. וזה המסר שהעברתי בלהט הולך וגובר לכל אלו שדיברתי איתם. החסידים שמחו להקשיב, ושמחו להשתכנע. החסידות ספגה מהלומה כבדה עם מותו של הרבי. חלק קטן מן החסידים אף סירב לקבל את עובדת מותו, והמשיך לטמון שאלות בין דפי ספריו בתקווה לקבל תשובה מן הדף האקראי שיעלה בגורל. חלק גדול יותר המשיך לשלוח בקשות ולקרוא אותן על קברו. העובדה שיכולנו להציע להם שירות בקשת ברכה אמין ואמיתי, ודרך להגיע אל הרבי למרות מותו, גרמה לאלו העומדים על הסף - לחזור בתשובה. החסידות פרחה. גם העסקים פרחו.
אחרי חודשיים אורן המנכ''ל ציין אותי לשבח בפגישת העובדים השבועית, העניק לי בונוס, והקניט את פאי, על שעברתי אותו בהיקף מכירות. ראיתי שפאי חרק שינים, ידעתי שהאריך את שעות העבודה שלו על מנת להשאר סוכן המכירות המוביל של החברה. אבל מה יכולתי לעשות? פאי היה אדם נחמד ואינטיליגנטי, אבל ציני. אני לעומת זאת האמנתי, באמונה שלמה, ואני מניח שזה פשוט מכר יותר טוב אצל החבדניקים.
ניתן היה לצפות את זה. תמיד ניתן לצפות דברים שקרו בעבר, אם רק תשאל את השאלות הנכונות. במקרה שלנו, כנראה שלא שאלנו את השאלות הנכונות. או שאולי שאלנו, אבל לא הקשבנו מספיק טוב לתשובות. חשבנו שאפשר לשחק עם העבר, ולרמות אותו. אבל אפשר לרמות את העבר רק למשך זמן קצר מאד, או בתחום השפעה צר מאד.
פאי נשאר שעות ארוכות יותר בעבודה, נראה עייף באופן תמידי, וכנראה פשוט טעה. זה אך אנושי לטעות. אני מניח שהוא שכח לכייל את המספר שלו. אולי טעה בכיוון, ושלח את עצמו לאותו דיוק של המספר פאי כמו שרשם ביום הקודם, איני יודע בדיוק. העובדה היא שכאשר באנו ביום למחרת מצאנו את מכונת הזמן שרופה. חיטוט שביצענו בארכיוני שנת 1994 גילה לעינינו היסטוריה שונה במספר פרטים מזו שהכרנו עד לאותו היום: דווח על קריסת חלק ניכר משרתי האינטרנט ביום בהיר אחד באמצע במרץ, והרבי מנחם מנדל שניאורסון, השביעי והאחרון בשושלת חב''ד, לקה בשבץ ונכנס לתרדמת באותו היום ממש.
אורן הטיל את התחקיר על שורש2, שירש את תפקיד הסוכן הותיק ביותר, והיה גם המתמטיקאי הטוב מבין שלושתינו. התחקיר שלו נוסח בזהירות, וקבע שבתנאים מסויימים קיימת אפשרות לכך, שהימצאות שתי גרסאות של אדם באותו המקום ובאותו הזמן, יגרמו לכך שכל גרסאות ההיסטוריות החלופיות שלו תימשכנה לאותו מקום/זמן עצמו. כשביקשתי הסבר בעברית נתן לי דוגמה גיאומטרית - אם יתכן שדרך נקודה מחוץ לישר יעברו שני ישרים מקבילים לו, הרי שיתכנו אינסוף קוים מקבילים לו.
איש לא רצה לומר את הדברים הברורים מאליהם, שפאי שלח עצמו יותר מדי פעמים לאותו הזמן, כנראה בטעות. הוא שגרם לפקק באוטוסטרדת המידע, ולפקיעה במוחו של הרבי, שכרע תחת העומס שהוטל על גופו בן התשעים ושתים. איש לא אמר את הדברים, אולם אט אט פורקה החברה, וכולנו עזבנו והתפזרנו לארבע רוחות השמים.
ואני תוהה לפעמים. אילו לא היינו מציפים אותו בבקשות, בתחינות ובטרוניות. אילו לא שלחנו אליו במשך חודשי חייו האחרונים את צרותיהם של אנשי שנות האלפיים כרוכים בצרורות אלקטרוניים. האם היה אז מחזיק מעמד? האם היה לוקה בתרדמת כפי שלקה? הלא משיח פוטנציאלי מצוי בכל דור ודור, חי את חייו בנועם שלווה וענווה, והוא הופך למשיח של ממש רק אם סבורה ההשגחה העליונה שהדור זכאי לכך. ואולי היה הדור ההוא זכאי, ובאנו אנו וקלקלנו? איני יודע.
רק דבר אחד אני יודע, ואותו למדתי לאורך התקופה ההיא: אני מאמין, מאמין באמונה שלמה. בביאת המשיח אני מאמין, ומצפה ומייחל. וגם אם יתמהמה בוא יבוא.
|
|
|
|
|
פרדוקס התאומים. (חדש)
הנרי ריד יום שלישי, 23/05/2006, שעה 10:20
''אל מלא רחמים ''
פרחי דם המכבים משובצים בירוק הכהה של הגרניום מציצים מתוך אדני האבן הירושלמית המגדירים את שורות הקברים, בכי חנוק.
''שוכן במרומים''
שישה סמלים חובשי כומתות אדומות שלשלו את הארון לתוך האדמה פעורת הפה שלקחה אליה את הארון ברעבתנות.
''שנרצח בידי מרצחים בני עוולה ... בהגנה על בטחון העם והמולדת.''
מורידים את ליאור לאדמה, את ליאור אחי, את ליאור שכולם אוהבים, הצנחן הגאה, הילד הטוב שכל התעודות שלו מלאות בציונים לשבח. אבא ואימא לא ישרדו את זה. אני בטוח.
עכשיו הם נשארו רק איתי, אמיר. אני בסדר אבל אני לא ליאור-זה בטוח. אם רק יכולתי להתחלף אותו שם, לעלות במקומו על האוטובוס, להתפוצץ להשאיר אותו לאבא ולאימא את הבן היקר שלהם. אילו אני הייתי מתפוצץ שם הם היו יכולים להמשיך לחיות. זה לא שהם לא היו מתאבלים עליי, בודאי שכן. הם כן אוהבים אותי אבל את המוות שלי הם היו יכולים לשרוד, הוא לא היה שומט את הקרקע מתחת לרגליהם. אבל ליאור.
''טען'' שקשוק.
''אש!'' ירייה.
שלושת מטחי הכבוד החרידו את הדרורים מקניהם, אלה עופפו רוגזים מסביב לעצי האקליפטוס התמירים, מצפצפים כחוככים בדעתם אם חלפה הסכנה ואפשר לחזור לקן. רחבת הקבר התרוקנה מאדם נותרו בה רק שלושה אנשים ותלולית עפר מיותמת. אם, אב ואח.
פ.נ סמל ליאור לוין שנפל בעת מילוי תפקידו.
אמיר כתף את התרמיל שלו וירד מן האוטובוס. בליל הריחות עטף אותו, ריח אדם וריח תבלין, ריח זיעת האנשים הנמסך בריח הכורכום ופלפל הצ'ילי אפפו אותו-חבקו אותו, נתקו אותו ממה שהיה. הריח החליא והקסים אותו, שבה את לבו, משך אותו. הוא נכנס אל השוק השוקק.
אימא ואבא לא הסכימו שיטוס להודו, לא הסכימו שיצא מטווח השגחתם. ''אין לך לב, אמיר? הרי רק אתה נשארת לנו.''
''אבל ... אבל מה איתי, עם הרצונות שלי, עם החיים שלי?''
''אתה רוצה שנקבור גם אותך?'' שאלה אימא ''אנחנו כבר לא צעירים, תחשוב עלינו פה. דואגים לך, מפחדים מכל טלפון. בודקים בחדשות, בודקים באינטרנט שלא היה איזשהו פיגוע-איזה צונאמי.''
אבא לא דיבר רק שתק והביט בו, זה היה הרבה יותר קשה אבל לא יותר קשה מלבלות את החיים עם אבא ואמא בבית.
''מה. פיגוע בהודו? עזבו אותי, באמת! ליאור הרי מת מפיגוע פה! מטר מהבית.''
''אל תעלה את ליאור.''
''את לא רצית שיתגייס לצנחנים, פחדת שייפול באיזה מרדף מזוין בשטחים.''
''אמיר!''
''והנה הוא מת פה ליד הבית, התפוצץ באוטובוס, נמחק.''
''למה אתה עושה לנו את זה?''
''אין לך מעט רגש, תרחם על אימא שלך.''
''תרחמו אתם עליי, אני לא ליאור! אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה—אתם דואגים לי כי אני השריד שהוא השאיר לכם. אחיו התאום, אותה אריזה אבל תוכן שונה ... אתם מבינים שונה! ולעולם לא אחליף אותו. אתם לא תעשו ממני תואם ליאור. לא תתכנתו אותי!''
''איך אתה מעז?''
אבל השאלה נשארה תלויה באוויר, אמיר כבר יצא מן הבית.
''הלו סיר.. ווד יו ליק טו ביי סומתינגק?''
אמיר הביט בדוברת, נערה כבת ארבע עשרה יחפה, רזה ושחומה. הנערה הייתה לבושה בבלויי סחבות, מעט סחורה הייתה פרושה לרגליה על סדין מלוכלך.
''סיר?''
''או יס! איי אם ורי סורי בט איי דונט ניד אני תינג.''
הנערה הביטה אליו בתחינה, עדיין מחייכת ''פליז, סיר.''
''מה אני איזה תייר משוודיה שאת ככה מנסה למצוץ ממני כסף?''
הנערה הביטה בו, לא מבינה ''וואט סיר?''
אמיר צחק ''איטס אוקי, איי ויל ביי סומתינג.'' הוא כרע ליד המצרכים שהציגה הנערה ובחר טבעת כסף פשוטה. הוא הושיט לנערה חופן של מטבעות אבל היא דחתה אותם, היא טענה שהטבעת לא שלה. אמיר התעקש לשלם אבל היא פשוט אספה את מרכולתה במהירות אל תוך הסדין המוכתם והתרחקה בהליכה מהירה. הוא הכניס את הטבעת לכיס מכנסיו והמשיך להסתובב בשוק.
לפעמים כשהיה לבדו היה נזכר בליאור, אחיו התאום. דומה אבל כל כך שונה. ליאור היה תלמיד מצטיין, אחד כזה שכל תעודה שלו הייתה משעממת—כולה מאיות. הוא היה ספורטאי מצטיין, משתתף קבוע בתחרויות ספורט ומדע. לפני הגיוס התלבט אם ללכת לעתודה אקדמית או להתגייס כחייל לצנחנים. בסוף התגייס לצנחנים כמובן שהיה חיל מצטיין. אמיר היה בסדר, לא יותר ולא פחות. הוא עשה רק את מה שהיה צריך לעשות ,בכל התחומים. תמיד הרגיש שאביו ואמו קרובים יותר לליאור—גאים בו יותר.
''מתי תביא אתה תעודה כזאת.''
''אתה לא חושב לעסוק קצת בספורט, אתה רובץ כל היום מול הטלוויזיה. מה יהיה הסוף אתך?''
הייתי מת להתחלף אתו, להחזיר אותו לאבא ולאמא—את הבן המועדף שלהם. הייתי מוריד מעליי את כל הצדקנות שלהם, את כל רגשות האשמה שהם מעוררים בי. ליאור בטח היה הולך ללמוד אלקטרוניקה או מחשבים במסלול ישיר עד לדוקטורט לא כמוני נזרק בהודו.
עכשיו נשכב על הקרקע ראשו מונח על התרמיל הוא תחב את ידו לכיס מכנסיו מרגיש בטבעת. הטבעת. הוא החליק אותה על אצבעו.
קו 18 החליק באיטיות אל התחנה. האנשים שחיכו לו החלו להתקדם לעברו, מסוככים על ראשיהם מפני הגשם המזרזף. אמיר הביט בהם באדישות. חורף ירושלמי ... אבל .... ירושלמי? מה לעזאזל? ואז הוא ראה אותו.
הוא החל לרוץ לעבר האוטובוס ''ליאור, ליאור אל תעלה! אל תעלה!'' ליאור לא שמע.
''האוטובוס עומד להתפוצץ!'' ליאור נכנס אל האוטובוס ושילם לנהג ''האוטובוס עומד להתפוצץ!'' אנשים הביטו באמיר משתוממים. הגשם הוסיף לזרזף. הוא פחד להתקרב, הוא רצה להתקרב ולדפוק על חלון האוטובוס. הוא זכר את שלדת האוטובוס המפויחת, מסוכן להתקרב. הוא הביט בשעון, השעה הייתה 16:32 שתי דקות לפני שעת הפיצוץ. הוא ראה את ליאור שהתקדם בינתיים לחלקו האחורי של האוטובוס בו היה כפי שזכר אמיר, מוקד הפיצוץ. אמיר נפל על ברכיו והחל לבכות. הוא לא יצליח לעזור לאחיו. פיצוץ אדיר! ומיד אחר כך שקט מקפיא, אפילו לא ציוץ ציפורים.
אמיר שכב רועד, בוכה תחת שמי ורנאסי. זה לא היה חלום. הוא ידע שזה לא היה חלום.
הטבעת, הוא היה בטוח שזאת הטבעת. הוא נזכר בנערה מהבוקר. זאת שמכרה לו את הטבעת יותר נכון זאת שלא מכרה לו את הטבעת. הוא ענד את הטבעת על אצבעו.
''הלו סיר''
הוא הוריד את הטבעת מאצבעו, לבו הלם בחזה בפראות. חזרה בזמן! חזרה בזמן!
הוא חשב שוב על הנערה, הטבעת, ''הלו סיר'' ושוב לילה.
הוא ניסה לחזור כמה דקות לאחור, לפני שפגש את הנערה, הטבעת, ''הלו סיר'' ושוב לילה. הוא לא הצליח לחזור לשעה יותר מוקדמת אלא תמיד לאותה השניה בדיוק.
''הלו סיר''
''הלו סיר''
''הלו סיר''
''הלו סיר''
כמו תקליט תקוע, עד שהתייאש ונרדם.
כשחזר לארץ חיכו לו הוריו בלוד, בנמל התעופה. הם נראו נכנעים, בוכיים. המראה שבר את ליבו הוא רץ אליהם וחיבק אותם. ''אמירי ... אמירי'' בכתה אמו תוך כדי שהיא מגפפת אותו, ממששת אותו ומחבקת. אביו רק חיבק אותו בשקט, בכוח. אמיר נשבע לעצמו לא לצער אותם יותר, לא לפגוע. הם נראו לו כל כך שבריריים. לפני חמישה חודשים הם היו שונים, עוד היה בהם כוח. עכשיו כבר לא.
באותו לילה בבית הוריו החליק שוב את הטבעת על אצבעו.
16:32 ''ליאור אל תעלה לאוטובוס!'' הוא החל לרוץ לעבר התחנה בדיוק כפי שעשה כבר מספר פעמים בהודו. שוב התקרב אל האוטובוס. ליאור נכנס פנימה ''ליאור. לא!'' הפעם היה נדמה לו כי ליאור שם לב אליו ''ליאור אל תעלה!'' אבל הוא עלה ולאמיר שוב לא היה האומץ והוא נפל על ברכיו בוכה ''לא שוב ... לא שוב''
פיצוץ!
שוב הוא התעורר רועד ובוכה ''אני אחזיר אותך ליאור—אני מבטיח לך. אם אתה שם שומע אותי. אני אחזיר אותך.''
במשך השנים הוא ניסה לחזור אבל בסוף הוא הבין, הוא הבין שלעולם לא יהיה לו האומץ לסכן את חייו בכדי להציל חיים אחרים. אפילו לא את חייו של אחיו האהוב. הוא הפסיק לנסות. הוא החליט להמשיך לחיות, למצות את עצמו. את הטבעת ענד על שרשר. הוא ידע שלא ישתמש בה אבל לא רצה לאבד אותה. מי יודע—אולי פעם ... .
ד''ר אמיר לוין ירד מן הפודיום לכל תשואות הקהל שעמד כעת על רגליו. בימינו החזיק תעודה.
פרס בקרמן מוענק בזאת
לד''ר אמיר לוין
על מחקר בתחום האונקולוגי
מודים לו מקרב לב, הקהילה המדעית
וכל החולים שחיים בזכותו.
אמא ישבה בקהל, אבא לא זכה לכך. יונית אשתו ישבה שם ליד אמא. הילדים לא היו שם.
ליאור טייל בהודו, בטרק ולא הספיק להגיע. שירה הייתה בשמירת הריון ושלחה את אמנון, בעלה כנציג המשפחה. אמיר ירד אל הקהל וחיבק את אימא, העיניים שלה דמעו. ''תודה, אמירי, תודה'' לחשה ''תודה שמיצית את עצמך, תודה שלא ויתרת לחיים, שנלחמת חזרה.''
אמיר ניגב את הדמעות מעיניה ''אל תבכי אימא, אל תבכי.''
הוא חיבק אותה.
''הלילה אני אחזיר אותך ליאור'' הוא לחש ללא מילים ''אני כבר לא מפחד''.
הטבעת החליקה על אצבעו.
16:32 אמיר רץ אל האוטובוס, כעת הוא לא צעק ולא נעצר אלא רץ ללא הפסקה. ליאור עמד שם, חייל צעיר עם כומתה אדומה על הכותפת. אמיר תפס בדשי חולצתו ''בא!''
''מי אתה?''
''אמיר.''
''איזה אמיר?''
אמיר המשיך למשוך ''אחיך, אמיר אחיך.''
''עזוב אותי, אתה בסדר? אני לא מכיר אותך.''
האוטובוס החליק אל התחנה
''אל תעלה, האוטובוס יתפוצץ.''
''אדוני אני ממהר לבסיס, עזוב אותי בבקשה.''
אמיר חבט בפניו של ליאור.
פיצוץ!
''כאן צוות ערוץ שתיים מדווח מזירת האירוע ברחוב יפו בירושלים. נמצא אתנו אחד העדים החיל ליאור לוין שהיה קרוב לאוטובוס בעת שהתפוצץ.
ליאור, ספר מה ראית?''
''היה פה איש אחד, הוא דחף אותי. הוא הציל אותי. הוא אמר לי .....ואז ... אז היה פיצוץ אדיר ורעש והאיש הזה ... הוא פשוט ... הוא נעלם בלהבות.''
|
|
|
|
|
(חדש)
אנגקור יום שלישי, 23/05/2006, שעה 12:54
קרני השמש נשברו בזוית משונה על חומות המצודה. חלון צר, חצר פנימית קודרת. אדם גבוה, מהלך לאיטו במסלול מעגלי מדוד. ידיו משולבות מאחורי גבו, החול הכבוש בולע את מצעדו. פיליפ ק. דיק, בעצמו בדל נטול פילטר, מעשן סיגריה נוספת. הוא לא טרח להצית אותה. בלתי ניתן לתאר את המנגנון שאפשר לו להתמסטל בשרשרת שנים כה רבות או את מגוון הדרכים בהן גידלה המצודה הרמה עשב משובח אותו מכרה בקונסיגנציה לסוכן סמוי ממחלק הסמים של קליפורניה, שהמיר אותו בגלולות של סם חדש וממכר להפליא, חיים שמו.
צעד, פסיעה, הטיית הגוף הצידה, הגעה אל הקיר שממול, פנייה ימינה, ועוד צעד, ופסיעה נוספת.
''השתחררתי מכל מה שאנושי הוא, מלבד חומות המצודה, אך האגדה עדיין מתגלגלת לפניי כלפיד מטורף בחרטומה של ספינת שוטים. אפילו מותי המזויף לא הציל אותי. קוראיי הם יוצריי ומחריביי, המוות אינו היפוכם של החיים כי אם סוג אחר של אשליה. יומו של המשיח מתקרב.''
כשהקירות לא השיבו נטל שאיפה נוספת מהסיגריה. ביום שכזה גם בדובדבן האדום שבקצה הבוער לא מצא נחמה. בפינת החצר, קשור בשלשלאות ברזל כבדות, נח לו גולם מתכתי. עיניו התקבעו אל מצעדו של הסופר המתקרב, מעגליו מתוכנתים לפעולה אחת בלבד לה המתין עשרות שנים. שניות ספורות במונחים של גולם. פיליפ ק. דיק שלף את המפתח מכיסו, התקרב לקיר ושחרר את הגולם: ''השמד את כל מי שזוכר אותי, את כל מי שקרא עליי, את כל ספריי, את כל העבודות האקדמיות, את חנויות הספרים, את האתרים ברשת. השמד, ועשה זאת אתמול,'' פיזר את האפר מחולצתו והמשיך: ''והבאתי עליכם את בבל החדשה, איש לא יינצל, אנוכי, הבורא.''
''לא כל כך מהר,'' אמר סטניסלב לם, ''לפחות אם זה תלוי בי.''
''סטניסלב, '' אמר פיליפ ק. דיק בטון שקול, ''לא ראיתי אותך מאז התקרית ההיא בציריך. בנהוף שטראסה, סמוך לכניסה לבנק. הירייה שלך פגעה בי בירך, אבל לא בעורק הראשי.''
''ציריך הייתה משגה. כמעט איתרנו אותך באנגקור-וואט, אלמלא הקמבודי המטורף כל אי-הנעימות הזו הייתה נחסכת מקוראיך הרבים.''
''אין גרוע מסוכן אינטרפול פולני. לא למדת דבר ולא שכחת כלום. בגלל זה הם משתמשים בך.''
''אני מניח שאתה צודק. אני גם מניח שלדבר הזה יש רק פתרון אחד?''
''אתה צודק. הצדק נובע מלוע האקדח.''
הם סקרו איש את רעהו, הפולני הגוץ ואדום הפנים מול האמריקאי הכחוש ורע המבט. כפות הידיים משוחררות, המבטים ממוקדים. מרגישים את החול מתחת לכפות הרגליים, את קרני השמש שהאירה בזוית ישרה את החצר הקטנה. צהריי יום.
אקדחים נשלפו, יריות הוחלפו, גוסס ומנצח על רקע חומות המצודה הרמה.
''השתפרתי,'' התנצל סטניסלב לם,''לא היית צריך להתעסק באפוקליפסה תוצרת בית. תמיד אמרתי שעדיף להשאיר את הגרוע מכל בידיים של מקצוענים. ''
''מקצוענים...פחחח...תמיד מתעסקים עם היצירות שלי,'' השתעל פיליפ ק. דיק, יורק דם מריאה נקובה על החול היבש, ''ומה גורם לך לחשוב שניצחת בסיבוב הזה?''
''אנחנו פשוט יעילים יותר מכם. פרישה טובה יותר, אימונים רציניים יותר, גישה למאגרי מידע. דרך אגב, הגולם שלך הושמד, עצרנו את כל האנשים על פני כדור-הארץ, כדי להגן עליהם מפניך.''
''עצרתם את כולם?! כל איש ואישה? רק כדי למנוע אפוקליפסה אחת? אתה מגעיל אותי.''
''זה נקרא- רצון חופשי. לא משהו שתצליח להבין עד יום מותך, שאגב מתקרב מאוד.''
''אתה מוכן להתרחק ולתת לי למות בשקט?''
''בהחלט.''
הם עישנו בצוותא בשתיקה ידידותית, מאזינים לקולות מרוחקים של עולם שיצא מדעתו.
|
|
|
|
|
קרב מאסף (חדש)
שמעון פלדמר יום שלישי, 23/05/2006, שעה 16:53
קרב מאסף
אברהם גרדוש יהודי עבדקן ושומר מסורת היה. ובכל זאת, ביום הכיפורים שנת תש''ד, שינה ממסורת ישראל המקודשת בכמה עניינים. הוא, שהכיר היטב את מנהגי החג, ידע בוודאי שלא אמורים להפעיל מכשיר חשמלי בשבת שבתון, בהפסקה הקצרה שבין תום תפילת מוסף, לבין תחילת תפילת המנחה.
אברהם עתיד להיות שליח הציבור בתפילת מנחה, ואף בתפילת הנעילה, ולא בקלות הפר את קדושת ישראל ויום הכיפורים. גם אם היה הדבר מוצדק מבחינה הלכתית. אלא שהפעם לא הייתה כל ברירה אחרת.
המכשיר, שעמד על מכתבת עץ האלון המהודרת שבחדר העבודה, היה סופר ומונה ומכריע ועד. גלגלי שיניים ומבחנות צבעוניות משמשים בו בערבוביה נוראה. ותכליתו של אותו המכשיר היא זו שהצדיקה בעיני אלוהים ואדם את חילול קדושת היום.
אברהם כינה את המכשיר בינו לבינו: 'המאסף'. תכליתו הייתה לדון כל אדם לקיצו, או לא לקיצו, וכן לחרב, לרעב או למגיפה. המאסף צפה את מהלך חייו של אדם מעתה ועד סופו. ברצונו לדעת את שעתיד לקרות, צפה אברהם בכמה קיצין, ומעט מאוד נותר למכשיר לעשות לפני שישבות סוף סוף, ויוכל לנוח גם הוא ביום הקדוש ביותר בשנה.
עברו על אברהם מספר לילות ללא שינה, וכך חזה לפתע בתמונת עצמו בימי ראשית הפסח, מטייל ברובע היהודי הישן שליד הטירה, במרומי בודה. שוב ראה מולו אותו איש מדובלל זקן ובעל מבט רדוף.
''שלום עליכם,'' פנה אברהם אל היהודי בחזיונו.
''עליכם השלום,” השיב היהודי במנוד ראש, וחיוך מסתורי חמק על שפתיו.
''ומה עושה יהודי?” שאל אברהם.
''מתבשם מאווירה של עירכם.”
''אני מנחש,” המהם אברהם אל היהודי המבוגר ממנו, “כי אדוני לא מכאן.”
''ניחשת יפה.''
אברהם הביט בו בשאלה.
''לא אוכל לאמר מניין באתי, אך אוכל להציע לך הצעה.”
''הצעות בניסן יש בהן ברכה בדרך כלל,” אמר אברהם בסבר פנים יפות.
''ובכן, התרצה לקנות את המכונה הזו בחמש מאות פורינט?”
חמש מאות פורינט היו סכום מכובד מאוד, אך אברהם בחן את המכשיר בעניין, הוא ידע לזהות הזדמנות עסקית כשזו נפלה בחיקו.
''זה מכשיר הצופה בעבר?” שאל אברהם לאחר כמה דקות.
''עיניך חדות מאוד. ובכן, התרצה לקנות את המכונה שלי, האומניסקופ?”
''בלא כל ספק.” המהם אברהם ומנה את המעות לידיו של היהודי הזקן. לפני שהספיק לברכו בפסח שמח, נעלם היהודי בין הסמטאות הצרות, ואברהם לא ראה אותו עוד.
הדקות הקצרות של ההפסקה חלפו במהירות בעוד אברהם נזכר בלילות הארוכים, בהם ניסה להפוך את כיוון האיסוף מן העבר אל העתיד. נזכר בעסקאות האפלות שרקם עם מלאכים, כדי לממש את תכליתו של המכשיר שהוסיף לבעבע ולהסתובב במרץ. הוא מנה בלבו את ספרי הקבלה המעשית הרבים שקרא כדי לחולל את השינוי הרצוי. ואת התעניות שגזר על עצמו לפני ואחרי הפיכת כיוון האיסוף.
במהלך צום תשעה באב, הצליח סוף-כל-סוף להפוך את כיוון האיסוף של המכשיר, אך בתוך כך איבד האומניסקופ את מאור עיניו, וכעת יכול היה לתת תשובות מספריות בלבד. ולעת זאת, עמד המאסף על השולחן, שקט ובוטח באורו הירקרק. הזמזום החרישי ציין כי הוא אוסף, כנראה בפעם האחרונה, את ההסתברויות עבור מסלול הזמן שאברהם בחר. הוא רצה להיות בביטחון מלא שבחר היטב.
זו כבר הייתה הבדיקה השלישית בעשרת ימי התשובה, אך לא הייתה לו ברירה. ישנם מצבים בהם אסור לאפשר אפילו לטעות קטנה ביותר להתרחש. על כף המאזניים היו מוטלים עניינים רבים מידי, ואסור לתת אפילו לחוט השערה להפריע.
הוא נזכר באימה ביום בו החל לחשב את עתידם של קרובי משפחתו הרחוקים, שעדיין גרו בכפר בסלובקיה. כולם מתו באותו יום. רוצה לאמר, כלום עתידים למות באותו היום. לפני יום הכיפורים הבא עלינו לרעה.
צינה לפתה את שדרתו כששחזר את השיחות עימם. אברהם ניסה לשכנע, להזהיר, אך הם רק זלזלו בדודן הרחוק שעבר אל העיר הגדולה, ולטענתם עזב את כל קדשי ישראל, ואף הפגין כלפיהם, כך טענו בחיוך רחב, מידה לא מבוטלת של התנשאות. הוא הפציר בהם בטיעונים של קבלה מעשית, אך גם זאת ללא הועיל.
דבר לא עזר לו.
קרוביו סירבו להאמין שכולם ימותו ביום אחד. וגם לא האמינו לו ששארית המשפחה, שהתגוררה באוסטריה כבר אינה בין החיים. אמרו לו שהוא רואה שחורות. שתמיד היה פסימי, ולבסוף בפשטות שנמאס להם לשמוע את פתפותי הביצים הללו, ושיואיל בטובו ויחזור אל עיר הבירה המפוארת לאכול איזו עוגה מהודרת בפסח. אברהם רגז בכל פעם שנזכר בשיחה, ולא כי נעלב.
בכל זאת, יראת יום הדין חלחלה אל עצמותיו. הוא חש את השלווה במשפט הנערך לפני פמליה של מעלה. עתה כבר הכל כמעט חתום וברור. הוא יעמוד שם, בפני כיסא הכבוד, כשליחו של כל הקהל הקדוש הזה. נותרה רק שהות קצרה ביותר.
המכשיר פלט את התוצאה המקווה, וחיוך דק מן הדק עלה על שפתיו של אברהם. חיוך רפאים. הוא הצליח לחולל את השינוי, ולבחור את המסלול הנכון, אך המחיר ששילם על בניית המכשיר היה כבד. עורו, שהיה סמוק ובריא, גם בתום הצום של השנה שעברה, היה כעת שקוף כמעט, ובעל גוון כחלחל, ולא טבעי עבור בן-אנוש.
בשרו, שהיה בריא, כחש. הוא נראה עתה, כך אמרה חווה, ביתו היחידה והיתומה מאם מיום שנולדה, כמעט כמו שלד. ליבו היה כבד, גם אחרי שבחר את המסלול. העתיד בבודפשט, שהצליח לאסוף אט-אט מתוך תאריכי הפטירה, כמו מעשה תשבץ של הסטרא אחרא, היה שחור משחור.
אוסטרו הונגריה הייתה אימפריה בילדותו. כלום לא נשאר מתהילת העבר. מולדתו מתבהמת עכשיו בשליטת המפלגה הנאצית ההונגרית. גם עצמאות מעוטה זו, עתידה להסתיים בקרוב בהתרפסות לפני המגף של היטלר. הנאצים לא כבשו עדיין את הונגריה רק בגלל הורטי, ששיתף עימם פעולה בצורה מעוררת שאט-נפש.
יהודי בודפשט תלו את כל תקוותיהם בפילגש היהודייה של החנפן הפשיסט.
אך הוא ידע, זה לא יעזור.
הקלגסים יכבשו את מולדתו בתוך כמה חודשים. זה חייב להיות ההסבר לכל תאריכי הפטירה, הרבים מספור, שהראה לו המאסף. יהודים מעטים מידי יינצלו. ביתו אווה, מאור עיניו, לא תהיה אחת מהם. היא עתידה לשרוד את רוב ימי המלחמה, אך להישלח לבסוף במסע מוות. כמו עוד אלפים רבים של יהודים בני הונגריה.
ימים רבים ניסה להתווכח עם חבריו היהודים על גורל אנשי בודפשט הבירה. ניסה לשכנע ואולי להציל - ללא הועיל. כל הקהילה לעגה לו, נתלית בפילגש היהודייה של הורטי, משל הייתה ערובה לביטחון או שקט, לפחות כמו המלכה אסתר.
נותרה רק אווה - ה' ישמור עליה ויגן עליה. יקרה לו מפז. לכן אימן אותה כל חייה לנהל את החנות הקטנה שפרנסה את שניהם. פעם ברווחה, והיום בדוחק.
היא רצתה, דווקא ולהכעיס, להשתתף בתנועת נוער ציונית, ולעלות לארץ ישראל. עד שהבין את גזירת המאסף, הוא התנגד בתוקף לשיגעון הציוני הזה. לאחרונה הפסיק.
היא ראתה יפה ממנו.
הייתה עוד אוניה אחת, שאפשר להגיע אליה, בדרך-לא-דרך לפני הכיבוש הנאצי של המולדת. איטליה, עוד שלושה חודשים. היה לה כרטיס. ובלבו ניחש שהיא מנסה להשיג גם סרטיפיקט בשבילו, ולא רצה לחשוב על המחיר שתיאלץ לשלם על כך. ליבו נחמץ, כי ידע שאסור לו לאמר לה מילה על הסרטיפיקט והמחיר. היא תכחיש, תתבייש, ולא תהיה בכך כל תועלת. הצומות והתעניות שנקט, על מנת לשכלל את המכשיר, החלישו את גופו הזקן. אם ינסה לעלות לארץ, לא יאריך ימים. ימיה של אוויקם שלו יתקצרו אז משברון לב.
וכך נקוט בידו רק פתרון אחד. העקדה. ושעת המנחה של יום כיפור היא שעה שחביבה על הקדוש ברוך הוא לזכור בה את העקדה. אברהם אבינו עצמו, לפי מסורת מבית אבא, עקד את יצחק בנו על המזבח, ביום הכיפורים בשעת המנחה.
הוא כיוון את ליבו וקרא את הפסוקים שהכין לעת זו. המילים ייתנו לו את הכוח והשהות. כוחו ייתש בדיוק ברגע המכוון. זו הייתה סגולתה של רקמת הפסוקים שארג.
לבסוף החל קורא מתוך תלמודו: “אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב 'וזאת התורה אשר שם משה'? זכה - נעשית לו סם חיים. לא זכה - נעשית לו סם מיתה.''
חיים ומוות – שקולים במאזניים.
תמה ההפסקה. אברהם עשה את דרכו אל בית הכנסת בקלילות שיש בה מכנפיהם של מלאכי השרת. צעדיו הממהרים משביעים את המילים שיפעלו את פעולתן הצפויה.
בסוף ההפטרה שבמנחה, שאל הקדוש ברוך הוא את יונה הנביא אם טעה כשחס על ננוה העיר הגדולה, שיש בה למעלה משנים עשר ריבוא אנשים, ובהמה רבה. אברהם שאל בלבו את בורא עולם, על העיר הגדולה בודפשט. וניגש אל הדוכן בפעם האחרונה.
אחרי שניסה לשנות את רוע הגזירה למטה, ולא עלתה בידו. אולי למעלה יצליח.
באותה העת נפתחו שערי השמיים, עוד לפני תפילת הנעילה. ללמדך שחביב היה אותו צדיק בפמליא של מעלה.
אברהם קרא מן הדוכן כשמשון: “אֲדֹנָי יְהוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם-אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, מִפְּלִשְׁתִּים''.
רטט עבר בקהל.
הרי אין זה פסוק מתפילת המנחה!
הס הושלך בעדת המתפללים, שציפו למוצא פיו.
