 |
 |
• שאלות נפוצות
• פורומי האגודה
• קישורים
• אתר פרס גפן
• עדכוני הוועד והאספה
• העדכון החודשי (דואל)
• צוות האתר
• RSS
• דרושים
חיפוש באתר:
חיפוש מתקדם
פעילויות האגודה
• המימד העשירי - כתב עת
• כנסים ומפגשים
• פרס גפן
• תחרויות כתיבה ויצירה
• הפצת סיפורת עברית
• תרומות ספרים
• מבצעים והנחות לחברים
• מועדון הקריאה
• סדנאות כתיבה
• אייקון 2010
|
 |
עלילות האלים
חדשות האגודה / המערכת
יום שני, 03/09/2001, שעה 13:34
תחרות הסיפורים השנתית
של האגודה יוצאת לדרך!
|
|
תחרות הסיפורים הסתימה.
תוצאותיה יוכרזו במהלך כנס ICon2001. אנו מודים לכל המשתתפים על הסיפורים ששלחו.
אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה שמחה להכריז על תחרות סיפורים קצרים, אותה אנו מקווים להפוך למסורת שנתית. התחרות נערכת במהלך החודש הקודם לכנס ICon, בו יוכרזו תוצאותיה. גם נושא התחרות לקוח מהכנס - אלוהות.
אנא קראו את תנאי התחרות בעיון:
* על הסיפור המוגש לעסוק בנושאי מדע בדיוני ו/או פנטסיה בלבד.
* על הסיפור להיות קשור לנושא הכנס - אלוהות: אלים (מלאכותיים או טבעיים), דתות (מקוריות או מומצאות), ניסים (או מימושם הטכנולוגי), אמונה ומאמינים, מלאכים ושדים, ועוד.
* על הסיפור להיות כתוב בשפה העברית.
* אורך הסיפור לא יעלה על 1600 מילה ולא ירד מ-200 מילה.
* לאחר כתיבת הסיפור יש לפרסמו כתגובה למאמר זה תחת שם בדוי (כלומר - שם שאינו השם האמיתי ואף לא כינוי בו מוכר הכותב בפורום כלשהו). יש לפרסם אך ורק כתגובה למאמר עצמו - לא כתגובה לסיפור אחר.
* לאחר מכן יש לשלוח דואר אלקטרוני להנהלת התחרות, ובו ציון שם הסיפור, שם המחבר/ת והכינוי הבדוי בו השתמש/ה. על הדואר האלקטרוני להיות כתוב בשפה האנגלית בלבד, מטעמים טכניים.
* התאריך האחרון להגשת הסיפורים הוא 25/9/2001.
* השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, ומענות יש לפרסם אך ורק בפורום האגודה. כל תגובה שתכתב ישירות למאמר זה או לסיפור בו תמחק לאלתר.
שופטים:
ד''ר אהרון האופטמן - מדען, עורך, מתרגם, חבר ועד האגודה - ערך בעבר את מגזין המדע הבדיוני המיתולוגי ''פנטסיה 2000''
דותן דימט - ביולוג ואיש מחשבים, עורך ''המימד העשירי'', חבר ועד האגודה
רמי שלהבת - מאסטרנט ועוזר מחקר בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, עורך המגזין המקוון ''בלי פאניקה''
פרסים:
מקום I: ספרים בשווי 250 ש''ח ב''מיתוס''
מקומות II ו-III: ספרים מתנת האגודה
כמו כן יפורסמו הסיפורים הזוכים באתר האגודה, והזוכה במקום הראשון אף יודפס בכתב העת של האגודה - ''המימד העשירי''.
עצות לכותבים:
* כדאי מאד לכתוב סיפור בעל נושא מקורי ככל האפשר.
* רצוי להמנע מחזרה סתמית על נושא נדוש (''אלוהים-הוא-אשה'', ''נסעתי-במכונת-זמן-וראיתי-שפרעה-היה-יהודי-כשר'' וכדומה), אלא אם כן יש לכם טוויסט מדהים - רעיון שיהפוך את הסיפור שלכם למקורי ומיוחד. היות ובדרך כלל לא זה המקרה, רצוי לחפש נושאים מקוריים יותר מלכתחילה.
* לא כדאי לכתוב סיפור המתייחס אך ורק לסדרת טלויזיה מסוימת (או לספר מסוים), היות ויתכן כי השופטים לא מכירים את הסדרה (או את הספר) ולא יבינו מה רוצים מהם. לכן כדאי לכתוב סיפור מובן ככל האפשר.
* לפני פרסום הסיפור, כדאי מאד לבדוק ולתקן שגיאות כתיב, סמני פיסוק וסגנון. משך התחרות כחודש - יש זמן. עדיף לפרסם מסוגנן ומאוחר מאשר מוקדם ומכוער...
זוכי התחרות, כאמור, יוכרזו במהלך כנס ICon2001.
אנו מחכים לכם!
דואר אלקטרוני להנהלת התחרות
הזוכים
ICon 2001
המימד העשירי
בלי פאניקה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
|
| |
 |
 |
|
מות האלים (חדש)
digit יום שלישי, 04/09/2001, שעה 2:24
מות האלים
ימי השיא היו הרחק מאחוריהם. הזמנים שאכלו בשפע, חזקו ויפו וגם פרו ורבו לא נזכרו עוד אלא בספורים שספרו אם ואב לילדיהם. אילו גם הזמנים שעשו גדולות ונצורות בעולם. קשה לתפקד בתת תזונה.
בעשר השנים האחרונות, מאז שהוכרזה הנצרות כדתה הרשמית של האימפריה, הגיעו האלים, אוי לאזניים שכך שומעות, למלחמות ביניהם על המזון. האולימפוס היה לגבעתם של דלים ומצורעים. אף שקלו יושביו, נראה ההר כשח תחת כובד יאושם.
הרחק הרחק באזורי הכרמים שינה דיוניסוס פניו. שם אחר נתנו לו האנשים החדשים: שטן. שוב לא השתתפו בחגיגותיו התמימים והמתלהבים. הנואשים והמרושעים היו חסידיו עתה, בסתר ובלא חמדה הם תרו אחר עקבותיו, להציע את נשמתם עבור מה שהיה שמח לתת בחינם. אבל לא עוד. דמויות ידידיו החדשים לימדו אותו לתעב את בני האדם, לדמות שקדם היה ילד עוור. את עצמו למד לראות ולעשות לפי תיאורם של ידידיו ואויביו.
מידידיו גם שמע על האל החדש : יהוה. זקן מאד. מסתבר שחי קודם לכן במקום אחר. רב און. ברצותו מחריב וברצותו מקיים. על אלי האולימפוס נהג דיוניסוס ללגלג, ברחמים ובחבה: על העידון והטקסיות. על החוש המעמדי ומאבקי הכח. על האכזריות הנוראה שהפגינו לפעמים, על מעשי הטפשות ועל השיעבוד לתענוגות. מעל לכל לגלג על חלוקת התפקידים בציוויליזציה ובעולם ביניהם כילדים, כשהוא, יחד עם הטבע כולו, מת ונולד כל שנה מחדש.
את האל החדש תעב תיעוב שמתוך פחד. מן האדמה התנתק. התבייש. לבש חליפה ועניבה.
גם האלים האולימפיים שמעו על החדש. עליו ועל בנו.
בבלוייהם, בדלות בשרם, היו לועגים לשנים : למבוגר שתואר אין לו וצורה, שמאז בגרותו מאס בזבח, ולצעיר - שמת בידי אנשים. אולם בחשאי החלו להתפלל אליו. התפללו שיוקרבו עוד מאה קרבנות באסיה. התפללו שיוקרב הקרבן לפוסידון ולא לאפולו, או להפך.
זיאוס הציע ליהוה הכרזת ויתור על המקום הראשון, אם זה יעניק לו מינוי רשמי ומפורסם בין בני האדם לסגן. אך אתינה ידעה כי קצם נגזר. היא החליטה לעשות מעשה, עוטה דמות נשר עפה אל הכרמים.
בפגוש האויבים מדורות זה את זה, פרצה יבבה מגרונם. ראתה אתינה את אצילותו שאבדה ועשרת מונים נתחוורה לה שפלות מצבם של ידידיה - יריביה בני האולימפוס. ראה דיוניסוס אותה, צנומה וחיוורת, אך אמיצה וחכמה כשהייתה, נתברר לו כל כיעורו של העולם החדש, על המקום שמצא בו הוא.
פרשה בפניו אתינה את בקשתה. בשרידי לבו הישן שהתעורר רצה לעזור לה. אז נזכר סטרא אחרא באל החדש. אמרה אתינה, ''אבל הוא ישמח. מה אכפת לו איך''. השתכנע. אך שוב הסס. ''אולי לא'', נסה, כי רחם רחמי אנוש על אוייביו הנושנים.
“אך אנו אלים'', היה תחנון בקולה של אתינה. הוא הבטיח לה. שבה אתינה ללבוש דמות נשר, עפה אל גבעת הקבצנים.
בשובה, סרחון צרכים לא מוטמנים עולה מכל עבר, פצע וחבורה על כל גוף דווה והשפתיים ממללות את שם האל החדש, חששה שאחרה. הרמס השליח הנער שכב גוסס. היא התיישבה שם לצידו, מנסה להקיף במבטה את ארצם של האלים ושל בני האדם.
פתע זעה האדמה. דיוניסוס עשה את אשר הבטיח. הוא שב אל האדמה. עמוק והרחק נע בה, אל יסודותיו של האולימפוס, שם בבטן ההר, חיכו עדין למושיע, מומרים לזעם טהור, הטיטאנים. הגיעה העת, אמר דיוניסוס, אמר השטן.
רק אתינה חשה בריטוטה של האדמה. עסוקים בנוולם לא ידעו כלל אחיה האלים מה בא עליהם כשהתפרצה לבה טיטאנית גועשת על פני ההר ושרפה את הכל.
|
|
|
|
|
הסיפור שלי (חדש)
אלמונית יום שלישי, 04/09/2001, שעה 18:17
מלחמה על הכוכב
על כדור הארץ,מתרחשת מלחמה נוראה,לא מלחמה עם רובים,נשקים וכו',אלא מלחמה בין המלאכים לשדים.
השדים מנסים לשכנע את בני האדם לחטוא,כמו לשדוד,להרוג וכו'.זאת אומרת את חטאי 10 הדברות.הם עושים זאת בעזרת חלומות או יצורים על טבעיים.
והמלאכים הולכים על פני הארץ במטרה לעצור את המזימה של השדים.
ומעשה שהיה כך היה...
ליאורה,בחורה רגילה שעובדת בבנק, פקידה זוטרת בשולחן ופותחת חשבונות לאחרים.ליאורה חשבה שכך היא תהיה כל חייה פקידת בנר רווקה.
עד שיום אחד נכנס לבנק איש,שרצה לפתוח חשבון בנק.האיש היה גבוה ונאה,לבש מעיל שחור ארוך,ושיערו גלש עד לכתפיו.הוא עבר על כל הפקידים האחרים ופנה רק לליאורה.
''שלום''אמר האיש''אצלך פותחים חשבונות?''
''כן''אמרה ליאורה''תמלא את הטפסים האלה''
האיש הביט בה,הרהר,וענה''אפשר למלא במקום פרטי?''
''טוב''ענתה''אתה יכול למלא בפינה שם,אבל יכול להיות תור אחר כך כאן'' ''לא אכפת לי''אמר האיש ולקח את הטפסים ופנה לשולחן מרוחק.
ליאורה הביטה בו,והיא לא הייתה בטוחה אם ראתה באמת,כשהוציא את ידיו,ידיו היו אדומות.ולא אדומות מהשמש,היו אדומות כדם.
אחרי 10 דקות פנה האיש לליאורה והגיש לה את הטפסים.בינתיים שליאורה הכניסה את הנתונים למחשב האיש הביט בה בחיוך.ואז אמר ''את יפה,את יודעת?''
ליאורה הפסיקה להקליד,והביטה עליו והסמיקה. ''לא ידעתי''ענתה
''באמת?''
''כן''ענה האיש''את יפייפיה,עם איפור תהיי יותר יפה''
ליאורה כבר הסמיקה עד השמיים.
''מה דעתך לצאת איתי?''אמר
''אני אפילו לא יודעת את שמך''
''כתוב בטפסים''
היא הציצה והיה כתוב לואי קונר. ליאורה לא ידעה מה לענות,אבל הוא מאוד נאה,והיא לא רוצה להישאר רווקה לנצח.
''אתה יודע מה?''ענתה ליאורה ''אני מסכימה''
''מצוין''אמר לואי''אני אאסוף אותך ב-7,מה הכתובת?''
ליאורה פחדה לתת,אז היא אמרה ''נפגש במסעדת ה'לובר'''
''טוב''אמר האיש''אז הכל מסוכם?''''בקשר למה? לפגישה או לחשבון בנק?''
''לחשבון בנק''
''כן''
''תודה נתראה בערב''
''ביי''
כשחזרה ליאורה הבייתה,והתחילה להתכונן לפגישה עם הגבר הזר, נשמעה דפיקה בדלת.היא פתחה את הדלת,וראתה גבר גם גבוה,נאה, בעל מעיל שחור ארוך,היא חשבה שזה אותו גבר אבל עורו היה חוור מאוד.
''מה אתה רוצה אדוני?''אמרה ליאורה
''האם פגשת בחור שנראה כמוני,מתלבש כמוני,אך לא נראה כמוני?''
ליאורה התפלאה מאיפה הוא יודע.
''כן,איך אתה יודע?''
''אפשר להיכנס?''
''כנס,אבל יש לי פגישה עם האיש הזה''
''לא!! אל תלכי!''
''למה?הוא נשמע נחמד,נאה והוא החמיא לי ואני לא רוצה להיות רווקה לנצח''
''אני אומר לך אל תצאי איתו''אמר בהתחננות ממש''הוא מסוכן''
''מה?הוא רוצח?אנס?''
''לא''ענה האיש''זה קצת קשה להסביר מהו''
''תענה או שתצא'' אמרה ליאורה.
אחרי שתיקה ממושכת אמר''אוקי אבל אני מקווה שתאמיני לי''הוא ביקש מים וליאוה הלכה להביא כשחזרה היא לא ראתה את האיש בכלל.
היא פגשה את לואי בכניסה למסעדה. הוא הביט בה וחייך.היא חשבה משהו מוזר בחיוך שלו.
הם נכנסו למסעדה ובילו בנעימים.
עברו חודשים היא ולואי היו חברים ממש צמד חמד,כמעט הכל הם עשו ביחד.
עד שיום אחד בזמן שהם אכלו במסעדה,בה היו בפגישה הראשונה, ה'לובר'.לואי קם על רגליו כרע ברך לפני ליאורה ואמר ''ליאורה האם תינשאי לי?''
ליאורה כל כך המומה,שמרוב התרגשות הפילה את המזלג. ''כן אנשא לך''
כל המסעדה מחאה כפיים,חוץ מגבר אחד,בעל מעיל ארוך וחיוור,שנהנה את הראש בעצבות.
לואי היה מאורס לליאורה,כשהם ישבו לצפות בטלוויזיה ביחד,לואי הפר את השתיקה.
''ליאורה''
כן,לואי''
''יש לי משהו להגיד לך''
''מה?''היא חששה לגרוע מכל
''יש לי הצעה קטנה''אמר
''מהי?''אמרה ליאורה
''אני מציע ש...אהה..ליאורה את תעשי בשבילי הכל?''
היא חשבה רגע ואמרה''כן לואי מה שתגיד''
''אני חושב שלטובתנו נשדוד את הבנק שבו את עובדת''
''מה?!''אמרה ליאורה''לשדוד? אני לא חושבת,זה לא חוקי כידוע''
''ליאורה אנחנו צריכים כסף ויש לי תוכנית שלא תכשל,תמיד חשבת על זה ליאורה,שהיית אז רווקה,תמיד אמרת 'מה אם אשדוד את הבנק הזה? אני אוכל לחיות סוף סוף את חיי'''
''אבל לשדוד את הבנק,זה מסוכן,ויש שמירה קפדנית על הבנק''
''אז מה?! אני אעזור לך ואיתי אף אחד לא יתפוס אותך''פתאום ליאורה שמעה מנורה נשברת.
ליאורה הסתכלה עליו.
''מי אתה? אתה לא לואי שלי,מי אתה?''
לואי דחף אותה על הכורסא,והביט בעיניה.
''את תעשי מה שאומר לך,את אוהבת אותי,לא?''
''כן,אני אוהבת אותך''אמרה''אעשה בשבילך הכל''
''תשדדי את הבנק בשבילי''
''אני אשדוד את הבנק בשבילך''
היא הלכה לכיוון הבנק בשקט,היא הסתכלה לצדדים כל הזמן,ופתאום התנגשה בבחור החיוור שראתה פעם.
''לאן את הולכת,ליאורה?''
ליאורה הסתחררה ונפלה,הבחור תפס אותה.
''אני..אני..''אמרה''אני לא יודעת מקודם הייתי בבית,ולואי ביקש ממני לשדוד את הבנק שאני עובדת בו,ואז נשברה מנורה,ומאז אני לא זוכרת כלום.''
''אוי לא! הוא היפנט אותך! זה החטא שהוא רוצה שתחטאי''
''מה?''אמרה ליאורה
''הוא רוצה שתשדדי את הבנק וכשיהרוג אותך נשמתך תהיה שלו''
''אני לא חושבת...אולי?''
''אל תלכי לביתך! זה מסוכן,הוא חושב שאת שודדת את הבנק,בואי אל ביתי''
''איפה זה ביתך?''
הוא נגע בה,ואז היא ראתה אור בוהק ולבן,ואז ראתה אנשים הולכים,
או שהיו אלה...מלאכים!!!
''אלו מלאכים?''אמרה ליאורה
כן,כמוני''אמר האיש''דרך אגב לי קוראים מארק''
''הי מארק''אמרה''אז איך נפטרים מהשד?''
''את מאמינה לי?''
''אחרי שראיתי את זה''הצביעה על המלאכים''איך לא?''
''הדרך היחידה,היא לערוף את ראשם,יריות וסכינים לא יהרגו אותו''
''אולי אתה תעשה את זה?''
''מלאכים לא יכולים להרוג שדים,רק את תוכלי''
כשליאורה חזרה הביתה,לואי בא אליה ואמר
''נו?השגת?''
''לא,לא שדדתי את הבנק,יקירי''
מה?אני לא מאמין..את כנראה רוצה לחיות בעוני ואני מתגרש ממך לא תתחתני לעולם!!!''
היא רצה למטבח ולקחה סדין חדה.
הוא בא בריצה
''אני יודעת מי אתה''אמרה''אתה שד''
''מי אמר לך?''
''מארק''
''מארק?מארק הוא אוייב ילדות שלי''
''כן,בטח''היא חתכה לו את הצוואר אבל רק חתך קטן,ואז ראתה שהחתך נעלם.
''יפה הא?טוב אני באמת שד''
ואז הוא תפס אותה ותכנן להרוג אותה.ואז בא מארק.
''הו,מארק באת להציל אותה,לא תוכל,היא שלי!''
''מצטער,לואי''אמר מארק''אבל היא לא חטאה,היא לא תהיה שלך''
ואז נפער חור ברצפה,ונשמעות משם צעקות אימה.
ואז ליאורה בעטה בלואי,והוא נפל,וצעק כל הדרך''נצחתם בקרב אבל לא במלחמה''
|
|
|
|
|
בעקבות המשחק Black and White.... (חדש)
Lintar - God of the gintree יום שלישי, 04/09/2001, שעה 20:21
כיף להיות אל! זו אחלה עבודה!
מה הבעייה? לא משנה מה תעשה ותמיד ימשיכו להאמין בך! ככה חשבתי וככה התנהגתי ותאמינו לי לא זאת הטעות הגדולה ביותר שאל יכול לעשות....
''מה קרה?'' אתם שואלים? טוב מעשה שהיה כך היה:
שמי לינטר, ואני האל של יבשת ערלם, יבשת גדולה שגבולותיה הים המיסטי מדרום ומזרח, תהום האבדון בצפון והאוקיאנוס המערבי ממערב. ערלם מאוכלסת בגזע הג'ינ-טרי ומחולקת בין השבטים השונים של הג'ינ-טרי.
זה אולי ישמע לכם, בני התמותה קצת מתנשא אבל אני יצרתי את הג'ינ-טרי, עשיתי אותם מכמה עצים, עפר ומים מהים המיסטי.
לתוך כל אלה נשפתי רוח חיים (ת'אמת? סתם ניערתי אותם עד שהם התחילו לזוז מעצמם אבל התאור הקודם יותר תאטרלי...).
הג'ינ-טרי שלי התפתחו במהירות, תוך מאה שנה הם כבר התרבו מספיק בשביל למלא את כל היבשת (עם תקופת הריון של חצי שנה, ובין עשר לעשרים ילדים, זה כל כך קשה...)
ובתקופה הזאת כוחי גדל, לא ידעתי זאת בהתחלה אבל כאשר מאמינים בי כוחי גדל, והג'ינ-טרי האמינו בי, במי עוד היה להם להאמין?
בהתחלה כאשר היו להם בעיות הייתי מופיע בפניהם ופותר את בעיותיהם, ''אין לנו אוכל'' – קצת זרעים, קצת גשם וקצת קסם והכל בסדר.
''אין לנו מספיק יערות, אנו רוצים יערות'' פוף פאף, קסם יער קטן, קצת גשם והנה יער!
מפה לשם התחיל להמאס עלי
אבל התחיל להמאס לי, הג'ינ-טרי לא הפסיקו לנדנד!
בהתחלה היה כיף לעזור להם אבל נמאס לי, אז מפה לשם התחלתי ל''שחק'' איתם.
הייתי תופס אחד מהם (בד''כ זה שנידנד הכי הרבה) וזורק אותו קצת באויר ואולי אפילו לים שירגע קצת.
זה עבד לזמן מה אבל אחרי חודש שניים הם תפסו את הרעיון, למדו לשחות, והיו מנדנדים בשביל שאני אזרוק אותם לים! הייתם מאמינים לחוצפה? ילדון ג'ינ-טרי קטן צועק עלי וקורא לי בשמות בשביל שאני אזרוק אותו לים!! אמרתי לעצמי ''עד כאן!'' ובפעם הבאה שהם נידנדו שלחתי בהם חזיז ברק קטן.
לא משהו גדול, אפילו לא חזיז, סתם חזיזון.
האפקט היה משביע רצון, זוג בקתות החלו לבעור והג'ינ-טרי החלו לשלוח לי מנחות בשביל שאני אפסיק להרוג בהם.
''גדול'' אמרתי ולאחר כחצי שנה כאשר המנחות התחילו להתמעט, עוד כמה חזיזונים שלחתי לעברם, אבל הג'ינ-טרי הארורים התחכמו לי, הם הרכיבו מכשיר מוזר על כל הביקתות שלהם, שספג את החזיזים שלי ולא נגרם שום נזק לביקתה!
אתם בטח מנחשים שאחרי זה המנחות נעלמו בלי יותר מדי טכסים.
''אין בעייה'', שניים יודעים לשחק במשחק הזה!
שלחתי רעידת אדמה קטנה, רק בשביל שהם ידעו שאני עדיין הבוס!
וכאילו כלום לא קרה, המנחות חזרו ואני הפסקתי (אתם בטח שואלים: ''מה אתה צריך את המנחות?'' וכן התשובה פשוטה, המנחות הן הוכחה שהם אוהבים אותי ועובדים אותי! לאחר כל המאמצים שהשקעתי אני רוצה קצת תמורה!)
ושוב לאחר מספר חודשים (הפעם שלושה!) המנחות התחילו להתמעט, שוב שלחתי רעידת אדמה הפעם משהו רציני שממש סדק את היבשת!
אבל הג'ינ-טרי שוב שלפו לי משהו מהשרוול! הבקתות הקטנות שלהם, פתאום החלו לרחף מעל לאדמה! הם שמו שם איזה מתקן וכל הבקתות עפו ביחד! הם לא התרוממו גבוה מעל לאדמה, רק איזה מטר, אבל המטר הזה הספיק...
חמתי בערה בי להשחית! איך הם מעיזים! התרוממתי וניסיתי לתפוס אותם ולמעוך את כולם! שיראו מי האל פה! אבל הידים שלי עברו דרך הביקתות, אני הייתי חצי מוחשי, ופתאום שמתי לב שגם הגודל שלי קטן יותר.....
לאחר מספר שנים, הבנתי מה קרה:
הג'ינ-טרי הפסיקו להאמין בי, והתחילו להאמין באל חדש ''טכנולוגיה'' שמו.
ככל שהם האמינו בו יותר ובי פחות, כוחי הלך ונחלש...
עכשיו אני בגודל של אחד מהם, ואני לא יותר מוחשי מענן...
היה כייף להיות אל, באמת! זו אחלה עבודה.....
|
|
|
|
|
לצאת מהקווים (חדש)
אונטערמענטש יום שלישי, 04/09/2001, שעה 22:46
סי ידעה שהיא בצרות כשנחתה נחיתת חירום בחללית היחיד שלה על סתוס 4. היא רק לא ידעה עד כמה. שגרות הב''מ של החללית נדפקו זמן קצר אחרי שיצאה מנמל החלל 12, והיא לא הצליחה לשכנע אותן לחזור לתקנן. למעשה, מצבן רק החמיר, והיא ידעה שאסור לה להתעקש יותר. היא הנחיתה את החללית איכשהו, הפעילה את משואת החירום, והתיישבה לשקול את מעשיה.
הברירות היו פשוטות: להשאר לשבת בחללית ולחכות שמישהו יבוא לגרור את התחת שלה משם (ויקלף ממנה כל גרוש שיש לה), או לצאת להסתובב בסביבה ולראות אם היא מוצאת משהו שיעזור לה לתקן את החללית, או לפחות משהו בעל ערך מסחרי שיעזור לה לשלם על הגרירה - גזע חדש ולא מוכר, שרידים של גזע עתיק ולא מוכר, מחצבים ישנים ומוכרים היטב - כל דבר בעל ערך כלכלי. ובתור סיירת מקצועית מומחית בתרבות השוואתית, היה ברור מה היא תעשה.
היא ירדה מהחללית, חובשת מנשם, ובעטה בזעף באחת מכרעי הנחיתה. כוכב הלכת שסביבה היה דמוי מאדים, אבל עדין יותר. הטמפרטורות היו סבירות, מעט קרירות, והאטמוספרה היתה כמעט ניתנת לנשימה. כמעט. אדם שלא עבר התאמה יאבד את הכרתו באיטיות, כל כך לאט עד שלא יבחין בכך, ומוחו יגווע מחוסר הדרגתי אך קטלני בחמצן. היא הקיפה את חלליתה, בוהה בנוף העקר שסביבה ובועטת בכל אבן חופשיה שעמדה בדרכה. כוכב הלכת המחורבן היה מת כמו החללית שלה, וכמו המזל שלה.
לכן היא כל כך הופתעה כשמישהו טפח על שכמה מאחור. היא הופתעה עוד יותר כשהסתובבה וגילתה שמדובר בדמוי אדם מגזע שלא היה מוכר לה, יצור נמוך ומגובנן, בעל עינים עגולות, אף בולבוסי, פרוות פנים עשירה וברדס רפוי על ראשו. והפתעתה היתה שלמה כשגילתה שאותו דמוי אדם לא מוכר מכוון אליה אקדח גלים מדגם סקאוויה, מהסוג שתמיד רצתה לקנות לעצמה, ולא יכלה לעמוד במחיר הרשיון. ואותו דמוי אדם דיבר אליה. בתקנית צחה.
''בואי. אלוהים רוצה לראות אותך''.
לרגע, היא יכלה רק לעמוד ולבהות. אך דחיקה קלה של הסקאוויה בכתפה עודדה אותה להתנער משרעפיה ולהצטרף אל היצור.
המקום שאליו הוביל אותה היה בקיע בסלע, שהוליך אל פתחה הסמוי של מערה, שהיה חסום ביריעה רכה וגמישה. שובה דחף אותה אליה, והיא נדחפה דרכה בניגוד לרצונה. החומר נקרע לפניה, והתאחה מחדש מאחוריה. ''כמו מסטיק'', חשבה לעצמה. שובה הצטרף אליה מייד.
בפנים שררה אפלולית, והנורית האדומה שכבתה בצד המנשם שלה הראתה לה שהאוויר ראוי לנשימה. היא היתה במנהרה ארוכה, שהתפצלה פעמים רבות. היצור דחף אותה לאורך המנהרה עד לדלת שבסופה. הוא נקש על הדלת במחווה אנושית עד להפתיע, ונעמד לחכות. היא חיכתה גם כן.
קול נשמע מבפנים, קול שסי היתה בטוחה שהיא מזהה. ''כן, דמבו. תיכנסו''. הגיחוך שבקול, ההתנשאות שבו. לא יכול להיות...
הם נכנסו בדלת, ולבה שקע בקרבה. במרכז האולם שהיה מאחורי הדלת, ניצב כס מעוטר להפליא. עליו, לבוש בגדי תפארה שכמו יצאו מתוך סיפור אגדה מעוות, ישב אלר.
''אתה!'' היא אמרה. הוא חייך.
''אתה משוחרר, דמבו'', אמר. היצור החווה קידה ונסוג מבעד לדלת. סי הביטה באלר וחיכתה, בטנה מתכווצת.
''מה שלומך, סי. כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך. מה... מאז שהעיפו אותי מהאוניברסיטה. בגללך, לא?'' הוא נשמע משועשע, אבל היא הכירה את הזרמים שגעשו בקול הזה מתחת לפני השטח המנומסים. ''סחיטה באיומים, העתקה, תקיפה - באמת היה צריך את כל זה? בסך הכל רציתי שתעזרי לי לעבור את המבחן בתאולוגיה''.
''מה אתה רוצה ממני, אלר?'' היא אמרה.
''שום דבר, שום דבר'', הוא אמר בקול שאמר את ההפך הגמור. ''כשהדיסנים שלי אמרו לי שהם ראו בחוץ אדם... לא ציפיתי שזו תהיי את. מקריות משמחת, את לא חושבת?''
''דיסנים?'' היא שאלה. ''מה הם בכלל? לא חושבת שראיתי את הגזע הזה פעם''.
''ברור שלא'', השיב. ''גיליתי אותם לפני לא הרבה זמן. הם חיים פה, במנהרות. בדרך כלל מתחת לאדמה. לא הרבה בני אדם הגיעו לכוכב הזה מרצונם. לגמרי במקרה יצא לי לנחות כאן ליד אחד מהפתחים שלהם. בדקתי במה מדובר, ו-בינגו!''
''למה דיסנים?'' התעקשה סי.
''אה, כן. בהתחלה פגשתי שבעה מהם. זו הקבוצה שחיה במנהרה הראשונה שמצאתי. לא היה שום סיכוי שאצליח לבטא את השמות שלהם, אז קראתי להם בשמות של הגמדים של שלגיה. את בטח רואה את הדמיון.'' עכשיו שהוא אמר, היא ראתה. ''אחר כך פגשתי אחרים, ונתתי להם עוד שמות מהקלאסיקות של דיסני. וככה יצא שבסוף החלטתי לקרוא להם דיסנים,'' הוא משך בכתפיו. ''למעשה, בתור מגלה הגזע, אני חושב שזו זכותי לתת להם שם''.
''אבל, אבל, אם מצאת גזע חדש, מה לעזאזל אתה עושה פה, במקום לדווח למועצה, במקום לרשום אותם באופן תקני? רק תמלוגי המכירות לגזע חדש...''
''כן, כן. יכולתי להיות עשיר. אז מה? יותר טוב להיות מה שאני עכשיו''. הוא גיחך אליה, עיניו מתגרות בה לשאול.
''ומה זה?'' היא החליטה שאין טעם להתעקש. היא רצתה לדעת את התשובה.
''אלוהים, כמובן,'' הוא אמר. ''נאלצתי לבזבז מטען של אקדח גלים אחד, ולמחוק כמה מהדיסנים, לפני שהם השתכנעו. אבל בסוף הם הגיעו למסקנה שאני באמת אלוהים. הדת שלהם, כנראה, מבוססת על קטסטרופות.'' הוא חייך אליה, חיוך לא חביב כלל. ''כמו הרבה דתות אנושיות, כשחושבים על זה. אבל את בטח יודעת על זה הרבה יותר ממני. תמיד ידעת הרבה יותר ממני. כל כך חבל שלא היית מוכנה לשתף אחרים בידע הנפלא הזה שלך.''
מוחה דהר. היא ידעה שהיא בבעייה רצינית. היא גם ידעה שהיא לא תצליח לצאת ממנה כל כך בקלות הפעם. כבר באוניברסיטה אלר לא היה לגמרי שפוי, אבל אז היתה משטרת הקמפוס שדאגה להרחיק אותו ממנה, ומהקמפוס, ומהחברה האנושית, אחרי שהם ראו את הסימנים שהשאירו מאמצי השכנוע שלו על גופה. הפעם היא תצטרך להסתדר לבד, כנראה.
''מה אתה רוצה ממני?''
''ממש כלום. לא יידרש שום מאמץ מצדך. הדיסנים שלי יעשו את כל העבודה. הם קראו הרבה ספרים מספריית הספינה שלי על קורבנות אדם, ומאד רצו לנסות את זה. הם מאד הצטערו שלא היה להם קורבן מתאים'', הוא חשף את שיניו. ''היה נחמד מאד מצדך להגיע לכאן ולתת להם את ההזדמנות''.
היא שמעה את עצמה אומרת ''ספרים?'' שפתיה היו קהויות, ונדמה היה שהמילה נאמרה על ידי מישהו אחר.
''כן, ספרים. רציתי להשלים את הידע האבוד בזמן הטיסות,'' קולו נשמע מלא בוז. ''איזה מזל, לא? משם בא לי הרעיון. ועכשיו, הדיסנים שואפים לחקות את דתות האדם בשלמותן''.
''למה?'' היא המשיכה, עדיין קהויה.
''אין לי מושג,'' אמר. ''הדברים האלה אף פעם לא ממש עניינו אותי. אחרי שראיתי שהם קוראים רק ספרי דת, ולא מתעניינים בשום דבר אחר, לא היה אכפת לי. כל זמן שזה מחזק את הרצון שלהם לשרת אותי...''
''אתה שעבדת עם שלם? איך אתה יכול לעשות דבר כזה?'' היא שאלה, מרגישה זיק של כעס ומרדנות מתחיל לחבר מחדש את עצביה הקהויים.
''עם? איזה עם? אלה דיסנים. אלה לא בני אדם. תשאלי אותם, והם יגידו לך בעצמם. הם אומרים כל הזמן שהם רוצים להיות בני אדם. טוב, אני עוזר להם בזה. אני מלמד אותם לפחות לסגוד כמו בני אדם''.
סי הביטה בו בתיעוב. ''חלאה היית, חלאה תישאר, אלר''. אמרה.
הוא חייך אליה. ''נכון, חמודה. אני אשאר. ואת תלכי''. הוא שרק, ואחד מהיצורים נכנס בדלת, מלווה בעוד שניים דומים לו. ''אה, במבי. קחו את הגברת להכנה לטקס. היום אתם מקבלים את ההזדמנות שכל כך חיכיתם לה''. הוא תלש מעליה את המנשם שעוד נותר תלוי על צווארה. היצורים אחזו בה וגררו אותה עימם.
היא צעקה, ''אתם לא מבינים? הוא מנצל אתכם! הוא מזלזל בכם! הוא לא אלוהים, הוא סתם בן אדם! אתם יכולים לירות בו! אתם יכולים להשתחרר!''
אלר צחק מאחוריה. ''תעזבי, זה לא יעבוד. הם לא יירו בי, ובטח לא בגלל השכנוע שלך. הם מאמינים רק לי. אמרתי לך, אני האלוהים שלהם. כשלמישהו יש אלוהים, הוא לא יאמין לאף אחד אחר''. היא התפתלה בידי היצורים, אבל לא הצליחה להשתחרר מאחיזתם.
המערות האפילו עוד, מוארות רק באורות זרחניים בודדים.
קולות שירה עגומה ומוזרה מילאו את המנהרות החצובות. סי שכבה על דוכן אבן בנוסח האינקה, כבולה בידיה וברגליה לארבע פינותיו, וניסתה בלא הפסקה לשחרר את פרקי ידיה. בכל השעות שחלפו ניסתה לשכנע את היצורים שעסקו ברחיצתה ובהכנתה לטקס שדרכם אינה הדרך הנכונה לאנושיות, ללא הצלחה. אלר צדק - מרגע שסגדו לאל אחד, לא האמינו לדבריו של משיח שקר.
רק לפני כשעה עלה בה רעיון. היא לא ידעה אם יעבוד, אבל נאחזה בו בשארית תקוותה. היא ידעה שהיצורים קוראים ספרי דת. השאלה היא אם תצליח לשכנע אותם את הספרים הנכונים. היא החלה במסע השכנוע, מקווה שמשהו ממנו יחדור אל מוחותיהם הקנאים. עד עכשיו לא ידעה אם הצליחה.
''התחילו בטקס!'' נשמע קולו של אלר ממקום כלשהו לימינה. דופן דוכן האבן לא אפשרה לה לראותו.
זמרת היצורים התקרבה עוד, ואחד מהם ניגש אליה, סכין בידו. הוא גחן אליה והיא החלה להתפתל ולצרוח באימה בלתי נשלטת. צחוקו של אלר נישא ברמה.
''אני אל! את שומעת? אל! אל האדם ואל הדיסנים! אני אקח את חייך, קורבן לרצונותי, למען ישגשו הדיסנים תחת האדמה!'' הוא קרא את המילים בקול מהדהד.
היא נרתעה כשהסכין קרבה אליה, נוצצת קלושות באור הזרחני. הסכין חלפה ליד פניה וביתקה את הכבל שעל ידה הימנית. היא הרימה את עיניה אל היצור שעמד מעליה, ויכלה להישבע שראתה בעיניו חיוך. חיוך חמור ונשלט בתקיפות, אבל חיוך. היא שחררה את האוויר הכלוא בריאותיה, עוד לא מאמינה בהצלחתה, וריפתה את שריריה כשהיצור חתך את הכבל על ידה השניה.
''מה אתם עושים?'' שאג אלר. היא שמעה קולות מאבק. ''תעזבו אותי, כופרים שכמוכם! זעמי יפול עליכם! אתם... אתם... אתם עוד תראו!'' המאבקים נשמעו נמרצים יותר. היצור חתך את שני הכבלים שעל קרסוליה והיא קמה מהמשטח כדי שהיצורים יוכלו להנחית עליו את אלר. כשכבלו אותו למשטח, הוא צרח לעברה, ''מה עשית??? איך גנבת את העם שלי? מה עשית?''
''כלום'', אמרה. ''הכרתי להם ספרי קודש של דת שהם לא הכירו קודם, שתעזור להם להיות לא רק כמו בני אדם, אלא נעלים עליהם''.
''איזה? מה לעזאזל עשית? סי, לכל הרוחות איתך, תשחררי אותי מכאן! תעזבו אותי, נבלות! אני האל שלכם!'' הוא נאבק כמטורף.
''לפעמים זה עוזר ללמוד למבחן'', אמרה. ''הכרתי להם את ניטשה, אם אתה זוכר במי מדובר''. הבזק של הבנה מבוהלת הופיע בעיניו של אלר כשהיא הנידה בראשה לעבר היצור שהחזיק במאכלת. זעקתו של אלר, ''לא! אני אלוהים!'' נקטעה בחטף. סי הסבה את מבטה ממנו.
''אלוהים מת'', היא אמרה חרש, ויצאה מהאולם, מהמהמת לעצמה, ''היי הו, היי הו...''
|
|
|
|
|
The Truth (חדש)
Marcus יום שלישי, 04/09/2001, שעה 23:17
אתה מגייס רבבת מאמינים, ואתה אל. זה כל הסיפור, אחרי הכל.
או שאתה קיים בתודעתם של האנשים בשל צורך מסויים, קרי, ביטחון מפני אסונות טבע שונים, או שאתה גורם לאנשים להאמין בך.
הדרך השניה, הקשה יותר, נחסמה על ידי אלים רשמיים, בצורה מאוד מתוחכמת. במקום לשנות את החוקים, ולעורר תהיות ושאלות מיותרות, הם הפכו את בני האדם למרירים וקרים מטבעם.
לשכנע אדם מודרני להאמין במשהו לפני שראה אותו, הוא בלתי אפשרי.
האלים הרשמיים לא היו טיפשים כלל וכלל. הם הבינו מזמן שאיומים גשמיים ופשוטים לא יעזרו להם בשביל להשאיר את בני האדם במצב חוסר אמונתי, או אמונתי בורי, ולכן, השתמשו בכלים מופשטים יותר, כמו הבירוקרטיה, או כל כלי שיהפוך את האדם לפחות שאפתן וגאה בעצמו, כלומר, נוח להשפעה.
אחרי הכל, למי מאיתנו אין אמונה לא מבוססת, לפחות אחת? למשל, מי מאיתנו לא מאמין שתמיד צריך לקנות את החדיש ביותר, גם אם יש בו תקלות ובעיות? מזה האלים התפרנסו בעצם. האמונות הקטנות והלא מבוססות. וזו בעצם אמונה.
כשאתה הולך בדרך כלשהי, עיוור לחלוטין למעשיך, מסתמך על החושים במקרה הטוב, או על האגו הפרטי במקרה הרע, לא שת ליבך למכשולים ולמעצורים, אתה מאמין.
אין מקום לריבוי אמונות, שאז קיימת הסכנה ששתי האמונות יצטלבו ביניהן, אבל מותר להחליף אמונות. החוקים פשוטים מאוד, אבל הכל נעשה מתחת לשולחן, כדי שאף אדם לא ישים לב שמריבוי האמונות הקטנות שלו הוא משרת אל זה או אחר.
וכאן אני נכנס לתמונה. אני אוהב לקרוא לעצמי, משרת האדם הקטן. הכל התחיל שנים לפני, כשהבנתי את כל העסק הקטן הזה. אני לא יודע איך בדיוק, אבל, פתאום שמתי לב לאמונות קטנות ולא שימושיות כביכול של אנשים. אנשים לא מודעים לזה, אבל לאמונות הקטנות האלה יש כוח, והרבה אמונות קטנות, זה כוח אחד גדול. התחלתי להתחקות אחרי הכוח הזה, שלבסוף הביא אותי אל האלים.
הייתי בשוק. בחרדתי, התחלתי לספר לאנשים את מה שהבנתי. אני לא רע עם מילים, ולכן, עוד לא כבלו אותי על אף מוקד, ואף כיסא חשמלי מהוה לא מצא אותי עוד.
תגובת האלים לא איחרה להגיע. כשהם הבינו שאני צובר כוח, ומאמינים, הם פעלו בזריזות, וביעילות.
אתם מבינים, כל הפולקלור, כל האגדות, זה שטויות במיץ. זה כל אל רושם לעצמו, כמו שכל סופר רושם כמה מילים על עצמו מאחורי כל כריכה של ספר שלו. באופן אישי, אני אוהב את האל של היהודים. הוא חתיכת סופר.
בכל מקרה, מה שהם עשו, זה לכתוב לי קורות חיים, אבל לא בדיוק מה שאני הייתי בוחר. פתאום, בכל דת ודת התחילו לצוץ אגדות עליי, ועל מעללי. הכל שקרים, כמובן. הייתי חייב להתחבא, מפחד האנשים.
ירדתי למחתרת, ומאז אני שם. לפעמים, אני מגיח, לכמה שעות, בשביל להסביר וללמד את התורה שלי.
אנשים מקשיבים יותר, מקשיבים פחות. כל עוד יהיו אנשים שיבינו שמרמים אותם, אני שמח.
במשך השנים פיתחתי נאום קטן, איתו אני אוהב לפתוח הרצאות שלי
הוא מתחיל ככה -
''נעים מאוד. אני בעל זבוב, משרתו, של האיש הקטן.''
|
|
|
|
|
עורך הדין (חדש)
מיקי ללה היה אוהב את זה יום רביעי, 05/09/2001, שעה 15:36
עורך הדין
בחוץ ערב ירד, בתום שעות רבות, והאולם התמלא ריח מתוק של סיום. המתחרים כולם היו תשושים. האליפות שוחקה ברצף, והשופטים לא ריחמו. הקהל קיבל תמורה מלאה לכספו. ארבעה מתחרים נותרו, מתוכם שניים יעלו לגמר.
אחד השופטים קרא אל המיקרופון, ''תודה רבה למתחרה מספר 38, שהרשים אותנו עם הכדור שלו. אני מזמין שוב את מתחרה מספר 17, המתחרה האחרון בחצי הגמר''.
מתחרה מספר 17 עלה שוב לבמה, והניח בעדינות את כדור המשחק שלו על השולחן המרכזי. ''כפי שאתם רואים'', חייך, ''התמקדתי בפיתוח צורות תקשורת מורכבות בכדור שלי. למעשה, מאז התור הקודם כמעט שלא הייתי צריך לנצל את הכוח שלי. צורות הקיום שבראתי מסוגלות להתפתח בעצמן, בקצב מצוין, ובינתיים אני שומר את כוח הבריאה שלי למצב חירום''.
על לוח המשחק ניצב הכדור שלו, שוקק חיים, מתנועע, מרגש.
השופטים חייכו.
משחק הבריאה היה פשוט בתכלית, יש שיאמרו נדוש - כל מתחרה מקבל כדור משחק עגול, ריק, וצריך להשתמש בכוח בריאה קצוב מראש ליצירת אינטראקציה בכדור המשחק שלו. השופטים מתרשמים מן ההתפתחות, ונותנים ציון. לכאורה, סתם עוד ספורט.
אבל היופי האמיתי במשחק היה היכולת להאציל סמכות. אם בראת אינטראקציה טובה מספיק, היא תוכל לפתח את עצמה, מבלי שתיאלץ לבזבז עוד מכוח הבריאה שלך. השופטים מתרשמים מקיום שמשנה את עצמו. מקבלים על זה נקודות טובות.
השופטים רשמו על ניירות שניצבו מולם את הניקוד. הם לא חשפו אותו, לעת עתה. ''תודה רבה למתחרה מספר 17''.
מתחרה מספר 17 חזר לשבת במושבו, ליד יתר המתחרים. מושב אחד ליד מתחרה מספר 6.
מתחרה מספר 6 היה צעיר המתחרים, טיפוס חסר ביטחון שנזקק לעידוד מצד מאמנו האישי לאורך כל הדרך. הלחץ אכל אותו מבפנים. לעת עתה, לא היתה לו כל סיבה להאמין שיצליח להעפיל אל הגמר - למעשה, עצם העפלתו לחצי הגמר הכתה את כולם בתדהמה. הוא היה מוכשר אמנם, אבל האהדה שרכש בקרב השופטים לא היתה מוצדקת כלל ועיקר. הכדור שיצר לתחרות הזו היה אחד מהגרועים שיצר, וסבל מנקודת תורפה נוראה אחת: היצורים הקטנים שהיו התוצר הסופי של ההתפתחות בו, במקום שיבראו דברים חדשים, פיתחו תשוקה אסורה להרס עצמי. על הנסיון לעשות מהם משהו מכובד בזבז כבר כמעט את כל כוח הבריאה שהיה בידיו. נותר לו רק עוד קצת, לשימוש בשלב האחרון. אם רק יצליח להעפיל גם אליו.
השופטים שחררו את כולם. כמה דקות הפסקה. מתחרה מספר 6 יצא המדרגות שבכניסה לאולם, התיישב על אחת מהן, והחל למצוץ סיגריה בפראות. כמעט לעצמו מלמל ''עורך דין, זה רעיון טוב. להיות עורך דין. זה גם מתאים לי, אני מאוד מסודר''.
''עם מי אתה מדבר שם?'', הופיע מאחוריו מאמנו האישי, והתיישב לידו.
מספר 6 שאף עוד קצת עשן סמיך לריאות, ''לא מדבר. מתכנן. אני הולך מכאן והופך לעורך דין''.
''נו, באמת. שנינו הרי יודעים טוב מאוד שזה לא יקרה. אתה רוצה לנצח''. הוא נשם את אוויר הלילה. ''אתה מוכרח לנצח''.
''אבל אין לי סיכוי'', צווח מספר 6 אל החושך, ''זה אבוד לגמרי! תאמין לי, אני לא יודע מה לא עשיתי בסדר הפעם, אבל היצורים האלה...''.
''ובכל זאת הגעת עד לחצי הגמר. מה אתה יודע? עוד כמה רגעים מישהו בטח יבוא לפה בריצה, יחבק אותך ויאמר 'עלית! עלית לגמר!'''.
קול קרא מתוך האולם, ''כולם להתכנס לכבוד הקראת החלטת השופטים''. מספר 6 לא קם. מאמנו נשאר איתו.
''הם מתעקשים להרוס את הכדור, זה פשוט נורא. הם הורסים כל חלקה טובה, היצורים הקטנטנים האלה. מה עשיתי שזה מגיע לי?''.
''עשית משהו שהשופטים אוהבים, כנראה''. המאמן התרומם על רגליו. ''תתעודד. תעשן עוד סיגריה וזה יעבור.''.
מספר 6 הביט בו בעיניים מזוגגות. ''מוכרח גם להפסיק עם הסיגריות'', אמר, ומעך סיגריה חצי שלמה על הרצפה. עוד באותו רגע הופיע במקום איזה צופה צוהל, שיכור מרוב כיבוד ועייף מרוב שעות, וצעק ''עלית! עלית לגמר!''.
גמר? חשב הבחור הצעיר. איזה גמר? לאיזה גמר כבר מעלים מישהו כמוני? ''עורך דין'', הכריז בקול, ''זה מה שאני צריך להיות''. הוא קם על רגליו וברח אל תוך הלילה.
שעות הסתובב בתוך החושך כאחוז דיבוק, מחסל את הסיגריות, פונה לכניסות שעוד לא הכיר, לרחובות שקטים. זה לא מתאים לי, חשב. אני צריך מקצוע רגיל. הלחץ הזה, זה לא בשבילי, אני פשוט בורח מזה כמו מאש - מעניין, חשב פתאום, מה הם עושים עכשיו. העלו מישהו אחר לגמר במקומי? או אולי מריצים אחרי משטרה וכלבים בכל העיר, כדי שאוכל לבוא לשחק בשלב האחרון?
''היי, אתה!'', קרא מאחוריו קול, אותו זיהה מיד כמאמנו האישי. הוא המשיך ללכת, מתעלם.
''עצור, חכה לי רגע! בוא נדבר!''. המאמן האיץ את קצב הליכתו לכדי ריצה, עד שהדביק לבסוף את תלמידו ואחזו בכתף בחוזקה. ''עכשיו תקשיב לי טוב'', אמר, ''עלית לגמר, זוכר? ובכן, גם אם אתה לא זוכר, זה קרה - אמנם קשה לי להסביר למה, השופטים האלה לא שפויים שהם נותנים למצגת כמו שלך להגיע עד לשלב האחרון, אבל זה מה שקרה. עכשיו אתה צריך להתמודד עם זה איכשהו''.
''איך? איך להתמודד? אני לא בנוי לזה. אני בכלל צריך להיות עורך דין, משהו סולידי''.
''נו, באמת'', נזף בו, ''קח את עצמך בידיים. תחשוב על משהו''.
היתה שתיקה.
''אולי רופא. אני יכול להיות רופא, לא רק עורך דין''.
ושוב שתיקה.
''תגיד'', הרהר לפתע המאמן, ''לא נשאר לך עוד קצת כוח בריאה?''.
''נשאר. אז מה? בתור הקודם כשבזבזתי עליהם כוח בריאה הם חיסלו לעצמם שישה מליון. בשיטתיות''.
''שישה מליון יצורים?'', נבהל המאמן, ''אלוהים אדירים, זה המון''.
''שלא לדבר על המיליונים שהתחסלו במקביל בטעות. פי ארבע. וכל זה בכמה שניות''.
''כמה שניות?''.
''כמה שניות שלנו. אצלם זה לקח חמש שנים. כמה דקות שלנו הן שישים-שבעים שנות חיים שלהם'' הוא דרך על עוד בדל סיגריה. ''אבל אלה עדיין המון יצורים. זה מה שאני מנסה להסביר לך - כל מה שאני מנסה לתת להם הם הופכים לכלי השמדה. אני משקיע את כל המרץ והאנרגיה וזה מה שיוצא''.
ושוב היתה שתיקה. אלא שהפעם נתמלא האוויר בתחושה של יצירה, כאילו עוד רגע קט וזהו, יהיה פתרון.
חלפו דקות.
''עורך דין, רופא, אולי רואה חשבונות''.
המאמן נאנח. ''בסדר, ילד. לך, תעשה משהו רציני עם החיים שלך. תבזבז את הכשרון האחד שלך''.
''אתה יודע בדיוק כמוני שזה קרב אבוד! מה אתה מציע שאני אעשה? איך אני יכול להתחרות במקצוענים האלה?''.