אברהם שהה מעט, והמשיך כמקובל וכראוי.
הקהל הקדוש נשם לרווחה, והתפלל עמו.
באותה העת המלאכים, שהבינו את דבר הפסוק, היו מצרים מאוד.
ובכירים גערו בזוטרים שבהם, לחסוך צערם לעת קשה יותר.
ובכל זאת, מלאך אחד, זוטר שבזוטרים, הזיל דמעה אחת.
ללמדך, שיש מידת הרחמים גם למעלה.
אברהם נשא את קולו הערב במנחה ובנעילה. בעודו מתפלל, היה מבקש בלבו על דבר אחר. מי ייתן ואיננה כאן - בעזרת הנשים. מי ייתן והמשיכה לנוח בבית, עד תום הצום, ולא תראה במותו. אברהם גרדוש החזיר את נשמתו סמוך לנעילת שערי השמים, אחרי שזעק: “אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים.”
אין מעשים כלל, לחשה נשמתו, כשעלתה מעלה-מעלה אל כיסא הכבוד. הוא לא זכה לשמוע את תקיעת השופר הבוקעת שערי שמיים, ולא את הקהל שאמר: ''לשנה הבאה בירושלים הבנויה.”
***
חווה קיוותה שאביה לא ישים לב לכך שאיננה מתפללת בבית הכנסת. הייתה לה סיבה טובה. ספק פיקוח נפש. דווקא ביום כיפור קל יותר להשיג כרטיסים לארץ ישראל. חילול הקודש. ובכל זאת, הם יתחילו שוב. ביחד.
אבא לא הרגיש בטוב עכשיו. אבל היא לא חששה הרבה. בארץ ישראל תוכל להקים את החנות מחדש. לא לחינם למדה ממנו את כל רזי המסחר.
עתה, כששני הכרטיסים בידיה, היא מיהרה לבית הכנסת. להגיע בזמן לתפילת ערבית, ולברך את אבא על החזנות שלו. הוא מאוד אהב להקשיב למחמאות שלה. התמלא גאווה כתרנגול הודו, כשאמרה לו שתפילת 'אבינו מלכנו' שלו בקעה שערי שמיים, ועוררה רחמים למעלה.
אהב?
למה היא אומרת אהב?
למה היא חושבת עליו בלשון עבר?
צעדיה החישו את עצמם אל בית הכנסת. היא הספיקה להתקרב, ולשמוע מבחוץ את כל הקהל מתפלל: “לשנה הבאה בירושלים הבנויה.”
חווה כיוונה את ליבה להגיע אל עיר הקודש ירושלים, עוד לפני פורים בשנה זו. וכך, למרות שעמדה מחוץ לבית הכנסת, תפילתה התקבלה.
|
|
|
|
|
המוות האחרון (חדש)
וכי מהו שם? יום שלישי, 23/05/2006, שעה 21:49
משהו שונה. משהו... מוזר. אני מצמידה את ידיי לחזה, אצבעות פרושות, בכוונה להעבירן בתנועה מגששת במורד גופי, לוודא את שלמותו. הוא עולה ויורד בקצב איטי. אני תוהה למה, לרגע. ואז אני זוכרת – אלו הריאות שלי, מתמלאות ומתרוקנות. אני בחיים, או כך זה מרגיש. טעם מר ממלא את פי, מחליק במורד גרוני, טעם מעופש של אדמה, של רקב. אני לא מתה? האם חלמתי את החודשים האחרונים? האם דמיינתי הכל? כשהייתי קטנה, הייתי מדמיינת את מותי שלי, שוב ושוב – מסתובבת בעולם ובעיני רוחי מכל פינת רחוב זינק לעברי מרצח, כל בניין אליו נכנסתי התמוטט, התפורר, ברעידות אדמה, בפיצוצים. זו הייתה דרך להתמודד עם הפחד, אולי. הייתי מתה פעמיים-שלוש ביום, לפחות, בדרכים צבעוניות ומפורטות יותר ויותר, משכנעות יותר ויותר. היו שבועות בהם התקשיתי לזכור, להאמין, שאני בחיים. לקח לי שנים ללמוד להפסיק – אם אי פעם הצלחתי – ואפילו אז ביליתי כל רגע מחיי מוכנה למוות שיבוא, חוץ אולי מהרגע בו הגיע לבסוף.
מתוך האפלה מבקיעים את דרכם אלי צלילי מהלומות עמומים. משהו למטה, מתחת למיטה... מתחת לרצפה... אני רוצה להתמתח, אבל אין לי לאן, תושבי הקומות התחתונות של הר המנוחות, זועמים, מופתעים, כבר מתחילים להבין את מה שאני נאבקת ללכוד, הרעיון שם, הידע, אבל... מעולם לא הייתי אדם של בוקר.
תחיית המתים הגיעה ממש אחרי כניסת המילניום החדש – מה שהרגיז הרבה אנשים. מה לשנות האלפיים ולנו, טענו, תחיית המתים צריכה להגיע בהתאם ללוח היהודי, התעקשו, אפילו אלה שמעולם בימי חייהם – או מותם – לא השתמשו בו. מבחינתי, בכל מקרה, זה היה מזל. הייתי מתה טרייה, טרייה מאוד אפילו, כל בשרי עלי, עם משפחה חיה שעוד לא באמת השלימה עם מותי, שלא התקשתה כל כך לקבל אותי בחזרה. למדתי – אני, שלא התאפרתי מעולם בימי חיי – להסתיר את הגוון האפרפר של עורי עם קצת מייק-אפ. או הרבה. קרם לחות בכמויות מסחריות העניק לעורי מראית עין של גמישות, של חיים. לעבודה לא הסכימו לקבל אותי בחזרה, אך הורי העניקו לי – בלי שמץ של טינה – מכספי הפיצויים ששולמו להם לאחר מותי בטרם-עת בתאונה ההיא, שלא הייתה באשמתי. בסך הכל מצבי היה טוב יחסית.
בקבוצת התמיכה שהקים מישהו – אני לא בטוחה מי, בעצם – עבור המתים-החיים הטריים, היו סיפורים נוראיים; משפחות מתות שלמות, שלא נותר להן קרוב חי שיסייע להן, נדדו בבית הקברות וישנו בלילות בקבריהן הריקים, הדבר הכי קרוב לבית שהיה להן, עכשיו. מתים אחרים בילו את ההזדמנות השנייה שהעניק להם המשיח בבית המשפט, נאבקים לקבל בחזרה ולו שמץ מהרכוש שהורישו, בזמנו, לקרובי משפחה שסירבו להשיבו, כעת. כולנו מצאנו את עצמנו לעיתים בבית הקברות – ובמיוחד אני, שתמיד היו לי נטיות אובדניות. הנחמה היחידה שלי בעודי בחיים, עוגות השוקולד מהממות החושים שרק אני לבדי ידעתי להכין, לא העניקה עוד מזור לנפשי הדואבת – בלוטות הטעם שנעלמו במוות לא שבו, ולמעשה אכילה מכל סוג עוררה בי אי-נוחות בלבד. אף אחד אחר, גם לא האחים שלי, לא הסכים לאכול מהן עכשיו – לא יכולתי להאשים אותם. אפילו אני חשתי שיש משהו... לא סטרילי, לא נכון, במת שמבשל למען החיים. ומה שלא עשיתי, לא הצלחתי להיפטר מהתחושה שאני ממשיכה להירקב מבפנים. לפעמים, בלילה מאוחר, בינות לקברים השוממים, חשבתי שאני רואה אותו, את המשיח. לא שידעתי איך הוא נראה, פשוט... הייתה לי תחושה שזה הוא. ניסיתי לתפוס אותו כמה פעמים, אבל הוא תמיד חמק ממני. אני לא יודעת למה – בסך הכל רציתי לבקש ממנו שייתן לי- רק לי, ירחם רק עלי, יוריד רק ממני את נטל הגזרה. הייתי אנוכית, כן, ונואשת. התגעגעתי אל האַיִן, שלא זכרתי ממנו דבר.
''משיח!'' זעקתי, בפעם האחרונה, ''משיח! אתה לא חושב שמגיע לי הסבר? בוא הנה ותסביר את עצמך!''
רעד עובר בי. רעד קל, בלתי נשלט. של קור, או של פחד, זמן רב כל כך לא הרגשתי אף אחד מהם, אני כבר לא זוכרת איך מבדילים. אני מתבוננת סביב. המצבות נעלמו. האם אי-פעם היו כאן מצבות? אני מוטלת על רצפתו של רחוב צר, הבניינים סביבי גבוהים, גבוהים מאוד.
''יש לך מזל,'' הוא אומר, קולו סדוק, בוקע מגרון יבש, כמו שקולי נשמע רק לפני... כמה זמן, בעצם? ''את הבכורה בשושלת של בכורים. אין הרבה כמוך. כלומר,'' הוא מביט סביבו בעיניים כבויות, ''יש המון כמוך, כחול אשר על שפת הים, ככוכבי השמים.''
אני עוטפת אותו בזרועותי, מקימה אותו, לוקחת אותו הביתה. האחים שלי אינם. מעולם לא היו. ''זו... תכנית חלופית, בעצם.'' הוא ממלמל לי לתוך הכתף. ''מין אילתור של הרגע האחרון... נאלצנו לשנות כמה דברים, רטרואקטיבית, כדי שזה יעבוד.'' ובכל זאת, גם עם ילד אחד לכל משפחה, לכל אדם, העולם מאוכלס מדי לטעמי. הרי ירושלים מרוצפים אבן, גורדי שחקים שנאבקים להכיל את אוכלוסיית העולם בת-האלמוות. תחושה מחניקה של קלאסטרופוביה עולה בי, אין עוד מרחבים פתוחים להימלט אליהם. אני רוצה לבכות. על האחים שלי, שכוח אלוהי מחק את קיומם, או אולי על עצמי, כי אותו כוח אלוהי פסח עלי.
''את מעולם לא מתת, את יודעת!'' הוא צועק לי דרך דלת המקלחת, כשאני מסבנת את עצמי בפעם השביעית, מקרצפת את עורי האדום, המרוט, עד זוב דם. ''אין ריח של קבר שיישטף מעליך. זה הכל בראש.''
אני מכינה לו עוגת שוקולד. הוא יושב וממתין בסבלנות עד שאסיים, מלקק את הכף בצייתנות כשאני מציעה, אדיש לכאורה, אומלל לכאורה, אבל אני רואה עמוק בתוך העיניים, אפילו שלו, את חדוות השוקולד, מנצנצת לרגע, כורעת תחת משקלם של אלה שלעולם לא ימותו, של אלה שלעולם לא יחיו.
''זה לא הרבה יותר טוב, נכון?''
''פשוט לא חשבתם על זה מספיק. אני לא חושבת שיש דרך לגרום לזה לעבוד.''
''אבל הבטחנו תחיית מתים.''
''ומה אם,'' אני עוצרת לרגע, עוצמת עיניים, שוקלת את דברי עוד פעם אחרונה, מתענגת על מה שתהיה אולי – לו רק תהיה – הנשימה האחרונה שלי, ''מה אם מעולם לא הבטחתם?''
דפיקה על הדלת. ועוד אחת, עדינה פחות. ועוד אחת, להזכיר לי שאני לא היחידה שזקוקה למקלחת בבוקר. אני אוספת את המים בכפות ידי, נותנת להם להחליק במורד פני, שיערי, התחושה על עורי קרה ומעוררת, אפילו עכשיו קשה לי עם העובדה שזה יומי האחרון. אני פותחת את הדלת, מעבירה את ידי בשיערו של אחי הקטן בתנועה הזו שכל כך מעצבנת אותו, כל פעם מחדש.
הוא מתנער ממני: ''אוף איתך.'' הוא זועף עלי. אני צוחקת. אני אוכלת עוגת שוקולד, כמובן. ''לארוחת בוקר?!'' מזדעזע אבא, בקושי מתאפק מלהוסיף – ומה עם לשמור קצת על המשקל? אני מושכת בכתפי. מעניקה בפזרנות חיבוקים ונשיקות ומתעופפת לי החוצה, קלילה כמו האוויר, אני שבה הביתה סוף סוף. חשבתי להשאיר להם מכתבים, אבל הם לא יבינו. בכל זאת הרשיתי לעצמי לנצל את ההזדמנות הנוספת הזו; להשמיד את כל המכתבים העצובים, המורבידיים, לעצב את זכרי מעט, כנערה מאושרת – זה יקל עליהם, לא?
אני יושבת במכונית, המשיח עומד על המדרכה ממול, מתבונן בי. אני מחייכת אליו. הרמזור מתחלף ואני מתחילה לנסוע. משום מקום מגיעה מכונית, במהירות מופרזת, ואני יודעת שזהו, סוף סוף, נגמר. הכסף של הפיצויים יקיים את הורי ואחי הקטנים כל חייהם, עד שגם הם ייעלמו אל האַיִן. אף תחיית מתים לא תפר עוד את השלווה שלנו, של אף אחד מאיתנו.
|
|
|
|
|
חלום? (חדש)
MH50 יום רביעי, 24/05/2006, שעה 22:29
חלום?
לפני זמן מה היה לי חלום מוזר. אולי זה לא היה חלום.
באותו בוקר קמתי כרגיל. ירדתי למטבח. שם כבר חיכתה לי אשתי, לבושה בסארונג פרחוני שהלם אותה מאד, עם ארוחת בוקר מוכנה. שאלתי אותה אם כבר מצאה את טבעת הנישואין שאבדה לי. היא אמרה שעדיין לא מצאה אותה, אך היא תחפש במשך היום ביתר יסודיות. היא ביקשה שאוודא כי בננו בן השלוש כבר לבוש. מאז שלמד להתלבש בעצמו הוא לא מוכן לקבל כל עזרה, אך לפעמים אינו מצליח כפי שהיה רוצה. לאחר מכן שאלה אם אוכל להשאיר לה את המכונית למשך היום. היו לה כמה סידורים דחופים, והרכב יכול היה להקל עליה. לא הייתה לי כל פעילות מתוכננת מחוץ למשרד, כך שהסכמתי.
ניגשתי לטלפון להזמין מונית. היה זה טלפון בסגנון עתיק. מיד לאחר שהרמתי את השפופרת שמעתי את המרכזנית. ביקשתי ממנה לקשר אותי עם תחנת מוניות קרובה. אחרי דקות ספורות הגיעה המונית. בינתיים התעורר גם בני בן השנה. נשקתי לאשתי ולבניי ונסעתי למשרד. המונית נראתה לי מיושנת למדיי, אך כך גם נראו כלי הרכב האחרים בכביש. לא הצלחתי להזכר במראה המכונית שלי באותו רגע.
במשרד חיכתה לי המזכירה. גם היא לבשה סארונג פרחוני, אך עליה הוא לא נראה כה יפה. היא זיכתה אותי בחיוך ומסרה לי את סדר היום המתוכנן.
בצהריים יצאתי עם אחד הלקוחות הגדולים שלנו לארוחה במסעדה סמוכה. בסיום הארוחה החל לרדת גשם. חזרנו למשרד בריקשה שחיכתה ליד המסעדה. תמיד אפשר למצוא ריקשות במקומות כאלה, במיוחד בימים גשומים.
אחר הצהרים קיבלתי שיחה מהשגרירות הצרפתית. הפקיד הבכיר שאל אם אוכל לפגוש את הוד-מעלתו השגריר לשיחה בנושא חשוב. הסכמתי לפגישה וביקשתי מהמזכירה לסכם את הפרטים. מזכירתי קבעה לנו פגישה ליום המחרת לצהריים. היא יודעת שאני מעדיף לנהל שיחות כאלה באופן נינוח.
לפנות ערב חזרתי הביתה. ביליתי עוד כשעה עם הילדים לפני שעזרתי לאשתי לרחוץ אותם ולהשכיבם לישון.
אשתי בישרה לי בשמחה כי מצאה את הטבעת האבודה בתוך ארגז המצעים. נזכרתי שעזרתי להחליף בין מצעי החורף והקיץ לפני כמה ימים ורק אחרי כן גיליתי את אבדן הטבעת. מיהרתי להחזיר את הטבעת למקומה על אצבעי, ואחזתי בידי את ידה של אשתי, כשעל אצבעה הטבעת התואמת. הטבעות שלנו עשויות זהב, חלקות לגמרי ובצידן חרוט בספרות עדינות ביותר תאריך הנישואין שלנו.
לא הלכנו לישון מיד. ביליתי עוד עם אשתי באופן שאהוב עלינו ביותר. קצת לפני שנרדמנו לחשה אשתי באוזני כי היא מקווה שהפעם תהיה זו בת.
למחרת בבוקר קמתי כרגיל. אמא כבר הייתה במטבח עם שקית הסנדוויצים המוכנה לבית הספר. היא התכופפה כדי שאוכל לתת לה נשיקת בוקר טוב ואז חיבקה אותי. אני אוהב מאד את החיבוקים שלה, אבל רק כשאחרים לא רואים. אבא אמר לי רק שאני גדל מיום ליום, ליטף את שיערי ומיהר לצאת לעבודה. חבר לכתה צלצל לטלפון הנייד שלי וקבע להיפגש איתי ליד שער בית הספר.
בית הספר אינו רחוק מהבית. אני נוהג ללכת תמיד ברגל. באמצע הדרך נזכרתי: אתמול קבעתי פגישה להיום עם השגריר הצרפתי! לא ייתכן! הרי אני בסך הכל ילד בן עשר. זה בטח היה רק חלום. הרמתי את ידי כדי להזיז מהמצח קווצת שיער. משהו הבריק לי על האצבע. הסתכלתי שוב. הייתה זו טבעת זהב חלקה עם חריטה עדינה מאד ובה תאריך יום נישואיי – בדיוק לפני חמישים שנה.
|
|
|
|
|
עשה זאת בעצמך – המדריך לפתרון פרדוקסים של זמן. (חדש)
דוק ספארה יום חמישי, 25/05/2006, שעה 22:12
************* ראשון **************
לבסוף, אחרי תלאות בלתי יתוארו של זמן ומרחב, החזיק דני קרון השלישי את הרמינגטון כפול הקנה שלו שהיה טעון לגמרי ומכוון אל האיש שחור הבלורית שישב לפניו. דני קרון הראשון לעומת זאת, שהיה זה שישב, סידר את אותה הבלורית והתיישב כך שהקנה הכפול כוון היישר אל ליבו. הוא חייך.
''אני הולך להרוג אותך, סבא.'' אמר דני קרון הנכד כשהוא מתעלם מהחזות הצעירה עד כדי טרדה של האיש שישב מולו.
''אולי תרצה להסביר לי למה.'' אמר דני הסבא, כשהוא מצמיד אצבעות פרושות אל שפתיו.
''לא מגיעים לך הסברים.'' אמר דני הנכד, הרובה נדד מעט למטה והצידה ואז חזר ועצר בכיוון הלב.
דני הסבא הנהן ושתק.
''אולי תופתע לשמוע,'' הסב אמר, ''ודווקא עכשיו, אבל אני שמח שיהיה לי נכד כזה גדול ויפה כמוך.''
דני הנכד בלע רוק.
''אתה מזכיר לי את סבתא שלך, היפהפייה.'' הוסיף הסב ושפתיו נמתחו מעל שיניו הבולטות, סימן ההיכר למשפחת קרון.
דני הנכד החל להרגיש את הזיעה החלקלקה המבצבצת בין אצבעותיו לבין המתכת הכבדה. הוא התעלם מהדיבור הזה, אבל הוא לא הצליח להתעלם מהדיבור הזה, זה היה סוג הדיבור שסבא דני תמיד נהג לפתוח בו לפני שהיה סוגר את האור בחדר הילדים ו... דני הנכד החל לסחוט את ההדק.
''אני לא מודאג, אתה יודע.'' פלט הסבא במהירות, עיניו מביטות בו כאילו הקנה וההדק הנסחט באיטיות לא היו שם.
דני שיחרר מעט את האצבע אבל המשיך לשתוק.
''אני לא מודאג, כי אני מכיר את הפרדוקס הזה שאתה כנראה שכחת.''
דני לא הגיב, הקנים מכוונים לחזה, הוא לא הזיז את הקנים שמכוונים לחזה.
''אני הסבא שלך ואתה עוד לא נולדת, אם תהרוג אותי, הקיום שלך יתבטל, אתה קיים ולכן אני לא אוכל למות.''
דני עצר את נשימתו, ניסה לרצות לסחוט את ההדק, לא הצליח.
''אתה מבין,'' אמר הסב לעתיד והניח ידיים מאחורי הראש, ''לטבע אין מוסר אנושי מטומטם, הטבע לא ייתן לך להרוג אותי, זה פשוט לא אפשרי.''
דני הנכד נתן לאוויר שהיה כלוא בריאותיו להשתחרר בנשיפה.
''אתה צודק.'' דני הנכד אמר ולחץ על ההדק בבת אחת, בלי לסחוט.
הגופה קיפצה לאחור ואז התמוטטה לפנים, ידיה שמוטות מטה כאילו בתנוחה של ניסיון לקשור את הנעליים. קפואה.
''פעם הבאה,'' סינן דני מבין שיניו, ''תבדוק ממי סבתא היפה שלנו נכנסת להריון.''
הוא זרק את הרובה שטביעות האצבעות עליו לא יובילו לעולם לתפיסתו של אף חשוד ופנה לחזור בחזרה לזמן שבו, הוא קיווה, כבר לא יצטרך לפגוש את סבא דני. לעולם.
************* שני **************
בפעם החמישים ותשע ברציפות מיכאל כיבה את השעון המעורר שלו שבפעם החמישים ותשע ברציפות הציג את השעה שמונה ודקה בבוקר בתאריך התשיעי למאי לשנת אלפיים.
כמו בכל בוקר מחורבן שלפניו, הוא קם והפיל את השמיכה לצד שמאל של המיטה. מתוך אותה שכחת בוקר הוא תקע את האצבע הקטנה שלו בקצה המיטה וכמו בכל אותם בקרים קודמים צעק בדיוק את אותה צעקת כאב.
הוא כבר לא טרח ללבוש חולצה משום שידע שבדיוק עוד שתי דקות היא תתלכלך במשחת השיניים שלו שהפיק מתוך השפופרת הסופר-גדולה שקנה בשמיני למאי שהיה לפני שישים ימי-התשיעי-במאי.
הוא לא טרח לפתוח את הטלוויזיה כי ידע בעל פה את התוכניות ששודרו ויצא החוצה אל העבודה, בדיוק אותה עבודה משעממת, בדיוק באותו יום מחורבן. בחוץ היה אפור, אפשר היה להריח את הגשם אבל רק להריח.
בכניסה לבניין שבו עבד, ראה כבכל בוקר את רונה עם השיער הג'ינג'י-ברונזה המתולתל וכרגיל היא חלפה לידו והותירה אחריה שובל של בושם מסוג ושם שלא הכיר וגרם לו לחשוב על שדות פרחים ושמש חמימה, ועל רונה כמובן.
וכרגיל, לא היה לו האומץ להגיד לה דבר עד סוף אותו היום.
ושוב בפעם השישים הוא כיבה את השעון המעורר שלו ששוב הציג את השעה שמונה ודקה בבוקר בתאריך התשיעי למאי שנת אלפיים.
אבל הפעם המכה באצבע הקטנה של הרגל כאבה פחות, משום שזה היה הבוקר הראשון שנזכר בשדות הפרחים ובשמש הג'ינג'ית. הוא נזכר שחלם חלום, החלום הראשון מזה חודשיים, ורונה הייתה השמש.
אז הבין מדוע זה קורה, זה הכה בו כמו מכת ברק, הוא חשב שהבין מדוע הכול חוזר על עצמו.
בחוץ היה עדיין אפור, אבל הוא ראה כתם אור בשמיים, לפחות חשב שראה.
בכניסה לבניין שבו עבד היא שוב הופיעה עם הריחות שלה. הוא נשך את שפתו התחתונה, נתן לה לעבור אותו ועצר את נשימתו. זה נראה היה כאילו עוד תשיעי-במאי רגיל שהוא ייתן לה לעבור מבלי להגיד דבר, מבלי לשבור את השגרה.
הוא עצם עיניים.
הוא עצם עיניים וכיבה את השכל. הוא תפס את פרק ידה הלבן העדין, נזהר שלא לגעת בשעון המוזהב בעל הרצועות הדקיקות שלבשה ומשך אותה אליו, נראה היה כאילו היא נענית – ריח הפרחים הציף אותו, השמש שלא הייתה שם. היה לו חם ונעים, שפתיו חיפשו את שלה ו... חושך.
כאב הסטירה שקיבל דעך בגלים שפעמו בלחייו.
''מה ניסית לעשות, מטומטם?'' היא אמרה והתרחקה ממנו אל המדרגות, היא לא עצרה להמתין לתשובתו או למעלית כמו בכל בוקר.
הוא עמד שם והביט סביבו, הוא היה בטוח שכבר הבין מדוע הוא תקוע בזמן, מדוע בכל בוקר השעון המעורר שלו הציג את אותו התאריך, התשיעי במאי, כל כך הרבה פעמים. אבל אז ראה את השעון שלה שנח על הרצפה, עם הרצועות הדקות שלו שנקרעו.
הוא הרים את השעון ועברה בו המחשבה שאולי בעצם זה לא נגמר, שאולי זה סימן שעדיין יש סיכוי. הוא חייך לעצמו, הוא יחזיר לה את השעון ושוב תהיה לו ההזדמנות. הוא רק צריך להתגבר על הפחדים ולהמשיך. כך יוכל לצאת מהלולאה הנוראית הזאת.
הוא הציץ בקדמת השעון, התאריך היה ברור לחלוטין, השמיני ביולי, אלפיים. הוא מצמץ, התאריך עדיין היה שם, כאילו מלגלג עליו. לא כאילו, מלגלג עליו.
הוא חישב חישוב מהיר בראשו, הבין שבין התשיעי למאי והשמיני ביולי ישנו הבדל של שישים יום.
הוא פלט קללה וזרק את השעון על הרצפה ונשבע לקנות שעון מעורר חדש.
עוד באותו היום.
************* שלישי **************
חשבתי שאני ארגיש אחרת לגמרי כשאני אשמע את המשפט הזה.
טעיתי. הרגשתי כמו בסרט זול שמישהו חסך בו את עלות השחקנים. שניהם היו אני.
''באתי מהעתיד להזהיר אותך.'' אני אמרתי. כלומר הוא אמר, הגרסה הזקנה יותר שלי והלא מגולחת שעמדה מולי בבגדים מרופטים בסלון.
נשענתי לאחור באיטיות, נותן לאור המחשב הנייד בחדר החשוך לגלות את הפנים שיהיו שלי עוד כך וכך שנים. שמתי לב שחבילת הסיגריות עם סירחון הטבק והמתיקות של הד'אור של מיקה, עדיין ביד שלי, התחלתי לסובב אותה מסביב לעצמה.
''להזהיר ממה?'' שאלתי, והתסריטים רצו לי בראש.
''ממלחמה כוללת במזרח התיכון,'' הוא ליטף את הזיפים של עצמו, כמו שאני הייתי עושה, רק עצבני יותר, וחול או אבק לבן התפזר לאוויר. מלוכלך.
כיווצתי את הגבות, הוא הנהן והתיישב.
''ישראל, הפלסטינים, שלא לדבר על ירדן והשכנות. כולם הולכים לעזאזל.'' הוא הניד ראש.
''איך?'' שאלתי, משתדל לא להרים את הקול, ''הסורים? מצריים? אל קאעידה?''
הוא צחקק.
''אפילו לא קרוב.'' הוא מיקד בי את העיניים, ''בכל מקרה, זה הכול יקרה בגלל זה.'' אמר והצביע אל ארון העבודה החום.
גיחכתי.
''כן כן.'' הוא הוסיף ובהה בארון, '' אם תמשיך לפתח את הדגם, זה יהפוך להיות הנשק האישי המסוכן ביותר באזור. שום כלי טיס, ים או יבשה לא יוכל לו.''
''וזה יצית מלחמה.'' אמרתי בטון הכי סרקסטי שיש לי, אבל כמובן שזה היה מבוזבז עליו.
הוא קם וצעד אליי, יכולתי להריח את הערבוב של הזיעה המצחינה וריח החול והגריז, הייתי מוכן להמר על זה שהבגדים שלו במצב שביר, קשיחים מרוב זוהמה.
הוא לקח את חבילת הסיגריות שלה.
''זה כולל את מיקה,'' הוא אמר והרים את החבילה מול העיניים שלי.
''אתה מתכוון ש...''
הוא הנהן. שתקנו.
קמתי אל הארון והוצאתי את קופסת הפלסטיק עם הספוג שהדגם נח בתוכה. זרקתי את הדגם על הרצפה ומעכתי אותו עם הנעל.
''מה אתה עושה?!'' הוא צעק וקפץ אל ברכיו. אצבעותיו מגששות ואוספות במהירות את החלקים שעדיין לא הפכו לאבק.
''מ'זתומרת מה אני עושה?'' שאלתי, ''לא רצית שאני אשמיד את הדגם הזה?''
''לא טמבל,'' הוא הרים עליי עיניים פתוחות לרווחה, ''אם *לא* תבנה את זה, המלחמה תתרחש, אתה לא מבין??''
נשמתי עמוק. יכול להיות שאני מטומטם, יכול להיות, קרה בעבר. התכופפתי ועזרתי לו לאסוף. הוא התרומם, השאריות בידיו והוא הגיש לי אותם.
''תוך שבוע שבועיים אני יכול לבנות דגם חדש,'' אמרתי לו ואספתי את החלקים, ''בלי בעיות.''
הוא הביט בי בפרצוף המבולבל שלנו, זה הדהים אותי עד כמה נראיתי רע בפרצוף המבולבל שלנו. רשמתי לעצמי להשתדל לא לעשות את הפרצוף הזה לעולם.
''מ'זתומרת דגם חדש?'' הוא אמר בחצי צעקה, ''אסור לך לבנות דבר כזה, זה ימיט שואה על כולנו, אתה בסדר?''
הנחתי את השאריות על השולחן בסלון וחזרתי לשבת ליד המחשב הנייד. סגרתי אותו, סגרתי את העיניים והנחתי לאצבעות שלי לעסות בחוזקה את גשר האף והמצח, זה תמיד עזר לי. לא הפעם.
''תחליט.'' אמרתי אל הרצפה, ''לבנות את הדגם, או לא.''
''אמרתי לך שלא, אתה שפוי? זה יכסח את מאזן הכוחות, כל שמוק שחושב שהוא סחבק של אלוהים יוכל להשמיד טנק מקילומטרים. אתה לא מבין?''
שתקתי. סידרתי את המחשבות ואז שוב שתקתי. השתקתי את הפנטזיות המתגברות והולכות להזיק לאני העתידי שלי באופן שלא יאפשר לו לבלבל אותי שוב, ואז הצלחתי שוב לחשוב. חשבתי שיש לי ניחוש קטן לגבי מה שקורה. החלטתי לעשות ניסוי.
''אוקיי,'' אמרתי לו, ''בעתיד, אני מתחתן עם מיקה? כלומר לפני שהיא...''
הוא חייך חיוך עצוב והנהן. התעלמתי מהפרפורים בלב, תמיד ידעתי שזאת מיקה.
''יש לנו ילדים?''
הוא שוב הנהן, ''ילד אחד.''
''איך אני אקרא לו?''
''רונן.'' הוא אמר והפסיק לחייך.
''חכה כאן רגע.'' אמרתי לו והלכתי אל השירותים. הוצאתי את הטוש השחור הבלתי מחיק שלקחתי בדרך וכתבתי על השירותים - ''לא לקרוא לילד שלי רונן, זה עניין של חיים ומוות, לא לקרוא לו רונן.''
חזרתי אל הסלון והתיישבתי.
''איך אמרת שיקראו לילד שלי?''
''יובל.'' הוא אמר והביט בי בעיניים מכווצות, כאילו מנסה לזכור משהו שקרה מזמן. חייכתי. אז זה מה שקורה, העתיד משתנה כמו חומר ביד היוצר.
''נו, אז אפשר לסמוך עליך?'' הוא שאל, הנודניק, ''אתה תבנה את הדגם?''
המשכתי לחייך וסחבתי את הגפרורים שמיקה שכחה על השולחן, הבטתי בפרצוף ההמום שלו כשהצתתי את הסיגריה הראשונה שלי אי פעם.
זה היה מסריח, יכולתי להרגיש את הצריבה בחזה ומיצי הקיבה שלי שהתדפקו על דלתות הוושט שלי איימו לגרום לי להקיא ולהשתעל. אבל זה היה שווה את זה - הוא כבר לא היה שם.
|
|
|
|
|
החוזרים (חדש)
שיין מקפרלנד שבת, 27/05/2006, שעה 0:26
הנה היא שוכבת שם, קפואה כקרח. הגופה שלי. הנה אני שוכב שם. בלי לשמוע, בלי לחוש, בלי לחלום, בלי לדעת דבר. מאות שנים חולפות כהרף עין. הנה השרירים המכווצים, המעוותים שהיו לי פעם. הפרצוף בעווית קבועה של כאב. הנה מה שהייתי לפני כל כך הרבה זמן, ואהיה עוד מאה ועשרים שנה. מה שהתחיל כמו זיהום קל במעיים הפך תוך חודשים ספורים למחלה שייקח לרופאים עשרים שנים עד שיתנו לה שם - ''תסמונת שפרד'', מחלה ניוונית שנגרמת, בין השאר, על-ידי חומר כימי ששימש לטיפול באסתמה בשנות ה-20 של המאה ה-21. לפני שלושים שנה. לפני מאה וחמישים שנה. אתמול. תלוי את מי שואלים.
עוד מאה ועשרים שנה מעכשיו אני אתעורר בתא הפשרה במחלקה הקריוגנית, ותוך מספר ימים כבר יתחילו בטיפול הרפואי שקיים כבר כמה עשורים. הם לא יספרו לי כלום. הם לא יספרו לאף אחד מאיתנו כלום. כולנו, כל הקפואים, הם יחזיקו אותנו במחלקה נפרדת, מבודדים משאר העולם. לא יהיו לנו שמות, כל אחד מאיתנו יהיה מקרה, מספר, מחלה. הם מעולם לא סיפרו לי כמה זמן הייתי קפוא, אבל הם אמרו שכשאבריא, הם יחזירו אותי חזרה למקום ממנו באתי. וכשהם אומרים ''מקום'', הם מתכוונים ''זמן''. לא יהיה לנו הווה, לא יהיה לנו עתיד. אנחנו נחיה רק בזמן עבר.
הם לא יספרו לנו כלום, אבל לאט לאט נרכיב ביחד את הפאזל של ההיסטוריה האנושית. הקפואים הצעירים יותר יספרו מה שידעו. פיסות מידע יקרות יזלגו פנימה מבעד לקירות המחלקה. תורה שבעל-פה של ההיסטוריה האנושית שעוברת ממחזור אחד של קפואים למשנהו. מדור לדור.
אמנת ונקובר לטיפול במוקפאים קריוגניים תחתם אי שם בסביבות שנת 2080, זמן קצר אחרי שיצוצו הסימנים הראשונים לאפשרות למסע בזמן. ככה סיפר לנו מקרה 86395-4, ציסטיק פיברוזיס חמור, שהוקפא בשנת 2085. האמנה קובעת כי מי שהוקפא לפני יותר מעשרים שנה מיום גילוי הטיפול למצבו לא יופשר כל עוד לא תמצא הטכנולוגיה להחזיר אותו מיד עם הבראתו חזרה אל זמנו שלו. כבר אז היו מקרים של אנשים שהופשרו ולא הצליחו להתמודד עם השינויים. אנשים שאיבדו את השפיות. אנשים שהפכו לנטל על החברה. אנשים שהתאבדו. מסע בזמן היה הפתרון האופטימלי. ברגע שאדם יבריא ממחלתו באמצעות הטכנולוגיה החדשנית ביותר, הוא יוחזר אחורה בזמן, אל אותו היום בו הוקפא, ויוכל להמשיך את חייו מאותה נקודה ממש.
מקרה 211326-2, מחלת קרוהן, ידעה לספר שטכנולוגית המסע בזמן תבשיל רק בשנות העשרים של המאה הבאה. מקרה 675224-2, מחלת וויפל תת-זן תטא, סיפר שהוא גילה שגם אז ייקח עוד שנים עד שיוכלו להעביר אנשים בצורה בטוחה לטווחים של יותר מכמה דקות. עד אז, התור להפשרה יהיה כל כך ארוך, שהתהליך ימשך מספר שנים.
לאף אחד מאיתנו הם לא סיפרו כמה זמן היינו קפואים, אבל לפי החישוב שלי עברו בערך מאה ועשרים שנים עד שהגיע תורי. עוד מאה ועשרים שנים מהיום הם יפשירו אותי, הם ירפאו אותי, והם ישלחו אותי חזרה בזמן, למקום שאינו דומה לשום דבר שהכרתי.
כשהרופאים יכריזו סוף-סוף שהבראתי ממחלתי, יקבעו לי פגישות עם פסיכולוגים כדי לסייע לי להתמודד עם ההשלכות האפשריות של המסע בזמן. הם יסבירו לי שדברים ישתנו. השתנו. הם אמרו שאנשים כבר חזרו אחורה בזמן, מ-1945 והלאה, כפי שהוסכם בנספח סודי של אמנת ההקמה של ארגון האומות המאוחדות, עליו חתומים גם נציגים של הסוכנות הבינלאומית לזמן של איחוד היבשות. נציגים מהעתיד. הם אמרו שיכול להיות שהם שינו במקצת את העבר, שאי אפשר לדעת. חלקם התעשרו, חלקם המציאו המצאות שאולי הקדימו את זמנן, חלקם התפרסמו. אבל אסור להם לספר לאיש שהם חזרו בזמן, ואסור להם לבנות לעצמם מכונת זמן ולחזור חזרה. אסור להם לספר מה שהם יודעים. וגם לי אסור לספר.
הם יגידו שהם אומרים לי רק מה שאני חייב לדעת, כדי להבין מה עומד לקרות לי. אבל זה לא באמת יעזור. העבר השתנה יותר משהם האמינו. העולם שחזרתי אליו כל-כך שונה מהמקום שעזבתי. מעשיהם של החוזרים בזמן שינו את פני העולם כליל תוך עשורים בודדים. כל אחד שינה את העולם רק במעט, אך עם השנים השינויים הצטברו, גדלו. טכנולוגיות שעוד לא היו אמורות להופיע הפכו למוצר ביתי נפוץ. מלחמות שנלחמתי בהן מעולם לא נלחמו, בתים שגרתי בהם לא נבנו, ההיסטוריה האישית שלי הייתה ההיסטוריה של מישהו אחר.
חודשיים החזיקו אותי בהסגר בבית החולים. לעולם החיצון סיפרו שאני מטופל בשיטה נסיונית, ולשם כך יש לבודד אותי מכל מגע אנושי. הם הסבירו לי שאי אפשר פשוט להגיד לאשתי ולהורי שהבראתי תוך יום. הם חייבים להאמין שהיה תהליך של החלמה, שהיה טיפול. אסור לי לספר להם על העתיד. אסור לי לספר להם על המסע בזמן. אסור לי אפילו לספר להם על העבר שלי. אני חייב ללמוד את העבר שלי מחדש. הם יספרו לאנשים שהכירו אותי שאמנזיה היא תופעת לוואי של הטיפול. שאני צריך ללמוד הכל מחדש, שאני עשוי לזכור דברים שלא היו, לחלום בהקיץ, לדמיין. הם סיפרו להם שזה יעבור עם הזמן. הם שיקרו להם.
ביום שיצאתי החוצה, חיכתה לי בחוץ אישה שלא הייתה אישתי. הורי לא השתנו. יש דברים שאפילו מסעות בזמן לא יכולים לשנות. אמי חיבקה אותי חזק וקראה לי בכינוי חיבה שמעולם לא שמעתי. לא הייתי בטוח אפילו מה שמי. הם לקחו אותי לבית – לביתי – וניסו לשקם אותי. בתחילה התנגדתי, ניסיתי להסביר להם שהכל מוזר לי, שזה לא מה שהבטיחו לי בבית החולים, אבל הם רק ענו שזו תופעת לוואי מוכרת, ושהכל יחזור אלי עם הזמן.
ואני התרגלתי. הפסקתי להאבק, קיבלתי את המציאות כפי שהיא. מדי פעם, בדרך לעבודה, הייתי עובר ליד בית החולים ונזכר בעבר האמיתי שלי. אבל רק לרגע אחד.
באחת הפעמים ראיתי משפחה עומדת ליד שער בית החולים, ממתינה למישהו. עצרתי והבטתי בהם. מישהי יצאה החוצה, חיוורת, מסנוורת מהשמש. זיהיתי אותה. היא הייתה אחת הקפואים, מקרה כזה וכזה-מקף-ככה וככה, דלקת לבלב חמורה, אי שם בעוד תשעים ומשהו שנים. אחת מהחוזרים. ראיתי אותה מסתכלת על המשפחה והחברים שהמתינו לה. ראיתי אותה מחבקת גבר שהיה ולא היה בעלה, על פניה הבעה מבולבלת. ראיתי אותי. היא זיהתה אותי מרחוק, פרצוף אחד מוכר בעולם זר, ונופפה לי לשלום.
קראו לה ורד, למרות שעכשיו קוראים לה יעל. התחלנו להפגש לעיתים קרובות. שנינו שמחנו לדבר עם מישהו שזוכר את העולם כמו שהיה פעם. היא סיפרה לי שהתחילה להתעניין בחוזרים – לא קפואים כמונו, אלא אנשים שנולדו בעתיד וחזרו אחורה בזמן. הם היו המשוגעים, התמהונים, האידיאליסטים שקיוו לשנות את העולם לטובה, והם היו נתונים למעקב צמוד של סוכנות הזמן.
סיפרתי לה על הנסיונות שלי לפרסם את הסיפורים שלי מבית החולים, איך כולם דחו אותי, אמרו שהסיפורים שלי קלישאתיים, נוסחתיים. אמרו לי שאי אפשר לבנות סיפור רק על רעיון אחד, שצריכה להיות עלילה, התפתחות של הדמויות, דיאלוגים. אמרו לי שהדימיון שלי מוגבל, שאני חוזר על רעיונות שכבר סופרו. שאני צריך טוויסט, צריך לחדש, צריך לגוון, צריך להמציא. צריך לשקר.
היא סיפרה לי שרבים מהחוזרים החלו לכתוב מדע בדיוני - סיפורים אודות העתיד שראו, אותם נאלצו להציג כשקרים. כשנשאלו אודותם, הם ידעו שעליהם לספר שהם אלגוריות, מטאפורות, סאטירות, פנטזיות. הכל פרט לזכרונות. הכל פרט לאמת. תור-הזהב של המדע הבדיוני, במידה רבה, היה מעשה ידיהם של החוזרים. פיליפ ק. דיק, פול אנדרסון, פרדריק פול, בריאן אלדיס, ריי ברדבורי, ארתור ס. קלארק, ג'ון ברונר, סטניסלב לם - כולם סיפרו סיפורים על עתיד שכבר הכירו, על תקופות שונות, על אירועים שכבר ארעו, אירועים שאולי כבר לא יקרו. כולם אנשים שמעולם לא שמעתי עליהם בעבר הקודם שלי, לפני שהייתי בעתיד. מרגע שחזרו אחורה בזמן, הם כבר לא ידעו איך ישתנה העתיד. הם סיפרו על העתיד שהם הכירו, ושינו את העבר שלנו. שלי.
סיפרתי לוורד על התוכנית שלי, והיא סיפרה לי על מפגשים של קפואים-לשעבר, שבהם כבר לא צריך להסתיר. סיפרתי לה על הקורס לאחים, והיא סיפרה לי על קבוצות התמיכה. סיפרתי לה איך חמקתי מתחת לרדאר של הסוכנות וקיבלתי עבודה בבית החולים שבו מוחזקים הקפואים, והיא ניסתה לעצור בעדי. סיפרתי לה שמצאתי דרך להכנס לשם, והיא איימה להתקשר לסוכנות הזמן. סיפרתי לה שאני מתכוון לעשות את זה מחר בערב, כשכבר לא יהיה שם אף אחד, והיא הבטיחה לקיים את משאלתי האחרונה.
ועכשיו אני יושב מולה. הנה היא שוכבת שם, קפואה כקרח. הגופה שלי. הנה אני שוכב שם. בלי לשמוע, בלי לחוש, בלי לחלום, בלי לדעת דבר. מאות שנים חולפות כהרף עין. הנה השרירים המכווצים, המעוותים שהיו לי פעם. הפרצוף בעווית קבועה של כאב. הנה מה שהייתי לפני כל כך הרבה זמן, ואהיה עוד מאה ועשרים שנה. הנה אני קם ונעמד מול בועת הפלסטיק השקופה. אני פותח את אחד ממכסי המתכת שבבסיס התא. הנה אני שולח יד עמוק אל תוך קרבי מכונת ההקפאה. הלחי שלי נשענת על הפלסטיק הקפוא, סנטימטרים ספורים מפני שלי. הנה היד שלי אוחזת בקבוצת חוטים המחברים בין חלק אחד של המערכת לחלק אחר. אני עוצר לרגע לחשוב על ההבטחה של ורד – לדאוג לפרסם את הסיפור שלי, ויהי מה. הנה אני מושך את החוטים, והם נקרעים.
|
|
|
|
|
החייזר שלנו (חדש)
רודף שמשות יום ראשון, 28/05/2006, שעה 9:25
דלת חדר החקירות נפתחה ודרכה נכנסו שלושה אנשים. הראשון מביניהם, איש נמוך ושמנמן התיישב על הכיסא בצידו הנגדי של השולחן, בזמן ששני האחרים שמרו על הדלת. האיש התרווח על
הכיסא, הוריד את מעילו השחור והשליך אותו על כיסא בפינת החדר.
''אז...'' האיש פתח את דבריו בקול חביב ומעט עצבני. ''...אתה החייזר שלנו, כמה נחמד מצדך שבאת לבקר''. הוא גיחך קלות והמשיך. ''שמי הוא רפאלו, שירות המודיעין הברזילאי, ולי יהיה התענוג לחקור אותך בזמן הקרוב''. הוא הרכין קלות את ראשו כקידה מגחכת.
''בכל אופן, הצבא הברזילאי מצא אותך עומד ליד הספינה המוזרה שלך שכנראה הביאה אותך לכדור הארץ הנחמד שלנו. אז אתה מוכן לספר לנו את סיפורך המרתק אני בטוח?''
רפאלו בחן אותו במבט חוקר, את אוזניו העגולות במיוחד, חסרות התנוך, את ראשו העגול הרבה יותר משל כל אדם ואת שערו הארוך והסבוך שהגיע עד כתפיו ושאותו היה צריך להזיז כל הזמן כדי שלא יפריע לו לראות. ידיו היו ארוכות בהרבה מן הרגיל ויציבתו, למרות שהייתה שפופה, הייתה גאה ובעלת חן מסוים. ידיו ורגליו החשופות היו מלאות בשערות שחורות כפחם אשר קרוב לוודאי כיסו גם את שאר חלקי גופו. שיניו, ברגעים הספורים שבו ראה אותן היו צהובות, אך נראו חזקות ובריאות למדי. רפאלו הגיע למסקנה שהחייזר מבוגר למדי, על פי קנה מידה אנושי לפחות בשנות השמונים המאוחרות שלו, אם לא יותר.
כאשר הוא החל לדבר קולו היה מחוספס והססני, אך יציב וברור. הוא דיבר פורטוגזית היטב ולשונו הייתה נקייה.
''שמי הוא מואיד, ואני נשלחתי לכדור הארץ כיוון שהגיע הזמן, שאתם, בני האדם, תדעו את הדבר החשוב כל כך, תדעו את האמת''. רפאלו נראה מופתע קלות מהפתיחה המוזרה אך לא עצר אותו. ''לפני כ 600,000 שנה בערך כאשר נולדו בני גזע חדש, גזע תבונתי אשר נועד לשלוט בעולם בעתיד, קרה אירוע. בזמן זה, החלה התקררות מהירה של מאדים, הפלנטה ממנה אני בא, וסכנת הכחדה איימה על התפתחות המין החדש.
לכן, הוחלט שאנשינו יעזבו את הכוכב ויעברו לכדור הארץ, ויעבירו כמה שיותר מהצמחייה ובעלי החיים איתם. כמו כן הוחלט שאיש אחד יושאר על הכוכב, מצוייד בחללית קטנה ויוקפא כדי ששנים רבות אחרי יוכל לבוא לכדור הארץ ולבשר את האמת, אשר כנראה תשכח עד אז, את האמת בקשר למוצאו של הגזע שלנו. האיש הזה הוא אני. אתם בטח תוהים כיצד יכולנו לבנות ספינות חלל כאשר היינו עדיין פרימיטיביים יחסית וחסרי יכולת באסטרופיזיקה. לא יכולנו, לא אנחנו בנינו את הספינה האדירה שהעבירה את כולנו לכדור הארץ, היו אלה אחרים.
הם בנו לנו את הספינה והטיסו אותנו, את בעלי החיים ואת הצמחייה לכדור הארץ. אז ידענו שהמסע קצר בצורה בלתי אפשרית וכך גם גודל הספינה, אך היום אני יודע עד כמה. הייתה זו ספינה בצורת חרוט, כאשר בכל אחת מפינות החרוט היה חרוט נוסף, קטן יותר. כיום אני יודע שקוטר הספינה היה ארבעים ושניים קילומטרים ואורכה היה גדול פי שלושה. כמו כן גיליתי שהמסע נמשך עשרים ושבע שעות, מה שמצביע על מהירותה העצומה של החללית.
כאשר הגענו לכדור הארץ ראינו שאנחנו הגענו באחת מארבע חלליות, זהות לשלנו, ובכל אחת מהחלליות האחרות היה גזע אחר.
בשנים הבאות שלושת הגזעים האחרים נעלמו, אנחנו לא יודעים לאן, אך החלליות שהביאו אותנו נשארו, אנחנו לא יודעים למה, אך הן נשארו. במשך השנים פשוט שקעו לתוך האדמה ונעלמו תחת שכבות של חול וסלע''.
''סלח לי שאני עוצר אותך, מואיד, אך איך בדיוק אתה יודע את כל זה, אם לכאורה היית קפוא במאדים בחצי מיליון שנה האחרונות?'' הנימה המזלזלת שבקולו לא נעלמה מעיניו של מואיד.
''סוכם שכל כמה זמן זקני העם יעבירו לי מידע באמצעות מכשיר קשר כלשהו שגם ניתן לנו על ידיהם. בכל אופן, אחרי שנים רבות הדברים החלו להישכח, התרבינו והתפשטנו ושכחנו את מורשתנו, שכחנו מהיכן באנו.
''ועכשיו, לפני זמן קצר, התעוררתי, ובאתי לכדור הארץ כדי למלא את תפקידי ולהזכיר לגזעי את מורשתו וההיסטוריה שלו''.
''אני מצטער להודיע לך חייזר נחמד, אך על כדור הארץ יש רק גזע אחד, והוא בני אנוש, ואנחנו לא באנו הנה בחללית ממאדים''.
''וכאן טעותך, חוקר נחמד''. הוא חיקה בלעג את סגנון דיבורו המליצי. ''דווקא כן מצאתי כאן את גזעי. אני כאן להזכיר לבני מיני את ההיסטוריה, וכך אחיי ואחיותיי, מקורכם הוא בכוכב הלכת האדום, בני האנוש, אחיי''.
|
|
|
|
|
עכביש (חדש)
Zem יום ראשון, 28/05/2006, שעה 23:53
''...להשגת היעדים הלאומיים הבאים: ראשית, אני מאמין שאומה זו צריכה להקדיש את עצמה להשגת היעד, לפני תום העשור, של הנחתת אדם על הירח והחזרתו - בשלום - לכדור הארץ. אף פרויקט חלל יחיד בתקופה זו...''
קולו של קנדי נשמע לו מלאכותי, נוקשה, כאילו היה הנשיא תלמיד תיכון שמנסה לחקות את נאומו-שלו. הוא מרים את השלט, מריץ את הקלטת השחוקה קדימה. שמונה שנים של היסטוריה חולפות כהרף-עין בקרביו של המכשיר, והמסך מתעורר שוב לחיים. קייפ קנדי. למול עינה האדישה של מצלמת הבקרה שעל כן השיגור, סטורן האדיר שואג בזעם, נאבק באחיזתה של אמא-אדמה. הדמות הנשית, קצרת השיער, עדיין ממתינה בסבלנות בפתח הדלת מאחוריו. הוא יכול לחוש בה. היא בוודאי מנקה את משקפיה מוכנית, מבלי להסיר ממנו את מבטה הנוקב. הוא אינו יודע אם הוא מתעלם ממנה בכוונה או לא. לוחץ שוב על כפתור.
''ידעת שהם לא לקחו איתם גלולות התאבדות?'' הוא שואל אל המסך הריק.
היא מדליקה את האור, ניגשת בצעד בוטח אל השולחן שבינו לבין הטלוויזיה. מתיישבת עליו. על הרשימות שלו, החוצפנית.
''כמה מהחבר'ה שם למעלה חושבים שאתה צופה בזה יותר מדי.''
''מנהל המבצעים אמר שאם תהיה תקלה, הם ינצלו את שעותיהם האחרונות לגלות מה היא, כדי שלא תקרה שוב בטיסות הבאות.''
''אם היית במקומם, היית לוקח איתך גלולה כזאת?''
כרגיל, היא תפסה אותו לא מוכן. איזו תשובה הם מצפים לשמוע? אך לא - הפעם זו רק הצביטה שנותנים לילד המופתע כדי שלא יחוש בזריקה.
''הלילה חלמת שוב על העכביש.''
פסיכולוגיה ארורה. ''כן,'' הוא עונה לאיטו. ''אבל הפעם היה בו משהו שונה. ראיתי תווי פנים... אנושיים. אני לא יודע איך להסביר את זה. ורגע לפני שהוא תקף אותי, אני זוכר שחשבתי, שהוא מזכיר לי...''
הוא מרגיש איך היא נדרכת. העכביש הזה נפל ברשת של עצמו. ''הוא הזכיר לי אותך.''
היא צוחקת מכל הלב, נוטלת את העוקץ מבדיחתו. ''אחת-אפס! ובכל זאת, החלום הזה מצביע על משהו-''
''לא פתור, אני יודע.''
''ובכן?''
''את יכולה למסור להם שאני בסדר גמור. שאני אהיה מוכן.''
''ויש משהו שאני לא יכולה למסור להם?''
הוא מחייך, ושותק.
''היסוסים? חרטות? אתה יכול לדבר איתי.''
''תודה שקפצת לבקר,'' הוא אומר ומפעיל שוב את הוידאו. ''אה, הנה עוד משהו שתרצי לחשוב עליו: האסטרונאוטים של אפולו תשע קראו לנחתת שלהם בשם 'עכביש'.''
''אני אבוא מחר בבוקר, לתת לך את החיסונים.''
בלילה הוא שוב חוזר לאוניברסיטה. המרצה הישיש השנוא, פניו מזכירות במעומעם את אלו של הנשיא קנדי, מעטר את הלוח באותיות האלפבית היווני. פיזיקה קוואנטית למתקדמים.
''וכך,'' חורק המרצה, ''תחת הנחות אלה, משוואת אי-הוודאות מתבטלת. נוסע בזמן יוכל לדעת, נניח, מה מצבו של החתול של שרדינגר בעודו בתיבה - סתירה, כמובן. כלומר: הוכחנו, על דרך השלילה, שמסע בזמן אינו אפשרי.''
''זה רק מראה מה אתה מבין, פוחלץ זקן שכמוך,'' הוא רוטן, תוהה בשולי תודעתו מדוע עליו ללמוד שוב חומר זה שאבד עליו הכלח, ובמיוחד עכשיו, כשהאסטרואיד כל-כך קרוב.
''נניח לנוסחאות לרגע,'' ממשיך הזקן ללא רחם. ''אתם יודעים מדוע עכבישים אינם נלכדים ברשתות של עצמם? ובכן, הם טווים את הרשתות משני סוגים של קורים. אחד דביק, ובו נלכדים החרקים. הסוג השני אינו דביק, ועליו הולך העכביש. המרחב-זמן בו אנו חיים הוא רשת של עכביש. ממדי המרחב הם הקורים שאינם דביקים: אנו יכולים לנוע בהם כרצוננו. אך ממד הזמן הוא דביק. אם תנסה לנוע בו, תיפול במלכודת. היזהר!''
אך הוא אינו מקשיב עוד. נמאס לו. הוא מרים את העיפרון במטרה לסמן איקס על הרשימות, אך משהו לא בסדר. משבצות הדפדפת בולטות מדי, מתבלטות, בורקות באיום. הן גדלות לנגד עיניו, מתפשטות אל מעבר לדף, ממלאות את המרחב. אלו הם קורי העכביש. העולם מסביב מיטשטש ונעלם: רק הוא נותר, והקורים, והעיפרון. הוא רוצה לעצור בעצמו, אך אינו יכול. משהו בו מושך, דוחף, מניע את היד. הוא נוגע בקורים ואז, כמו בסרט אימה: השקט, תקוות השווא - ופתאום תנועה כמעט בלתי מורגשת, הפחד המתעורר, והצל מאחוריו –
''...במוניטור שלנו, אבל אנחנו יכולים להבחין בפרטים רבים.''
''אוקיי. אתם יכולים לאמת את המיקום – את הפתיחה שצריך לתת למצלמה?''
''המתן. אוקיי. ניל, אנחנו יכולים לראות אותך כעת יורד בסולם.''
מבחוץ עולה קול מהומה. הוא מכבה את הוידאו, יוצא מהחדר. ארבעה אנשי אבטחה מרסנים טכנאי משתולל. הטכנאי מבחין בו.
''רוצח! אתה תהרוג את כולנו!''
''אדוני, תחזור בבקשה לחדר,'' צועק לו הקצין.
''מה קרה לו?''
''אתה לא יכול לשחק את אלוהים!'' ממשיך הטכנאי. ''מה שקרה – קרה!''
''תפסנו אותו מנסה לחבל במכונה.''
הוא אינו מסוגל לנתק את מבטו מהמחזה, לא מסוגל לשתוק. ''למען האנושות!'' הוא קורא.
''אתם לא תצליחו, רוצחים!'' זועק הטכנאי מעבר לעיקול המסדרון. ''אנחנו לא ניתן לכם למחוק חמישים שנות היסטוריה!''
הוא חוזר לחדר, רועד, צועד הלוך ושוב. מה זאת אומרת 'אנחנו'?
כעבור רגע היא נכנסת לחדר, בידה ערכה רפואית. פניה עוד מביעים תדהמה. ''שמעת מה קרה?''
''כן. אני לא מבין את זה. חשבתי שכל העובדים בפרויקט עברו סינון קפדני...''
''יש אנשים שמוכנים ללכת רחוק מאד בשביל מה שהם מאמינים בו. תרים את השרוול.''
''אבל - הם הרי יודעים את העובדות בדיוק כמונו, הם יודעים שאם לא נעשה כלום, בעוד שלוש שנים האסטרואיד-''
''אני יודעת. מצד שני, חייבים להבין שמה שאנחנו מציעים נראה להם עוד יותר גרוע. יכול להיות שאחרי המשימה, חלק מהם לא נולדו בכלל.''
ריח האלכוהול לחיטוי עולה באפו. ''גם אני ואת, אבל זה בדיוק העניין. האינטרס כאן הוא לא אישי.''
היא בוחרת מזרק ומרימה אותו, מתיזה מעט מתוכנו לחלל האוויר. ''לרוב האנשים קשה למחוק את האינטרס האישי. ומה איתך? עדיין משוכנע לגמרי בצדקת הדרך? תפסיק לזוז.''
הוא מחייך. ''איך אומרים, עכשיו כבר מאוחר מכדי לחזור אחורה... איי!''
''יכול להיות שתרגיש קצת סחרחורת בהמשך היום. זה שום דבר, תתעלם.''
''תודה.''
''יש עוד משהו שתרצה לדבר עליו?''
הוא מביט בשעון. ''אני צריך להיות בחדר המשימה עוד עשר דקות. אם אזכר במשהו, אתקשר אלייך.''
היא מניחה יד על כתפו. ''שמור על עצמך.''
בחדר המשימה מתרוצצים אנשים רבים. הפיסיקאי הראשי, ידידו עוד מתקופת הלימודים, מבחין בו עומד בפתח וממהר אליו. ''אני מתנצל על הבלגן,'' הוא אומר.
''מה קרה? חשבתי שהכל כבר מוכן.''
''היה מוכן, אבל אחרי התקרית עם הטכנאי ההוא הכריחו אותנו לפתוח את הכל מחדש. ביקשו ששלושה אנשים שונים יעברו על כל פריט, לוודא שלא התעסקו עם שום דבר.''
''הגיוני.''
השניים ניגשים לשולחן לבן, רחב ידיים, שניצב בסמוך לקיר. שני חיילים שהוצבו כדי לשמור עליו מסתכלים זה על זה, אך אינם אומרים דבר. הפיסיקאי שולף מכיסו פנקס ועט.
''אז בוא נעבור ביחד על הרשימה. ניתוח טכני מפורט של הליקויים בנחתת: עשרים עותקים מוקלדים במכונת כתיבה.''
הוא סופר בצייתנות. ''בסדר. הלאה.''
''רשימות כתובות וטלפונים: עיתונאים, בכירים בנאס''א. עשרים מעטפות עם בולים. אלפיים דולרים בשטרות מהתקופה. תעודות.''
''הלאה.''
''נשק יום הדין, לשימוש במקרה חירום בלבד.''
הוא בוחן בעיון את הדפוס הצפוף בדף שלפניו: כל הכותרות הראשיות של הניו-יורק טיימס, אלף תשע-מאות ששים ושבע, החל מיום הגעתו. ''הלאה.''
''בקבוק קוקה קולה מזכוכית. שני כריכים.''
''יש. כמה זמן הם כבר עומדים כאן?''
הפיזיקאי מגחך. ''גם הם מהתקופה. ולסיום, תיק מכוער אחד לסחוב את כל זה.''
הם אורזים ביחד בשתיקה. הפיסיקאי נושך את שפתו.
''זה לא פשוט,'' הוא פולט לבסוף. ''כשאומרים לבן אדם שכל מה שהוא עבד עליו כל החיים מיותר ועומד להימחק. מילא, אם מישהו היה בא אליי לפני עשרים שנה ואומר: 'עזוב את השטויות התיאורטיות האלה, תלמד הנדסה מעשית כדי שיום אחד תוכל להציל את האנושות'...''
''אבל במובן מסוים זה קרה,'' הוא עונה לו. ''כל המשימה הזאת לא הייתה אפשרית בלי התיאוריה המאוחדת, ואתה היית חלק מזה.''
''כן, אבל מה יקרה לתיאוריה עכשיו? מי יודע כמה זמן יידרש לנו כדי לגלות אותה מחדש?''
''בסופו של דבר זה יקרה. זה חייב לקרות.''
''אני מקווה שהמודלים של ההיסטוריונים נכונים. לא הייתי רוצה שנגיע שוב למצב הזה ובלי התיאוריה. אתה בטוח שאתה לא יכול לשנן איזו נוסחה אחת קטנה-''
''אתה יודע שזה אסור. שיחזרו להתמקד בחקר החלל. כל השאר לא חשוב.''
הפיסיקאי מהנהן באיטיות, מתחמק ממבטו. ''אז מה, עוד ארבע שעות...?''
''אני אתגעגע אליכם.''
''שטויות. בטח העתקנו במבחנים זה מזה גם בעתיד ההוא, ואתה- מה קרה? אתה בסדר?''
הוא נשען על השולחן, נושם עמוק. ''כן... זו סתם סחרחורת. מהחיסונים. זה צפוי. אני בסדר גמור, אל תדאג.''
הוא הלך והשאיר את הוידיאו מופעל. היא נכנסת לחדר ונעמדת מול המסך כמהופנטת. פניהם של ארמסטרונג ושל אלדרין מול המצלמה. השידור האחרון.
''...באנו לכאן, עשינו כל מה שיכולנו לעשות...''
היא ממצמצת, מוחה דמעה. האירוע התרחש שנים לפני שנולדה, אך הוא היה צרוב בזיכרונה, כמו בזיכרונו של העולם כולו. האירוע שחיסל את תוכניות החלל, האירוע שגרם לדור שלם של מדענים לפנות, מזועזעים, לתחומים התיאורטיים והבטוחים. היא נזכרת איך סיפרו לה הוריה לראשונה על מה שחוו באותו יום גורלי.
''אהבתנו שלוחה אליכם...''
''לאשתי...''
''עכשיו כשאתם יודעים מה הייתה התקלה-''
''אל תשאירו אותנו כאן לבד. בואו אחרינו.''
היא צופה ונאבקת ברגשותיה. כלפיהם, כלפיו. הם היו ידידים, והוא בטח בה ויצא לדרכו, לא מודע לארס המשתק שנמסך בדמו. היא נושמת עמוק, נאטמת: לא הייתה כל ברירה. היא הייתה היחידה שיכולה הייתה לעצור את המשימה, ואם יהיה צורך, היא תעשה זאת גם לבאים אחריו. זה היה העבר האמיתי, העבר שלה, והיא לא תיתן לאף אחד למחוק אותו.
''כאן בסיס שלווה, סוף שידור'' - והמסך מתכסה בשלג סטטי, צובע בלובן קלוש את החדר הריק.
|
|
|
|
|
ויהי ....... (חדש)
הומוס נרטיבוס יום רביעי, 31/05/2006, שעה 0:41
''בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יהוה צבאות אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו בשלושה ספרים בספר וסיפור וספר:
עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד: שלוש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות''
(ספר היצירה פרק א')
00:00:00:00:00:00:01- 00/00/00
הישות שהתגבשה מולי היתה צריכה להתחיל. אלה היו הכללים. היינו בסך הכל חמשה בסדנה. הרוב החליטו לא להגיע. כנראה חששו כמוני מפני הקושי להתמודד עם ביקורת נוקבת או מפחד קהל, תקראו לזה איך שאתם רוצים.
לסדנאות הקודמות גם אני לא הגעתי. לא הייתי מוכן, היצירה לא הייתה מושלמת. אבל מגיע הנצח שאי אפשר לדחותו יותר. אם רציתי לדעת סוף סוף מה אני שווה הייתי חייב להציג את היצירה שלי בפגישה הזו גם אם קיומי יועמד כאן למבחן, זה כבר קרה בעבר. הכללים היו ברורים לכולם, למשתתפים האחרים, שהיו בקיאים ומנוסים בסדנאות קודמות. וגם לי , כמי שטרח להפנים אותם היטב.
בוחרים יצירה (ידעתי שהפעם תיבחר היצירה שלי. כולם חיכו לרגע שאעז להכניס את קצה שדה האנרגיה שלי לסדנה). קוראים אותה, כל אחד לעצמו, ואז על פי תור ספונטני, מתגשם לו מבקר ומתחילים את סבב הביקורת על היצירה.
מותר להגיד הכל, כל עוד זה קשור ליצירה. לבסוף מתקבלת החלטה האם מתקבלת היצירה או נדחית. ההחלטה חייבת להיות כישות קולקטיבית, אחד שלם, ללא מתנגדים, כאילו עולם ומלואו מונח על המדוכה. חששותי היו מוצדקים, ארבעת עמיתי לסדנה היו מגדולי המבקרים וידועים בבוטות שלהם. אולי לכן נמנעו היוצרים האחרים מלהגיע.
העניין התחיל ללא הקדמות או שהיות. ישות קדמונית התממשה בתודעתי מקבלת את רשות הביקורת הראשונה מהשאר. בחנתי אותה בפרצי אנרגיה מעורבים. חשש, ציפייה ותקווה, השקעתי כל כך הרבה ואולי, אולי אני, החדש, חסר הניסיון אהיה הבא שיזכה .
חומר היולי היתמר והסתחרר מחוץ לגבולותי. לפעמים נגלה לפעמים נסתר, לעיתים כאן ולעיתים מעולם לא היה, עד שהתגבשו בתוכו מסרים, תובנות - ביקורת – ישות ראשונה והתחלת הביקורת.
מקלחת אנרגטית צורבת שטפה אותי, עירבלה את ישותי. היה זה במטח אחד , מדויק וכואב. כאשר אבדתי, אבדתי!
''~ בילבול תודעות אחד גדול. אין שום אחידות סיפורית או מבנית ביצירה. המון חלקים, ספרים, פרקים, משפטים. יותר מדי מלל. משנה דעתו כל הזמן ואינו יודע מה הוא באמת רוצה להגיד. מרוב שהוא מנסה להתחכם שכרו יוצא בהפסדו. אין כאן אמירה חדה וברורה. אין סיפור, אין משמעות וגם הסגנון הספרותי מתחלף כל הזמן.
מדווח על הארועים בפרוזה ואז פתאום בספר אחר הסגנון הופך ללירי. ההתעקשות על החזרות הרבות, לכל אורך היצירה, אמירת אותו הדבר במילים אחרות, נרדפות, מיותר ומייגע. אילולא היתה זו סדנה ראשונה למחבר הייתי זונח את היצירה.~''
דממה השתררה. אידאות התמירו צורתן בתוכי. היה לי כל כך הרבה מה להגיד , לענות, אבל הכללים הקשיחים אסרו זאת. עלי להמתין עד שייתם סבב המבקרים.
האין איננו והיש גם כן. אין דבר למעט חמשתנו המתחבטים זה בתודעתו של זה כתאומים סיאמים בטרם יופרדו לעולמים. ביקורת שניה הבזיקה בתוכי והרי משמעותה:
''& מה רוצה יצירה זו להביע ? החוקים מבולבלים. לרוב לא מובנים כלל. הכללים החברתיים מחפירים. תפיסת הטוב והרע מעוותת. המון דוגמאות, לדעתי רבות מדי, של מה לא לעשות. אם המטרה היא לכוון לידי עשיה, הרי המטרה מפוספסת לחלוטין. אני הבנתי רק את מה שאין לעשות. אין מספיק עדויות ודוגמאות ברורות של 'עשה'.
אני חייב לציין שעשרת הכללים, די בהתחלה, כתובים היטב ובצורה רהוטה. חבל ששאר היצירה אינו זוכה לאותה בהירות ניסוחית וסגנונית.
שלא כעמיתי, אני דווקא אוהב את עירוב הסגנונות. החזרה על ארועים חשובים באופן לירי מוסיפה מימד נוסף ורבדים מעניינים. למרות שלקראת הסוף הייתי משמיט את רוב הספרים הכתובים בסגנון זה, מותיר מתוכם שניים שלושה שהתבלטו באיכותם &''
אני חייב לחכות. חייב להתאפק, אם אני רוצה שהסברי ייקלטו ויישמעו.
עוּבר הזמן ברחם אמו מחכה רק להחליק לתעלת כל ההתחלות. מרגע מפץ הלידה לא יעצור ולא יעצר. עד להשלמת המעגל וחוזר חלילה.