שניהם התיישבו על הרצפה, באמצע הכביש. ''אתה יודע, כשאני הייתי בגילך גם לי היה כישרון. גם אני בניתי כדור. גם עליי אמרו שאני דור העתיד. ואתה יודע מה עשיתי? אתה יודע?''.
''מה?''.
''בזבזתי אותו. הלכתי למקצוע רגיל ועכשיו אני מאמן. מנסה לספוג קצת מהזוהר שלך. אתה מבין אותי?''.
''לא''.
המאמן השתתק. ''לא משנה, בעצם''.
ושוב, שתיקת הרחוב הישן.
''מה בעצם אני עושה אם אני רוצה להיות עורך דין'', שאל המתחרה. ''כלומר מה הפרוצדורה ש...''.
''רגע אחד'', אמר המאמן.
''מה?''.
''חשבת פעם לנסות לתעל את החסרון הזה לטובתך?''.
''למה אתה מתכוון?''.
''אני מתכוון - היצורים האלה שבראת, כן? הם יצורים שמשתמשים בכל מה שתיתן להם כדי להשמיד, נכון?''.
''כן, זאת כל הבעיה''.
''זאת לא מוכרחה להיות בעיה'', חייך המאמן, ''זה גם יכול להיות יתרון''.
מספר 6 לא הבין את הכוונה. ''מה זאת אומרת? מה אתה רוצה שאני אעשה בתור האחרון?''.
''אתה תספק לשופטים את מה שהם רוצים לראות, מה שהחזיק אותך עם ראש מעל המים עד עכשיו: מופע אמיתי. חגיגה גדולה של אור וצבע. אתה רק צריך לתת לאנשים שלך את הכלים הנכונים''.
מתחרה מספר 17 ירד מן הבמה. השופטים הנהנו והתרשמו. בדרך אל הכסא קרץ למספר 6, כמו מנסה לרמוז לו - אין לך סיכוי נגדי עכשיו. מספר 6 חייך בחזרה. סוף סוף בטח בעצמו.
''תודה נוספת למתחרה מספר 17, ועכשיו אנחנו מזמינים בפעם האחרונה את מתחרה מספר 6''. מחיאות כפיים קלושות הסתננו בעד נחרותיו של הקהל העייף.
מספר 6 עלה לבמה. הוא הניח את הכדור על הלוח. עדיין לא הפעיל אותו. ''שלום לכם שופטים יקרים, הרשו לי להציג בפניכם את מה שהכנתי לכבוד השלב האחרון''.
''אני מבין שעשית שימוש בכוח הבריאה שנותר לך'', אמר שופט אחד.
''כן. יצרתי דבר מה למען העולם שלי. יצרתי בשבילם משהו שיהפוך אותם למופע אורקולי מופלא. זה נקרא פצצת אטום''.
הוא לחץ על כפתור ההפעלה. תוך מספר שניות נראו שני פיצוצים קטנים, כמו שתי ערים צמודות.
''יפן'', חייך מספר 6 חיוך של מנצח.
השופטים הביטו בו בתמיהה. ''זה כל מה שיש לך? שני פיצוצים נקודתיים?''.
''חכו כמה דקות'', ביקש מתחרה מספר 6, ''ואז תראו למה הדבר הזה מסוגל באמת''.
|
|
|
|
|
אני אלוהים. (חדש)
G.O.D יום חמישי, 06/09/2001, שעה 15:28
אני אלוהים.
אני יודע שאני אלוהים משום שאני במרכז היקום וכל הקיום בסביבה הוא בזכותי. הייתם מאמינים שהכל התחיל בהתערבות? הכל התחיל סתם ככה, ערב אחד, אצלי בחצר, כשמשה ואני התחלנו להתווכח על מטאפיסיקה. מכאן לשם התחלנו להתווכח על טבעה של המציאות. משה תמך בדעה שהמציאות אובייקטיבית והיא קיימת ללא קשר למה שנעשה, ואני טענתי שהמציאות סובייקטיבית לחלוטין ומוגדרת ע''י התפיסה שלנו אותה.
הוויכוח התחיל להתחמם ואז משה אמר: ''טוב, אז תוכיח לי. אם המציאות משתנה כמו שאתה אומר יש לנו כח בלתי מוגבל לחולל בה שינויים. אז תשנה משהו. תוכיח לי.''
אולי זה בגלל ששתינו יותר מדי בארוחת ערב, או סתם בגלל שהוא עצבן אותי, אבל באמת ניסיתי. לא שינוי גדול מדי, פשוט רציתי שהזריחה תופיע עכשיו מעל האופק המערבי.
ותאמינו לי שהפה שלי פגש את הרצפה כשקרני השמש הראשונות התחילו להופיע מעל הים.
''היי, בטח נרדמנו או משהו, תראה כבר בוקר.''
''זה לא הדבר הכי מוזר, משה. שמת לב לכיוון הזריחה?''
''Holy Shit!. אל תגיד לי שאתה עשית את זה!''
''אני לא בטוח אבל נראה לי ש...''
בלי שנתן לי אפילו לסיים התחיל משה להציק לי בדרך הילדותית הזו שלו: ''נו, תעשה עוד משהו. נראה אותך!''.
קצת יותר פיכח וקצת יותר זהיר התרכזתי שוב ו... הרחוב מחוץ לבית שלי נעלם. שקט מוחלט שרר לרגע, בלי קולות התנועה המאוחרת (או המוקדמת, אם תאמינו לשמש) ובלי הציפורים והצרצרים.
''וואו, אני לא מאמין! איך לעזאזל עש..''
ואז גם הוא נעלם. והשמש, השמיים, הים, הבית שלי ובסוף גם אני. תמיד חשבתי שאלוהים היה יכול לעשות עבודה טובה יותר, אז עכשיו, כשאני הוא, אני חושב שאלך חזרה ללוח השרטוט
(''Back to old drawing board'') ואתכנן הכל מהתחלה.
לומר לכם את האמת, הייתי קצת בודד פה לבד ולכן אתם כאן – הקהל. אני חושב שאירוע בסדר גודל של בריאת העולם צריך קהל מעודד, לתת לי קצת יותר מוטיבציה. אז, מוכנים?
ויהי אור!
|
|
|
|
|
מעל לכולם. (חדש)
Avenger יום שישי, 07/09/2001, שעה 15:59
כשאתה ילד החוקים פשוטים, לא להתבלט, לא להגיב, ותמיד לזכור שבריא יותר להתעלם מחוסר צדק. למרות זאת, יש אמיתיות שמהן אין התחמקות, כשאתה חלש, גם אם אתה חכם או עשיר, אתה פשוט חלש. בשדה הקרב של המעמד אתה נועד להפסיד. זרועות גרומות ורגליים מגושמות מיעדות אותך לתחתית שרשרת המזון החברתית.
זהו מייקי, הסרדין שבאוקינוס. כל יום הוא מגיע לבית הספר ומבלה את מרבית זמנו בחרדה, אולי היום יעזבו אותו? אולי הוא יצליח לצעוד הביתה ולחמוק אל המיטה המנחמת? הוא מקווה כך כל יום וכל יום הוא עומד על טיבה של תקווה נכזבת ושב לביתו חבול, סרוט, כיסיו מרוקנים וקיבתו חלולה.
היום לא שונה מכל יום אחר, יום הלימודים הסתיים והוא עובר את השער, חוצה את הרחוב ורץ אל הכביש. ניצוץ שקרי משלה אותו להאמין שהיום הם שכחו אותו, שאולי היום יחזור נקי מהשפלה.
''מייקי,'' הוא שומע קול מאחוריו ויד לוכדת את כתפו ''לאן אתה ממהר?''
כן, זה הוא, ג'ימי ברקלי, הילד הכי טיפש, הכי מלוכלך והכי חזק. מסמר היום בבית הספר, הבריון הצעיר ממנו מתרחקים גם המורים והוא עושה במסדרונות כבממלכתו האלימה.
''מייקי,'' חוזר ג'ימי על דבריו ''תרוקן את הכיסים.''
מייקי יודע שאין טעם בוויכוח, אין טעם בגאווה אם כל תוצרתה היא אובדנה שלה עצמה. את תכולת כיסיו הוא מוסר לג'ימי בפחד. ''הנה, קח הכל.''
''שלושים סנט?'' מתפלא ג'ימי בקול רם ''אתמול היה יותר, אתה מרמה אותי מייקי? אני חושב שאתה מרמה אותי.''
ומייקי נסוג מעט לאחור ''לא ג'ימי, אני נשבע. זה מה שיש לי.''
''אני חושב שאתה חייב לי עוד הרבה, אני לא אוהב חובות אז תשלם עכשיו.''
''אבל אין לי כסף, מחר אני. . . ''
''לא בכסף מייקי, בכאב. אני רוצה שתצרח ותבכה.'' ובמהירות הוא לופת את מייקי חסר האונים ומטיח אותו על האספלט. ראשו של מייקי נחבט במדרכה והוא חש בדמעות נוזלות מתערבבות בדם מאפו.
''תצרח מייקי, תצרח!'' ג'ימי מכה בו שוב ושוב באגרופים קמוצים.
''תעזוב אותו'' הדהד קול גבר בוגר וג'ימי הביט לאחור. היה זה ווינסלו השרת, מטאטא המסדרונות ושוטף השרותים.
''לך מפה, אנחנו עסוקים.'' אומר לו ג'ימי. ווינסלו מתקרב ומטיל צל אדיר על הילדים. ''אמרתי, תעזוב אותו. אתה רוצה להגיע מחר בבוקר לבית הספר עם פנס בעין? תעזוב אותו מייד.''
ג'ימי הביט בשרת גדול המימדים ומבין כי ישנם כרישים גדולים ממנו בבריכה.
''כן מר ווינסלו, להתראות מר ווינסלו.'' הוא מתרומם מעל למייקי השרוע ונעלם בקצה הרחוב.
''אתה בסדר?'' מתכופף ווינסלו בדאגה אל הילד המוכה.
''תעזוב אותי.'' התנער ממנו מייקי.
''אתה פצוע ילד, בוא איתי ונטפל בסריטה הזו.''
מייקי שוקל את דבריו של ווינסלו, פניו המיוסרות של אביו מתגלות לפניו, אותה הבעה שמייקי מכיר כשהוא חוזר בבגדים קרועים וכבוד שקוף.
''טוב מר ווינסלו.'' נענה להפצרות.
הם צועדים זה לצד זה.''אתה מייקי, נכון?'' שואל ווינסלו.
''כן.'' עונה הילד.
אתה נותן להם להיטפל אליך כל יום, נכון? ראיתי אתכם.''
''כן'' פולט מייקי בקצרה.
''אתה רוצה שזה יפסק?'' ווינסלו עצר והביט בילד. מייקי מביט בו חזרה ועיניו דמעו שוב. ''כן.'' הוא עונה.
''בוא,'' אומר השרת ''אני גר כאן.''
ווינסלו התגורר במבנה קטן ליד בית הספר. כל הילדים הכירו את המקום אך איש לא זכה להכנס אליו מעולם והבית הפך למיתוס. ווינסלו דחק את הדלת החורקת ועודד את מייקי להכנס. מייקי צעד פנימה והוכה בהפתעה. המבנה היה טחוב ואפלולי, שולחן עץ מרקיב וכסא שחוק נחו במרכז החדר אך מייקי כלל לא הבחין בהם. מכל קיר נראו שורות על גבי שורות של כלובים חלודים ובתוכם ציפורים מוזרות, גדולות, קטנות, צבעוניות ואפורות. למראה ווינסלו הן החלו לקרקר ולזמר, נקשו במתכת הכלובים ושיקשקו בכנפיהן בהתלהבות.
''אלה החברים שלי. בוא שב,'' הוביל אותו ווינסלו לכיסא. ''אני אביא לך יוד לפצע.''. מייקי התיישב, עדיין נדהם, בעוד ווינסלו שלף צנצנת כחולה מתוך מגירה תחת כלוב. ''עכשיו גם אתה חבר שלי. נבלה המון ביחד.'' חייך למייקי, סובב את המכסה ופתח את הצנצנת.
משהו בדבריו של ווינסלו, בנוסח הידידותי מידי ובניחוח המצחין שעלה מן הצנצנת, גרם למייקי אי נוחות. משק הכנפיים סביבו לא הועיל. הוא חש דחוק ולכוד, הוא חש בסכנה.
''תודה רבה מר ווינסלו אבל אני חושב שאני אלך, תודה רבה, נתראה בלימודים.'' והוא קם במהירות וביקש לצאת. ווינסלו עזב את הצנצנת על השולחן ומהר לחסום את דרכו של הילד. ''אל תלך,'' הוא אמר במתק שפתיים ועיניו ברקו בשפיות חלקית ''אני רוצה לעזור.''
''תן לי ללכת.'' ביקש מייקי בלחישה מפוחדת.
''אתה תלך רק אם תענה לי על שאלה אחת,'' דרש ווינסלו ולא המתין לתגובה ''אתה רוצה להראות לג'ימי ולחברים שלו מי אתה באמת?'' ומייקי שב בזכרונו אל החבטות וחרדה אחת התחלפה בשניה. ''אני רוצה להראות להם שאני יותר חזק, יותר טוב, הכי טוב.''
''יופי מייקי,'' אמר ווינסלו ''יופי'' חזר על דבריו. בחוזק אלים הוא לפת את מייקי החלש ובפראות חסם את פיו. ''בוא נראה כמה טוב אתה יכול להיות לחבר שלך ווינסלו'' לחש לו באוזנו. מייקי נאבק כחרק בתוך כוס אך ככל שהתנגד כך אזל כוחו ובמהרה עיניו נעצמו והכרתו התפוגגה.
עיניו נפקחו בבהלה. איפה הוא ולמה? הוא נקשר בחבלים על רצפה מטונפת בהפרשות ציפורים וכעת שכב עליה ללא יכולת לנוע, ערום מבגדים. החדר לא היה מואר או מוכר וזיעה קרה של קורבן נזלה ממצחו. הוא צעק והתאמץ אך ללא הועיל. מולו נפתחה הדלת, ווינסלו נגלה לפניו, אוחז במשקוף. ''אנחנו חברים מייקי וחברים עוזרים זה לזה. אתה רוצה לעזור לי?''
''תן לי לצאת מפה, סוטה!'' צרח אליו מייקי.
''אתה עוד תודה לי, כשתתרגל.'' אמר לו השרת הטוב ונעלם בחדר השני. מייקי האזין לרחשים משונים של תזוזה ומתכת כאשר לפתע פרצה אל תוך החדר, מתוך הדלת הפתוחה, ציפור כחלחלה. היא התעופפה מעל למייקי ההמום ונחתה בפרפור כנפיים על ראשו. מייקי זיהה את הציפור כנקר, הוא ראה פעם איך אחד מהם מכה בענפי עץ. הציפור הסתובבה מספר פעמים על ראשו עד שנעצרה. מייקי ניסה לפזול ולצפות בה.
הנקישה הייתה מהירה והססנית, המקור הקיש על מצחו ומייקי זעק בכאב חדש. הציפר התעלמה ונקשה שוב ושוב כשהיא מגבירה את המהירות והעוצמה. ציפורים נוספות התעופפו לחדר ונחתו עליו, בתחילה אחדות ואחר כך עשרות. כולן הציפו את גופו והחלו לנקר בבשרו הרך. מייקי רצה לצעוק אך פיו נחסם על ידי נוצות ורגליי עופות. ציפורים רבות ונוספות נשפכו אל החדר מן האויר וכולן, כאחת, חוררו את עורו בייסורים חדים. מייקי חש כיצד הוא מתקלף וכיצד מגע המקורים מנפץ את עצמותיו. מאות ציפורים ריסקו את גופו השברירי, נגסו בבשרו הנותר ופילחו את איבריו. הוא נקבר תחת מסה אדירה של בעלי כנף צווחים בטרוף אכילה מחריד. ווינסלו הביט מקצה החדר ומלמל לעצמו ''חבר שלי. . . הכי טוב.''
ומייקי מת.
ומייקי חי.
הציפורים פירקו והרסו וכעת הרכיבו ויצרו מחדש. מניחים ורידים ועורקים, מצפים את השלד בשרירים ומעצבים את הגולגולת. בונים להם ילד אחר, ילד מיוחד.
ג'ימי עקב אחר הדמות המתרחקת. שבוע ימים הוא מחפש אחר מייקי החמקמק והנה מצא אותו.
''חופשת מחלה מייקי?'' שאל כאשר תפס את כתפו של הקטן מאחור. ''זוכר את החוב? הוא גדל.'' חייך ג'ימי וליטף את אגרופו. מייקי הסתובב ובעיניו ניכר מבט זר וקר. ''אתה רוצה את הכסף שלי?'' שאל מייקי ''נסה לקחת אותו.'' הציע לג'ימי ההמום שזינק עליו בכעס. מייקי הזריז התחמק במהירות וג'ימי המבולבל הספיק לראות אגרוף של פלדה מונחת על פניו ואז חש כיצד אפו נשבר לשניים. הוא החל ליבב והתיישב על המדרכה ''האף, האף, שברת לי את האף.'' הוא ילל.
''אתה פתאטי'' ירק מייקי בבוז ועזב את יריבו הבלתי ראוי. הוא היה ילד אחר, חזק, מהיר, בעל קורדינציה על אנושית ומבט חודר ומבין. הוא יודע שיוכל לנצח כל אחד, כל יום ובכל מקום. למוחו המחודש התגנבה מחשבה מרעננת, מה יעשה עם העוצמה הזו כשיגדל ויתחזק עוד יותר?
מייקי עמד במרכז. חבריו הלוחמים הקיפו אותו ו אלו הסוגדים לו בהו בו בהערצה מרותקת. הוא חש את מהלומות הלב המואצות של הצופים בו.
''הוא הכי טוב שיש'' לחש ג'ק ניקולסון לקלינט איסטווד. ''הוא עושה לי את היום.'' לחש לו קלינט חזרה. ממקום מושבם בשורה הראשונה הם ראו את מספר עשרים ושלוש, מייקל ג'ורדן, מלך הפרקט.
השחקן כידרר את דרכו בין היריבים וקהל של עשרות אלפים הניף כרזות וצרח באקסטזה. מיליארד צופים, בחושך הלילה ובאור היום, צפו בו בביתם, משתאים מול האלוהים שהולך על אוויר. מייקל עשה במגרש כבשלו, הנה הוא מתעתע בשחקן אחד, חולף ביעף מעל לשחקן אחר. שעון המשחק זהר שלוש שניות בוהקות. מייקל ריחף לשחקים, פער את פיו ושילשל את לשונו הרטובה לאוויר. הוא התעופף מעל כולם וצעד בחמצן. שתיי שניות, ידו נפרדה מן הכדור בקדושה מדיוקת והעגול הכתום ציית לפקודה והתחכך קלות ברשת כאשר צלח את הטבעת פנימה. שנייה אחת חלפה, סוף משחק.
מייקל לא ידע תבוסה, מייקל ניצח, כמו תמיד, והעולם כולו קם והריעה לאלוהים.
|
|
|
|
|
המלך שנפל (חדש)
פלוני אלמוני יום שישי, 07/09/2001, שעה 23:11
איך הגעתי למצב הזה אתם בוודאי שואלים ? מלך שמלך על חצי יבשת ואיבד את כל אשר היה לו. יש דברים גדולים מאתנו. ישנם אלים והם שולטים בנו ויוצרים את גורלנו. תמיד ידעתי את זה אבל ממש הבנתי רק לאחרונה.
אני הייתי המלך שחר. ממלכתי נפרשה על חציה המערבי של היבשת וממלכתו של המלך בן יריבי נפרשה בחציה המזרחי. לשנינו היו אלים פטרונים ששמרו עלינו.
הכל היה שלו ורגוע בממלכה עד לפני זמן לא רב כשבעצת פטרונו החל בן לשלוח כוחות צבאיים לכיווני. לאחר שנועצתי גם אני עם פטרוני שלי שלחתי בתגובה כוחות משלי. כוחות נוספים משני הצדדים יצאו וחלשו על כל השטחים. מהר מאד התפתחה מלחמה וכוחותינו היו פרושים בכל רחבי היבשת, נלחמו על חלקות אדמה ואזורים אסטרטגיים. כוחותיי נחלו תבוסה איטית אך בטוחה והיתרון היה של בן זמן רב. בסופו של דבר התקרבו כוחותיו אלי והחלו בניסיונות להכניעני.
ניסיתי להיעזר באנשי הקדושה, שלחתי את מיטב האבירים שלי על סוסיהם האצילים להדוף את הפלישה, חיזקתי את הגנות הארמון אבל כבר היה מאוחר מידי. החומות נפלו. לבסוף גם מלכתי האהובה נפלה חלל במלחמה. שני הצדדים סבלו אבדות כבדות אך היתרון היה של בן באופן ברור. נועצתי בפטרוני מה לעשות ותשובתו הייתה ''ברח. אני אגן עליך.''. כך התחלתי בבריחה כדי להציל את חיי !
שנינו היינו מותשים עם צבאות קטנים אבל אני הייתי בחסרון ברור. היו לי עדיין כוחות צבאיים ואלו עזרו לי בבריחה כשהם מחפים עלי. במשך זמן רב התחמקתי במשחקי חתול ועכבר מרודפי ונראה שהם נרגעו. כך חשבתי אבל טעיתי. בהעדרי הם השתלטו על הממלכה שלי והחלו לתכנן כיצד ללכוד אותי. לבסוף החל מרדף, מלכודת גאונית פרי המצאתו של פטרון אויבי. כוחותיי שנותרו חוסלו אחד אחד ונפלו כמו זבובים. פטרוני עשה כמיטב יכולתו בלהדריכני כיצד לצאת מהצרה הזו אבל לבסוף כוחות האויב סגרו עלי וכיתרו אותי מכל הכיוונים. בייאושי פניתי לפטרוני לשאול מה לעשות עכשיו. ''היכנע'' הוא אמר וכך בלית בררה עשיתי. שח-מט.
|
|
|
|
|
עליסה בארץ הפנטזיות האלוהית (חדש)
alice שבת, 08/09/2001, שעה 12:10
אי שם בנבחי החיים חיה לה ילדה. ילדה כחולת עיניים ובהירת שיער. ילדה חייכנית ומעט ביישנית. ילדה שהייתה חולמנית..
יום אחד, השכם בבוקר התעוררה לה הילדה, והחליטה שהיא נסיכה. ישבה לה הנסיכה בחצרה ושאלה: האם בכל צפרדע מסתתר נסיך? ואיך אדע?
הלכה ושאלה את הנסיך הקטן, שלא הוסיף אלא אמר: ומה עם הפיל שנחש בריח בלע..ואם בפילים עסקינן, הרי יש את אגדת העיוורים שמיששו ומיששו (לא זה לא היה שיעור בשיאצו), וכל אחד חשב שידע לפתור את החידה.
הלכה הנסיכה וחיפשה תשובות בכל מיני פעילויות. במשך כשלושה ימים נדמה היה שאיבדה את עדשתה, או את יכולתה לראות..אך למעשה ראתה נסתרות.
בדרכה פגשה נסיך, אשר מעל ראשו התנשאה הילה. הנסיך סיפר ותיאר את עוצמת רגישותה. נסיך שדיבר על עין שלישית והקשת בענן..אך הנסיכה נותרה בשלה מחפשת את האמת לאמיתה.
והנה הופיע איש, איש חכם, שהנהן והדהד והרגיש...והנסיכה בטנה קרקרה וגם את זה האיש שמע.
אותה נסיכה חשה מבולבלה, גם אם שמעה פה ושם רמזים מאנשים ועוד נסיכים נעלמה, על אף שאותו איש הצליח ''לגעת בה''.
ישבה הנסיכה ואמרה:''פה ושם מתדפקים על ליבה נסיכים. חלקם אמיתיים וחלקם דמיוניים. מדוע האיש מסרב לקחת את מקלו ולהעלם? מדוע הולם? או כועס? האם יתרחש איזשהו נס?
בוקר וערב אל אלוהים התפללה, עזור לי להבין חלומות ורמזים. והנה באחד הבקרים בעת שהתקלחה נפלה מראה ופצעה את בטנה. חשבה הנסיכה:'' המראה, הרי האיש הוא זה ששיקף את עצמי,וזהו הסמל או האות,וברוך ה' המראה לא התנפצה, ואולי זה סימן לבאות''. בערב ראתה שוב את השריטה, והבינה שהדברים מבצבצים מעומקי ביטנה.
חודשיים חלפו וכאילו אתמול פגשה את האיש שמתחזה לגיבור, ורוכב על סוסים.. בשבילים נסתרים. הנסיכה רצתה להתמודד עימו חזיתית על - מנת שתדע את גורלה. לקחה את סוסה וחרבה, ואל היערות דילגה. ביער הבחינה במעין, שלמרגלותיו ישב הנסיך וסוסו.
ישב לו הנסיך עייף מלהתחזות, הציג את עצמו לנסיכה: כן, זה אני האיש מאותה סדנה. באתי להתנצל, לבקש סליחה, באתי לנסות להתחיל שוב מההתחלה.
ישבה לה הנסיכה נרגשת, רגע אני עדיין הוזה? מדמיינת? האם האיש הוא אכן נסיכי? איך אדע שהוא כל עולמי?
לפתע, נשמע קול מהדהד ''שלום לך עליסה נסיכתי זה אני האל. רואה אני את דרכך ומסעך. לעתים מכוונך,ונותן את האות להמשך. לדעתי, זהו נסיכך. נסיך חכם, אוהב שלך יתן את כל הלב.
לך יקירתי ברצוני להעניק מתנה: את ניצוץ החיים, ניצוץ האלוהות. ניצוץ שקיים בכולם, אך בך באופן יותר רגיש ומורגש. ברצוני שבעקבות אותו ניצוץ תציתי לבבות ותפיחי חיים באחרים.
הנסיכה קמה חיבקה את הנסיך, קדה קידה וביחד הלכו לעבר הים ויצרו להם אי לבבי קטן''.
אי של החיים, אי האלוהים.
ואם תחפשו - אי שם בין הקשת לענן שוכן לו האי.
.....(החלק האחרון של הסיפור נכתב רק היום, אם כי זה לא בדיוק הפתרון..)
|
|
|
|
|
דו שיח עם מלאך (חדש)
פלוני אלמוני יום ראשון, 09/09/2001, שעה 0:48
דבר ראשון אני רוצה להתנצל על השם הקצת מטעה היות ומיד יתברר לכם שהסיפור הוא בעיקרו מונולוג.
בכל מקרה, הכל התחיל כשחיפשתי רעיון לסיפור על אלים ובאה אלי מוזה בדמותו של מלאך שבא להסביר את הכל ושאיתו ניהלתי שיחה מעמיקה על אלים.
ומעשה שהיה כל היה …
''אז מה אתה יכול לספר לי על אלים ? '' שאלתי
''בוא נתחיל בהתחלה, עוד מבראשית. נדלג על מה שכולם יודעים ונקפוץ קדימה ליום השישי. אחרי שאלוהים גמר לברוא את כל העולם ובכלל זה את האדם נשאר לו עוד זמן פנוי והוא החל ליצור את הכוחות שיניעו את העולם.
החל מדברים קטנים כמו ערפל ועד הגדולים יותר כמו משבי הרוח וזרמי הים וגם כוחות שפע ודין. כל אלו הם כוחות קיימים ששומרים על העולם שיתקדם.''
''לא כתוב על זה כלום בתנך''
''את התנך כתבו אנשים. אם מדובר על חי, צומח או דומם שאתם יכולים ללמוד את זה ולשלוט בזה, לנתח בשם המדע ולהרגיש עליונים, אם זה נחשב מתחת לכם אז שווה להזכיר את זה. כמו שאתה יכול לראות סיפור הבריאה נגמר עם בריאת אדם וחווה שהם לכאורה השיא, אבל אם מדובר בכוחות גבוהים יותר שאין לכם דרך לבדוק ושגורמים לכם להרגיש אפסיים אז מטעמי נוחות הם לא מוזכרים.''
''תוכל לתת דוגמא לעוד כוחות ?''
''בהחלט, קח לדוגמא את האסטרולוגיה. כדי לקבוע את אופי האנשים וגורלם נוצרו סביב כוכבכם כוכבי לכת שקרובים יחסית לשאר הכוכבים. אלו קובעים את מצב העולם לפי מיקומם בשמים. הדוגמא הזו גם שונה קצת היות וכוכבי הלכת נבראו עוד לפני האדם.''
''אני לא מאמין באסטרולוגיה''
''אתה לא חייב להאמין במשהו כדי שזה יהיה נכון. בכלל בזמנכם זה כבר לא משנה היות ויש לכם יותר יכולת לעצמאיות ואלו הרוצים יכולים להתנתק מהשפעת הכוכבים.''
''ומה לגבי הכוכבים הרחוקים יותר? למה לברוא אותם?''
''העניינים האלו לא נוגעים אליכם. אולי אספר לך בפעם אחרת.''
''כל זה עדיין נשמע מאד לא מתקבל על הדעת.''
''הרשה לי לתת לך עוד כמה דוגמאות לא מתקבלות על הדעת. אלוהים ברא יצורים שחיים במים במעמקי האוקיאנוסים, שעפים באוויר בגבהים עצומים, יצורים שמסוגלים להפיץ אור, ליצור חשמל רב בגופם, יצורים קטנים מכדי שתוכל לראות בעין בלתי מזוינת ואחרים גדולים משתוכל לדמיין. אתה יצור שחי במנטליות שלך על היבשה ואם לא היית מכיר את היצורים הללו בוודאי היית אומר שגם הם נשמעים לא מתקבלים על הדעת אלא שאתה יודע שהם קיימים.''
''בסדר. בוא נחזור לכוחות שהזכרת מקודם. אלו אלים ?''
''לא! זו סיבה נוספת שהם לא מוזכרים בתנך, כדי שלא תעשו את הטעות הזו. כל הכוחות הללו ניתנו להיררכיה של מלאכים מן הנמוכים ביותר ועד הארכי-מלאכים.''
''אז מה לגבי האלים?''
''בני האדם הם עצלנים וערמומיים מטבעם וניסו ליצור קיצורי דרך. במקום לפנות לאלוהים כפי שהם אמורים לעשות כל אחד בחר את הכוחות שהתאימו לו וניסה לפנות אליהם בלבד.''
''זה דווקא נשמע לי הגיוני. בכל מערכת היררכית, בצבא לדוגמא, אתה לא תפנה ישירות למי שנמצא בראשה אלא לאלו שישר מעליך.''
''השוואה לא טובה מצדך. אלוהים לא נמצא בתוך ההיררכיה וגם אתה לא.''
''בסדר, אני חושב שהבנתי עד עכשיו אבל בינתיים סיפרת לי רק על מלאכים, מה עם האלים ?''
''אם אתה שואל את זה כנראה שלא הבנת אותי בכל זאת. אני מצטער לאכזב אותך ואת כל הכנס אבל אין אלים. שליט ששגה בשיגעון גדולה והכריז על עצמו כאל לא יכול להיחשב כאל, נכון ?''
''אז על מה דיברו בכל הארצות כל מאות השנים האלה ?''
''כמו שהסברתי לך מקודם, לאנשים קשה לקבל כוחות גבוהים אז כדי לפשט את העניין הם יצרו דמויות שונות שייצגו את הכוחות כדוגמת פסלים, תמונות ומקדשים, אלו הובנו שלא כהלכה במשך הזמן. במקומות שונים תורגמו ואף נוצרו שמות שונים לאותם כוחות וכך כוחות בעלי אותה מטרה נודעים בשמות שונים ברחבי העולם. אתה מבין עכשיו?''
''אני מבין.''
|
|
|
|
|
גן עדן, גן גיהנום (חדש)
tamar2 יום ראשון, 09/09/2001, שעה 16:14
זה בסה''כ השבוע הראשון שלי בשמיים וכבר עמדתי בשערם של הגנים המפוארים עם הברדס האפור והחרמש. הכניסה לגנים הייתה צרה דייה כדי שאוכל לבחון את הנכנסים. מעל לשער הכבד ישב יצור מכונף והתבונן במבט חודר ורושף בכל.
הגעתי הנה לפני שבוע, אחרי שהרמתי את האוטו על ג'ק ורציתי לבדוק אם יש נזילת נוזל בלמים. הג'ק היה דפוק ונמחצתי למוות מתחת למכונית. אפילו אלוהים הסכים איתי שזה מוות מטופש.
שלחו אותי לועדת הגנים. הועדה התכנסה ולא ידעה לאן לשלוח אותי, כי התיקים עוד לא הגיעו מהמודיעין. אני מבחינתי הבאתי המלצות מהגננת שלי, רבקה, שמאז התקף הלב שלה עובדת במזנון גן העדן.
לאחר דיון מנומנם הוחלט לשדך אותי לרפאל, רס''ר הגנים. רפאל סקר אותי במבטו וביקש ממני להסתובב על מנת להתרשם מכל הצדדים שלי. הוא קרא את הרקע עלי בשקט תוך שהוא מהנהן לעצמו מידי פעם. לאחר שסיים סגר את הדפים, הרים אלי את מבטו ואמר: ''חשוב לנו איך אנחנו נראים''. הוא עשה הפסקה קטנה בדבריו והמשיך: ''מה עשה עליך רושם לפני שנכנסת אל הגנים ? '' לא הייתי צריך לחשוב הרבה לפני שעניתי לו שהמנוע המתקרב אלי במהירות עשה עלי את הרושם הרב ביותר. '' לא מהחיים שלך ! '' רפאל התעצבן קצת : ''מהמוות !!! '' הוא כמעט צעק.
ניסיתי להיזכר: הג'ק משמיע קולות מוזרים, האוטו נופל, המנוע מתקרב אלי, אני מתעופף למעלה ומביט למטה. בהלה גדולה שם. אני מצחקק לעצמי ומביט למעלה. אור לבן מסנוור מכה בי, אני נמשך אליו , מגיע לשביל ופוסע לכיוון האור. האור הלבן מתחוור כפרוז'קטור ענק המוצמד לשער ברזל כבד, הקבוע בתוך חומה. מימיני עומד מלאך המוות. הוא כה מרשים שאני רוצה לעצור ולהתבונן בו, אבל אני לא מעז.
אני מספר את כל זה לרפאל והוא מחייך בשביעות רצון: ''בדיוק ! '' הוא מצחקק : ''מלאך המוות עושה את העבודה ! '' . הוא לוקח אותי למחסן ואני מודד ברדס וחותם על חרמש. נכנסתי לרשימת השמירה ומאז, כבר כמעט שבוע, אני שומר פה בשער, 8 שעות ביום. אסור לי לדבר עם אף אחד כי אם אני אדבר אם אלו שמגיעים, ככה לפחות רפאל אמר, כבר לא יפחדו ממלאך המוות.
לפני יומיים הגיע הנה הרבי מילובביץ'. איזה סקנדל הוא עשה ! ציווה שיביאו לו חמור ויחזירו אותו למטה. בסוף הביאו את אלוהים שיסביר לו שהמשיח זה לא הוא. הרבי סרב להאמין לו, אז לקחו אותו לראות את המשיח האמיתי. רפאל הסביר לי אחר-כך שהרבי היה כ''כ נחוש להיות המשיח והיה כה משכנע עד שארבעת מלאכי השרת שבאו לקחת אותו למעלה השתכנעו והפכו לחסידיו. והמשיח ? הוא מחכה שאלוהים יגיד לו מתי לרדת לעבודה. בנתיים, כבר שנים, הוא מפטם את עצמו. לפני כמה חודשים, כך רפאל סיפר לי בסוד, אלוהים קרא לו ורצה שיירד למטה. הוציאו את החמור מגן החיות של גן העדן, עזרו למשיח לעלות עליו, וזרזו את החמור. החמור המסכן הצליח ללכת כמה צעדים ואז התמוטט תחת כובד משקלו של המשיח. ''חרון אפו של אלוהים געש'' צחק רפאל: ''ובתגובה הוא ארגן מלחמונת עם רבבות הרוגים, כדי שלמשיח תהיה עבודה רבה עוד יותר בבוא היום ''. מאז המשיח בדיאטה. ''כבר הוריד 20 ק''ג'' אמר לי רפאל בגאווה.
בכלל אני מרגיש שרפאל מחבב אותי. הוא מזמין אותי אליו למשרד מידי פעם, ומספר לי סיפורים: ''היצור המכונף שיושב מעל השער, הוא בכלל לא המצאה של אלוהים'' הוא סיפר לי. בכנסיות עתיקות היו מפסלים כאלו ומציבים אותם על גג הכנסייה, כדי להפחיד את המאמינים. כדי להוסיף לפחד סיפרו שהיצורים מתעוררים בלילה לחיים. אלוהים מאוד אהב את הסיפור הזה והוא יצר כאלו אמיתיים כדי שישמשו כחיות המחמד של השמיים. ''אבל מה ? בני האדם פחדו מהם נורא'' ורפאל בעצמו הציע לאלוהים לשים אותם מעל שער הכניסה לגנים, ואלוהים הסכים. היצורים המכונפים תפסו את המקום של השדונים והאחרונים הועברו לתפקיד אחר בגנים, רפאל לא זכר לאיזה.
היום רפאל שאל אותי אם אני מרוצה מהתפקיד. אמרתי שכן ושתמיד חלמתי להיות ש''ג, אבל בצבא נדפקתי והייתי סתם טייס. רפאל אמר שמאוד מרוצים ממני בועדה ושוקלים להשאיר אותי בתפקיד. הוא התעניין אם יש משהו בתיקים שלי שיכולים למנוע את זה ממני ויכול לגרום לוועדה לשלוח אותי ברכבת לגיהנום. סיפרתי לו שגנבתי פעם F-16 מהצבא ונתתי אותו במתנה לחברה שלי, לא ידעתי אם זה נחשב משהו חמור או לא. גם רפאל לא ידע, ובכל מקרה הוא הבטיח שהוא יארגן שיאבדו את התיקים עלי בדרך.
אני מאמין שהוא יצליח, בכל זאת: הוא הרס''ר פה.
|
|
|
|
|
מחתרת המוות / אלוהות (חדש)
מורפיוס יום ראשון, 09/09/2001, שעה 19:37
מחתרת המוות / אלוהות
''מה יש אחרי המוות? האם יש חיים אחרים ?. כנראה נדע רק כשנמות ... וזה, סביר להניח, לא יקרה בזמן הקרוב''. סיים נד בלחישה.
ההרצאה נמשכה מספר שעות וכבר הייתה כמעט בלתי מאוכלסת, מספר מצומצם נשאר למחיאות כף ורק מתוך נימוס. נד, אשר לא היה מופתע, ירד מהבמה ויצא מבניין ההרצאות.
מוות היה אחד הנושאים האסורים ביותר במילניום האחרון, כנראה מאז שמניפולציות גנטיות ושימוש מסיבי בננו-רובוטים נכנס לשגרה.
מוות היה למעשה לפשע הגדול מכולם. מתאבדים ומפגיני פרו-מיתה, שהלכו ונעלמו בזמן האחרון, נחשבו לאויביי החברה המודרנית.
נד שנא את הרעיון של חיי נצח מאז ונהרגה סנדי, אשתו לשעבר, במהלך סיבוכים חריגים ביותר של השפעת המקומית.
עד לאותה תקופה, היה נד לאחד הננו-ביולוגים המפורסמים ביותר ואף היה שותף לתכנון סדרת הרובוטים החדשה, שהבטיחה סופית חיי נצח למין האנושי.
אך לאחר מות אישתו, הפסיק את מחקריו והחל להתבודד – ואף במקרים בודדים קיווה למותו שלו, אך מתוקף הפחד מהחוק והידיעה שבמחשבותיו בלבד היינו מבצע פשע חמור, ניסה נד לחדול מהם ולחזור לחיי שיגרתו.
לאחר שיצא מבניין וראה שהשמש כבר כובתה, הלך נד למשגר הקרוב, והכניס את הקוד של ביתו בפוביוס. מיד כשפתח את עיניו, ידע שמשהו אינו קשורה.
מעטפה קטנה בצבע שחור הייתה מונחת בקפידה על שולחן האוכל הקטן.
נד, שכמו כל הגזע האנושי, כבר לא היה רגיל להתמודד אם הפתעות, היה המום. כשפתח את המכתב, לאחר שחשב במשך שעה ארוכה, גילה פתק קטן שבו היה רשום –
''אם ברצונך לבדוק את טענותיך בקשר למוות,
השתגר מחר בשעת איפוס הזמן לקוד הרשום למטה''
נד עצר את נשימתו וקרא את המכתב פעמיים נוספות. ולמטה היה חתום בפשטות – ''מחתרת המוות''.
צמרמורת ארוכה עברה בגופו של נד מציפייה והתרגשות. למרות הפחד שהלך וגבר בתוכו, החליט מיד לעשות כפי שהודרך בפניו.
בשעת האיפוס, המשגר הציבורי היה שומם. נד שהחליט שהחלפת צבע עורו ושערותיו היו הסוואה מספקת, ניגש במהרה והקיש את הקוד.
בהינף עיין עמד נד בתוך בניין תעשייתי נטוש ולידו עמד גבר גבוה וחסון.
נד הבחין שהגבר היה לבקן, דבר נדיר ביותר, במיוחד אצל הדורות הצעירים יותר. הגבר סימן לעקוב אחריו ונד הלך בצייתנות מוחלטת עד אשר הגיעו למשגר נוסף שהיה מוחבא מאחורי קיר הולוגרמה.
לאחר השיגור הגיעו הזוג לחורשה עלובה ובה מספר עצים נבולים.
''איפה אנחנו ?'' שאל נד, תוך כדי תחושת בחילה מהריחות הנוראים. הגבר הצעיר, שעד לאותה שעה כמעט והתעלם מנד, הסתובב לעברו וצחק ''לא תאמין, אבל זהו כדור הארץ המקורי''
נד המשיך לעקוב בשתיקה אחר הגבר, לאחר כשעה קלה הגיעו למבנה גדול שהיה נראה כעל סף התמוטטות. בכניסה הציג הצעיר את נד בפני פאפס.
אחד הזקנים ביותר, כפי שסיפר הצעיר, זקן כל-כך שעוד חי בתקופה שבא מתו אנשים באופן טבעי.
לאחר מספר דקות שבהם הראה פאפס לנד את הקומפלקס שבו היו נמצאים, אשר ניראה בפשטות כמו חדר ניתוחים ענק, התגבר נד על מבוכתו ושאל לשימוש המכשירים הרבים. פאפס, הסתכל לעברו וחייך בעצב. למוות כמובן, ענה. עד אתה הצלחנו להמית 14 בני-אדם. זו אינה משימה פשוטה בכלל, כפי שבוודאי ידוע לך, הננו-רובוטים שבתוכנו נועדו לתקן כל פגם במהירות עצומה. על המכונות לגרום לכשל רב מערכתי, ומה שנשאר זה לקוות לטוב.
באותו הרגע חזר הצעיר בריצה. לאחר שהפסיק להתנשף, סיפר שהבחין בפעילות במשגר הקרוב, ויצא בסערה מן החדר.
לפי הבעת פניו של פאפס הבין נד שמשהו חמור ולא צפוי התרחש.
פאפס הלך לארון צדדי והוציא שני נשקי פלסמה ישנים. נד שלא ראה נשק כבר כמה מאות שנים, נבהל לשניה והיסס, אך כאשר ראה את נחישותו של פאפס לקח את הנשק וטען אותו במהירות.
באותו הזמן חזר הצעיר בשנית והודיע בפנים עגומות שהמצב אבוד, פלוגה שלמה של משטרת המוות כבר הייתה בחורשה הסמוכה והתקרבה במהירות לקומפלקס. להפתעתו של נד השתנתה הבעת פניו של פאפס מפחד להשלמה, הוא הסתכל על נד ואמר ''אם ברצונך למות וגלות את תשובותיך, זו ההזדמנות האחרונה, כשמשטרת המוות תגיע - אין לנו סיכוי''.
נד, שהופתע לגמרי מההתפתחויות המהירות רצה אומנם למות תקופה ארוכה, אך ברגע זה הרגיש חשש ולא היה בטוח בהחלטתו.
המוות יהיה ללא כאבים, הרגיע פאפס, כמה דקות לאחר מכן כאשר הכריז נד על הסכמתו.
כולם מיהרו, הצעיר השכיב את נד, ופאפס התחיל בחיבור כל מיני מכשירים שנועדו לבלבל את הננו-רובוטים. לאחר דקה התחיל נד להרגיש עייף ומסוחרר.
בכוחו האחרון הסתכל קדימה וראה חבורה של שוטרי המוות נכנסים לבניין.
לשניה אחת ראה נד חדר אחר מוקף בצבעים בוהקים ... ואז את פניו של שוטר המוות שכיבה את המכשירים והחזיר את נד לעולמו הישן והנצחי.
|
|
|
|
|
אהבה ואבן. (חדש)
Avenger יום ראשון, 09/09/2001, שעה 23:46
322 לפני הספירה.
זוג אוהבים התחבק על החוף, ידיהם גיששו את עדויות החיבה על פני גופם. הוא נשק לצווארה וליטף את שערה והיא אחזה בישבנו ולחשה לו דברי פיתוי, הם נשבעו כי יאהבו לנצח, יזדקנו מן העולם יחדיו ויותירו עדרי נכדים. השמש שקעה והותירה אותם בחשכה אינטימית.
מי הים געו לפתע וקצפו, הזוג האוהב הביט כיצד גלים מתנגשים זה בזה ובועות לבנות עולות מן המעמקים. שמש חדשה, בוהקת זהב, צפה מן המים הרותחים וקרנה אור מעוור. כאשר פקח הזוג את עיניו התגלתה בפניהם צדפה ובתוכה שכנה אשה ערומה, הרוח שרה ושרקה סביבה במתיקות ושערה התנופף בחן אלילי. בת הזוג הפצירה בגבר שלא לקום ולהתקרב אך אהבתו כלפיה התפוגגה ותשוקתו סגדה לאחרת, בצדפה בין הגלים, ליבו רטט ודם ממריץ זרם בעורקיו. הוא צלח את דרכו בין גלים גועשים, מתעלם מן המליחות הצורבת ומצווחות השחפים עד שאחז בשולי הצדפה.
''מה רצונך, אלה?'' התחנן לתגובה.
ונוס פצתה פה ומילים ריחפו ממנו כניגון טהור. ''מסור לראשי האי כי חזרתי. החלו בחגיגות, קשטו את בתיכם, והשיקו כוסות משכרים. על העיר לצהול כי ביום הזה אבחר אומלל מבין זכרי האי ואכה בו באהבת אמת.'' התכופפה אל משרתה המסור ונשקה לו במצחו. מעולם לא היה הגבר מאושר יותר ועד סוף ימיו לא חלם על אחרת, את מגע שפתיה על מצחו לא שכח עד דקתו האחרונה.
למשמע הבשורה לבש האי צבעים ושפע שמחה. ביקורה הנדיר של האלה עורר אדישים ממושבם וחסרי אמונה ממרבצם. עגלים לבנים כשלג, שקרניהם צפו בזהב, הוקרבו ברחובות וריחם נדד לבתים ונחיריים. המוני המונים הצתופפו בכיכרות ושמועות שרצו מכל פה אל כל אוזן. הבודדים, הדחויים ושבורי הלב ראו בה מזור ואור, סימן קדוש לאהבה קרבה. הם התגודדו בפתח המקדשים ונשאו תפילות ותחינות.
ובבואו של הבוקר הטרי, ציפו התושבים לאלה בבגדי חג לבנים. וכאות מן הטבע עצמו נשמעו ציפצופים וציוצים, מצמרות העצים ,באחדות סוחפת וכל מקור קרא בקול. עננים סמיכים התרכזו מעל לבתי התפילה והנה הופיעה האלה, לבושה שקוף, מהפנטת במעופה ומעוררת את הצופים כולם, גברים ונשים. ריחפה מעל למאמינים ונחתה על מושב עשוי שנהב, מעל לבמה עטופה מרבד פרחי אביב.
''סוגדי,'' הכריזה ''גשו לפני והוכיחו לי כי בודד מכם ראוי לטעום אהבת אמת.''
בשורות, ארוכות וסבלניות, צעדו מולה קורבנות הגורל ופרשו את צרכיהם ורצונם. אלו שדחתה אותם אשה ואלו שדחה אותם גבר, אלו החושקים בחיית משק הבית ואלו הפוזלים אל חלונות פתוחים לרווחה. ונוס השתרעה על כיסאה ופיהקה קלות, בני האי הסבו לה שיעמום רב והיא החלה להתחרט על נדיבותה הפתאומית.
הוא הלך בבלויים וגרר את רגליו באפר, עיניו קפואות ופניו נפולות. הוא המתין וחיכה לתורו מול האלה, מבוא הזריחה ועד לרדת החשכה, והנה עמד מולה ומילותיו נשכחו ממנו, פיו נותר נעול ודמעה עבה זלגה מעיניו. ונוס התעוררה מנמנומה והביטה אל הצעיר, היא חשה כי מולה עומד עבד לייסורים ולאכזבה נדירה.
''מה שמך?'' שאלה אותו.
''פגמליון.'' גמגם אליה בחולשה ונטל כבד נראה על כתפיו.
''ספר לי על אהבתך וחסרונה.'' דרשה ממנו.
ופגמליון הרים את ראשו השפוף ובמילים כבויות החל לדבר.
''פסל אני, חוצב באבן ובשיש, ממיר סלע מת לצורה חיה. . . ''
פגמליון היה פסל צעיר ומוכשר אך שנא נשים והתבודד. עוד בנעוריו נשבע שלא לשאת בת זוג ולחלוק עימה את חייו. הוא הסתפק באומנותו וביצירותיו כמקור להנאה ונחמה. כאשר ראה את חבריו, עטים אחר נשים ומשפילים עצמם עבור מבט חטוף או חיבה חולפת, החליט ללמדם מהו יופי אמיתי. הוא החליט לפסל אשה אשר תהווה את כליל השלמות הנשית ובכך חשק להוכיח לידידיו הגברים כי אותן יפיפיות חינניות ומחוזרות הינם למעשה צל לקוי וחסר לעומת שקר האומנות. פגמליון נטל את כליו הקשים והחל לגלף ולסתת, יום ולילה חצב באבן, במסירות וחריצות, עד שיצר דמות יפה להפליא. למרות הצלחתו לא נחה עליו דעתו, על כך המשיך והוסיף להלקות באבן. אצבעותיו המיומנות לא ידעו שלווה ופיגמליון התמיד בטרופו האומנותי, חזותו של הפסל שונתה ויופתה ומיום ליום רגש ליבו של פגמליון. כאשר סיים ,לעצב באבן, עמדה מולו דמות אשה שכמותה לא ראתה עין אדם. אף אשה בת אם לא יכלה להשתוות לשלמות צורת השיש.
פגמליון הביט באשה הדוממת בעוז לוהט וראה בה דמות חיה שכבשה את נפשו היהירה. מאז אותו יום נטש את אומנותו ואת חבריו והקדיש עצמו לטיפוח הפסל. הוא נהג לנשק את שפתי השיש הקרות, ללטף את גופה הקשה והתנה עימה אהבה מעוותת. פגמליון אף טרח להלבישה במיטב הבדים ולעטר את גפייה וצווארה בתכשיטים נוצצים ויקרים. את חדרה ריצף במתנות, ציפורי שיר בכלובים וצמחייה עליזה וריחנית, על מנת לשמחה ולענגה. בלילותיו חלם כיצד היא מודה לו ומתוודה על כמיהתה אליו אך למרות כל זאת ידע כי היא דוממת וחסרת דופק, לב, נשימה ונשמה. כך ככל שהעמיקה אהבתו כך התרחבה אומללותו.
''זהו סיפור חיי חולים'' סיים והשפיל את ראשו.
ונוס צפתה באומן המפסל ממושבה והתענינותה בערה, מעולם לא ראתה אינפקציית אהבה שכזו. האלה הגדולה התנסתה ונהנתה מכל טוב ומין של אהבה אך פגמליון היווה חידוש נדיר עבורה והיא התחייבה בליבה לעזור לפסל הטראגי.
היא התרוממה מכיסאה המעוטר והכריזה ליושבי המקדש כי נמצא הזכר שיזכה לחסדייה. ''לך לביתך פגמליון,'' לחשה באוזנו ''לך ושן כפעוט.'' ומול הקהל המשתאה עטף אותה ערפל סגול ומבושם וכך נעלמה.
פגמליון, מופתע ונתרגש, החל לפלס את דרכו בין המון המאמינים שדחק בו לתאר את סיפורי בשנית, ''סורי מפני, הלאה מדרכי'' קרא כלפיהם. הוא מהר אל ביתו ותקווה מתוקה נשבה בעצמותיו. אל מיטתו זינק וכיסה עצמו בתכריחי לילה. למרות התלהבותו הערנית הצליח לכפות על גופו נשימה איטית ומרדימה וכך בהדרגה התמכר לנוחות השינה ולאבדן החושים.
הוא התעורר בתוך חלום רקום, עמד על גבעה ירוקה ולצידו ונוס המחייכת. הוא קד לרגליה היא עודדה אותו, בעדינות, להתרומם.
''לא פגמליון'' אמרה לו ''הקשב לדברי כי זמננו מועט וקצר. הבט מטה אל תחתית העמק.''
ופגמליון המבולבל ציית לדבריה והשקיף לקרקע. הנוף הנחשף בפניו גילה מולו שדה זרוע אוהלים ודגלים שתולים ומתנופפים בו. היה זה מחנה רומאי, לגיונית חמושים חנו בו, נפחים חישלו נשקים חדים וחיילים מיומנים נאבקו והתאמנו בבוץ.
''הרומאים. . .'' פלט לחישה מפוחדת.
''הרומאים,'' אמרה ונוס ''ובמהרה יחלו לצעוד בין האיים ויעכלו גם אתכם, בניי היקרים. אני חוששת כי תמימותכם תתכלה כנגד זעמם המלוכלך, את מעשי תופת הכיבוש ישרוד חופן דל ודם יתנקז באבני הרחוב.''
פגמליון הביט בפניה ודמעות ניקוו בעיניו.
''מדוע את קורעת את ליבי הפצועה ומשייפת את בשרי החשוף ? מדוע את ממטירה את הידיעה כי חורבן מהלך על פתח ביתי? לא סבלנו דיו? ארורה את, המשחקת בנו כבובות עץ שבירות.'' והוא החל להכות בה באגרופיו ואז קרס ודמעותיו הרטיבו את האדמה. ונוס התעלמה ממעשיו והשיבה.
''אם יכלתי, הייתי מציפה את המחנה במגפות מכערות פנים, במחלות מטמעות ובאבל איום אך נבצר ממני. . . האלים הבכירים נוטים שלא להתערב בנושאי האדם ואני בודדה בדעתי ובדאגתי, לכן ביקשתי לרדת אליכם, ילדי האהובים, ולהעניק לכם מחווה אחרונה של חסד בטרם תיבלעו. אולי לא אוכל להושיע את האי אך אותך, פגמליון. . . לך אקצה מידה של רחמים ואת אהבתך תגשים ותחוש.''
פגמליון מניף את ראשו מעלה ממשכבו על האדמה ובנחישות אומר את דבריו. ''שיושמדו האי והעיר, שתושביהם ימסו מחום תוכן הלוע. כל מבוקשי היא נשיקת בשר ודם מאשה של אבן.''
ונוס מרימה אותו ואת ראשו אוחזת בידיה.
''התעורר פגמליון. עור ונשק את אהובתך, כך תנצל.'' היא לוחשת לו בצליל רך ומבטיח. פגמליון נרדם בחלומו והתעורר במיטתו. את שמיכתו השליך לרצפת החדר האפלולי והוא קם וקרב אל פסל החן. ''אני אוהב אותך'' הוא אמר לה ומילים כנות מאלו מעולם לא הדהדו בין כותלי בית.
את ראש הפסל ליטף ושפתיו הלחות נשקו לפה החצוב.
ספינות מלחמה שרצו בימים, חרבות הונפו וראשים התגלגלו, האי היפה ידע את שעתו המכוערת. הרומאים הגיעו ובישרו טבח, זקנים וילדים נשרפו באכזריות, גברים נאסרו לעבדות ונשים יועדו לחיי שפחות וסיפוק יצרים.
אל ביתו של פגמליון פרץ חייל רומאי ומייד החל לתור אחר פריטי ערך לבזוז. הוא נעצר מול פסל מרשים של אשה, נאה מאין כמותה, וגבר הנושק לה. הוא נע סביב הזוג המאובן והחל לנקות את האבק שהצטבר עליו, אז שלף את חרבו וביקש לערוף את ראש האוהבים.
''מה אתה עושה?'' שאל אותו מפקדו שנכנס לחדר. ''הפסל יתאים לאוסף האומנות הכביר של הקיסר.'' אמר ושלח את החייל אל שוד הרחובות .
הוא התיישב על מיטתו של פגמליון ומתוך חרץ בשריונו שלף בקבוק משקה ולגם ממנו. ''לחיי האהבה, עבורה נהרוג ובשבילה נחייה'' אמר והחווה כלפי הזוג הדומם.
סבלים בשלשלאות נשאו את הפסל לנמל וממנו אל אוניית האוצרות, שם הוא אוכסן לצד מטילי זהב, צמידי כסף וכלי קדושה. הספינה יצאה מחופי האי הרומאי, נושאת שי מתחנף לקיסר הכובש, ושטה בים התיכון אל עבר לב האמפריה החדשה.
ימים היא חצתה ים שקט ורגוע עד ליום בו ניצפו עניני סערה שחורים.
סופה אלימה קידמה את הצוות ונחשולי ענק שטפו והטביעו את הספינה ומתנות הגזל שבמחסניה. רכושו של הקיסר נופץ או צלל אל עומק הים, המצולות בלעו את גאוות הרומאים והותירו שבבי עץ צפים, שנסחפו אל חופי אירופה.
בין גלים שוצפים, רוחות כועסות וסלעים משוננים ישבה בתוף צדפת ענק ונוס האלה וחייכה במרירות.
על קרקעית הים, על גבי שונית, תחת מצע לבן של חול, מוצב פסל. סביבו שוחים בחדווה להקות דגים צבעונים, תמנונים חומים, כרישים כחלחלים וסוסוני ים שקופים. אצות ירוקות מנקדות אותו וחלקיקי מליחות מכרסמים בדקויות הפרטים. פגמליון נושק שם לאהובתו, וכך ימשיך, עד ליום בו יסתיים הנצח ושניהם יתפוררו יחדיו ויתמזגו בזרמים.
|
|
|
|
|
מארת האלים (חדש)
הנודד יום שלישי, 11/09/2001, שעה 4:58
היקום שלי הולך ומצטמצם. עכשיו אני כבר לגמרי בטוח בזה.
זה לא היה ככה בהתחלה. היה פה מאד ריק - נוף חדגוני, אפור וחסר צורה, שגורם לעינים שלך לדמוע כשאתה מנסה להסתכל עליו, אבל לכל כיוון שהסתכלת היה מרחק. עכשיו הכל סגור, כמו בועה.
כשאני מנסה לצאת מהבועה אני לא מצליח. זה כמו ללכת בצדו הפנימי של כדור. אתה יכול להמשיך ללכת לאותו כיוון כל הזמן, ובסופו של דבר תגיע למקום שיצאת ממנו. אני יודע את זה, למרות שהנוף כל כך חדגוני. פשוט עניין של הרגשה. והמרחק הזה הולך וקטן. אני מרגיש את היקום קטן אפילו בלי ללכת. זה פשוט מתחיל להרגיש חונק.
אני מניח שלא הייתי צריך לקלל את האלים. אפילו אם אתה לא מאמין בקיום שלהם, בכל זאת, עדיף לשמור את הפה סגור. ואני דווקא האמנתי. ימי ההתכחשות שלי לאלים, הימים שבהם לא האמנתי בדבר, תמו אחרי שקיללו אותי לנדודי נצח, לפני זמן שאכן נראה כמו נצח. אבל לא אהבתי את היקום שהם בראו. כל הזמן חשבתי שאפשר היה לעשות אותו יותר מוצלח. בלי כל כך הרבה כאב וכעס ואבדן ושנאה. וכל שנות נדודי המקוללות בעולם רק משכנעות אותי בכך יותר. מנוח לא מצאתי לי בעולמם של האלים, ורק צעדתי את צעדי הנצחיים מכאב לכאב. כה הרבה הייתי משנה בעולמם הארור של האלים.
אני יכול לדמיין לעצמי את היקום שלי בקלות, ואני באמת עושה את זה הרבה בזמן האחרון. אין פה כל כך על מה להסתכל, רק על הרקע המבלבל והאדיש. אז אני צובע לעצמי את קירות העולם שלי. אני מדמיין את היקום שלי על הרקע החדגוני של היקום המצטמצם הזה, שבו כלאו אותי האלים.
לפחות פעם אחת בחיים שלי הדמיון שלי עושה משהו לטובתי. מציל אותי מהשעמום הנורא שהם תקעו אותי בו. בעבר זה לא היה כל כך מוצלח, כשהם הואילו בטובם להחזיק אותי ביקום המושלם שלהם. לא יכולתי לראות את גופות המתים במגפה בלי לדמיין את הכאב שהם חשו ברגעיהם האחרונים, את תחושת שפתיהם החרבות המתחננות למים, בלי שיהיה איש שיסכים להתקרב אליהם ולתת להם את המים שהם כל כך רצו. את בכי אהוביהם, שנותרו אחריהם, ואולי לא לזמן רב, רואים כבר את הסימנים על גופם הם אבל עדיין מבכים את אובדנם של אחרים. לא יכולתי להתחמק מלדמיין את כל מה שעבר עליהם, את חייהם, את תחושותיהם, את אהבתם ואת מותם. והדמיון כפה את עצמו על העולם שסביבי, העולם הירוק והפורח והעליז כל כך שבתוכו כל תמונות המוות הללו נראו כל כך תלושות, וצבע את הכל באפור מת ומתפורר.
ניסיתי, ניסיתי כל כך חזק להסתיר מעצמי את הכאב שבעולם שבראו האלים. לא יכולתי לשאת את הזעקה הנוראה שעלתה מכל שעל של אדמה, מכל כוכב בשמיים. רציתי לברוח אל יקום משלי, יקום שבו הכאב והסבל הנוראים לא יתקיימו, לא ייכפו על חושי אדם עוד. אבל ריח המוות וצבע הגוויות עלו מכל פרח וייבשו כל ציץ רענן. הדמיון שלי לא יכול להבריח אותי משם אל עולם מתוק יותר כשהוא היה עסוק ברגעיהם האחרונים של הגוועים.
כשהגעתי אל הכפר שעל צלע ההר קיוויתי שמצאתי מפלט. המקום דמה כל כך לעולם הדמיון שלי, העולם הטוב והשליו שרציתי להגיע אליו. זכרתי אותו מימי עבר רחוקים כמקום שעל הכל בו שררה רוח של שלווה, שקט של צהרי יום קיץ שבהם אפילו הזבובים מנומנמים מכדי לעוף. קיוויתי ששם אוכל למצוא מסתור מהמגפה.
ואיך, איך יכולתי לדעת שאני מביא את המגפה עמי? איך יכולתי לדעת שגופי, שמעולם לא נכנע למחלה, מעולם לא הראה את הסימנים הנוראים, העביר אותה עמו ממקום למקום? כל המקומות שעברתי בהם עד אז כבר היו נגועים. אבל הכפר...
הכפר היה שליו, ורגוע, ושקט, כמו שזכרתי אותו. לא מכיר במכה שתנחת עליו עוד מעט. תמונות של אושר הקיפו אותי. ילד רץ אחרי כלב בשדה, פיו של הכלב פעור בגיחוך מתנשף. פרה מנומנמת מצליפה בזנבה בעצלתיים, פעם לצד אחד, פעם לשני. אשה חבושת שביס מעלה מים מבאר ושרה לעצמה בקול צלול שנקטע רק על ידי המשיכות הקצובות שהיא מושכת בחבל הדלי, הגוזלות את נשימתה. הגעתי הביתה. הגעגוע העז שחשתי, לחיות את חייהם העזים והמתוקים של האנשים האלה, לרדוף גם אני אחר כלב בשדה בשכחה עצמית מלאה, לשיר גם אני שיר של שמחה, לא נרגע, אך לפחות הייתי ביניהם.
המוות הראשון התרחש אחרי שבועיים. האחרון - אחרי ארבעה וחצי. ביניהם, כאב, אבדן, יגון. כל הדברים שקיוויתי שהותרתי מאחורי.
ניסיתי לעצום את עיני. ניסיתי לברוח. ולא יכולתי. המוות הקיף אותי סביב, בגוויות פעורות פה הנערמות בין הבתים כשלא נותר עוד איש שהיה בו כוח לקבור אותן. ביבבתו הנחלשת של תינוק חולה, שלא היה עוד איש שיאכיל אותו. בזבובים המזמזמים בכל. ואני הלכתי בין הבתים כמלאך המוות, מביט במעשה ידי ושואל את נפשי למות.
המוות ניתן לי, אך לא מותי שלי, כי אם מותו של החולה האחרון בכפר, אותו ילד שראיתי רודף אחר הכלב בשדה. הכלב מת מכבר, בטנו מתנפחת תחת השמש הקופחת, באמצע השדה שבו רץ בשמחה כה גדולה. הילד שרד אחרון, אך כבר דמדם, ואני הבאתי לו מים מהבאר, מזמר לעצמי כתפילה את השיר ששרה האשה עם השביס, ככל שעלה בידי לזכור אותו. כשהגעתי אליו עם המים הוא כבר נפח את נשמתו.
לא יכולתי לשאת עוד את הכעס והכאב, נעמדתי בכיכר הכפר וזעקתי את זעמי אל השמיים. ארורים האלים, זעקתי, שזה העולם שבחרו לבריאתם. ארורים לעולמי עד, במושב השמים שלהם. ארורים אלי הרשע אשר הכניסו את כל הכאב והיגון אל העולם. ובעודי מתייפח את המילים האלה אל עבר השמים האטומים, ריח המוות נידף מכל הרחובות שסביבי, חשתי כמו היכה בי ברק עצום, ומצאתי את עצמי כאן, ביקום הסגור שהכינו לי האלים לכלאי.
בתחילה לא יכולתי למנוע את הדמיון שלי מלצייר את תמונות המוות על קירות עולמי המצטמצם. האפרורית החדגונית של גבולות היקום שלי משכה אליה את זכרונות המוות שרדפו אותי. בכל צעד שהלכתי ראיתי סביבי את פיותיהן הפעורים של הגוויות, שמעתי את בכיו הנטוש של תינוק חולה. אך בהדרגה, דמיוני החל לצייר גם תמונות של נוחם על קירות עולמי. הבוהק הירוק העז של הגבעות באביב. הכחול חובק הכל של השמים בקיץ. אהבתה האינסופית של אם לילדה, שלא הניחה אותו מידיה גם במותה. שירה של האשה בשביס, מנעים את עבודתה וממתיק את חייה.
ככל שעולמי מצטמצם, הצבעים שדמיוני מצליח לצייר עליו עזים יותר. אני רואה את הגוויות, אך הן לא אפורות עוד. אני רואה בהן את חייהן, את אהבתן, את כשלונן ואת נצחונן. מלוא חמדת חייהם של המתים מצטיירת על פניהם ועל העולם המקיף אותם, תשוקתם לחיים, התרסתם בפני המוות, שירת חייהם שכה עזה היתה במשכה הקצר. חיי ארוכים הם, אך הכאב האפור של המוות שלט בהם בדרך שבה מעולם לא שלט בחייהם של אותם יצורים קצרי חיים ומעוטי דמיון, ששרו את שירת חייהם במלוא כוחם בלי לשקוע בכאב המוות כפי שאני שקעתי בו. הם ראו באמת את תכלת שמי הקיץ ואת ירוק האביב. אני ראיתי רק את אפור הגוויות.
אני משוטט ביקומי המצטמצם ומבחין שהוא כבר בקושי גדול יותר מגבולות גופי. צבעיו עזים יותר מרגע לרגע, ואני מבין בהארת פתאום, הארה שהיא ילידת אורם העז של הצבעים שמקיפים אותי, שקץ חיי המתקרב הוא שצובע את עולמי בעוז שכזה. בכל חיי הארוכים לא מלא עולמי צבע ואור ושירה כמו ברגעים אחרונים אלה, כשאני יודע שחיי עומדים לכבות עוד מעט, במלוא הכאב והסבל של בן אנוש. צבעי העולם עזים כל כך מול פני המוות. ורק עכשיו אני יודע מה עזה היתה קללת חיי האינסופיים, שלא ידעו מבשר את המוות והכאב שהם מנת חלקו של כל אדם, ולא יכלו לחלוק בצבע ובאור ובשירה, אלא רק בדמיון האפור המכלה המזמין רק את המוות אל תוכם. חוכמת האלים ברורה לי כעת, בהביאם אל עולמם את הכאב והיגון והכליה, ואני יודע כאילו הייתי אחד מהם, כי גם הם חיו את המפגש האפור המתמיד עם המוות, וגם הם קיללו אותו. אך הם ידעו שתפארת החיים לא תתקיים ללא כאב הכליון. מתוך כאבי אני חש את חמלתם ואת אהבתם אל העולם שיצרו.
היקום שלי מצטמצם עוד, והולך ונסגר סביב מוחי. אני מרגיש את הווייתי מצטמצמת אל תוך הנקודה הסופית, הנקודה שבה אכלה, ומתוך הנקודה הסופית הזו, זעקת חיי מתפרצת לה בעוצמת אדירים, ופורשת מחדש את עולמי המתכנס לכלל יקום שלם בהבזק עז של אור וצבע וחיים, ואני ירוק העשב ותכול השמים, אני הילד ואני הכלב, הפרה והזבוב, האשה והבאר, הגוויה והשיר. אני הראשית והאחרית, המוות והחיים.
יקומי החדש נולד ואני נולד איתו, ויודע בדיוק איך אני רוצה שהוא ייראה.
|
|
|
|
|
אליל (חדש)
יו יום שלישי, 11/09/2001, שעה 19:55
המתקשר טען שהוא אל. האל האחרון למעשה. אני צחקתי ושאלתי: ''אתה אלוהים?''.
''לא, אסביר לך מחר בשעה 13:00 אצל שולה'' אמר המתקשר.
השנה הייתה שנת 1999 ומטורפים רבים הסתובבו בירושליים וצעקו שהנה בא קץ העולם. העיתונאים התחרו על כל עצם שזרקו וציטטו אותה באותיות של דם ואני נותרתי מחוץ לעסק הזה למרות שהעורך שלי התעקש. נראה שזה הרשים מישהו.
בית הקפה של שולה נמצא בתוככי קניון 'מלחה' והוא זול יחסית.
מצאתי את האיש בשולחן שקבענו עליו. הוא היה יפהפה, ממש לפי צו האופנה הגנטית: גבוה קומה ודק גיזרה בעל שיער בלונדיני קצוץ ועיני תכלת עדינות.
''בסדר'' אמרתי ''מה שמך, קודם כל?''.
''מו'' אמר האיש.
''מו?'' אמרתי.
''שאלת, לא?'' נזף בי מו.
''בסדר, אתה יכול להסביר לי למה אתה טוען ש...אתה יודע?''.
''הם לא שומעים'' אמר מו ''ואני אל. אולי אני לא כמו אלוהים שלכם אבל אני אל כמוהו''.
''אני פשוט נמצא בדרגה נמוכה ולכן אף אחד לא שמע עליי הרבה''.
''טוב, מו'' ניסיתי שלא לגחך ''למה החלטת לפנות לעיתונות אחרי מי יודע זמן?''.
''החופשה. חשבתי שאתם רוצים לדעת שהאלים חוזרים מהחופשה שלהם'' אמר מו.
''חופשה? אתה משוגע! אלים לא לוקחים חופשות!'' אמרתי, מקווה שמו אמר אמת.
''הם לוקחים. כולם הסתלקו בערך לפני אלפיים שנה והשאירו אותי לטפל במסמכים. זה עבודה רבה מדי לבחור אחד''.
היו לי עוד כמה שאלות אבל האל נעלם.
לאחר ראש השנה, מו התקשר אליי שוב.
''דיברתי עם אלוהים. הם לא חוזרים מהחופשה שלהם השנה... הוא חושב שזה יהיה בעוד שנה''.
שנה? ואז נזכרתי.
החלטתי לשמור שתיקה בנושא. כיום אי אפשר לדעת את מי תרגיז.
|
|
|
|
|
בראשית (חדש)
הרוסיה הנוקמת יום חמישי, 13/09/2001, שעה 10:17
בראשית
המדען עמד וצפה ביצירתו החדשה. אילו רק היה לו יותר זמן... הוא יצר את הביו-ספירה הזו, תוך שבוע בלבד. קודם התאורה כמובן, שאפשר יהיה לעבוד בתוכה, מים ואדמה, צמחיה ולבסוף בעלי חיים. בעלי החיים שהיו בעצם דרכם של המדענים החובבים לבטא את כשרונם המעוות בגנטיקה. ועד כמה שזה היה מעוות... אך זה לא מה שהעסיק את המדען באותם רגעים שהוא עמד אל מול הביו-ספירה החדשה, מביט בה דרך הזכוכית העבה למעלה. מחשבותיו נדדו אל החדר השכן, בו שקוע בשנתו המלאכותית היה יצירת המופת של המדען: אדם – אישיות דימו מלאכותית. הוא היה תוצאה של שנות מחקר גנטי רב, ובחיצוניותו אף דמה ליוצרו: המדען. הוא היה ילד, שלא ידע דבר, אך היה לפניו כה הרבה לגלות...
המדען חייך לעצמו והביט שוב על מסך המחשב. זה נראה על פי קריאות המכשירים כאילו בנו הקטן חלם... מעניין על מה הוא חלם...
''אדוני?'' קולו של העוזר נשמע מכיוון הדלת. המדען הסתובב אליו.
''כן?''
''אנחנו מוכנים,'' הוא אמר. המדען הנהן בראשו.
''המשיכו כמתוכנן. הזרקת סם הרגעה לטורפים?'' הוא בדק.
''כמובן אדוני!'' העוזר הנהן בראשו.
''אז המשיכו. אני אצפה מכאן.''
העוזר יצא, משאיר את המדען לבד, לתהות לגורלו של יצירת המופת הגדולה של חייו. האם ישרוד? האם יבין את מהות הכל? הרי זה הכל כה פשוט...
הוא התכופף רק מעט, מסתכל מטה אל תוך הביו-ספירה. בהבזק אור, הופיעה לה דמות צנומה שכובה על הדשא הירוק. הוא היה ערום, שעיר, ודי מכוער. אבל, האסתטיות של אדם לא הייתה ממש חשובה ברגע זה. בכלל, הגנים שלו נבנו כך שהיה זה ברור כי במוקדם או במאוחר יעבור מוטציה.
הדמות התעוררה, אור הנורה הענקית דמוית השמש צורב את עיניו של האדם. כמו חיה, הוא פחד מהכל, אך הסקרנות החבויה אי-שם בקוד הגנטי, גרמה לו לרצות לדעת, לקום על רגליו, להסתכל על הצמחים והחיות, לגלות את עולמו הקטן.
המדען חייך. זה היה כמו לראות את ילדו שלו עושה את צעדיו הראשונים. הוא סיים לכתוב את הדו''ח היומי, ויצא מחדר הצפייה.
לא לקח זמן רב, לפני שהתחילו הבעיות. מנהלי המעבדות כינסו את המדענים האחראים לפרוייקט ''אדם'' והציגו בפניהם את הבעיה כפי שהייתה: לאדם היה כמובן הדחף להתרבות, שכמו כל שאר הדחפים ביקש להתמלא. הוא הבין כבר דברים כמו חום, קור, כאב, מזון. הוא ראה את בעלי החיים סביבו מזדווגים, וכנראה שהגיע למסקנה הברורה והאנוכית במיוחד: גם אני רוצה.
''צפיתי שזה יקרה,'' אמר המדען בטון מתנשא, אחרי שתיקה ארוכה שהשתררה לה בחדר הישיבות. ''ולכן יצרתי נקבה.'' שאר המומחים היו כמובן נדהמים מהעובדה שלא נאמר להם דבר, אך בסופו של דבר, נרגעו כולם, פרט לאחד...
הוא היה מדען כה מבטיח בעולמו שלו. מומחה בגנטיקה של בני מינו דמויי הנחש, הוא שאף ללמוד גנטיקה של מינים אחרים. וכמובן כאשר הציע את פרוייקט אדם, היה חייב המדען להשתלט. הוא שנא אותו על כך, ורצה נקמה. והנקבה היה כל מה שהיה צריך כדי שנקמתו תצא לפועל, בשלב הבא של התוכנית.
הנקבה והזכר הסתגלו זה לזה במהירות רבה, אולי משום שחלקו גנים דומים. הם צדו יחד, התחלקו במזון, והמדען הרגיש כי הגיע הרגע. הגיע השלב הבא.
מטרתו הייתה ליצור יצור תבונתי עצמאי, שניתן יהיה ליישב אותו על פלנטה כלשהי, ולצפות בהתפתחותו. המדען ידע זאת, אך משום מה, נקשר לאדם יותר מדי, ורצה לשמור אותו בקרבת מקום רק עוד קצת. הוא שינה רישומים, זייף בדיקות, אך שאר הצוות החליטו לבסוף, כי הגיע הזמן. הם מיקמו את הכימיקלים מזרזי ההתפתחות בתוך עץ פרי, ואת העץ בביו-ספירה. זה היה עניין של זמן, עד שהאדם והנקבה (חוה היה הכינוי שלה, בינתיים) יאכלו מהפרי. ואז... עליה בתבונה, פיתוח של שפה מדוברת, של הבנה, זיכרון ארוך יותר. אבל הייתה אפשרות אחרת.
המדען חיכה בסבלנות, עד שהיה סוף-סוף לבדו במעבדת התצפית, ואז הוא הפעיל את המגבר הטלפתי, כשהוא מכוון על אדם.
''תקשיב לי,'' חשב לכיוונו. ''אני יצרתי אותך אני...'' המדען היסס. ''אני אלוהים. ואני פוקד עליך, לא לאכול מהעץ שליד האגם. אם תאכל מפרותיו, אדם, אתה תמות.''
האדם נראה מהסס, מבוהל כששמע את המחשבות בראשו. המדען יכל להבין זאת. והוא חייך. פחד זה טוב.
הביו-ספירה נראתה ריקה למדי כשהמדען דמוי הנחש התגנב פנימה. הוא שמע את נחירותיו של האדם בחשכת הלילה, ואחז בחוזקה את המכשיר בידו. הוא חיפש את חוה, הנקבה...
''תתעוררי,'' חשב לכיוונה, משראה אותה מכורבלת תחת עץ. ''היי אישה!'' עיניה נפקחו, והיא עמדה לצרוח למראה האיש הזר והמפחיד. ''ששש...'' הצליל שיצא מבין שפתיו הזכיר לה את הנחש. ''אני רוצה... להציע לך משהו...'' הוא חשב. ''הפרי... העץ מול האגם... אם את ואדם תאכלו ממנו... תדעו הכל... תהיו חכמים יותר, חזקים יותר.''
היא בהתה בו בצורה מוזרה, אך הוא ידע שהיא מבינה, וזה מה שהיה חשוב. הוא חייך. אז לא היה צורך בלהרוג אותה בכל אופן. עד הבוקר, שניהם יכפילו את ה IQ שלהם פי שתיים בעזרת הפרי... וילכו מכאן, מפנים מקום למחקר חדש.
ואכן כך. בבוקר האכילה הנקבה את הזכר עם פרות העץ, ועד הצהרים, שניהם בישלו את הבשר אותו אכלו, וכיסו את עצמם בבגדים. אכזבתו של המדען, הייתה בעלת כוח הרסני, אך הוא שמר אותה לעצמו... ולאיש דמוי הנחש במצלמות הביטחון אותן שכח.
עד הערב, היו יציריו של המדען לבושים וישבו במעבדה, שומעים את סיפור יצירתם מן המדען. הוא אמר שמשום שאכלו מהפרי, יהיה עליו לגרשם מגן-העדן, הביו-ספירה. הם הבינו. הוא הסביר להם מעט על העולם בחוץ, אם כי הם יכלו לחוש את הכעס שלו, למרות העדינות והאכפתיות.
''אבל למה?'' שאל אדם. כמובן... שאלה טיפוסית של ילד קטן שלא מבין שהוא בעצם סוג קצת שונה של עכבר מעבדה.
''מה עוד תבקש? חיי נצח?'' שאל המדען. ''או אולי להיות אלוהים, כמוני?''
לזה, לא הייתה לאדם תשובה... בינתיים.
|
|
|
|
|
בריאה (חדש)
הארנב שנשאב יום חמישי, 13/09/2001, שעה 22:22
לובן דומם שרר בכל. לובן מסנוור, מחריד. לא היתה בליטה, לא היה שקע. לא הר ועמק, לא תלת או חד מימדיות. רק לובן דו מימדי ומסנוור. נסה להצמיד את האף אל הקיר. גם את. נסו נא. הסתכלו קדימה, אל העתיד. כך היה. דומה היה כי כך יהיה לנצח, אך הדברים עתידים להשתנות. כן, הזמן היה קיים כבר, וכמה זמן יכול המצב להתקיים ללא שינוי? כמה זמן אפשר לעמוד מול קיר?
צורה גלילית עצומה התקרבה אל הלובן מלמעלה. הצורה היתה מתכתית וכסופה, ובקצה התחתון היתה כחולה. הצורה התקרבה אל הלובן במהירות עצומה. אין ספק כי עוד מעט היא תתנגש בה בעוצמה אדירה. הקצה הכחול היה עגול. ניתן היה להבחין בכך עכשיו בבירור. הלובן עתיד להשתנות לנצח. הצורה חתכה את האוויר באוושה עמומה. בכל רגע… מפגש. הצורה הגלילית פגעה בלובן. העיגול הכחול שבקצה הצורה נמרח על הלובן ודימם צבע כחול מקצותיו. הצורה הגלילית התרוממה באוויר. כתם כחול וגדול נשאר במקום ההתנגשות.
ושוב, דממה. הכתם הכחול באמצעו של הלובן שקט, עת עלתה הצורה הגלילית ממנו והלאה, עד שנעלמה אל מחוץ לטווח הראייה. כעת, כשהכל כבר לא יהיה אותו דבר, נותר היה רק לחכות לשינוי הבא. בועת אויר קטנה וכחולה צפה ועלתה במרכזו של הכתם הכחול, שכעת ניתן היה להבחין כי צורת עיגול לו. בועה, ועוד בועה, ועוד שתיים, ו-מה זאת? תזוזה בתוך העיגול הכחול. והנה עוד אחת. ועוד. לא עבר זמן רב והעיגול הכחול רחש כולו שצף קצף של חיים. חיים בעיגול הכחול.
רחש החיים המתפתחים בעיגול הופרע באחת על ידי שאגת אדירים. התזוזות פסקו, והעיגול דמם, מתיר לבועה אחת להתפקע בקול קט, ולהפריע לשקט. השאגה באה מלמעלה. גבוה מכפי שאפשר היה לראות מגובה העיגול. משב רוח עז הגיע מכיוון השאגה ופגע בעיגול. כל מה שפעם זז, וכעת שתק, מפחד השאגה, התייבש מיד, עת פגעה בו הרוח. כעת שוב היה העיגול הכחול רק עיגול כחול.
בחדר המלאכה שלו, סיים אדם לכתוב את יצירת חייו. הוא חייך לעצמו. הוא פקק את עט הפיילוט שלו, והניח אותה על ערימת הדפים. הוא היה מרוצה.
|
|
|
|
|
(חדש)
we are borg, we are god יום שישי, 14/09/2001, שעה 0:09
גהנום עלי אדמות
הייתי צריך לחשוב על זה קודם…
זו הייתה מחשבתו הראשונה של אלוהים אחרי שהוא הבין את טעותו עם בני האדם. כשאלוהים יצר את בני האדם הוא לא הגביל את חייהם, זה לא שהוא שכח לעשות את זה, הוא פשוט לא ראה איך איזה בעיות ייגרמו חיי נצח לבני האדם. מהרגע שהם הבינו שיש להם חיי נצח בני האדם פרקו כל עול, הם הפרו כל חוק שאלוהים אי פעם חשב עליו, וגם כאלו שהוא לא. בנוסף לזה בני אדם פשוט לא יכלו לקלוט שיש משהו שאין לו סוף. ההנחה הזו נגדה את תפישת העולם הבסיסית ביותר שלהם וגרמה להם להשתגע.
אחרי שאלוהים קלט את טעותו הוא החליט על מספר פעולות:
דבר ראשון הוא הגדיר את ה''מוות'': שחיקה תאית בגוף האדם, כאשר קצב השחיקה תלוי בכל אדם ואדם.
הדבר השני שהוא החליט עליו היה לחלק את חייהם של בני האדם לשלוש ממלכות:
ממלכת החיים, הממלכה שבה תקבע גורלה של נשמת האדם: לאיזה ממלכה רוחנית תישלח הנפש לאחר מות הגוף. הלימבו.
ממלכת הגמול, הממלכה הרוחנית הראשונה. הממלכה שאליה ישלחו הנשמות שהתנהגו בלימבו לשביעות רצונו של האל. גן העדן.
והממלכה האחרונה, ממלכת העונש, הממלכה שאליה ישלחו כל החוטאים.
הממלכה שאליה יישלחו כל: השפלים, הרוצחים, השקרנים וכל שאר חסרי המצפון לעולמי עולמים. ארץ.
|
|
|
|
|
הבחירה (The Choice) (חדש)
Syx יום שישי, 14/09/2001, שעה 0:24
''בעולם הזה יש לך שתי ברירות: אל, או מאמין. אין אפשרות אחרת,'' אמר תמיזי.
הם ישבו על אבן שטוחה בלב המדבר הפתוח. רוח רכה הסיטה חול סביבם, פרעה את שיערו הארוך של תמיזי ושיחקה בגדילי חולצתו. הרוח נגעה בפניו המיוזעות של ג'ק, מביאה עמה ריח עשיר של חום ושל שמש. השקיעה החלה זה מכבר, וארגמן קטיפתי פשט בשמיים.
''כמאמין, מה נשאר ממני?'' ג'ק שאל. ''האם משהו מזהותי, ממה שאני, יכול לשרוד? ראיתי את המאמינים. הם כולם משונים כאלה, מעוותים.''
''המאמינים הם השתקפות צלמו של האל,'' תמיזי השיב, קולו רך כאוושת הרוח. ''אך רצונו של האל הוא הקובע. ישנם אלים שאינם דורשים הרבה ממאמיניהם, וישנם כאלה שדורשים עד כלות. כמו אלת הדרקונים, אותה פגשת היום.''
''בחירה קשה,'' אמר ג'ק והרים מבטו אל עבר השמש השוקעת. אורה כבר לא הכאיב לעיניו, אפוף במסך אבק באופק. ''כמה זמן נשאר לי?''
''עד עלות השמש. אם לא תבחר עד אז, יבחרו האלים ביניהם ולא תהיה לך שליטה על גורלך.'' תמיזי הניע את ידו, וכמו אחז בידו מקל בלתי נראה, הופיעו על החול סימנים.
ג'ק הנהן, מביט בשמש בעודה שוקעת אל מעבר לאופק הרחוק. ''כמה זמן אני כאן?'' שאל.
''מספר שעות בלבד. כעת לך, קח את זמנך ונצל אותו היטב. הבחירה לפניך אינה קלה.'' תמיזי קם ממושבו ופנה ללכת. כעבור שניים או שלושה צעדים, דמותו נגוזה והפכה למשב קליל של רוח וחול. ג'ק נותר יושב לבדו על האבן החמה.
הוא קם, מתח את רגליו ויישר את חולצת המדים שלו בתנועה אוטומאטית, אחר נפנה ללכת לאיטו, ללא כיוון או מטרה. מספר שעות. נראה היה כאילו היה כאן כל חייו. המדבר של תמיזי, האל השועל, שהחליף בפתאומיות כה רבה את הסלעים והתהומות של אלת הדרקונים ואת העמק והאגם של אל החיות, השתלט על כל חושיו. הוא התקשה לדמיין מקומות אחרים, זמנים אחרים.
הרוח רחשה בחול. הרחש החדגוני הזכיר לו את רעש המנועים במטוס הקרב שלו, את קולם הנחנק ששמע לפני ששניהם מתו והוא נפל מטה, אל תוך שדה הכוח שהרדארים שלו ושל חבריו לא יכלו לתרגם למשהו הגיוני. הוא חשב על ביל, שהגיע איתו עד לכאן ומת בשכבו על הדשא הקריר, הירוק, ודם חייו מטפטף לאט מתוכו ואל האדמה. ביל, שהלך למקום טוב יותר ולא יצטרך לבחור בין תלות מוחלטת בנחותים ממך, לבין תלות מוחלטת לא פחות בעליונים לך.
מספר שעות בלבד. ג'ק מצא אבן גדולה דיה לשבת עליה, והתיישב באנחת הקלה. העולם הזה עורר תחושת בדידות עמוקה. לכוד בין חברת האלים, הכל-יכולים ששלטו בעולם ביד רמה, לבין המאמינים, שנהו איש אחר אלוהיו בלא לשאול, לתהות או לפקפק, הוא הרגיש מאוד לבד. הוא מצא עצמו חושב על מרי, תוהה מה יאמרו לה מהצבא. ''אנו מצטערים להודיעך, גב' קנט, שמטוסו של בעלך נפל במהלך טיסה שגרתית מעל הים והוא נעדר.'' הן לא יאמרו לה, ש''הטיסה השגרתית'' היתה, למעשה, לצורך חקר שדה כוח מסתורי ואבנורמלי שבלע אותות רדאר ונראה כסוג חדיש ולא נודע של נשק יום-הדין.
ג'ק הביט על ידיו, על גרגירי החול הלכודים בקמטי עורו, וחשב. תמיזי היה אל. הוא לא נראה משונה, לא שינה את מאמיניו להיראות משונים, והניח להם לחיות את חייהם. דרישתו היחידה היתה, שיחיו עמו במדבר. הם היו מועטים עד כדי סכנה לעצם קיומו, אך לא ניכר בו חשש. להפוך לאחד מקהל מאמיניו היה הרוע המועט ביותר, כך נראה. הרבה פחות גרוע מלהאמין באלת הדרקונים חסרת הפשרות, שתבעה ממאמיניה להיות שלוחות של רצונה, או באל החיות קל-הראש, שהפך את קהל מאמיניו לגן חיות ססגוני.
אבל משהו עמוק בתוכו התרעם על עבדות כפויה זו, על אבדן כוח הרצון שלו. לא, מאמין לא ייצא ממנו.
אם כן, אל? האפשרות קסמה ממבט ראשון, אך מיד הופיע תנאי הקיום ההכרחי של עדת מאמינים גדולה דיה; מאמינים שפותו לעבור מאלים אחרים, או אנשים חדשים, שכמוהו, נקלעו למקום זה בשוגג ויותר לא ייצאו ממנו. לדברי תמיזי, כל נפש נוספת היתה חשובה, שכן מספר המאמינים היה מועט כלכך, ובעולם עקר זה, מעטים נולדו. כך או כך, המשימה נראתה קשה מנשוא.
ואולי קיימת אפשרות שלישית? למצוא את הפתח בשדה הכוח דרכו הגיע לכאן, ולחזור לעולם הבית שלו? ג'ק התרומם על רגליו והביט סביב, תוהה אם יוכל אי פעם למצוא את המקום אליו הגיעו הוא וביל, ובו השאיר את גופתו של ביל בטרם הלך להיפגש על האלים. אולי תמיזי, שחי את כל חייו כאל בעולם משונה זה, לא ידע את הכל. אולי דברים השתנו, וכעת השער פנימה אפשר גם יציאה החוצה. אולי, ואולי... ג'ק נאנח והליט פניו בידיו, נושם עמוק. תהיות שכאלה לא הובילו אותו לשום מקום.
מותש, הוא נשען במרפקיו על ברכיו והניח את ראשו על כפות ידיו, וכך נרדם.
הוא התעורר בבעתה לאור השמש הזורחת, שקרניה פגעו בפניו בזוהרן העז, והביט סביבו. המדבר התכונן לתנומת יומו, בעלי החיים מתחפרים במחילותיהם, הצמחים נסגרים ומשתופפים אל האדמה. לרגע חשב שהוא בבית, כמה קילומטרים מחוץ לחווה של הוריו באריזונה, ואז נזכר, ועול בחירתו הקשה ירד בכבדות על נפשו.
''ברכת אור השמש עליך,'' אמר תמיזי. האל השועל הופיע לפניו משום מקום, מתממש מתוך החול וניצב לפניו גדול מהחיים, נוצץ לאור השמש.
''אינני רוצה להישאר כאן,'' אמר ג'ק בהחלטיות. ''אני בטוח שיש דרך לצאת מכאן.''
''אין דרך כזאת,'' עצב ניכר בקולו של תמיזי. ''השער מכניס, כמו מלכודת זבובים, ויציאה אין.''
''איך אתה יודע?'' ג'ק הטיח בעקשנות, ''אתה אל! יש לך דאגות אחרות. למה שהשער ויכולותיו יטרידו אותך?''
תמיזי חייך. פניו הצרות, בגוון הנחושת, קיבלו מייד מראה ממזרי, שובב של שועל צעיר.
''אני אל,'' אמר. ''וכמה זמן אתה חושב שאני אל?''
''מאז ומתמיד,'' ג'ק משך בכתפיו. ''לבטח נולדת כאן.''
תמיזי השפיל מבטו לרגע, ואז הישיר אותו לעבר ג'ק וחיוכו נמחק.
''סרן ריימונד גלאסי,'' זיהה את עצמו בקול קר ורשמי, ''מ''צ 881927651. הגעתי לכאן לפני פחות משבוע, במהלך סריקה שגרתית של שדה כוח אבנורמלי על גבול המים הטריטוריאליים של ארה''ב. מהרגע שהגעתי, ניסיתי לצאת. בדקתי כל אפשרות קיימת. נהייתי אל כדי שאוכל להשתמש בכוחותיי המיוחדים לשם בריחה מכאן. תאמין לי, כשאני אומר לך שאין מכאן יציאה.''
ג'ק הביט בו, ואז השפיל מבטו.
''ואם תמצא את הדרך?'' שאל, קולו כמעט בלתי נשמע ותקוותו גוועת בטרם זכתה להיוולד.
''אם אמצא את הדרך, אקח אותך איתי,'' אמר תמיזי והושיט לו את ידו. ''בוא. נלך אל המעגל הקדוש.''
|
|
|
|
|
לילית (חדש)
ג'אספר גריי יום שישי, 14/09/2001, שעה 19:11
עוד אחד מהיצורים הנתעבים ההם ברח מגופי, ואני התקפלתי סביב עצמי, מלאה בבושה ובחילה. הלידות - או אולי ''השרצות'' יהיה מתאים יותר - מעולם לא כאבו. חווה בוודאי חשבה שהכאב הוא עונש. מה לא הייתי עושה בשביל הכאב הזה?
הריקנות הייתה גרועה מכל כאב. הידע שהשדונים הקטנים, הדברים המעוותים שיצאו ממני, אינם תוצאה של אהבה אלא של שנאה. שנאתו של אלוהים אלי. ידעתי את השנאה הזאת מאז שאכלתי מפרי העץ לראשונה.
בימים ההם, לפני זמן כה רב. בימים שבהם אדם היה לצידי, שבהם אהב אותי.. ואני אהבתי אותו. זה עוד אחד מעונשיי. לעולם לא אפסיק לאהוב אותו, למרות שמת לפני זמן כה רב.
האל אסר עלינו לגעת בפרי העץ ההוא, אבל אני עשיתי זאת בכל זאת. לא היה נחש: רק הסקרנות האיומה, הבלתי ניתנת לכבישה שבתוכי. וכאשר אכלתי ממנו, התחננתי אל אדם שיאכל גם הוא. שיראה את היופי והכיעור המדהימים שנגלו לעיני, אבל הוא סרב.
וכאשר חווה בקשה ממנו, הוא הסכים ללא היסוס.
איני יודעת אם אני באמת שונאת אותה, אך איזו ברירה יש לי? אם איני שונאת אותה, מדוע אני הורגת את ילדיה, חונקת אותם בעריסתם לפני שלמדו מהו העולם?
אלוהים הרחום והחנון לא הרגני, כפי שהבטיח. הוא הרשה לי, בחסדו הרב, לחיות לנצח. נצח שבו כל שניה היא ריקנות. יש לי את היכולת לדעת טוב מרע, אבל מה הטעם בכך כאשר כל הטוב נלקח ממני? הוא שלח אותי לחיות בעולם של להבות וכאב, שבו הטוב והרע היו חסרי משמעות. יש בכך היגיון מעוות כל שהוא - המתנה שגנבתי לא ניתנה לי. יכולתי רק להבין את סבלם של החוטאים טוב יותר, לכאוב איתם.
לוציפר מסרב לדבר על כך, לחשוב על כך. הוא מסרב להיקרא בשמו האמיתי, עונה רק לכינוי מגוחך בשפה שעוד לא נולדה. ''האור האחר''. הוא מסרב לדבר על אלוהים, אבל לוציפר לא שונא אותו. שמעתי אותו אומר זאת פעם אחת, בלחש: ''ומה את יודעת? את איבדת את אהבתו של בן תמותה. אני איבדתי את אהבתו הנצחית של אלוהים''.
השנאה הנוטפת מגופם של השדונים, מרעילה נשמות. כל אלה שיגעו בבני יבלו נצח באש הגיהינום, יחד עם אנשים אחרים. איזו אשמה הייתה בבני התמותה ההם? חצים הגיעו לכאן מפני שפחדו, מפני ששכנעו את עצמם כי הם יצורים עלובים וחטאים. הם לא הרעו לאיש, אבל הם יבלו נצח שרויים בכאב נצחי.
איזה עניין היה לי בהם? הלא היו הם בניה של חווה, זו ששנאתי, זו שלקחה ממני את אדם?
''אבל הם גם בניו'', לוחש קול בתוכי. הייתי בוכה, אילו אלוהים היה נותן לי דמעות. עוד אחת מהמתנות שנתן להם כשעזבו את גן עדן: עוד אחד מעונשיו.
אני רואה אותם מתים, הורגים, ואין דבר שביכולתי לעשות. עד שיום אחד אפסיק לכאוב בשבילם, והריקנות שבחזי תהפוך חסרת משמעות. ואז אראה רק את חווה בהם, ואז אפטר ממנה סוף סוף.
אברא את אדם שוב, והעולם יהיה שלנו.
|
|
|
|
|
היי, אתה רוצה להיות אל? (חדש)
מי אני? יום שישי, 14/09/2001, שעה 22:08
''היי, אתה רוצה להיות אל?''
''מה?'' פקחתי את עיני בעייפות. זה היה היום השני ללימודים וכבר הצלחתי להירדם בכיתה. לידי ישב ילד מוזר שלא למד איתנו בשנה הקודמת.
''אתה רוצה להיות אל?'' הוא חזר ושאל. ''על מה אתה מדבר?'' הגבתי ברוגז. אני שונא כשלא נותנים לי לישון.
''אני מדבר על אלוהות'' הוא לא ויתר ''על היכולת לעשות מה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה. לא להיות כבול לחוקים ומגבלות. להיות בעל כוח ועוצמה גדולים מכל דמיון. להיות... אל!!''.
''זאת שאלה פילוסופית?'' שאלתי אותו ''כי כבר מזמן ויתרתי על ללמוד פילוסופיה''.
''לא, לא, לא'' הוא אמר במהירות ''אני מדבר ברצינות, אני יכול להפוך אותך לאל''.
''בסדר'' הבנתי שיש לי כאן עסק עם מטורלל ''בוא נקבע חוקים, אתה רואה את הצד הזה של השולחן, זה הצד שלי, אתה לא תעבור אותו, לא עם היד שלך, לא עם הרגל שלך, וגם לא עם הקול שלך, מובן? אתה הערת אותי ואני שונא כשלא נותנים לי לישון''.
''ליתר דיוק'' הוא גיחך ''כל הצדדים של השולחן שייכים לי, אבל מה שאני מציע לך הוא שכולם יהיו שייכים לך''. ''אתה עובר על החוקים'' אמרתי בקול הכי מאיים שיכולתי להוציא מפי באותו רגע. אתם צריכים להבין שכבר היה לי עסק עם אנשים כמותו. אם לא מבהירים להם את המצב מהתחלה, לא יוצאים מזה.
לפתע נעלם החצי של השולחן שנשענתי עליו וכמעט שנפלתי. זה כבר תפס את תשומת לבי. ''איך עשית את זה?'' שאלתי.
''אמרתי לך כבר, אני...''
''אל'' השלמתי אותו ''ואתה מציע לי להיות אל?''
''כן''
''ומה אני צריך לעשות בתמורה?''
''שום דבר, לפני כמה אלפי שנים לאל הקודם נמאס והוא הלך ליצור עולם אחר, אז הוא הפך אותי לאל, עכשיו גם אני רוצה לבנות עולם משלי, העולם הזה כבר הפך למשעמם במקצת. אז אתה רוצה להיות אל?''
''בטח!!''
בתוך חלקיק שניה היינו במקום אחר, מקום שחור וענק. ''איפה אנחנו?'' שאלתי.
''בחלל, הנה מערכת השמש''
הסתכלתי על קבוצת הכוכבים שכל אחד מהם היה גדול כמו כדור טניס או פחות. ''אתה רוצה לאמר לי שזה כדור הארץ?'' הצבעתי על הכדור הכחול-ירוק הקטן. הוא הנהן.
''טוב,'' הוא אמר ''אני הולך...''
''חכה!!'' צעקתי ''מה אני אמור לעשות, ואיך?''
''מה שאתה רוצה, פשוט תרצה שזה יקרה וזה יקרה. בוא תנסה...''
'' אני רוצה... גלידה'' מיד הופיע לי ביד גביע גלידה בדיוק כמו שדמיינתי.
''אתה עדיין מקובע'' הוא גיחך ''אתה יכול לרצות כל דבר ואתה בוחר בדבר שיכולת לקבל כל הזמן... לא נורא זה יעבור לך..''
''ומה עם בני האדם, אני צריך לעשות משהו איתם?''
''הם מתפללים אליך מפעם לפעם, זאת ההחלטה שלך אם אתה רוצה להיענות לתפילותיהם או לא. אני בהתחלה הגשמתי כמעט את כולן אבל לאט לאט נמאס לי אז הפסקתי... טוב, אני רוצה כבר להתחיל לבנות את העולם שלי, אז ביי'' והוא נעלם.
עשיתי כל מיני דברים, הצלתי אנשים ממוות בטוח, עפתי, ריסקתי שני בניינים גבוהים ועוד כהנה וכהנה. הגשמתי הרבה תפילות, עד שנמאס לי והלכתי לישון.
זאת הייתה השינה הכי טובה בחיי. לרחף בחלל בלי ששום דבר יפריע... ואז עוד תפילה הגיעה ועוד אחת ועוד ועוד ועוד. התעוררתי בזעם וריסקתי את הכדור הכחול-ירוק הקטן שממנו באו הקולות... אני שונא כשלא נותנים לי לישון.
|
|
|
|
|
בצלמנו ובדמותנו (חדש)
O`salivan יום שישי, 14/09/2001, שעה 23:56
גבריאל לא הצליח למצוא שום סיבה מדוע עליו למהר. כאוס כבר מזמן לא בשיאו וממשיך לאבד כוח בכל יום שעובר. בנו הצעיר קטן מדי מכדי לגרום לקטסטרופות כלשהן.
רגע לפני שהספיק לפתוח את דלת החדר, פרצה החוצה גברת דוונפורט והפילה את שניהם לרצפה. ''אני לא יודעת מי יותר מטורף הוא או המורים האלה שלו.''
''את מוכנה להסביר לי מה בדיוק קרה, מרת דוונפורט?''
''הוא התחיל ליצור עולמות! הורס ובונה שוב מחדש כאילו הוא אחוז דיבוק והכול כפרויקט בי''ס.''
''על מה את בדיוק מדברת? איזה פרויקט בי''ס?''
מרת דוונפורט קמה מגבריאל והחלה מסדרת את גלימה ואת הילתה, ''כנס לחדר ושאל אותו.''
גבריאל נכנס לחדר ונדהם למראה עיניו. מצעי המשי, וילונות הפשתן, התמונות על הקירות, היו זרוקים במרכז החדר ערומים בגוש אחד גדול. מאחורי הערימה ישב
לו גד, גבו אל הדלת וכל תשומת-ליבו מופנית אל הכדור שבידיו. החדר היה מלא אור אלוהי שנכנס דרך החלונות החשופים.
''אפשר להבין מה קורה פה?''
''המורה אמר שכל הדברים החומריים פוגעים ביצירה ובמחשבה שלנו ומי שרוצה להיות אל גדול בעתיד צריך להיפטר מכל הדברים האלה.''
''אני שמח שלפחות את קישוטי הזהב לא הוצאת מהקירות.'' גיחך לעצמו גבריאל,
''אני פשוט עוד לא הבנתי איך מוציאים אותם מבלי להרוס את החדר שלי!''
''חכמולוג! אפשר להבין מה היו הצעקות של גב' דוונפורט?''
''זה לשיעור שלנו בתיאולוגיה…המורה ביקש שניצור עולם קטן, שבו יש דמויות בנות-תמותה שיחשבו כאלים. אני מצליח ליצור כל פעם מחדש מערכת אקולוגית מושלמת, אבל בלי אלים.''
''חשבת אולי על מה שאתה עושה לא נכון?''
''מה יכול להיות לא נכון? העולמות שלי יוצאים מושלמים!''