יקומים, עולמות חפונים בתודעה, בהברה, בסיפור אחד טוב - ביקורת שלישית התגבשה פתאום כמתוך האין בוערת בתוכי באש התמיד, המתח בלתי נסבל.
''^ אבחר להתחיל דווקא בדברים הטובים. דמיון, יצירתיות, מקוריות, ממש טובים מאד. רצף הסיפורים, בחלקים מסויימים, ממש מרתק. הדמויות והגיבורים מתחלפים אבל המוטיב הסיפורי אינו דועך. יפה עשה המחבר בהראותו שמאותם כללי יסוד בסיסיים, החוזרים על עצמם שוב ושוב, הוא רקח שלל דמויות ועלילות מרתקות, המצליחות להמציא את עצמן מחדש שוב ושוב.
אני מסכים עם עמיתי כי קיימים חוסר אחדות מבנית וחוסר קוהרנטיות בחלקים גדולים, עד כי מתגלות לעיתים סתירות פנימיות וסתירות עובדתיות בין החלקים השונים.
לא הצלחתי להבין כלל את הרצף ''טרקי סיטי'' החוזר על עצמו בכמה מקומות לכל אורך היצירה. נראה כי הוא הוכנס בכוונה על ידי היוצר. אבל הסיבה, אם אורשה להתבטא באופן כל כך לא מופשט, חמקה ממני. אם אני לא ירדתי לסוף חוכמתו של היוצר, הרי שגם הישות הממוצעת תתקשה בכך.
ניסיון מעניין לדבר ולספר באופנים שונים, עד כי מתקבל הרושם כי היצירה חוברה על ידי יישויות רבות ובתקופות שונות. ניסיון זה מחייב שוני סגנוני ותצורות כתיבה ומסגרות סיפוריות שונות. אבל, לטעמי, עדיין חשים את בוסריותו וחוסר ניסיונו של היוצר. מאידך, ליצירה בוסרית שכזו היתה צריכה להיות את הרעננות והתמימות הראשונית שהולכת כאן לאיבוד מרוב תיקונים, שיכתובים ומחיקות. הקפיצות בעלילה לא מוסברות ואינן תואמות את הרצף הסיפורי. היוצר לעיתים מתעכב לפרטי פרטים על תקופה מסויימת בעלילה ובמקום אחר מרפרף על היסטוריה שלמה ללא היסוס. ושאלה אחת נוקבת בסוף – איפה הנרטיב ?^''
הטובה הביקורת, אם לוא או שמא לא הבנתי ?
קיפול המתקפל לתוך עצמו, שבלול הזמן עד האינסוף ואז יוצא וחובק את עצמו מבחוץ. פעימה מתמדת הבולעת את עצמה להקיא ופולטת את מהותה בהתפרצות אחת של אין. נוקבא דתהומא רבה עד בלי די - ביקורת אחרונה ודי...
''### הכינוס הפעם הנו חסר תוחלת ותועלת. השחתנו את משאבינו הבלתי נדלים ביצירה.... לא ניתן אפילו לקרוא לאוסף ההגיגים המרושל והמבזה שהובא בפנינו - יצירה. רק מפאת חובת הכללים אשלים את ביקורתי.
אוסף הגיגים רדופי גדלות וחסרי כל נימוס וסגנון של יוצר זוטר ולא חשוב. כל עניינו בהאדרת שמו ופיאורו עד בלי די. נמאס עד כדי בחילה ממספר האופנים והשיטות בהן נוקט המחבר לאזכור שמו. ברור לכל שהוא שרוי במצב של העלאת גירה נרקסיסטית ועוסק באובססיביות בהאדרת עצמו.
הנקודה החיובית היחידה שביכולתי לציין, היא האוסף הבלתי נדלה של שמות ותארים בהם מכנה המחבר את עצמו לכל אורך היצירה. מהמשפט הראשון, בו מציג המחבר את עצמו ללא כחל ושרק, ובהמשך לכל אורך היצירה הארוכה מדי והמיגעת עד כלות, הוא אינו מפסיק להלל , לקלס , ולשבח את פועלו. השפה פשוטה עד כדי זלזול בקוראים. חוסר השימוש במטאפורות ואמצעים סיפוריים מקובלים אחרים, יכלו להחשב כאומץ לב סיפרותי בקונטקסט ובטקסט אחר. כאן הם פשוט מוציאים כל לחלוחית אפשרית ומותירים אותנו עם יצירה יבשה, מבישה ומיותרת לחלוטין. ###''
זהו, עכשיו אני יכול להגיב. למרות הביקורות הנוקבות שאיימו על שלמותי, אני חייב לנצל את ההזדמנות. הכל חייב להתנהל לפי הכללים. יש לי כל כך הרבה מידע למסור ועל מה להגן, וכה מעט אמצעים.
במקום לנסות ולהגן על כל היצירה, ולהגיב לכל הביקורת, אתיחס רק לפסוק אחד, הראשון. השקעתי בו את כל מאודי.
''אני מבקש להודות לעמיתי על התובנות והנסיון הרב שהובאו מתוך ביקורתם רבת ההוד הנצחי. כפי שיודעים אתם כל מאודי הושקע ביצירה זו ונכון שרוחי שורה עליה ומפעמת בתוכה ברבדים שונים ובכל מיני דקויות של קיום ובריאה.
יקשה להצדיק את היצירה כולה, ביחוד אם נרצה לעמוד בכללים. לכן אצדיק רק פסוק אחד מתוכה. הפסוק הראשון, בו מתחילה היצירה, הוא גם החשוב ביותר . היצירה כולה מגולמת בפסוק זה. יכולתי להתחיל בכל פסוק שהוא ובכל צירוף שהיה עולה בדעתי, אך בחרתי דווקא בזה. הפסוק הראשון והמילה הראשונה בו הנם למעשה הכל.
המילה הראשונה מורכבת משש אותיות. האות הראשונה דגושה ולכן יש בתוך המילה הראשונה גם את המספר שש וגם את המספר שבע. שני המספרים האלה הנם תמצית כל הנרטיב.
אם נחלק את המילה הראשונה לשתיים. נקבל שתי מילים אשר אומרות את אותה המשמעות. של המילה, של הפסוק, את סיפור הפרק עצמו ולמעשה היצירה כולה.
המספר שש מייצג גם את ששת פאותיה של קוביה המהווה צורה הנדסית מושלמת. בדיוק כמו המילה הראשונה שהנה מושלמת. השלמות המתמטית הגלומה בה הנה השלמות של המספר – 6. מחלקי המספר שש הם 1, 2 ו- 3 שסכומם אף הוא שש. שש הוא מספר קסום, מספר מושלם השווה לסכום מחלקיו.
1+2+3=6
עכשיו בואו נזכר בסיפור המסופר בפרק הראשון. הסיפור המסביר איך הכל התחיל. גם הוא מדבר על שש ושבע. כמה מילים יש בפסוק הראשון?
– שבע.
שוב חזרה על המסר. כמו כן בפסוק הראשון ישנן עשרים ושמונה אותיות. המספר עשרים ושמונה הנו המספר המושלם השני.
הוא מתחלק ב- 1, 2, 4, 7, ו-14 , סכומם גם הוא נותן לנו עשרים ושמונה.
אם כך, המילה הראשונה והפסוק הראשון מכילים ישויות מתמטיות נצחיות של אברים מושלמים, בדיוק כמו היצירה עצמה. הייתי יכול להמשיך ולהראות לכם איך החוקיות המתמטית ממשיכה ומתפתחת לרבדים נוספים. אבל על פי הכללים הסתיימה ארכת ההסברים.
ההתיעצות נערכה בהבזק מיידי. דעות התמזגו במהירות האור.
עשר ספירות,
עשרים ושתים האותיות,
שלושים ושתים נתיבות,
המפתח שניתן בפסוק הראשון היה המפתח שהוביל להבנה, הזדהות, גיבוש, הכרה ולמפץ גדול.
בּ ר א ש י ת
ברא אלהים את השמים ואת הארץ.
והארץ היתה תהו ובהו, וחושך על-פני תהום;
ורוח אלהים מרחפת על-פני המים.
00:00:00:00:00:00:01 00/00/00
כמובן שמהגירסא הסופית הורדתי את טרקי סיטי. אם עמיתי לא הבינו את הבדיחה, יצירי כפיי בודאי שלא יבינו. אולי כן, יום אחד.
מי יודע ?
|
|
|
|
|
היה יכול להיות (חדש)
רגע יום חמישי, 01/06/2006, שעה 10:09
זמנאים, אפילו יותר מאנשים אחרים, שונאים לעשות ספקולציות על מה שהיה יכול להיות. היא הביטה במסך הריק. ידעה שממילא, את המכתב הזה לא תוכל לשלוח. בכל זאת, חשבה למי תוכל לכתוב אם לא לעינת. אפילו יונתן לא מסוגל להבין אותה כמו שעינת מסוגלת. לכן היא כתבה:
מיכל,
אולי עדיף שלא תקראי את המכתב הזה. זה לא יתן לך כלום, חוץ מתחושת ההחמצה, כמו כשמשימה נכשלת שוב ושוב ואת מבינה שאת האסון הזה כבר לא ניתן למנוע. אבל אם לא תקראי, ממשהו יקר לך מאוד לא יישאר דבר.
את עינת פגשת ביום הולדת של יונתן. החברה החדשה של נדב. מייד כשנכנסו לחדר מצאה חן בעינייך. בהתחלה נפגשתן רק אצל ההורים של נדב ויונתן. התחלתן באמת להכיר זו את זו בתקופת המונדיאל, כשהגברים למשפחת גולן נדבקו לטלוויזיה. ''קבוצת תמיכה לאלמנות כדורגל'' היא קראה למפגשים שלכן. יונתן התלונן שמונדיאל זה רק פעם בארבע שנים, ולעומת זאת הוא ונדב הם ''אלמני חברות הכי טובות''.
חשבת שהמושג הזה מתאים רק לילדות מתחת לגיל 12, אבל בעצם הוא צדק.
יכולתן לדבר על הכל. יכולת לספר לה על יונתן וידעת שזה לא יעבור לנדב. היא הצליחה להבין את הקשיים שלך, לפרום בעדינות קשרים קשים של כאב. הכירה את הגבולות שלך יותר טוב אפילו ממך, תמיד ידעה ליעץ לך, מה את יכולה ומה לא ומה עלול להיות המחיר. תמיד ידעה להאיר את ההתלבטויות שלך מזווית אחרת. היא תמכה בך כשהתלבטת אם להצטרף לזמנאים. סמכת עליה, על הכוחות שלה, בגלל שנראה היה שהיא מצליחה להתגבר על כל המכשולים, מתמידה בלימודים לתואר, בשתי העבודות שלה. הערצת את הגישה האסרטיבית שלה, איך שהצליחה להשיג מה שרצתה, להסתדר בחיים, שונה כל כך ממך.
איך היא הייתה פתוחה לאהבה למרות כל מה שעבר עליה. עקבת אחרי הקשר שלה ושל נדב, איך הוא צמח והתחזק. כמה שמחת בשבילו אחרי כל הזמן הזה שהוא היה לבד. גם בשבילה, אחרי ששמעת את כל הסיפור.
הייתה ביניכן נינוחות כזו, הבנה בלי מילים. בדיחות פרטיות, שפה פרטית משלכן. יונתן אמר לך פעם, שהוא מקנא בכן קצת, כי נדמה לו שאתן יותר קרובות אחת לשנייה מאשר הוא ונדב.
היו כל הדברים הקטנים – להחליף ביניכן בגדים, קניות ביחד, להתפנק עם ארוחת בוקר בבית קפה ביום פנוי.
נכון, עם הרבה מהחברות שלך את יכולה לעשות חלק מהדברים האלה. ההבדל הוא, שאיתה יכולת לעשות את כולם. זה אולי ישמע לך קיטשי ואולי לא תביני, אבל היא הייתה חברה גם של עצב וגם של שמחה. יכולת לצחוק איתה ויכולת לבכות אתה, או, וגם זה קרה לא מעט, שניהם ביחד.
היא הייתה אמורה להיות גיסתך וכבר תכננתן, חצי בצחוק, שהם יעברו לגור לידכם, איך תעשו בייביסיטר אחת לילדים של השנייה, איך תגדלו כנופיה של בני דודים שאף אחד לא יעז להציק להם בבית הספר.
אם קראת את כל הדברים האלה, את בטח לא מבינה איך ידעת מראש שהמשימה הבאה עלולה לגרום לכך שלא תפגשו.
החבר שהיה לה לפני נדב נהרג בתאונה שאתם עומדים למנוע. אם תצליחו.
אם תצליחו, לא יהיו לה הקמטים הקטנים מסביב לעיניים, לפחות לא מגיל צעיר כל כך. לא יופיעו דמעות פתאום, שמשהו מזכיר לה אותו, או את התאונה. היא תהיה בודאי, אותו אדם נפלא, אבל בלי המרירות של מי שלמדה בגיל צעיר מדי, ששום דבר אינו נצחי, שמוות הוא לא דבר שקורה רק לאנשים אחרים. לא יהיו הלילות ללא שינה שסיפרה לך עליהם, לא הקיר שהופיע בינה לבין ההורים שלו והיא לא הצליחה לשבור, לא האכזבה שלה מעצמה על כך שהפסיקה לנסות. היא לא תהיה מודאגת כל כך כל הזמן. לא תתכווץ ברגע השקט שבין הצפצוף של החדשות לקול של הקריין.
היא תעשה מה שלא היו לה כוחות לעשות – היא וודאי תצליח לעשות בגרות מלאה עוד בתיכון. תצא לטיול השנתי של י''ב. אולי גם חו''ל לפני הצבא. ואחרי הצבא טיול, יחד איתו. אולי חתונה.
היא לא תפגוש את נדב ולא תגיע ליום ההולדת של יונתן ולא תפגשו ולא תהיו חברות.
או שאולי תפגשו בכל זאת. אולי הם ייפרדו בדרך קונבנציונאלית יותר, והיא כן תפגוש את נדב. אולי תפגשו בדרך אחרת.
רצית פעם לשאול אותה, ולא שאלת, אם הייתה לה הבחירה, האם היה עדיף לה שלא הייתה פוגשת אותו, לא אוהבת אותו ולא מאבדת אותו.
מקווה שאת מאושרת, גם כעת,
את בעצמך
''מיכל, עוד 20 דקות תדרוך לפני יציאה.'' היא הרימה את העיניים מהמסך והנהנה. יובל הסתכל על ההבעה שלה, נראה שעמד להגיד משהו, אבל יצא.
שמרה את המכתב. הכל ישתנה כשתחזור. גם הזיכרונות. רק במרחב של הארכיון ישמרו הנתונים של כל מה שהיה קורה אם. כך יכולים הזמנאים לדעת, איזו חשיבות הייתה, לדוגמא, לצמיג שחוק של משאית שהם דאגו להחליף, אי אז בשנות ה-90. כך תדע, אם יצליחו בפעולה הבאה, שבזכותם ניצלו חיים של 8 חיילים. כך תדע, אם לא יצליחו, כמה פעמים ניסו, ומה היו ההשפעות. כך הם יודעים על כל הפעמים שניסו להציל את רבין, ואיך הדבר היחיד שהשתנה הן תיאוריות הקונספירציה, שנעשו מוזרות יותר אחרי כל ניסיון. עכשיו, אחרי שכתבה, החליטה סופית. היא לא תשאיר פרטים מזהים על עינת ולא תנסה ליצור איתה קשר אם יתברר שלא נפגשו, כמו שעושים לפעמים כשמגלים ברישום העובדים זמנאי שאף אחד לא זוכר ולא מכיר. כי זה לא יהיה אותו הדבר. כי זמנאים, אפילו יותר מאנשים אחרים, שונאים לעשות ספקולציות על מה שהיה יכול להיות.
לפני שיצאה מהארכיון, החליפה מבט מריר עם הכתובת מעל הדלת – ''הכל חולף''.
|
|
|
|
|
ארנמיקה (חדש)
עז בעירה יום חמישי, 01/06/2006, שעה 10:14
''גבירותיי ורבותי, מדבר הקברניט שלכם. טיסה 4323 ....''
בשבוע האחרון הוא דמיין בראשו את הרגע הזה אין סוף פעמים. הוא ראה איך הוא יושב לידה במושב השמאלי, ליד המעבר, מביט מידי פעם בעיניה הכחולות המפוחדות. הוא פנטז לעצמו את הרגע הזה. איך הוא מוביל אותה למערה שלו העשויה אלומיניום תעופתי, איך היא מביטה דרך החלונות הקטנים על הכנפיים המוזרות שתלויות על פסל הציפור הענק, איך היא מתפעלת לראות את הציפור הענקית הזאת שהיא יושבת בה נגררת מכבדות לאורך המסלול האפור. איך היא תגיב כשהיא תבין שהיא טסה במהירות דמיונית מעל לראשי ההרים המושלגים?
הוא חייך לעצמו בסיפוק. האם היא תזיל דמעה?
הוא ייקח אותה לבית המשפחה שלו באמירים. גם שם, היא תמשיך להסתכל בו בעיניים מעריצות עד שהוא יוביל אותה לאט לאט לתוך המאה ה21. היא תהייה תלויה בו בהתחלה כמו תינוקת, אבל מה שבטוח, כמו ילדה קטנה, היא תהייה מאה אחוז שלו.
הזיכרון של המאה ה21 כאב לו. פעם אחרונה שהוא ראה אותה שם זה לא כל כך הלך. בעצם הוא עצמו הרגיש מאז מבולבל. הוא לא היה טוב בלהבין את הלב, הוא לא הבין עד הסוף מה בדיוק השתבש ביניהם. במקום שהוא עמד כרגע כבר לא היה ברור לו אם זאת הייתה היא או רק מישהי שדומה לה כשתי טיפות מים.
הוא הכיר את ארנמיקה כשיצא לחילופי סטודנטים בטרונטהיים, נורווגיה. היא הייתה כל מה שבחור ישראלי חולם עליו במשך השרות בשטחים. בלונדינית, ירכיים מוצקות, בטן קצת מלאה יותר ממה שרואים במגזינים, עיניים כחולות ונוצצות, אופי פתוח וחיוך כובש. הוא נמשך אליה כמו פרפר אל הזוהר הצפוני. עד כמה שהוא הבין באותה תקופה, גם היא נמשכה אליו. ריקוד החיזור האיטי שלהם התקדם לאט כמצופה משני סטודנטים לפיזיקה תיאורטית. חיוך מבויש בקפטריה. שיחות קצרות בדרך למעבדה. ארוחת צהרים על הדשא ביום שמש מיקרי, ולבסוף, אחרי היסוסים רבים, הזמנה מצידו ללכת יחד לחגיגות אמצע הקיץ בסוף השבוע. היא בהיסוס, אמרה לו לבסוף שהיא נוסעת לשם, אבל עם מישהו אחר.
בסוף השבוע הארוך הוא חזר למעבדה להוציא את תסכוליו על מונה הפוזיטרונים.
''היא לא מבינה אותי'' הוא בכה בלב שבור, בעצם אף אחד לא הבין אותו, כך נדמה לו, בעיקר לא צמד המנחים שלו במכון וויצמן.
''כל ילד יודע שאינשטיין קיבע את המונחים 'מסה', 'אנרגיה', ו 'זמן' בתוך נוסחה אחת. ולכן שום אנרגיה לא יכולה להיעלם ושום חומר לא יכול לנוע מהר יותר ממהירות האור.''
''אבל מצד שני'' הוא המשיך בפעם האלף את הרצאתו המדומה ''חישוב כל כמות החומר שיש בעולם פלוס חישוב המרחב שהחומר הזה תופס ביקום מחייב לראות שיש הרבה מאוד חומר שעבר מרחק הרבה יותר גדול ממהירות האור מאז ימי המפץ הגדול''
הוא קפץ לעבר השולחן הנטוש של המרצה. ''אני יודע איך אתם מסבירים את זה. אתם מדברים על 'סינגולריות', זמן קצר, מיליארדית של מיליארדית שנייה, שבה חוקי הפיזיקה 'לא תפסו'. תקשיבו אלי, אני אומר לכם ''בול שייט''. יש הסבר אחר. וכמו תמיד ההסבר הנכון הוא הרבה יותר פשוט.''
הוא פנה לעבר הלוח, עשה כאילו הוא מוחק אותו והמשיך לדבר לעבר המעבדה הריקה.
''הזמן הוא לא ליניארי. הוא לא הליכה על קו ישר שנימתח מיום בריאת העולם ועד היום. מה שאתם חווים כזמן ליניארי זה רק היטל למימד אחד של הזמן האמיתי. זו פשוט אשליה אופטית, חוסר תפיסה בגלל מגבלות המוח האנושי. לחשוב על זמן כציר יחיד זה כמו להסתכל על צל של עץ ולהגיד 'תראו כל העצים בעולם שטוחים' . הזמן הליניארי הוא בסך הכול הצל של הזמן המורכב.''
הוא עצר לרגע. ''הזמן הפיזיקאלי הוא בין חמישה ממדים. זה כמו כדור שתופח ומתרחב לכל הכיוונים אך באותה העת מעטפת הכדור מתפשטת ומתקפלת חזרה לתוך הפנים של הכדור.''
''אז למעשה אתה אומר שאפשר לחזור אחורה בזמן הליניארי אם מתקדמים במימדים האורטוגונלים האחרים של הזמן?'' הוא זכר אותה שואלת בהערצה.
''כן'' הוא צעק לעבר האולם הריק. ''כמו שמטוס יכול להשיג מכונית שנוסעת לאורך כביש ישר. מה שאתם תראו זה רק את ההיטל של הזמן שכאילו זז לאחור. זה כמו שמי שמתבונן בצל של מחוגי שעון המתקדמים במעגלים יראה רק קו בודד הנע קדימה ואחורה''.
הוא התיישב לרגע על אחד הספסלים הריקים. הוא זכר איך היא שאלה אותו: ''אז מה עם פרדוקס הסבא? אם אני יוצאת למסע בזמן והורגת את סבא שלי האם אני אהיה כאן בכלל כדי לצאת למסע הזה?''
היא לא הבינה את התשובה, ''Come on , זה כמו כל המערכות מרובות הפרמטרים שחקרת בתואר הראשון. המערכות האלו תמיד מתייצבות על מינימום מקומי. גם אם תשני דרסטית את הערך של חלק מהמשתנים המערכת תזרום לאותה נקודה בדיוק. זה כאילו שזרקת סלע לתוך אפיק של נהר. הנהר תמיד יעקוף את הסלע וימצא את דרכו אל הים. אם תחסלי את סבא שלך אולי שנכם לא תהיו קיימים אבל זה לא ישנה ליקום להשתנות במעט כדי להגיע בדיוק לאותו מקום''
המנחים בוויצמן לא הבינו אותו. הם אף פעם לא חשבו שיהיה לו האומץ לשחק עם תותח הפוזיטרונים. אלא שהפעם היה לו סוף שבוע ארוך במעבדה לפיזיקה מולקולארית הכי טובה בעולם.
*****
הוא רכב לצידה לאורך העמק. קרחון גדול סגר את האופק מצפון. הוא מצא אותה הרבה יותר מהר ממה שהוא חשב. השיער של ארמניקה, השיער הגולש , הגוף הגמיש שלה, המבט. היא הייתה יפה כמו אתמול כשהיא חייכה אליו בקמפוס. הוא הבחין איך הירכיים המוצקות שלה עוזרות לה להחזיק את עצמה על הסוס הפראי. זה הדליק אותו. הוא ידע שהם בסוף תקופת הקרח הראשונה. הוא לא תאר לעצמו כמה השבט חי ברווחה ובהרמוניה. הוא הכיר הרי ציידים מלקטים מערוץ המדע בטלוויזיה. הוא ראה אותם שורדים בקושי את החום בקלהרי. הוא אף פעם לא העלה על דעתו כמה אוכל ופנאי יש לשבט ניאוליטי שחי בערבות פוריות או במישורי החוף.
הוא הרגיש שהוא מתאהב בבלונדינית החזקה שלו בדיוק כמו לפני יומיים. ''יומיים?'' הוא חשב לעצמו, האם עברתי בעצם 20,000 שנה.
התופים רעמו משעות אחר הצהרים. שעות ארוכות כל השבט ישב ללא נוע והקשיב להלמות הקצב. הם ישבו כולם במעגל, נותנים להלמות התוף להיספג בתוך גופם ולהטעין אותו באנרגיה מקודשת. ואז, ברגע אחד, כשזרח הכוכב במקום שבו הייתה אמורה לשקוע השמש, הם קמו כולם ונתנו לכל האנרגיה שהצטברה בגופם להתפרץ בטרנס סוער. הוא הביט בעצמו משתאה כיצד הוא מתנועע כמעט ללא שליטה. איך ידיו ורגליו עולות כלפי מעלה ופוגשות את האדמה במקומות לא צפויים של אושר בלי כאב. הוא ראה מסביבו רק אנשים יפים שרוקדים את שיא הקיץ, שחוגגים את היום שבו השמש מסרבת לישון. כשהיא נפלה על הקרקע באפיסת כוחות הוא ניגש אליה. הוא הביט בגופה הלוהט. ביד מהססת הוא הסיט קצוות שיער שובב שכיסתה את עיניה. הוא נשם את ריחה קרוב כל כך, ואז בהיסוס קל הוא חיבר את שניהם אל קצה צינור הפוזיטרונים הנייד והחל לכוון את הכפתורים.
''הלכת דרך ארוכה, עד שהגעת אלינו'' אמר הצ'יף והתבונן בו משחק עם המתקן המוזר. ''ענית על שאלות רבות שרוב בני האדם אפילו אינם שואלים. אתה בהחלט איש משונה אבל חכם ונבון. דבר אחד בכל זאת לא הבנת. ארמניקה באה והולכת, לפעמים איננו רואים אותה ירחים רבים. היא הייתה התקווה שלנו ותהיה אם קדמונית או פרח באופק שלא חצינו. אולם דבר אחד אפילו ארמניקה לא יכולה לעשות היא לא יכולה להיות בעת ובאותה אחת פעמיים באותו הזמן.''
הציף נשף נשיפה ארוכה ממקטרת ארוכה. הוא הרגיש ריח חריף של צמחי בר ואיך מיד אחר כך חושיו מתערפלים. הוא שכב על האדמה רגע ארוך מאוד, הוא לעולם לא הרגיש כמה זמן בדיוק.
**********
''גבירותיי ורבותי, מדבר הקברניט שלכם. טיסה 4323 ....'' . הוא שמע קול צלול וברור מדבר אליו מתוך ראשו, מבין האוזניים. הוא שלח מבט החוצה דרך החלון הקטן. קירות הטרמינל הבריקו באור אחרון. הוא הביט למטה. כדור הארץ נראה תלוי מתחתיו מוקף בעננים אדומים, שונה במשהו ממה שהוא זכר מבית הספר. זרוע ארוכה של תחנת החלל הבין-לאומית נמתחה לעבר האופק השחור. אחרי כמה דקות ארוכות החלו קירות הטרמינל להתרחק לאט. הוא הביט בעיניים הכחולות של ארמניקה שישבה לצידו. היא הסתכלה עליו במבט בוחן, ארוך קצת יותר משניה. הוא שם לב שלראשונה זה עשר שנים עיניו דומעות. רגע לפני שהוא ניתק ממנה את מבטו הוא שם לב. היא מחייכת לעצמה בסיפוק.
|
|
|
|
|
ניסוי קוסמי (חדש)
רמי בן חיים יום חמישי, 01/06/2006, שעה 12:00
ניסוי קוסמי / רמי בן חיים
שלושת האסטרונאוטים האמריקנים היו שרויים בייאוש מוחלט. טיסת מחקר שגרתית בחלל הפכה לטרגדיה.
שלושה חודשים קודם לכן נשלחו מקייפ קנדי למשימה שנחשבה כמעט יומיומית - חקר כתמי השמש. חודשיים אחרי תחילת המסע, בהיותם אי שם בחלל, בין כוכב חמה לנוגה, קרתה התקלה.
מנוע החללית היה צריך לפעול במשך דקות אחדות בלבד, במרוצת המסע הארוך. הוא זה שהיה האחראי להסטתה, ברגע המתאים, למסלול הנכון. תפקידו היה לכוונה למסלול אליפטי מסביב לשמש, במקום מסלול ההתנגשות הנוכחי. זאת ותו לא. כמעט כל חלקי המסע האחרים נעשו בלעדיו, בעזרת חישובים מסובכים של כוחות המשיכה של גרמי השמים השונים, שהאיצו והטיסו את החללית הקטנה, הלאה והלאה, בהתמדה, מכדור הארץ עד לשמש.
למרות תפקידו הקטן לכאורה, אותן דקות מעטות של הפעלת המנוע, היו גם הקריטיות במסע כולו. ואותו מנוע חשוב כל כך, סירב כעת לפעול. שניות אחרי שהחל במשימתו, הוא נדם לפתע. כל ניסיונותיו של ריצ'רדס, המכונאי, לתקנו, עלו בתוהו. מסלולם הקודם, מסלול התנגשות בשמש, עתיד היה להמשך כעת, בכוח האינרציה, עד הסוף המר.
ריצ'רדס מחה זיעה דמיונית ממצחו. בזעם הנובע מייאוש, הוא המשיך לחטט בקרביו של המנוע. הוא ידע, כי החום בחלקה החיצוני של החללית, מגיע כבר כעת, למאה מעלות צלזיוס ומעלה. הוא גם תיאר לעצמו עד איזו מידה יגיע החום באותם חלקי חללית חיצוניים, בעוד זמן קצר. בשלב זה, מגיני החום של החללית פעלו עדיין ביעילות. הטמפרטורה בתוכה הייתה עדיין ממוזגת ונעימה. המחשבה והידיעה על העומד להתרחש ולא המציאות הממשית כרגע, הן שגרמו לו לתחושה שכולו מזיע.
החללית תמשיך ותיסחף באיטיות לכיוון השמש. המנוע האדיר, שצריך לכוונה, ימשיך להישאר דומם. קצת אחרי המעבר במסלולו של כוכב חמה, יפסיקו מגיני החללית לפעול. החלקיקים העדינים יותר שבתוכה יתמוססו. רק שבריר שניה אחר כך יימשך התהליך הבא, עד שייגמר. החללית כולה תימס. היא לא תחזיק מעמד ללא מגיניה.
לבני האדם שבתוכה, לא תינתן אפילו נחמה פעוטה אחת. הם לא יוכלו להיחשב לבני האדם הראשונים על החמה, משום שגופותיהם לא יגיעו עד אליה. אפילו הפרודות והאטומים המרכיבים את גופם לא ינחתו שם. הכל יימס ויתפזר ברחבי החלל, ב''רוח השמש''.
ריצ'רדס מחה שוב את מצחו וחזר לטפל במנוע. זבוב טורדני הצליח להתגנב לחללית, אולי יחד עם הצמחים שיצרו את חמצן הנשימה. הזבוב התיישב בדיוק על לחיו. ריצ'רדס הושיט יד לגרש את הזבוב, הזבוב החל בתעופת בריחה, ואז קפא לפתע הכל.
*
אלגוד 13 היה נרגש כהוגן. הוא מצא עצמו נתון בדילמה רצינית. תפקידו, כגנן רשמי במשרה מלאה, ב''גני הניסוי העולמי'', היה ברור. היה עליו לשמור ככל שרק ניתן הדבר, על חיי היצורים הנתונים לפיקוחו, ובין השאר זה כלל גם שמירה על חייהם של בני האדם.
מצד שני, הוא לא יכול היה לאפשר לשלושת בני האדם יוצרי הדילמה, לגלות את הסוד, את העובדה שהם נוצרו כחלק מניסוי קוסמי קטן, אחד מתוך שרשרת ארוכה של ניסויים דומים.
ברוב ייאושו, הוא לחץ על הכפתור האדום.
אין זה מקובל כמובן. ההוראות מדגישות, כי יש להעדיף כמעט כל דבר על פני לחיצה על הכפתור הזה. אבל לאלגוד 13 לא הייתה כל השראה באותו רגע. הוא פשוט לא ידע כיצד לפתור את הבעיה והעדיף להתייעץ בממונים עליו. הוא היה ביורוקרט מושלם. הוא העביר את נטל האחריות הלאה.
פעולתו הבאה הייתה, כמובן, ריצה בהולה למשרדו של הממונה על ה''גנים'', מנהלו הישיר, להתייעצות.
הזמן עמד מלכת כתוצאה מהלחיצה על הכפתור האדום. זה קרה אומנם בחלק קטן בלבד של ה''גנים''. איש הרי לא היה מפקיד בידי אלגוד 13 את השליטה על חלקים חשובים של היקום. ובכל זאת, הוא לחץ על הכפתור, והזמן באותו חלק של ה''גנים'', הנתון לפיקוחו, עמד מלכת.
בני האדם שוכני כדור הארץ, כמו גם כל שאר היצורים בכל חלקי מערכת השמש, לא חשו בכך. כל היקום הרלוונטי שלהם, עמד פתאום, הפסיק להתקדם. אם תימשך הפסקה זו מליון שנה שלהם, או רק שניה אחת, בהיגמרה, חייהם יימשכו כאילו לא הייתה ולא נבראה. אם כמובן, ה''גנן'' לא יקבל הוראות אחרות.
אלגוד 13 נקש בזהירות על דלת משרדו של האחראי על ה''גנים'', המנהל בפיקוחו הוא עבד. הוא שמע את ה''אתה יכול להיכנס'' הזעוף, מבפנים, ונכנס.
בן אדם שהיה נקלע למקום, לא יכול היה להבחין בשום פנים ואופן ב''דלת'', ''משרד'', או כל עצם מסוג מוכר אחר. לעניין זה, הוא גם לא יכול היה לשמוע את ה''אתה יכול להיכנס'', להבחין בזעף על פני האחראי על ה''גנים'', או להבחין בכלל בפנים של האחראי. הוא לא היה יודע לזהות אפילו שישנם כאן חיים כלשהם.
ובכל זאת, היו כאן חיים, חיים מפותחים ביותר, והם שהשגיחו על ה''גנים'', וכל גורלו של המין האנושי היה תלוי בהם.
והיה עוד משהו. לשני ה''גננים'' וליציריהם - בני האדם, היה משהו משותף, הגיון, מחשבה. אם ימשיך האדם להתקיים עוד מליוני שנים, מיליארדים אולי, הוא יגיע לדרגת התפתחותם של ה''גננים''. הדמיון, או המכנה המשותף, היה אולי קל ביותר, אך הוא היה קיים. והוא יכול היה לגדול בתנאים המתאימים. בפוטנציה, היה האדם יכול להיות גם הוא, אי פעם בעתיד, בדרגתם של ה''גננים''.
מקרה חד פעמי ממוזל, גרם אי שם בעבר, לפני כמה וכמה יקומים, כשמהירות האור עוד היתה גבוהה פי כמה וכמה, להיווצרותו של גזע חושב. וה''גננים'', אותו גזע יחיד במינו ביקום, אותו גזע בר מזל, היו נחושים בדעתם, שלהבא, המזל לא יצטרך לשחק. הם ידאגו לכך. התפתחותם של גזעים חושבים בעתיד, שוב לא תהיה תוצאה של מקרה. קשה להניח, שהמזל ישחק ליקום שוב. קשה להניח שעוד גזע חדש ייווצר, אם הם יושמדו.
ולכן, מהרגע בו עמדו על דעתם, מהשניה בה נוכחו לדעת עד כמה הם בודדים ביקום, מאותו זמן ואילך, הייתה שאיפתם אחת. הם זרעו חיים בכל רחבי היקום. חיים, שיתפתחו ויתקדמו אולי, עד לדרגתם שלהם. אם הנסיבות יהיו נכונות והזמן יספיק. הגזע החושב היחיד, עליו הם נימנו, נולד במקרה ביקום אינסופי. הם לא יניחו לו להעלם מיקום זה כאפיזודה חולפת. הם ישאירו אחריהם, אפילו אם ייעלמו, עקבות רבות של חיים, הוכחה לקיומם, גלעד אולי, לזכרם.
לפיכך, הם זרעו חיים ביקום, בכל מקום אפשרי. ''גניהם'' מילאו את היקום כולו, מקצה אחד למשנהו. וכל ''גן'' שכזה, היה מותאם בדיוק לגזע החי שהוכנס לתוכו. לדרגת התפתחותו, וליכולתו הקיימת והפוטנציאלית.
ובאחד מאותם ''גנים'', גדל גם המין האנושי, תחת השגחתו של מפקח פעוט ערך, בשם אלגוד 13.
והגידול המוצלח הקרוי אדם, עמד כעת לגלות תגלית מעיקה ביותר. הוא עמד לגלות מוקדם מדי, כי כל התיאוריות היפות שבנה, על מבנה היקום, על אבולוציה והתפתחות, על פיסיקה ואסטרונומיה, הכל היה המצאה בלבד, ריכוך של עובדות מרות, ''גן'' שנזרע והוכן במיוחד עבורו. הגזע האנושי, הפרימיטיבי אך המבטיח, עמד לגלות מוקדם מדי, כי כל קיומו בחממה, ובה הוא תלוי.
לפחות, שלושה מנציגיו עמדו לעשות זאת. הם עמדו להתנגש בשמש ובעצם לגלות כי היא כלל איננה קיימת. הם עתידים היו למצוא את עצמם עוברים דרכה. והם עומדים לגלות את מה שמאחורי תעתוע החושים הזה, לו קראו עד עתה היקום. הם עומדים, לראשונה, לראות פיסה קטנה אחת מהיקום האמיתי.
זה מה שיקרה אם אלגוד 13 יאפשר לעניינים להתדרדר ללא שינוי כלשהו.
אבל היו גם אפשרויות רבות אחרות. אלגוד 13 יכול היה, למשל, לאפשר לחום להתגבר בהדרגה, ככל שהאסטרונאוטים האמריקאים יתקרבו ל''שמש''. לנהוג בסביבתם, כאילו הם אכן קרבים אליה, כאילו ה''שמש'' היא הדבר האמיתי ולא פיקציה שהגו ה''גננים''. זה יחסל וימיס את השלושה בתוך זמן קצר, אבל זה יהא תואם את הידוע להם, את שהם צופים שיתרחש, את כללי המשחק כפי שהם הכירו אותם.
''… לכן עצרתי את הזמן בחלק ההוא של הגן ובאתי אליך לקבלת הנחיות. אינני חושב שזה תפקידי, לקבל הכרעה גורלית שכזו. מה לעשות?''
אלגוד 13 סיים את סיפורו, ופניו, בהנחה שהיו לו כאלה באיזשהו מקום, הביעו את ציפייתו לתשובה, כמו גם את נכונותו לקבל כל הכרעה, בכל כיוון.
מהורהר כלשהו, גישש האחראי על ה''גנים'', בכיוון הפתרון, שהסתמן אצלו יותר ויותר, ככל שהתבהרה הבעיה:
''אתה טוען שגזע זה הוכיח את עצמו כשאפתן ונמרץ עד מאד, נכון? יתכן אולי, שכשיגלו כי כל קיומם תלוי בחממה וביצורים אחרים המטפלים בהם, הם לא ייסוגו אחור דווקא, כפי שראינו בעבר אצל גזעים אחרים שגידלנו.''
''משום מה הנחנו תמיד, שבמצב התפתחות מוחי - נפשי כשלהם כיום, הם לא יוכלו להבין ולסבול את המציאות העכורה כפי שהיא. הנחנו שהם ייפלו ברוחם עד כדי דיכאון גזעי כללי ומוחלט. ואני מסכים איתך, כי אכן כך הראתה ההיסטוריה של ה''גנים'' תמיד, עד היום. אבל לאור תיאורך, גידלנו לנו כאן, הפעם, גזע שנראה קצת יותר עמיד, קצת יוצא מגדר הרגיל.''
''אני הייתי מנצל את ההזדמנות הזו, שנפלה לידינו, ועושה כאן ניסוי קטן. הייתי מנסה ''להוציא מתוק מעז'', כפי שהם אומרים. הרי זוהי בסופו של דבר כל מטרת הגנים שלנו, לקדם אותם הלאה, לא להמשיך ולתמוך בהם לעולמי עד.''
''ואם נאבד אותם, זה יהיה מצער, אבל לעיתים זוכים ולעיתים מפסידים. רק מי שאינו עושה דבר אינו נכשל לעולם. יתכן שהאמת דווקא תדרבן אותם. מה אתה אומר ?''
השאלה הייתה רטורית בלבד כמובן. ההחלטה כבר נפלה בעצם. והביצוע החל בתוך שברירי שניות.
*
שפן הניסוי הקרוי ריצ'רדס לא הרגיש בפער זמנים כלשהו, שחלף בין תחילת תנועת ידו, לסופה. גם הזבוב הטורדני לא הרגיש בכך. הוא המשיך במנוסתו המהירה מכף היד הדולקת בעקבותיו. מבחן הבגרות לגזע האנושי, החל.
ס ו ף
|
|
|
|
|
ושלחת את ידך (חדש)
LaRagazzaConFiori יום חמישי, 01/06/2006, שעה 16:36
ושלחת את ידך
Nec mortem effugere quisquam nec amorem potest
אף אחד לא יכול להימלט ממוות או מאהבה (לטינית)
היום יתכנסו שוב נציגי ארבע המדינות המתוזמנות לישיבה על מנת לדון בתוכנית פיתוח תכנות הזמן של צפון קוריאה. כמו כן, הדיון יתרכז במבוי הסתום בשיחות על פירוק סין מיכולת תכנות הזמן. ראש ממשלת ישראל, שהינה אחת המדינות המתוזמנות, אמר היום כי ''ישראל אינה יכולה לקבל מצב שבו סין תהיה בעלת יכולת תכנות זמן. הדבר ברור וידוע לנו, ואנחנו עושים את כל ההכנות הדרושות כדי להיות מוכנים למצבים מסוג זה''.
עיתון דבר, 20 יוני 2856 ט''ו תמוז ותרי''ו
מיקי רבץ על מיטת העץ הכבדה בחדרה של סופי. אצבעות יד ימינו שיחקו בראסטות השחורות והארוכות שלה וידו השמאלית נחה על שדיה הקטנים והמקועקעים באינספור פנטגרמים. אחר הצהרים הזה עבר על שניהם בעצלתיים. הוא נהנה מהחופש הנדיר. תפקידו הצבאי לא איפשר לו יותר מידי שבתות פנויות ועוד בחברת נערה אנרכיסטית לוחמנית. סופי לא רצתה שום צבא. היא אהבה מוזיקת רוק מהעידן הקודם, פנקסי כתיבה בכריכות עור וחולצות מלמלה. ''ילדת וינטאג''' - היא קראה לעצמה. לא היה לו מושג איך הוא, נער רגיל בתכלית, מלבד הצטיינותו במקצועות של פסיכופיזיקה בבית ספר, הצליח לשים את ידיו תרתי משמע על מישהי כה יפה ואנטי ממסדית כמו סופי. למעשה הייתה לה חיבה לגאונים ומיקי נתפס בעיניה כגאון. היה זה רעיון שלה שינסה להירשם לטכניון לפקולטה לחקר הזמן. שירותו הצבאי קרב לקיצו וההחלטה על המשך חייו הייתה בלתי נמנעת. יחד הם מילאו את טפסי ההרשמה המייגעים. בהפסקות בין עמוד אחד למשנהו שבו אל המיטה והזדיינו. ממוצע הציונים הלא ייאמן של מיקי ריגש אותה עד אורגזמה. היא עצמה נפלטה בעברה הרחוק מבית ספר לאומניות ממש בתחילת לימודיה ומאז מעולם לא טרחה ללמוד דבר מה מועיל.
עברו חודשיים מאז הגשת המעומדות. במשך כל אותו הזמן קיווה מיקי כי לא יעבור את סף הקבלה המטורף של הפקולטה המבוקשת ויוכל יטוס יחד עם סופי לטיול תרמילאים באנטארקטיקה. לפני פחות משעתיים חלומו נגוז: הוא קיבל תשובה חיובית, הוא התקבל. כאשר סופי שמעה את הבשורה, היא העיפה אותו על מיטתה והעניקה לו את הזיון הכי נפלא והכי משכר בחייו. היא כמעט אהבה אותו באותם רגעים. שלושה שבועות מאוחר יותר מצא מיקי את עצמו באולם הכנסים מספר שתיים של הטכניון בהרצאת מבוא לפסיכיאטריה חברתית. סופי הייתה בדרכה לאנטארקטיקה.
מיקי צלח את התואר הארוך שנפרש על פני שבע שנים מפרכות, לא כולל התמחות, כמו צב המכונס בתוך שריונו. מלבד כמה מפגשים חפוזים במכוני תענוגות בעיר התחתית, אחריהם חש גועל בל יתואר, לא היו נשים בשר ודם בחייו. כל מה שהיה זה הודעות קצרות מסופי פעמים אחדות בשנה, אותן שלחה מכל קצוות תבל. פעם אחת ההודעה כוללה גם תמונה. מחלפותיה השחורות פינו את מקומן לקרחת בצבע תכלת, כנהוג אצל מתפקדות מסדר אשתורת. היא טיילה והוא למד ולמד. נדמה היה כי אינו עושה דבר מלבד קריאת חומרי לימוד, פתרון בעיות, הגשת עבודות, ביצוע ניסויים ופיצוח מבחנים. הוא הסתפק במעטי מעט כדי לתחזק את קיומו הגשמי. למזלו סבתו הייתה דואגת להאכיל אותו מפעם לפעם. הוא התגעגע לסופי. אך הגעגוע היה נחלתו הבלעדית של תת המודע שלו. הוא היה תחרותי מידי בשביל לתת לדבר מה להפריע להצלחותיו האקדמיות. לכן כלל לא הופתע כאשר זכה כל שנה ושנה באות הצטיינות יתרה, ולקראת סוף התואר קיבל הזמנה להיבחן למכון לתכנות הזמן, מחלקת מנ''הע.
רכב ממוגן בצבע ירוק, אחד מסימני ההיכר של המכון, אסף את מיקי מטרמפיאדת בטון שוממה באיזור הגליל העליון. הוא חש התרגשות מסויימת כאשר נכנס למקום הכי שמור במדינה. לאחר בידוק בטחוני ממושך ומוקפד, המשיך הרכב בנסיעה לתוך כפר שליו, בעל מדשאות רחבות ידיים, מזרקות מעוצבות וספסלים נוחים למראה. אנשים בודדים התהלכו הנה והנה, חלקם לבושים במעילי קיץ זהים בצבע אפרפר. מיקי גיחך בינו לבינו נוכח המדים המוזרים האלה. למרות היותו מתקן ממשלתי, המכון מעולם לא זוהה עם הצבא, אלא תמיד שם דגש על אופיו העצמאי ונטול השפעות בטחוניות. בין העצים התחבאו בניינים נמוכי קומה בגוון ירוק מוכר. מיקי התפלא על גודלו של המקום, כי חלפו כבר יותר מעשרים דקות מאז שעברו את השער הראשי והרכב טרם הגיע אל יעדו. לבסוף הוא נעצר בכיכר קטנה לפני אחד הבניינים. שלט צנוע על גבי הבניין הכריז כי פניו של מיקי מועדות אל המחלקה למניעת התאבדויות העבר.
מיקי ועוד חמישה מועמדים, אותם לא הצליח לבחון בברור עקב סחרחורת פתאומית, ישבו בחדר ולפני כל אחד מהם הונח דף בודד עם הסבר קצר והרבה אפשרויות סימון כמו במבחן אמריקאי. מיקי מחה את מצחו המיוזע בכף ידו הרועדת, בלע רוק חמצמץ והתחיל לקרוא. היה עליו לנסות למנוע את אחת ההתאבדויות, אשר הוגדרו כ''בלתי נמנעות''. פרק הזמן העומד לרשותו הוא שלושים יום והוא רשאי להשתמש בכל חומר כתוב, כוח מחשוב ומכשירי תכנות אותם מספק המכון. במשך התקופה הנידונה עליו לשהות במכון, כאשר חל איסור מוחלט ליצור קשר עם אדם כלשהו. הפרת אחד התנאים תגרום לפסילה מיידית ותמידית של מועמדותו. ההסכם הנוקשה ערער את בטחונו. אולי עדיף לחתום ויתור - התלבט מיקי. אך אז מבטו נדד אל רשימת האפשרויות. הוא זיהה חלק מהשמות: אדולף היטלר (בונוס מיוחד עבור אווה בראון), ואן גוך, מתאבדי מגדלי התאומים, הקיסר נרון. היו עוד רבים אותם לא הכיר כלל. לפתע שם אחד צד את עינו. לרגע אחד הוא חש בלחיה החמה של סופי דבוקה אל בטנו ונהימות צרודות של גיטרה הלמו באוזניו. דקה לאחר מכן הוא לקח נשימה עמוקה וסימן איקס אדום ועבה במשבצת מול שמו של קורט קוביין.
אחרי חודש מותש, מזוקן, חיוור ורועד בישר מיקי למנחה מטעם המכון כי הצליח למנוע את התאבדותו של הזמר. קורט קוביין חיי עד שנת 2006 ומת מדלקת ראות שהסתבכה, ומיקי התקבל כחבר זוטר מן המניין אל מחלקת מניעת התאבדויות. עם סיום התואר הוא התחיל את עבודת התזה שלו. בדרך כלל לא אפשרו זאת טרם סיום ההתמחות, אך מיקי היה יוצא דופן. נושא התזה - מניעת התאבדויות בעקבות אהבה נכזבת בספרות - היה רעיון של סבתו, מורה לספרות במקצועה. מיקי מעולם לא הכיר את אביו ואת אמו ורכש כלפי הסבתא אהבה עזה וכבוד רב. הגירסה הרשמית אשר נמסרה למיקי בנוגע למות הוריו כללה סיפור יבש על תאונת דרכים קטלנית. למעשה האמת הייתה ססגונית ועצובה יותר: במהלך הגרושים אביו רצח את אמו והתאבד. מיקי היה בן שלוש כאשר אומץ על ידי סבתו. הוא ידע את האמת אודות משפחתו, אך מעולם לא גילה זאת לסבתו. הוא רצה לגונן עליה, כפי שגוננה עליו כל חייו.
לקראת הגשת התזה מיקי החל להתנהג מוזר. מעולם לא היו לו קשרים חברתיים רבים, לא בטכניון ולא במכון. אך כעת היה מסוגר לגמרי בעצמו. הוא בילה לילות וימים במעבדה אשר הוקצתה לצרכיו בלבד. הגיחות היחידות מחוץ למכון היו לטובת דבר אחד ויחיד, ביקור סבתו בהוספיס לחולים סופניים. איש מעמיתיו לעבודה לא ידע כי עברה שבץ מוחי וכי ימיה ספורים. ביאושו ניסה מיקי להפר את האקסיומה מספר אחת בתכנות הזמן: אקסיומת ה- force major, ולמנוע את מותה. הוא קיווה כי גם הפעם יוכל להפוך את היוצרות. אך מאמציו היו לשווא. סבתו האהובה מתה זמן קצר אחרי ההתקף. היא שבה ומתה פעם אחרי פעם בכל אחד מעשרות ניסויי המניעה שלו. כאשר התזה אושרה והוא סיים את התואר השני בהצטיינות, החליט לחדול מניסויו. אמנם ידוע לכל כי אקסיומות הן עובדות שלא דורשות הוכחה, אך מיקי הוכיח מעל לכל ספק את אקסיומת הכח העליון, אשר אומרת כי ניתן למנוע אך ורק מות אדם שהינו תוצאה ישירה של בחירתו החופשית שלו עצמו. כל מוות אחר הינו תוצאה של כוח עליון ועל כן אין לו מניעה. מיקי קיבל מהמכון את מעיל הקיץ האפרפר, אשר היה נחלתם הבלעדית של חברים בכירים ומוערכים, ושקע במרה שחורה.
עבודת התזה של מיקי התגלתה כהצלחה עולמית עקב היותה תיאורטית לחלוטין. כך הוא מצא את עצמו כאורח כבוד של הכנס החמישי לציון אחוות המדינות המתוזמנות. הוא שוכן בבית מלון נאה במרכז ניו יורק. כיוון שהיה עייף מנסיעתו החליט לדחות את החזרה על נאומו בכמה שעות. בינתיים העסיק את עצמו בשיטוט בידיעוני מטיילים. בזמן שהיה עסוק בלהחיות את סבתו, הוא לא שם לב כי סופי הפסיקה לשלוח הודעות. כעת כאשר נותר בודד מאי פעם, חיפש אחריה בקדחתנות ואדיקות. כל לילה חלם כי שמועות על תהילתו המדעית הגיעו לאוזניה וכי היא שבה אל זרועותיו. כל בוקר התעורר כאשר ידיו מחבקות בחוזקה את הכרית ודמותה מסרבת למוש מעיניו. אחרי שדפדף בידיעונים הרגילים, פנה באי רצון לדיווחי אסונות. ידיעה קצרצרה משכה את תשומת לבו: בהתפרצות הר געש רדום ביפן נהרגו עשרה מטיילים, בינהם כוהנת ממסדר אשתורת ובעלה. תמונה קטנטנה - קרחת בצבע תכלת, פני ירח, פה מחייך ועיניים נוגות - הספיקה למיקי.
מיקי לא התייצב בזמן לנאומו. כאשר העדרותו החלה לעורר דאגה בקרב באי כנס, החליטו חברי המשלחת הישראלית לבדוק את חדר המלון. הם מצאו אותו מוטל באמבטיה. גופו הערום והצנום נראה אך בקושי מבעד למים האדמדמים. ורידי ידיו היו חתוכים ביסודיות לכל אורכם. על הרצפה הלחה נח פתק עם הלוגו המוזהב של המלון, עליו שורבט בכתב יד מסודר: אבקש לא למנוע את התאבדותי. לעולם. מיכאל וורתר.
|
|
|
|
|
סוג של דבק (חדש)
יידישע פיראטען יום חמישי, 01/06/2006, שעה 23:07
''אני מתחייבת בזאת שכאשר אצא למשימה, לא אחרוג מהמקום והמגעים עם האוכלוסייה הדרושים לביצוע התפקיד, ואשמע להוראות הנווט האלקטרוני. אני מודעת לכך שכל שינוי בזדון של העבר ובפרט מסירת המספרים הזוכים בלוטו ורצח דמות היסטורית ובכלל זה היטלר, יהווה עילה מספקת להעמדה לדין,'' דקלמתי בנחישות.
...''פראיירים,'' הפטרתי כשיצאתי מבעד לחלון אל 1963. הזדמנות כזו אסור היה לי להחמיץ.
הדרך שלו מבית הספר הביתה צריכה להיות בכיוון ה... אהה. זהו.
''זירת המשימה נמצאת בכיוון השני. בפנייה הבאה פני שמאלה... ואז... שמאלה.'' דיווח הנווט האלקטרוני שעל פרק ידי בקרירות מתכתית.
''ששש... לא קרה שום דבר,'' הפטרתי.
''זירת המשימה נמצאת ברחוב... קרלנסקי. מול מספר... עשרים וארבע.''
''מעניין את הסבתא שלי,'' זמזמתי בעליצות.
''חריגה מגבולות האירוע הינה-'' התחיל הנווט בחומרה.
''אם איזה עבריין-זמן מסכן רוצה למנוע ממישהו להחליק על בננה, לי לא אכפת, שיהיה לו בהצלחה,'' חבטתי בזגוגית הנווט באבן שמצאתי.
''מגעים עם מכרים, ובייחוד חשיפת הזהות האמיתית-''
''סתום,'' סיננתי, חובטת בו שוב ללא תועלת.
''גרימת נזק לנווט האלקטרוני-'' צפצף קול אלקטרוני מסכן.
הטחתי את הנווט כנגד הקיר.
''לפני שנתיים, פצצה התפוצצה בבניין של משרדי המערכת - אלה האנשים שאחראים על המסע בזמן. שלושים וארבעה אנשים נהרגו, כל מי שהיה בחדר המפקדה הראשית. אני... אה...'' גיחכתי במבוכה, ''בדיוק הייתי עסוקה בניסיון לפרוץ לכספת בקצה המסדרון כשארונית ברזל התמוטטה עליי. התעוררתי בבית חולים רק כעבור שבועיים, ואז העסיקו אותי כפקחית זוטרה כדי לשים עליי עין. הם חושבים שאני יודעת על עניין הפצצה יותר ממה שאני באמת. אתה עוקב?''
הוא הנהן.
''יופי.'' חייכתי אליו באומללות וליטפתי את לחיו. הוא נרתע ממני. ''מותק, אתה הנחת את הפצצה. גם אתה נהרגת. אני בטוחה שזו הייתה טעות - לעולם לא היית מתאבד. היית מאוד אמיץ ומאוד חזק. כששלחו אותי לכאן - הבנתי שזו ההזדמנות שלי לראות אותך. להזהיר אותך.''
ילד כבן ארבע עשרה הביט בי באימה הולכת וגוברת. הוא בקושי עיכל את רעיון המסע בזמן לפני שהנחתּי עליו מכה נוספת.
''באת כדי להזהיר אותי שלא... לא להרוג את כל האנשים האלה?''
''זה יהיה נחמד, אבל בעיקר שלא להרוג את עצמך,'' אמרתי בחיוך עגמומי. לא היה טעם לפתח ציפיות מוגזמות.
''האנשים ההם -'' הוא אמר בקול חנוק. ''את יודעת אולי למה אני-''
''נקמה. הם נטשו מישהו שהיה חשוב לך למות.''
אחרי שאחי נעלם, חשתי צער, התאבלתי, אבל הבנתי שהוא איננו. לא היה ידוע לאן הוא הגיע ולכן לא היה דבר שבמפקדת המערכת יכלו לעשות, חוץ מלקוות שיתמזל מזלו למצוא נוסע בזמן אחר. אבל ג'אן כעס. הוא רצה להכריח אותם לחפש אותו, לא משנה מה יהיו התוצאות.
''אבל בכל זאת!'' הוא קרא מבוהל, ''אני לא רוצח!''
שתקתי.
''אני די חייבת לזוז,'' אמרתי לבסוף בהתנצלות.
העפתי בו מבט בוחן. כמה מרגיז, זו אולי הפעם האחרונה שייצא לי לראות את הגבר של חיי, והוא קטין. הענקתי לו חיבוק מוחץ עצמות.
''חכי.''
''אנחנו ניפגש שוב. בעתיד שלך, בעבר שלי! עד אז, תהיה בסדר!''
***
הוא התיישב מצדה השני של הזגוגית. על פרקי ידיו היו אזיקים כבדים.
''היי,'' אמרתי בקול חלוש ונופפתי לו, מבלי ממש לדעת מה אני עושה.
ניגבתי את הדמעות מעיניי ברוגז.
הוא חיכה בסבלנות שאסיים וכשהרמתי את המבט הוא חייך אליי את חיוך חיית הטרף הרגיל שלו.
''זה לקח זמן,'' הוא ציין, ''במפקדת המערכת לא חזקים בפעולה מהירה. אבל העיקר שאישרו לנו להיפגש סוף סוף.'' החיוך שלו נעשה כמעט אמיתי, כמעט עולה אל העיניים, אבל לא לגמרי. ''אנחנו יכולים לשכוח מלהיפגש בלי הקיר הזה בשנים הקרובות,'' הוא נקש על הזגוגית.
''אז איך החיים בכלא?'' חייכתי חלושות.
''סוויטה פרטית, את יודעת,'' הוא גיחך.
תהיתי מה קרה בין 1963 לשנתיים האחרונות שלקח מג'אן כל כך הרבה. לא היה כמעט זכר לילד המבוהל שפגשתי. רגש הבהב מאחורי העיניים הכהות האלו כמו פנס בקצה מנהרה חשוכה- ניצוץ קטן ומרוחק, שתהית אם לא דמיינת אותו. חשבתי שהרסיסים שלפעמים אני רואה בו, חלקים של מישהו טוב יותר, בוודאי היו יכולים להיות משהו שלם, אם לא היו מפריעים להם. חבל שאי אפשר לחזור בזמן לאן שרוצים. הייתי חוזרת לשם ומתקנת את זה.
''שמעתי שהיית בתרדמת. אני מצטער,'' הוא הרצין. ''לא הייתי מפעיל את הפצצה.''
''ברור שלא.''
''והפכת לעבריינית-זמן,'' הוא אמר בהערכה. ''מה עשית? גנבת משהו בעל ערך?'' הבעה ערמומית עלתה על פניו. ''הוא מוחבא עד שתחליטי לאן לברוח איתו? אני מקווה שכשתהיי עשירה לפחות תשלחי לי משחקי מחשב לכלא.''
''לא, לא גנבתי כלום. אני-''
''סתם צחקתי,'' הוא אמר. ''ג'ס, זכרתי אותך. מ-63'.''
פתאום הבנתי- בפעם הראשונה שנפגשנו, הוא אמר לי שאני מוכרת לו מאיזשהו מקום ואני אמרתי לו שזה המשפט המקורי ביותר ששמעתי.
''זכרת אותי ונזהרת,'' חשתי שביעות רצון. לא הייתי בטוחה ששכנעתי את ג'אן הילד. ''אבל לא יכולת להיזהר עליי, שכחתי לספר לך ב-63' שהייתי בבניין!''
''סיפרת לי, ג'ס.'' הוא אמר במהירות. ''אני לא הפעלתי את הפצצה.''
''נפלה עליי ארונית בכל מקרה..?'' רטנתי. ''עכשיו אני מרגישה מטופשת.''
אז הוא לא הפעיל את הפצצה? קיוויתי שהוא ייזהר, לא חשבתי אפילו לנסות לשכנע אותו לוותר על הפצצה, ג'אן היה עקשן כמו פרד.
''מעולם לא התכוונתי להפעיל את הפצצה, רק רציתי לאיים עליהם, להכריח אותם להציל את סרג'יו. בסופו של דבר נכנעתי. אני כלוא על ניסיון לרצח.''
''ובפעם הקודמת?'' אמרתי בקול רועד.
''אני לא זוכר את הפעם הקודמת, ג'ס,'' הוא אמר בעדינות.
''לא יכול להיות שפוצצת אותה בכוונה!'' צעקתי ברוגז, ''הוא היה מפוחד! הוא אמר לי שהוא לא רוצח! הייתה תאונה או משהו כזה, לא ידעת שאתה צריך להיזהר, עשית טעות ובגללה כולכם נהרגתם...''
''אמרתי לך שאני לא רוצח?'' הוא אמר באיטיות. ''שכחתי את זה.''
''לא התכוונת שזה יקרה...''
''אני יודע שאת רוצה תשובות. אבל אני מצטער, אין לי.''
נעצתי בו מבט נוראי ככל שיכולתי.
''אם זה מנחם אותך, ג'ס,'' הוא נאנח. ''אני לא חושב שהפגישה איתך שינתה את מי שאני. כנראה שבפעם הקודמת עשיתי טעות עם הפצצה. אבל חשבת שהרגתי במתכוון שלושים וארבעה אנשים ובכל זאת חזרת להציל אותי.'' הוא השתהה. ''תודה.''
''אף פעם לא חשבתי ככה,'' אמרתי נחרצות.
''שקרנית קטנה,'' הוא חייך בחיבה.
''תגיד, ג'אן, אפשר לערער על המשפט שלך? אני יכולה להעיד? אני לא מאמינה שיזכו אותך, אבל אולי... פחות שנים.''
''פחות שנים?'' הוא תמה. ''ג'ס, אני נידון למוות.''
קפאתי.
''איך זה יכול להיות?'' אמרתי חלושות.
''כמובן שלא ידעת. אל תדאגי, זה ייקח כמה שנים טובות עד שיחליטו לבצע,'' הוא הוסיף בנימה מרגיעה.
''אבל ממתי עונש מוות חוקי?!''
הבטנו זה בזו.
''אז זה מה שקלקלתי,'' אמרתי ברוח נכאים.
''לפחות קיבלת את התשובות שרצית,'' הוא שלח אליי חיוך מריר.
''אבל לא דיברתי עם אף אחד אחר ב-63'! למה משהו גדול כל כך השתבש?''
''למה שלחו אותך לשם?''
''שום דבר חשוב,'' משכתי כתף, ''קיבלנו התראות שעבריין-זמן מתכוון למנוע ממישהו לשבור רגל. סיבה מוזרה לעבור על החוק - להציל רגל. בטח הבחור מטורף לגמרי, מסתכן במאסר בשביל שטות כזו. איך זה קשור לעונש מוות?''
''אנחנו לא יכולים לדעת. אולי הבחור עם הרגל יהיה חבר פרלמנט שיצביע נגד עונש מוות, אולי קודם כל צריך לקטוע את קריירת הריקוד המצליחה שלו - את היחידה שיכולה לתקן את זה.''
''אני? אתה צוחק? אני עבריינית-זמן משוחררת על תנאי, מה אני אמורה לעשות? לבקש שישלחו אותי לשבש שוב את ההיסטוריה?''
''ממתי אנחנו מבקשים רשות?'' הוא גיחך.
''למקרה שלא שמת לב,'' הנפתי את זרועותיי, '''אנחנו' בכלא!''
''יש לך את הכישורים.''
לא יכולתי להכחיש.
''ואל תזהירי את ג'אן הילד הפעם.''
פתחתי את פי כדי למחות, אבל ברגע האחרון פלטתי, ''טוב.''
''להתראות.''
הנחתי שתי אצבעות על שפתיי ונגעתי בקיר השקוף. ג'אן רכן ונישק את הזכוכית.
לחצתי על הפעמון והשומרים נכנסו לקחת אותו.
''להתראות, ג'אן.''
***
''פראייר...'' מלמלתי כשיצאתי אל 1963. לא היו לי שום כוונות לוותר עליו עכשיו. הנחתי לאני מלפני חודשיים לצאת להזהיר אותו. הלכתי לטפל בעצמי ברגל השבורה.
''זירת האירוע בעוד מאה מטרים,'' זמזם קול מתכתי.
''אתה עוד עובד, קטנצ'יק?'' הבטתי בתמיהה בנווט האלקטרוני השבור שלי.
''כן, ולא בזכותך,'' הוא התלונן.
הבטתי אל קצה הרחוב, מנסה לחפש את עבריין הזמן ואת מר-רגל-שבורה.
''האירוע יתקיים בעוד עשר שניות.''
''כל כך מהר?!'' סרקתי את האופק בבהלה.
''שבע שניות.''
''רק רגע!'' מחיתי.
''אין לי שליטה על זה.''
חשבתי שראיתי בד חולצה מתנופף במרחק, והתחלתי לרוץ לכיוון הדמות.
''ארבע.''
מאוחר מדי הבחנתי במוט ברזל קצר מזדקר מתוך המדרכה.
''שלוש.''
איך אף אחד לא מתלונן לעירייה על דבר כזה?
''שתיים.''
הרי בקלות אדם יכול ליפול ככה-
''אחת.''
צנחתי אל הקרקע בחבטה מכאיבה.
''לא הוגן!'' מחיתי. ''אף אחד לא אמר לי שהרגל השבורה צריכה להיות שלי!''
''צר לי,'' זמזם הנווט, ''את חושבת שתוכלי להגיע אל החלון?''
לחזור הביתה, אל ג'אן... הוא עדיין יהיה בכלא, אבל לפחות הוא לא יצטרך למות.
רק רגע. אולי לא עשיתי כל מה שהייתי אמורה לעשות?
ואז ההבנה צנחה עליי באיטיות, כמו שני טון של נוצות.
''אני אמורה להישאר כאן,'' אמרתי בכבדות.
''להישאר כאן?''
''עוד לא עשיתי שום דבר שיבטל את עונש המוות. זה ההסבר היחיד. אני אמורה להישאר כאן ולעבוד על זה.''
''עד מתי?''
''אני עדיין לא יודעת,'' נאנחתי. ''עד שיגיע לסביבה נוסע בזמן מהעתיד וייתן לי טרמפ. או עד שתגיע הקפיצה הטכנולוגית ויהיו לי האמצעים.''
כל הזמן הזה חשבתי שאני משנה את העולם ובעצם עשיתי בדיוק מה שנגזר עליי לעשות...
''הצלתי את ג'אן אבל עכשיו יעברו שנים לפני שאראה אותו,'' אמרתי במרירות.
ואז ההבנה צנחה עליי בפתאומיות, כמו שני טון של תרנגולות.
ג'אן כמעט ומעולם לא נראה מאושר באמת. אבל הפעמים היחידות בהן הוא נראה כאילו הוא קרוב לכך היו כשהביט בי. מה שקרה לו... אני אהיה כאן, אני אוכל לעזור.
''קטנצ'יק?''
''כן?''
''חבל שנשארת, אני לא חושבת שאמצא כאן סוללות מתאימות בשבילך.''
''אני אחיה על אנרגיה סולארית.''
''אתה חושב שאני צריכה להפוך לחברת פרלמנט? או לשחד אנשים? או לזייף תוצאות הצבעה?''
''אני לא יודע.''
...''היו טלפונים לפני הקפיצה הטכנולוגית?''
''אם את מתכוונת למכשיר נייח, הם קיימים.''
''אז ככה. תפיק לי תעודת זהות, ותתקשר בבקשה להזמין לי אמבולנס.''
''עוד משהו?'' הוא רטן.
''איך היו מרפאים רגליים שבורות ב-1963?''
''באמצעות גבס.''
''ואיך אפשר לקחת רסיסים של מישהו טוב יותר ולהפוך אותם למשהו שלם..?'' מלמלתי לעצמי.
המכשיר השמיע המהום נמוך ומוזר ולרגע חשבתי שקלקלתי אותו.
''איזשהו סוג של דבק, אני מניח,'' הוא אמר לבסוף.
הנהנתי בהסכמה.
|
|
|
|
|
אלוהים בזעיר אנפין (חדש)
רקפת הסלע יום שישי, 02/06/2006, שעה 12:56
ילד קטן רץ אחרי כדור. הכדור מתגלגל על המדרכה. הילד רץ ונותן לו בעיטה. הילד צוחק. הכדור חולף ליד אדם מבוגר, ואז סוטה אל הכביש. הילד אחריו. מכונית. חריקת בלמים. הילד על הכביש. צעקות.
אני מחזירה אחורה. צעקות. הילד מתרומם ונסוג לאחור. המכונית נוסעת לאחור. הכדור מתגלגל על המדרכה, עובר את האדם המבוגר. אני עוצרת. שוב קדימה. המבוגר תופס את הכדור ונוזף בילד. הילד בוכה. אבל הוא חי. הלאה.
אני מרחפת מעל הרחוב, ממשיכה לרחוב הבא. ממשיכה לזה שאחריו. גבר רודף אחרי אשה עם סכין. הם רצים לאורך הרחוב. הגבר מהיר יותר. הוא תופס את האשה, ומשסף את פניה. אני לא יכולה אפילו להסתכל. אני מחזירה אחורה. שוב הם רצים. הפעם הגבר נכשל בריצתו. האשה מתרחקת. היא זועקת לעזרה. מישהו יוצא ממכונית, מחזיק אקדח שלוף. הגבר שוב על רגליו, רודף אחרי האשה. היא רצה לעבר המכונית. האיש החמוש צועק לגבר לעצור. הגבר רץ אליהם עם הסכין עיניו בורקות בטירוף. האיש החמוש יורה בגבר. הוא מתמוטט על המדרכה, אבל הוא רק נפצע. אין צורך להחזיר לאחור. מגיע לו. אני ממשיכה הלאה.