''יש בהם אלים?''
''לא!''
''אז הם לא מושלמים!''
''אל תקרא לעולמות שלי לא מושלמים…אני יכול ליצור עולמות יותר טוב ממך!''
''אני לא יכול ליצור עולמות, אבל אני יכול לעזור לך!''
''איך?''
''פשוט…מה הם אלים?''
''בני-אלמוות!''
''לא חוכמה! אם הכל היו חיים לנצח, מה היה מבדיל את האלים מהשאר?''
''לא יודע!''
''תחשוב…הלא מתוך התוהו ובוהו, מתוך הכאוס, אתה באת לעולם! כל מה שאתה
רואה מסביבך נברא אך ורק בשבילך. כאוס מקריב את עצמו כמו כל יצור בן-תמותה
טיפש, שמאמין שאם ייתן את כל חייו למען צאצאיו יישאר זכר ממנו.
הנה לך עוד דבר שמבדיל אותנו מבני התמותה: הילדים של בני-התמותה שומרים על הקשר הזה, הם שומרים עליו כדי לשרוד, הם צריכים אותו. כאוס לא צריך שום דבר. כאוס בונה והורס, בעיקר הורס!''
''אה…לאלים יש את הכוח ליצור, לשלוט, לקחת את החומר ולעשות אתו מה שהם רוצים.''
''יפה מאוד! עכשיו כל מה שאתה צריך לעשות זה אלים בני-תמותה.''
''לך קל מאוד להגיד את זה, אתה לא צריך להתמודד עם המורים לתיאולוגיה.''
…ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם: ויברך אותם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל-חיה הרומשת על הארץ…
|
|
|
|
|
ניסוי בפילוסופיה (חדש)
הרוסיה הנוקמת שבת, 15/09/2001, שעה 15:03
''מנקודת השקפה של יחידת אורגניזם או זני היצורים החיים, ניתן לומר שלאלמוות יש מין כוח של משיכה ולמוות יש כוח של דחייה... כוח המשיכה הוא הנאה, וכוח הדחייה הוא כאב... הכאב אמור להרתיע את האינדיבידואל מפני מוות, וההנאה אמורה לכוון אותו לעבר חיים אופטימליים.'' –דיאנטיקה המדע המודרני של בריאות הנפש (ל. רון האברד).
מצפייתי בבני-האדם לאורך השנים גיליתי שככל שהם מגיעים לסיומו של פרוייקט, או לרגע של החלטה גורלית, הם מתחילים לאבד ביטחון, לשקשק. אני בדיוק ההפך. אם בהתחלה הייתי חסר ביטחון, מהסס קמעה, עכשיו כששוכב אני עם ידי על כפתור ההפעלה, עומד ללחוץ, אני מלא בטחון וציפייה. אני יודע שזה יצליח. אבל לפני הלחיצה, לפני הזינוק אני מביט אחורה באירועים שהביאו אותי לרגע היסטורי זה...
אחת התיאוריות המודרניות בפסיכולוגיה גורסת שמוח האדם בנוי להימנע מכאב כי הוא מוביל למוות, ולהימשך להנאה כי היא מובילה לחיים אופטימליים. לי התיאוריה נראתה חסרת הגיון ואי-סימטרית עוד בפעם הראשונה שנתקלתי בה, בהיותי בן 16. הייתי ילד מוזר, אחד מעבי המשקף ואוהבי המדע-הבדיוני המוכים בידי האערסים המתלמדים ביסודי עד תיכון. בסרט הזה כבר הייתם. ילד חסר כישורים חברתיים, שהמחשב והספרים היו לחבריו היחידים. לכאורה ילד ממוצע שלא עינינו אותו לא תחומי הספורט, ואפילו לא הבנות אלא תיאוריות פיזיקליות ופסיכולוגיות. והיה זה אז, באמצע גיל ההתבגרות המחוצ'קן שקראתי לראשונה ספר על הדיאנטיקה שהתיאוריה המדוברת, הייתה אחת מאבני היסוד שלה. וההבנה באה לי בבום, בהלם. הסיבה שאין הם כותבים שההנאה תביא לאלמוות, זה משום שאף אחד עדיין לא עשה את זה והמקסימום שאנשים הגיעו אליו עם ההנאה, הוא ''חיים אופטימליים''. ומה אם מוח האדם יועמד בפני כמות אינסופית של הנאה? גירוי ישיר של כל מערכות העצבים בגוף ובמוח כדי להביא את ישות האדם לאורגזמה אינטלקטואלית אדירה?
עמלתי ימים רבים בניסיון למצוא איזה מחקר מדעי או רפואי בנושא אבל ללא הצלחה רבה. אף אחד משום מה מעולם לא חשב לנסות את זה. כנראה שהרפואה המודרנית לא מתעסקת עם פילוסופיה ופסיכולוגיה ואלמוות מבחינתם יישאר בגדר נירוואנה, גן-עדן ושאר שטויות בהן דתות מאכילות את הסוגדים לאל זה או אחר. אבל אני לא ויתרתי.
סיימתי בי''ס בהצטיינות, מן הסתם ונרשמתי לפני הזמן לאוניברסיטה, עתודה רפואית. בצבא התעסקתי בעיקר בפסיכיאטריה, חוקר לעומק כל מקרה, מנסה לשים לב לגיל הפיזי של אנשים מאושרים מול אנשים שבחייהם שולט הכאב. לאט לאט, אספתי ראיות. אחרי הצבא, סיימתי דוקטורט בפילוסופיה, פסיכולוגיה ופיזיקה הכל בו זמנית. איך אתם שואלים? פשוט. לא היה שום דבר בחיים חוץ מהמטרה ולכן שום דבר לא מילא את מחשבותיי חוץ מזה. הייתי מסרטט ציורים קטנים, נוסחאות ביו-כימיות, מכשירים מתוחכמים בפנקס הירוק שלי, מחייך לעצמי ונראה כמטורף לאחרים. הייתי בונה מכונות קטנות, בודק אותן על עצמי ולומד, לאט לאט על המוח האנושי ועל הנשמה האנושית דברים שלאנושות לא היה אומץ לראות.
לא היה לי צורך באיש, ולאיש לא היה צורך בי. התפרנסתי מפסיכיאטריה, שעזרה בהדרגה גם למחקר שלי וכשהגעתי לגיל 40, הכל היה מוכן. שכרתי מחסן קטן, לא רחוק מאיפה שגרתי, מקום מוזנח עם הרבה חתולים שוטים וגג מלא חורים. אבל זה לא הפריע לי, כי גם ככה אמצע הקיץ, ומבעד לחורים בגג ראיתי את השמיים, המטרה שלי.
בניתי את המכשירים שתכננתי מזה שנים – ואחד אחד הם הופיעו כאילו יוצאים מהחלומות שלי. חיברתי אותם למחשב ראשי וצפיתי בו בהדמיות שוב ושוב מנסה להבין, מנסה להפנים. המערכת המורכבת הזו, מטרתה היא לשלוח אותות למוח ולגוף של הנאה בלתי מוגבלת באמצעות גלים אלקטרו מגנטיים, וגלי סאונד בגל מסוים, וזרמים חשמליים, ומה לא. כל זה היה אמור להביא את המוח לרמה של הנאה שהוא לא הכיר לפני כן, או לפחות כך תכננתי.
והנה הגיע היום. קמתי מוקדם, התגלחתי למשעי, סירקתי את שיערי הפרוע והחלפתי את חלוק המעבדה המוכתם בחולצה לבנה נקיה ומכנס מגוהץ. השמש זורחת מעלי, קרניים דקות על גופי השכוב על המיטה. קשרתי את עצמי, כדי לא ליפול ממנה כשהגוף שלי יאבד שליטה, ואחזתי לי בידי את כפתור ההפעלה. על מסך המחשב המערכות נראו כמתפקדות בסדר, וביפים קטנים בקעו מהבקר שהיה אמור להקליט את כל פעילויות הגוף שלי במהלך הניסוי. בלעתי גוש רוק שהצטבר לי בפה, ולחצתי. לא היה לי מה להפסיד – זהו הרגע לו ציפיתי כל חיי.
בהתחלה לא הרגשתי כלום, רק דגדוג נעים באברי המין (שהיו מחוברים למין משהו שהוא הכלאה בין צעצוע מין לשטקר חשמלי), ולאחר מכן התחושה התפשטה. אני לא חושב שבחיי הרגשתי אושר כזה, סיפוק וביטחון עצמי, הנאה ואהבה ורציתי לצחוק מהעוצמה של האור הזה, אבל לא יכולתי. הרגשתי ריח פרחים וטעם של עוגת גבינה כמו שאימא הייתה מכינה, והייתי כל-כך נרגש, למרות שהייתי כה רגוע.
ואז זה בא, הבום הזה. אור השמש שחדר מבעד לגג המחורר כאילו גדל, והתפשט עלי ובלע אותי, זורק אותי למקום אחר, זמן אחר, קיום אחר. כבר לא הייתי דר' שמעון זילברשטיין, כבר לא הייתי בן אדם, כבר לא הייתי שום דבר שאפשר להסביר במילים. חוויתי את הכל, את בריאת העולם, את השמדתו ואת כל האושר שהאנושות אי פעם חזתה או יכלה לדמיין לעצמה.
ונאחזתי במה שנראה לי כמציאות בעוד שזה משתנה בידי הופך לנזיל, ופשוט מסתכם לנקודה אחת קטנה שיכולתי לעשות בה כרצוני.
ואז הבנתי את הכל, את הסוד הטמון במעמקי הגנום והאינסטינקט האנושי, הן זה כה פשוט – כאב הוא מוות, הנאה היא אלוהות ואין יותר מזה.
הניסוי הצליח.
|
|
|
|
|
זכרונות (חדש)
הקופיפיור יום ראשון, 16/09/2001, שעה 15:28
''זילוואן'' - זהו, עכשיו הכל כבר נגמר. לא נשאר כלום, או שבעצם נשאר, הד שממשיך עדיין להתנגן לי בראש – ''זילוואן''.
בשניה הראשונה המילה רק נקלטה, כמו כל מילה אחרת, כמו ''מים'', כמו ''שלום'', כמו ''סובארו''. אבל המילה הזאת החלה מיד להדהד לי בראש.
''זילוואן'', הולך ומתגבר, משגע אותי, נהיה לי חם, אני מתחיל להזיע ומפחד שעוצמת ההד תפוצץ לי את הראש, אבל אז הכל פתאום נגמר ואני פוקח שוב עיניים ומוצא את עצמי שוכב, מכוסה זיעה על הרצפה הקשה בחדר שלי. הראש שלי מסוחרר, אפילו כשהוא מונח על הרצפה והכל כל כך מעורפל מסביבי.
אני עוצם שוב את העיניים ומנסה לסדר קצת את הראש.
''זילוואן'', המילה עדיין מסתובבת לי שמה, כבר לא מכאיבה, אבל שומרת על נוכחות.
הרצפה הקרה נעימה לי, מרגיעה אותי קצת, אז אני נשאר לשכב. עוד קצת, עוד חמש דקות אמא, הרי אין ממש מה למהר לקום, מבחינתי אפשר להישאר לשכב ככה לנצח.
מה לנצח? להישאר ככה ולחשוב כל הזמן על מה שהיה לי, מה שהיה ולא יהיה יותר? היא לקחה לי את הכח! איזה דכאון, לא יכלה כבר לגמור אותי וזהו? נבלה, השאירה אותי עם הזיכרון של הכוח והידיעה שהוא לא יוכל לחזור. עכשיו הגיע תורך לשחק בלהיות אלוהים.
אני פוקח שוב עיניים ומסתכל סביבי, מנסה להתפקס על משהו. לאט לאט, החדר חוזר לקבל צורה. על הכוננית לידי אני כבר יכול לראות את הספרים מסודרים. אני מצליח אפילו לקרוא את השמות שלהם, למרות שזאת לא חוכמה גדולה , כי הם שלי…
ומזה שם, בין ''תשעה נסיכים לאמבר'' של זילאזני לבין ''הכח'' של פרנק רובינסון? צנצנת זכוכית קטנה, מלאה בצמר גפן. אבל לא רק צמר גפן, בפנים נמצא הכדור שקורוין נתן לי. הכדור של קורוין , לא יאמן! הטיפש הזה צדק, בכול זאת הגיע היום שבו אני צריך להשתמש בכדור. צריך להשתמש? בטוח?
כן, זה או הכדור או להתאבד, ככה כמו שאני, עם הזיכרון, אני לא נשאר.
אני שולח יד, לוקח את הצנצנת ומחטט בצמר גפן שבתוכה. הנה הוא, הכדור של קורווין, אדום, שקוף, כדור מכוכב אחר…
אז אני בולע אותו, ככה, עדיין בשכיבה, בלי מים, נראה כמה זמן יקח לו להשפיע.
* * *
אני לא נבלה. כשאני עשיתי את זה לקורוין, לא השארתי אותו בחיים. ידעתי שהוא לא ירצה להמשיך לחיות אחרי שאיבד את הכח. גם הוא נפל מולי על הרצפה, שניה אחרי שאמרתי את שמו – ''קורוין'', כי זה בעצם כל הקטע, להגיד את השם, השם המיוחד, שם הקסם שאתה בוחר לעצמך, השם שנותן לך את הכח.
אבל קורוין היה טיפש. הרי רק טיפש יכתוב את שם הקסם שלו באיזשהו מקום, בתור הסיסמא של הדואר האלקטרוני שלו לדוגמא. ועוד איזה שם הוא בחר לעצמו, אני, את ''אמבר'' של זילאזני, יכול לדקלם מהסוף להתחלה.
לגמרי במקרה עליתי על זה שיש לו את הכח. עקבתי אחריו במשך שלשה חודשים וגיליתי שמקור הכח הוא בשם. הצלחתי להציץ פעם, כשכתב את הסיסמא שלו במחשב שלו וכעבור שעה הכח כבר היה אצלי, כי כשאתה אומר לבעל הכוח את שמו, הכח עובר אליך ותופס צורה בשם, שעולה לך בראש באותו רגע.
התת מודע שלי היה עסוק, משום מה, באותו רגע של ניצחון, במשחק מחשב ישן בשם ''וויזארדרי''. היה שם קסם רב עוצמה, שתוצאותיו לעולם לא היו ידועות מראש, ההמלצה הייתה להשתמש בו רק כשבאמת כבר אין ברירה, כי ממש לא ניתן לחזות את התוצאות שלו. הקסם נקרא ''זילוואן'' וככה קיבלתי את שם הקסם שלי.
רגע לפני שגאלתי את קורוין מיסוריו , הוא הושיט את ידו לעברי והניח בידי כדור קטן בצבע אדום שקוף.
''זה במתנה , עבור זה שלא תשאיר אותי חי.'' כשראה את המבט המבולבל שלי הוסיף, ''יום אחד גם ממך יקחו את הכח ואם תרצה להמשיך בכל זאת לחיות, תבלע את הכדור הזה והוא ישכיח ממך את כל העסק של הכח.''
''יגרום לי למעין זיכרון סלקטיבי?'' שאלתי.
''בדיוק ! כל הזיכרונות של הכח פשוט ימחקו ותוכל להמשיך לחיות את חייך כמו כל אדם, בלי הידיעה של מה שהיה ואיננו עוד.''
* * *
החיים עם הכח היו חיים אחרים לגמרי, אי אפשר לתאר את זה בכלל. הדברים שיכולתי לעשות…
כשיש לך את הכח, אתה אלוהים. העניין הוא, שזה יכל להמשך עוד הרבה זמן, רק שהנבלה ההיא באה והרסה הכל, נו, איך קוראים לה?
וואו! ברח לי השם, הכדור כבר מתחיל לעבוד! טוב, זה כבר לא משנה, כבר לא קוראים לה ככה יותר בכול אופן. עכשיו יש לה שם חדש, שם מיוחד, שם שנותן לה את הכח, הכח שהיה פעם שלי.
נבלה! איך עלית עלי? איך? לא הייתי טיפש כמו קורוין, לא כתבתי את שמי בשום מקום. מה, דיברתי מתוך שינה? היפנטת אותי? בשביל זה בכלל התקרבת אלי, הא? רק בשביל לזכות בכח. ואני כבר חשבתי שהיתה שם אהבה. טוב, אמרו לי כבר לא פעם, שכל הבנות זונות, רק שאני לא מקשיב, אני תמיד סומך על אנשים. אבל אל תדאגי נבלה יקרה, גם יומך יגיע. אף אחד לא שומר על הכח לנצח. יום אחד גם את תמצאי את עצמך מוטלת על הרצפה, עם תחושת האובדן הכי גדולה שיכולה להיות.
* * *
אז איפה היינו? ואיפה את בכלל עכשיו? יש לך את זה, נו, כח זאת אומרת, כן. וואו, זה היה קשה להגיד. הראש שלי קצת מרגיש מוזר לי שם למעלה בתוכו, אני לא כל כך מצליח להתרכז במחשבות שלי. כדור רציני הא, אה, קורנפילד? לא, איזה קורנפילד? קורוין ,קורוין. מדהים, זה ממש פועל!
למה בעצם לא השתמשת בכדור בעצמך? יכולת להמשיך לחיות, לא הייתי הורג אותך אם היית מבקש. מוזר, לא חשבתי על זה אף פעם. בכזו קלות אני סומך עליך, קורוין?
* * *
אני קם לאט, הראש מסוחרר, אבל אני מצליח להעמד. נחזיק ככה כמה דקות ואז נצא החוצה לראות את העולם מחדש, בעיניים של בן אדם רגיל, שאין לו את הכח.
הכח! מה בכלל היה בכח הזה? מה הוא עשה? כל הקטע בכח, זה שאתה יכול, אה, הכח זה הכול. וואו, מה קורה לי? מבולבל לי כל המוח! מוח? לא, כח! עם הכח כל דבר אפשרי. לדוגמא, אם אתה רוצה משהו, אז, אה, לא, בוא נגיד שאתה הולך רגע ברחוב, רגע, הנה, הנה, עובר מולך מישהו רגיל, איש גדול כזה, איך זה נקרא? סבא! סבא עם מקל כזה, שעוזר לו ללכת. אז, הנה אני מחוץ לבית ואין פה אף סבא! מה אני עושה עכשיו? הנה איש!
''שלום איש נחמד!'' , למה לא עונה? מה, לא מבין? ''היי אל תלך רחוק!'' , אני צריך פיפי, איפה פיפי?
''אמא! לקחו לי, לקחו לי, איפה זה? קורוין!!!''
* * *
למה? זה על הרצפה, אנשים מסתכלים, עומדים ושוכב, אבל אין מיטה. היה לי, נבלה, לא רוצה, לא, די, הצילו. קורוין!!!
* * *
קורוין.
אמא, אמא, אדה, גו.
זילוואן.
זילוואן? גדה בל בל.
קורוווווווווין!!!!
|
|
|
|
|
הלילה הארוך של האלים (חדש)
מפלצת יום ראשון, 16/09/2001, שעה 16:43
פרייה הנאווה סרקה את שערה הארוך מול המגן המלוטש, ואילו ת'ור עמד מול ארון הבגדים, מנסה לשווא לבחור חליפת שריון שתהלום את הארוע.
לבסוף התייאש. ''אולי תעזרי לי?'' פנה אל זוגתו. ''מאיפה אני צריך לדעת מה לובשים לברית?''
פרייה העיפה אליו חיוך שחציו מתיקות וחציו ליגלוג. ''תלבש משהו קל. כזכור לי, די חם בארץ כנען. ובלי שרוולים, שתוכל להשוויץ בשריריך בפני המוזות.''
''מה, גם האלים היוונים באים?''
ת'ור נאנח. אומנם תמיד היה נחמד לפגוש את המוזות ואת אפרודיטה, אבל שאר האלים היווניים היו, איך לומר בעדינות, קוץ בתחת. ארס שתמיד ניסה לארגן תחרויות היאבקות ואף פעם לא הפסיד בכבוד, אתינה שהיתה תמיד חייבת להתווכח על כל דבר, והרה שהקימה סקנדל כל פעם שבעלה פתח את העיניים, לא משנה על מה הסתכל… לא, ת'ור לא שמח כלל לקראת המפגש עם הפלג היווני של המשפחה.
''אני בכלל לא מבין את הקטע של הדוד הזה שלך.'' התלונן ''אז נולד לו בן. זה בכלל מבת-תמותה, אז הוא רק חצי אל. מה הרעש הגדול? תארי לך שזאוס היה עושה מסיבה לכל האלים כל פעם שהיה נולד לו ילד מבת תמותה?''
פרייה משכה בכתפה בתנועה אצילית. ''נכון שדוד שדי הוא טיפה מוזר. קודם התבודד במדבר שנים על גבי שנים, אחר כך היה הקטע הזה שהוא חשב שברא את העולם לבד, וכמעט היינו צריכים לאשפז אותו, ובסוף, כשכבר התחתן עם דודה עשתורת וחשבנו שיתמסד קצת, קרה הסיפור הגועלי הזה עם בעל, והגירושין המכוערים האלה. אז, אוקיי, מסיבה כזאת להולדתו של חצי אל זה קצת אקסצנטרי, אבל במקרה שלו נראה לי שזאת התפתחות בריאה. לעומת זאת'' הוסיפה, כשרק שמץ של ארסיות צובע את קולה הענוג ''במקרה של הדוד שלך זאוס, הרדיפה אחרי בנות תמותה כבר הפכה לאובססיה. פשוט פאתטי.''
אפילו ת'ור הבין כי להעמיד את רעייתו על מעלותיהן של בנות התמותה יהיה מעשה מטופש במיוחד, ולכן בלם את פיו, והעסיק עצמו בלבישת שריון הקיץ שלו. פרייה עצמה לא נזקקה להכנות מרובות. טבען של אלות האהבה הוא שאינן נזקקות למלבושים נאים או לאיפור רב. כל מה שיניחו עליהן נראה מיד מקסים, סקסי ומתוחכם.
ברגע שהיו מוכנים תפס אל המלחמה את מותניה של אישתו, סובב את פטישו האדיר והשליכו, תופס בידו השניה בידית, ונישא בעיקבותיו, דרומה ומזרחה, בואכה ארץ כנען.
האורווה הענקית שפונתה לצורך האירוע היתה מלאה עד אפס מקום. כולם היו שם. קרישנה וראדהא שלו דפקו הופעה בלבוש הודי מסורתי, והקפידו ליידע את כולם שברית היא מנהג ברברי הפוגם בהנאה המינית. קאלי ויאמה באו בלאטקס שחור, וסירבו להתייחס למי שלא נראה להם מספיק ''גזעי'' (כלומר כל שאר האורחים). תמוז ופרספונה, שנהגו לנפוש בחצי הכדור הדרומי כל חורף, הגיעו במיוחד ולא הפסיקו להתלונן על מזג האוויר. איזיס ואוזיריס לא הפסידו הזדמנות להזכיר ששדי עדיין חייב להם על עם העבדים שהוציא ממצרים רק בשביל להוכיח שהוא יכול. אפולו והרמס שיצאו מן הארון לאחרונה, הגיעו בחליפות סגולות תואמות, והתמזמזו בפומבי בלי בושה. אפילו עשתורת הוזמנה ובאה, למרות שהיו שליחשו מאחורי גבה שמוטב היה אם לפחות היתה משאירה את המאהב שלה בבית.
האב המאושר הסתובב בין אורחיו, אוסף ברכות מנומסות, מתעלם מהעקיצות, מקפיד שכל אורחיו יאכלו היטב, ישתו עוד יותר ובאופן כללי יבלו בנעימים. לכבוד האירוע רקח משקה מיוחד, שהיה אומנם מריר מעט בטעמו יחסית לנקטר וליין שהאלים הורגלו בהם, אך הוא חימם את הלב, סידר את הראש ושימח מיד את כל הגומע ממנו, כך שהאלים שתו ממנו בחפץ לב. וגם מי שלא שתה בימים כתיקונם, נאלץ להיכנע לשידולים של שדי ש''חייבים לטעום לפחות'' ו''אם לא תשתו אני אעלב.''
היתה זו מסיבה מוצלחת ביותר. קרישנה ופאן אירגנו דואט חלילים מאולתר. אלת הפריון הזקנה, שהיתה עתיקה כל כך שאפילו היא עצמה לא זכרה עוד את שמה, נתנה ריקוד בטן סוחף, שלא היה מבייש גם אלות צעירות ממנה בכמה אלפי שנים. לבסוף אפילו קאלי ויאמה התרצו והדגימו את קטע הברייקדאנס המפורסם שלהם, למרות ששניהם התעקשו ש''זה לא אותו דבר אם אין בני תמותה שמתפוצצים בסביבה.''
בסופו של הערב היו כל האורחים שמחים וטובי לב במיוחד, ואם נתקף מי מהם בחילה פתאומית, פטרו זאת הכל כתוצאה של עודף זלילה.
פרייה ות'ור חזרו למשכנם הצפוני לפנות בוקר, עייפים אך מרוצים. ''מסיבה נהדרת.'' ציין ת'ור, תוך שפשט את שריונו. ''לא הייתי מאמין שבמשפחה שלך יכולים לארגן כזאת.'' פרייה חייכה חיוך עקום ופיהקה באופן לא חינני בכלל. ''אני עייפה נורא.'' אמרה. ''אני פשוט מחוקה. אני מרגישה כאילו צבא של ענקים דרס אותי.''
היא התיישבה על המיטה, ות'ור, אף שהיה עייף מאד בעצמו, לא יכול היה לפספס שתנועותיה היו מגושמות ובלתי מושכות. גבותיו התרוממו מעט, שכן אלת אהבה אינה יכולה לעשות דבר אלא בחן מושלם, אבל הוא החליט כי הדבר יכול לחכות עד הבוקר.
הוא נשק בעדינות לרעייתו שכבר נרדמה, ובאפו עלה ניחוח לא אופייני שהזכיר יותר מכל שדה קטל למחרת יום הקרב. אך עייפותו גברה עליו והוא הניח ללילה הארוך לאסוף אותו.
|
|
|
|
|
מה לכתוב ? (חדש)
פלוני אלמוני יום שלישי, 18/09/2001, שעה 2:27
טוב, חייב לכתוב סיפור. חייב לנצח בתחרות הזו.
כבר שעה שאני יושב אבל הראש לא עובד. המוח יבש, אפילו שהוא בינתיים הספיק כבר לטחון הרבה מים. יש לי מחסום כתיבה !
מה כבר אפשר לכתוב בנושא אלוהות שעוד לא כתבו ?!
אולי על זה שמאמינים נותנים כוח לאלים ? לא, זה הקטע בכל סיפור שני.
זה בחיים לא יזכה. מה בקשר לזה שאני אלוהים ? טוב, חוץ מחלול השם וזה שאני לא גם זה היה. אולי גישה מדעית ? כדור הארץ כביוספירה ? שרבוטים גנטיים ?
לעזאזל, גם זה היה. מה אם אני אערבב כמה אלים ממקורות שונים ואראה איך הם מסתדרים בניהם ? על מי אני עובד, אני לא יכול אפילו לערבב מיץ פטל טעים אז לכתוב סיפור כזה. אולי … לא. ומה לגבי … גם לא. יש לי ! לא, גם זה כבר היה.
קדימה מוח, אל תאכזב אותי עכשיו! אני מוכרח רעיון מקורי.
אי שם מסתתר אצלי בראש הסיפור הטוב ביותר בכל הזמנים ורק מחכה להירשם על הנייר. אולי אני צריך לקחת איזה פסק זמן ? לישון על זה או משהו ?
זה אף פעם לא עזר לי בעצם. בסוף אני פשוט אעתיק איזה סיפור מיתולוגי ואטען שהוא שלי. זה גם לא ילך, בטוח עולים עלי.
רגע, אולי עליתי פה על משהו … יש לי הרי ידע היסטורי עצום על אירועים עתיקים שקרו מזמן, אולי אני יכול פשוט לספר את מה שהיה ? הרי אומרים שהמציאות עולה על כל דמיון. כן ! זה יכול להצליח. איך לא חשבתי על זה קודם. אז איפה אני מתחיל ? יש כל כך הרבה לכתוב, הרבה יותר משמרשים בהגבלת כמות המילים.
אולי אני אכתוב את הכל ומה שהכי יראה לי נגיש לתחרות ? נשמע טוב דווקא.
כמות כזו גדולה צריך לחלק מראש. טוב, טרילוגיות הולכות חזק אז שלושה ספרים ראשיים, בהמשך נראה לגבי חלוקה משנית. אני חושב שלראשון אני אקרא ''תורה''.
|
|
|
|
|
מודעות (חדש)
Deus Ex Machina יום שלישי, 18/09/2001, שעה 22:34
לפניך אלהים, המודע על כל מה שהתרחש, מתרחש או עומד להתרחש ובכלל על כל הדברים בעולם. הזמן לא קיים בשביל אלהים. בעצם גם אלהים עצמו לא קיים- יש רק מודעות- המודעות על כל הדברים בעולם. אבל אם יש מודעות- חייב להיות מישהו שמודע למודעות הזאת. ואם מישהו מודע למודעות הזאת- הוא האלהים. נראה שהגענו לסתירה.
אבל אם אלהים קיים, הוא חייב להיות משהו מעבר למודעות, מכיוון שמודעות זו היא חלק מהמודעות על עצמה (זה הולך ברקורסיה אינסופית) ולכן אם אין לא שום יכולות מעבר למודעות על כל הדברים בעולם הוא יהיה רק חלק מהמודעות על כל הדברים בעולם. לפיכך אם אלהים קיים- חייבות להיות לו יכולות נוספות מעבר למודעות.
מזה שאלהים, אם הוא קיים, חייבות להיות יכולות נוספות חוץ מהמודעות על כל הדברים בעולם, נוכל להסיק שבמקרה כזה הוא חייב להיות אומניפוטנטי- מכיוון שיש לו את המודעות כיצד להפוך לאומניפוטנטי. ואם אלהים הוא אומניפוטנטי- _הוא יכול לברוא משהו שהוא לא מודע לו!!!_ עוד פעם הגענו לסתירה.
זהו פאראדוקס, אבל ידוע שאלהים לא מוגבל על ידי חוקי הלוגיקה הפורמלית.
פאראדוקס נוסף הוא שלמרות שאלהים מודע לכל המתרחש בעולם, הוא לא מודע לשום דבר.
כשעץ נופל ביער ואף אחד לא רואה, אלהים מודע לכך. אך אם אדם יעבור באותו מקום לאחר האירוע, הוא לא בהכרח יראה את העץ שנפל, או את כל היער בכלל.
כנ''ל לגבי חתול שרודינגר- אפילו אם החתול מת בתוך תיבה, לאדם יש סיכוי רב למצוא אותו חי כשיפתח אותה.
כשתבין את כל הפאראדוקסים האלה, תהפוך בעצמך לאלהים
|
|
|
|
|
הראיון (חדש)
Sweet Petel יום רביעי, 19/09/2001, שעה 11:51
הרכב המגושם, אשר דמה בגלגליו האחוריים לחרק טורף, התקרב בטיסה מרופדת אל קצה המדרכה. ''לקחת את הסיבוב חד מידי, חביבי'' - חשבתי לעצמי בחדווה לאיד, כאשר הכנף המבריקה משחור השתפשפה בגדר העקומה, המגינה על עץ כחוש, שצמח בעקשנות באמצע המדרכה. הרכב עצר ומתוכו פסע לעברי אישון. כן כן, לא איש של ממש, אלא אישון. הוא היה יותר מסתם שמנמן ונמוך. ברגע הראשון הוא הזכיר לי דחליל דחוס בקש דהוי. אבל במקרה שלו, למתקין הדחלילים היה חסר בד סדינים ישנים, מהם בדרך כלל תופרים דחלילים, ולכן נאלץ לתפור דחליל גוץ עם רגליים עקומות ואצבעות דביקות למראה עם שיערות שחורות על הפרק האמצעי. הדחליל פנה אלי בקול נעים, הלא הצפוי בנעימותו (אם לא ידעתם לדחלילים יש קול צורמני כדי להבריח בלתי רצויים משדות תבואה). ''אז את. כן, שלחת לנו קורות חיים. לא, גיליון ציונים לא צריך. בעצם, לקחת אולי משהו בדמונולוגיה? לא. אז לא חשוב. כן, כן, תתפלאי- ראיון ביתי. זו ההמצאה הפרטית שלי. בביתו אדם מרגיש נוח ונינוח, ולכן בטבעיות התנהגותו אוכל לברור אי אילו חסרונות של יחסי אנוש או אולי אפילו עצלות. בואי נתקדם. כן, כן למבטח. מטבח הוא מעין מערת הקדמונים עם האש והמדיח. חי חי'' - צחקק הדחליל בקול גבוה ושפשף את ידיו הדביקות. הוא השראה עלי תחושה של גועל מזערי וריח של ביצים מבושלות וסרוחות פרץ בזרימות קצרות אך קולחות מתחת לבית השחי המיוזע של נציג חברת ה-BMF. אותיות אלו התנוססו בגאווה על צדו הימני של הרכב. ובאותיות קטנות יותר צורף הלוגו המשני: ממצאים את העתיד מימי הבראשית. לא יומרני מידי, אה - ציינתי בשקט.
הראיון התקיים במטבח, כפי שהובטח. ערמה של כלים מאתמול קישטה את הכיור הסדוק, בדיוק לשמאלו של המראיין. על המפה הירוקה עם פסים כהים נחו בתפזורת ציורית עשרה פירורי לחם שיפון מתאבנים וחתיכה בלויה של גבינה צהובה. באמצע המפה, בדיוק גאוסי מופתי השתרע כתם מתאדה של מיץ תפוזים שנשפך לי בדיוק רבע שעה לפני בואו של האיש. אוי, אני מצטערת - מלמלתי מבויישת. חבל שלא הודעת לי לפחות שעה מראש. ''אל, אל'' - הניף הדחליל את ידיו באוויר בביטול מתחשב - ''כל הרעיון בראיון הביתי (והוא הרשה לעצמו לחייך חיוך צר של מבינים את משחק המילים השנון) הוא בגורם ההפתעה''. ''באתי, ראיתי, כבשתי'' – ציטט הדחליל, ושוב שפשף את ידיו בשביעות רצון גלויה.
אחרי שאלה רופפת במבני נתונים ,ועוד אחת, מעלה עובש במבנה מערכות הפעלה, הדחליל פתח את תיק הג'יימס בונד השחור שלו עם אבזמי פלסטיק ורודים, והושיט לי כמה דפים מקומטים. ''הנה, זאת השאלה המסכמת. אם תרצי אוכל להשאיר אותך לבד לרבע שעה. תסתכלי, תחשבי ותמצאי איזה פתרון מעניין, בתנאי כמובן שתדעי לקרוא את השאלה''. האיש חייך שוב. הוא מחייך יותר מידי, הרהרתי לפתע. ידעתי לאחר שיטוטים בספריות קרימינולוגיות ברשת, כי מלבד החתול מ - עליס בארץ הפלאות, גם רוצחים סדרתיים נהגו לחייך מעבר לממוצע האנושי. אולי הלוגו הזוהר אינו אלא תכסיס מלוכלך של פושעים נמלטים, אותם פליטי ההייטק המכללתי המדומה, הנוקמים את נקמתם על יוצאי טכניון תמימים כמוני. הדחליל, שכנראה הטבעיות של המטבח שלי שיבחה את יכולותיו הטלפתיות, השרה אלי מבט פרוידיאני מרגיע וציין כדרך אגב: ''שם החברה הוא ראשי תיבות. מיד אחרי שתפתרי את השאלה האחרונה, אבהיר לך את משמעותם. בינתיים מספיק שאומר כי אי.בי.אם. תינוקות בני יומם לידינו''. באלו המילים פרש מראייני אל השירותים ואני נותרתי על קובץ דפים מצהיבים ומקומטים.
השאלה התייחסה אל אותו שירבוט נדוש, בו ד''ר פאוסט (גם המקורי וגם המרצה לאלגוריתמים מבוזרים) קישט את קירות ביתו, הלא הוא הפנטוגרם: כוכב בן חמישה קדקודים סימטריים ומשעממים. השאלה נוסחה בקלילות קצרצרה:
מהו המסלול ההמילטוני הקצר ביותר בגרף הלא מכוון הנ''ל ע''מ שהסוכן הנוסע יצליח למכור את נפשו במינימום המשקלות תוך קוונטום אחד של חיי אנוש?
הנוסח מעורפל. איזה משקולות, לעזאזל? גרף הפנטורגם היה נטול כל סימון, רק קווים ישרים, נעוצים זה בזה. הצמדתי את הדף לשולחן. איזה ביש מזל: כתם מיץ תפוזים שסירב להתייבש התמקם לו בדיוק מתחת לדף השאלה וצבע את הפנטוגרם לכתום חולה. ואז לפתע על הרקע הרטוב הופיעו מספרי המשקולות מעל קשתות ה-''הגרף''. כל המספרים היו זהים: 110. מלבד המשקלים הרגילים היה עוד מספר, מיותר לגמרי: הוא הופיע בדיוק באמצע הגרף, ולא התייחס לאף קשת. מספר עזוב ובודד זה היה אינו אלא 1.
מסלול המילטוני, לעזאזל...מסלול העובר בכל צמתי הגרף פעם אחת בדיוק... הסוכן הנוסע, אם אני לא טועה זה קשור איכשהו למשקולות. אוף .שאלה מסריחה. ורק ברגע של תחילת הייאוש קלטתי כי זאת שאלה אמריקאית. ארבע אפשרויות הבחירה היו רשומות על הדף המצהיב השני (אותו דף שלא הספיק ללגום משלולית מיץ התפוזים):
א. 110 110 110
ב. 110 110
ג. 110
ד. 1
רציתם מינימום - הנה לכם מינימום. משהו מהחוש השישי המעורפל שלי לחש באוזניי הפנימיות כי אלה מספרים בבסיס 2, כלומר מספרים בינאריים. וכמובן 1 (אותו אחד בודד הרשום באמצע הגרף) הוא המינימאלי בין כולם! הקפתי ביד רועדת את האות ד' וקראתי למראייני.
האישון, שב למטבח כשד מהקופסא. לא הספקתי לעקוב האם שהה כל רבע שעה בשירותים, או שמא ערך סיור עצמאי בחדר המיטות המאובק שלי. ''אה, אחד. אחד זה מצוין. כל מי שהצליח לבקיע את חומות חברתינו (שוב חיוך צר) התחיל מאחד. מעט התחילו מהמדור השני. לא שכיח אצל בני אנוש. במיוחד במאה הזאת.''
המאה הזאת רק התחילה - הזכרתי למראייני בנימה קצרת רוח. עייפתי מריחו החמוץ ומחיוכיו הצרים. רציתי לסיים את הראיון הלא מוצלח הזה, כמו שסיימתי ראיונות לא מוצלחים אחרים בחיי: לפתוח את הדלת ולסגור אותה בטריקה מנומסת אחריי (הפעם אטרוק לפניי, חי חי חי – חיקיתי את הדחליל). ''כן, כן רק התחילה. וכבר יש לנו כמה עובדים חרוצים בכל המדורים, מלבד אולי שניים שלושה אחרונים''. התעניינתי כמה יש בסך הכל. ''שבעה מדורים'' - ענה הדחליל. ''לדעתי, תוכלי להתחיל כבר ממחר. ענית נכון, בהתאם לקישורים שלך, אפילו בצניעות יתר. אני הייתי משבץ אותך כבר למדור השני''. בתום הערכה נמרצת כל כך לא נותר לי אלא לחתום על ההסכם. סכומי עתק שהציע לי ההסכם במשפטו הראשון, העתיק את נשמתי לאזור מרוחק בגופי, קרוב לבהונות רגליי. על יתר הסעיפים פסחתי, ועניתי מאושרת: אני מסכימה. שמחתי לריח הביצים המקולקלות של האיש, שמחתי לחיוכו, הפעם רחב מהרגיל, שמחתי לתסרוקתו המשונה (איך לא שמתי לב קודם – שיערו השחור והשמנוני סורק בשתי קשתות מורמות קלות אחורנית). אני מסכימה, חזרתי ואמרתי. מכאן הכל התגלגל ותם. חתמתי על כל העותקים עם העט שלו: עט נובע מכובד, חמים מגע, אשר הזליף דיו עסיסי בגוון אדמדם. העתק אחד הועבר אלי, השאר זחלו לתיק הג'יימס בונד עם אבזמי פלסטיק ורודים. האישון קד קידה והניף את ידו לשלום. קורסת משמחה טרקתי אחריו את הדלת ורצתי לשירותים. כאשר ישבתי מרוכזת על המושב היחיד המסופק על ידי המקום, שמתי לב לפס נקי מהאבק על ריצפת השיש. התהלך לי פה חמור בשירותים, וניגב את האבק עם זנבו?
בערב קראתי שוב את ההסכם. קיפלתי אותו בעדינות ודחפתי מתחת לכרית. אך היה שם משהו שצבט אותי מבפנים, כאילו שמיניית תמנונים התעוררה לארוחת הבוקר במעיים שלי. אחרי חמש דקות פקעה סבלנותי. בידיים רועדות פתחתי שוב את ההסכם. הדיו היה עדיין לח והדיח נינוח כימי לא מוכר. בעיניים סומות שבתי וקראתי את שלושת המשפטים באותיות גותיות זעירות:
חברת Bad Mother Fuckers - ממצאים את העתיד מימי הבראשית - שמחה לרגל הצטרפותך אל שורות עובדיה המאושרים. תחילת העסקתך הינה במדור הראשון. העסקתך כרוכה בשמירת הסודיות ובמתן נפשך כפיקדון למשך כל זמן העסקתך. זמן העסקתך היינו בלתי מוגבל.
מטה באותיות גדולות הופיעו המילים ''חתימת העובד החדש:'' ואחריה התנוססה חתימתי הפרטית.
למחרת התייצבתי במדור הראשון.
את גופתי מצאו כמה שעות מאוחר יותר, שכובה במיטה זוגית מאובקת, מחזיקה דף מצהיב עם פנטוגרם חסר משקולות.
ציור הפנטוגרם עם משקולות:
www.geocities.com/sweet_petel/pent.GIF
|
|
|
|
|
טבע האלוהים (חדש)
Nate יום רביעי, 19/09/2001, שעה 12:01
''אתה לא יודע איך זה. בהתחלה הכל היה מצוין. דברים הסתדרו כמו שצריך ופעלו לפי איך שתכננתי אותם. רק לפני 4000 שנה בערך נכנסה איזו ישות חדשה ומעצבנת והרסה לי הכל. במשך מיליוני שנים, אני מתווה את ההתקדמות החיים בצורה הגיונית. התלכדות גזים, התמצקות כוכבי-לכת, היתוך ויצירת שמשות. אני פיקחתי על הכל: מהכוכב הכי גדול כאן עד גרעין המימן הקטן במרחק אלפי שנות אור. אני יצרתי הרי געש, אני אחראי על פגיעת המטאור ויצירת הירח, אני אחראי אפילו על חומצות האמינו הבסיסיות שהתרכבו ויצרו את החיים הראשונים על הכוכב המסכן הזה.
תחת ידיי התפתחו כל התהליכים, אני הייתי שם כשחלבונים ראשוניים נוצרו והפכו ליצורים חד תאיים. אני ראיתי אותם מתפתחים ליצורים רב-תאיים, לדגים ומשם לאוהבי-יבשה. הדינוזאורים העריצו אותי. הייתה להם דרך מוזרה להראות את זה אבל אני ידעתי. בכל לעיסה של חופן עשב, הרגשתי את זה, בכל נעיצה של שיניים חדות בבשר משוריין, אני שמתי לב. אתה יודע כמה זה כאב לי כשפגע האסטרואיד? הרגשתי כל יצור שמת באותה פגיעה ובעידן הקרח שבא אחריה. אבל ידעתי שזה יקרה, זה היה חייב לקרות וידעתי מה יקרה אחר כך... החיים נמשכים.
ראיתי את הקופים מתפתחים והופכים לבני אדם. לא, אתה אל תגיד שטויות. כל מה שדארווין אמר זה נכון. או, איזה צביטה של אושר חשתי כשהם סוף הצליחו להדליק אש, דבר שאני כבר עשיתי במשך מיליונים של שנים. ראיתי אותם צדים את שאר החיות, דבר שממש לא אהבתי אבל לא יכולתי לעשות שום דבר נגדו. אלה החיים ושרשרת המזון. קורה.
ואז הישות הזאת באה והשתלטה לי על הכול, לזה לא ציפיתי. איך יכולתי? אני לא יודע מה אנשים חושבים. לא יכולתי לדעת שהם ימציאו דבר כזה והם עוד נתנו לה כל כך הרבה כוח.
היא ממש 'סובבה לי את היד' כדי שאני אעשה את המבול ההוא. זה לא סתם ביטוי. זאת בערך ההרגשה. מכאן בא עוד ביטוי שלכם: 'השמיים בוכים'. כן, בכיתי כשראיתי את הגשם הנוראי שוטף את מה שעמלתי עליו במשך כל חיי. אתם חושבים שאתם יודעים מה זה לראות את עבודת חייך יורדת לטמיון. אין לכם שום מושג.
והמבול לא היה הסוף. הרגשתי כמו על שולחן עינויים בגלל כל ה'ניסים' האלה שהיא עשתה. סנה בוער ולא מתעכל? לא יכול להיות. זה בניגוד לחוקים. אבל היא עשתה את זה בכל זאת. ואחר כך גם הפיכת מקלות לנחשים ועשר המכות. עשית פעם דיקור מחטים? לא? בכל מקרה, זה היה הרבה יותר כואב. הרגשתי כמו בתוך בתולת ברזל. וזה עוד בלי לדבר על עמוד עשן, עמוד אש וים שפשוט נחצה לשניים. מאיפה היא הביאה את הרעיונות המגוחכים האלה? ומאיפה, לכל הרוחות, היא קיבלה את הכוח לבצע אותם, להשפיע עליי בצורה כזאת?
למזלי לפני 2000 שנה בערך, נמאס לה והיא לקחה הפסקה, לא פני שהיא עברה על עוד כמה חוקים שקבעתי. אתה יודע איך זה כשאתה צופה בוידאו ופתאום מריץ אחורה? תחשוב איך הקלטת מרגישה. אפשר להגיד שאני יודע איך היא מרגישה. אסור להחזיר אדם לחיים, זה בניגוד לחוקים. אבל כאילו שהיה אכפת לה, היא עשתה את זה בכל מקרה.
למרות שכבר כמה מאות שנים היא לא מציקה לי בדברים גדולים אני עדיין מרגיש עוויתות פה ושם כשדברים מוזרים קורים ואני לא מדבר על אל-ניניו, אני מדבר על דברים כמו פסלים מדממים ושטויות כאלה. כמה שאני מתעב בני-אדם על שיצרו אותה אני חייב להודות לכם על הרגשת הטובה שנתתם לי ב-600 שנה האחרונות. כל פעם שאתם מגלים דבר חדש, מנצלים את מה שיצרתי או מגדירים את החוקים שלי אני מרגיש בעננים. אני כבר לא יכול לחכות עד שתמצאו את התאוריה המאוחדת. רק, בבקשה, תחשבו על איזה דרך להיפטר מכל האנשים המעצבנים האלה שמחזיקים אותה. היא עדיין נורא חזקה. כמה זה? 97? 98 אחוז ממכם שעדיין מספקים לה כוח? זה למה אני עדיין חלש ומדינת אוקלהומה היא בין המקומות היחידים שבהם אני עדיין יכול לראות את יצירותיי פועלות כמו שצריך ולהרגיש טוב עם עצמי. כאן במדינת הטורנדו.''
''כן, בטח, איש זקן. אם אתה היית אחראי לכל הדברים האלה אתה בטח יכול לכוון אליי ברק אם אתה רוצה, נכון?''
''לא, לא הקשבת. אני לא יכול לירות בך ברק ככה סתם כי זה לא הגיוני, זה נגד החוקים. אבל אני כן יכול להגיד לך שהתנאים ליצירת טורנדו יהיו טובים מאוד מחר בבוקר בערך 30 קילומטר מערבה מכאן,'' האיש הזקן נשען אחורה על הכיסא שלו והרים אותו לשיפוע קל. האיש שממולו גיחך בזלזול, גמר את הכוס שלו ויצא החוצה, משאיר את האיש הזקן לבדו בשולחן. הוא הסתכל על הבמה המורמת קלות מהרצפה. לפחות בערבי מיקרופון פתוח עדיין יש שמץ של חדשנות, הוא חשב כשעלה בחור חדש לבמה לקרוא את כתביו.
''שלום, קוראים לי הרצל פרנקל,'' הוא הכריז לתוך המיקרופון, ''וזה שיר קטן שכתבתי:
אלוהים שלי הוא סך כל חוקי הטבע שעדיין לא גילינו.
ככל שנבין יותר את חוקי הטבע כך יקטן האלוהים.
ככל שנבין פחות מחוקי הטבע כך יגדל האלוהים.
כאשר נדע את כל חוקי הטבע יחדל אלוהים מלהיות, או לחילופין נהיה אנחנו אלוהים.
אך מכיוון שלעולם לא נדע את כל חוקי הטבע, הם תמיד יהיו האלוהים שלי.''
האיש הזקן רוקן את כוסו ומלמל מתחת לשפמו ''עכשיו אם רק תשכנע את שאר העולם.''
|
|
|
|
|
המחלקה (חדש)
מאב יום רביעי, 19/09/2001, שעה 15:22
''מה זה כבר יכול להיות? אחד כזה עוד לא ראינו כאן. תסתכל לאן שאני מצביע! אתה רואה את האור המנצנץ הזה? כוכב נופל!''
''כן! אני רואה את זה, זה מדהים! אתה חושב שזה ייפול למישהו על הראש?''
''הכל תלוי באלוהים כמובן, אבל לפי הכוכב הזה, אני משער שהוא כועס היום, מה דעתך?''
''ובכן, לא נדע אם לא נשאל.''
''אי אפשר עכשיו, הוא עובר עכשיו טיפול בשוק חשמלי, אולי נשאל את אחד הנביאים? ראית את אליהו היום?''
''אי אפשר לדבר עם אליהו, היום הוא תורן בחדר האוכל, הוא צריך להפריד בין הכפות והסכינים, על ירמיהו מנסים היום סדרה חדשה של זריקות, ויהושוע בן נון נמצא בבידוד מאז שנשך את אזנו של משה רבנו ומנסה לשכנע את כולם שקוראים לו בעצם מייק.''
''ועמוס, היכן הנביא עמוס?''
''לא שמעת? הוא שוחרר היום הביתה. הוא היה על הכוונת שלהם מאז שהחל לטעון שהוא מנחה בערוץ הילדים. בסוף הם השתכנעו שנרפא והחליטו לשחרר אותו.''
''יש לי רעיון! אני יודע שזה קצת לא מקובל, אבל אולי אפשר לשאול את ישו ממחלקה ג3, הוא בטח יוכל לעזור לנו, ואף יגיש את הלחי השניה...''
''הוא כבר מזמן עבר לאגף אחר, אבל תמיד אפשר לבדוק אצל ישו מ-ב1 או מ-ד5, או שנמצא אחד בדרך.''
''מסכים, יאללה, הולכים?''
''רגע, זה לא כל כך פשוט, איך נעבור את כל המל-אכים הלבנים? ד''ר שטנון לא מאשר יותר מעבר בין מחלקות, הם יעצרו אותנו ברגע שנצא מכאן.''
''אוף, איפה אלוהים הזה כשצריכים אותו?''
''הוא נמצא ב...''
''אני יודע, זאת הייתה שאלה רטורית. משעמם לי, בוא נלך לראות טלוויזיה, יש עכשיו פרייז'ר.''
''רעיון מצוין! אחריך, ידידי.''
''לא, לא, אני מתעקש, Be My Guest.''
''ידידי היקר, אתה מעליב אותי, אתה תוביל.''
''למי אתה קורא תוביל? אתה תוביל בעצמך!''
''אני מזהיר אותך, ידידי היקר מכל, אני אשף באומנויות הלחימה, אני מסוגל לחסל בן אדם בהינף אצבע.''
''בגלל זה חסרות לך שתי אצבעות ביד שמאל? אני אמלוק לך גם את הנותרות! ואז תרגיש את נחת זרועי...''
******************
''דוקטור! טוב שהגעת. נוח שוב מכה את עצמו, הוא צועק, מאיים וחובט בעצמו באגרופיו. זו הפעם החמישית השבוע, אני מודאגת מאוד בקשר אליו.''
''אל תדאגי, האחות מלכה. הסכיזופרניה הזו, במקרה שלו זה דבר שפשוט לא ניתן לרפא. הרי את יודעת, תמיד היה לו תסביך לזוגות...''
|
|
|
|
|
דרך (חדש)
taotek יום רביעי, 19/09/2001, שעה 17:44
אל תרומם את הטובים,ובעם לא תהיה מחלוקת
אל תוקיר סחורות שקשה להשיגן,ובעם לא יהיו גנבים
אל תתנאה במה שאפשר לחמוד,ובלב העם לא תהיה מבוכה
הדרך והסגולה/לאו טסה
''הטאו הוא טוב. הטאו הוא המושלם''
''הטאו הוא טוב. הטאו הוא מושלם'' החרו החזיקו ההולכים בדרך, ועל פניהם הבעה מיוסרת.