במהלך המשמרת אני מונעת שלוש תאונות, שתי רציחות ופיגוע אחד. משמרת עמוסה. כשהם שולפים אותי מהמכונה אני כל כך תשושה עד שאני לא מצליחה לעמוד על רגלי. הם מושיבים אותי על כסא גלגלים, ויוכי המטפלת מלטפת את ראשי. בעמדה הסמוכה לשלי כבר שוכבת המחליפה שלי. עכשיו זו המשמרת שלה. יוכי וגבי לוקחים אותי לתא שלי ומשכיבים אותי לישון. אני כל כך עייפה שאני נרדמת בתוך שניות.
איתרו אותי בגיל עשרים. הייתי לקראת סוף שרותי הצבאי. כבר נרשמתי לאוניברסיטה. יום אחד לקחו מכולנו בדיקות דם. אחרי חודש זימנו אותי לבדיקות, צילמו לי את הראש. בדקו אותי מכל הכיוונים, ואז הביאו אותי לפה, למתקן ''המלאך השומר''. מאז אני פה. שש שנים. אולי שבע.
בבוקר דבי מביאה לי ארוחת בוקר. אני כבר מאוששת, ואוכלת מול הטלויזיה. הם דואגים לנו היטב, מזון בריא וטעים, בידור לפי דרישתנו, מטפלים צמודים. היא מספרת לי שאחד האנשים שניצלו מהפיגוע שמנעתי אתמול הוא בן אחותי בן השלוש. אני לא יודעת אם היא אומרת לי את האמת או שזה עוד ניסיון לעורר בי גאוות יחידה. אני אפילו לא יודעת אם לאחותי נולד בן. היא מקפידה שאעבוד על אופני הכושר ואשתמש בהליכון. אסור להניח לגוף שלי להתנוון, שלא יפגע המוח המיוחד שלי, המוח שמסוגל להציל אנשים. אני תוהה כמה פעמים חזר הזמן לאחור במהלך הדיווש.
לאחר ארוחת הצהריים אני קוראת ספר. ואז לוקחים אותי בחזרה אל המכונה. כרגיל, אני מנסה להתנגד, אבל יותר לשם הרושם. הבנתי כבר שאין לי סיכוי. הם קושרים אותי אל המשטח המרופד ומחברים לי אלקטרודות לראש. זה לא כואב, אבל מאוד לא נעים. הם מתאימים לי את המסכה ואני שומעת את המכונה נסגרת עלי. כמה דקות של חושך ודממה, ואז שוב אני מרחפת מעל האזור שלי. הפעם אני מחליטה לא לעשות כלום. אני אסתכל על האסונות המתרחשים מתחתי ולא אעשה דבר. לא אחזיר את הזמן. אניח להווה בלי הפרעה. אני מרחפת עם הציפורים מעל העיר. אם אקח קוף שמקשקש על מכונת כתיבה ואחזיר את הזמן מספיק פעמים, אולי אצליח לגרום לו להפיק איזה מסר שיספר לאנשים שאני פה, שאני זקוקה לעזרה. אבל איפה אמצא קוף?
מטוס ממריא לעברי. ציפור נכנסת לו למנוע. פיצוץ קטן במנוע, והמטוס נוטה למטה באופן מסוכן. החלטתי הקודמת מתמוססת. אני לא מסוגלת לצפות בזה. אני מחזירה את הזמן לאחור. הפעם הציפור סוטה הצדה. המטוס ממשיך בדרכו. מאות אנשים חבים לי את חייהם, והם אפילו לא יודעים את זה.
בסוף המשמרת אני לא מותשת כמו אתמול, אבל אני מעמידה פנים. כולם משבחים אותי על הצלת המטוס, על כך שהבחנתי מה קורה מהר מספיק. הם לא יודעים שזה קרה רק מפני שהחלטתי להכריז שביתה.
למחרת בא ד''ר טלמון לבדוק אותי. יוכי אמרה לו שנראיתי קצת אדישה. הוא בודק אותי מכל הכיוונים ומחליט שאני צריכה שיחה עם היועץ. אני אומרת לו שאני צריכה פגישה עם המשפחה שלי, ואולי אפילו ללכת הביתה. הוא נותן לי שוב את ההרצאה על כמה העבודה שלנו פה חשובה וכמה חיים אני מצילה, שאני צריכה לחשוב על טובת הכלל ושאילו המוח שלו היה מתאים הוא לא היה מהסס להתנדב למשמרות פה. אני אומרת לו שטובת הכלל תראה לי הרבה יותר מרתקת אם רק יתנו לי להפגש עם המשפחה שלי ואולי עם חבר או שניים. אבל אני יודעת שזה לעולם לא יקרה. הם יוציאו את זה לתקשורת, ואז הפרויקט יסגר, כי כל מיני אנשים טובים ידאגו לזכויות שלנו.
אחרי שד''ר טלמון הולך אני רואה את ''בחזרה לעתיד''. האנשים שם חוזרים בזמן לעבר ועושים דברים שמשנים את ההווה. אנחנו יכולים להחזיר את הזמן כמה דקות אחורה, ונותנים לאנשים או יצורים אחרים לבצע החלטות שונות. לפעמים אנחנו צריכים להחזיר את אותן הדקות כמה פעמים עד שהאנשים יבחרו באפשרות הנכונה. וזה נותן לי רעיון. אבל מה אם הרעיון לא יצליח? המכונה עוקבת אחרי מעשי, ומקליטה את הדקות האבודות. הם ידעו מה עשיתי. אני לא יודעת מה לעשות. חבל שהם לא נותנים לי לשוחח עם האנשים האחרים שעושים את מה שאני עושה.
כשמתחילה המשמרת שלי אני מנסה למצוא את המתקן. לדאבוני אני מגלה שאני לא יודעת איך הוא נראה מבחוץ או איפה בארץ הוא נמצא. לקחו אותי אליו בלילה במכונית סגורה. אני מרחפת ביאוש לתוך בתים, מחפשת פנים מוכרות, אולי אחד המטפלים, אולי אחד החוקרים. טוב שאני עושה את זה כי באחד הבתים אני רואה ילד קטן מתגלגל במדרגות. אני מחזירה את הזמן. הוא שוב מתגלגל. אני מחזירה את הזמן בשנית. הפעם אמא שלו מרימה את ראשה בזמן, וממהרת לרוץ לעצור את הפעוט. אשה חסרת אחריות. אני ממשיכה לרחף. הנה תינוקת מכניסה לפיה מטבע. שוב אני מחזירה את הזמן, שוקעת במשימה שלי נגד רצוני. איך אני יכולה להתעלם מתינוקת שעומדת להחנק?
לקראת סוף המשמרת אני מרחפת לתוך וילה יפה ומוצאת אותו. את ד''ר טלמון. הוא יושב על הספה, רגליו משולבות על הדום. הוא קורא עיתון ומדי פעם לוגם מכוס קפה מוקצף. אני מחכה שהוא ילגום מהקפה ואז מחזירה את הזמן. הוא שוב לוגם. אני מחזירה את הזמן. שוב. ושוב. לבסוף זה קורה. הוא שואף קפה לריאותיו ומתחיל להשתעל. אני צופה בו משתעל. העיתון מושלך על הרצפה, והוא יושב כפוף מנסה נואשות לשאוף אויר. אשה באה בריצה מתוך חדר, שואלת מה קרה. הוא משתעל שוב. היא טופחת על גבו, ונוזלים יוצאים מפיו. הוא מצליח לשאוף אויר. אני רוצה להחזיר את הזמן לאחור, אבל מסביבי הכל מחשיך. המשמרת שלי הסתיימה. אני שוכבת בחושך. הם עוברים עכשיו על הדקות האבודות. הם יבינו מה ניסיתי לעשות. זמן רב מאוד חולף עד שלבסוף שולפים אותי מתוך המכונה. מסביבי המון פרצופים רציניים, את חלקם אני אפילו לא מכירה.
''את ניסית לרצוח את ד''ר טלמון'', אומר אחד מהפרצופים הלא מוכרים.
אני לא עונה לו. אני רק מסתכלת עליו.
''למה עשית את זה?''
אני לא מגיבה.
''קחו אותה לחדר שלה'', הוא מורה. יוכי וגבי מושיבים אותי בכסא הגלגלים. הם לוקחים אותי לתא שלי. אני נרדמת עוד לפני שהם מספיקים לנעול את הדלת אחריהם.
בבוקר מגיע היועץ. הוא מנסה לדובב אותי, אבל אני לא עונה. אני רק מסתכלת עליו. הוא מתייאש אחרי זמן מה ויוצא. אני שוב צופה בסרט בחזרה לעתיד. היועץ חוזר בצהריים ואומר שמחליפים לי את האזור. הוא מנסה לשאול אם ד''ר טלמון עשה לי משהו רע כשהוא בדק אותי אתמול. אני לא מגיבה. כשהוא מתכונן לצאת אני אומרת לו שאני רוצה לחזור הביתה. הוא חוזר מיד ושואל עוד שאלות. אני לא מגיבה.
הפעם לוקחים אותי אל המכונה קצת יותר מוקדם מהרגיל. מחכה לי שם הפרצוף הלא מוכר מאתמול. הוא מתחיל להסביר לי שוב עד כמה חשובה המשימה שלי, וכמה חיים אני מצילה כל יום. אני שוברת את השתיקה.
''איך אתה יודע שזה טוב?'' אני שואלת, ''איך אתה יודע שהילד הזה שהצלתי אתמול מהנפילה לא יגדל להיות רוצח סדרתי? איך אתה יודע שמותר לנו לשחק את אלוהים?''
הוא מסתכל לי ישר לעיניים ואומר: ''אם אלוהים לא עושה את העבודה שלו, מישהו אחר צריך לעשות אותה.''
הם מכניסים אותי לתוך המכונה וסוגרים אותה עלי. אני מרחפת מעל אזור חדש. בתים לא מוכרים. רחובות אחרים. מתחתי אני רואה מכונית דורסת חתול, ואפילו לא עוצרת. אני מחזירה את הזמן לאחור. החתול נמלט הפעם בשלום. אני לא אצליח לתפוס את ד''ר טלמון, אבל יהיה מישהו אחר. הם לעולם לא יניחו לי ללכת, אבל אני יכולה לנקום. זו רק שאלה של זמן.
|
|
|
|
|
בשולי הכאוס, בשעת האפס (חדש)
ויני-וידי-ויצ'י יום שישי, 02/06/2006, שעה 15:40
ישבתי על המרפסת והבטתי במורד הגבעה המיוערת, אל אודם השמיים המשתקפים מהאגם הצלול. מישהו אמר לי פעם, שבשעה זו הוא חש את משקלם של כל העיתים. אני נוטה להאמין לו. הזריחה היא השתקפותו של נקסוס החיים והמוות.
ברגע זה צלצל הטלפון. די היה בכך בכדי שאנחש מי היה על הקו.
''יש מקרה במזרח-אירופה'', לחישתו הצרודה של פאפא-סיינט הייתה, כהרגלה, נטולת הקדמות נימוס. ''אני רוצה את הצוות שלך בזה''.
''מה הבעיה עם הצוות המזרח-אירופאי?!''.
''שום בעיה. אבל בהתחשב במיקום, חשבתי שתרצה את זה''.
''איפה?!''
''סירנאה. כארבעים קילומטר מברשוב. ישנם אתרי תיירות… מעניינים באזור''.
זה הספיק.
כעבור עשר שעות, נחתנו בשדה תעופה פרטי לא רחוק מקודליאה. עם הטיסה והפרשי השעות, השעה הייתה קרובה לחצות הליל. הצינה הייתה עוקצנית וירח מלא חרך את השמיים. לאורו הבהיקו קווי הרכס של ההרים הקרפטים, כשריון-הגב של זוחל בראשיתי. במהלך הטיסה מיעטנו בדיבור. המחשבות נוטות לנדוד פנימה לפני רכיבה; כאשר חוקי האדם ננטשים מאחור וזרע האופל שבתוכנו מוביל את הדרך, בעוד החלק האנושי שבנו מבכה את שנותר מאחור; משפחות. מוסר. אנושיות. הכול אשליה, המתפוגגת למול התזכורת האימתנית באשר למי אנחנו ומהיכן באנו.
הכביש הוביל אותנו אל ברשוב, העיר הישנה, אשר רבצה בעמק הפסטורלי. משם המשכנו בכביש 73, דרומה.
''הבחורה צעירה'', יידע אותי פיטרוביץ', קוארדינטור המשימות האזורי שהמתין לי ברכב. ''בקושי חמש-עשרה. המשפחה קתולית. בודדנו במקום את אלה שגרים עמה; האם, האב והסבתא. גם הכומר של העיירה נמצא שם. הם חששו שמדובר בדיבוק ופחדו לפנות לרופא לפני שאיש-האלוהים יעיף מבט''. הוא חייך בציניות.
הנהנתי. זו לא הייתה תגובה נדירה במקומות כאלה. זה גם לא היה רחוק מהאמת.
שביל עפר ומצדדיו שדות, הוביל אל בית המשפחה. בצאתי מהרכב סקרתי את הסביבה. בית אבן נוסף בעל גג-רעפים, עמד במרחק-מה, אך החוות היו מבודדות יחסית. נחמה פורתא.
חלפתי על פני צמד שומרים חמוש, שעמד לצד הדלת, ואחד מהם פתח אותה עבורי.
הבית היה קטן למדי. בחדר המגורים המתינו בני המשפחה. הכומר עמד לצד אישה זקנה - הסבתא - וידו על כתפה, במחווה מנחמת, אבל כל הארבעה התכווצו כל אימת שנשמעה צווחה מחרידה נוספת, מהחדר שבהמשך המסדרון.
המבט בעיניהם של הארבעה היה תערובת של ייאוש ואימה. אך עתה, משראו אותי, נמזגה בו גם התקווה. תמהיל נורא. הייתה זו כנראה גלימת הצמר העבה שלבשתי. הכומר תפח על כתפה של הסבתא ברכות וניגש אלי. קולו היה נרגש. הרומנית שלי לא משהו כבר הרבה זמן, אבל פיטרוביץ' מיהר לתרגם. ''הוא פונה אליך כאחי ושואל אם אתה כאן כדי לבצע את גירוש השדים''.
כנראה שהחיוך שלי היה קר, כי הכומר נרתע ממני באותו הרגע. ''תגיד לו שהשד מת מזמן'', אמרתי. ''אני כאן רק כדי לברר שהוא יישאר כזה''.
פיטרוביץ' מיהר לתרגם והכומר לקח צעד נוסף לאחור. מבטו המוטרד חלף על פני גלימתי. בחיפוש אחר צלב, אין ספק, אבל הוא היה יכול להמשיך לחפש עוד שנתיים. בשלב זה נכנסו ששת אנשי צוות-הרכיבה שלי ופנו אל-עבר החדר השמור, והכומר מיהר לסגת חזרה אל מאחורי הסבתא.
מוטב שכך. פאפא-סיינט הורה שרמת הטיהור בזירה תהיה נתונה לשיקול דעתי. לפני שהלילה ייגמר ייתכן שאורה לחסל אותו ואת המשפחה.
מיטתה של הנערה נגררה למרכז החדר כך שיכולנו להרכיב את המעגל מסביבה. פניה הנאות היו מעוותות בסיוט, שיערה סטור ועיניה עצומות, והיא פלטה מלמולים מיוסרים וחסרי-פשר, שהתעצמו לפרקים לכדי צווחת זעם או יגון. ביטנה הייתה גלויה, ועליה בער ורחש הכתם השחור והמבריק, ככוויה נוזלית. מפעפע אל רחמה; מעבר אותה.
סאנג'יו נכנס כעת. הוא עבר בינינו, הושיט לכול אחד את מוט הלגוא'אר שלו ואז שב ויצא.
עשינו מלאכתנו ללא אומר; שעת ההרג והאימה, נאה היא להיעשות בדממה.
הנחנו את ידינו, איש-איש מעל לכתר הברזל המשונן שבראש מטהו, ופצענו את כפות-ידינו. אחר ליטפנו בכף-היד המדממת את האבן דמוית הביצה שמתחת לכתר, עד שהאבן החלה זוהרת באור כחלחל שאינו מאיר, אלא פוצע באפילה. גופה של הנערה נמתח כבמכת-חשמל, עת אחזנו במוטות והנחנו אותם מעל לכתם הרוחש, מבלי לגעת, יוצרים בינינו את העתיק שבמעגלי האחווה. העץ השחור, המגולף בגסות, רטט כנגד כפותינו.
''אנו בני-כרונוס'', פתחתי בדקלום הטקסי. ''רוכבי-הזמן. מגניו של האדם, נציו של הכאוס. אנו מטילים עצמנו פעם נוספת אל תוך העלטה'', ובדברים אלה, הושטנו כולנו את מוטות הלגוא'אר לפנים.
גופנו ניקרע מהזמן ומהמקום ההוא. הזמן עצמו הפך לזיכרון עמום בעוד הבריאה כולה קרסה מסביבנו. וכהרף-עין לאחר-מכן; נצח-נצחים מאוחר יותר – נבראנו מחדש, בגופנו ובדמותנו, על פני אדמות החידלון.
זוהרו האדמדם של אור הבראשית – שחר בוקרו של היום הראשון - כבר נמתח על פני הרקיע החרוך. הגענו לשולי הכאוס, לרגע שארך כנצח. הרגע שבו החל הזמן פועם. הרגע שבו תם שלטונם של השדים והחל עידן הבריאה. היה זה הרגע היחיד והנצחי שבו נפגשו הכאוס והבריאה והרגע שבו לעד תינטש מלחמת החרמה בין אביריהם.
אך הייתה זו נחיתה אומללה; הישר במרכזו של שדה לשונות-שד. השרכים, דמויי הצלופח, שעוביים כאגודל ואורכם עשרות מטרים, התפתלו בעודם נמוגים אל הקרקע המעורפלת, נסוגים לעד מפני אור-הבריאה. אחד מהם היה נעוץ כרגע בצדי, מתפתל כדגיג שנתפס ושולח רשת של כאב מפלח בכול גופי. אחזתי בו בעוצמה וניסיתי לייצבו לפני שיקרע בתוכי חור עצום.
''בוס'', גנח סיימון לצדי. הוא זינק ואחז בחוזקה בשרך שהלך ונעשה חלקלק ככול שדמי ניגר עליו. ''ג'יינוקס, למה אתה מחכה לעזאזל?!''.
אבל סכין המצ'טה כבר הייתה בידיו האדירות של הרוכב האימתני, ובמכה עצומה ומיומנת הוא קטע את לשון-השד.
''שיט, ג'יינוקס, תשאיר לי משהו מהאצבעות'', קרא סיימון.
פיינגורד כבר היה מאחורי. ''תחזיק משהו'', אמר וכעבור שניה שלף את יתרת השרך מגופי. צנחתי על ברכי, נאבק לשמור על הכרתי בעוד סיימון תומך בכתפיי. ''אתה בסדר?!''.
הייתי זקוק למספר נשימות על מנת לוודא שכנראה אהיה, אבל בעוד התשובה מתגבשת על שפתיי, הקדים אותה צורך אחר. ''הכינו עצמכם'', קראתי מעל שאון-הבריאה. ''זה מגיע''. מעטה הערפל שלרגלינו כבר החל משחיר; מערבולת עכורה שנוצרה מסביבנו. אבל... היא הייתה ענקית!
גם האחרים הביטו בקרקע בחוסר-אמון.
אילצתי עצמי לרגליי, דוחה מעלי ידיים תומכות וזירזתי אותם לתפוס עמדות מסביב למערבולת המתהווה.
ריח גופריתי אפף אותנו רגע לפני שפרצה האימה.
בדרך-כלל, השדים שהתעסקנו אתם היו זוטרים; משרתים. אלה היו האחרונים שנמלטו מפני הבריאה, נדחקים כנגד סדקי הכאוס הנסגרים במהרה. מה שזימנו באותה פעם - זה שזימן אותנו - היה סיפור שונה לחלוטין. הר-התופת שבקע בשאגה מקפיאה מהבור, היה אחד משוכני-המעמקים עצמם. כתר הקרניים המהופכות; שש-עשרה בסך-הכול – לא שספרתי, אבל אני משוכנע – עיטרו ראש עצום-מידות. עיניי הלבה ומלתעות השנהב, פלטו לעברנו גלונים של חומצה. לפני שהספקנו לגבש מעגל-הגנה, ניתך הנוזל על סיימון וג'ופרי, שוטף את גופם וממוסס אותו; הופך את צווחותיהם, בין-רגע, לחרחורי-מוות. הנותרים מיהרו להפוך את מטותיהם וליצור את בועת-ההגנה הכחלחלה, ולו מכוחו של הרגל. אבל היה לי ברור, שהפעם - זו לא תועיל. הפעם, הסיפור ייגמר בשאלה: מי הכה ראשון. מיהרתי לכסות את ביצת-הלגוא'אר בשולי מעילי וקרן האש הכחולה פרצה מקצהו השני. היא פגעה בגופו של השד בצדו ושאגתו החרישה אותנו. פרץ אדיר של דם שחור פרץ ממנו – יוצר חור בשמיים המתהווים. זהו; מכה אחת, פרץ אחד, או שהדרך חזרה תאבד. די היה בזה כדי להרוג כול שד זוטר, אבל זה לא היה שד זוטר.
האחרים ידעו זאת.
''חוזרים'', ציוויתי והם נסוגו בקשת אל מאחורי.
השד, שסיים לבקוע, פסע מסביבנו, נוטף אימה. אלוהים אדירים. כה עצום היה.
''עכשיו'', צעקתי, ואנו איחדנו את מטותינו. האור שהבהיק הכה בנפיל, מעוור אותו לרגע קצר. די בכדי שניפנה ונימלט בעור שינינו מבעד לשער הדם.
אבל הרכיבה לא הייתה חלקה. במהלך ערף-העין, על פני הנצח, נעשיתי מודע לפיצול בזרם. זה מעולם לא קרה לי בעבר, אבל ידעתי על מקרים שכאלה; פרץ הדם היה כה חזק, עד שפגע במרקם הקיום וניתר הלאה. נקודת המוצא שלנו, בהווה, הייתה סופו של התהליך. בהחלטה אימפולסיבית, החלטתי לעשות את שאין לעשותו. ניתקתי עצמי מהחבורה והתחקיתי אחר הפגיעה הראשונה. אם היה זה מקרה אחר, מקום אחר, בוודאי לא הייתי מסתכן – אבל הפעם...
הופעתי בחדר-אבן דחוס. צוהר קטן עמד פתוח אל שמי הלילה, אש בערה באח, וריח גוף לא שטוף וצחנת המשגל עמדו באוויר.
ידעתי מיד היכן נמצאתי. כשבעים קילומטרים צפונית-מערבית לנקודת המוצא; שש-מאות שנה בעבר, בעיירה ושמה סיגישוארה. נותרתי חבוי באפילה, בעוד הגבר גער באגרסיביות מעל האישה הנאנקת. גבו של האיש היה מכוסה כולו בכתם המרחש. כמות דם אדירה. אך דם-השדים משפיע באופן שונה על גברים; לא מייסר אלא מענג. ובכמות שכזו – עד אובדן הדעת ממש.
הדחף הראשון היה להסתער. להרוג. עתה. בהנפה אחת.
אלא, שסילוקה של דמות מרכזית שכזו מהמרקם, עלול היה לגרום לסדיקת הבריאה כולה – פרצה דרכה יוכלו שוכני הכאוס לשוב לעולם. לא. נאלצתי להצטנף בעלטה, בחוסר אונים, ולהתבונן, בזמן שוולאד השני, שההיסטוריה עצמה כינתה בתמימותה ''השד'', בעל את האישה. ובעוד תשעה חודשים מעכשיו, אני משוכנע, ייוולד צפאש; וולאד השלישי. דרקולה.
אך צפאש ייוולד כאדם וימות כאדם. לפחות ברובו. יהיה זה אביו, שלימים יהפוך לאויב הבריאה כולה. לאויבי שלי.
השנאה יקדה בי, ולכן, פן אתפתה, מיהרתי להתאחד עם שער הדם.
אבל הזרם לא לקח אותי לאן שחשבתי. במקום זאת, שבתי ונוצרתי בחלקת אדמה מוריקה.
דמי קפא כשזיהיתי להיכן הגעתי ומתי. בית החווה הקטן ניצב מאה צעדים ממני ונוספים עמדו על הגבעות מסביב. במהלך הדורות הבאים יתרבו המבנים בהדרגה, עד שבעוד כמאה שנים ישרפו כולם עד מסד, בעוד יושביהם יאספו ויישלחו צפונה ומזרחה, אל מחנות ההשמדה ואל הגטאות.
הנערה הצעירה, לא מבוגרת מזו שעזבנו בתחילת המסע, שרעה על הקרקע ואחזה בבטנה, היכן שהכתם השחור כבר רחש ושרף בה. פניה היו מזיגה של אימה והפתעה בזמן שהביטה בי, כפי שהופעתי מתוך האוויר.
''אג'וטמה... אינגר... אג'וטמה''. הרומנית שלי הייתה חלודה, אבל את זה הבנתי.
עזור לי. מלאך. עזור לי.
חייכתי אליה, ככול שיכולתי, בעוד המחתה הלוהטת צורבת בקרביי. ואז נמלטתי אל הזרם.
אסור. אסור היה לי להתפתות מלכתחילה.
שבתי והופעתי בסירנאה.
יתרת הצוות שלי, אלא ששרדו, שרעו מסביב, עדיין מתנשפים ועיניהם מזוגגות באימה, אך עתה הם מיהרו להזדקף.
נעמדנו כולנו מסביב לנערה, שורה של מבטים אטומים. תליינים ומושיעים.
''מה אתה רוצה לעשות אתם, אינגר?!'' שאל ג'יינוקס לבסוף.
בהסתמך על שושלת-הדם של העובר , ידעתי את שעליי לעשות. ידעתי, אבל....
''תנו להם לחיות'', אמרתי. ''גרין, תכניס הנה את הכומר, אנו צריכים להחליף מילה''.
ג'יינוקס הביט בי בבלבול. ''אבל השד לא מת; השער יישאר פתוח דרך הילד''.
אמת… אבל… גם דרכי!
שלחתי בג'יינוקס מבט מתרה והוא מיהר לצאת.
הנחתי את ידי על הכתם המרחש על בטנה של הנערה; אמו של אחי החורג. העונג המעקצץ שטף בין אצבעותיי ואני נאנחתי.
לעזאזל! העולם צריך עוד רוכבי-זמן.
|
|
|
|
|
סיפור: יקיצה (חדש)
סטודנטית יום שישי, 02/06/2006, שעה 16:01
המחשבה לכבות את עצמי בפעם האחרונה למילניום הארור הזה, הפכה למציאותית יותר ככל שהתרחק הזמן ממני. פרופסור מריס הזכיר זאת כמה פעמים בעבר, כלאחר יד, מציין כמה נוח היה הפתרון השקט הזה לאנדרו-הלפרים אחרים. הרהרתי בכך, בהפעלה חוצית ופשוטה של אותו מנגנון יעיל, הסמוי מן
תודעתם של בני האנוש. לו רק יכלו להבין לנפשנו, ברגעים קינטיים גדולים. לו רק ידעו, עד כמה חבים הם לנו את יכולתם להמשיך ולקמול על פני האדמה.
אך משהו בקולו של הפרופסור הוכיח אותי שוב ושוב. מתחת לדבריו, כך חשתי, הסתתרה נימה של צער וזלזול. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות העוזר הקינטי הראשון שיתפקד לשורות ''כיבוי נצח, סוף''. על אף שהמחשבה מפתה. הימים הולכים ונגוזים לתוך עצמם. הנוסטלגיה שמחריפה, מביאה עימה את קץ מעגל החיים האנושי. ושילורה.
שילורה! כיצד אוכל להסביר לילדת האנוש המתוקה הזו, שקטנה אל מול עיניי עם השנים, שאני עומד לכבות את עצמי? לא, לא אוכל לעמוד בכך, החלטתי. עליי לעמוד במשימה שניתנה לי עם פטירתה, וללוות אותה משך כל חייה, עד חזרתה לשורות העוברים המרחפים. מחר אתייעץ עם מאוזיק, חשבתי. מאוזיק יידע מה לעשות.
דבריו של מאוזיק אייסבן, אותו פילוסוף תודעה קינטית מהולל, לא חידשו את מה שכבר חשתי בצער בתוכי. ''הוטבעת לנאמנותה האינסופית של שילורה,'' אמר בקולו החדגוני. ''צער בי על כך, אך כך הוא הדבר. לא לנו הבחירה את מי נלווה עד תחילתו.'' קביעתו של מאוזיק, אב טיפוס לדור השני של האנדרו-הלפרים, לא הפתיעה אותי. מאוזיק עוד היה מהדגמים שזכו להיקרא בזמנו ''עוזר קינטי ממונע''. את שמו פיארו דורות שלמים של בני אנוש, אשר ליווה מרגע מותם ועד לידתם.
למרות דבריו הנוקשים, לא יכולתי להסכים עימו. קיננה בי הרגשה של דלות החומר, אפסיותה הנשנית של התודעה הקינטית בפני יקיצת האדם. משהו בנו, באנדרו-הלפרים מהזן הכסוף, אינו ערוך להשלים עם העצב העמוק, הנלווה לקמילת בן אנוש. לא יכולתי לצפות בשילורה חוזרת לתקופת עוברתה, לאין-קיום המגיע, לסוף הידוע מראש. נדרשתי לכך, כך ידעתי בתוכי, אך לא יכולתי לכך.
בצאתי ממשכנו של מאוזיק, ששוחרר לאחרונה משורות העוזרים הקינטיים, קדח קצר חשמלי בהדיקות בתוך ראשי. מוחי ההזוי והרפוי החל לשדר לעצמו דימויים מופשטים. נדמה היה כי בשעה הזו, מקבלים היו הדימויים את דמותה של שילורה, ברגעי חייה הנבחרים. תמיד הייתי שם לעזרתה, מהרגע שקמה ממיטת בית החולים, מבוגרת וכבוית עיניים, ועד לאחרונה, שעיניה זהרו בשובבות ילדית, בעודה מטפסת על כתפיי. משהו בי קרא דרור מכל ההחלטות הרציונליות אליהן אני נדרש. רציתי לכבות עצמי, לפני שאצטרך להיות עד ללכתה.
לפתע חשתי ששילורה במצוקה. מיהרתי להכניס עצמי לתדר המיוחד המחבר בינינו, אשר נקבע עם מותה, וכניסתה לתוך חיי. הייתי אז אנדרו-הלפר צעיר, נזכרתי. הצעדתי רק שני דורות של בני אנוש צעירים ללידתם, טרם קביעתו של פרופסור מריס כי בשל אני ללוות חיים שלמים. לא רציתי בכך, בזמנו. מהתבוננתי במאוזיק, חשתי כי לא אוכל לראות בלידתו של עוד בן אנוש, בסופו הצפוי.
שילורה צעדה עכשיו יד ביד עם מרינט, האנדרו-הלפרית של אימה. דגם מתקדם ממני היתה מרינט, לוחות החיווי שעל גבה הוכיחו כי זכתה לתודעה קינטית נטולת אנושיות. אני לא זכיתי לזאת, לצערי. אימה של שילורה היתה רק תינוקת זעירה בשלב זה, ושילורה הציצה בה מוקסמת מבעד לשמיכות. חייה של אימה עומדים היו להתחיל כעת. ידעתי שעליי לבצע את יעודי כעוזר קינטי, ולהסביר לשילורה מדוע תישאר כעת לבדה.
מרינט ניסתה להרחיק אותי. יתכן כי חשה במצוקתה של שילורה, אשר החלה ליבב חלושות, כיאה לפעוטות בגילה. לא יכולתי לראות זאת. אותה נערת אנוש מלבבת שלמדה לאיית בימים האחרונים, נשכבה כעת על גבה והניפה רגליה באוויר, ממלמלת לעצמה כדרכם של תינוקות.
הנחיותיו של פרופסור מריס התערבלו במוחי במהירות, יחד עם משנתו הסדורה של מאוזיק. מה עוד עליי לעשות כדי להיחקק בזכרונה הנמוג של שילורה? תחילת חייה עמדה לפניה, ואני, כל שביכולתי היה רק לצפות בה פוערת פיה ונושמת לראשונה. אף לא אחד מצוות הרופאים הערוך סביבה, נתן עליי הדעת כעת. שביב זיכרון, זה כל מה שיישאר לה ממני. התחושה המעומעמת של מוכרות, לכשתפגוש בי בעתיד, אנדרו-הלפר מתיישן בשדות העוברים המרחפים.
גם לאנדרו-הלפרים כואב, לראות בני אנוש מחשבים זמנם לאחור. לא יכולתי עוד לעמוד בזאת. את חובת החזרתה לילדות כבר מילאתי. הושטתי ידי למנגנון הכיבוי העצמי, מספיק עוד לראות רופא בחלק כחול מושך את ראשה מתוך האינסוף. נעמו לי החיים במחיצתה. ידעתי שנוכחותי אינה מורגשת כעת. נפרדתי ממנה.
|
|
|
|
|
במראה (חדש)
רוכבת באפלה יום שישי, 02/06/2006, שעה 17:04
ביום חמישי מיקה, החתולה שלי ושל לירון, מתה. אחת מאיתנו, לא ידענו מי, השאירה את הכלוב שלה קצת פתוח כשהלכנו לוטרינר, וברגע פתאומי אחד מיקה השתחררה, זינקה מהכלוב ורצה לכביש. היא נדרסה מיד.
כשהגענו הביתה לירון הלכה מיד לשטוף כלים. לא היו כלים בכיור, ולכן היא הוציאה מהארון העליון את כל הכלים של החג, ושטפה מהם את האבק. אחר כך היא המשיכה לארון התחתון, למרות שהכלים שם הבריקו מניקיון. היא רוקנה את המלחייה ושטפה אותה. היא ניקתה את כל צנצנות התבלינים ואת מגש הביצים במקרר. היא שטפה כלים במשך שעתיים וחצי, ובכתה כל אותו זמן.
מיקה היתה בעצם החתולה של לירון, ולא שלי. כשעברנו לגור ביחד אימצתי אותה, ועכשיו היו לה שתי אמהות. מיקה אהבה להבהיל אותנו עד מוות כשהשתחלה בינינו למיטה, וכשהתחילה ללקק את אצבעות כפות הרגליים שלנו בארוחת בוקר. היא אהבה להפיל כוסות שעמדו על קצה השולחן. היא אהבה לשחק עם השרשראות של לירון עד שהן הסתבכו אחת בשנייה. היא אהבה ליטופים מאחורי האוזניים, ומתחת לסנטר, ותשומת לב מכל סוג שהוא.
לירון ירדה לחנות כלי הבית שלידינו, וחזרה עם הכלים היקרים לסלט שרציתי לקנות בשבוע שעבר והיא אמרה, ''דניאל, אין לנו שלוש מאות שקל, ואנחנו בקושי אוכלות סלט''. רק כשהיא פרקה אותם מאריזת הקרטון והחלה לשטוף אותם בידיים אדומות ומקומטות ממים, הבנתי שאצטרך לעשות סדק במראה.
רק המחשבה על כך גרמה לי לתחושת עייפות נוראה. הפעם האחרונה בה סדקתי את המראה היתה לפני שנתיים בלבד, והתשישות שחשתי אז היתה גדולה כל כך שלא החלמתי ממנה במשך שבוע. הייתי שוכבת במיטתנו בעיניים טרוטות, בוהה בתקרה ויוצאת רק לשירותים. למזלי לירון לא ראתה את החתכים על ידי, והיתה משוכנעת שאני חולה. רק אחרי שהיא נשאה אותי לרופא – הייתי חלשה מכדי ללכת - היא השתכנעה שאני בסך הכל צריכה לנוח.
לפנות ערב, כשבכייה של לירון מחדר העבודה שכך סוף סוף, עמדתי מול המראה, מנסה לעכב את הקץ כשבחנתי שוב את פני השטח החלקים כל כך, ללא רבב, את המסגרת המוזהבת, העתיקה, את בבואתי המוכרת המשתקפת בה.
לירון שנאה את המראה. היא חשבה שהיא מכוערת ומיושנת. גם עליי היא לא היתה חביבה, אך מסיבות שונות לגמרי. בהתחלה אהבתי להביט בה, בעיקר לאחר שסדקתי אותה. הפעם הראשונה שעשיתי זאת היתה בגיל עשר, אחרי שהרסתי בהתקף זעם את בובת החרסינה היפה שסבתא חנה הורישה לי, הדבר היחיד שאי פעם נתנה לי מלבד המראה. היום לא הייתי סודקת את המראה בגלל דבר טיפשי כל כך. אז עשיתי זאת, וחודשים לאחר מכן הייתי מביטה במראה כשבידיי הבובה, מביטה בדניאל האחרת, אשר הניחה את השברים בכד קטן ליד מיטתה והיתה מוציאה אותם לעיתים ונוגעת בהם חליפות. פעם חתכה את אצבעה על אחד מהם. כשגדלה והיתה מביטה במראה, הייתי בוחנת את בבואתה, משווה אותה לבבואתי שלי. אותו שיער ג'ינג'י קצר. אותן עיניים ירוקות. אבל משהו בעיניים עצמן היה שונה, ולא רק בגלל שלא היתה מסוגלת להביט בחזרה אליי.
לא התבוננתי עוד בדניאל הזו. חשבתי שהיא תגדל ותהיה דומה מאוד לי, וזה יהיה משעמם להתבונן בה. אך זה היה בדיוק ההיפך. היא הלכה לתיכון אחר, למדה סיעוד והתחתנה עם רופא. הפסקתי להביט בה כיוון שלא ראיתי עוד את עצמי בעיניה הקרות כשהיתה מסדרת את שיערה בתסרוקת הנוקשה בבוקר. הטריד אותי לראות כמה שונה ממני הפכה בגלל דבר קטן כל כך. גם באחרות לא התבוננתי הרבה מאז שהיתה לי לירון.
לירון, הזכרתי לעצמי. אני עושה את זה כדי שלירון לא תהיה אומללה. חשבתי על כך עוד רגע, מחזקת את עצמי, מתכוננת. ואז אגרפתי את ידי. הכיתי במראה בכוח, מתרכזת במיקה, חושבת על הפרווה הלבנה המוכתמת באפור שלה, על השפם הרוטט, על יללה רכה מתחת לשמיכה במיטה. חשתי את הכאב הפתאומי, שמעתי את צליל השבר החד וראיתי את המראה נסדקת. אבל הסדק הקטן לא נשאר בצד שלי. הוא נמוג אל תוך המראה. ואז הביטה אליי מן הצד השני דניאל אחרת. היא לא הביטה בי, אלא בסדק צר במראה שלה. ידה לא דיממה, ועל פניה נחה הבעה מבולבלת. היא תוהה מה קרה, ידעתי, מה היא עושה שם. ואז שמעה את בכייה של לירון עולה שוב מן החדר הסמוך, הבלבול על פניה התחלף בצער, והיא עזבה את המראה והלכה לנסות שוב לחבק ולנחם ולאחוז.
בצד שלי, לירון הפסיקה לבכות, וחתולה קטנה, לבנה עם כתמים אפורים, עמדה לרגע בדלת וליקקה את עצמה לפני שעשתה את דרכה אל המיטה. הבטתי בה לרגע ארוך, מחייכת, עד שלירון הופיעה בדלת ומיהרתי להסתיר את ידי המדממת.
''מה את עושה?'' היא שאלה כשבאה מאחוריי, מחייכת. היא כרכה את זרועותיה סביב מותניי, מביטה בהשתקפותנו במראה. היא לא ראתה את מה שראיתי אני - החדר הריק, קולות הבכי והתחנונים העולים מהחדר השני, ולאחריהם, הצעקות, והדלת הנטרקת.
''מביטה בבחורה היפה שלי,'' עניתי, והסתובבתי באחיזתה, מפנה את גבי למראה.
לירון חייכה כנגד שפתיי. ''חנופה לא תעזור לך. תורך לשטוף כלים.''
הייתי מתבוננת יותר לפני שהיתה לי לירון. הייתי סקרנית לדעת האם הטעויות שתיקנתי, המשגים שמחקתי, היו טעויות בעצמן. התבוננתי בהן לעיתים קרובות, כמו מוודאת בסיפוק מרושע שהן אומללות כדי שאני אוכל להיות מאושרת. הייתי מתבוננת בדניאל שעשתה את הטעות במקומי ובחרה ללמוד במגמת ביולוגיה במקום תקשורת בתיכון, ולכן לא התקרבה מעולם לשירי רוזנשטיין ולא התנשקה איתה על הדשא. היא חיה עם גבר, והיתה מביטה במראה לעיתים קרובות כדי שלא תיאלץ להביט בו. הוא חיבק אותה בלילות בשנתו והיא היתה שוכבת ערה, מביטה במראה, ואני ידעתי שהיא לא מבינה מדוע היא סובלת. הייתי מתבוננת בדניאל שהחליטה במקומי ללמוד מגדר ולא ספרות. היא היתה קצת מלאה ממני, וחיה עם אישה תוקפנית בעלת פנים גבריות שהיתה צועקת עליה. הייתי מתבוננת בדניאל שסירבה במקומי להצעת העבודה בהוצאת הספרים החדשה כי חששה שהיא לוקחת סיכון גדול מדי. היא פגשה את לירון כמוני, אבל לירון עזבה אותה לפני חצי שנה, אחרי עוד התקף זעם. היא היתה עורכת בעיקר בלילות, יושבת מול המחשב בעיניים אדומות, שותה הרבה. הייתי בטוחה שיפטרו אותה בקרוב.
הצורך ששנאתי בי, לוודא תמידית את אומללותן של דניאל האחרות, נעלם כשלירון נכנסה לחיי. מאותו רגע הייתי בטוחה שאני המאושרת בהן. יכולתי רק לקוות שאולי במקום מסויים בתודעתן הן זוכרות את חייהן האחרים, שאולי בשנתן הן חיות את חיי, והן מאושרות כמוני. נמנעתי מאז עד כמה שניתן מליצור דניאל אחרות שיהיו אומללות במקומי.
פעם אחת לירון שברה את המראה. זה היה חודש אחרי שעברנו לגור ביחד, ומיד אחרי שתלינו שלט ''כאן גרות דניאל ולירון'' על הדלת, היא לא הפסיקה להתלונן עליה. ''למה אנחנו צריכות מראה בחדר השינה שלנו?'' התלוננה. ''למה את המראה הזאת? היא כל כך מכוערת.'' אמרתי לה שזו ירושה משפחתית ויש לה ערך רגשי – מה שהיה נכון, ולכן הרגשתי רק קצת אשמה. באותו ערב, כשהגעתי הביתה, היא חיכתה לי במטבח, חיוורת ומבוהלת כל כך, שידעתי שהיא עשתה משהו למראה – אבל ידעתי גם שזה לא היה בכוונה. היא אמרה שהיא ניסתה להעלות כמה קופסאות קרטון שהבינה שלא תפרוק לעולם למדף העליון בארון, ואחת מהן נפלה, פגעה במראה ושברה אותה. ''השברים עוד שם,'' היא אמרה. ''לא ידעתי אם לנקות... אולי את רוצה, זאת אומרת, להדביק... או שנשמור אותם בקופסה ונשים בפנים חדשה, את המסגרת בטח נוכל לתקן...''
חששותיי התממשו כשנכנסנו לחדר השינה. המראה נחה על הרצפה, לצד קופסת הקרטון ששברה אותה, במקום בו נפלה. היא היתה שלמה לחלוטין. לא היו שברים על המרבד, ואף לא סדק אחד על פניה החלקות כששיקפו את הבעתה הנדהמת של לירון. היא הביטה בי, בלבול ופחד מתחלפים בפניה, והעבירה את ידיה בשיערה הקצר. היא חיככה את עיניה.
''כנראה רק חשבת שהיא נשברה,'' ניסיתי.
''לא, לא... אני בטוחה, היא היתה כאן... והשברים היו מפוזרים על כל הרצפה.'' היא הצביעה בידיה, מבוהלת. ''והמסגרת, היא היתה בשתי חתיכות-''
''חלמת.''
''לא חלמתי!''
היא היתה מבוהלת מאוד אז, אך עד סוף היום הצלחתי להרגיע אותה.
בלילה שכבנו כשמיקה חבוקה בינינו, גבה צמוד לבטני, כפותיה הרכות נחות על חזה של לירון. לירון טענה שזה לא נוח. ''יש לי שריטות על הציצי,'' התלוננה כשבחנה את גופה מול המראה בבוקר. חייכתי כשהלכה למקלחת ועברתי לבחון את עצמי במראה. החולשה היתה גרועה פחות הפעם – לירון כמעט שלא הבחינה. אך אני עדיין ראיתי את החיוורון הלא-טבעי של עורי, הרפיון בתנועותיי. ידי עוד פעמה בכאב. נאלצתי לשבור צלחת כדי להסביר את החתך. סדיקת המראה גבתה ממני אנרגיה רבה כל כך. קיוויתי שלא אצטרך לעשות זאת שוב בקרוב.
בצורך פתאומי, חזרתי אל דניאל האחרת, האחרונה. היא עמדה מול המראה, והביטה בבבואתה בעיניים אדומות מבכי. המיטה היתה מסודרת – לירון ככל הנראה לא חזרה בלילה. לפתע חשתי את כובד משקלה את האשמה, כפי שלא חשתי אותה מעולם לאחר שסדקתי את המראה. לא הבנתי מדוע אני מרגישה כך. היא היתה רק דניאל אחרת, טעות. וזו היתה זכותי לתקן את הטעויות שעשיתי. זו לא היתה אשמתי שלירון לא איתה עכשיו. ''יש אנשים מעטים כל כך שיכולים לשנות את חייהם ולבחור מבין האפשרויות,'' אמרה סבתא. ''את צריכה להיות גאה שאת ביניהם.''
נגעתי במראה, בפניי השטח החלקים והמושלמים, מביטה בסדק – הסדק שהיה רק בצד שלה. ''אני מצטערת,'' אמרתי, ולא ידעתי מדוע אמרתי זאת. היא לא היתה מסוגלת לשמוע אותי.
הפניתי את מבטי בצער, אך הדמות לא הפנתה את מבטה. גבי עיקצץ, ואז קפאתי, מסתובבת לאיטי בחזרה. היא הביטה בי. דניאל האחרת הביטה בי. היא לא הביטה בבבואתה, הייתי בטוחה בזאת – היא הביטה ישירות אליי. בהיתי בה, קפואה ונדהמת. עיניה היו קרות, זועמות, והיא אגרפה את ידה. חשתי את הפחד מחלחל בעורקיי, והושטתי את ידי לעצור אותה, זועקת ''לא!''. היא חייכה אליי כששברה את המראה.
לירון שוכבת קרוב כל כך, אבל יש קיר בינינו. גבה מופנה אליי, נוקשה וזקוף. היא קרה אליי כל כך מאז מיקה, ואני לא יכולה שלא לתהות אם יום אחד תביט בי שוב באהבה. אנחנו לא יודעות מי מאיתנו השאירה את הכלוב פתוח, אבל אני יודעת שהיא מאשימה אותי. אני רוצה לחבק אותה ולמחות את הכאב שהיא חשה, להיות מאושרת ולעשות אותה מאושרת. אך במקום זאת אני בוכה בדממה, ודמעותיי מטפטפות על הסדין, נספגות במזרן, נבלעות בלילה.
כשאני מסתובבת, ממאנת לישון אל מול הגב הקפוא, אני תוהה אם זה היה יכול להיות אחרת. אם רק יכולתי לשנות את זה, את הרגע הקטן והטיפשי הזה בו הכלוב נפתח ומיקה רצה אל הכביש. אני מהרהרת בכך בעודי נרדמת, עיניי נחות על הסדק הצר שהופיע בפתאומיות לפני יומיים במראה הישנה שהורישה לי סבתי.
|
|
|
|
|
קודומו (חדש)
Blanky יום שישי, 02/06/2006, שעה 18:30
''אתה מה?''
''החלטתי להציל אותו''
כמעט נפלתי מהכיסא כששמעתי אותו אומר את שלושת המילים ההן.
''אתה מבין מה אתה אומר?''
'' חשבתי על זה הרבה זמן. זה מה שאני מאמין בו. לחיים שלי אין שום משמעות אם לא אנסה לפחות''
''אם לא תנסה מה? מה בדיוק אתה מתכנן לעשות איתו? תברחו שניכם ביחד למקסיקו? ואז מה? תאמץ אותו? ממה בדיוק תחיו?''
''לא יודע'' הוא נסוג מעט.
נראה שהוא לא באמת חשב על זה עד הסוף.
''אני רק יודע שאני לא מתכוון לתת להם להרוג אותו''
''אתה לא יכול להיות בטוח שהם יהרגו אותו''
''אל תהיה תמים. אתה יודע בדיוק כמוני מה שווים המשפטים שלהם''
''דווקא המוסד מאוד מקפידים כשהם בונים תיקים כאילה. שמעתי אפילו על מקרים שהביאו אנשים מהעתיד לתת עדות. וזה בנוסף לקלטות הוידיאו והעיתונים שתמיד מביאים''
אני שיקרתי כמובן. בעצמי לא האמנתי לכל משפטי הראווה שהציגו כל הזמן בטלוויזיה. וכמובן שידעתי שיהרגו את הילד. מעולם עוד לא קרה משפט מסוג זה שהילד יצא זכאי. אבל הייתי חייב לעצור אותו... ובינתיים נראה שתוכניתי עבדה.
''תשמע, יעקב. אני מבין מה עובר עליך. באמת. גם אני שימשתי כמשגיח לאחד מהילדים האלה. אני יודע כמה אפשר להתחבר אליהם בתקופת ההשגחה, אבל אסור לך אף פעם לשכוח מי הם, ולמה הם כאן.''
''לא שכחתי''
''אז למה אתה עושה את זה? אתה בכלל יודע משהו עליו? בכלל גילו לך את השם שלו?''
''קודומו''
''נו באמת. אתה לא יודע עליו שום דבר, נכון?''
''אני יודע מספיק''
''תקשיב! אני יודע שהוא נראה מתוק וחמוד ומסכן, ואין שום סיכוי שילד קטן ותמים שכזה מסוגל לפגוע בזבוב, אבל עד כמה שידוע לנו, הילד המתוק הזה יכול להיות האדולף היטלר הבא!''
''זה לא נותן לנו את הזכות...''
''תראה, גם אני לא חושב שזה בסדר, אבל מה אתה יכול לעשות? כלומר, גם אם יש סיכוי ולו הקטן ביותר שמה שהם אומרים יתממש... אתה באמת מוכן להמר על העתיד של כולנו בשביל המצפון האישי שלך?''
''אין לנו עתיד! אתה לא מבין? אין לנו עתיד. לא בצורה הזאת. כלומר תראה למה הפכנו? הורגים ילדים על פשעים שכביכול יבצעו בעתיד? מי נתן לנו את הזכות? חשבת פעם כמה קל זה יכול להיות להפליל משהו בדבר שכזה? הרי אין שום דרך לוודא שמה שהם שטוענים באמת יקרה או לא! הם תמיד דואגים להדגיש איזה שועה עצומה נמנעה, אבל הם לא האלה שצריכים...''
דמעות זלגו מעינו בזמן שהוא סיים את המשפט.
''...שצריכים לראות את הפנים שלהם כל פעם שהם הולכים לישון.''
אחזתי בידו.
''תקשיב, זה משהו שכל אחד חייב לעבור בשלב זה או אחר. כולנו שותפים לפשע. אבל מדובר בחיים שלך! כמה זמן עוד נשאר לכם ביחד?''
''עוד שבוע''
''עוד שבוע! וזהו! וסיימת! אם יתמזל מזלך ותגיע לגיל 75 אולי אולי יקראו לך שוב, אבל מדובר בחודש אחד! חודש מחיים שלמים! בשביל זה שווה לזרוק את הכול?''
''הכול לא משנה! אתה לא מבין? מה הטעם? איזה מן חיים אני אחיה כשאדע שהייתי שותף לרצח?''
''איזה חיים תחיה אם בעתיד מליוני אנשים ימותו בגלל דבר שיכולת למנוע?''
בשלב זה הוא נשבר. צפיתי בו, אדם מבוגר, יושב ובוכה ללא הפסקה. לא היה עוד שום דבר שיכולתי לעשות בשבילו מעבר לנקודה הזאת.
''אתה תעבור את זה'' לחשתי באוזנו. אני לא יודע אם הוא שמע אותי. אבל באותו הערב אני זוכר את ההרגשה שהייתה לי. הרגשה נוראית, כאילו אמרתי משהו שלא הייתי צריך להגיד.
בפעם הבאה שראיתי את יעקב הייתה ביום המשפט של קודומו. לא הייתי בטוח אם אראה אותו שם. אבל הוא היה שם, יושב על הספסל מעבר לדלתות הסגורות, ובוכה.
התיישבתי לידו.
''סיימת אם זה''
הוא לא הגיב.
''קח''
זרקתי לעברו מטפחת. הצורה שהוא בכה. אף פעם לא ראיתי משהו בוכה ככה. כאילו היה זה ילדו שלו שנשלח שם לאולם.
''אני ניסיתי'' הוא מלמל.
''אני יודע''
''אתה לא מבין! אני רציתי! באמת רציתי להציל אותו... אבל...''
הוא נאבק בדמעות הזולגות כדי לסיים את המשפט.
''...לא יכולתי... אני פחדתי. אני פחדן עלוב שלא מגיע לו לחיות. עשיתי כל מה שביקשו ממני. הכול. אתמול בלילה.... לקחתי אותו לאכול גלידה. היית מאמין? גלידה לארוחה אחרונה! לא היה לי... לא היה לי כסף לקנות לו שום דבר אחר...''
ניסיתי להרגיע אותו, אבל לא היה טעם. הוא היה שבר כלי.
בתוך תוכי הרגשתי חרטה על המילים שאמרתי לו שבוע קודם. הכרתי את יעקב. הכרתי אותו יותר מכל אחד אחר. ידעתי שאחרי היום הוא לא הולך להיות שוב אותו האדם.
עזבתי אותו בשקט, ומאחור עוד שמעתי אותו ממלמל
''...לא יכולתי לעשות את זה...''
באותו הערב קפצתי לדירה שלו לראות אם יש משהו שאני יכול לעשות. הדלת הייתה פתוחה.
מצאתי אותו יושב על הכורסה בסלון. שוב היו דמעות בעינו, אבל היה משהו שונה.
הוא חייך.
הוא חייך וצחק. לא הבנתי למה, עד שפתאום נזכרתי. המשפט של קודומו! עכשיו צריכים לפרסם את גזר הדין בטלוויזיה! אבל למה הוא מחייך?
זיעה קרה מילאה את גופי. לא יכול להיות! הייתכן? אחרי כל כך הרבה שנים? יכול להיות שמצאו ילד שכמוהו זכאי?
רצתי ליד יעקב וצפיתי במסך הטלוויזיה. על המרקע ראו ילד קטן, קשור לכיסא, ואיש במדים מזריק לו משהו דרך צינור. זאת הייתה אותה התמונה שהראו תמיד.
''..בעבור סיוע לפושע... הנאשם בגד באחריותו כמשגיח ובכך גרם למותם של מליונים'' נשמע קולה של הקריינית ברקע.
פתאום הבנתי. לא הייתי צריך אפילו לקרוא את השם האמיתי של קודומו כדי להבין מי באמת זה היה.
הסתובבתי באיטיות לעברו של יעקב. הוא עדיין היה שם, בוכה מאושר.
''אז בסוף כן היה לי את האומץ'' הוא לחש. ונעלם.
|
|
|
|
|
כיכר השעון (חדש)
גריינג'ר. הרמיוני גריינג'ר. יום שישי, 02/06/2006, שעה 18:54
בכיכר השעון, במקום בו נוצקו יסודות מבנה הזכוכית הנוצץ והמסנוור של הבנק העממי, ניצב פעם מגדל שבראשו היה שעון. המגדל לא נראה כמו מגדל מיוחד והשעון לא נראה כמו שעון מיוחד, וזו אחת מהסיבות בגינן מהמגדל לא נותר זכר ומהשעון נותר רק שמה של הכיכר.
בדרך כלל, דברים מיוחדים לא נראים כמו דברים מיוחדים.
כשהגעתי לעיר בפעם הראשונה, היה זה יום אביבי חמים ונעים. קרני השמש ליטפו את הגלים הקטנים שנשברו אל החוף הזהוב ורוח נעימה נשאה והפיצה את מליחות הים בינות לדקלים הגבוהים שהצלו על שדרות העיר. מגדל השעון היה סימנה הראשון של העיר בו הבחנתי ממרחקים. סימן הוא בעוז את היעד לכל התועים בדרכי העפר המאובקות. ככל שקרבנו אל העיר נתגלו לנו פיסות נוספות ממנה. מבנה התיאטרון, שהבהיק בכיפתו הלבנה. עצי הדקל, שנעו ונדו ברוח כמנופפים לנו לשלום. חומת האבן הנמוכה, שחבקה את העיר והגנה עליה כהגן דובה על גוריה. וככל שנגלו לנו מכמני העיר, כך הוסיף ונגלה לנו מגדל השעון. בעוד העיר חושפת טפח, חשף המגדל טפחיים. ולבסוף עמדתי למרגלותיו. השעה היתה עשר ושלושים. זוית המחוגים מעל לראשי חקוקה לעד בזכרוני. המחוג הקצר מצביע אל השמש, הגדול מצביע לעברי. עמדתי כך זמן מה. תחושה עזה שמשהו מיוחד עתיד להתרחש, ממש כאן, ריתקה אותי למקומי.
עמדתי כך דקה, עמדתי כך שעה, עמדתי כך עד שהשמש שקעה. עצמתי את עיניי ופקחתי אותן. העיר נעלמה לה. בלב השממה, נותר רק המגדל. ואנוכי לרגליו.
היה זה אך אירוני כי הפעם הראשונה בה הגעתי אל העיר הייתה גם הפעם הראשונה בה הגעתי לשם. אם כי, בסופו של דבר, לא היו הבדלים גדולים בין שם לכאן. בשני המקומות הייתי נטע זר.
***
''ואם אנחנו מושכים את כל הניוטרינו לצד הזה, מה נקבל כאן באמצע?''
היה קל להבחין שד''ר אלמגור התרגש. כשהוא אמר 'מושכים', הוא עשה בידיו תנועות משיכה, כמו של חבל, והשקיע בהן מאמץ. גם פלג גופו העליון נרתם למאמץ הדמיוני למשוך את כל הניוטרינו לאותו צד. נדרשו לי שניות אחדות כדי לחזור לריכוז. ד''ר אלמגור היה לבוש בסוודר האדום הבוהק שלו, שרווליו משוכים מעט במעלה הזרוע, וידיו מאובקות מגיר. אף אחד לא משתמש היום בגיר, חוץ מד''ר אלמגור. כולם כותבים עם טושים מחיקים או על צגי מחשב. אבל גם אף אחד לא מבין, ממש מבין, משוואות פרבוליות ממעלה שביעית, חוץ מד''ר אלמגור. אפשר לראות את הנצנוץ בעיניו כשהוא מניע את ידיו לאורך משפך התכנסות סדרת הפתרונות של משוואה עלומה אל עבר ראשית צירים דמיונית, שבדרך כלל נמצאה מעט לפניו ולשמאלו.
''כן, פוזנר?'' שאל ד''ר אלמגור. הוא תמיד קרא לי בשם המשפחה. ''יש לך תשובה?''
הפסקתי לבהות בכתמי אבקת גיר שנמרחו על שרוולו הימני. ''אין לי מושג,'' אמרתי. אמנם הייתה לי השערה מה נקבל שם באמצע אם נמשוך את כל הניוטרינו לצד אחד, אבל לא הבנתי איך נצליח למשוך אותם. אף פעם לא אהבתי בעיות תיאורטיות. אבל הוא המתין בסבלנות ואני אמרתי לבסוף, ''ייחודיות בשני מימדים.''
הוא חייך. למרות חיבתו העזה לחטיפי 'פסק-זמן', עקבות השוקולד מעולם לא הכתימו את בוהק לובנם של שני טורי שיניו. ''קרוב, פוזנר. קרוב. זו תהיה ייחודיות בארבעה מימדים, אבל היא תהיה מאוד,'' באצבעו הימנית היא צייר שבעה עיגולים באוויר ואז אמר, ''מעניינת.''
עמדת המחשב היתה מטר לימיני, אך כבויה, והגיר היחידי בחדר היה בידיו של ד''ר אלמגור. הוא לא הציע לי אותו ואני נאלצתי לפתור את המשוואות בראשי. נדמה לי שזה היה מבחן, אבל לא נראה לי שזה היה מבחן מתמטי. אחרי כשלוש דקות אמרתי, ''פיספסתי את זה. זו באמת ייחודיות מעניינת. חוץ משני המימדים הראשונים,'' היססתי לרגע, ''גם במימד החמישי והשישי תהיה ייחודיות.''
הוא נד בראשו בהערכה מספר פעמים. עיניו נצצו כששאל, ''ומה זה אומר פוזנר?''
היה לי חשד מה הוא חושב שזה אומר. הייתי לצידו כבר שנתיים. שמעתי את ההרצאות שלו, את התרגילים שלו, את עבודות המחקר שלו. ניהלתי איתו שיחות חולין. ניהלתי איתו שיחות שנשמעו כמו שיחות חולין אבל היו על שאיפות, מאוויים וחלומות. ניהלתי איתו שיחות על העתיד. ידעתי מה הוא חושב. ידעתי מה הוא רוצה באמת. אבל זה היה תאורטי, כי בסופו של דבר אי אפשר למשוך את כל הניוטרינו לצד אחד. ''זה לא אומר כלום,'' אמרתי.
הוא נותר רציני כשאמר, ''ואם אני אראה לך כיצד אפשר למשוך את כל הניוטרינו לצד אחד?''
''אם תראה לי את זה,'' אמרתי, ''אז כאן באמצע תקבל מנהרה מסולסלת שקצהה השני יהיה בתחתיתו הקעורה של משטח במימד השביעי.''
אבל גם הוא הכיר אותי שנתיים. ''לא,'' הוא נד בראשו. ''מה שאני שומע בקולך הוא חוסר אמונה.''
מה יכולתי להגיד? שהמנהרה תהיה ברוחב שלא יעלה על 3 מ''מ? שהסלסול שלה יהיה דחוס מכדי שניתן להעביר בו משהו? שתחתיתו הקעורה של משטח היא בעלת פוטנציאל הכבידה הנמוך ביותר ולכן הדרך תהיה חד סיטרית? הוא כבר ידע את כל זה. הוא הרי הראה לי את המשוואות ואת הפתרונות שהוא פיתח להן. אז לא אמרתי כלום. היתה לי הרגשה שהמבחן עודנו נמשך ולכן נשארתי לעמוד שם, מולו, וחיכיתי.
הוא נשבר ראשון. הוא תמיד נשבר ראשון. ''פוזנר.'' הוא ניסה לחפות על מבוכתו בטון קשוח. זה לא התאים לו. ''אני עומד להפעיל את מחולל המשיכה. רוצה להישאר, לראות וללמוד או,'' כעת הוא חייך את אחד מחיוכיו הערמומיים, ''רוצה להשתפן וללכת הביתה?''
השעה היתה קצת לפני שמונה בערב ומרבית המעבדות בקומה כבר היו ריקות. שנינו ידענו שאני לא אחמיץ את הניסוי ואני ידעתי מה הוא עומד לבקש. אבל לא היתה לי כוונה לעמוד שם באמצע ולדווח לו איך נראה המימד השביעי. אם אצליח לחזור, כמובן. חייכתי במבוכה, תוהה אם הצלחתי להוציא את כל פרורי השוקולד שאכלתי קודם מבין הרווחים שבין שיניי. ''אני אשאר, כמובן,'' אמרתי.
''ידעתי שאני יכול לסמוך עליך.''
''אבל אני לא –''
''לא, לא,'' הוא הושיט את ידיו לעברי. ''לא התכוונתי לבקש ממך לעמוד במרכז הייחודיות.''
לא? לרגע קט זה בהחלט נראה בדיוק כך. מצד שני, לא נראה לי שעכבר יתאים למשימה כזו. זו היתה, כפי שד''ר אלמגור נהג לכנות לעיתים כה קרובות, 'משימה של גברים', ועכברי מעבדה, מוכשרים ככל שיהיו בפתרון מבוכים, לבטח לא התאימו למשימה. נותרה אפוא רק אפשרות אחת. זקפתי גבה.
ד''ר אלמגור הנהן. ''אני אעמוד במרכז,'' אמר.
בהיתי בו. ''ומה אעשה אם משהו ישתבש? אני לא אוכל להחזיר אותך,'' קולי דעך. איך הוא יכול לעשות לי את זה? עמדתי מולו ללא ניע זמן מה ולבסוף לחשתי, ''מה אני אגיד לדיקן מחר בבוקר אם משהו ישתבש?''
''פוזנר!'' זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו כועס. ''חוסר האמונה שלך ביכולת שלך מדהים אותי בכל פעם מחדש.''
התווכחנו במשך דקות אחדות, ולבסוף הצלחתי לשכנע אותו כי מוטב ואני אעמוד במרכז הייחודיות.
ההפתעה הראשונה היתה כי גם במימד השביעי העולם עדיין נראה כמו בשלושת המימדים הראשונים, המוכרים לנו. ההפתעה השנייה היתה שהצלחתי לחזור.
***
מבחינתי חזרתי לעיר למחרת בבוקר, אבל העיר השתנתה כמעט לבלי הכר. לקראת הצהריים גיליתי כי שמונים שנים עברו מאז הגעתי אליה לראשונה, אתמול. מכוניות החליפו את הכרכרות, זכוכית ואלומיניום החליפו את הלבנים, כיפת התיאטרון עדיין הבהיקה בלבן אבל חומת העיר נרמסה תחת כביש טבעת רב מסלולי. החוף נותר זהוב, הדקלים צמחו לגובה וכל תושבי העיר היו לי זרים, ממש כמו אז.
אך גם בי חל שינוי.
היה לי מקצוע כעת. היה לי מקצוע אותו ידעתי כי למדתי במשך כל חיי הבוגרים. היה לי מקצוע, שאתמול כלל לא ידעתי על קיומו. נוספה לי צלקת במקום בו מעולם לא נפצעתי ונוספו לי זכרונות. ודבר מכל שהיה לי לא נגרע ממני. לא היה חסר לי דבר.
מדי יום הובילה אותי דרכי אל כיכר השעון. בהליכה רגלית או בנסיעה במכונית, בדרכי לעבודה או בשובי מבילוי מצאתי את עצמי כמטחווי אבן מהמגדל. נשמרתי מלנעוץ את מבטי במחוגי השעון ונשמרתי מקרבה יתרה אליו. חמש שנים עמדתי בפיתוי. אך ביום אביבי חמים ונעים, בעת שחומה של השמש וריחו של הים עוררו את זכרון יומי הראשון בעיר, צעדתי לאיטי סביב הכיכר ולבסוף ניצבתי למרגלות המגדל.
עמדתי כך דקה, עמדתי כך דקותיים. עצמתי את עיניי ופקחתי אותן. העיר נעלמה לה. בלב השממה, נותר רק המגדל. ואנוכי לרגליו.
***
הצלחתי לחזור. כן. אין ספק בדבר החזרה, השאלה שנותרה פתוחה היא האם אכן הצלחתי. אין ספק שזו היתה הצלחה, השאלה שנותרה פתוחה היא האם ההצלחה והחזרה היו אכן שלי. כי אני לא נשארתי אני. היו לי זכרונות של שנים מעיר שלא הופיעה בשום מפה, למרות שד''ר אלמגור נשבע לי שהייתי שם שמונים שניות בדיוק. בדקתי אותו. הוא לא שיקר.
גיליתי כמה תגליות מעניינות כשבדקתי את סרטי הוידאו שתיעדו את כל מה שהתרחש במעבדה, החל מהרגע שבו נעמדתי בפנים חיוורות במרכז הייחודיות וד''ר אלמגור הצליח למשוך את כל הניוטרינו לצד אחד. הממזר. הראשונה שבהן היתה כיצד הוא הצליח למשוך את כל הניוטרינו, אבל החשובה שבהן היתה שהוא למעשה לא עשה שום דבר כדי להחזיר אותי. הבנזונה.
שלושה ימים נשארתי בביתי כדי להירגע. וכשנרגעתי, נזכרתי במגדל השעון.
לא סיפרתי לד''ר אלמגור את כל האמת על המימד השביעי, אבל סיפרתי לו מספיק על מנת שנשתף פעולה במשך שנתיים נוספות על מנת למצוא פתרון מדויק יותר של המשוואות. הוא לא הבין את הפתרון. הוא לא ידע על מגדל השעון. ואז כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות. הפרשי הזמנים שיחקו לטובתי.
***
חזרה בזמן. אך הזמן אינו חוזר לעולם.
זכרונות נוספים הכבידו על מוחי ומקצועות חדשים פיארו את קורות חיי הסודיים. בשני המקומות הייתי נטע זר. הגיע הזמן לשים קץ לנדודים, לבחור מקום ולהשתקע בו. הגיעה העת לטעת. הגיעה השעה להחליט בחברתם של מי אבלה את שארית חיי.
***
בכיכר השעון, במקום בו יצקה חברת הבנייה שלי את יסודות מבנה הזכוכית הנוצץ והמסנוור של הבנק העממי, ניצב פעם מגדל שבראשו היה שעון. המגדל לא נראה כמו מגדל מיוחד והשעון לא נראה כמו שעון מיוחד, וזו הסיבה בגינה לא התקשיתי לשכנע את העיריה שלא להשאיר זכר מהמגדל.
הייתי רוצה לחקור את השעון והמגדל. הייתי רוצה לברר את חשיבותן של שכבות הברזל שגילינו בעת חפירת היסודות והשפעתן על השטף המגנטי סביב המגדל. הייתי רוצה, רציתי, אבל היה דבר אחד שרציתי אף יותר. ידעתי שד''ר אלמגור לא יעמוד בפיתוי. ידעתי שבלי מגדל השעון הוא לעולם לא יחזור. למיטב הבנתי הוא עדיין ניצב בתחתיתו הקעורה של משטח במימד השביעי. יכול להיות שהוא לבוש בסוודר האדום שלו. יכול להיות שאבקת גיר מכתימה את כפות ידיו. בכנות, מזה זמן שכבר בכלל לא איכפת לי.
|
|
|
|
|
יונה (חדש)
יונה יום שישי, 02/06/2006, שעה 23:14
''אני כן הצלתי את העולם כשהייתי בגילך, אתה יודע.”
''כן, אני יודע.''