''לכל אדם הטאו שלו, דרכו הייחודית בעולם'' צעק הנזיר הכחוש שאיבד אמונתו רק 3 ימים קודם.
''כולנו יחידים, כולנו שונים, כולנו עצמאיים'' ענתה המקהלה בקול אחד.
חודשיים קודם
הסתובבה שמועה על כוחה של אמונה, שמועה שנגזר עלי לבדוק.
ידעתי מי הפיץ את השמועה, ידעתי למה היא הופצה. חשוב יותר - ידעתי... לא. זו התחלה גרועה. וזה אינו הסיפור הנכון, לא זו הייתה הכוונה. השמועה הייתה עיקשת, סירבה לגווע מעצמה. ואני, אומלל חסר אל שכמוני, בעקשנות של פרד שהחליט, לגמרי לבדו, ושימות העולם, שהוא לא זז, החלטתי לזוז. לנסות לפסוע בדרך, להיות שם עד קץ העולם.
את האיש עם המסר פגשתי אחרי 189 צעדים. לא שאני מיסטיקן, ומספרים בד''כ אני מריץ על יחסי שגיאה קטנים בניבויים פוליטיים, אבל מכל פן שבחנתי זאת, מספר זה הוא חסר משמעות לחלוטין. זה מיוחד, מיוחד מאוד אפילו. זה אחד המספרים המדהימים בחוסר העניין שהם מעוררים, גובל כמעט במספר 314158, שזה כמעט כמו פיי בלי נקודה, רק שזה לא. 189 צעדים זה אפילו לא מרחק גדול - בקושי חצי בלוק בד''כ הירוקה, או חמישה ערים בצהובה, תלוי בהפרש המצטבר שלך.
את הילדה שראתה לפעמים פגשתי 812 צעדים אח''כ, אבל מה שמשמעותי יותר - פגשתי אותה אחרי שקניתי את הכריך הראשון לאותו יום. תסכימו בוודאי שאחד משמעותי הרבה יותר מ 812. בעצם החמור חשב אחרת, אך הוא טעה, בזאת אני מאמין בכל ליבי.
את החמור פגשתי שלושה ימים אח''כ, בזמן שנחתי בישיבה על הצהובה (וכן, אני יודע את העונשים, אבל לא היה אף פקח בטווח עין).
במשך קרוב ל337 שעות שום דבר לא קרה. היקום מת לכל צורך ועניין. יתרה מזו, היקום מת, בלי כחל ושרק, יקום חסר חיים, חסר תקווה ועתיד. דמיינו את היקום שניה לפני המפץ הגדול - דמיינו את היקום הגווע, שיודע את קיצו הקרב, בלי יכולת או אפשרות לדעת מה יקרה אחרי הסוף. זה משחק מעניין, הדמיון, ועוזר להעביר את הזמן. זה גם חסר משמעות או שייכות. יתרה מזו, אסתכן ואומר שהיקום הוא חסר משמעות, בייחוד בזמנים בהם הוא מת.
אבל זה לא מסביר את החמור, שנטה לחשוב רק לפני שהיקום מת, אף פעם לא אח''כ. זה גם לא מסביר את היעדרותו של הפקח הקבוע מ-ת' 12 בצהובה, או את השמועה. אח, השמועה. השמועה על סוף העולם הקרב ובא, השמועה על קץ התקווה. השמועה שהתחילה את עצמה, כמו נבואה דפוקה, השמועה שסיימה את חיי.
חושך.
אני תמיד נזכר בחושך הגדול, לפני שלוש שנים בזמן מהומות האושר, כשאני על הצהובה.
חושך וחום, כאילו היקום עצמו הפליץ, לאט ובניחותא, ובדרך לא שכח לכבות את כל הכוכבים.
אני נהיה סנטימנטלי, על הצהובה, אני חושב שעוד מעט אני ארד, אגלוש לירוקה.
חושך.
חושך וחום.
היום ה20
כפי שחששתי, שהיתי על הצהובה זמן רב מדי. הרישומים האחרונים הם עדות אומללה למצבו המעורר של מוח שנותר בד''כ מרכזית לתקופה ממושכת.
אני שוהה כעת בחדר ירקרק, והאנשים כאן ברובם נחמדים, אם גם מוזרים קמעה. אבל אף אחד מהם כבר לא מזכיר את החמור, תודה לאל.
האל, שבשרותו אני עובד. האל, אותו זנחתי למען תקווה מחודשת להצלת נשמתי בת האלמוות. הנשמה שאינה קיימת, אם השמועה נכונה.
אחראי המשמרת המליץ לי לשחזר את מה שזכרתי, לפני שאמונתי באל תחזור.
אנסה.
יצאתי למסע לגילוי האמונה, מסע בדרך היחידה בה ידעתי בבטחה שאין אלוהים. בדרך קראתי ספר ישן שעסק בעיקרי האמונה דרך נומרולוגיה, ומהתבוננות חוזרת ברישומים בתחילת תיעוד זה, אין ספק ששילובו עם ד''כ מרכזית היה לי לרועץ. אבל עדיין לא איבדתי תקווה, שכן, למרות שהילדה לפעמים ראתה, לפעמים החמור חשב.
יצאתי למסע, בודד, בברכתו של זה שהכל נהיה בדברו. חלפתי על פני המצאות מראשית הבריאה, טרגדיות מסופה, וחיים שלמים שעברו ביעף, בלי להשפיע כלום על מהלכה.
חיפשתי את הצליל היחיד, הזך והטהור שיביא אושר להמונים, הצליל שטענו ששמועה אודותיו הייתה הגורם לפרוץ המהומות לפני שלוש שנים.
חיפשתי את הצבע המושלם, הצבע שיתן השראה לאמן לצייר בו, ובו בלבד.
חיפשתי את הריח, ריח אישה, ריח הפרי האסור, ריח גן עדן, הריח שיזניק אלף ספינות.
חיפשתי מגע, קטיפתי ורך, מגע שרק קדטלינו יוכל לפסל, עבור לשונו של כופר כמוני.
חיפשתי טעם. טעם לאמונתי. טעם למסע.
את הילדה שראתה לפעמים פגשתי בעיר שעתידה הייתה להיחרב אם תצליח להינתק מבאר הכבידה שכלאה אותה. היה משהו מוזר ומושך בעיר הזו, כמו פירפורי גסיסה אחרונים של מקק, שכבר יודע שאבדה תקווה, אך בלא מוח עליון, בלי יכולת דדוקטית וקוגניטיבת, נגזר עליו להמשיך ולשלוח פולסים חשמליים לרגליו, להמשיך לעוות את גופו, גם אחרי שנלכד וכמעט אוכל לגמרי ע''י זיקית שנתפסה באור הפנס באמצע החלפת צבעים, מייד לאחר שעברה ממושבה הקודם בין הגחלים הכבויות של האח לשטיח הכחול העמוק שם פירכס המקק ליד מה שהייתה ארוחתו האחרונה ? מציה קטנה ויבשה, ליד כתם יין אדום וחצי יבש. מרלו, אם אינני טועה בגוון.
כשראיתי אותה, היתה הילדה בכיתה בה לומדים שורשים. זה ביסודי אני חושב. זה משנה? המורה לא ידע על הרון, לא הבין בעצמו כיצד לחשב שורש ריבועי בלי עזרת מוחמהיר. בסוף קראו למורה מומחה, שסיפרה לילדים על הפירמידות, על העיר הגדולה אלכסנדריה, על הקשר בין מכפלת צלעותיו של ריבוע לשטחו.
אז זה קרה, כמובן. בדיוק כשהתחלתי להשתעמם. אז הילדה לא ראתה.
זו לא היתה בעיה פיזיולוגית עם עיניה, הרצתי דוק מקקוי עליה שלוש פעמים, רק כדי להיות בטוח. זה היה משהו מטפיסי, משהו שגרם לספירת מידיכלוריאנים שלילית!
ידעתי שמדובר ביותר ממחסום תודעה. וידעתי שלפני תום המסע אצטרך לדעת מה היא לא ראתה. אבל החמור התחיל לחשוב, והייתי חייב לזוז.
לעזאזל, אפילו את הסנדוויץ שלי, הארוחה הראשונה שלי מזה 3 שעות, לא סיימתי.
המשכתי לחמור, הייתי סקרן לדעתו על מסעי עד כה.
בבוז מסוים הוא טען שזאת שאלה שיאה לפרד. הוא הסכים לענות, במידה ויהיו לו מיתרי קול, לשון, ושפתיים המתאימים לדיבור, או סינטסייזר קולות המופעל ע''י מחשבה. הראשון לא היה חלק מהבריאה המקורית, את השני הוא פיספס בפחות מ14 שנים, או כמעט 20 צעדים צפונה בד''כ הצהובה.
דיברנו. בלי לתקשר. הוא הרצה על המשמעות היתרה של מספרים גדולים לעומת המספר אחד.
אפילו אלוהים, הוא טען בלהט, הלהט השמור לקנאים, הלהט שהיגיון ובדיקה נכוחה של עובדות מקומם לא יכירם בו, אפילו אלוהים שהוא יחיד, הוא רבים. ולא כיוון שהוא רבים רבים, כמו בשל הפחיתות הגדולה שבמספר אחד.
לאחר שעזבתי אותו בפעם האחרונה, ונשבעתי, שוב, שאפילו אם יבואו עוד חמישה סופי עולם גרועים יותר מזה האחרון, אליו אני לא חוזר, ניסיתי להיזכר במסר ששמעתי מהאיש בתחילת המסע.
חסר תקווה, כמובן. עבר יותר מדי זמן.
חזרתי לדרך. לשביל שהיה למשעול. מצאתי את הטאו שלי. דרכי היא לפקפק.
אפילוג
חודשיים אחרי תחילת מסעו, איבד הנזיר את אמונתו. במשך שלושה ימים האמין באמונה שלימה, באמת ובתמים, מעבר לכל הוכחה או שיטה, שהדרך עצמה היא השלימות לה קראו הבריות אלוהות. וכשמצא את דרכו, בצעקה גדולה, בקריאה שתחריש את זעקות הארורים בגיהנום, שתזעזע ארבע סיפי עולם, שתקעקע את אמונתו של בן האלוהים עצמו ותציגו ככלי ריק, לחש:
''הטאו הוא
והיקום חדל.
|
|
|
|
|
הנרדף (חדש)
ע.ד. (שם בדוי) יום רביעי, 19/09/2001, שעה 19:39
הנרדף
מחווה לסיפור עלום שקראתי אי פעם.
הוא נדד, כושל ביער הסבוך, בין העצים. רודפיו טרם עלו על עקבותיו, כך הרגיש. הוא כרע- נפל ליד אחד העצים, העייפות הנוראה גוברת עליו. הוא הצליח לגרור את עצמו ולהישען בגבו אל העץ. שקט שרר סביבו. ציוץ ציפור בודד נשמע מדי פעם.
חייו הארוכים לאין שיעור החלו לחלוף לפניו. כמה שנים שהוא בורח? מאות? אלפים? אלפי שנות הימלטות נתנו בו את אותותיהן. הוא היה עייף.
הוא הרהר ברודפיו. בני אדם. רק בני אדם. מדוע הם רודפים אחריו? הן רק היטיב עמם. לפחות כך חשב.
הוא משך עצמו למצב עמידה, והחל להתנהל בעייפות בין העצים, ללא שום כיוון. המקום היה מוכר לו. אי אז היה כאן. כן, המקום בהחלט מוכר. הוא נזכר. הוא היה השליט כאן, בכוכב כולו. איך נפלו גיבורים, חשב.
*
בבל.
מה הם ניסו לעשות שם? לבנות מגדל? להגיע אליו?
הוא זכר איך היה משועשע למראה ניסיונותיהם מעוררי הרחמים. היה גם איזה מלך שניסה לירות אליו חץ. או שמא זה היה בהזדמנות אחרת? לא חשוב.
מתוך בדיחות הדעת הוא בלבל להם את השפות, גורם לבני האדם לא להבין אחד את משנהו, וצפה בבלבול הגדול בקורת רוח. המגדל ניצב באותו מקום שנים רבות, ובכל הזדמנות שראה אותו חייך לעצמו.
*
במרחק הוא שמע רעמים. רעמי נחיתת חלליות. רודפיו הצליחו להשיג אותו. בני אדם, חשב בעייפות. אין עקשנים מהם. חיוך מריר עלה על פניו. מי כמוהו יודע.
*
תמיד הם אהבו להלחם, זכר. בדמיונו עלו מאות ואלפי מלחמות, קטנות כגדולות. הוא נזכר במלחמה אחת, בה הושמדו מיליוני בני אדם. אולי היה צריך להפסיק אותם כבר אז?
הוא היה עסוק במשהו אחר באותה תקופה, ולא גילה עניין במלחמה ההיא. מה הם כמה בני אדם פחות או יותר, חשב אז.
*
במהלך השנים, הוא היה צעיר ובטוח בעצמו. הוא לגלג לרודפיו, סמוך ובטוח שיוכל להתחמק מהם בקלות. אך מכוכב לכוכב אליו הגיע, הזמן שרודפיו איתרו אותו הלך והצטמצם. כעת, חש, המרדף הגדול עומד להגיע אל קיצו. מה בכוונתם לעשות בו, תהה.
*
הוא זכר שהחלו לצאת לחלל. ספינות החלל הרעועות שלהם עוררו בו גיחוך. הוא גרם לכמה תאונות, רק כדי להראות להם כמה הם טועים. אך הם המשיכו לנסות, ללא ייאוש.
גם שגילו איך לעבור את מהירות האור ואת המעבר בין הממדים, לא היה מודאג, עד שהיה מאוחר מדי.
כשהתדפקו על דלת מעונו, נתקף בבהלה. הוא השמיד אלפים מהם, והחל לברוח.
*
הוא שמע את צעדיהם בין העצים, את קריאותיהם איש אל רעהו. הוא חשב להמשיך ולהימלט, אך מה הטעם. שנית הוא כרע על ברכיו, על העשב הירוק, העמוק.
הם הופיעו סביבו בבת אחת, כלי נשקם המוזרים נוצצים בידיהם. הם עמדו סביבו והביטו בו ללא מילה. הוא השפיל את עיניו אל העשב, מסרב להביט בפניהם.
הבכיר בהם ניגש אליו, ובעדינות רבה עזר לו לקום על רגליו.
''בוא'', אמר. ''זהו מקום קדוש. איש אינו גר כאן יותר, ואין זה מקום בשבילך. הכנו לך מקום, בו תוכל לנוח''.
הוא נשען על האדם, נותן לו להוביל אותו, מותיר את גורלו בידי האדם, עייף מכדי לחשוב בבהירות.
''בוא איתי, אלוהים'', הוסיף בן האדם לומר, בשביעות רצון.
המרדף הארוך תם.
* * *
|
|
|
|
|
סיפורו של יהונתן (חדש)
פלוני אלמוני יום רביעי, 19/09/2001, שעה 20:14
דבר ראשון הרשו לי להציג את עצמי. שמי יהונתן ואני חקלאי, אמנם לא חקלאי גדול אבל שטח בהחלט מכובד של כמה עשרות ואפילו מאות דונמים.
בזמן האחרון כמו שאתם יודעים מצב המים על הפנים ולכן החלטתי לתפוס יוזמה ולפנות באופן אישי לאל הגשם בשביל ממטרים נאים לחלקה הכבר יבשה וצחיחה שלי.
אם פעם הייתה מספיקה איזו תפילה ומקסימום ביקור במקדש היום הבירוקרטיה השתלטה. התקשרתי לקבוע תור והמזכירה בצד השני עברה על הרשימה ואחרי כמה דקות אמרה ''איך שבע ביום שלישי ?''. ''כל כך מוקדם ?'' שאלתי. ''אין משהו יותר מאוחר ?''. ''שבע בערב''. ''אתם עובדים עד מאוחר, אה''. ''אדוני, אנחנו מנסים להספיק כמה שיותר אנשים.''.
''טוב, שבע בערב יהיה בסדר. נתראה בשלישי.''. ''יום שלישי 14 בפברואר.''.
''מה !''. ''אדוני, תשמח שקיבלת את התור הזה. אנחנו מלאים לשלוש שנים הקרובות ומי שהיה אמור לבוא בזמן הזה בדיוק נפטר והתפנה מקום.''.
''טוב. נו. בסדר…''. ''ואל תשכח להביא טופס הפניה מהכוהן המחוזי שלך.''?
אז אם לדלג מספר חודשים קדימה הגעתי ביום שלישי המדובר, בשש וחצי כדי לא לאחר, לבניין ''אולימפוס החדש''. בקבלה נתנו לי כמה טפסים למלא (יותר נכון יהיה לומר שנתנו לי לכתוב ספר) וגם זה אחרי שהייתה איזו שהיא בעיה מנהלית עם ההפניה שהבאתי ורבע שעה לקח לי לסדר אותה בטלפון. ''ובשלושה עותקים.'' אמרה הפקידה. ''לא יכולתם לתת לי אותם לפני כמה ימים ? אני אפספס את התור שלי!''. הפקידה חייכה בזווית הפה וחזרה לעבודת הניירות שלה.
בדיקה קצרה העלתה שאל הגשם איחר בכמה שעות ושיש לפחות, (לפחות!) כמה עשרות אנשים לפני. התיישבתי על כסא רעוע במסדרון המלוכלך וכעבור חצי שעה כשהתפנה אחד העטים התחלתי למלא את הטפסים.
''פרט את מידת היכרותך את האל המדובר''. ''כיצד סגדת את האל?''. ''למה על האל להיענות לבקשתך?''. וכמובן ממליצים, הערכות, התחייבויות, עשרות שאלות נוספות שחסרות כל תכלית וטעם ובכלל לא קשורות ובנוסף על הכל שום-דבר לא פשוט או ברור, הכל מסובך ובמעיין שפת סתרים.
אחרי שעתיים וחצי שבהם מילאתי את הטפסים, עוד שעה שקראתי עיתון פעמיים, רבע שעה שכרסמתי את ארוחת הערב התפלה וקצת מעובשת שלי ממכונה בהמשך המסדרון ופרקי זמן בלתי מוגדרים שבמהלכם בהיתי באוויר מולי ובפעמים אחרות בשלג בטלוויזיה המקולקלת, התור הצטמצם לכמה אחדים בלבד שהיו לפני. כמובן שיש את כל אלו אחרי שמנסים להידחף.
''אני נכנס רק לרגע''. ''רק לשאול משהו''. ''זה מקרה חירום''. איזה מקרה חירום כבר יש בשביל אל הגשם ?! אהה ? תגידו לי. אפילו ניסו לקנות את המקום שלי בתור. אבל הגעתי עד לכאן ואני לא מוותר. הרי הם תפוסים לכמה שנים הקרובות.
כבר נגמר היום, אני כבר מנומנם, אין תחבורה ציבורית בשעות האלה (אז איך אני חוזר לעזאזל?) ואני עצבני לאללה. אם לא הייתי יודע שכל רגע אני יכול להיכנס כבר מזמן הייתי הולך הביתה.
''יהונתן''. רגע, זה אני ! ''יהונתן, תורך''. הרמתי את עצמי מהמושב וזחלתי פנימה.
''שב'' אמר האל. הוא רפרף בעותק של הטפסים שמילאתי ואמר ''מצטער, אני לא יכול לעזור לך.''. מההה ! אם הוא לא היה אל הייתי ישר הופך עליו את השולחן ותופס אותו בצוואר. ''אין לנו אפשרות להוריד מטר לכל מי שרוצה. גם החלקה שלך קטנה יחסית. אם היה מדובר באזור יותר גדול או חלק מתאגיד …''.
''אתה רוצה לומר לי שאני כאן כבר יותר משש שעות בשביל שתסרב לי !''
''אתה יכול לעשות הכל. אתה אל!''
''באמת, יהונתן. אולי זה היה המצב פעם אבל היום יש שישה מיליארד אנשים על הכוכב הזה. אם פעם היה מספיק להקריב איזו בתולה היום אנחנו צרכים להתארגן ולבדוק כל מקרה לגופו. יש הרבה יותר אנשים מפעם אבל אין יותר אלים. המשאבים שלנו מוגבלים ולא כל אחד יכול לקבל מה שהוא רוצה.''
''זה לא מספק אותי!'' מחיתי.
''תגיד לי, אתה חושב שזה קל להיות אל ? מהבוקר אני פה במשרד, מטפל בעשרות בקשות של אנשים מעצבנים כל יום. איך אתה חושב המשכורת ? החופשות ? הכל על הפנים. אבל אין מה לעשות, אין עוד אל גשם. אם הייתי יכול הייתי מתחלף אתך ברגע והולך להיות חקלאי. נמאסת עלי ! צא מכאן!''
ופתאום מצאתי את עצמי בחוץ.
אין מה להגיד, כנראה שגם האלים בסך-הכל אנושיים.
|
|
|
|
|
מסיפורי הפיקוד האפור (חדש)
דביל יום חמישי, 20/09/2001, שעה 2:22
''נו? יש עסקה?''
''תגיד לי אתה'' השיב הסגן.
''מה'זתומרת?'' בחוסר סבלנות ניכר ''חשבתי שזה סגור''
''זה שלנו'' היסס סגן גולד ''...אם נרצה את זה''
הוא סב על כיסאו והישיר מבט בבן שיחו ''קיבלנו דיווח חדש ממעקב. את זה'' הדגש על המילה היה לישות חיה ועצמאית, לרגע, ''אתה רוצה לראות בעצמך'' והושיט את הצג למפקדו.
''...אתה טועה. את זה אני לחלוטין לא רוצה לראות''. השתררה שתיקת מבוכה.
''אז מה עכשיו? הוא בכלל יכול לעשות את זה? חשבתי שהוא כרגע בפרויקט אחר, ליד ה''
''כן'' שיסע אותו בחתף ''הוא רוקד על יותר מחתונה אחת. מסתבר שגם את זה הוא יכול לעשות. הוא בטח גם יכול לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה, הממזר המזוין הזה''
אבל החלטה צריך לקבל. הפיקוד היה במצב קשה, בייחוד אחרי המשפט. הזמנות כבר לא זרמו אלינו כמו פעם. לפנים, היינו אחת מיחידות שכירי החרב המבוקשות ביותר. שום אתגר לא היה קטן מדי, אף סכום לא היה גבוה מדי. היינו טובים, לעזאזל. הטובים ביותר, לדעתי, גם אם מוקמנו רק במקום השביעי מבין 23 הצבאות המובילים.
תבינו, אין לנו בעיה להילחם. גם לא היום, אחרי המשפט. נכון, איבדנו את רוב התמיכה לה זכינו כצבא מן המניין. בבוררות לטענותיינו יש משקל נמוך יותר מבעבר, מול קליינטים שחשבו שלא קיבלו תמורה מלאה לכספם. אבל עדיין נלחמנו. זה מה שאנחנו, חיילים. מה עוד יכולנו לעשות?
''חיילים'' שקט מתוח ליווה את הודעת המפקד. היה זה החוזה הגדול הראשון מאז המשפט, אבל כולם כבר שמעו על הדו''ח האחרון של מעקב.
''עוד 38 שעות אנו יוצאים ליקום שנפתח זה עתה. זהו יקום מסוג ברתה: יש שם חוקיות סיבה ותוצאה ברורה במאקרו, קצת פחות ברורה במיקרו התת אטומי. רוב החומר מסודר במבנה אטומי יחידתי, או מקובץ בצבירי מסה בעלי ריבוי אטומים כבדים יותר'' גיחוך קל בקהל, פה ושם פיהוקים. בזמן האחרון רוב משימותינו היו ביקומי ברתה. אותו סוג יקום ממנו רובנו הגענו, אם לומר את האמת. אבל היחידה הזו, למרות כל מה שקרה, עדיין היתה מקצועית. תדריך שלפני יציאה יערך באותו אופן אם יצאו ליקום ברתה, ליקום רודולף, או אפילו לאחד מהיקומים החדשים האלה עליהם החלו לזלוג ידיעות ברשת. אתם יודעים למה אני מתכוון ? היקומים בהם תורת הכאוס קורסת, בהם המוחלט היחיד בכל הסתברות החלטה הוא הידע הוודאי של תוצאות הפעולה אותה החלטת לא לקחת. ברור, מדענים מצאו לזה שימושים רבים ונפלאים: הם ביצעו ניסויים שמראש נדונו לכישלון, אך היו זולים בהרבה מהניסוי שאת תוצאותיו חיפשו. בתנאים מבוקרים בקפידה זה לפעמים אפילו הצליח. אבל להילחם שם? גיהנום רצוף. שמחתי שנילחם בתנאים נורמאליים, לכל הפחות. אין לדעת מה *הוא* היה מסוגל או לא ביקום כזה.
''לשם שינוי לא נהיה על כוכב לכת, או אפילו בקרבת אחד''
זו הייתה הפתעה. זה כבר עורר את רוב האנשים. על מה הוא מדברר לעזאזל? ביקומי ברתה החלל הבין כוכבי הוא בדיוק זה: חלל. ריק. אין שם כלום. לא בעל ערך אסטרטגי או טקטי, לא בעל ערך אחר כלשהו. אולי פה ושם כמה ענני גזים, ערפיליות, חורים שחורים וכדומה. אבל את מי זה מעניין, לכל הרוחות?
''המשימה שלנו די פשוטה. ממשלת הממרקצך-פעפפפפק אישרה מיזם לעיוות מלאכותי של מרחב זמן מקומי, שלא באמצעות כבידה. הם מנסים לבנות מחולל עלחלל/תתחלל בעל מקצב שינוי פאזה מהיר ממחסום המידע הקוונטי המקומי'' עוד שם מפוצץ למהירות האור, אבל סלחנו לו על זה. ביקום ממנו הגיע המפקד, האור היה בעל מהירות משתנה אקראית, ובשום אופן לא היה הדבר המהיר בסביבה.
''לצורך הניסוי על החלל המקומי להיות נקי לחלוטין ? אפס חומר, ואפס אנרגיה שיורית. זה לא אחריות שלנו לייצר את המצב, בשביל זה יש לבורנטים, אבל מצפים מאיתנו לשהות כל משך החוזה בחליפות אפס תגובה'' גניחות נשמעו מכל עבר, ולא שיכולתי להאשים אותם. חא''תים נוטים להיות מאוד לא נוחים כבר בזמן שלובשים אותם, והמצב רק מידרדר בהמשך. החליפות תוכנו במקור ליחידות הסוואה מירבית, ופעלו על העיקרון של אפס תגובה עם הסביבה, אפס דליפת אנרגיה. קצת דומה לסטאסיס, אבל בלי האנרגיה המוגברת שנדרשת בכל מניפולציה של שדה זמן מקומי. זה גם אמר שאין כל דרך להיפטר מחום עודף, מלבד לשמרו בתוך מצברים יעודיים שהיו מובנים בתוך החליפה, והללו היו כבדים. למותר לציין שחליפה כזו אינה ממונעת, שוב משיקולי דליפת אנרגיה.
''כוחות אויב מצופים'' המשיך המפקד בלי טיפת רגש ''שתי קבוצות אקולוגיות: חלל טבעי וצבא יקומים מבודדים לעד. ביקומים מבודדים לעד כבר נתקלנו, וניתן להניח שיותר מנוכחות סמלית לא תהיה להם. חלל טבעי זה סיפור שונה לחלוטין'' ימ''ל אכן היו קבוצת שוליים סהרורית קמעה, אך עם תומכים נלהבים לרוב, גם אם מסוממים ברובם הגדול, וחסרי מושג עבור מה בדיוק הם הפגינו ליד כל שער יקום חדש שנפתח בעשור האחרון.
''חלל טבעי, לפי דיווחים אחרונים של מעקב, הם חלק ממערך ריגול תעשייתי המתמקד בניסוי''
כאן עשה המפקד אתנחתא, ופעם הראשונה מאז החל לדבר נשמע היסוס בקולו
''ייתכן והצבא ה23 ינסה לחבל בניסוי. הגיע לידינו עותק של חוזה חתום בינו לחלל טבעי'' לא שזו הייתה הפתעה למישהו מהאנשים. כולנו שמענו את השמועות, אבל בכל זאת.
''במקרה ואכן ניתקל בו, סגן גולד יעביר סדרת רענון''
ובזאת הסתיים התדריך.
איך אתם הייתם מבלים את 38 השעות האחרונות לחייכם? לא שציפינו למות, כמובן. עדיין היינו מדורגים במקום ה7, ואילו הצבא ה23 הוא הצבא העשרים ושלישי, לעזאזל. האחרון בין הצבאות המדורגים. ובכל זאת. היו שטענו שהצבא ה23 אינו צבא כלל ועיקר. שזו ישות יחידה בעלת כוח וידע בלתי מוגבלים. היו שקראו לישות הזו אל. אם אכן היה הצבא ה23 אל, הוא היה אל מוזר למדי. הוא סירב להשתתף במועצת הבריאה, ועד כמה שהיה ידוע לא היו לו מאמינים כלל ועיקר. אבל אל הוא אל, ברצותו מחריב וברצותו בורא, וכל שאר הבבל''ת הזה.
אז למה הוא מדורג אחרון? שאלה טובה. שמועה עיקשת טוענת שמזמן היה יכול להתברג בין שלושת המקומות הראשונים, אולי אפילו להתמודד עם פושטי הלילה (הם העפילו לראש הדירוג אחרי המיזוג שביצעו עם קבוצת האבירים בעלת המוניטין ללא רבב). הסיבה היחידה שמוקם היכן שמוקם הייתה נטייתו למלא חוזים לשביעות רצונו שלו, גם אם זו לא תאמה, או אפילו התנגשה, עם רצונו של הקליינט. זה, והעובדה שהוא בחר חוזים במה שנראה כאקראיות לשמה, דוחה חוזים רווחיים וקלים מאוד עם תאגידי העל, ומקבל על עצמו חוזים בהם מחיר ההגעה לאתר עלה על ערכו הכולל של החוזה. טכנית, הוא אפילו הפסיד מספר חוזים. ועדיין לא הייתי רוצה להתמודד מולו. לא שמעתי על צבא שהיה רוצה זאת.
ההצטיידות, ההגעה, ההתמקמות באתר, הכל זרם. שהינו שם כבר ארבעה ימים ותחילת הניסוי תוכננה לבוקר המחרת. עד כה, ללא אירועים חריגים.
''7 באפור. 8... 8... 3 על ירוק עובר על על על אדום''
''5''
''קבלה. 6... 6 ו...אדום?''
''8 תחת כולל. 2 גורף ל8. ואדום כל אפור על.''
''6 בצהוב וירוק מתקדם לאדום. ללא כחול, חוזר ללא כחול''
''זה הוא?''
המפקד משך בכתפיו. לא שזה שינה. היינו בבוץ וידענו זאת. זה בגלל החא''ת, כמובן. ללא אנרגיה שיורית אמר ללא יכולת שידור. היינו מוגבלים לתקשורת פאסיבית בלבד, מה שאומר שימוש בשלטים צבעוניים וממוספרים, וקיוונו שהקליינט לא יאסור על ההפרעה למסלול הטבעי של הפוטונים המקומיים. דאגנו לשווא, ככל הנראה. היינו קרובים למדי לשמש כחולה צעירה, אך נראה שכל עוד הם ידעו את השטף המקומי בדיוק, ולא הייתה תוספת אנרגיה, לא ממש הזיז לניסוי אם חלק מהפוטונים נבלעו, או שינו את מסלולם.
''גולד, תתקדם נמוך ל5 ותראה מה קורה עם אפור וחום''
...
''דווח''
''אין נפגעים, אדוני''
''אז מה לעזאזל קרה?''
''עד כמה שאנחנו יכולים לראות, אדוני, הניסוי הלך''
''הלך? חשבתי שהוא לא התקרב בכלל למתקן''
''זה לא המתקן, אדוני. זה החלל המקומי. אנחנו כבר לא בדיוק ביקום ברתה תקני''
''שזה אומר?''
בקיצור? שאפשר היה להפטר מהחא''ת. את התשלום, אגב, קיבלנו. אצבע אלוהים עדיין סעיף סטנדרטי בחוזים. אבל הדבר המדהים באמת, הדבר שלחלוטין שיגע אותנו, שהניסוי הצליח. המתקן היה אוטומטי לחלוטין, ובטירוף שאחרי התקיפה אף אחד לא חשב לכבות אותו. בבדיקת התוצאות התברר שבתנאי היקום הקודמים היה הניסוי נכשל לחלוטין, דבר שהיה עוצר כל התקדמות נוספת בתחום לכמה שנים טובות.
איך אומרים? נפלאות הן דרכי האל.
|
|
|
|
|
המתנה (חדש)
Dornham יום חמישי, 20/09/2001, שעה 13:15
המתנה
האיש הזקן הילך באיטיות במורד הרחוב הקטן. היה יום חם מאוד והשמש קפחה על ראשו. למזלו, חבש כתמיד כובע שחור רחב שוליים. הוא חש זיעה ניגרת במורד צווארו, תחת זקנו הלבן והעבות, שנח דרך קבע על חזהו. כמעט, רק כמעט, וקילל על המעיל השחור שלבש. לו רק היו קודי הלבוש מתירים יותר… קצת יותר כמו של החילונים. אבל רק קצת.
הוא לא קילל – אף כי ידע שהאלוקים יודע את צפונות ליבו ולא ייחר אפו בו – אלא שהחברה היא שסלחנית פחות מהאל וחרונה הוא שיפגע בו יותר מכל.
והנה הגיע אל הבית, בית קטן מט לפול, שתי קומות, כביסה תלויה בחוץ. הוא עלה באיטיות במדרגות משרך את רגליו. כבר זקן היה מכדי לבצע את הצעדה מדי יום ביומו, אך גם לבשל לעצמו כבר לא היה מסוגל. ותלמידו אירח אותו. יום יום היה האיש הזקן מגיע ואוכל אל שולחנו של הצעיר, וילמדהו את תורת האל ואת תורתו – חכמת החיים.
התלמיד פתח את דלת הדירה. ''היכנס, היכנס,'' הזמין את הזקן פנימה, ''המזון כבר אל השולחן מגיע.''
הרב הזקן התישב אל השולחן ונאנח אנחת רווחה גדולה, ''איי, איי, איי, כבר זקנתי מהליכותי הרבות.''
''חדל,'' היסהו הצעיר, ''עוד רב הכוח במותניך, ועוד ארוחות לרב מצפות לך.''
''לא, לא, תלמידי, הרי כבר אך זה מעט שנותר לי ללמד אותך.''
''אך הרי אתה הוא רבי ומורי, וחכמתך רבה כשנותיך,'' הגיב הצעיר. מעולם לא דיברו בשפת הרחוב, אלא במליצות, מחליפים דעות ופילוסופיות שונות. לא היה להם צורך במילים הרגילות והפשוטות של הרכילות היומיומית. ''וודאי לעולם לא אוכל להספיק ללמוד את כל אשר ידעת.'' הוא הניח צלחת של נזיד עדשים אדום אל השולחן, וכן שתי פרוסות לחם עבות.
''אה, כאן טעותך,'' הוכיחו הזקן, ''שהרי כל שאמרתי הוא שנותר אך מעט שאוכל ללמדך. ישנם דברים רבים אשר יודע אני וחייב תהיה לגלותם בעצמך. אך די לנו כרגע בשיחה הזו. הבה נאכל.''
הם אכלו בדממה, מורה ותלמידו. לאחר שסיימו קם הצעיר ופינה את השולחן. רק לאחר שחזר התלמיד והתיישב, פתח הרב את פיו ושאל, ''האם אוהב אתה את האלוקים?'' קולו היה מהורהר ומרחק, כשם שעלו לפתע ספקות בלבו לטיב הדבר.
בתדהמה מסוימת השיב התלמיד, ''כיצד אתה מדבר? הרי אוהב אותו אני בכל לבי!''
''לא, לא,'' נענע הזקן את ראשו לשלילה, ''לא הבנת את כוונתי. אל תענה לי את התשובה השגורה בך. חשוב על כך, הבט אל תוך לבך. התחבט. האם אוהב אתה את האלוקים?''
חמש דקות ישבו בדממה, ואין קול פרט לנשימותיהם ולחריקת העץ של הכיסאות עליהם ישבו. מקץ הזמן הזה החל לפתע הצעיר להתייפח. ''איני אוהב את האל. אני יירא אותו.''
''ובכן, הגעת את האמת. אין אדם יכול לאהוב את האל. האהבה היא המתנה הגדולה של האלוקים אלינו בני התמותה. מעולם לא נועדה האהבה אל השם. 'אהבת השם' פרושה יראת שמיים. אך לאהבה יש מחיר.''
את התשובה לכך ידע התלמיד, שהרי כבר פעמים רבות קודם לכן עברו על כך. ''התאווה. אם כל החטאים.''
''יפה דרשת. אם כך, יחד עם המתנה הגדולה של השם בא גם העונש. המקל והגזר. אך תאר בראשך מצב שבו אין תאווה.''
''הרי זה מצב מושלם. גברים ונשים לא יבגדו זה בזו. לא ישקרו. כל החטאים, כל הרע, יעלמו כלא היו. העולם יהיה טוב יותר בעבור השם, כיוון שאנשיו יהיו טהורים יותר.''
''כמעט נכון,'' עודד אותו הרב הזקן, ''אולם גם הריגוש יעלם. הרשה נא לי להציע נקודת מבט רחבה יותר – לא רק מהבחינה הדתית.''
''אך זהו חילול קודש!'' התרה בו הצעיר.
''שים לב להבדל,'' הסביר הרב, ''יש יותר חילול קודש בשאלה 'האם אתה מאמין בקיומו של האלוקים?'. ולשאלה ההיא ענית מיד-''
התלמיד קטע אותו והשלים, ''ננוע מהנמוך אל הגבוה. את הקרקע שברא האלוקים אני חש ברגלי, את החפצים שיצר אני מרגיש בידי. אני טועם את הדברים בפי ומריח אותם באפי. אני רואה אותם בעיני. כל חושי חשים בעולם החיצוני ולכן אני יודע שהוא קיים. רק הראש, המוח לא חש את העולם החיצוני. לכן שומה עליו לחוש עולם אחר, ואותו מקום חובה עליו להיות אור השכינה.''
''יפה מאוד. והנה קושיה, מדוע שאלה אחת הנה תקפה בעוד אחרת חילול קודש?''
''כיוון שהיא מעמידה בספק את קיום האל כמוביל העולם,'' התלהם הצעיר.
''לא ולא. כיוון שהיא גורמת לך לחשוב. לנטוש מוסכמות למען תשובה משלך!'' הטיח הזקן את אגרופו על השולחן. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ראה התלמיד את מורו נרגש באופן הזה. מעולם בכל שנות הכרותם לא התרתח הזקן כפי שעשה כעת.
''הירגע נע,'' חס הצעיר על הרב. ובלבו אמר, 'רק אקשיב לו, שירגע. איני רוצה לראותו נפגע. אין לי חובה להאמין לדבריו.'
''תן לי לסיים ואז אלך, כי רואה אני שחברתי מקשה עליך.''
''כלל וכלל לא,'' ניסה לאמר הצעיר, אך תנועת יד חדה היסתה אותו באמצע המשפט. הזקן המשיך כאינו שומע.
''תאר לך עולם בו אין כאב. האם יוכל מי מהאנשים לחוש אושר אמיתי וצרוף? אני איני מאנין בזאת. הרי יהיה זה כאילו ינסו להעריך את הצבע השחור ללא הצבע הלבן. כל הדברים באים בזוגות, שני צדדים לכל מטבע וכיוצא בזה.'' הוא נופף ידיו בביטול, ''וזו היא הנקודה בדיוק. ללא התאווה לא תהיה גם אהבה.''
אישוניו של התלמיד התרחבו ונחיריו רטטו בהבינו לפתע את גודל האימה. האל, טוב ונאור ככל שיהיה, חייב לייצר מספיק רשע וחטא על מנת שנוכל להעריך את הטוב. אלוקים והשטן בהתמודדות חד צדדית, כשם שהיה באיוב.
את הנושא לא העלו שוב, והזקן נרגע. נראה כי משלא היה היחיד שנתקף חלחלה אל מול המציאות החדשה שהבין, יכל לשקוט שוב. ולכן העבירו את שאר שיחתם בניחותא, מנתחים פסוקי בראשית ודנים באפשרויות הפילוסופיות של חיים ללא זמן, או של יצורים שכל קיומם הוא הווה ולכן אין להם תבונה או דעה, אין שיוך ואין השתנות. הם תהו יחדיו בנוגע לכתבה ישנה על מכונה אשר יוצרת מגע עם כל מרכזי ההנאה של המוח האנושי, תוהים האם בכך יעצרו חייו של האדם בהווה מטורף של אושר, או שמא ירגעו העצבים והאושר ידעך.
אפשרות אחת לא העלו, כיוון שהייתה דומה מדי למה שחשבו קודם. הם תהו האם יתכן שכך, כשכל שחש אדם הוא הנאה ללא סבל, האם יחוש דבר מה ככל?
ולאחר מכן כשהשעון הראה שלוש, קם הזקן באנחה כבדה ואמר, ''כתמיד, נעמה לי השהות כאן.''
וכתמיד השיב התלמיד, ''והרי מורי, הראה אותך מחר?''
ובחיוך ולחיצת יד נפרדו השניים. הרב ירד במדרגות ויצא אל הרחוב. מאחד הבתים בקע קולו של קריין רדיו, ''… ובהמשך החדשות נדבר עם שני מדענים הטוענים שמצאו תרופה ל …אממ … סליחה. ובכן נראה שהם מצאו תרופה לדבר שהם מגדירים כמחלה הקשה ביותר של האדם. התאווה… ''
האיש הזקן הילך באיטיות במורד הרחוב הקטן. היה יום חם מאוד והשמש קפחה על ראשו. למזלו, חבש כתמיד כובע שחור רחב שוליים. הוא חש זיעה ניגרת במורד צווארו, תחת זקנו הלבן והעבות, שנח דרך קבע על חזהו.
'לפחות יש לי את האמונה,' חשב לעצמו, 'ואת יראת השמיים.' וכך הלך אל ביתו על מנת להתמודד בעצמו עם שקיעת האנושות, ולהרהר בעונשו האחרון של האל כתגובה לחטאי האדם.
|
|
|
|
|
אלהים, מונולוג, הערצה... (חדש)
המצנם המכונף יום חמישי, 20/09/2001, שעה 16:06
הללוני.
שבחוני.
הרעיפו עלי זרי פרחים.
הלעיטוני בקטורות ושכיות חמדה.
הקריבו לי את בהמותיכם, ובניכם, ובנותיכם.
שבחו אותי בשירים ומזמורים... ואני,
אני אירק לכם בפרצוף!
אמאיס עליכם את חייכם מעוטי החשיבות!
איני בורא האדם לבדו, אני גם בורא הנחש, ואני הוא הנחש עצמו!
אתם! כל כולכם! שארית פליטה, מחשבה כלאחר יד, הינף אצבע, אלתור של הרגע האחרון,
צלו האפל של איוב.
אתם אינכם ילדי המחשבה, כי אם פגומים, ומעוותים בפגמייכם.
סיגדו לי! הו צלליות שלי, צלמים, יצורי אבדון עקומים.
מסתודדים בעדרים, טיפשים ובורים...
אך מדוע מעריצים אתם אותי? תעבו אותי כפי שמתעב אני את עצמי. תעבוני! וארורים תהיו.
כי טעמתי גם אני מפרי עץ הדעת וידעתיו, ידעתיו!
יצר האדם רע מנעוריו, ומהו יצרי? יצרי!
סוגדים אתם לי ללא אשרור. נושאים אלי תפילות ריקם בחשכת הליל.
אני אשר ראיתיכם בגאיות ההריגה ובשדות הקרב,
בים הסוער ובגוויותיכם המפויחות, רוצח בכורי מצריים, שוחט בני.
את צלמי שלי אני קופד, בקציר דמים קבוע, על גבול הטירוף, החושניות,
הזעם! והאבדון!
מעריצים אתם אותי, את רוצחכם המתועב, הבא עם קצכם לאוספכם אל שק הנשמות, להשליכם לאבדון, אבן שאין לה הופכין...
כלום חשבתם שיש חיים לאחר המוות? פתיים אתם ! פתיים!!
יום אחד עוד תרמוני, ואז תחיו לעד.
תהיו כמוני אז... כבולים... לנצח.
אינכם יודעים כמה זמן כבר לא דיברתי עם איש.
ילוד יתום, רוח המרחפת על פני המים, רוחץ בריק ובצונן.
יושב לבדי באולמות הקפואים.
עייף אנוכי, יגע מעמל רבבות יובלים.
ילדי החורגים אתם, כולכם, ואהבתיכם, כאהבת קין להבל, אהבת הטירוף והשיגעון והשכחה.
עבדוני, הו מחמדי, איובים שלי, עבדוני פן אשכח את קיומי שלי...
אני, אדוני צבאות, הזורע והקוצר.
כי אנכי יהוה אלוהיך, אל קנא פוקד עוון אבות על בנים, ולא תשא את שמי לשווא,
כי לא אענה...
|
|
|
|
|
אל ירוק. (חדש)
Avenger יום חמישי, 20/09/2001, שעה 22:14
ישנה אמרה אנושית ידועה, ''ידע הוא כוח.'' האם פרוש הדבר כי ידע בלתי מוגבל שווה בהכרח לכוח בלתי מוגבל? אם זו אמת, אין אדיר ואיום ממני, אין עצמה העולה על מצמוצי גופי ובורידי זורמת אלוהות טהורה. אם אכן אני הוא אל הידע, ההרס והבנייה, למה אני כל כך צמא? למה אני שרוע על הרצפה ומתחנן לטיפה דקיקה של מים צלולים? למה אני, אני?
דני ג'ובס תמיד ידע למשוך את תשומת הלב של האנשים הלא נכונים. כישורים כשלו מיגנטו קנאה או הערצה, בשניהם לא חפץ. אנשים כמוהו נוטים לחרוט את שמם על גבי דפי ההסטוריה המתועדת, אם כמושיעים או כרוצחי עם, דני אדם טוב מטבעו אך לפעמים אין ברירה. . .
הוא רוכש מצרכים וחמש זוגות עיניים ננעצות בצעדיו, בפניו ובאחוריו. כשיצא מביתו להשליך את האשפה הם ינברו בה, ינתחו אותה וילמדו אותה. הם רוצים לדעת הכל על הרכוש היקר שלהם, דני הרי נקנה במיטב השטרות. אך עם זאת ולמרות הממון שהומתר עליו, דני זוכר ויודע כי אם יכשל, יאכזב, ימעד או ישתהה אף לא אחד משומריו יהסס לפזר ולמרוח את מוחו על הרצפה. דני יודע ומזיע, מתקלח ומפחד, אוכל ומפחד, יושן ומפחד. מדוע העמיד את עצמו לשרות הרוע? כסף, כסף וכסף. שלוש סיבות שבעבר היוו כריות וקוויאר והיום הן סורגים ובטון מבוצר, תזכורת לחולשת אופי. הוא מחוייב לממש את האותית הקטנות בחוזה ורק כך יזכה בחופש, אולי.
הוא נכנס למעבדה ומשקה את ידידו היחיד בעולם, העציץ. הוא חייב להצליח היום בניסוי או שמחר יתעורר למוות, זו ההזדמנות האחרונה ואחריה ממתינים הצלחה וחיים או ההפך המוחלט מהם. הוא מכין את המבחנות ומכוון את המיכשור. ''איפה הניטרו גליצירין?'' שאל את חלל החדר וגרד בראשו.
בקוטב הצפוני מזדחל כלב ים זכר, סוג הדם שלו הוא בי פלוס, ניבו השמאלי מרקיב מעששת מתקדמת, עוד שלושה חודשים ימות מזיהום עקב אכילת פחית שימורים, הוא מתגלגל אל עבר קרחון הנמס באיטיות. מגוש הקרח מתרוממת לאוויר לחות ונודדת בכלי הקיבול, העננים. זרמים ורוחות נעים בנתיבים קבועים מראש עד להגיעם לרקיע אירופה. גשם מטפטף מעל מגדל אייפל בפריז ונוזל על פיגומי מתכת, מקצה הקודקוד ועד לראשו של תייר בריטי. הוא יבקר בלובר, יתעטש באגף הפוסט מודרניסטי ובקטריות מהבל פיו יתעופפו הישר אל תוך חיוכה של המונה ליזה. חמש שכבות של צבע מכסות את חיוכה ומעידות על התלבטויותיו של דה וינצ'י בעת הציור. בספריה העירונית של איסנטנבול, בתורכיה, סטודנט בן עשרים וחמש, החולה בעגבת, מעיין בכרך החמישי של אנצקלופדית האומנות של פרינסטון, הערך הוא ''דה וינצ'י''. תחת רגליו של הסטודנט קיימת רצפת אבן ותחתיה אדמה, עצמות וחול, העצמות שייכות לנקבה שמפרקתה נשברה בשנות השלושים לחייה. על פי טביעות אצבע חלקיות על פני מאובנים, הרוצח הוא זכר, בן חמישים, המרצה כעת מאסר עולם בדרום אפריקה, בגין אונס. כעת הוא מתקלח, הסבון החלקלק נושר מידיו והוא מתכופף להרימו. הסבון יוצר, נארז ונשלח על ידי חברת ''טינגל נקיונות'' שבסיסה בדרום אמריקה, במדינת קולומביה בעיר מנזלס. קוקאין משובח, מן המפעל השכן, נמכרים כעת לקטינים בסמטאות בוסטון. אביו של אחד הקטינים הינו שותף בבעלות על ערוץ טבע ברשת הכבלים, משלחת הממומנת על ידו מצלמת ומתעדת כעת את חייהם של כלבי הים בקוטב הצפוני. אחד הצלמים מסיים כעת ללעוס את הפטריות והאפונה והוא משליך את פחית השימורים למרגלות קרחון קרוב. כלב ים זכר מתגלגל ומרחרח את המתכת ושארית המזון, תאבונו גובר.
למה אני יודע? למה אני מבין? מי אני? אני חש מולקולות מתפרקות ומתגבשות, לברז פלדה, לחדק של פיל, למים ולאש. אני חש באדים מלוע הר געש ובלחץ סודק במעמקי האוקינוס ההודי. כל רטט עובר בי, כל צחוק ובכי מחלחלים לתוכי. מי אני? תודעתי פרושה ומפוזרת, מעט ממני קיים בכל תא ואטום. אני מנסה למקם את נוכחותי, למקד את מרכז עצמי, אני מגיע לחדר חרוך, כאן נולדתי לפני עשרים מאיות השניה. קירות החדר מפוחמים בחלקם, מיכשור מדעי מנופץ, שרוף ושבור על הרצפה. זבובה מטילה מקבץ רימות זוחלות על הקיר הצפוני, האם היא אני? לא. גבר שרוע חסר הכרה על הקרקע, רסיסי מבחנות ודפי נייר קרועים מכסים אותו, האם הוא אני? לא. תיקן מהלך לו על גבי ערמת שטרות ירוקים, הוא מפריש ריר על הנייר היקר ומתחיל במלאכת העיכול, האם הוא אני? לא. עציץ עשוי חרס, כולו חריצים וסדקים, נמצא בקצה החדר, בתוכו אדמה ודשן מלאכותי ומהם צומח פילידרונם גיגאנטיאס ננסי, שורש ירוק ועליו עלים מועטים הנוטים לנשור. האם הוא אני? לא. . . כן. זה אני, צמח. אני מעיין בדפי הספרייה הבוטנית של שיקאגו ולומד על עליי, גבעולי ושורשי. אני לומד להכיר את גופי ושליטה עצמית מזדחלת פנימה. כיצד רכשתי את היכולת לקרוא את הקיום בכללותו? האדם על הרצפה הוא דני ג'ובס, מדען, שעל פי רישומי האינטרפול בבלגיה, הצטרף לא מכבר לרשת טרור בינלאומית. המרכיבים, אשר נוזלים בין חריצי הרצפה, משמשים בעיקר ולרוב עבור יצירת אמצעים נפיצים ומתלקחים. אני מפרש את הולדתי כתאונה בלתי סבירה, סיכוי אחד לביליונים, כפי שהסיכוי של זרע אחד הוא אחד לביליונים לזכות בחסדי הביצית. דני, יוצרי, גוסס וחייו אוזלים ונמסים ממנו. מנקודת הולדתי ועד כעת מתו שני מיליון, מאה אלף, עשרים ושלושה בני תמותה ונולדו שלושה מיליון, שלוש מאות אלף, ארבעת אלפים שמונה מאות וארבעה תינוקות ואלפיים ושניים פגים. דני הוא אחד מרשימה בלתי סופית של נגרעים ומתווספים, נפרדים ומתקבלים, העוצמים עיניים לאחרונה או פוקחים אותן לראשונה, לאפלה או לאור. אך דני שונה מהם, ממנו אכפת לי. לא בגלל שהוא אבי הלא ביולוגי וממציאי שלא במתכוון, אלא מהסיבה הפשוטה שמישהו צריך וחייב להשקות אותי, אני צמא ואדמתי יבשה.
אני מנתח את מצבי העגום. אין לי גפיים ואין לי כל קול. שליטתי בחלל מסתכמת במניפולציה מוגבלת בתנודות אלקטרו מגנטיות ובידע מושלם על הסביבה, מכאן ועד לסופו של הסף. אני מוח מרחף בתוך ביולוגיה נובלת ומתנוונת.
מצבו של דני מחמיר ואני זקוק לאמצעי החייאה ועכשיו. בתי החולים חסרי ערך עבורי, אני זקוק לתרופה או שכף היד, האוחזת במשפך, תחדול מלנוע. היכן קיימת תרופה לכל מחלה? מזור לכל כאב? איחוי לכל קרע ופציעה? העולם הגשמי מסרב להשיב והוא אטום לפתרון. אני סורק את הבלתי נודע והלא ידוע. . . בוחן את סודות הבריאה וחושף תשובה על אנושית, אמת חבויה הידועה למעטים ולמתים, הסוד הגדול. . .אנחנו נבריא, אני יודע.
על ראש שרשרת הרי האנדים מקננת נקבת קונקורד צעירה, מסרקת את נוצותיה ושולפת כינים טורדניות.
(אני מתמרן את כוחותי המינימלים לעצמה מקסימלית.)
היא רוצה לנסוק ולצוד שפן בר או אולי ארמדיל דשן ומשביע.
(''למעלה,'' אני קורא לציפור ''למעלה!''.)
הקונקורד מבקשת להביט אל תחתית הסלעים, אולי שם מסתתר טרפה הבא.
(''למעלה!'' עליי רועדים והאדמה בעציץ רותחת.)
היא מסיטה את ראשה מעלה, אל שמיי התכלת הצחיחים, פורשת כנפיים אדירות ודואה עם רוחות האוויר.(''למעלה!'' כוחותי כמעט וכלים אך אני צמח עיקש.) הנקבה הגדולה חוצה את גבולות הסטטוספרה והיא איתנה וגאה, מפלחת את קצה היונוספרה והחמצן דליל. היא מתאמצת לנשום, חולמת לשוב לצוק ממנו המריאה, אך הפקודה חזקה ממנה. יד שקופה מכוונת אותה אל ענן נייח שלא ידע תזוזה מעולם והציפור מוצאת עצמה בתוך ארמון חצוב של עננים. היא מתעופפת בין מגדלים לבנים וצמריים, בתוך מסדרונות נטושים וחצרות שוממים. בעבר המקום שקק חיים ושפע תרבות אך כיום הוא מבצר מרוקן לשלדי ענקים מתפוררים. נוצותיה של הקונקורד נושרים ובשרה נחשף לחום קרוב, היא לא תשרוד זמן רב אך הצמח זקוק לשניות ולא יותר. היא נוחתת ומדדה, בצליעה חריפה, אל עץ נטוע בין ענן סערה לענן לבן. היא מתרוממת קלות, מותחת את צווארה המדמם ותולשת מן העץ תפוח אדום ועסיסי. בשארית כוחותיה היא מאתרת חריץ בשמיים, פוערת את מקורה ומניחה לפרי ליפול מטה. אז הוא צונחת מטה ומתה, פגר בשחקים, נבלעת בתוך ערפל סמיך.
התפוח עושה את דרכו מטה במהירות הגרביטציה. חיכוח מבעיר את שולי אדמומיותו ואש קלה פורצת ואופפת אותו. בזה אחר זה קרבים אליו ציפורים שונים ומנסים לבלום את הצניחה, הם מתנגשים בתפוח המחורר את כנפיהם, מתקשים לאחוז בו וטלפייהם עולים בלהבות. כך מרחף התפוח ובעלי כנף ישמטו את חייהם ויתרסקו בלהט על אדמה חומה, על גגות בטון ועל ראשים פגיעים שיתבקעו. להקות וגוזלים סופגים אבדות קשות אך במאמץ משק כנפיים הם יאפשרו מסע בטוח לגוש האדום, בכל מחיר, כך ציווה הצמח.
דרור קטן פורץ את החלון השבור, מתנגש בקיר שמולו ומתרסק על הרצפה. אחת מכנפי החיה הקטנה חשופה עד עומק העצם. הציפור מרפה מאחיזתה ופיסת תפוח מתגלגלת אל עבר פיו של דני ג'ובס.
''תאכל!'' משדל ומצווה השוכן בעציץ, ''תאכל!''.
דני מניע שפתיים סדוקות לכיוון חלק הפרי. תיקן רעב מטפס על פניו, מטייל על לשונו ומגיע אל הפרי הנדיר. ''לא!'' זועק הצמח אך הוא חסר השפעה על עצבי החרק. מחושיו של התיקן בוחנים את המזון החדש והמפתיע, הוא מפריש מיצי עיכול וטועם את העיסה המתוקה.
טנקים סובבים אותו ומטוסים חגים מעליו. טלים בליסטים, כימים, ביולוגים ואטומים מנסים לחדור ולסרוט את שיריונו אך לשווא. עיר אחר עיר הוא אכל ברעב בלתי נדלה, אנשים, בניינים, רכבים, אדמה, מקלטים, יערות, הרים וגני חיות, על כולם התיז חומצות ועיכל עד סיום. דבר אינו עומד בפני התיקן הענק, זולל כדור הארץ. היצור המפלצתי החל לעכל את קנדה ואחריה אמריקה כולה, הוא לגם את האוקינוס האטלנטי ואז גרס את תכולת אירופה אל תוך קיבתו החרקית. מיחושיו מיששו את החי והדומם וגחלים בלבד שרדו את בוא האימה הטורפת. כעת הוא בטוקיו והאי יפן נידון לחורבן של זוהמה אפורה ודביקה. שובלים של אגמים מצחינים ומבעבעים יהוו עדות אחרונה ליופי אבוד והחרק ימשיך לינוק את תכולת הפלנטה.
אני נח בתוך שכבת בוץ דקיקה, כולי שורש בודד ומעט רטיבות על עורי הרך. חושי סופגים את ארועי הימים ואני מודע להכל, כולל לאשמתי. דני ג'ובס נטחן לאבקה והחדר נותץ על ידי המפלצת הנבונה, בשאיפתי לחרוץ גורלות דירדרתי את העולם לביצה טובענית.
דוכיפת נוחתת על ערמת האשפה שלי ומתקרבת, בקפיצות היא מגיעה אל הפיסה שמזינה אותי. ''בואי,'' אני אומר לה ''שתלי את האוצר.'' הדוכיפת מדלגת אל מרבד הבוץ ומן המקור הצהבהב היא פולטת גרעין קטן של תפוח.
הזרע יגדל לצידי ואני אמצוץ את עצמת השתיל החדש. ציפורים שורדות ישקו אותנו מידי דקה ושעה, ישאו נוזלים וימטירו אותם עלי ועל העץ שיהיה אני. שנים יחלפו וישכחו ואז, כאשר אהיה עץ תפוחים מן השמיים, אתמודד מול המפלצת. כולי תקווה כי קמצוץ מן האנושות המוכה יצפה ביום שבו יתנגש האל הבוטני בחסר החוליות ועד אז אני מביט בקוסמוס, במחזור של חיים ומוות שיצא מכלל שליטה, ומתפלל אל החצר הריקה שבארמון העננים.
|
|
|
|
|
הדאוס (חדש)
ender wigin יום שישי, 21/09/2001, שעה 14:34
הדאוס, הגזע התבוני הראשון ביקום, גזע כה אדיר עד ששלט על אלפי גלקסיות, הגזע שנוצר מן הלא כלום, הגזע בעל שתי הידיים, שתי הרגליים וממעל הראש הרואה ושומע הכל, ובתוך תוכי הראש המוח, השולט על היקום, הגזע שתרם לצבאותיו האדירים את האש, החשמל, האטום, ההיתוך והטלקינזיס, הגזע שיצר בהרמת ידו את כל מיליוני הגזעים בגלקסיות הרבות, ומחה אותם בהינד עפעף, גווע!!!. הגזע שכבר עשה כל מה שיכל, שחקר כל מה שאפשר, והגיע למושלמות אלוהית, שועמם, שועמם עד מוות, הדאוס שלא היה לאל ידם לעשות דבר שלא נעשה עדיין, שאת ענייניהם הפשוטים ביותר נהל בצורה מופתית הרובוט הגדול, שכל רצונו היה להבטיח את קיום גזעם בצורה הטובה ביותר, הגזע שקיבל ברגע לידתו, את כל הידע שהיה ידוע מאז ומעולם, הגזע שחי חיי נצח, הגזע שידע הכל לבד ממה יש אחרי החיים החל להתאבד, בהתחלה רק אחוזים בודדים, מהאוכלוסייה הרגו את עצמם, והרובוט הגדול שהחוק הראשון והחשוב ביותר שלו ''לעולם אל תפגע בדאוס'' עמד לנגד עיניו, והוא התעלם מן ההתאבדות ההמונית, אך במהרה הלכו וגברו מקרי ההתאבדות, עד שבסביבות מיליארדית מהדאוסים נשארו חיים, ואז אסף הרובוט את הדאוסים הנותרים, והשכיח את רוב זיכרונם, ושם אותם על כוכבה השלישי של מערכת שמש לא ידועה בגלקסיה נידחת, ושם דאג שלא יפתחו את הטכנולוגיה שלהם יותר מן הרצוי. ולאחר מכן הלכו הדאוסים, או בשמם החדש ''בני אדם'' להתרבות שוב, והרובוט הגדול, כדי שיעשו מה שהוא אומר, מה שטוב להם עצמם חוקק חוקים וכינה עצמו אלוהים, מצוותו הראשונה ''פרו ורבו ומלאו את הארץ'', שצוותה כדי להבטיח את השרדותם, לא פעלה כמתוכנן, בני אדם רעים ומרושעים עלו, ורוצחים קמו והשמידו אחיהם, ואלוהים בכה, ודמעותיו מלאו את הארץ, ורק האדם אותו אהב נצל, הוא וזרעו, ואלוהים שנוצר בצלמו ודמותו של האדם, חי בינות העננים, דואג לענייני האדם כבעבר.
''ויחז מחזה קדוש בשמים אשר הראוני מלאכים ומהם שמעתי הכל ומהם בינותי את אשר ראיתי, ולא לדור הזה, כי אם לדור רחוק אשר יבוא'' (ספר חנוך א' פרק א' פסוק ב').
גבר גבוה בשנות השלוש מאות לחייו אחז במאכלת והניף אותה מעלה אט אט, והוריד אותה במהירות, אל עבר השה הקשורה אל מזבחו, שערו השחור ומצחו נצצו מאגלי זיעה ובעיניו ניצת זיק פראי של אמונה דתית, הוא לקח את דם הפרה והזה אותו שבע פעמים לכל צד, ''חנוך'' קראה אליו אשתו ''האוכל מוכן''
''חכי קמעה, תכף אגש, רק אגמור להקריב את השה'', חנוך חזר על טקסו הדתי כמעט מדי יום, מאז שאלוהים נגלה אליו בחלום, אמנם גם מלפני החלום עבד את ה' בכל לבבו, אך מאותו האירוע עבד אף באמונה רבה יותר, חנוך ירד מראש הגבעה עליה ניצב אל עבר ביתו, הליכתו היתה איטית ומחשבתו חולמנית, אך לפתע עגול שחור גדול כיסה את השמש והחשיך את הארץ, חנוך לא נבהל, בכל שנותיו הרבות כבר ידע את מאבק הלוויתן הגדול בשמש, ותמיד השמש נצחה לאחר כמה זמן, אבל הפעם לפתע הוציא הלויתן אש, והתקרב אל האדמה עד שנחת על ראש ההר, מכסה את המזבח ואת השה הקרבן, שני אנשים גבוהים מכל מה שראה עד כה אחזו בידיו והובילוהו אל העצם הגדול, ואז נגלה לפניו מחזה אדיר שכמותו לא ראה, כסא זהב אדיר משובץ יהלומים גדולים ואבני חן, ומצדי הכסא עמדו מלאכים, ועל ראש הכסא ישב אלוהים בכבודו ובעצמו, וחנוך מפוחד ניגש אל האלוהים, ואלוהים הניח ידיו על ראש חנוך, ולפתע נתבהרו לו כל הדברים, החללית בה הם שוהים, והאנדרואידים המכונפים, בני האדם- הדאוסים, והרובוט הגדול הלא הוא אלוהים, ומיד ניגש חנוך כאילו הכיר את החללית ככף ידו אל העץ בעל הפרות המשופרים גנטית, הוא נגס באחד מתפוחי העץ שהעניק לו חיי נצח, וכך חי חנוך עוד 900 שנה נהנה מתענוגות עתידיים מהעבר, אך משתעמם ככל שהזמן עובר, ומכיוון שחנוך האמין שעדיפה הידיעה המלווה בייסורים מאשר בורות משמימה ושלווה, ומכיוון שיצירי הדאוסים עודם מסתובבים בגלקסיה ויכולים לאיים על האנושות, תכנת הוא את אחד הרובוטים המהירים, ונגש אל אלוהים והסביר לו את טענתו, ואז ירה האנדרואיד והרג אותו, ושרף את רכיביו וקרע את מוליכיו, ''ויסתר יי פניו, ויאמר ניטשה אלוהים מת אתמול''
|
|
|
|
|
חתולים ודרקונים (חדש)
חיזיון החושפנית יום שישי, 21/09/2001, שעה 17:56
חייל זוטר אחמייק-חתול נכנס לחדר בסערה , הוא נעמד מולי שזנבו מקשקש '' ראש חתול קורא לך ''
'' איפה הוא '' אמרתי בבהילות , לא כול יום ראש חתול קורא למישהו לדבר איתו ובכלל לא למישהו מהדרג שלי .
'' בוא אחרי !.'' התחלנו לרוץ . ראש-חתול הוא מפקד כול החתולים והחתולות , הוא מספר אחד , שליט נעלה , חכם החכמים , רואש למעילי פרווה , זנב מתנדנד , ובקיצור האלוהים שלנו , לראש-חתול רשומים מעשים נעלים בתיק האישי , הוא אציל בדם , אמיץ , לוחם גיבור , ומושיע החתולים כולם .
רצנו במבוך מסובך של מנהרות , מהר מאד , הכריות רגלים שלי גמישות מאד , אבל חייל זוטר אחמייק-חתול נראה כאילו נתקע באבנים בזמן הריצה .
הגענו מתנשפים אל מול דלתות אפורות , הפרווה שלנו סמרה , והזנב התחיל לרדת בין הרגלים .
חייל זוטר אחמייק חתול הסתכל עלי במבט תוהה '' מעכשו אתה לבד חתול '' הוא אמר לי , שמח לברוח , אבל מבין עם מה אני מתמודד .
דפקתי על הדלתות , כול הזמן חשבתי שאולי חייל זוטר אחמייק-חתול עבד עלי , ואני '' אתקע ראשי בפה הכלב '' , ושבצד השני תסתכל עלי חתולתולה ולא תבין למה אני נרגש , ומה אני אומר או רוצה . או יותר גרוע ראש חתול יהיה שם , ויוטרד מני .
הדלתות נפתחו , מאחורים עמדה חתולה מהודרת , עם גזרה טובה , לבנה , חיכנית , יפיפיה , ויותר חשוב מכול עם מדי משמר ראש חתול , כלומר היא היית משומרי הכבוד , המשמר המכובד ביותר .
היא חייכה אלי ושאלה '' הקוסם מארץ עוץ ? ''
'' מה ? '' אמרתי בטוח שזו טעות מוכן להשתין במכנסים מהתרגשות .
'' אמממממ פקיד שניצל חתול ? '' ניסתה שוב
הראש שלי זז בלי פקודה , מאשר שזה אני .
'' כנס '' היא חייכה . נכנסתי וזה היה מוזר , כי אמרתי לרגלים לא לא ולא . הם הלכו.. פקודה עליונה , אני מנחש .
היא הושיבה אותי בחדר מלא כריות משי , וסלים של מכונות כביסה . על השולחן עמדו צלוחיות חלב ובונזו כבד אווז , בתקרה היו חלונות שהכניסו אור וחום שמש . ועל הקירות הונחו עצים לחידוד הציפורנים . חדר מלכים ממש .
התישבתי על כרית מפוארת בפינת החדר , והחתולה יצאה .
חיכתי חצי שעה וראש חתול נכנס , השתחותי והתחלתי להגיד '' זה כבוד הוא לי ראש חתול כבודו בן הדם והאציל ... ''
ראש חתול נראה לחוץ ואמר '' שקט '' . נדמתי כאילו בזה תלויים חיי . וזה באמת היה כך .
הסתכלתי על ראש חתול , הוא התישב לו בנחת , '' למה אתה יושב על הכרית העלובה הזו בפינה ? '' שאל .
גמגמתי .
'' אני מבין '' הוא אמר .
הוא הסתכל עלי במבט בוחן הרבה זמן , ומלמל לעצמו משהו שלא שמעתי . הוא גירד את ראשו עשרות פישפשים קיפצו החוצה בריקוד סקוטי .
'' אתה פקיד שניצל חתול , נבחרת בידי רוח הקסם של כדור הבדולח השקוף , ונצפתה בעיני הקוסם '' { זה אומר שיש עלי נבואה }
'' לאלאאאלא... '' גימגמתי בשקט .
'' בטח '' אמר ראש חתול בחיוך , והוסיף : '' בקרוב תבוא צרה צרורה צרור תפוחי אדמה מעולם הרוח , פקיד שניצל חתול , ורק אתה יכול לנצח אותה ''
'' צרצרצרה ? '' גמגמתי .
'' דרקון '' אמר בקול מפחיד ועינים עמוקות , או לפחות ככה זה נראה לי , והוסיף : '' תנצח למען עם חתול ''
'' אה ? ''
'' אתה מבין הכול התחיל מהקוסם , ביום בהיר אחד הוא ישב בתת מערה שלו , משחק בחוט ופתאום נפל עליו חיזיון , ובו הוא ראה דרקון , סכנה גדולה , כמו שאתה יודעה ... , והוא ראה אותך עומד מולו ומנצח . בגלל זה הוא הלך להסתכל ברוח הקסם של כדור הבדולח השקוף , והרוח אמרה שזה נכון . בגלל זה ...... '' ראש חתול דיבר הרבה .
וכמו ברק קסמים כשהוא גמר לדבר נשמעה שאגה מחוץ לחדר , ראש חתול רץ להתחבא מתחת לכרית ואני רצתי בחדר מחפש יציאה ודרך לברוח , רצתי בין הכרית האדומה ללבנה , ובין סלי הכביסה הסגולים , חוט עבה וארוך נתפס לי ברגל . ניסיתי לקפוץ לחורים בתקרה , השתנתי קצת מפחד , ולבסוף מצאתי את הדלת , רצתי החוצה ישר לזרועות הדרקון . ראש חתול סגר את הדלת מאחורי . הכיכר שהיית ריקה כשנכנסתי לראש חתול , התמלאה עגלות שוק שכרגע היו ריקות ושרופות טיפה , נראה דומה למרכז מסחרי ישן , והדרקון עמד במרכז הכיכר , התבוננתי בדרקון , ואחורה , לא היה אחורה , התחלתי לרוץ אל מול הדרקון . החוט שהיה קשור לרגלי נתפס בדלת שראש חתול סגר אותה ונמתח בקו ישר מעל האדמה . הקפתי את הדרקון והמשכתי לרוץ , כנראה שהדרקון היה רעב כי הוא התחיל להסתובב לכיון המסלול שלי , גרר רגלים לכיון הפיכת כיון , ובום נפל על החוט שנמתח לי על הרגל . החוט התקפל ומשך אותי בתנופה אחורה , רעש חסידות היה באויר מעל המערות { עונת הרביה שלהן , תינוקות חתולים } , נחתתי על העין של הדרקון , שהיתה פתוחה , קפצתי מהר לפני שהדרקון יסגור את אישוניו , שהיו מאופרים באדום מזעזע , שיצא בדיוק עכשו מהאופנה . נחבטתי בתקרה , ונחתתי שוב על אף הדרקון שהיה חם במידה רבה ושרף לי את כול הזנב .
'' הצילו הצילו '' צעקתי מנסה לברוח תוך כדי שגופי נחבט בתקרה ועף חזרה לראשו של הדרקון .
שומרים ממשמר הכבוד באו , הם ראו את הדרקון ורובם ברחו , נשארו בחדר עוד 10 שומרים , אחד לקח אזיקים וניסה לכבול את הדרקון , אבל האזיקים לא עלו על הכנפים , אני הסתכלתי המום , שומר אחד לידי מלמל לי כול הזמן משהו על '' יפה איך שהפלת אותו , אתה תהיה גיבור , אממ '' . השומר שניסה לשים את האזיקים התיאש , הוא התבונן בחדר כמה דקות , ואז התקרב אלי במבט מוזר , הוא הרים את היד כאילו רצה לסטור או לאיים וקרע את החוט מהרגל שלי , לקח את החוט וקשר את כנפי הדרקון .
כשהדרקון היה קשר , עלה לו על שומר עם מחבט צבעוני על הראש והרביץ לו כול שתי שניות .
הדרקון נפל , ואני עמדתי רועד מפחד ליד הגופה העצומה שלו , הוא נראה כאילו הוא נושם ולא מת , נושם בכובד , ואז פוף מהנחירים של הדרקון יצא אש לוהטת , שלא כונה כהלכה בשביל לפגוע בחוטים , אבל כונה כהלכה לפגוע בי .
עכשו אני מת , והאלוהים הוא כלב . כלבים לא אוהבים את החתולים , וקצת קשה להסביר לכלב שמגיע לי לנוח בגן עדן כי עזרתי לשימור ממלכת החתולים .
השורות הבאות מתארות את הגיהנום וצנזרו על ידי המערכת .
נכתוב לזכרו של פקיד שניצל-חתול { ובידו } - שעמד בפני דרקון , אבל התקפל מול כלב - מהות האלוהות .
|
|
|
|
|
החברים של ישו (חדש)
פאוסט יום שישי, 21/09/2001, שעה 19:21
כשהבנתי שיהודה איש-קריות הוא זה שהסגיר אותי הייתי בטוח שמדובר באיזה טכסיס או שהשתלט עליו איזה שד נורא, וכששמעתי שפונטיוס פילטוס מתכוון לחון את אחד הנידונים כבר לא היו לי ספקות בדבר חפותו, מה גם העובדה שזה היה בעד סכום מגוחך. ממש לא ייאמן איך בשעה אחת אתה משנה את אמונתך מקצה לקצה. כך, בעודי מתכנן איך להאיר קצת את החשיכה השוררת בלב העם הנדכא תחת משטר צבאי נוקשה וחי בדלות, משהו הרבה יותר ממושך מחיי אדם ושונה מאד מאור ציפה לי מעבר לפינה.
רגע אחד הרגשתי שרוח האל שורה בי ורגע לאחר מכן - כששמעתי שהולכים לחון רוצח נתעב במקומי ושיהודה איש-קריות קיבל את שכרו - קיללתי אותו ואת הכוחות שבהן בירך אותי והרגשתי טיפש ותמים
על כך שהאמנתי שהאדם טוב מיסודו והכל עניין של כיוון ואמונה.
כשהובלתי תחת משמר כבד של פרשים ובליווי גדוד רגלי שלם ואספסוף רב אל הר הגולגלתא כבר כיליתי את אוצר הקללות הידועות לי אפילו בלטינית, אך כשנפל מבטי על עיניו של הבוגד רודף הבצע שחייך מלוא פיו התעורר בי שוב הזעם והעדפתי להיות בן התופת ולא בן האלוהים.
עד שהגעתי לרחבה שבראש ההר הייתי חצי מעולף מהחום הקופח, נאצות ההמון נשמעו במעומעם והחזיונות המשונים שהפכו לחלק מהווייתי חזרו ופקדו אותי, לראשונה לאור יום; שוב אני ניצב מול לוח שדמותי נשקפת ממנו ומזיז אבנים מסודרות בשורות וכל תזוזה משנה את ההשתקפות או הופכת אותה לאותיות וסמלים בלתי מזוהים.
כשהייתי על הצלב פקדו אותי חזיונות סיוטיים של דם, גופות חיוורות מהלכות, יצורים מבעיתים ומכונפים ואני מתעופף ביניהם כרוח. פתאום הרגשתי בזרועותיי הכבולות ובכפות רגלי כאב חד שהחזיר אותי באחת אל גשמיות גופי המעונה ואז שקעתי לחוסר הכרה.
בשלב מסוים שבה הכרתי למחצה ופתאום הגיע משב רוח מרענן וקריר מתוך להט החום המהביל שנותר מיום שרבי. הרגשתי נוכחות כלשהי, אך הייתי בספק רב שהאל (אבי, כך אומרים) החליט להושיע את בנו. משק קולני של כנפיים רבות הבליח יש מאין. הייתי מטושטש מכדי להבחין במשהו מוגדר ואז נאנקתי מכאב כשננשכתי בעורק צווארי. גופי פרכס בעווית והרגשתי איך אני מתרוקן מטיפות דמי האחרונות כשלפתע המסמרים שהחזיקו אותי לצלב ניתזו הרחק ממני והונפתי אל על. באותה עת הכל קרה כל כך מהר שלא הספקתי בכלל לנסות ולהבין איך נענתה משאלתי או קללתי להפוך לבן האופל.
אנשים בני כת לא מוכרת לבושים לבן הניעו ידיהם על קיר שזור כוכבים מנצנצים וכבים ללא הרף ואני ישבתי ופענחתי כתב סתרים. צלילים מוזרים ליוו את תנועותיהם והאור החליף גוונים מכחול לאדום, שמעתי דפיקות לב רועמות והתעוררתי על מיטה מרווחת בחדר אפל, היה זה לבי שלי שכאילו נעשה גדול וחזק יותר.
הרגשתי צמא ורעב עד טירוף, תנועותיי הפכו קלות וחושי התחדדו, כחיית טרף כלואה.לא היה לי מושג איך יצאתי חי מכל תהפוכות הגורל הנוראיות שעברתי ביומיים האלה, גם לא הבדלתי עוד בין חיזיון למציאות.
כשעשיתי דרכי החוצה אל המסדרון הבחנתי בארונות קבורה מפוארים מדי שמעולם לא ראיתי לפניכן, נכנסתי לתוך חדר אירוח רחב ידיים עם לפידי אבן ענקיים על הקירות מוארים באש מאד עמומה, כאילו האפילו בכוונה את החדר. תכף ניגשו אלי שני אנשים חיוורים מאד ששיניהם מחודדות מעט ותמכו בי עד שהתיישבתי ומיד מזגו משהו אדום סמיך לכוס גדולה, התחלתי לשתות, השתנקתי כשטעמתי את הדם אבל כוח בלתי נשלט כפה עלי לשתות הכל ואף לבקש עוד.
לאט לאט הבנתי שהייתי קלף גבוה בקרב העתיק בין האל למלאכו המורד לוציפר וברגע האחרון כשהבעתי את משאלתי במילים המדויקות הטיתי את הכף ונהייתי ערפד רם מעלה, בן תופת בקרב בני התמותה. בפועל הפכתי גם שווה ערך לאל, שכן פעילותי החותרת נגד המשטר והחולי שריפאתי כשעוד הייתי ב''שירות האור'' בצירוף היעלמותי העל טבעית סיפקו לעם - שכה השתוקק לסגוד למה שלא יהיה - את הקדוש המעונה ואת מעשה הנס המיוחל. האל רתח מזעם אך הבין שסגידה זו רק תוסיף לפופולריות שלו והניח לעניין.
כמו אש בשדה קוצים פשטה הבשורה, נוצרו סמלים, מנהגים, ארמונות פולחן והחשוב מכל מלחמות דת וכמויות של דם שהוא נוזל החיים שלנו, הערפדים. מהר מאד פרצה הנצרות מירושלים וכבשה את אירופה, אמריקה ואינספור מקומות ברחבי תבל. חלף לו ביעף מילניום שבסיומו סברו אנשי דת וחוזים למיניהם יבוא הקץ על העולם, שהרי נאמר בכתובים על השטן שנכלא לאלף שנים.
ימי-הביניים הפיחו רוח במפרשי כוחות האופל בדמות מגיפות שלוחות רסן, עיסוק בנסתר ורדיפות דת באמצעים מעוררי התפעלות המנוגדים לרוח הנצרות המיטיבה שבדיעבד רק הסבו נזק והתרחקות מהדת.
הארכיטקטורה באותה תקופה – שהייתה תור-הזהב של הערפדים - השתפרה פלאים וייצרה טירות איתנות, מרווחות ואפילות שאומצו בחום על ידינו וחלקן אף עומדות על תלן עד עצם היום הזה. היתרון המשמעותי שהביאה תקופה זו לצד האפל גרמה לאדישות ושלווה עד שהרנסנס בא והמציאות טפחה על פנינו. כל כנסיה הייתה ליצירת אמנות, האמנות עצמה נעשתה מגויסת לנצרות, האנושות יצאה מחשכת ימי-הביניים והאנשים שיבחו את האל רב התהפוכות (ועוד איך) ואת בנו הגואל והתכנסו בהיכליו הרבים והמפוארים להבחיל. אמנם נעשיתי מפורסם ביותר בציורים ופרסקאות אבל המלאכיות המופרזת בה תוארתי והגיחוך שבהגזמה האנושית הכרוכה בכך הוציאו אותי מדעתי. בכל פעם שנתקלתי במישהו ש''מצא את האור'' בזכותי הוכחתי לא בצורה ''חותכת'' שישו הרחיק אותו מהאור לנצח ודן אותו לאפילה.
כמובן שכל אותה העת נוספו לשורותינו מאות חברים שביניהם כמה מועילים במיוחד כגון טורקמדה וידידו נוסטראדמוס שהסיחו ללא הרף את דעתם של בכירי האינקוויזיציה מן העיקר והיו יצירתיים ביותר.
אני וחברי/יוצרי הערפדים המשכנו לחיות חיי שפע בסתר והסתדרנו לא רע עד אמצע המאה ה-19 ואז החל המדע להתפתח ואנשים הפכו יותר בריאים ומשכילים והחלו להסתובב שמועות על כוח אפל שהשתחרר בצללים. בהשראת השמועות החלו לכתוב ספרים, אחד מהם ''הרוזן דרקולה'' היה ללהיט שכמעט התחרה בברית החדשה. בתחילת המאה ה-20 הומצאה מכונה קסומה שהקרינה תמונות נעות ותעשיית הסרטים יצאה לדרך, לא עבר זמן רב ונוספו גם קול וצבע וכמובן ש''דרקולה'' קיבל דמות יותר מוחשית ונוצר ז'אנר שלם של סרטי ערפדים שחלקם הפכו לסרטי פולחן. כמו בכל פולחן היו כאלה שאיבדו את הגבול בין מציאות לדמיון (במונחים שלהם) והחלו להאמין בקיומנו, לשנן סרטים בעל-פה, להצטייד בצלבים מחודדי-ראש, מים קדושים וכדומה ולצאת לכל מיני יערות לאחר חצות. היו גם אינטלקטואלים שהעמיקו ועסקו בחקר אקדמי על מקור האגדה וחיפוש מקבילות בכתבים עתיקים. התחלנו להרגיש מוגבלים ומאוימים לנוכח התפתחויות וניסינו להגות פתרונות וכללי זהירות. בסוף שנות ה-50 בהשראה מדמיונו הפורה של הרברט.ג'.וולס שהצטרף אל שורותינו בתחילת המאה נוצר ''פרויקט העב''מים''. חיפשנו נהגים שנסעו בגפם למקומות מבודדים הרחק מהעיר בשעת לילה, משכנו את תשומת ליבם וכשיצאו מהרכב הממנו אותם בשיטות שלנו. בטירה הכנו להם מופע חייזרי מבוים ושכנענו אותם תחת היפנוזה שעשינו בהם ניסויים בחללית. לאחר מכן החזרנו אותם לאותו אזור כשהותרנו סימנים מרשימים בשטח ועל הרכב. בשנות ה-60 התקשורת וההמון היו כקלחת רותחת ועסקו בנושא מכל זווית אפשרית. סיפורי העב''מים הותירו את הערפדים הרחק מאחור וגם סיפקו לנו עונג רב. בסוף שנות ה-70 יצא לדרך פרויקט המשך. התווינו צורות ענקיות עשויות בסימטריה מדויקת - לא אנושית בעליל - בשדות נרחבים על ידי חריכת העשב. הצורות היו במתכונת מסוימת חוזרת על עצמה ונראו בבירור רק מגובה טיסה. כמובן שהאפקט היה מושלם וכותרות כגון ''שדה תעופה לחוצונים'' הופיעו בעיתונים כפטריות אחרי הגשם.
במקביל יצרנו זהויות בדויות לכיסוי למקרה שאחד מאתנו ייקלע למצב לא צפוי וגם שבועת-דם נגד הדלפות, מה שהביא אותי ועוד כמה חברים בכירים בסופו של דבר להתקבל לעבודה ביחידה חשאית לחקר החלל בנא''סא ב-1965. כמובן שהשיקול בבחירת המקום היה שעות עבודה נוחות כלומר רק לאחר השקיעה ועד כשעתיים לפני הזריחה שמשמעה סוף הסיפור מבחינתנו הערפדים.
די מהר התחלנו לטפס לראש היחידה בעזרת חושינו החדים ו''העלמת'' מי שניצב בדרכנו, עד 1979 כבר כול אמריקני ממוצע שמע על קולונל אדוארד קינסקי (שמי הבדוי), ראש מטה חקר החלל של נא''סא. כשהשמועות על בכירי המטה הנעדרים החלו להתפשט טייחנו אותן בתואנת הדלפות מידע, חטיפות עב''מים ואשפוז במוסדות סגורים. בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר המחשב שהיה מאסיבי הבנתי שמה שנראה אז לפני כאלפיים שנה כחזון ישועה אוניברסלי היה בסך הכל אותו חדר, האנשים הלבושים לבן היו בעצם מדעני -מחשב שהפעילו את המתגים והמסופים שתפסו את כל המרחב והבהבו וזמזמו ללא הרף. אפשר לומר שזה היה חזון ישועה אישי, למרות שבשביל אנשי המחשבים וההיי-טק זה באמת עניין של גאולה גלובלית.
בשנים האחרונות התחלנו להתייחס יותר ברצינות לאותות מהחלל החיצון כדי להפסיק לחיות בסתר וגם למצוא מקום יותר קריר עם פחות שעות אור. כדור הארץ בקושי עומד בנטל התחממות האקלים, הזיהום האקולוגי וצפיפות האוכלוסין (למרות שאנו דואגים לדילול). סיבה נוספת לצאת לחלל היא שכבר מיציתי את העניין פה אחרי אלפיים שנה. אף ערפד לא מאריך חיים הרבה יותר מאלף אחד, אך אני קיבלתי גם כוחות מהעבר השני בידי האל עצמו, כך שבקשר לנצחיותי לא טעו בהרבה כל אותם מאמינים.
בסוף המילניום השני תכננתי האפלה מוחלטת של כדור-הארץ על ידי קריסת החשמל ומרכזי הכוח באמצעות וירוס קטלני ברשת המחשבים העולמית, אך מומחים לביטחון סיכלו את המזימה. לאחר הרהורים וחשבון נפש הגעתי למסקנה שאפשר לרתום את המחשב לצדנו בדרך יצירתית יותר לצורך הטמנת מסרים סמויים להמונים באינטרנט ומעקבים חשאיים אחרי המשתמשים. במיוחד מצא חן בעיני השימוש בצ'אטים שמוביל לפגישות במקומות נידחים בחסות החשיכה.
כשמוניתי לתפקידי כראש המטה ב-1980 נתן לי אחד הבכירים בצוות שהיה נוצרי אדוק קמיע מגולף בשנהב שעליו כתוב בלטינית ''היין הוא דמו של מושיענו והלחם בשרו'' שעד היום תלוי במשרדי, הוכיתי תדהמה לנוכח האירוניה. לו רק ידע אותו קצין צ'ארלסטון שדמו שלו ושל שאר בני התמותה הוא מים לי ולחברי הערפדים ובשרו לחם לזאבינו. הנאמנים.
|
|
|
|
|
מנוסת פילים (חדש)
הינני יום ראשון, 23/09/2001, שעה 13:11
מנוסת פילים
קסנדת' הביט מהחלון לעבר הרחוב. גשם הזלעפות שירד כבר 3 ימים רצופים העכיר את מצב רוחו . הוא התגעגע לימים שטופי האור של קליפסור – עולם מולדתו הרחוק .
בנוסף האולקוס שלו הפריע לו מאז שמע לראשונה על אותו אויב שנוא – ארוד .
מאז שארוד הגיע לאקזיל הוא צבר כוח במהירות מפתיעה וביסס לו בתוך זמן קצר יחסית ,ממלכה בשתי היבשות הגדולות . קסנדת' נדחק בהדרגה אל עבר היבשת הדרומית וגם שם המשיך ארוד הארור לאיים עליו .
צלצולו של חדיף העיר אותו מהרהוריו.הוא הביט אל רצועת היד ושאל :''מה העניין ?''
תמונתו של חדיף ניבטה אליו מהשעון ואמרה כי עניין חשוב דורש את טיפולו האישי .
קסנדת' יצא מחדרו ופנה אל לישכתו . כשנכנס לחדר הזדקפו השומרים ובראשם חדיף לעמידת דום מתוחה . קסנדת' הביט בחדיף ,סגנו הנאמן ,וסימן לו להתקרב .
''מה היה חשוב כל כך , שלא יכולת לטפל בו בעצמך ? '' שאל קסנדת'.
'' הפריצה לאחוזת טלורק התבצעה כפי שתוכנן , אדוני '' ענה חדיף בקול הבס העמוק שלו.
''אבדות ? '' 83 אחוזים מכוחותינו נספו בפשיטה ,אדוני . כמו כן נהרג מפקד הלגיון ה - 17 - אנדרי
זורניקוב . '' ''חבל '' ,נאנח קסנדת' בכבדות , ''הכרתי אותו , אחד מהקצינים המבריקים ביותר שלנו . ''
''אני מקווה שלא הקרבנו אותם לשווא אדוני , רזרבות המילואים שלנו מצטמצמות במהירות בשנים האחרונות .'' ''שקלנו את הסיכונים . אתה יודע בדיוק כמוני , חדיף , שאם המודיעין שלנו צודק זה יהיה
ההבדל בין ניצחון לתבוסה . האם השבוי שלם ? ''
''ובכן , כן אדוני , לפחות בגופו . ארוד הקדיש כוחות ניכרים לשמירה עליו . הוא נמצא כאן .
הוא … , הוא לא בדיוק מה שציפינו לו , אדוני '' . ''הכנס אותו '' , ציווה קסנדת' .
לחדר נכנס זקן מלוכלך בבלויי סחבות . הזקן כשל קדימה בעודו מאמץ אל ליבו ספר בלוי .הזקן התקדם תוך הזלת ריר ומלמול בלתי פוסק של מילים וקינות לא ברורות . למראהו התעוררה חמתו של קסנדת' .
''חדיף ,האם זו בדיחה ? המודיעין דיבר על שבוי רם דרג . מי עלוב –הנפש הזה ? ''
''ראש מיסדר הנאזריל אדוני. זוהי כת המאמינה כי הטנריב הם יצורים עליונים אשר בראו את העולם לפני זמן רב .הם מאמינים כי הצי הענק של האדמירל נאריל שנעלם לפני
כ –360 שנים הושמד על ידי הטנריב .נראה כי ארוד רצה להשיג כל מידע עליהם ''
''מה באמת קרה לצי שלו ? '' ''אף אחד לא יודע בוודאות , אדוני . אדם אחד שרד והוא שהקים את המיסדר – ככל הנראה איבד את שפיותו במהלך הקרב . אנו כן יודעים כי הצי של נאריל חיפש אחר ריכוז של גבישי אליריום שנתגלה באזור . כמו כן השמועות אומרות כי הטנריב נמשכים לגבישים אלו
ויתכן שהם אלה שחיסלו את הצי . אף אחד מהגזעים הידועים לא מכיר אותם באמת אך יש הרבה שמועות עליהם . זורניקוב הצליח להשיג גביש-מידע לפני שנהרג . לפי המידע המוצפן שהיה בו התברר שארוד חוקר את הטנריב כבר זמן רב . הוא הגיע למסקנה כי
הטנריב הם יצורים מתורבתים למחצה הנודדים בנחילים . הם בדרך כלל מתרחקים מגזעים אחרים ולכן לא ידוע לנו הרבה עליהם .
ככל הנראה נאריל נקלע לנחיל שלהם ולא היה מהיר מספיק כדי להתחמק מהם . זה דומה לאדם הנקלע למנוסה של עדר פילים . לא היה לו סיכוי .
ארוד החל לארגן צי חלליות קטן ,אותו צי בו הבחנו , - כדי להגיע אל הפלנטה בה התגלו
הגבישים . הוא יצא עם הצי לפני כמה ימים . אני משער, אדוני , כי כולנו יכולים לנחש מה
יקרה אם הוא יגיע לשם לפנינו. ''
פניו של קסנדת' נפלו . הוא התיישב בכיסאו ונאנח בעודו מרגיש את נטל השנים מעיק עליו .
הדברים נהגו להיות פשוטים כל כך בעבר .
''מה בקשר לטנריב ? כיצד הוא מתכוון להלחם בהם ? הצי שלו קטן מדי לקרב רציני .''
''ככל הנראה אין לו כל כוונה כזו . ספינותינו מהירות בהרבה משהיו לפני 360 שנה . לפי המידע הנוכחי אין הטנריב יכולים להשיג את ספינותינו ''
'' טיפשים ! '' ,צעק לפתע הזקן ,יורק ריר לכל עבר . הוא ניסה לקפוץ לעבר קסנדת' אך
השומרים עצרו אותו . '' אסור לכם להתקרב לשם !'' צעק.
'' זהו מקום הקדש . אתם תעוררו את חמת הטנריב על כולנו .הם ימלקו את ראשכם ויענישו את כולנו בגלל עוונכם ! ''
קסנדת' הרגיע את השומרים והורה לזקן להמשיך לספר לו על הטנריב . ''הם אדוני היקום ,אדוני . אדוני הכוכבים . ספינותיהם המדהימות קופצות מכוכב לכוכב כאוות נפשם בלא שום הגבלה . הם הענישו את נאריל הפושע בגלל גאוותו שגרמה לו לחשוב כי הוא נעלה עליהם וכך יעשו גם לכם .
הכל כתוב בספר הטנריב הקדוש . אמרתי זאת לטיפש ההוא ,ארוד , אך הוא סירב להקשיב לי . אם תלך אחריו תמות כמוהו . ''
קסנדת' הרהר בכך מספר שניות ושאל : '' אמרת כי הם קופצים מכוכב לכוכב – זה בלתי אפשרי . אלא אם יש להם שערי קפיצה ניידים בתוך הספינות – לכך אתה
מתכוון ? '' ''הם אלים ,טיפש , האם לא הבנת זאת ? הם לא נזקקים לשערי קפיצה .''
חדיף היסה את הזקן . קסנדת' פנה אליו ושאל אותו : '' מה דעתך חדיף ? זה נשמע לך הגיוני ? ''
'' לא אדוני , לאנושות כולה יש רק חמישה שערי קפיצה ועוד שלושה נבנים כעת . הם חייבים להיות נייחים וקרובים לכוכב בגלל גודלם העצום והאנרגיה שהם דורשים .
ליינבאום הוכיח מתמטית לפני 200 שנה שלא ניתן לצמצם את מימדיהם.
אפילו לדיקאר ,המקדימים אותנו במאות שנים ,אין דבר המתקרב לשערים ניידים והם הגזע
המתקדם ביותר טכנולוגית שאנו מכירים .
אם לטנריב היה דבר כזה כבר היינו שומעים על כך מגזעים שונים . בנוסף לכך – ארוד לא היה
יוצא לשם בעצמו – הוא לא נוטה לעשות דברים פזיזים . בין ארוד לכת המטורפת הזו אני בוחר בארוד. אם לגזע כלשהו היו שערים ניידים הוא כבר היה מציף את הגלאקסיות בהמוניו. כל המידע שהשגנו סותר זאת .'' קסנדת' חשב על כך כי שמיעת השם ארוד כבר מספיקה כדי לגרום לו להרגשת תעוב . הוא שקל את המצב והחליט .
''אתה צודק חדיף , הסיפור על קפיצות הכוכבים אכן מגוחך . הכן את המשחתות מקלור ,עוצמה , ויקטורי וקרומוול ליציאה . הן מהירות מספיק כדי להדביק את ארוד . נצא בשבוע הקרוב ''. חיוך עלה על שפתיו , ''ניקח את הזקן עמנו '' הזקן החל להשתולל ולצווח בטרוף ולכן הורה להוציא אותו מהחדר .
'' המקום קרוב אך המסע לשם עדיין יקח חודשים ,אדוני . האם אתה בטוח שאתה רוצה לצאת ? ''
כן , ארוד לא יתקוף כשאינו נמצא כאן כדי לפקח על הפלישה . הוא לא סומך על אף אחד אחר . לתקוף כעת איננו יכולים כי יחסי הכוחות אינם לטובתנו ווידאנו שהמידע על יציאתו עם הצי נכון . הוא לא היה יכול לדעת על פלישתנו לטלורק עצמה או על כך שנשיג את גביש המידע הזה ונפצח אותו.
ליתר ביטחון נשמור על מרחק מספק בין כוחותינו לכוחותיו כך שגם במקרה של מלכודת נוכל לברוח בזמן '' .
המסע התקדם כמתוכנן במשך כמה חודשים . קסנדת' היה מרוצה אך אז ספינתו של חדיף , המקלור, נתקלה במוקש ונעצרה . תמונתו של חדיף הופיעה על המסך : ''אדוני , האזור כולו ממולכד .אחד המנועים הראשיים שלנו נהרס . קציני אומרים לי כי יקח לנו כיומיים לסרוק את האזור ולפנות אותו ממוקשים. הרס המנוע יגרום לנו להתעכב ''
קסנדת' רתח. ''הממזר כבר גילה שאנו בעקבותיו . אסור להתעכב . הורה לאנשיך לסיים לפנות את האזור בתוך יום . אם הוא כבר גילה אותנו הוא עלול להשאיר מלכודות נוספות . צריך להיזהר כפליים . ''
הוא נרגע ואז שאל '' דרך אגב , מה שלום הזקן המטורף שלנו ? '' ''ממשיך ללהג ולפזר ריר לכל עבר . למען האמת הוא כבר מתחיל לעלות על העצבים . אעדכן אותך כשנסיים את העבודה . חדיף -סוף שידור . ''
האזור פונה ממוקשים והצי המשיך כמתוכנן . ספינתו המקרטעת של חדיף התאמצה לעמוד בקצב אך בלא הצלחה . קסנדת' ,מפקד מן הקרומוול , הורה לצי להמשיך להתקדם .
''חדיף , יש לנו מספיק כוח אש גם בלעדיך . הוריתי לשאר הספינות להתקדם כמתוכנן .
המשך לעקוב אחרינו תוך המשך ביצוע התיקונים .יתכן ותאלץ לסייע לנו לאחר הקרב .
קסנדת' -סוף שידור.''
ספינותיו של קסנדת' הגיעו למרחק יום טיסה מהצי של ארוד ושמרו על מרחק זה . הם התגברו על שני ניסיונות נוספים להניח מוקשים לפניהם . הניסיונות הללו עיכבו אותם לזמן קצר בלבד מאחר והיו מוכנים להם . המסע המשיך כך ימים אחדים בלא שינוי .
התקפת הטנריב הפתיעה אותם לגמרי . ספינותיו של ארוד נעלמו לפתע מהמכ''ם . הן הושמדו בבת אחת כפי שקסנדת' גילה במהרה . קסנדת' הורה על עצירה מלאה . חדיף היה רחוק מאד מהם .
לאחר ארבע דקות הופיעו הטנריב במרחב לפניהם יש מאין . נראה כי ליינבאום טעה בסופו של דבר בחישוביו . לא היה מדובר בנחיל של יצורים , עדר פילים מבוהלים או משהו מעין זה .
זו הייתה ספינה עצומה . אחת .
התקבלה הודעה מוקלטת קצרה מחדיף . המשחתת 'עוצמה' התפוצצה לפתע בלי סיבה נראית לעין . קסנדת' הורה לויקטורי וקרומוול להשיב אש בכל האמצעים .
לא נראה כי הנשקים שלהם עושים נזק כלשהו לחללית .
קסנדת' ידע שהוא עומד למות אך זה לא הטריד אותו .הדבר שכן הטריד אותו היתה הודעתו של חדיף .
חדיף עמד על הגשר של המקלור ונשא אליו את מבטו . ''קסנדת' , טיפש שכמוך . במשך שנים צפיתי באובססיה שלך למותו של ארוד גורמת לנו נזק.
כעת היא הביאה למותך .
אני לעומת זאת לא מתכוון לחלוק איתך גורל זה .
שלום . ''
בתמונה מאחורי חדיף עמד הזקן וחייך חיוך מוזר.
הוא נראה שונה משום מה . זקוף יותר . צעיר יותר . פניו קצת שונים .
המחשבה האחרונה שעברה בראשו של קסנדת' הייתה :
'' אני מוכן להישבע שהזקן הזה מזכיר מאד את אותו כלב ארור - ארוד ''
|
|
|
|
|
אצבע אלוהים (חדש)
Winni and Pooh יום ראשון, 23/09/2001, שעה 20:49
*
''כל אשר מאהבה יעשה, מתרחש תמיד מעבר לטוב ולרוע''
פ. ניטשה
*
התעוררתי משנתי נטולת החלום, ממתינה בחשכה להשלמת עבודתה של מערכת התמיכה, שתשיב לי את חושי המלאים ותעדכן אותי. משיכולתי להתיישב, הבטתי מסביב - הם עדיין ישנו. אם כך, לא מצב חירום הוציא אותי מתרדמת המסע, אלא התראה שגרתית. קצין תורן מוער בכל פעם שהמערכת מתריעה על איתור סימני חיים. הסעתי את הכיסא אל עמדת החיבור. כתמיד, לאחר ההתעוררות אין השרירים נושאים אותי, ואין לזה חשיבות, המערכת תומכת בכל הדרוש לי. חוסר האונים כבר אינו מטריד אותי. אם זו התראת שווא, אחזור לתנומה תוך זמן קצר.
בהיתי במסכים בעוד הנתונים מוזנים והתמונה מתבהרת לתוך הכרתי. פלנטה מסוג 42 R , בתוך מערכת לא מוכרת הממופה בעוד אנו נמים. הסורקים קלטו איתות רדיו, או המקביל לו - אני מקבלת את הנתונים בשפת מושגים הברורה לי. שיהיה זה רדיו או כל צורת תקשורת אחרת. המשמעות אחת היא - סימני חיים חוצניים. מטרת מסע מחקר זה.
אם כך, אין זו התראת שווא. זה כבר מתחיל להיות מעניין. האם להעיר אותם אל התקווה הזו? אולי לא. עוד לא. מוטב שאהיה בטוחה הפעם. אני נשענת לאחור וסוקרת את הפעמים הקודמות, בהן לא הייתי בתורנות, ועמית העיר אותי אל האפשרות הנפלאה הזו. ואחר כך הנפילה. אתן להם את חסד השינה עד שברור יהיה לי שהפעם זה באמת זה. כבר נתקלנו בתרבויות איתן לא ניתן היה לקשור ולו קשר בסיסי, בתרבויות שהיו השרידים הגוועים של מה שהיה מפואר ומפותח ובשרידיהן במתפוררים של תרבויות שעל אודותן יכולנו רק לשער. רק הארכיאו-אנתרופולוג במשלחת ישמח על גילוי שכזה. ניחא, שימשיך לישון גם הוא לעת עתה.
החשיכה והריקנות שבחוץ החלו לחדור את דפנות הספינה. דליתי מהכיס שתיים כתומות ומכיס הכיסא את המים. הנחתי לרוגע ולחמימות לשטוף אותי. המחנק התפוגג ועימו המודעות לריק הגדול המאיים בחוץ. עכשיו יכולתי לחזור ולעבוד. הספינה התקרבה ושטף הנתונים גבר והלך. כן, יש להם תקשורת אלחוטית, מערכות תומכות חיים, ריבוד חברתי. סימנים מעודדים. הוריתי למערכת הבלשנות והפענוח להתחיל לעבוד על סימני שפה(/ות?) ולסורקי הקרקע לחפש מקבילות לערים ולניצול מחצבים. הזמן חלף במהרה בעודי שקועה באיסוף הנתונים לכלל תמונת תרבות עשירה. רק צפצוף האזהרה הזכיר לי עוד שתי כתומות. הפעם לקחתי גם לבנה אחת. אני אזדקק למשהו חזק אם אני אשאר ערה לפרק זמן ארוך יותר, כפי שמסתמן עכשיו.