''אתה יודע? אז למה אתה שם אותי פה? אני לא צריכה לגור במקומות כאלו,''
''אמא,'' הבן נאנח, ''זה לא ככה. את יודעת שאני לא מאמין לך, גם את לא תאמיני בקרוב, את אף פעם לא מאמינה כשאת חוזרת.''
''אבל אני לא משוגעת, משה, אני לא משוגעת, אני יודעת מה אני סוף סוף. למה שתרצה לקחת את זה ממני?''
''אמא,'' הוא עוצר את המכונית ומסתובב אליה, ''בבקשה.''
הוא הבן שלה, הבן היחיד שלה. לומר לא זו משימה קשה מדי אפילו בשבילה. היא לא אומרת עוד דבר, רק מושיטה לו יד, יוצאת מהמכונית, בזהירות, ומדדה לצידו בדרך הארוכה פנימה.
''זה לא נורא כל כך,'' הוא אומר לה כשהם מגיעים אל השער, ''תמיד נחמד לך פה.''
''כן, כן, נחמד'' היא מסכימה, ''יש עבודות יצירה כמה פעמים בשבוע, אני מאוד טובה בזה,''
''ויש את הגינה,'' הוא נזכר, ''אולי תשתלי שוב כמה צמחים,''
''למה לשתול? הם בטח עדיין שם.'' היא מחייכת, ''זה טוב שאני חוזרת, הצמחים שלי בטח צריכים אותי.''
''אמא, אני לא בטוח שאלו ששתלת עדיין יהיו שם.''
היא לא עונה, רק נכנסת אחריו ומתיישבת על הכורסאות שבחדר הקבלה. אחרי שמשה חותם על כמה מסמכים ומחבק אותה מגיע אח צעיר ומכוון אותה אל החדר החדש שלה
''הם חושבים שאני משוגעת,'' היא מתעלמת ממנו, ''זה בגללך שהם חושבים שאני משוגעת.''
''מי חושב ככה?''
''אף אחד לא אומר, מתוק, הם רק חושבים את זה כשאני מספרת להם את האמת.''
''את לא משוגעת,'' הוא מחייך אליה, והיא מביטה בו בהקלה.
''רק קצת חולה, זה הכול.'' הוא ממשיך, ''בשביל זה אנחנו פה.''
''אוי, מצוין, אתה במצב רוח כזה,'' היא עונה לו ומתיישבת על המיטה, ''לך. נמאס לי ממך.''
היא סוקרת את החדר שקיבלה. הכול כרגיל. רגוע כל כך שאפשר להשתגע. קירות בצבע סגלגל, תמונה של נוף בצבעים חמימים, מצעים עם סמלים קטנים של בית החולים ושידה עם שלוש מגירות בצבע בז'.כל זה לא היה כאן אם אני לא הייתי, היא חושבת לעצמה, ומנסה לזרוק את הנעל המשוננת שלה אל החלון, אבל מצליחה לזרוק אותה רק עד לקצה המיטה.
היא מקללת וקמה כדי להרים אותה, אבל הגב שלה משמיע נקישה חזקה, מזכיר לה ששכיבה וקימה הם לא עניינים פשוטים כל כך, והיא צועקת עוד כמה קללות מהירות. האח מגיע אליה בריצה.
''למה עזבת אותי ככה?''
''תנשמי עמוק, הגב שלך נתפס, זה הכול,'' הוא מציץ במסמכים שעל יד המיטה, '' את יונה? בואי, אני אעזור לך לקום.''
''למה עזבת אותי ככה?'' היא שואלת שוב, בלחש הפעם, ''זה לא הוגן, זה לא הוגן. אני הצלתי את-''
''אוי,'' הוא קוטע אותה, ''לא עכשיו. אני אקרא לרופא ותמשיכי את זה איתו,''
''עכשיו,'' היא מסננת, ''עכשיו, איתך. אתה תענה לי כמו שצריך הפעם. למה אתה לא נותן לי להנות ממה שעשיתי? למה אתה עוזב אותי ככה? אני הצלתי את העולם, אלוהים, אני הצלתי-''
''כן, כן,'' הוא נשבר, ''את הצלת את העולם. וואו. את יודעת כמה אנשים עשו את זה קודם? נמאס לי מהקיטורים שלך.''
''לך נמאס?''
''אני לא עזבתי אותך,'' האח עונה לה, ''אני מטפל בך מצוין. אני קופץ לביקור כשאת מבקשת, בעצמי, דרך אגב, אז מה עוד את רוצה?''
''את החיים שלי בחזרה,'' היא לוחשת,
''הגב שלך מתוקן, את יכולה לקום עכשיו.''
''אל תשנה נושא. כל פעם שאנחנו מנהלים את השיחה הזו משהו רע קורה לי ואתה מתקן אותו. אני לא טיפשה, אתה יודע, אני הצל-''
''כמו שאמרתי, את לא היחידה. את אפילו לא היחידה שהצילה את העולם ככה. את באמת חושבת שאף אחד לא הצליח להמציא מכונת זמן עד 1979?''
''מה? אז למה לא אמרת לי אף פעם?''
''רציתי שתהני מזה קצת,'' הוא קוטע אותה, ''תראי, יונה, את באמת המצאת את זה, מבחינתך את הראשונה שהמציאה את זה. אף אחד לא נתן לך את הרעיון ואני לא מחקתי לגמרי את העובדה שזה קרה. זה לא מספיק?''
''לא, זה לא. אני יכולה לעשות כל כך הרבה, אלוהים. אפשר להציל מיליארדים.''
''אני לא יכול לתת לכם לטייל ככה בין הזמנים,'' האח נאנח, ''אתם מוזמנים לטייל על הירח אם אתם רוצים, זה לא מפריע לי, אני אפילו הולך לסדר לכם את מאדים תוך מאה מאתיים שנה. אבל את היקום והבריאה אני מעדיף שלא תהרסו, את יודעת כמה עבודה הייתי צריך לעשות? תאמיני לי, אין לך מושג כמה מסמכים הייתי צריך למלא.''
''לאבד שבוע עבודה, זה האסון הגדול? אתה העלמת אותי. עשרים שנה מהחיים שלי נמחקו. הייתי מתמטיקאית, מתכנתת, פיסקאית, ואתה מחקת את זה. מחקת הכול. הפכת אותי לאשתו של.''
''אשתו של בחור נחמד,'' הוא מתקן אותה, ''הוא לא מכה, לא צועק, שוטף כלים, יש לו גנים מצוינים ואינטלגנציה סבירה, מתאימה לזו שיש לך עכשיו. אני יודע שזה כואב לך, אבל את חייבת להבין מה המצאת. על כל אדם שישתמש בזה כדי להציל את העולם יבואו עשרה שיהרסו. זה מה שאת רוצה?''
''אמרתי לך מה אני רוצה מספיק פעמים,'' היא עונה לו,
''וזה מתחיל להרגיז אותי, יונה,''
''זה לא מצער אותי יותר מדי,'' היא עונה,
האח מתיישב על המיטה, קם, מתיישב ואז קם שוב, ''את מרשה לעצמך יותר מדי על בסיס קטן מדי. בסך הכול, מה כבר עשית. קפצת אחורה והרסת פצצה גרעינית אחת. יופי, באמת כל הכבוד, אני גאה בך על היוזמה. אבל זהו, מספיק. נגמר. זה המקסימום שתעשי בגלגול הזה,''
''רק תן לי קצת קרדיט,'' היא אומרת ונעמדת מולו, קצת מהר מדי, וחוזרת לשבת, ''לפחות שהבן שלי יידע שאני לא משוגעת.''
''את לא משוגעת?''
''בעולם הזה, כן, אני משוגעת. אבל בעולם שלי-''
''את משוגעת בכל מקרה. צריך שגעון גדלות רציני כדי לעשות את מה שעשית, וזו לא הבעיה היחידה שלך, תאמיני לי.''
יונה שותקת לכמה דקות.
''את רוצה שאני אקח את זה?'' הוא שואל לבסוף,
''את המחלה?''
''את זה אני לא יכול לקחת.''
''לא רוצה,'' היא מתקנת,
''כן, לא רוצה,'' הוא עונה, ''אבל אני כן יכול לקחת את המכונה. את הזכרון שלה, בכל אופן.''
היא שותקת שוב, ואז קמה, בזהירות הפעם, ומביטה בו בראש מורם,
''לא, זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה לקבל את מה שהייתי בחזרה. אני רוצה את המוח שלי בחזרה. אבל את זה אתה לא תעשה. האישה הזו מתה. אני צודקת, נכון?''
האח מהנהן.
''אז כן, אני לא רוצה את הזכרון הזה. לא היית צריך להשאיר אותו,''
האח מתיישב לידה,
''אני מצטער,'' הוא אומר, ''טעיתי.''
ויונה מניחה את ראשה על כתפו, עוצמת את עיניה בחוזקה ומחכה.
היא מתעוררת בחדר הסגלגל שלה, מציצה בשעון ומגלה שיש לה שלוש שעות לפני התור עם הרופא. היא מתלבשת בזהירות והולכת אל הגינה, מוצאת שם את הבוגנוויליות ששתלה ומתיישבת, בזהירות, לצידן.
''אמרתי לכן שאין מה לדאוג,'' היא אומרת להן ומנשקת את עלי הכותרת, ''אף אחד לא יעקור אתכן, יפות שלי, אף אחד לא יעקור את הפרחים שלי.''
|
|
|
|
|
המפלצת (חדש)
לא ממש יום שישי, 02/06/2006, שעה 23:59
בחדר שקט, במיטה לבנה, בזרועותיה של אישה, ישנה המפלצת.
הכאב והמאמץ דהו לאיטם, הופכים ממציאות לזיכרון, ולזכרו של זיכרון. עכשיו היתה עייפות, וגאווה משונה - בעצמה, ובתינוק הבלתי ייאמן שהיה חלק ממנה, ועתה שכב בזרועותיה: זעיר, חסר ישע, אבל בן-אדם, יצור אנושי שלם. בנה.
הוא לא היה יפהפה. עוד לא. הפנים האדומות הזעירות מכווצות במעין אי-שביעות רצון, כאילו החיים עד כה, אותן שעות בודדות, לא עמדו בציפיותיו. היא ידעה שעוד תתאהב בו. תולדותיו של הגזע הוכיחו זאת. היא תאהב אותו יותר מכל דבר בעולם. בינתיים, הוא שהה במחיצתה, בזרועותיה, כמעט זר, כמו אורח ממקום רחוק שזה עתה הגיע, ועוד לא מצא נושאים לשיחה מעבר לנימוסין.
''אני אוהבת אותך'' היא אמרה, כניסיון, בוחנת את המילים.
זה נשמע נכון. זה בוודאי נכון.
החדר עוד היה ריק, אבל אנשים עמדו מסביב.
היא ראתה אותם, אף שידעה שלא היו שם - כמו שקופית עמומה המוקרנת על קירות החדר. אם תושיט אליהם יד, לא תיגע בדבר. אך היא ראתה אותם, ברורים וצלולים. לא הזיה. לא חלום.
נשים, גברים, זקנים, ילדים. עשרות זוגות עיניים, כולם מסתכלים בה. אינסטינקטים שבוודאי היו רדומים בה מאז ומתמיד, גילו פתאום את תפקידם: היא סוככה על בנה בידיה.
אישה זקנה בפנים אפורים. ילדה שעל חולצתה בלון כחול. גבר צעיר, צלקת על לחיו.
מבטם היה מלא פחד, וכעס, ורחמים. ואחד מהם, שעיניו אפורות ואטומות כבטון, דיבר.
''הדבר הראשון שהוטל עלי לומר לך הוא זה: לא בך האשם.
גנים, חינוך, השפעות חיצוניות, מוטציה פרועה - אלפי סיבות שאינך ביניהן. זכרי זאת. זו אינה אשמתך. את היא רק קורבן של הנסיבות.
כמונו.''
המילים מרוחקות, אך נשמעות היטב. כאילו קולו של אדם העומד אי-שם, צועק כנגד הרוח, הוקלט והוגבר עשרות מונים, והושמע באוזנה.
''לכו מכאן'', אמרה. התינוק שבידיה התפתל מעט בשנתו, משמיע קול קטן. ''לא אכפת לי מי אתם או מאיפה באתם. לכו''.
איש עבה בשר שלחייו אדומות, מורגלות בחיוכים, אך שמוטות עכשיו. אישה ששערה הארוך אסוף בעשרות צמות. גבר ללא שער, פניו בידיו. והאיש בעל עיני הבטון, שהמשיך ודיבר.
''הדברים שאומר לך נכתבו מראש'', אמר, ''מומחים, מדענים, פסיכולוגים והיסטוריונים חקרו אותך - את זכרך, את אישיותך - כדי לנסח את הדברים שאותם אני אומר עכשיו. כדי לומר אותם באופן שיגרום לך להבין, לומר אותם באופן שיגרום לך לעשות את מה שמוטל עלייך.
''אנחנו הודעה שנשלחת אליך מהמקום בו את נמצאת, ומזמן שעבורך הוא עתיד רחוק. האנשים שאת רואה סביבך לא נולדו עדיין בזמן שבו את צופה בהודעה זו, הזמן שאותו את מכנה 'עכשיו'. העתיד שלך הוא עברנו. מה שעבורך הוא ניחושים, תקוות וחששות, הוא עובדות, תולדות, היסטוריה, בעבורנו.
''הדבר שהוטל עלי לומר לך הוא שהיצור שאת אוחזת בידייך הוא המפלצת הנוראה ביותר שראה המין האנושי מימיו''.
אפלה זחלה מפינות החדר, כשהדם אזל מעיניה. קיפאון אחז בכתפיה, ובכל זאת היא הידקה אליה את התינוק.
ילד שבגדיו מוכתמים בבוץ הביט בה בשנאה. והאיש המשיך ודיבר:
''המפלצת תביא לעולם מוות, כאב ואומללות גדולים יותר מכל מה שנרשם אי פעם בהיסטוריה האנושית. המפלצת תביא לעולם אכזריות, אימה ופלצות שכמוהם עוד לא נראה. כדור הארץ עצמו יגנח. הדבר שהוטל עלי לבקש ממך ייראה לך כדבר נורא, אך למעשה זהו מעשה החסד הגדול ביותר שנעשה אי פעם. הצילי מיליוני אנשים מרצח, מהשפלה, מרעב.
אנא, הרגי את המפלצת''.
היא כמעט פרצה בצחוק.
היא דיברה אל החדר, אל התמונות הנעות, אינה בטוחה אם הם מסוגלים לשמוע אותה: ''מדענים, פסיכולוגים, היסטוריונים, ולא למדתם דבר על טבעם של בני אדם? אני אמו. הוא בני. את חיי אקריב כדי להציל את שלו, כדרכן של אמהות מאז שחר הבריאה.
''לא משנה מה יעשה בחייו, לא משנה למה יהפוך.
אני אמו.
הוא בני.
אם תרצו להרע לו, תצטרכו לקרוע אותו מבין זרועותיי.
צר לי עליכם''.
''היינו עושים זאת לו יכולנו'', אמר האיש בעל עיני הבטון, ''זה היה קל יותר, לנו, וגם לך. אך איננו יכולים. אנו איננו כאן. אנחנו תמונה, שדר. ובכל זאת, עלינו לגרום לך לעשות את שנדרש. תגובתך מובנת, ונצפתה מראש. טבע האדם לא זר לנו ולא השתנה בזמן שחלף מזמנך ועד זמננו. אך גם הרגע בו תקבלי את ההודעה נבחר בקפידה. זהו הרגע בו הכאב שתחושי בעקבות ההרג ההכרחי הוא הפחות ביותר.
''במידה ויהיה צורך בכך, נעשה כל שיידרש כדי שתביני: האם ברצונך לראות את תמונות ההרס שיצרה המפלצת? האם ברצונך לראותו צועד בראש שיירות של רצח? האם ברצונך לראות את הרי המוות? האם ברצונך לראות את גופותיהם של בני משפחתך, שמעשי המפלצת גרמו גם למותם? אוכל להראות לך כל זאת, ויותר. אך אין בכוונתי להכאיב לך, לא יותר מהדרוש.
אנא, הרגי את המפלצת''.
''אתה מודד את כאבי?'' שאלה האישה בחריקת שיניים. ''אתה דורש ממני להרוג את בני, ומעז להציב מולי משוואות של כאב? אומר לך מהי מידת הכאב שחשה אישה המאבדת את בנה: אינסוף. ומי אתה שתשווה זאת לכאבם של אותם קורבנות עליהם אתה מדבר? האם מיליון אינסופים גדולים יותר מאינסוף?
''נפש אחת - עולם מלא, כך אומרים. הוא בני, ולא אפגע בו. אני אינני רוצחת. ולו היית אתה במקומי, היית אומר אותו הדבר.''
''נכון'' אמר האיש, ''אינך רוצחת. אבל ההרג ייעשה, בין אם תרצי בכך ובין אם לא. בפתח דברי אמרתי שלא בך האשם. אולם עתה, כשאת יודעת מיהו ומהו בנך, הבחירה בידייך, וכן האחריות, וכן האשמה. אם לא תהרגי את המפלצת, תהרגי בכך אחרים. מיליונים. חיי כולם ירבצו על מצפונך אם תותירי למפלצת להמשיך ולחיות. על כן עשי את הדבר הנכון.
הרגי את המפלצת.''
צעירה בשער אדום ושמלה שחורה כלילה. גבר זקן, קמטים בפניו אך לא בבגדיו. אדם בעל פנים אבודים, פיו מקומט בתחילתו של בכי.
את הצריבה הרגישה ברגע שבו הרגישה את הדמעה הראשונה, כאילו אותה דמעה היתה זו שחרצה את גורל בנה. ועדיין, היא נלחמה.
''למה אני?'' שאלה.
והאיש בעל עיני הבטון אמר: ''דברים נוראים, נוראים מזה, קורים מדי יום. מדי שניה. אנשים מאבדים את יקיריהם בכל יום, בכל שניה, בגלל טעות של רגע, בגלל גחמה של הגורל, ללא הצדקה, ללא סיבה, ללא הסבר. צדיקים סובלים ייסורי גיהינום.
''צר לנו עלייך, אך אל תטעי לחשוב שסבלך הוא יחיד במינו. את, לפחות, זכית לדעת למה. את תדעי, שלא לקחת חיים, אלא הצלת. ואילו היתה אי פעם סיבה לאדם אחד לסיים את חייו של אדם אחר, זאת הסיבה.
הרגי את המפלצת.''
היא הניחה את התינוק מידיה ושמה אותו על המיטה, לפניה. עיניו היו פקוחות עכשיו, אך לא הביטו בה, וגם לא בזרים שסביב. האם שמעו האנשים שלא היו שם את דבריה? או אולי תגובותיה נחזו מראש, והתשובות להן נכתבו, והיא ביצעה, כשחקנית, את חלקה בדיאלוג שנכתב לה?
האם עצמה את עיניה. ואז פקחה אותן: ''לא אהרוג את בני. ואומר לכם מדוע. ניצבים אתם כאן ודורשים ממני להרוג את יוצא חלצי כדי להציל מיליוני אנשים. ומה אם בין אותם מיליונים קיים אחד שאותו יש להרוג כדי להציל מיליוני אחרים? מה אם כל אותו מוות וסבל הוא האפשרות הטובה יותר?
''הדבר שאבקש מכם ייראה לכם כדבר נורא, אך למעשה זהו, אולי, מעשה החסד הגדול ביותר שנעשה אי פעם. הניחו לבני לחיות. הניחו למיליונים למות. והרי בזכות כל אותם זוועות שבני, אומרים אתם, יחולל, שינויים יחולו, אנשים ייפגשו, תינוקות ייוולדו. ובכך שאציל את אותם מיליונים, האם אינני דנה מיליונים אחרים לכליה, למוות, לאי-קיום?''
בטוחה בניצחונה, ידיה מאוגרפות, היא חייכה לעבר האשליות שסביבה. אך האיש בעל עיני הבטון לא השפיל מבט.
''אנחנו'', אמר.
''אנחנו אותם אנשים. אנחנו הזוכים מההפקר. אנחנו אלה שחבים את קיומנו למותם של אחרים.
אנחנו אלה שלא היו נולדים אלמלא הזוועות שחוללה המפלצת. לכן אלה אנחנו שנשלחנו אלייך.
מומחים, מדענים, היסטוריונים, חישבו ומצאו שקיומנו הוא טעות, שבכך שחיינו, דנו את העולם לכליה.
''חושבת את שקורבנך גדול? שלנו גדול יותר.
כל אחד ואחד מאתנו יודע שכשאשר תבצעי את שאנחנו מבקשים, נחדל מלהתקיים. לא נמות, כי מעולם לא חיינו. לא נסבול, כי מעולם לא הרגשנו דבר. קיומנו יימחק. אך הקורבן מוצדק. לא חייו של אדם אחד מונחים כאן על הכף, ולא חייהם של מיליונים, אלא חייו של המין האנושי כולו, והם חשובים יותר ממך, יותר מאתנו.
אנחנו רק קורבן של הנסיבות. כמוך.
הרגי את המפלצת.
הרגי אותנו.
וראי את עצמך ברת מזל, על שחיית, על שהתקיימת, על שהרגשת שמחה וצער ועונג וכאב. אנו מקנאים בך''.
אחר כך שתק האיש, ונעלם. ואיתו נמוגו כל אנשי הרפאים, כאילו מעולם לא היו שם (ואכן לא היו) מותירים רק חדר לבן, והאם, והבן,
והכרית בידה.
|
|
|
|
|
קורבן (חדש)
0ldMan שבת, 03/06/2006, שעה 0:01
יהושוע נכנס לאוהל בסערה, מותיר את פתח האוהל חשוף למספיק זמן בכדי שמשב בודד של רוח מדבר לילית וקרה יכנס לאוהל הקריר ויפנה את מבטו של היושב בתוכו לעבר יהושוע.
- מה אתה רוצה?'' שאל האדם אשר היה שרוי על אחד מן הכסאות אשר מילאו את חלל האוהל.
- ''האדם שלך'' קוצר רוח וכעס נשמעו בקולו של יהושוע ''הוא עדיין לא חזר, ונותרה לנו פחות מיממה לפני שנאלץ לתקוף''.
- ''האדם שלי?''
- האדם, המכשף'' פניו של יהושוע התעוותו בגועל, זה נגד את כל אשר בו הוא האמין ''ג'הויה, או משהו כזה''
- ''ג'הובה'' חיוך התפשט מתחת לזקנו של האיש ''אל תדאג, הוא יגיע בזמן. הוא מעולם לא אכזב אותי''
- ''אני מאוד מקווה, אחרת זה יהיה הסוף של הברית ביננו, הסוף שלך'' יהושוע נעץ את מבטו בבן שיחו, מעניין בן כמה הוא, אילו היה נאלץ להמר, יהושוע היה מהמר על לפחות שמונים חורפים, ועדיין יחסית צלול בדעתו. נראה היה כאילו הוא עמד לומר משהו, אך הוא נעל את ידו בחוזקה על ידית חרבו, הסתובב ופסע אל מחוץ לאוהל בצעדים מהירים, אך בטוחים.
בחוץ ציפה לו עוד משב רוח מדברית אשר בדיוק חלף על פני האוהל. הרוח החמה על פניו חיזקה את תחושת העייפות אשר התגנבה אליו לאיטה, אך גם הזכירה לו עד כמה המצב היה גרוע, והלילה שלפניו עוד ארוך. הוא נאנח והתחיל לצעוד, היה עליו להספיק להקיף את המחנה שלהם, לוודא שהכל פועל כשורה, לפחות פעם אחת, לפני שיוכל לנסות ולישון מספר שעות.
המחנה שלו, של הישראלים, היה שלו ורגוע. רוב השומרים ניצלו את השלווה בכדי לעסוק בענייניהם, גם כאשר אלו כללו בעיקר לנמנם ליד המדורות הרבות, אשר היו פזורות בשטח המחנה, או בעמדות השמירה עליהם הופקדו. מדי פעם, במהלך הסיבוב שלו, היה יהושוע עוצר וסוקר במבטו את העמק אשר השתרע מולו. עמק איילון היה זרוע להבות קטנות של מדורות, סימן לצבא רב אשר הלך והתאסף שם, מפי המקורות המודיעין שלו יהושוע ידע, נותרה להם מעט יותר מיממה לפני שהצבא הזה יהיה מוכן לתקוף אותם והם יפסידו, אלא אם כן יעזרו להם אלוהיהם, כל אחד והאל אשר בו הם האמינו. גם הגעתו של ג'הובה והתגשמות התקוות אשר הזקן המשוגע ההוא, משה, תלה בו יכלה לעזור, אך יהושוע העדיף שלא לסמוך על מכשף. הרי אפילו המצרים ידעו שמכשפים הם סתם אגדה אשר מספרים האבות לילדיהם ולא דבר ממשי הקיים במציאות.
לאחר שסיים את סיבוב הביקורת שלו סביב המחנה, פנה יהושוע לעבר מזבחו של האל שלו, אשר ניצב מרחק לו רב מן האוהל המאופר יחסית בו הוא התגורר, ונשא, באוזני עצמו, תפילה קצרה למען הישרדותם של הישראלים, למען השרדות אנשיו. הוא נכנס לתוך האוהל, סוגר את יריעת הבד בפתחו במהירות, שמה לא תכנס רוח המדבר אל תוך האוהל ותמנע ממנו להנות ממה שנשאר מן הלילה הזה, הלילה שיכל להיות הלילה הלפני אחרון שלו על פני האדמה. ''אני מקווה שהמכשף הזה אמין כמו שטוען הזקן'' לחש יהושוע לעצמו בעודו נשכב על מצעיו, הוא ידע שאלוהיו עוזר לחזקים בלבד, ועתה כאשר הוא ואנשיו לא היו עוד החזקים ביותר התקווה לעזרה הייתה קלושה.
בבוקר צלילי המון זועם הקימו את יהושוע משנתו, מעט מוקדם ממה שהוא תכנן. כאשר הוא יצא מן האוהל, לאחר שהשיל מעליו את השינה ועטה את זעמו, לבדוק את פשר העניין ציפה לו בחוץ מחזה מפתיע. הזקן המטורף, משה, היה שרוי על האדמה ליד המזבח אשר שימש את יהושוע לעבוד את האל שלו. מסביב למשה ולמזבח עמד המון מאנשים, חמוש במקלות, והכה את משה.
- ''עצרו!'' הוא צעק עליהם ''לבא אשר יכה אותו צפוי גורל מר!'' חבטות המקלות בגופו של משה פסקו כמעט מיד.
- ''אבל אדוני! הוא ניסה להרוס את המזבח שלך!'' צעק מישהו מן הקהל.
- ''כן! הוא טען שהגיע הזמן לטהר את המחנה מכופרים ואלי שקר!'' נשמעה צעקת תמיכה נוספת מן ההמון אשר עתה הקיף גם את יהושוע.
- ''עזבו אותו לנפשו!'' יהושוע גער באוויר, זעם קר ועצור נשמע בקולו ''אני אטפל בו כבר בעצמי''
הקהל התפזר והותיר את את יהושוע ומשה לבדם. יהושוע הביט בו במבט כועס. ''ניסית להרוס את המזבח שלי זקן מטורף?'' הוא לחש לעברו, מבלי להתכופף אליו בכדי שישמע ''אני מקווה שהמשכף שלך לא יאכזב, אחרת אתה תגלה איך מרגיש קורבן, איך מרגישה גאולה!'' ההבטחה האחרונה נשאה בחיקה מידת זעם אשר יכלה להוולד רק בלב מלא תסכול כמו שלבו של יהושוע היה עתה, כאשר לראשונה לא היה בטוח בעוצמתו, בעתידו.
היום חלף במהרה, כמעט בלא שיהושוע הספיק להבחין בו בטרם הגיע הלילה. גם משה לא נראה כל היום, מלבד באותה צקרית בבוקר, ונראה היה כאילו הזקן המטורף הזה ויתר סוף כל סוף על מנהגו להסתובב במחנה ולחלק עצות לעוברים ושבים ולכל העוסקים במטלה זו או אחרת. העובדה שמשה ידע הכל, היה בעל דעה בכל עניין, הייתה רכוש הכלל ולא הוסיפה אף לא טיפת כבוד אחת למשה אלא רק זלזול רועם ומעליב.
הלילה שוב ירד על המחנה, ויהושוע שוב החל סובב את המחנה בעודו בודק כי הכל כשורה, כי הכל מוכן לקרב אשר וודאי יתחולל מחר. הוא קיווה כי לפחות הם יזכו למעט כבוד בתבוסתם, הרי אי אפשר לסמוך על אגדות כמו מכשפים והאל שלו עזר רק לחזקים, לא לו. הוא חלף על פני האוהל של משה, האוהל היה פתוח לכל, זה לא התאים למשה, אשר לא אהב שינויי אקלים בתוך האוהל שלו, במיוחד לא כאלו אשר כללו ירידה במידת החום. יהושוע כמעט התפתה להציץ פנימה אל תוף האוהל, אך החליט לוותר ברגע האחרון. לא היה לו כוח לזקן המטורף עכשיו, במיוחד כאשר המכשף אשר הוא הבטיח שיגיע להצלתם טרם הגיע, והזמן אזל.
הוא המשיך את הסיבוב שלו, משנה את המסלול מעט כך שיעבור ליד המזבח שלו, שם הוא עצר להתפלל בפעם האחרונה ולאחר שסיים את התפילה הוא המשיך למקום שממנו הוא צפה שתבוא המתקפה ברגע השמש תעיר את השמיים. השומר בעמדת השמירה אשר הייתה במקום נמנם, כמו רוב השומרים במחנה בשלב זה של הלילה. הוא הודה לאלים שהמקום בו ניצב המחנה היה גבוה יחסית לעמק והמתקפה לא יכלה להתחיל בלילה, הם היו אבודים לו היא הייתה מתחילה בלילה. יהושוע התיישב במרחק מה מהשומר, נחוש לבצע את תפקידו החשוב של השומר טוב יותר מן השומר הישן, איתו הוא עוד ימצה את הדין אם שניהם ישארו בחיים עד הלילה הבא.
הוא צדק. חלפו רק מספר דקות מהרגע שבו השמש זרחה ועד אשר הצבא הרב אשר התרכז בעמק התחיל לנוע בכיוונם, בכיוון המחנה שלהם. יהושוע העיר את השומר, אשר נראה מבוהל וניסה להצדיק את היותו ישן בפניו של יהושוע. ''תסתכל על צבא האוייב, אם הם יתחילו לנוע לכיוונו השמע את האזעקה כמו שאתה אמור'' היה כל מה שיהושוע אמר לו, בחוסר אכפתיות לא אופיונית''. יהושוע לא הספיק להסתובב ולהתחיל לצעוד כאשר השומר פלט צרח ורץ לכיוון פעמון האזעקה המאולתר שלעמדתו. יהושוע חייך.
הקרב החל. לא היה בו דבר מזהיר. אנשיו יידו אבנים על חיילי האוייב המסתערים, ומדי פעם פלוגה יצאה ל'קרב פניים מול פנים על מנת להאט את התקדמות האוייב במעלה הגבעה. הפלוגות האלו חזרו קטנות בהרבה ממה שהן יצאו, כאשר הן חזרו, אבל לפחות הן עמדו במשימתן היטב. עד הצהריים כוחות האוייב היו בחצי הדרך במעלה הגבעה, למחנה שלו. בקצב הזה הוא ידע, ההפסד קרוב. יהושוע פרש אל האוהל שלו, לאכול ולהתחזק, אולי גם לחשוב על דרך שבה הוא ואנשיו יצליחו לנצח את הקרב.
צלילי גמל הוציאו את יהושוע מתוך עולם המחשבות אשר לתוכו שקע. הוא רץ אל מחוץ לאוהל, לבדוק מה פשר העניין, הרי הוא ידע יותר טוב מכל אחד אחר כי לא היו להם גמלים. מחוץ לאוהל וא מצא את משה ולצידו זקן רכוב על גמל, גמל אשר נראה כאילו עוד רגע יקרוס וימות.
- ''ג'הובה אני מניח?'' שאל יהושוע בשקט ''הגיע הזמן שתגיע, אנחנו מפסידים פה''
- ''אמרתי לך שהוא יגיע'' קרא לעברו של יהושוע משה ''והוא יעזור לך, אבל יש לנו תנאי לכך, ג'הובה לא אוהב את המזבח שלך, תהרוס אותו אם אתה רוצה לנצח את הקרב הזה.'' יהושוע הסתכל עם משה ועמיתו בעל הגמל במבט מיואש.
- ''המזבח יהרס...'' הוא אמר בקול שקט, נראה היה שהחליט דבר מה בינו לבין עצמו ''מיד בתום הקרב, לאחר נצחוננו'' ג'הובה חייך.
- ''קח אותי לשדה הקרב'' קולו של ג'הובה נשמע מרוחק וקסום באוזניו של משה, וודאי היה זה תעלול של אלו שטענו להיותם מכשפים.
יהושוע לקח את ג'הובה לשדה הקרב והותיר את משה מאחור. כאשר הם הגיעו ג'הובה סקר את שדה הקרב ומבלי להגיד מילה הרים את ידיו. מטר אבנים החל לפול מן השמיים, מוחץ מתחתיו את צבאות האוייב המתקרבים, ומדי פעם חלק מחייליו אשר יצאו כחלק מפלוגה להאט. זה נמשך שעות, הרבה מעבר לשקיעת השמש, אשר באופן מפתיע לא שקעה במשך שעות ארוכות גם לאחר שהיה עליה לשקוע על פי כללי הטבע הנהוגים.
לבסוף כאשר כמעט ולא נותרו חיילים מחיילי האויב שקעה השמש לבסוף והירח הופיע במרכז השמיים. יהושוע פנה לאוהלו, עייף, הוא לא זכר את משה וג'הובה. בכניסה לאוהל הוא מצא שוב המון קטן אשר אחז במקלות. משהו רמז לו כי במרכז הוא ימצא את משה ואת המזבח שלו, הרוס.
- ''מה קורה פה?'' צעק יהושוע על ההמון
- ''הזקן המטורף ניסה להרוס את המזבח שלך אדוני, שוב!'' ענה לו מישהו מהקהל.
- ''תהרגו אותו'' אמר יהושוע בקול קר, דמו רתח, עכשיו כאשר הוא הוא ואנשיו ניצחו את הקרב, הוא יכל לטפל בזקן המטורף כמו שהגיע לו. הוא הרגיש חזק מתמיד. ''ותמצאו את המכשף שלו, אותו תקריבו לאל שלי'' המשיך וציווה יהושוע, חיוך פתאומי על פניו.
הוא התיישב באוהל שלו. מרוצה מעצמו, מנצחונו. עוד מעט, כאשר תזרח השמש הוא ישלח את חייליו לחסל את אנשי האוייב הנותרים, והאל שלו, יהיה מאוד מרוצה מהמכשף אשר הוא יקבל כקורבן, כתודה על עזרתו בקרב. לראשונה מזה ימים אחדים יהושוע הרגיש טוב, חזק. הוא שמח.
כאשר השמש זרחה לא נותר בגבעון דבר מלבד חורבות אוהלים שרופים. באחד מן האוהלים, אשר יסודותיו שרדו אך גגו נשרף הבריק שלד מעצמותיו של יהושוע, לידן ישב איש זקן וחייך, חיוך אשר הקרין שביעות רצון ועוצמה.
- ''טיפש'' הוא לחש לעבר יהושוע ''אם ככה אתה מתייחס לחברייך אשר עוזרים לך בני אכן צדק, לא הגיע לך לנצח בקרב, אלא למות.'' הוא עצר עוד לרגע חושב על דבר מה ''לך ולעמך שהלך אחריך בטפשותו ולא אחרי.''
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