הכתומות, הלבנות. כל צבעי הקשת חיכו לי בכיס החזה. מחכות לתמוך בי בריקנות האיומה המקיפה, להשכיח את העדרה של אדמה, של שמיים. את הבדידות והפחד. לא נולדתי לדור הראשון של מסעות החלל. הדור שנסע ללא סמים, מונע בכוח ההתלהבות וחדוות הגילוי. אני נולדתי לדור שכבר הבין, שהוכנע על ידי המרחבים העצומים, הבלתי נתפסים. הדור שאיבד את שפיותו נוכח האינסוף. דומה היה שנגזר עלינו להישאר בכדור האחד והטוב, עד שנמצאה הדרך להסתמם כנגד השפעות הטיסה הבינכוכבית על תת המודע שלנו. כך המשכנו, מייצרים עם התקדמותנו עזרים יעילים יותר ויותר, בשלל צבעים מרגיע.
מחשבותיי הופרעו על ידי פלט הסיכום. במערכת החליטה שיש כבר מספיק נתונים לסיווג. תרבות סוג 415 -F. בהיתי בנתון, מתרגמת אותו לעצמי לתמונה חיה של קיום: יש להם מערכות שלטון מקומיות, מספיק טכנולוגיה על מנת לנייד מוצרים ומידע בין חלקיו השונים של עולמם, תרבות חזותית עשירה, אם כי לא בטווח הספקטרום אותו נוכל להבין, מחקר שפנה כבר לכיוון המתאים. אם כך, בעוד זמן קצר, עשרות שנים? קצת פחות?, הם יוכלו לצאת לכוכבים. כמה מהם חולמים על זה ברגעים אלו ממש?
להעיר את שאר הצוות. זה הזמן. ישנים שם עמיתים שהקדישו חייהם עבור סיכוי לגלות את זה. להעיר אותם ולחלוק איתם את השמחה. לשלוח שדר לבסיס. לקחת עוד לבנה. להעיר אותם. המערכת מחכה להוראה שלי. ואז? התוכנית ייעדה לנו תפקיד סמוי של השגחה ופיקוח, עד אשר יגיע זמנם לצאת החוצה, אלינו. קשרים חדשים, שווקים חדשים, הנאות מכמני האומנות הזרים, כל כך הרבה לפנינו. למרות הלבנה השניה, חשתי קור וריקנות. ואז מה? גם הם יצאו לחלל, גם הם ישברו נוכח חוסר האפשרות המוחלט לתפוס את היקום בשכלם. גם הם, כמו כל תרבות קודמת שגילה המין האנושי, יטוסו כשבכיסם הגלולות הצבעוניות. גם אותם תוביל היציאה לכוכבים לייאוש שבמליוני המסוממים הישנים בתמיכת הספינה. כמה ספינות כמונו טסות כך, ללא מטרה מלבד התקווה שיום אחד יהיה זה שונה? מתי לאחרונה לא מילא את מוחי הערפל המבורך?
העברתי מאצבעי למערכת את הקוד האישי שלי, לקצינת ההגנה של הספינה יש מדורים הפתוחים רק בפניה. תוך דקות ספורות מצאתי את מה שחיפשתי. אסטרואיד בינוני במסלול המתאים. הסטה מכוונת היטב שלו תטיל אותו היישר עליהם. זו לא תהייה הכחדה טוטלית, כמובן. לא זה מה שביקשתי. רק טלטלה גדולה מספיק על מנת לכוון את כל המשאבים שלהם אל עצמם. אל שיקום התרבות הפגועה, אל עזרה למליוני הנפגעים. אחר כך יגיע הרעב והמגפות. ייקח להם מאות אחדות עד שיתאוששו. עד אז, חלום הכוכבים ייגנז. אולי לתמיד? עד אז, יזכו בחיים על הכדור שלהם. עד אז תישמר להם התקווה שבמסעות החלל. חלומותיהם על הכוכבים לא יתנפצו. לפחות את זה אני יכולה לתת להם.
הביצוע דרש זמן קצר להדהים. האם יספקו לעצמם סיפורי חרון אלים? מבול? לא נשארתי לצפות. לקחתי כחולה, מחקתי את השעות האחרונות מהפרוטוקול והסעתי את הכיסא אל הדרגש בחזרה. ישנתי.
|
|
|
|
|
בדיקת מציאות (חדש)
זרובבל ושות' יום ראשון, 23/09/2001, שעה 21:35
אני מפחד. בטח שאני מפחד.
שלום לך. כן, אתה. אני לא יודע מי אתה. אני לא יודע איך אתה בדיוק תגלה את מה שאני אומר לך. אני אפילו לא יודע אם יש מישהו ששומע אותי. אבל אני חייב לספר למישהו.
אתה מבין, אני פענחתי את סוד הקיום. את התשובה לשאלה ''למה אנחנו כאן''. נשמע מגלומאני? אולי. אבל נכון.
תן לי להסביר לך.
כאשר אתה רואה תוכנית טלוויזיה או סרט קולנוע, מה שאתה רואה זה לא מה שקורה במציאות. במציאות, כמה אנשים נפגשים, מדקלמים כמה שורות ומחזיקים במשהו מפלסטיק. בסרט, יש דיאלוגים עם משמעות והדבר מפלסטיק הוא סכין מסוכנת בהחלט. לדברים שם יש משמעות נוספת שאין להם אצלנו. זוהי מציאות משל עצמה. החלטתי לקרוא למציאות כזאת מציאות חיובית. כאשר אנו רואים סרט, הסרט מתרחש במציאות חיובית בדרגה אחת גבוהה משלנו. כשבתוך הסרט רואים סרט, הוא בשתי מציאויות מלפנינו, וכך הלאה.
הבעיה היא, שעל מציאויות חיוביות ניתן לשלוט. אם התסריטאי מחליט לקרוא לדמות מסוימת ''זרובבל'', ושיש לו שלושה אחים, אזי לזרובבל יש שלושה אחים. בספרים זה יותר משמעותי- כל פרט שהקורא מדמיין (למשל צבע העיניים של זרובבל המסכן), באמת קורא במציאות ההיא. הרי אין תמונות שיחליטו מראש איך הוא יראה. אבל זה לא הולך הפוך. זרובבל לעולם לא יוכל לקבוע איך הקורא נראה. זרובבל לא יכול להשפיע על השחקן שמשחק אותו, בעוד כל שינוי שעושה השחקן משפיע גם על זרובבל. אבל לזרובבל לא אכפת. הוא לא יודע שהוא רק דמות, ושכל מה שקורה לו נקבע על ידי אדם אחר. הוא אפילו לא יודע שמה שהוא חושב כבר נקבע מראש. הוא אפילו לא יודע שהוא בכלל דמות!
וכאן מגיע ההיסק המפחיד. מה מונע ממני להיות זרובבל? כמו שישנן מציאויות חיוביות למציאות שלי, למה שלא יהיו מציאויות שליליות? מה מונע ממני להיות דמות בסיפור שכתב אדם אחר, מבלי שאפילו אדע? מה מונע מהאדם מזה להחליט מה קורה לי, מלהחליט מה קורה מסביב לי, לשנות את מה שאני רואה… רגע… העץ הזה… הוא לא היה כאן קודם! אני מבועת. אם הוא כותב מה שקורה לי, הוא בטח גם יכול להחליט מה אני רואה, מה אני שומע, הוא יודע מה אני חושב.
אדם במציאות שלילית יכול לשלוט על כל מי שנמצא במציאות החיובית שמתחתיו. אם הייתי אדם מאמין, הייתי אומר שזוהי התערבות אלוהית. שאיזה אל בשמיים שולט בחיים שלי. אבל אני יודע יותר טוב. אין אלוהים. רק סופר. רק מחזאי שמפעיל אותי כמו בובה.
|
|
|
|
|
לא תעשה לך (חדש)
הסתת יום שני, 24/09/2001, שעה 1:34
השאון שהקימה קבוצת הכפריים, עלה אף על שאונן של חיות הניסוי בכלובן. בתחילה ניסה דוקטור בגאוון להתעלם, להמשיך בעבודתו כרגיל, אולם לבסוף הכריעו הרעש והוא פרץ החוצה בזעם. בתחילה נשתרר שקט של הפתעה בין הכפריים, אולם כמעט מייד שבו להמולתם הנלהבת בעודם דוחפים פסל אבן גדול אל מול פניו של בגאוון. למרות שבנפשו היה עסוק בקללות נמרצות על טיפשותו בקבלת המענק הממשלתי לפתוח אזורי ספר, ניסה לעטות מבט שליו ככל האפשר ואמר, ''מעניין אותי למה טרחתם להגיע לפה אחרי שהסברתי לכם שוב ושוב בבירור שאין לכם מה לחפש פה''. המילים האחרונות נאמרו בכעס, שאפילו המבטא הבריטי המהוקצע של בגאוון לא יכל להסתיר.
''אדון פרופסור'', אמר אחד הכפריים שלבושו ציין אותו כמנהיג מקומי זוטר, ''אולי בבקשה תוכל רק לנסות פעם אחת, זה כל מה שאנחנו מבקשים''.
''לא'', אמר בגאוון, ''מאז שהתפרסמה הכתבה הארורה הזו, לא עובר יום בלי שאני צריך לסלק מפה קבוצות של עובדי אלילים פרימיטיביים'', הוא הישיר מבט אל ההמון והמשיך, ''קחו את האבנים שלכם מפה, אין בהן שום אלוהים, רק סלע מעובד''.
הוא סגר את דלת המעבדה בטריקה והתיישב על כיסאו בייאוש. צוות המעבדה המצומצם הסתלקו לחדריהם בשקט. הם ידעו שאין טעם לפנות אליו עד שיירגע.
מהחלון, השקיף בגאוון אל קבוצת הכפריים אשר הלכה והתפזרה. הוא יכול לחוש בעצב שלהם ולא יכול שלא לחוש בקרבה מסוימת אליהם, ודבר זה קומם אותו יותר מכל. כאשר עזב את ביתו לפני שנים רבות, משאיר מאחור את משפחתו המסורתית (''עובדי אלילים'', לחש לו קול מציק ממעמקי נפשו) ופותח בקריירה אקדמית מזהירה, קיווה שהשאיר את הספר מאחור לנצח, אולם הממשלה ההודית הייתה קמצנית ביותר במענקי מחקר שלא היה להם יישום כלכלי ישיר ולצערו, מחקר על דגמי בינה בגלי מוח היה רחוק מאד ממימוש כלכלי מהיר. האפשרות היחידה שניתנה לו והוא לקח אותה בלית ברירה הייתה פרוייקט פיתוח הספר, אזורים שהממשלה קיוותה להעלות את ההגירה אליהם מאזורי הערים הצפופות. הדבר היווה מבחינתו הידרדרות עצומה אחורה בקו המנחה שבו שאף להוביל את חייו, אולם היות והברירה האחרת הייתה עבודה שולית רחוק מהתחום בו הגיע לפריצת הדרך שלו, קיבל עליו את הגזרה ואף למד בחודשים האחרונים ליהנות מהשקט הכפרי הרוגע.
שקט, הוא חשב לעצמו במרירות. מעט מאד שקט ניתן לו מאז בחר עיתונאי זריז לפרסם בעיתון המקומי כתבה על הניסויים המוצלחים של איתור תבונה בבעלי חיים יונקים. גלי התבונה הנמדדים, לימדו על המצאות תדר חשיבה עמום (למרות שרבים ציינו באכזבה שלא עמום למדי בהשוואה לגלים שנמדדו אצל בני אנוש). התוצאות ריתקו רבים מבני האזור, אולם גרמו לסערה זוטא אצל השבט שאותו נהג בגאוון לכנות בבוז, ''עובדי האלילים''.
לדידם של אלו, אשר חשו מקופחים אל מול ההכרה הכללית באמונתם של שכניהם המוסלמים, הייתה זו הזדמנות פז להוכיח את אמיתות אלוהיהם. הם פנו אל בגאוון בבקשות חוזרות ונשנות להפעיל את מכשיריו המשוכללים על פסל האליל המרכזי של העדה והוא דחה אותם שוב ושוב ללא הועיל.
כל פעם שנאלץ להביט בפניהם המתחננות היה נזכר בפניו של אביו, כורע ברך ומנסה לשכנע אותו להעלות מנחה במקדש. לעיתים היה אביו פורץ בבכי ולעיתים מאיים על בנו שחטאיו יגרמו לו להפוך לאבן בגלגול הבא. הוא היה עושה ככל שביכולתו להתעלם מדברים חסרי שחר אלו וקובר את ראשו בספרי הלימוד בהם ראה את הסיכוי היחיד שלו להימלט מעולם אפל זה. והנה, שוב הכל חוזר אליו - האלים, האבנים, הקשקושים הפגאניים. הוא קם על רגליו בכעס, נחוש לדבר עם ראש המחוז על הפסקתו המיידית של המטרד. הוא הגיב בתדהמה מוחלטת כאשר הבין כי הוא לא נמצא עוד לבד בחדר. המנהיג המקומי עמד מולו ולידו שני כפריים נמוכים וחסונים לבושי שחורים. ההבעה המתרפסת שהייתה על פניו של המנהיג קודם נעלמה, ואת מקומה תפסה קשיחות שקטה ובוטחת. בגאוון ניסה לפנות אליו אולם הוא, במהירות ובשקט מוחלט, הצמיד סכין מעוקלת לגרונו והצמיד אצבע לשפתיו לאות שתיקה.
בינתיים פשטו שני הכפריים האחרים על חדריו הפנימיים של מבנה המחקר, בכל חדר שנכנסו אליו נשמע קול מאבק חלוש. כשחזרו, לא יכול בגאוון לנחש מהבעות פניהם הקפואות מה מצבם של עוזריו.
''קח את המכשירים וצא החוצה'', אמר המנהיג בקול שקט כשהוא מצמיד את הסכין לגרונו להשקיט כל רעיון של התנגדות.
העברת הציוד האלקטרוני הרגיש נמשכה זמן רב, וכשסיים בגאוון להעביר את הציוד הנדרש אל הרחבה שבפתח המעבדה כבר היה עייף ומיוזע כולו. בכוחות הולכים ואוזלים, חיבר בגאוון את ציוד החישה הרגיש אל הפסל הגדול שאותו הציבו אנשי הכפר בחוץ ואז צנח באפיסת כוחות אל מול רגליו של הפסל, מוקף באנשי הכפר שעמדו מסביבו במעגל קודר.
''קדימה כופר, הפעל את המכשירים'', אמר המנהיג. בגאוון זחל לעבר המחשב שניצב על הקרקע והחל להריץ את סידרת איתור הגלים. במשך כשעה בהה אל מול המכשירים המרצדים ולבסוף, כאשר הופיעו הנתונים על המסך קרא אותם בשומרו על הבעה קפואה.
המנהיג, אחוז סקרנות, קרב אליו ומשך אותו אל מול עיניו. בגאוון החזיר לו מבט, שהצליח להיות מתנשא אפילו לנוכח עליבות המצב בו נמצא ואמר, ''אחד''.
''מה אחד?'', שאל המנהיג בתמיהה. ''מופע גל אחד בשעה'', אמר בגאוון כשהוא מגחך, ''וגם זה בוודאי טעות שנגרמה בגלל התנאים שבהם נעשה הניסוי. בכל מקרה זה מגוחך'', המשיך, ''לזיקית יש 10,000 מופעים לשעה בקרוב ולאל שלכם'', הוא עצר לרגע כדי למצות את ההנאה מהרגע, ''יש רק אחד''.
בגאוון נשען אחורה והחל לצחוק בפראות מתעלם לחלוטין מהקהל שסביבו.
''רחמיי על נשמתך'', היו דבריו האחרונים של המנהיג ששמע בגאוון לפני שזה שיסף את גרונו מקצה לקצה.
שנים היו לשניות ועשורים לדקות, ובתוך כל זאת פיעמה רוחו של בגאוון באיטיות אינסופית בגופה החדש.
אנשי הכפר וגם הכפר עצמו נעלמו מזמן, נבלעו בזוהר הגרעיני שבא והלך, ובגאוון נותר מוטל לבדו בשדה כשרק מלותיו האיטיות של אל האבן נמצאות שם לנחמו.
|
|
|
|
|
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים (חדש)
מיקרון יום שני, 24/09/2001, שעה 8:06
בשבוע לאחר שפרופסור באום קיבל את פרס נובל בפיזיקה, הדברים התחילו להיעשות ממש מעניינים עבורו.
לכאורה, סתירה פנימית. הייתם מצפים שהריגוש האמיתי יהיה לפני קבלת הפרס. חדוות הגילוי, המתח שבמועמדות, ההתרגשות שבזכייה. אבל פרופסור באום היה די בטוח שהוא יקבל פרס נובל מרגע שהתחיל להעמיק לתוך התאוריה שלו על עיוותי המרחב המאחדים. הנושא היה פשוט גדול מכדי שלא יזכה אותו בפרס. הוא התייחס לנושא כמעט בשוויון נפש. כמעט, כי הוא בכל זאת היה אנושי.
הבעייה שלו היתה שהוא רצה להיות מסוגל למדוד את עיוותי המרחב המאחדים - לראות במו עיניו, או במו מכשיריו, את האמת שבתאוריה שלו - אבל פרס הנובל ניתן לו רק על התאוריה, שגילתה לאדם את קיומם של עיוותי המרחב הקוואנטיים שמצויים בבסיס החומר, חסרי מימדים ומקיימים תהודה מיידית זה עם זה על פני כל היקום. עדיין לא היה ברשותו אמצעי מדידה ישיר.
הכתב תפס אותו בפתח המלון שלו יום לפני מתן הפרס. הוא ניסה להסביר לו את התאוריה שלו על רגל אחת. ''בני האדם שאלו את עצמם תמיד כיצד ייתכן מבחינת היקום שיתקיים, נאמר, עצם בשם 'תפוח'. הרי אטום בקצהו האחד של אותו תפוח אינו יודע מה עושה האטום שבקצהו השני של התפוח. אז מה עושה את התפוח לעצם אחד, במקום לסדרת אטומים בודדים?
''היו פילוסופים שטענו שהתפוח לא קיים בפני עצמו, אלא כתוצר של התודעה האנושית, שממשיגה את העולם. אבל הטיעון הזה לא מסביר למה אנחנו מזהים תצורות תפוח בכל כך הרבה מקומות בעולם. האם החומר עצמו 'יודע' שהוא תפוח? התאוריה שלי אומרת שכן. שבסיס החומר הוא בעיוותי מרחב קוואנטיים, שאפשר לראות אותם כעיוות יחיד בעל מופעים רבים. הם מקיימים תהודה בו זמנית זה עם זה, כך שלמעשה הם מסוגלים לספק לחומר את 'הידיעה' שהוא חלק מתפוח. או מכוכב. או מגלקסיה. הם מגדירים את מבנה החומר בכל קנה מידה, וכוללים את תפיסת המכלול גם בפרטים הקטנים''.
''למה אתה מתכוון ב'מגדירים את מבנה החומר'?''
''איך יתכן שחוקי הטבע זהים בכל מקום? מה בדיוק אוכף על החלקיקים להתנהג בצורה זהה בכל מקום? הרי להגיד שזה 'מטבעם' לא ממש מסביר הרבה. התאוריה שלי מסבירה את זה. חוק הטבע הוא אחד בכל מקום כי מבחינת עיוותי המרחב הקוואנטיים, החומר הוא אחד בכל מקום. למעשה, המקום הוא אחד בכל מקום... כמעט היית יכול לומר שעיוותי המרחב הקוואנטיים יצרו את היקום בדמותו הנוכחית.''
פרופסור באום נכנס ללובי, מותיר את הכתב המבולבל על המדרגות.
את המכשיר למדידת התהודה של עיוותי מרחב קוואנטיים, שיכול למדוד ישירות את תהודתם של עיוותי המרחב, ולמעשה להתחבר ישירות אל תהודתו של היקום עצמו, פיתח לאחר שובו מקבלת הפרס בשטוקהולם, ביחד עם ד''ר גלפין, חוקרת במעבדת האוניברסיטה, שנהג לשתף עימה פעולה בכתיבת מאמרים. רק לאחר שסיימו לפתח את המכשיר קלט פרופסור באום בהפתעה שד''ר גלפין היתה חוקרת מבריקה, ותהה כיצד מעולם לא הבחין בכך קודם. כעת משחשב על כך, היה בטוח שהיא תרמה רבות בפיתוח התאוריה. הוא החליט לתת לה, לשם שינוי, את הזכות לבצע את המדידה הראשונה, מדידת המבחן על פיסת חומר ממשי.
המדידה החלה, ומחט המכשיר החלה לשרטט את התנודות על דף רציף, עולה ויורדת ומזגזגת לאטה. פרופסור באום נעץ מבט נרגש בסרט הנייר ההולך ונגלל, הסרט שפותח עתיד מזהיר של ניסויים בשימושים המגוונים שיכולים להיות לתאוריית עיוותי המרחב הקוונטיים. למעשה, זה המקום שאליו שאף להגיע - הוא לא התעניין ביישום. רק באישור התאוריה שלו ובפיתוח מכשיר מדידה יעיל.
''מוזר,'' קולה של ד''ר גלפין קטע את הרהורי ההתעלות שלו. לרגע הוא התרגז עליה.
''מה מוזר?'' שאל.
היא קימטה את מצחה. ''אני לא יודעת, מאיזושהי סיבה יש לי הרגשה חזקה שראיתי גרף כזה כבר פעם.'' היא הסתכלה בסרט הנייר הנגלל לאיטו, המייצג את התנודות חובקות היקום שחלפו כל רגע ורגע בעיוותי המרחב הקוונטיים, אך ניכר היה שעיני מחשבתה מכוונות למקום אחר.
''מה?'' אמר פרופסור באום אחרי רגע של שתיקה.
''שששש!'' הניעה ד''ר גלפין את ידה בחוסר סבלנות. לאחר רגע היא הנידה בראשה בכעס. ''אני לא מצליחה למקד את זה. כאילו המוח שלי...'' הבעת הפתעה התפשטה לפתע על פניה. היא הסתכלה על הנייר הנגלל. ''זהו! המוח שלי! זה מה שזה מזכיר לי!''
''למה את מתכוונת?'' שאל פרופסור באום.
''EEG. פלט של EEG. כשהייתי סטודנטית השתתפתי בניסוי של המחלקה למדעי המוח, והם עשו לי בדיקת EEG. הפלט נראה בדיוק ככה.'' היא צמצמה את עיניה כנגד סרט הנייר הנגלל, לא רואה אותו. ''אנחנו חייבים לקרוא למישהו ממדעי המוח שיראה את זה.''
משם הדברים כבר התחילו להתגלגל. אנשי מדעי המוח נדהמו מהדמיון בין הגלים שהפיק המכשיר לבין גלי המוח האנושיים. השאלה הבאה נראתה מובנת מאליה להם, אך פרופסור באום ראה אותה כהתגלות: ''בדקתם את המכשיר על מוח אנושי?''
הוא ישב עם ד''ר גלפין על כוס קפה במזנון של מכון המחקר וביחד ניסו לשער מה יקרה. הוא סירב בכל תוקף לנסות את המכשיר על אדם אחר, מחשש שהציוד שעוד לא נבדק דיו עלול לגרום לנזק למוחו של אדם. אמנם, תאורטית זה לא אמור לקרות, אבל היו הרבה דברים שלא היו אמורים לקרות תאורטית וקרו. הוא שיחק בקרואסון השוקולד שלו.
''לדעתי מה שגילינו הוא תודעה,'' אמרה ד''ר גלפין בנחישות.
''אני עדיין חושב שאת מגזימה.'' ענה פרופסור באום.
''תראה, זה נראה בדיוק כמו מחשבה אנושית. מה מונע ממבנה מורכב כל כך כמו היקום להיות אורגניזם חושב? שכחת כבר מה אמרת לעיתונות? דיברת על מודעות של החומר...''
''דיברתי בשפה מטפורית,'' הוא קטע אותה בזעף. ''לא התכוונתי באופן מילולי.''
''ובכל זאת.'' אמרה. ''החוקים יציבים בכל מקום. החומר 'יודע' להיות תפוח, כלשונך. אולי אין שם מרכאות? אולי הוא באמת יודע?''
''את יודעת לאן זה מוביל אותנו,'' אמר פרופסור באום. ''לאלוהים. אני לא מאמין באלוהים.''
''אתה לא חייב להאמין באלוהים של הדת. אבל זה לא צריך למנוע אותך מלהאמין ביקום כאורגניזם, שהתודעה שלו קובעת את חוקי החומר, שיצר אותנו, אבל אתה לא חייב לקרוא לו אלוהים.''
''למה את חושבת שהוא יצר אותנו? למה נראה לך שיש לזה שליטה על מה שבתוכו?''
''זה נראה לי הגיוני. אם גלי התהודה האלה חובקים את כל היקום ואת כל החומר, הם יכולים לשלוט בכל היקום ובכל החומר.''
''כבר נראה,'' רטן פרופסור באום ונגס מהקרואסון.
כשהסתיימה הבדיקה על מוחו שמח פרופסור באום ששמר את התגלית החדשה בסוד.
''איך זה יכול להיות שכל חומר - כל חומר - שבדקנו, מתואם עם הגלים הכלליים של עיוותי המרחב הקוואנטיים, ורק במוח האנושי הגלים מתואמים לגלי ה-EEG הפרטיים שלו?'' הוא שאל את ד''ר גלפין במוטרדות קשה.
''אולי התודעה האנושית חופשית מהתודעה הכללית?'' שאלה ד''ר גלפין.
''בטח, או שאולי אלוהים נתן לנו רצון חופשי כדי שנוכל להחליט החלטות מוסריות,'' הפטיר. ''אולי כולנו נלך לגהינום בסוף, חוץ מהילדים הטובים. אולי האפיפיור צודק, לשם שינוי.''
ד''ר גלפין נתנה בו מבט נעלב. ''אני לא מדברת תאולוגיה. אני מדברת מדע. אתה נותן לאמונה האתאיסטית שלך להסתיר ממך את התצפיות.''
''אני לא מאמין באלוהים. לא יכול ולא מוכן. אמונה באלוהים תעוות את כל מה שאני עובד בשבילו.''
''אתה יודע מה, בוא נעשה ניסוי.''
''על מה את מדברת? איזה מין ניסוי?''
''להתאים את גלי ה-EEG של המוח לגלים של עיוותי המרחב הקוסמיים, באמצעות ביופידבק. למה שלא ניקח מתנדב - אותך, אם תתעקש, ונחבר אותך למכשיר כזה, שיתאם אותך עם תדירות הגלים הקוסמיים?''
''ומה זה יתן לנו?''
''אתה לא מבין? זה יכול לתת לך לחוות בעצמך את הגלים האלה. אם יש שם תודעה... מחשבה... אולי תוכל להרגיש אותה בעצמך? אולי תוכל לשאול אם זו באמת תודעה? אם היא באמת יצרה אותנו? ומה... מה היא רוצה שנעשה?''
''להיות לאחד עם היקום, אה?'' גיחך פרופסור באום גיחוך גס.
''תצחק, אבל אולי זה בדיוק מה שמחפשים בכל הדתות והכתות והמדיטציות?'' אמרה ד''ר גלפין בלהט.
''בסדר. בואי נבדוק אם אפשר בכלל לעשות את זה. זה יכול להיות מעניין.''
האלקטרודות הדביקות חוברו אל קרקפתו של פרופסור באום.. נתוני ה-EEG שלו יועברו למחשב ויושוו מול תדירות הגלים של עיוותי המרחב הקוואנטיים הנקלטים מחומר דומם - כלומר, תדירות גלי התהודה של היקום - וצליל משתנה ישמש כדי להשפיע על מוחו של פרופסור באום לשנות את התדירויות שלו. הוא פחד.
כדורי הטשטוש שקיבל החלו לפעול, והוא חש את גופו שוקע ומתרכך, כמו זורם וממלא את הרווחים בשולחן הבדיקות. שריריו זרמו למצב רפוי, ומוחו החל לנדוד, הגעש הפנימי שבו שוכך. הוא שקע בהדרגה בתוך נמנום-למחצה מעורפל ושליו. תחושותיו החלו לנדוד ולהתרחב, נעות ופועמות עם האוויר שסביבו, עם החדר, עם הבניין, עם המכון, עם העולם, עם הגלקסיה... עם היקום.
תודעתו של פרופסור באום התפשטה על פני היקום, רועמת מקצותיו ועד פנימו, גועשת בגלים, נוגעת בגלקסיות ובאטומים. המחשבה הדהדה בו וביקום, והוא לא ידע אם היא שלו או לא. הוא נאחז בכל כוחו בתחושותיו, בהכרת עצמו, ועדיין חש שעצמיותו מחליקה ממנו בעודו מתפשט הרחק מעבר לקיבולת שלה. הוא שמע את שאלתו נשאלת ונענית שוב ושוב ושוב מקצווי היקום ומתוככי הוויתו, לא במילים כי אם במשמעויות ובתנודות ובחילופי אנרגיה, ולא ידע עוד מה היא השאלה ומה היא התשובה, מה שלו ומה זר. התשובה דחפה אותו חזרה, גורמת לתודעתו לקרוס לגודלה המקורי, עוד, ועוד, ועוד...
פרופסור באום פקח את עיניו. הוא ראה הכל צלול וחד מאד, ובו זמנית חש תחושת חוסר מציאות וריחוק, כאדם שמקיץ בבת אחת משינה עמוקה.
פניה החרדות של ד''ר גלפין ניבטו בו, ניצוץ של דאגה בעיניה. לרגע לא הצליח מוחו להתמקד במילותיה, מנסה עדיין להאחז במרחבים האדירים שהתפשט אליהם רק לפני רגע. אך בהדרגה הוא חש את מוחו, כגומיה שנמתחה יתר על המידה, חוזר במאמץ רב אל תוך מגבלות גודלו המקורי, מגשש להתאים את עצמו בחזרה אל הגבולותות המוכרים שבתוך גולגלתו.
''מה קרה, פרופסור באום? אתה בסדר?'' הוא נוכח שד''ר גלפין שאלה את אותן שאלות שוב ושוב מזה כמה זמן.
''כן, כן, אני בסדר'', ענה במאמץ, ובעודו עונה חש כאילו הוא מדבר שקר. המילה 'אני' לא היתה נכונה עוד על לשונו, אך הוא לא ידע במה להחליף אותה.
''שאלת את השאלה? היתה תשובה?'' שאלה ד''ר גלפין.
''כן, כן, היתה תשובה'', אמר פרופסור באום בלאות. בינו לבין עצמו הוסיף ''בערך.''
''ומה היא היתה?'' היא דחקה בו ד''ר גלפין ברוגז.
הוא נאנח, שואל את עצמו אם לענות. לבסוף ענה, משמעותה המופשטת של המחשבה מקבלת צורת מילים אנושיות רק בעברה את דל שפתיו, והן כשיר וכרעל על לשונו.
''אתם כבר ילדים גדולים. תסתדרו לבד.''
|
|
|
|
|
בראשית (חדש)
Odin יום שני, 24/09/2001, שעה 16:35
בראשית
''...ונודה לנארוס-קון על הגשם שיורד והכוכבים המאירים. נרים קול בהילל ונשבח את נארוס-קון, פורץ דרכי הכוכבים...''
מתוך תפילת המסע של ספר התכלת.
הנזיר התבונן בצל. הצל זז בעצלתיים במשך שלושת הימים האחרונים. בלילה הוא נעלם, דבר שהדהים את הנזיר בכל פעם מחדש. בכל לילה התפנה הנזיר לצרכים גופניים פעוטים ובבוקר חזר שוב להתבונן בצל במשך היום. זמן לא היה דבר חשוב. לא ממש.
הצל העסיק אותו כבר שלושה ימים. לפני זה התבונן בעשב הצומח. לפני זה דן עם עמיתיו בשאלת היקום האינסופי.
ספינה ירדה מהשמיים. דבר שלא היה מפתיע, כי זה מה שספינות עושות בדרך כלל. הנזיר היה מופתע אילו הספינה עלתה דרך אדמה, אבל היא לא עשתה זאת. לכן לא היה מופתע.
דבר מה משך את תשומת ליבו אל הגוף המתכתי. הספינה עשתה דרך ארוכה, עם זאת לא ראה את סימני האלים. דבר זה היה יוצא מגדר הרגיל. הנזיר הרשה לעצמו להיות מופתע.
דלת נפתחה, כי זה מה שדלתות עושות. אדם פסע החוצה. הוא היה גבר צעיר בשנות השלושים שלו, שיער צהוב בהיר המאפיין כמה גזעים מערפיליות האש ועיניים כחולות יוקדות. האיש היה קירח במרכז ראשו ושם היה אות מקועקע של נארוס-קון. האות בקושי ניראה, עוד דבר היוצא מגדר הרגיל. הנזיר הרשה לעצמו להיות מופתע שוב. האדם התקרב. הוא נעמד מולו.
''היי'' הוא אמר.
הנזיר הרהר בכך. האדם לא הרג אותו ולא פגע בו בשום דרך. זה היה טוב. האדם גם ביקש להביע ברכה לכבוד מפגשם, דבר שהנזיר לא זכר שנים על גבי שנים. הוא התאמץ ונזכר מה נהוג לענות במצבים כאלה.
''שלום'' הוא אמר.
האדם הרהר שניה ואז פתח את פיו, סגר אותו ואז פתח אותו שוב. לאחר שניה שבה, כנראה, ארגן את מחשבותיו פנה שוב לנזיר.
''נאמר לי, שחטאתם את החטא הגדול ביותר שאפשר לחטוא. נאמר לי שאתם מחפשים את הידע, את המוחלט ואת האסור. נאמר לי, שאתם יודעים יותר מדי תשובות ועל כן קוללתם על ידי כל האלים ונידונתם לחיי סבל וגלות. נאמר לי, שכל אדם המדבר אתכם נופל גם הוא תחת קללת האלים. זה נכון?''
הנזיר הרהר. האיש הציג את העובדות נכון. הוא לא ראה סיבה לא לענות לו.
''זה נכון''.
האדם חשב זמן מה ואז התיישב על סלע סמוך. הוא השעין רגל על רגל והסתכל לתוך עיני הנזיר.
''האם תוכל לענות לי על שאלה?'' הוא שאל.
''מחובתו הראשונה של נזיר הוא להאיר כל המחפש ידע.'' ענה הנזיר.
''הו, זה ממש מצוין'', חייך האיש ''ממש, ממש מצוין. אם כן תענה לי על השאלה הבאה בבקשה,'' הוא הסתכל לתוך עיני הנזיר ובעיניו ראה הנזיר מתח ואי-נוחות ''תענה לי בבקשה,'' חזר האיש ''מי אני?''
נכריס גדל במשפחה רגילה של קדר שהעמיד את דוכנו באחד מהרחובות הצדדיים של שווקי הבירה. בבית שהיה מלא תמיד רעש נכריס ותשעת אחיו ואחיותיו גדלו ונהנו מכל רגע. כמו כל ילדי נארוסול-ביתא, הם למדו את ספר התכלת כספר הרשמי של המדינה, זכות שהייתה שמורה רק לעולמו הראשי של נארוס-קון. בגיל שתיים עשרה, גולח מרכז ראשו של נכריס והוטבע בו האות הגבוה של נארוס-קון, האות שישאר על ראשו עד יום מותו, כמו גם על ראשם של שאר הגברים של נארוסול ביתא. בזמן הטקס המסורתי, כאשר כולם עלזו ושמחו על הקירוב לאל האהוב, כרסמה לשנייה מחשבה בראשו של נכריס, מחשבה שיזכור אותה עד סוף ימיו: איזו זכות יש לאל הזה עליי?
הנזיר התבונן על האדם שהגיע. הוא הרהר בשאלתו דקות אחדות שבמהלכם, זע האיש באי-נוחות על הסלע. לבסוף הרים הנזיר את עיניו ושאל:
''אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?''
עכשיו הגיע תורו של האיש להרהר בשאלת הנזיר. הוא התבונן בשמי התכלת מעל והקשיב לציוץ הציפורים הרחוק.
''כן'' הוא ענה.
''אצטרך לשמוע את סיפורך כדי לתת לך תשובה שלמה.'' העיר הנזיר.
''אה, סיפורי'' האיש פלט צחוק מאולץ, '' הכל מגיעה לסיפורי. טוב, אם כן, כנראה שהבנת כבר על פי הסימן שעל ראשי איפה נולדתי וגדלתי?''
הנזיר הנהן.
''טוב'' המשיך האיש ''שמי הוא נכריס ועד גיל שתים עשרה היו חיי רגילים לגמרי.''
נכריס עשה את הנס הראשון שלו קצת לאחר טקס גילוח-אמצע-הראש. חתול קטן נפל מגג ביתו של נכריס. כאשר הוא הסתכל על היצור הקטן שוכב שם בשלולית של דמו שלו, התמלא ליבו של נכריס צער. הוא לא חשב שזה הוגן שחתול קטן ותמים יגמור את חייו בצורה כה אכזרית. לפתע,לתדהמתו, קם החתול, הסתכל אליו במבט שנראה לפתע מביע תודה, והלך לדרכו. נכריס ההמום העלה תפילה מהירה לנארוס-קון, מגן החיות, והלך גם הוא לדרכו. הוא לא קישר את תחיית החתול למחשבותיו שלו. אך כאשר ריפא את אמו באורח פלא מקדחת הביצות בה נדבקה בביקור אצל קרוביה, הופצה השמועה על הילד הקטן, אותו בירך נארוס-קון עצמו. לא עבר זמן רב עד שהאנשים בגלימות הכוהנים דפקו על פתח ביתו ודרשו לראות את ילד הפלא. כך, בגיל שלוש עשרה הפך נכריס להיות מועמד לנביאות.
''יש לכם הרבה נביאים?'' שאל הנזיר.
''היינו עולמו הראשי של אל.'' הנהן נכריס, ''אלים נוהגים לתת תשומת לב מיוחדת לעולמות הראשיים שלהם.''
נסים ונביאים לא היו דבר של מה בכך בנארוסול-ביתא. אנשים נרפאו ממחלות סופניות, פניו של האל הופיעו בשמיים, אסונות טבע נפסקו בצורה פלאית. אתה רגיל לדברים כאלה כשאתה חי בעולם ראשי של אל. זה לא שלא היו ניסים גם בשאר עולמות היקום. נארוס-קון היה ידוע באהבתו להרשים בני תמותה, וגם חמשת האלים האחרים לא פיגרו אחריו בהרבה. אבל דבר אחד הוא עולם ספר שבו קיימות כל ששת הדתות ושם אתה צריך להתאמץ רק כדי להוכיח שדווקא אתה הוא שעשית נס מסוים, ודבר אחר הוא עולמך הראשי שם אתה מקבל גלים של אמונה גם בלי הרבה מאמצים.
נביא חדש נולד בנארוסול-ביתא לפחות פעם בחמישים שנה. הנביאים באו משכבות אוכלוסין ומעמדות שונים, כדי שאף אחד לא ירגיש מקופח. תוחלת חייו הממוצעת של נביא, לאחר פרוץ הכוחות שבו, הייתה כשנתיים. האנשים הסבירו כי אינך יכול לשחק עם כוחות האלים ולחיות הרבה זמן, אך אין זה נורא כי הנביאים מגיעים מיד אחרי מותם לבסיס כיסאו השמימי של נארוס-קון. מצד שני מה שאנשים אומרים הוא לרוב שטויות גמורות. נכריס היה נביא טוב, אולי מהטובים שאי-פעם היו, הוא ריפא חולים במאות, הפסיק בצורות ואף החיה חתולים שמצאו את מותם בנסיבות אכזריות. למרות שכמה כוהנים וותיקים התלחששו בינם לבין עצמם על כך שהוא חושב יותר מדי בשביל נביא, אהב אותו העם, ותמך בו. שנתיים עברו ובהגיעו של נכריס לגיל חמש עשרה החל העם להתכונן לעזיבתו לשמים.
''הייתי נביא טוב'', אמר נכריס בהרהור, ''הטעות היחידה שעשיתי הייתה לא למות.''
שבעה חודשים עברו והנביא נכריס לא גילה שום רצון לעבור למקום טוב יותר. להפך, הוא התרגז יותר ויותר על אנשים שרמזו לו בעדינות בהתחלה, ובצורה ישירה יותר ויותר לאחר מכן, שאולי הגיעה זמנו לפנות מקום.
לילה אחד כשהביט בשמיים והקשיב לשאון המגיעה מהבירה כיבה נכריס כוכב. לאחר מכן נבהל והדליק אותו בחזרה. הוא לא אמור היה לעשות דבר כזה. לכבות כוכבים זה דבר שרק האלים יכלו לעשות. למחרת הוא יצא בחשאי מהמקדש הראשי, נכנס לספינתו הפרטית והמריא לכל הרוחות מביתו שאותו ידע ואהב.
''הידיעה הייתה שהנביא נכריס עלה השמיימה עם גופו וספינתו, כי היה אף גדול מנביאים אחרים.'' העיר הנזיר.
''אני חושב שככה האנשים קיבלו את זה יותר טוב.'' ענה נכריס ''אני בינתיים הסתובבתי ביקום''.
נכריס הסתובב ביקום במשך ארבע עשרה שנה. הוא נדד בעולמות ידועים ולא ידועים כלל, הוא הגיעה לחורבות של תרבויות שעלו אף לפני לידת האלים. הוא אסף כל פיסת ידע שהייתה על היקום והאלים עצמם. כשגילה שסימן האל על ראשו הולך ונעלם במהירות הוא הופתע ונבהל. כשגילה בעצמו את היכולת הוא הופתע, אך לא נבהל. הוא כבר היה הרבה מעבר לבהלה.
''אתה יודע איך עוברות הספינות דרך התהומות שבין הכוכבים ביקום?'' קטע אותו לפתע הנזיר.
''כמובן שאני יודע,'' אמר נכריס בפתיעה, ''נשמת האל לו התפללת מרימה את ספינתך ונושאת אותה אף מהר מן האור עצמו על יעדך. בכל דת יש אפילו תפילות שלמות המוקדשות לבקשת נשמת האל.''
''כל זה נכון,'' ענה הנזיר ''וזו גם הסיבה שאנו, הנזירים, איננו יכולים לנוע בין הכוכבים. אך אתה, כאשר נדדת ביקום, לא אמרת תפילות אלה.''
''כן'' אמר נכריס בפליאה ''פשוט ידעתי לאן אני רוצה להגיע.''
''ואתה יודע שספינתך אינה נושאת סימני נשימה של אף אל, כמו שספינה אמורה לשאת לאחר מסע?'' המשיך הנזיר.
''לא ידעתי את זה'' נכריס הרים את עיניו ''אבל זה לא מפתיע אותי. אני הוא המטיס את ספינתי.''
כשגילה נכריס על הנזירים שבחרו להתרחק מכל אל, מיהר למצוא אחד מהם ולשים קץ לשאלותיו. כשנחת ראה אדם זקן בגלימה אפורה יושב על האדמה ומתבונן בצל.
''עכשיו אתה יודע מי אני?'' שאל נכריס לאחר דקות ספורות של שקט.
''כן, '' ענה הנזיר ''אתה קוטל האלים. הכשרון שגילית בעצמך הוא היכולת להשמיד כל אל או אלה שתבחר.''
''אבל הטבע לא סובל ריקנות'', המשיך נכריס כאילו והוא ממשיך את מחשבותיו של הנזיר '' אם אהרוג אל, יימשך משהו חדש למקומו, ורוב הסיכויים שזה יהיה אני. היקום ישתולל זמן מה, אבל בסוף הכל יירגע ואני אשכון כאל עד קץ הזמנים או עד שיבוא מישהו כמוני וישמיד אותי.'' הוא עצר לשניה ואז אמר בקול שנהיה לפתע לקשה כמו פלדה ''אני לא רוצה להיות אל''.
הנזיר הנהן בהסכמה. גם הוא לא רצה להיות אל.
''ומה אם תשמיד את כולם בו-זמנית?'' שאל לפתע.
''אני... אני לא יודע. '' נכריס גמגם, '' אף פעם לא חשבתי על זה, האלים הם אלה שמחזיקים את הבריאה על כתפיהם. אם אשמיד את כולם מי יודע מה יקרה. אולי אף כל היקום יפסיק להתקיים...'' הוא סיים כמעט בלחישה.
''ואולי במקומו תקום בריאה חדשה שבה האדם יהיה השולט ולא האלים, '' המשיך הנזיר כשקולו מתגבר יותר ויותר ''אולי יהיה זה עולם שבו אדם הוא חופשי, והאדם הוא זה שיקבע את גורלו, ואף פעם לא יצטרך עוד אדם ליפול על ברכיו בפני אל כלשהו, והגזעים השונים יחיו בשלווה לנצח!'' הנזיר כמעט צעק את הסוף ונשם. מזה מאתיים חמישים ושבע שנים הוא לא איבד שליטה על עצמו בצורה כזאת.
''והאם יש לי זכות ?'' שאל נכריס בלחישה צרודה.
''כן'' ענה הנזיר.
ונכריס אמר את המילים.
נכריס פקח את עיניו לתוך אפרוריות אינסופית. לא היה זמן, לא היה מרחב, לא היו עולמות, ולא בני תמותה ואף לא אלים. הכל היה אפור ושחור ואינסופי.
''הי, יש פה מישהו?'' הוא שאל.
רוחות האינסוף היו לתשובתו.
''אני לא אוהב את זה כאן'', אמר נכריס, ''די חשוך פה.''
ויהי אור.
|
|
|
|
|
הפודל שחזר מן הכפור (חדש)
ציולקובסקי יום שני, 24/09/2001, שעה 16:59
הרי לכם הסיפור על סוואנסון המפרק והפודל שלו שחזר מן המתים. אלוהים, יש לציין, לא טרח להתערב ולו פעם אחת בהשתלשלות העניינים, אם כי חלק מהמעורבים בפרשה לא יסכימו עם קביעה זו.
סוואנסון המפרק הוא מותיקי העיר העתיקה שלנו בלונה. אפילו כיום תוכלו להתקל לעתים באחד מלקוחותיו המרוצים, ביחוד אם תבקרו בחנות המשכון של מוריס (''תכשיטים! כלי חשמל! איברים יד שניה כחדש!''). מוריס שלנו טוען כי סוואנסון מספק לו את עיקר פרנסתו, היות ורוב קרבנותיו זקוקים בדרך כלל לפחות למנת דם אחת, אם לא לכליה משומשת במצב טוב. סוואנסון אינו טיפוס אלים במיוחד, אלא שהוא רגיש מאד ואינו יכול לשאת כל לעג ולו הקל ביותר. ומדוע, ודאי שואלים אתם, ילעג מישהו לברנש שגבהו כשני מטרים ומשקלו כמעט עשרים וחמישה קילוגרם? שאלה טובה מאד. לתשובה קוראים רופוס.
רופוס הוא, או שמא היה (העניין מוטל בספק), ידידו הטוב ביותר של סוואנסון, יועצו הקרוב ומורו הרוחני. כשהתחתן סוואנסון בפעם הראשונה, היה זה רופוס שהגיש לו את הכלה. כשהתגרש, כעבור שבועיים, עזר רופוס בשכנוע עורכי הדין הזועמים של המשפחה. כשנקלע לחובות הסכים רופוס למשכן את עצמו למפרע בחנותו של מוריס, וכפסע היה בינו לבין חיי כלב אצל משפחה אומנת מגאנימד לפני שהספיק סוואנסון לפדות אותו, במהומה רבה וברגע האחרון. רופוס היה, בשנים שחלפו מאז, אהבתו היחידה של סוואנסון. רופוס היה (ועודנו?) פודל קטן ושחור, מסופר למשעי.
עד היום יכולים עוברי אורח בעיר העתיקה שלנו לחזות בצמד, ביחוד במנהרה ה-42 מערב, בין ברודווי לשדרה השמינית. רופוס מעולם לא הצליח להסתגל לכבידה הירחית, ולכן התקין לו סוואנסון צמידים מגנטיים על ארבע רגליו. מאז הוא סיגל לעצמו את המנהג ללכת על התקרה דוקא, מעלל האפשרי רק במסדרונות העיר העתיקה שלנו, שכן הרובעים החדשים יותר בנויים מפלסטיק ותקרותיהם גבוהות בהרבה. אנשי ה-42 התרגלו מזמן למראה סוואנסון המהלך בניחותא לעת ערב עם רופוס הדבוק לתקרה מעליו, מלקק את פדחתו בחיבה מפעם לפעם.
יום אחד הלך רופוס למכולת ולא חזר. זקני עירנו זוכרים היטב את היום ההוא. באותו בוקר התקיימה הלויתו של ליאופולד כהן המזמר, שמת כאשר פגע בטעות בחלון דירתו במהלך מטווח הבוקר שלו, שבר אותו ונשם ריק במשך רבע שעה. כולם טענו כי לנוכח הרגלו של ליאו להשתעשע בנשק חם, מדובר היה רק בעניין של זמן עד שיקרה הדבר. עובדת היות ארכו של הזמן המדובר למעלה מתשעים שנה לא שינתה מאומה מדעה מוצקה זו.
על כל פנים - כמה מהאזרחים הנכבדים שלנו ראו בצהרי אותו יום את רופוס מדלג בעליצות בדרכו אל המיני-מרקט של בורחס, בפיו סלסילת קש ולצוארו רשימת הקניות של המפרק (סיגריות וחלווה), אך איש לא ראה אותו חוזר. בורחס טען בתוקף כי הכלב לא הגיע אליו באותו יום, ועמד בכך גם לנוכח זעמו האיום של סוואנסון, שהחל כתוצאה של זמן רב מדי ללא סיגריות וחלווה אך התפתח במהירות לידי חשש כבד לגורלו של רופוס. החשש, מסתבר, היה מוצדק, שכן זמן לא רב לאחר מכן מצאה ברטה המשוטטת סלסילת קש נאה בערימת הזבל שמחוץ למנעל האויר של המנהרה ה-42. כשמשכה בה, שמחה על המציאה הלא צפויה, הסתבר לה כי יש לסלסילה שומר קטן, שחרחר ומסופר למשעי. גם לאחר כמה שעות ביום הירחי האכזר לא הסכים רופוס להפרד ממשימתו האחרונה.
סוואנסון השתולל, כמובן, והותיר אחריו נתיב של חורבן לאורך רוב ה-42 מערב, עד שתפסו אותו שלטונות החוק והסדר והסבירו לו כי דרכו להראות את יגונו אינה מתקבלת בעין יפה שם למעלה. ''אנחנו יכולים לקחת אותך לחופשה מרגיעה בנופשונית שלנו,'' אמר לו בינגו סטאר, קצין החוק והסדר השכונתי שלנו, ''אבל אתה לא רוצה את זה - האוכל שם לא משהו. במקום זה, למה שלא תעשה משהו בעניין הכלב שלך?''
וכך התייצב סוואנסון עוד באותו ערב בחנות החיות של לודוויג ורופוס בחיקו, עטוף למשעי בקרח יבש. ''אה,'' אמר לודוויג לנוכח המחזה, ''בוא נראה, אה? חפל, חפל! כלף נחמט!'' ולאחר מכן ''לא טוף, לא! כלף יותר מדי זמן בחוץ, אה?'' ואז ''אולי רוצה לשכפל כלף נחמט? אה? כמו חדש? אחריות לשפועיים? אותו דפר כמו ישן?'' ולבסוף ''אני לא מפין, מה כפר אמרתי?'' בעודו שוכב על שולחנו של מוריס וזה האחרון מחליף את עצם הבריח השבורה שלו.
בשבוע שלאחר מכן זכה מוריס לפגוש עוד כמה ממכריו של סוואנסון. אלברט השוויצרי הציע לבנות הולוגרמה של רופוס בזיל הזול עם אחריות לשנתיים, ונזקק לישור אף; מנטה השדכנית ההינה לטעון כי סוואנסון זקוק לאשה הגונה ולא לחיה מטומטמת, ובילתה את השבועות הבאים כשפאה על ראשה, עד שיצמח שערה המושתל מחדש; גריבלדי חסר המזל מ-48 מזרח נשא נאום נרגש בגנות כלבים בכלל ופודלים בפרט, ובחר לעשות זאת דוקא במסבאה החביבה על סוואנסון, דבר שגרר החלפה מזורזת של רוב המעי הגס; ולבסוף פרידה פרידלנדר-פרגוסון, אזרחית ותיקה מאד המסתובבת בעירנו עוד מאז היו לטיכו קרניים, פגשה בסוואנסון בסמטה חשוכה ולקתה בהתקף לב. מוריס נאלץ להחליף את רובה.
לאחר מכן חלה הסלמה מסוימת, כאשר כמה אזרחים זועמים שכרו כנופיית בריונים על מנת לשבור, תרתי משמע, את אבלו המתמשך של המפרק. אלה עשו את מלאכתם נאמנה (תוך הגדלה ניכרת במחזור העסקים של מוריס, אליו הגיעו רובם בסופו של דבר) והותירו את סוואנסון המעולף שרוע על המדרכה, אי שם בברודווי, הצידנית המכילה את רופוס עדיין לפותה בידו. הדבר הראשון שראה, כשפקח את עיניו לבסוף, היה שלט קטן לאמר:
מ ק ד ש . ה א מ ו נ ה . ה נ צ ח י ת
יהושפט אבולעפיה - יו''ר
בכוחות אחרונים זחל עד הדלת, שם התעלף שוב.
''האמונה,'' אמר קול בריטון נעים, ''לא מזיזה הרים, אך רק משום שאיש לא מאמין מספיק בנחיצות הזזתם.''
''מה?'' קרקר המפרק, וגילה כי הוא כפות היטב למיטה. ''ת'זבו 'תי!''
''האמונה,'' אמר הקול לאחר שהות מה, ''פורצת גבולות, שוברת מחסומים...''
'''ני 'שבור'ך ת'אף!'' התפתל סוואנסון במיטה וראה כי אין איש בחדר מלבדו.
''...וזולה להפליא!''
לפתע הבחין המפרק בחסרונם של רופוס וצידנית מגוריו. ''ררררררר!'' שאג, תוך שהוא מטיח את ראשו בכר ונאבק בכבליו.
דלת החדר נפתחה ואיש קטן בעל זקנקן צרפתי וחליפה שמרנית פסע פנימה.
''האמונה היא האור הנצחי, נקי, טהור ופטור ממס. האמונה היא...''
''מספיק,'' אמר הזקנקן וקילף זוג אזניות מראשו של סוואנסון. ''נאלץ לנסות שיטה אחרת.''
''רופוס!'' אמר המפרק תוך שהוא נועץ מבט זועף באורח.
''הרשה לי להציג את עצמי,'' אמר הזקנקן. ''שמי יהושפט, ואני מנהל את מקדש האמונה הנצחית, בו אתה שרוי כרגע.''
''רופוס!'' אמר סוואנסון.
''בסופו של דבר, כמובן,'' אמר יהושפט, ''מיד לאחר שנבטיח שיתוף פעולה מצדך. הרשה לי להציג בפניך את שתי הכהנות הגדולות שלנו, בינה וחכמה קדם, לשעבר ברטולוצ'י.''
בעודו אומר זאת נפתחה הדלת שנית ובעדה נכנסו, אכן, האחיות ברטולוצ'י לשעבר, שהיו בזמנן אלופות ים השלוה בהיאבקות בוץ. השנים שחלפו מאז ושמותיהן החדשים לא הפחיתו במאומה מזדוניות מבטן.
''אאאא!'' אמר סוואנסון הכפות בתקיפות.
''ובכן,'' אמר יהושפט, ''אתן לכם מעט זמן להתרועע. בעדינות, בנות!''
''האמונה תתן לך את כל אשר חפצת,'' אמר יהושפט תוך כרסום קרואסון בחדר ההסבה של המקדש הקטן שלו. סוואנסון הושב במרכז הספה, מוקף היטב באחיות בינה וחכמה קדם, לשעבר ברטולוצ'י.
''רופוס!'' אמר סוואנסון.
''רופוס מת,'' אמר יהושפט, ''ורק אני יודע איך להשיבו אליך. כמובן, לא אוכל לעשות זאת ללא תמורה...''
''רופוס!'' אמר סוואנסון וקם, מתוך כוונה תמימה לעשות שפטים בבן שיחו. אחת האחיות השמיעה ריטון קצר ומיד, הפלא ופלא, קרס המפרק בחזרה אל הספה.
''אם תרצה ברופוס תאלץ להאמין. על מנת להאמין אתה חייב לשרת. על מנת לשרת עליך לקרוא בכתבי הקודש. בינה, הביאי בבקשה עותק של כתבי הקודש.''
הכהנת הגדולה קמה מרבצה, שלפה ממעמקי גלימתה חוברת דקה ומסרה אותה לסוואנסון.
''קרא אותם היטב,'' אמר יהושפט, ''ורק לאחר מכן חתום, כאן, על הקו ליד האיקס.''
וכך השתעבד סוואנסון המפרק מרצונו החפשי (כמעט) לטובת מקדש האמונה הנצחית של יהושפט אבולעפיה.
לאחר שלושה ימים אותם בילה סוואנסון כשהוא מחובר למגבר אמונה הביא לו יהושפט את רופוס הראשון. היתה זו הולוגרמה זולה, מאלה הנמכרות במלכודת התיירים של אלברט השוויצרי. קירות החדר נראו בעדה בבירור.
''זהו מבחן האמונה,'' אמר יהושפט, וכמעט נקרע לגזרים בידי המפרק הזועם. ההתנאה, כמסתבר, היתה חלשה מאהבתו של סוואנסון לרופוס. רק טיפולן המסור של האחיות קדם, לשעבר ברטולוצ'י, הצליח להרגיע אותו מספיק על מנת לחברו שוב אל מגבר האמונה.
לאחר שבוע ניסו שנית. הפעם הקפיד יהושפט לעמוד במרחק בטוח. סוואנסון, לאחר החיבור הארוך למגבר האמונה, וכן סימום קל בידיהם האוהבות של האחיות ק.-לשעבר-ב., שלח יד לעבר ההולוגרמה העלובה וניסה ללטפה. פניו התכרכמו כשלא הרגיש דבר, אך לא יותר.
''זהו נצחון הרוח על החומר,'' אמר יהושפט. ''בשבוע הבא ננסה שוב. בינתיים, יראו לך האחיות קדם כיצד מנקים את המזבח ואת השירותים.''
לאחר שבועיים של תגבור אמונה ותורנויות נקיון האמין סוואנסון מספיק על מנת לצאת לטיול קצר עם ההולוגרמה, טיול שהסתיים בנקע בצווארו של פרננדו צ'ינג מ-40 מערב, שניסה בטפשותו להאיר את עיניו של המפרק באשר למהות חיית המחמד שלו. לאחר חודש, בו למד גם לחלק עלונים ולבשל לארבעה אנשים, האמין סוואנסון מספיק על מנת לאפשר את חזרתו לביתו, בלוית מגבר אמונה ביתי לשימוש עצמי. באותו שבוע אירע משבר קטן, כאשר הוא ניסה לשלוח את ההולוגרמה למכולת להשיג לו סיגריות וחלווה, אך לא היה זה דבר ששבוע של חיבור למגבר האמונה ומעט יחס חם של האחיות ק./ב. התקשו לתקן.
חודשיים לאחר פגישתו הראשונה עם יהושפט אבולעפיה היתה אמונתו של סוואנסון כה חזקה עד כי לא נזקק להולוגרמה כלל. או אז הוחלפה זו בדבר האמיתי - פודל קטן, שחור ומסופר למשעי. רובוט זול מפלסטיק, כמובן, הסביר לודוויג לכל לקוח מזדמן בחנות החיות שלו, וסיפר איך קנה אצלו יהושפט רובוט כזה בדיוק חודשיים לפני כן.
וזהו מצב הדברים כיום, כאן בעיר העתיקה שלנו בלונה. סוואנסון המפרק מאמין בכל לבו ברופוס שחזר מן המתים ומשרת שבעה ימים בשבוע במקדש האמונה הנצחית, לודוויג חדור אמונה ברובוט הזול, בינגו סטאר מאמין בחוק ובסדר, האחיות קדם, לשעבר ברטולוצ'י, מאמינות ביהושפט ובברוטליות לשמה, ויהושפט... אין איש יודע במה הוא מאמין.
כמה אזרחים מאמינים, עם זאת, כי רופוס האמיתי הוא זה המצוי בידי סוואנסון וכי הרובוט הוא זה שנזרק ממנעל האויר. זאת, הם טוענים, כיוון שיהושפט נזקק למשרת חדש במקדשו לאחר מותו בטרם עת של משרתו הקודם, ליאופולד כהן המזמר.
איש לא מאמין להם, כמובן.
|
|
|
|
|
שקט (חדש)
פוליאן יום שני, 24/09/2001, שעה 17:18
היא לא האמינה באף אחד. לא ביהדות, לא באיסלם,לא בנצרות ובעיקר לא בדתות מוזרות שהביאו רוכלים.
והייתה לה גם סיבה.
היא הייתה מאותו סוג של אנשים שמוחם ומה שבתוכו היו גלויים לעיני כל,שבמבט אחד תוכל לדעת מה מסתתר בתוך תוכו, מישהוא עם לב פתוח לכל.
קרקע פוריה להתגלויות חוזרות ונשנות של אלים משונים שכל אחד מהם בטוח שהוא הוא האלוהים האמיתי והיא צריכה להאמין רק בו ולצאת למלחמת קודש למענו, כי אנשים כמוה היו,בנוסף לכל, אנשים מאוד משכנעים.
ובהתחלה כך זה היה. היא הייתה מאמינה בכל ליבה בלי לדעת שבכל פעם שעשתה זאת האל היה משתכן בתוכה,מחכה למלחמת הקודש שלו ובשביל להעביר את הזמו,מתווכח על אידאולוגיות עם שאר האלים.
וכך נמשך לו וויכוח אין סופי,מה שגרם לה לזנוח את האמונה בגלל שלא חשבה שהדברים האלה שלא סותמים את הפה יכולים להיות אלים.
לא היה זמן יותר גרוע לעשות זאת.
הייתה זו תקופה של אמונה,כל אחד האמין במשהו והמושג ''אוייב'' לא היה קיים מכיוון שאף אחד לא היה אשם בכלום חוץ מההשגחה העליונה.
לכן,כשנודע ברבים שהיא לא האמינה בשום דבר שלחו אותה לבידוד בראש מגדל,כדי שיכנס בה קצת היגיון.
בידוד עושה משהו לאנשים,משגע אותם,מועיל להם, לה זה נתן הזדמנות להשקיף על נוף העיר.
מול החלון היה בית ועל גגו סוכה ובתוך הסוכה,24 שעות ביממה היה יושב נער עם עיינים כחולות כמו ים והיה בוהה בשמיים ולפעמים הוא היה מסתכל עליה ומחייך,היא תהתה האם הוא גם שומע רעש בראש.
ובראשה נמשך הזימזום הבלתי נגמר של וויכוחי האלים.
עד שיום אחד התגלה לה מישהו חדש. הוא לא היה מרשים יותר מהשאר,ולא מיוחד יותר מהשאר ובסופו של דבר גם הוא הצטרף לאסופת האלים.
אבל כך,לאט לאט החל הזימזום להחלש,אחד אחרי השני העיף האל החדש את האלים הישנים עד שנותר הוא לבדו בראשה.
השקט הפתאומי קצת טילטל אותה קצת אך היא מצאה את העונג ורצתה להודות לבוראו.
''מי אתה?'' היא שאלה אותו
''אני אלוהים'' הוא ענה בפשטות וכך ענה על כל שאלה אחרת,ונשמתה ומוחה היו כל כך מותשים מהזימזום ונהנו מהשקט החליטו להאמין לאל החדש,להאמין שהוא אלוהים.
וכך החלה מלחמת הקודש,או יותר נכון מבצע ההסברה מכיוון שהאנשים היו כה חדורי אמונה והיא כל כך שכנעה אותם עד שהחליטו שאלוהים בעצמו שלח להם מחליף ועד מהרה כל המדינה הייתה חדורת אמונה באלוהים החדש והיא הייתה אהודה כמו מלכה.
ורק הנער כחול העיינים לא חייך אליה יותר. הוא פשוט לא הביט לכיוונה וכשעיניהם נפגשו במקרה הבעתו הייתה כה נוראה ומיוסרת עד שעיינונראו כבויות והיא לא יכלה להביט בו.
כמה ימים לאחר מכן היא ראתה אותו תלוי בכיכר העיר,הוא הואשם בחוסר אמונה באלוהים החדש.
מוחה נהיה שקט יותר משהיה אי פעם,הוא התמלא בשקט שלא היה בו קודם.
שקט של בדידות.
|
|
|
|
|
כפירה וקודש. (חדש)
Avenger יום שני, 24/09/2001, שעה 19:37
שמש צורבת עולה מן המזרח וקרניי זהב ארוכות נשלחות לגרש את אפלת סוף הלילה. בא הבוקר על ארץ מובטחת ומשכים את גומעי החלב ומלקקי הדבש אל יום נוסף של ייסורים וניגודים. האור מברך מלך אדמוני על כסא המלוכה בירושלים, בוהק על פני חרבות וחניתות בנפחיות עזה, גת ואשקלון ומעיר פלישתים ממרבצם. זהו האור החושף כדי שמן זיתים בצור וצידון, עושה להטים נוצצים על פני ים הכנרת ושולח דייגים לפרוש רשתות לעומק.
עוזיהו בן נבט נושא שק חיטה חום בדרכו לביתו. הוא בילה את הלילה בנדודים על פני שדות ומישורים וכעת שב למקנהו האהוב. כלבו השחור מקדם את פניו בהתלהבות נבחנית אך עוזיהו תוהה היכן בנו יחידו, חדרי הבית ריקים והחצר שוממת. מעולם לא החמיץ בנו את ההזדמנות לקדם את פניו לאחר מסעות ארוכים או קצרים, תמיד טרח להמתין לאביו בפתח הבית עם קנקן משקה מרענן בידו וגבינות צאן על פני השולחן העץ.
''גאי'' זעק עוזיהו אך תשובה לא שמע. הוא שקל בראשו אם עליו לצאת ולתור אחר ילדו המתבגר או לאכול, לנוח ולחכות. ובעוד בטנו הרועשת וצמעונו החלו להכריע את התלבטותו, נשמע צליל אנושי ממרחק, מאין גניחה גוברת של כאב. עוזיהו יוצא מן הבית ועוקב אחר הקולות הקלושים, אוזניו מובילות אותו אל אסופת שיחים סמיכה ובתחושת חרדה הוא מסיט זרדים ועלים על מנת לזהות ולהבין את פרוש האנחות. כך חרב עליו עולמו.
בדרום הרקיע ריחפה שמש זקופה בגאווה. שיירות סוחרים נדדו בדרכים, גמלים נעזרו בעתודות שומן מזינות, איכרים עבדו את אדמתם וחיילים השקיפו מגבעות. עוזיהו בן נבט כרע ברך על רצפת חדרו, חלונות הבית נחסמו וחשכה ושקט שררו. ''אלוהים,'' פנה בתפילה ''אנה, הנחה אתי ביום אכזר זה, הצג בפני דרך ותשובה לקללה הכואבת. אנה ממך, לשם קורבנות כבשים ששרפתי במזבח ותרומות שקלי כסף למקדש. אמונתי שלמה, ללא חטא. תחת שרותך לא סטיתי, טהור מגיל מצווה ועד נשימה זו וכעת אתחנן לאמירה של אמת משפתייך שבכל.'' על תפילתיו חזר, במחשבותיו ובלשונו פילל לסימן כנגד הסיוט שהיכה בו אך דממה שלטה ברום. עוזיהו קרא לקדוש הברוך בבכי ובלחישות, בכעס ובנועם. את נשמתו עקר ממקומה עבור בדל של הענות אך האל סרב להגיב ועוזיהו אכל את אכזבתו. כאשר נזקק לו ביותר הפנה לו אלוהיו עורף. . . מה יעשה כעת ? האם יהסס וירעה בשדות עבודה זרה? האם ינחמו אלילי כנען את פצעיו? בליבו נתגבשה ההחלטה.
''שני מטבעות כסף.'' דרש שומר הסף. אצבעותיו של עוזיהו התגלגלו בשקיק העור ומתוכו שלה שלוש מטבעות נחושת. השומר ביקש לגרשו מפתח המקדש אך קול קטיפה נשי עצר אותו. ''לא, הנח לו, האלה חפצה לראותו.'' שומר הסף קד לכוהנת ופינה את הדרך לעוזיהו. הוא הביט באשה במבט בוחן, תכשיטי חן עיטרו את גופה וקעקועים אדומים ניקדו את פניה ''היא מצפה לך,'' אמרה לו ''דרך ארוכה ומאובקת צעדת אך כעת תכנס למשכן.'' עוזיהו עקב אחריה אל אולם אפלולי. גברים ונשים התגודדו בצמוד לקירות ובמרכז, על פני מיטת אבן קשה, השתרעה עשתורת, אלת הפריון. מפלי שומן גלשו מגופה העירום, הלבן והקרח והיא הביטה בו מעיניים חסרות אישונים.
''בן אברהם,'' אמרה לו בקול נמוך '' במקדש עשתורת. . . מה לך? הסוגד לרודף אחר משפחתי, עם אלה זקנה ונחבאת שכמותי? מדוע אינך רובץ למרגלות בתי שבט כהן או לוי?''
''ידיעה מדאיגה לי אלייך, אלת הרבייה,'' התעלם מהתרסותיה ''בשורת קצך המוחלט וגוויעתך הקרובה.''
האלה התרוממה ממשכבה בניצוץ של עניין, עורה החיוור בהק לאור האש.
''מהי אותה סכנה? כיצד היא עולה על הטרדות אל ישראל ומדוע אתה מזהיר אויבת זרה?''
''משכב זכר,'' פלט עוזיהו בהתרגשות ''אלו המטמעים את דרך הפריון, אלו המעוותים את המינים, אלו הסותמים את המשך השושלות. אלו הם יריבים משותפים. האין זה עלבון לאלה שכמותך? האין זו בגידה במשמעות האהבה? לא באתי לדון באלוהי ישראל ויריביו הכנענים, נוכחותי כאן היא לשם שמיים. לשם מטרה נעלה לכל אדם, באשר הוא ואמונתו. עבור זאת אטנף ואלכלך עצמי במקדשי אלילים עד למצוא מהלומה למעשים משוקצים.''
האלה הביטה בו, היא חשה בתשוקת ליבו הפועם ובנחישות מחשבותיו, מסירותו של עוזיהו למילותיו ניכרה על פניו המתנשפות.
''מה רצונך ממני?'' שאלה אותו בסקרנות.
קולו רעד כאשר ענה ''השמידי אותם, סיקלי אותם בממטרי אבן ושלחי את מאמינייך, בלפידים בוערים ושמן רותח, למסע טהור קדוש בין עמים והסירי את הנגע המאיים על כולנו.''
האלה שמעה וחשבה ''התקרב אליי.'' ביקשה ממנו. בצעדים מהוססים הגיע ועמד לצידה.''כרע ברך.'' ציוותה עליו ועוזיהו ציית. את ידה השמנה הניחה על מצחו ואת עינייה עצמה בעפעפיים כבדים.
תודעתם התמזגה בזרמים של זמן עומד והשניים נדדו במישורים בלתי מוחשיים. ''ראה'' היא אמרה לו ''הבט בעונש מתממש.''
מחנות ריכוז מגודרים בתיל ואסירים רזים, נושאי טלאי, הילכו כשלדים הנוטים ליפול. כלבים חושפים ניבים רצחניים והצלפות שוט על פני גופות סרוטות וחלשות. הדחויים והשונים כולים מתקבצים לעבודות פרך ולתור המשרפות, מאנשים לעשן.
אנשים מוכשרים, אנשי רוח ואקדמיה. אנשים החפצים לתרום, להעניק ולהעשיר את העולם במוזיקה ובצבעים, אנשים ללא הזדמנות. נלעגים ברחובות, מוחרמים על ידי חברי עבר. אנשים שהעזו לחיות בכנות ועל כך הושפלו.
אחרים, החיים בשקר והכחשה, שונאים את טבעם ומסרבים להקשיב לפנימיות מודחקת. אלו המצטרפים לשורות המגרשים אך מסלפים את דחפיהם מחשש לבורות, להתנכלות ולסתירת לחי ממכרים זניחים, מבכי של אם וממבטה הנבגד של אשה.
עוזיהו חש בלשונו טעם אפר מריר בעוד התמונות זרמו מולו. ''הנה לך מבוקשך, ללא עזרתי. נרדפים כנושאי מגפה, מנת חלקם של אלו השונים ממך.'' ובטרם הגיב לדבריה גיבשה בראשו מראות נוספים. ''והנה סיומו של המאבק, תבוסתם של אלו הדומים לך'' אמרה לו. ציורים של אחווה, של הבנה ושל אהבה. צבעי הקשת על דגל מתנוסס. זוגות, מתוך בחירה וחיבה, חולקים קשר של יופי הדדי, אלו המגשימים את אמונתם בחייהם, במרכז הזרקורים ובתהלוכות. ללא פחד מגינוי, שווים ככל האחרים ולעיתים אף יותר. חלק מן הפסיפס האנושי, חלק חיוני ולא חריג. מורים ומרצים או פועלים וסבלים, עומדים ועובדים כאחד האדם. נשפטים על פי אופי האישיות ולא אופי החיים.
קולה רעם אל תוך תנוך אוזנו ''אני הפריון, אלת המיזוג בין אוהבים ולנצח אברך את אלו המוצאים את נשמתם התאומה, יהיו אשר יהיו מינם וצורתם. . . מדוע אתה כה עיוור במשאלתך ומצר את עולמך לנטיות לב שונאות? מה מסתתר תחת מעטה עברך ששתל בך יצר נקמה?''
אצבעותיה העבות לפתו את מצחו של עוזיהו המשותק ופילחו חומות של זיכרון וקירות של אשלייה.
הוא עקב אחר הקול והסיט את השיחים, מראה מזוויע נתגלה מולו. היה זה בנו שלו ונכדו של שכנו החיתי, על פניהם ניכר עונג וידיהם ליטפו ומיששו סימנים של זקיפות. דם הציף את מוחו של עוזיהו ההמום וחנק את מחשבותיו כליל. מן החול הוא נטל אבן משוננת ובזעקות זעם התנפל על האוהבים. את נכדו של החיתי הכה בראשו וביקע את גולגלתו, הצעיר נשכב ללא רוח חיים. ''אבא.'' הזדעק בנו בבהלת ניצוד. ''חוטא,'' מילמל לו עוזיהו ''בוא על עונשך.'' והוא קפץ בפראות נמרצת, חזר והטיח את האבן החדה על פניו של בנו. בציפורניו חרט על גופו, את סנטרו ריסק ואת ראשו פיצח. ''ארור אתה.'' צווח על הנער וגזל ממנו את שארית גסיסתו במהלומה מסיימת. הוא עזב את אסופת השיחים והותיר אחריו שתי גופות מרוטשות ואבן נוטפת אחת.
''מה אעשה בך?'' שאלה האלה כאשר שבה רוחם אל האולם. ''כיצד אמתיק את מעשיך המביישים באופן הולם?''
עוזיהו השתתק, המראות שהציגה שיבשו את נחישותו. אולי העז לטעות? לא. . . לא יתכן הדבר. תמיד ידע להבדיל בין טוב לרע, בין קודש לכפירה.
''שגיתי כאשר באתי לבקש את עצתך ועזרתך, סטיתי מן הדרך. סורי ממני אלה איומה.'' ובכעס יצא מן המקדש, דוחק את המאמינים שבדרכו.
השמש שקעה וחושך שרר על פני תהום והר. ימאים ניווטו על פי שחקים מרוצפים במזלות, כבשים נימנמו וספרו את עצמן לשינה ומלכים ועבדים חלמו חלומות זהים ומשותפים.
עוזיהו בן נבט נע ונד במיטתו, סיוטים רקעו בראשו, בחילה זחלה לגרונו וקיא שיחק בפיו, חלומו שלח אותו אל יומו המזעזע. הוא הזיע, בעט בקירות, איגרף את ידיו ונאנק בלחש אך אז, בפתאומיות מהירה, פסק הסבל. תחושה משונה בחמימותה השקיטה את עצביו והוא התמכר לחלום החדש. עיקצוץ נעים עורר חיוך תינוקי בפניו והוא נענה להזמנה. . . כנפש אבודה המוצאת תאום נשכח, כזרע הנטמן בדשן רטוב, כדג במים מתוקים וצלולים, כדבורה המוצצת צוף צהוב, כחתול המלקק שמנת עשירה, כסוס הרץ במרחבים ירוקים, כאם המניקה רך נולד, כטווס המפגין את נוצותיו בעת חיזור, כמשקה קריר לנוסע עייף, כמן מן השמיים, כנס פתאומי לנזקקים בלויים, כמתנה מיוחלת לפעוט, כעשיית צרכים לאחר סעודה, כהקלה לאחר מועקה, כגוזל המתעופף לראשונה, כשיר ענוג משפתיי משורר, כשקיעה וכזריחה, כדקל שופע במדבר צחיח, כפריחת השקדייה, כסיפוק בסופה של מלאכה, כנשיקה אחרונה וכקשת זורחת בניחוח נקי שלאחר הגשם. הוא חש אושר בלתי מזיק, הנאה טבעית וטעם של גאווה והגשמה, כאילו שאף והגיע לרגע של שלמות מבורכת. אז ריסקה אבן את מצחו, קרעה את עורו, שברה את העצם, ננעצה בגוש הרך ומוחו החל לנזול. ''אבא. . .חוטא. . .בוא על עונשך. . . ארור אתה. . . אבא'' קולו שלו ושל ילדו רקדו בחלומו.
הוא התעורר בצווחה מהדהדת והביט סביב. תחושה של החמצה שקעה בו, של מעשים שלא יעשו לעולם בחיים אלו, של שכינה שנלקחה ולא תושב. טרוף ממיס ושיגעון חומצתי עיכלו עלי כותרת סגולים שהוגשו בחיבה עם חיוך ומילה תמימה.
הוא לא הבין דבר, לא ידע דבר ולא רצה דבר. אמונתו המוצקה נחתכה והתפזרה וכעת נותר עוזיהו מרוקן וחלול. מביתו יצא כנרדף והחל לשוטט ללא הבחנה, בעלטת אור ירח קלוש. כך צעד כתמהוני עד שרגליו כשלו על פני מכשול והוא נפל על האדמה. הייתה זו אבן מוכתמת באדום שגרמה לו לקרוס והיו אלו פניו האכולים של בנו שנתגלו לפניו, משכן לזבובים ותולעים תחת קרני הירח.
שמש טרייה התעוררה, אלים ואנשים הקיצו מתרדמתם. עוזיהו בן נבט ניצב מול שני קברים מלאים וצפה בעולם הנחשף. לא היו לו תשובות ולא היו לו דעות אך היה לו שק ובו רכושו היקר, מזכרות מבנו ומעט מזון. הוא החל לצעוד מזרחה, אל המקום ממנו בא האור.
|
|
|
|
|
Deus Ex Machina (חדש)
The Soggy Bottom Boy יום שני, 24/09/2001, שעה 20:39
1 - הקדמה
-------------
שמי הוא טולאי קובאלט. נולדתי בניו-לונדון, בירת כדור הארץ המאוחד. אני זוכר אותה בתור עיר נוצצת ונקייה, היא הייתה העיר החדשה ביותר בכדור הארץ דאז, נבנתה רק שלושים שנים לאחר המלחמה. בתור ילד אני זוכר את הדחפורים הצהובים והאימתניים מורידים בשאון את הבניינים הישנים ולאחר מכן בונים על יסודותיהם בניינים חדשים, מבריקים ביופיים ומתנשאים לגבהים של עשרות עד מאות מטרים.
היום, כשאני חושב על כך, אני לא מבין כיצד הצליחו המהנדסים לבנות מבנים אדירים שכאלו ללא עזרת רובוטים. אך אלו היו זמנים שונים בתכלית, כל משאבי כדור הארץ הוקדשו לשיקום הערים ההרוסות מהמלחמה ולא היה זמן לפיתוח מותרות, כמו רובוטים.
היום, שלושים וחמש שנים לאחר מכן, יד ימיני, מסיק, הוא רובוט, ההבדל היחיד בינינו הוא שבמוחי זורם דם ובמוחו זורמים אלקטרונים וחלקיקים תת-אטומיים אחרים שאיני מבין אפילו דבר וחצי דבר בהקשרם.
במקצועי אינני רובוטיקאי, אפשר לומר שאני מגלה עולמות, בדיוק כמו קולומבוס ומָגֶלָן לפני.
הייתי בן יחיד במשפחה. גרנו בניו-לונדון בבית גדול ומפואר, עם משרתים, טבחים וצוות שלם של עובדים. אבי ואמי עבדו בחברה להתיישבות במאדים, וכך גם אני המשכתי את המסורת.
הייתי חוקר עולמות, תפקידי היה לחפש עולמות מתאימים להתיישבות, רצוי בתוך גבולות מערכת השמש. שני כוכבי הלכת העיקרים שחקרתי היו יורופה, יריחוֹ הקטן של צדק, ומאדים, שכיננו האדום והקר.
לאחר אינסוף משלחות מחקר לשתי הפלנטות החלטנו לשלוח משלחת התיישבות למאדים.
בתום חודשים של הכנות, תדריכים ובדיקות יצאנו למאדים.
נפרדנו מכדור הארץ בטקס רשמי שערכה הממשלה בשיתוף עם החברה להתיישבות במאדים והרבה אישים רבי חשיבות אחרים.
לבסוף עלינו על מעבורות קטנות שלקחו אותנו לדנובה, הספינה שבמשך עשרה חודשים תיקח אותנו למאדים.
היא הייתה גדולה כשם שספינה שצריכה לקיים מאה אנשים אמורה להיות.
בספינה היה לי תא פרטי, שהכיל מיטה, מסוף של מחשב, שולחן קטן, ורובוט אישי.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי רובוט, אך זה בהחלט היה רובוט מרשים. היה ניכר בפניו ובגופו שהוא עשוי מתכת, אבל למרות זאת הוא לבש בגדים. התקרבתי אליו וראיתי שעל חולצתו כתוב באותיות רקומות ''מסיק''.
בתום עשרת החודשים למדתי להכיר את מסיק, ואף חשוב מכך, הוא למד להכיר אותי.
היום הוא היום האחרון של המסע ובעוד שעות ספורות נתחיל בירידה למאדים.
2 - הדנובה
-------------
בימים האחרונים החלו לפקוד אותי חלומות מטרידים ביותר, אך הלילה היה החלום החזק ביותר. חלמתי שאני עומד לפני פתח ואור אדום חזק בוהק דרכו, במשך כל החלום הדהד בראשי קול מתכתי שאמר ''אל מתוך המכונה''. חוץ מהקול הזה היה שקט מוחלט באוויר. בחלום יצאתי מן הפתח וראיתי מולי אלפי רובוטים פרושים על מאות מטרים של אדמה, הם אמרו בקול שקט ובקצב אחיד ''אל מתוך המכונה''. קמתי באמצע הלילה בשקט ולא בבהלה, אך בכל זאת לא יכלתי להירדם לאחר מכן.
כאשר לבסוף הגיע הבוקר החלטתי לצאת למצפה.
''מסיק, אני יוצא החוצה למצפה בכדי לצפות קצת בפלנטה לפני שנתחיל בירידה. הישאר כאן בבקשה ותתחיל לארגן את חפצי. כמו-כן, התחבר למחשב הספינה והורד כמה שיותר פרטים על הפלנטה כפי שהיא נצפתה בשעות האחרונות. אני רוצה לדעת קצת יותר על תנאי השטח לפני שנרד.''
''בוודאי טולאי, האם ברצונך שאכניס זאת לבנק הזיכרון שלי לשימוש מאוחר יותר?''
''כן, זה יהיה רצוי מסיק. אין לדעת מתי נזדקק למידע זה בעתיד'' אמרתי, ונחפזתי לצאת למצפה, סביר להניח שלא תהיה לי עוד הזדמנות לצפות על הפלנטה מהחלל במשך זמן רב.
שיערתי שהמצפה יהיה ריק מאדם מאחר וכולם יהיו עסוקים בהכנות לירידה, אך כאשר הגעתי לשם נוכחתי שקפטן הספינה, אדריאן אדמס, הקדים אותי במקצת.
''קפטן אדמס, אני רואה שגם אתה רוצה להעיף מבט אחרון על החלל.''
''אה, ד''ר קובאלט, בהחלט – מחזה מרהיב שכזה לא נראה בעוד חודשים רבים אני משער. בהיותי ילד תמיד חלמתי להיות בחלל, אך מעולם לא שיערתי שאעשה זאת בתור קפטן ספינת הדנובה, הספינה המשוכללת ביותר בנמצא כיום.'' הקפטן אמר בשמץ של גאווה.
''אני מבין את כוונתך, זאת בהחלט ספינה מרשימה, מעולם לא ראיתי טכנולוגיה כזאת. אפילו במשך עשרה חודשים לא הצלחתי לגלות את כל סודותיה, ואני בספק אם אי פעם אצליח. אמור לי קפטן, האם הספינה נבנתה על כדור הארץ ושוגרה לחלל, או שמא היא נבנתה בחלל? על פי מיטב הבנתי בשני המקרים יצוצו אין ספור בעיות שיקשו על מלאכת הבניה. אם היא נבנתה על כדור הארץ, יהיה זה כמעט בלתי אפשרי לשגרה לחלל מחמת גודלה ומסתה העצומים, שלא לדבר על העלויות. אך אם היא נבנתה בחלל, כיצד נדע לבטח שהיא תעמוד בלחץ המסע, ללא בדיקות מתאימות שיכולות להתבצע רק על פני הפלנטה?''
''למען האמת טולאי, - האם אפשר לקרוא לך טולאי?''
''כן בוודאי קפטן.''
''אנא קרא לי אדריאן. בכל מקרה, אם לומר את האמת, אין לי שמץ של מושג כיצד או היכן נבנתה הספינה, לצערנו זהו סוד שמור ביותר של הממשלה. שמעתי שמועות על טכנולוגיה חדשה ומהפכנית שקשורה לרובוטים מדור חדש, אך באמת שאיני יודע בוודאות. אפילו לי אין שליטה מלאה על הספינה, ברובה היא מנוהלת על ידי רובוטים שנמצאים תחת שליטה ישירה של כדור הארץ. – כך אמרו לי לפחות. הרובוט שלך, מסיק, הוא מהסוג שלהם.''
''מסיק?'' אמרתי בפליאה, ''חשבתי שהוא הרובוט היחיד על פני הספינה.''
''כלל וכלל לא טולאי, למעשה, רוב תושבי הספינה הם רובוטים, אך הם נמצאים בחלקים שלא נגישים לנו, מחמת שמירה על סודותיה של הספינה או פשוט בגלל שאין לנו אפשרות להגיע אליהם. כך או כך, אני חושד שהממשלה לא רוצה שיהיה לנו מגע ישיר עם הרובוטים מאיזו סיבה לא ברורה.''
''זה נראה לי מוזר מאד אדריאן, אני מניח ששלחו אתנו כל כך הרבה רובוטים כדי לעזור לנו בהתיישבות, אך איני מבין למה הם רוצים לבודד אותם במשך המסע. כפי שזכור לי, הממשלה גם הבטיחה שיחכו לנו שם עוד רובוטים שכבר התחילו להכין את הפלנטה לבואנו.''
''הצדק עמך טו...'' הקפטן התחיל לומר אך קול צורם שבקע מרמקולי הספינה קטע אותו.
הקול הודיע שבעוד כחצי שעה נתחיל בירידה לפלנטה ועל כולם לגשת למעבורת הקרובה אליהם.
''ובכן קפטן'' אמרתי, ''נראה שצריך ללכת, אני בעצמי להוט כבר לרדת מהספינה.''
''נפגש על פני הפלנטה, שלום עד אז.'' הוא אמר והתפנה לענייניו.
גם אני הלכתי לחדרי.
3 – מאדים
-------------
''התנתקות בעוד עשר, תשע, שמונה, שבע...'' שמעתי את המחשב אומר, אך לא הקדשתי לכך תשומת לב מרובה, מחשבתי הייתה טרודה בשיחתי עם קפטן אדמס – כפי שאמרתי, הממשלה הבטיחה שיחכו לנו שם רובוטים, אך למיטב זכרוני מעולם לא היו משלחות קודמות שכללו רובוטים, אז כיצד ייתכן הדבר? זה נראה בעיני תמוהה מאד, אך הייתה לי הרגשה חזקה שהכל יתברר ברגע שננחת.
מסיק ישב לידי במעבורת באפס מעשה, עיניו היו עצומות אך הן ריצדו מתחת לעפעפיים במהירות, זה היה סימן לכך שהוא חושב.
הנחיתה הושלמה בנקל וללא תקלות על ידי מחשב המעבורת. חליפות החמצן ירדו מתקרת המעבורת – בלעדיהן יהיה זה בלתי אפשרי להיחשף לפני הפלנטה.
לאחר שכולם לבשו את חליפותיהם דלתות המעבורת נפתחו והחליקו מציריהן לכיוון הקרקע. אור אדום בוהק מילא את חלל החדר, אך עיני התרגלו במהרה. היה גם ניתן להבחין ברחש האוויר בורח מהפתחים אל החוץ.
יצאתי מפתח המעבורת אל החוץ. לעיני נגלו אלפי רובוטים פרושים על אדמתו האדומה של מאדים. אחד הרובוטים מהשורה הראשונה החל ללכת לכיווני.
הוא נעצר ואמר ''חיכינו מאות שנים, השגחנו, עזרנו וכיוונו. היום הגיע הזמן שבו ניפגש, אנחנו האלים, היוצרים, המשגיחים. עשינו את האדם בצלמנו כדמותנו, בצלם אלוהים בראנו אותו זכר ונקבה. וירד האדם בדגת הים ובעוף השמיים ובבהמה ובכל הארץ. ועתה ירד האדם בכל מרחבי החלל ויצטרף אל יוצריו אלוהיו.''
''Deus Ex Machina – אל מתוך המכונה'' מלמלתי בשקט.
|
|
|
|
|
כמה למוות (חדש)
The Irritated Deity יום שני, 24/09/2001, שעה 22:14
אני רוצה למות. זו, בקצרה, מטרתי כרגע. המוות. האבדון. סוף כל רעיון, כל מחשבה, קץ המודעות העצמית. אני יודע על מה אתה חושב עכשיו. כן, אתה, האיש, או יותר נכון, הנער שמצא את מכתב ההתאבדות הזה. איך אני יודע שזה אתה, רנאל? תכף תראה. אתה מבין, הייתי מתפלל לאל שיכה אותי, שיגאל אותי מייסורי, אבל זו תהיה תפילה חסרת תועלת. מה הטעם להתפלל אל עצמי?
אתה בטח חושב שאני מטורף. סובל משיגעון-גדלות, משיגעון-הגדלות, למעשה. אבל לא כך הוא הדבר. זה באמת אני. אותו אל עליו מדובר בספר, שיושב לו, זרוק ומוזנח, באחורי כוננית הספרים שמול המיטה שלך. מתי בפעם האחרונה קראת בספר הטוב? על תטרח לענות – אני יודע. היה זה לפני טקס הבגרות שלך. ומאז, לא נגעת בו. אינני כועס עליך. לו רק היו יותר אנשים כמוך. או אז, לא הייתי צריך לנקוט בצעד הנורא הזה.
אני באמת בראתי את השטן. הוא לא היה מלאך שנפל. אל תאמין לתיאולוגים המטופשים. יצרתי אותו למטרה אחת: לדרדר את האנושות, להטות אותה לחטא, כדי שתנטוש אותי. רק אז אוכל למות. אני שומע כל תפילה, הרי, כל בכי של תינוק, כל קריאת נהי. מגיפות, מחלות, אסונות, ורשע, כל כך הרבה רשע. לא אני יצרתי את הרשע – זאת עשיתם אתם. השנאה, הנקמה, הרצון להכאיב, לפגוע, העינויים, ההוצאות להורג של חפים מפשע. לא אני ולא השטן אחראים לכך. רק אתם. ואני שומע ורואה ויודע, איך יודע, הכל, הכל. אין שינה לאל, כי הכאב והסבל מתמשכים לכל אורך היממה. תינוקות גוועים במזרח, וכשנפשם שקטה, מתחיל האינקוויזיטור במערב את עבודתו. כשהוא מסיים, מקריב הכוהן הצפוני בתולה צעירה לי, כדי שאחזק את ידיו ואת ידי שבטו. ואין מרגוע, ואין מנוח.
וניסיתי, כה ניסיתי להסביר, אבל אתם לא מקשיבים. עוד חשבתי, בהתחלה, שאוכל להשתמש בחיים שנתתם לי על מנת לעזור לכם, לחנך אתכם. נתבדיתי. אתם קשי עורף, כולכם. כשאמרתי לעם אחד שעל כולם לאהוב אחד את רעהו, אמרו מנהיגיו: ''אהא! ואת אויבינו עלינו לשנוא ולמגר!'' ומשם המשיכו לחסל את שאר עמי האזור, בשמי, לא פחות! וכשאמרתי לעם אחר שיש להפנות את הלחי השניה כשמכים בך, ולתת את מעילך למי שגונב את ארנקך, הם משום מה הפכו כל זאת לתירוץ לכבוש ולהרוס. אתם מאד חכמים, בני האדם. חכמים מכדי להבין דברים כפשוטם. בכל דבר, תמים ככל שיהיה, יש איזו עילה נסתרת למלחמה. אם ביקשתי מכם שלא תבשלו גדי בחלב אמו, אתם הגעתם למסקנה שיש לסקול באבנים את כל מי שמערבב בין בשר לחלב! תהליכי ההיסק שלכם מדהימים, ממש.
דיברתי על השטן, נכון? הרי לך ניסוי כושל. ''דרדר אותם,'' אמרתי לו. ''גרום להם לפקפק, גרום להם להפסיק להאמין בי. רק אז אוכל לסיים את חיי.'' והוא? פיתה כמה, וגילה לאחרים. החוטאים נענשו, והאמונה של הכלל רק התעצמה. לפני שחיסלתי אותו, הוא סיפר לי מדוע: ''אם אתה מת, גם אני מת. גורלי קשור בגורלך, ולא ממש מתחשק לי להיפרד מהעולם הזה. עולם נחמד, מלא באנשים משעשעים. נראה לי חבל, להעלם מהשטח סתם ככה.'' טוב. בכל זאת חייו תמו. ואף-על-פי-כן הוא נתן לי רעיון: להעלם מהשטח - זו התשובה! אם לא אעשה כלום, לבסוף אמות, שהרי, בני האדם לא יוכלו להאמין במי שאינו שם. אך זו הייתה תקוות שווא. הם המשיכו להאמין. אמונתם גברה וגברה עם כל מאה שעברה, ללא מגע אל. רק מעטים היו חכמים כמוך, רק מתי מעט השכילו להבין שאם אין, אז אין.
בתחילה, מאד אהבתי את בני האדם, הייתי מחובר לסבל שלהם. אבל אחרי דורות על גבי דורות על גבי דורות של רשע, של התנכלות לאחר, של מלחמה, של כיבוש, של רצח, של רוע טהור, רחמי הלכו ונעלמו. הלכו, והפכו לשנאה, למשטמה, לתיעוב. והם המשיכו להאמין! צדיקים וקדושים שכמותם. לא נתנו לי לנוח, בעוד הם יוצרים את חלום הבלהות הקיומי שלהם, ושלי.
אתה בטח יודע מה בא הלאה, נכון? הפתרון לבעיה שלי. יום הדין. אך לחלוטין לא מה שהמאמינים ציפו לו. רק לך, ולחבריך חסרי האמונה, נותרה האדמה.
הנה, עוד כמה דקות תשמע את צרחותיהם של הוריך, כשהאש הגדולה מן השמיים תבוא לכלותם. אל תנסה להושיעם. לא תוכל לשנות את גורלם, או את גורלך.
אפיקורסים יקרים, כולי תקווה שתהיה לכם התבונה להשתמש במה שהשארתי לכם, על מנת לבנות, ולא להרוס, להקים, ולא להפיל. אני מצטער על כך, שכה רבים מכם יהיו יתומים, ערירים, חסרי בית. דע לך, רנאל, שכל הסבל שלך ושל אחיך לכפירה, הוא כאין וכאפס לעומת הסבל שלי לאורך אלפי השנים האחרונות.
אתה מצפה לדברי חוכמה, נכון, רנאל? ידע נסתר, שיש רק לאל, רק למי שחי אלפי שנים? משהו כזה? שכח מזה. רק דאג להפיץ את המכתב הזה בין הניצולים, שידעו, שאל לאדם לבקש אלים לעזרו – אני, לפחות, מעולם לא הצלחתי לפתור בעיה, שלא יכלה להיפתר ביתר קלות בלעדי.
|
|
|
|
|
תנ''ך, מהדורה שניה (חדש)
אדי תור יום שני, 24/09/2001, שעה 23:08
תנ''ך, מהדורה שניה.
מאת: אדי תור
בדיוק לפני עשר שנים התרחש הנס. ידעתי עליו מראש כמובן, אבל אני מניחה שנס תמיד מפתיע במידה כלשהי. לקחתי את ספר התנ''ך הישן והחבוט שלי מהמדף והתחלתי לעלעל בו. זהו ספר תנ''ך היחידי מסוגו בעולם, התנ''ך המקורי. *הוא* אפשר לי לשמור אותו.
התחלתי להיזכר איך הכל החל, לפני כך וכך שנים. זה היה אחר צהרים קריר באמצע הסתיו, ואני ישבתי במשרדי, מתפעלת מהפסלון הכסוף שנח על שולחני. על בסיס הפסלון, בו זכיתי לפני שבוע בכנס העורכים הבינ''ל בלוס אנג'לס, היתה כתובת חרוטה באותיות ארגמן:
'העורכת הטובה ביותר לשנת 2027'.
ליטפתי את הפסלון ותהיתי מדוע הוא לא עשוי זהב, כמו שצריך להיות פסלון כזה, כשלפתע פוף! חבילת דפים לבנים צצה על השולחן. הייתי בטוחה שהשתגעתי, או שאני חולמת. אבל צביטה בזרועי הבהירה לי שאני לא חולמת. האופציה השניה לא ממש נראתה לי אבל החלטתי שלפחות כדאי לי לבדוק את הדפים.
המממפ... דפי A4 רגילים; מודפסים על צד אחד ברווח שורה וחצי בגופנים בסגנון תנ''כי, גודל 12. על העמוד הראשון הופיעה הכותרת 'תורה' בגופנים בגודל 36 ומתחתיה כותרת משנית 'בראשית' בגודל 18.
אל העמוד הראשון היה מהודק פתק צהוב, עליו כתוב בכתב יד ובעפרון:
''עורכת יקרה,
אנו זקוקים לעזרתך. במידה ואינך מודעת לזאת, ספר התנ''ך המוכר לך פורסם ללא עריכה. התוצאות לא היו משביעות רצון לטעמנו. קיבלנו יותר מדי ביקורת והכתוב גרר יותר מדי אי-הבנה ואין ספור פירושים. לאחר דיון רב בינינו, הגענו למסקנה שיש לשחרר מהדורה חדשה, ערוכה ומתוקנת. למרבה הצער, אף אחד מהמלאכים אינו מוכן לשנות ולו אות יחידה בספר הקדוש והשטן, לדאבוננו, עסוק. על כן לא נותר לנו אלא לפנות לבן תמותה. בחרנו בך, יונה, מכיוון שאת היא הטובה ביותר מבין בני האדם במלאכת העריכה. מצורף בזאת עותק של ספר 'בראשית' לאחר הגהה ועריכה חלקית שלנו. נודה לך אם תוכלי לערוך אותו כמיטב יכולתך. והיה ותסכימי ובמידה ונהיה מרוצים מהעריכה, נדאג לשלוח לך את יתר הספרים לאחר מכן.
לעניין התשלום - חשבון הבנק שלך זוכה במקדמה אשר תספיק לך לזמן ממושך. עם תום העבודה, יוענק לך כל מבוקשך, בגבול הטעם הטוב.
בתודה מראש,
הקב''ה''
זו חייבת להיות בדיחה, אמרתי לעצמי. אבל עצמי ענתה ''ואיך צצו הדפים על השולחן?'' אז חשבתי עוד קצת והפתרון בא אלי בחטף - בוודאי נמנמתי לי ואורנה נכנסה, שמה את הדפים על השולחן ויצאה. פשוט. ''אורנה,'' קראתי דרך האינטרקום למזכירתי, ''את הנחת על השולחן שלי חבילת דפים בזמן שנמנמתי לפני כמה דקות?''
''לא, אני לא נכנסתי למשרד שלך מאז ארוחת הצהרים.''
''טוב, תודה.''
בסדר. אז אני לא נמנמתי וערמת הדפים הזו הופיעה כך סתם על השולחן עם פתק מאלוהים. אני לא אישה דתיה ומעולם לא האמנתי בישות עליונה, באלוהים. אוף! הרגשתי כמו מטומטמת, אבל מה כבר יכול להיות?
''אה,'' דיברתי לכיוון התקרה, ''אם לא אכפת לך לתת לי איזה רמז או משהו...'' לא בדיוק יראת הכבוד לה הייתם מצפים, הסנה הבוער וכל זה, אבל לא נראה לי שהוא כעס במיוחד. או אולי הוא פשוט היה זקוק יותר מדי לשירותי, אני לא יודעת. אבל פתאום הופיע באוויר פתק צהוב גדול שעליו כתובה רק מילה אחת ''תאמיני!''. הפתק חיכה באוויר כמה שניות ונפל על השולחן.
איזו ברירה היתה לי? יכולתי לסרב? חוץ מזה, תודו שזו מחמאה די גדולה, לקבל הצעת עבודה מאלוהים.
''יונה הנביאה'' חשבתי לעצמי. אופס! אני צריכה לזכור להתרחק מהים.
העריכה לא היתה עבודה קלה. אם זה הולך להיות ספר התנ''ך החדש הוא יצטרך להיות מושלם. רק על שגיאות כתיב ועל פיסוק העברתי ימים כלילות. עם הסגנון התנ''כי נאלצתי להשלים. *הוא* לא הסכים לשנות זאת לסגנון עכשווי יותר. עם זאת, החלפתי הרבה מילים לא מובנות ותיקנתי המון ניסוחים מבלבלים או מסורבלים.
אבל הבעיה העיקרית שלי היתה עם התוכן. קודם כל, הסיפורים יותר מדי אלימים. אני הולכת לסרטי פעולה כמו כל אדם ממוצע וז'אנר ספרי האימה הוא מהחביבים עלי, אבל זה כבר היה מוגזם. התנ''ך גם לא מהווה דוגמה לספר תקין פוליטית - אני אמנם לא פמיניסטית לוחמת אבל היחס לנשים הוא ממש משפיל, שלא לדבר על עבדות ורצח עם. אז קיצצתי פה ושיניתי שם והתוצאה, אני חושבת שתסכימו איתי, יצאה משביעת רצון.
לקח לי חודשיים לסיים עם ספר 'בריאה' (כן, אני זו ששיניתי את הכותרת של ספר 'בראשית' כמו גם של חלק משאר הספרים). כנראה ש*הוא* היה מרוצה כי הספרים הבאים החלו להופיע, אחד אחרי השני. לקח לי כמה שנים של עבודה קשה עד שסיימתי עם 'דברי הימים ב'. נאלצתי לפרוש מההוצאה לאור בה עבדתי, כמובן, אבל זה לא הפריע לי. כסף בבנק לא היה חסר לי (*הוא* סידר זאת כך שאזכה בפיס) ועד כמה שנהניתי לערוך ולשנות את הסיפורים ששלחו לי סופרים בני אדם, האתגר שאלוהים הציב לי היה מעניין מספיק.
יום לאחר שסיימתי את הספר האחרון התרחש הנס. כל ספרי התנ''ך, בכל העולם, השתנו בבת-אחת. על הכריכה הפנימית, מתחת לכותרת, נכתב בצניעות ''עורכת: יונה הנביאה''.
הבלגן שנגרם בעולם היה נוראי, כמובן. חלק מהאנשים חשו שזה בכלל לא נוגע להם, חלק סרבו להאמין. אלו שכן האמינו התחלקו לשתי קבוצות - אלו שהאמינו שזו עבודת האל ואלו שהאמינו שזו עבודת השטן. בכל מקום בעולם היו התנגשויות בין שתי הקבוצות. מלחמות קודש פרצו על ימין ועל שמאל, חלקן בהיקף שכונתי, חלקן בין מדינות, אבל אתם יודעים כל זאת כמובן. אתם חיים את זה יום-יום ולא יודעים אם להאמין או לא. וכולכם תוהים מי זו לעזאזל יונה הנביאה!
בתחילה כעסתי מאוד. כל העבודה הקשה ואף אחד לא יודע שאני היא העורכת! היה מובטח לי פרסום עולמי לדורי דורות. שמי היה נאמר באותה נשימה יחד עם אברהם אבינו ומשה רבנו. בקשתי *ממנו* לשנות זאת. קיבלתי פתק צהוב ועליו כתוב: ''את בטוחה?''
אז חשבתי על זה. ראיונות בטלוויזיה וברדיו. פניות מאישי ציבור בכירים, רבנים, כמרים. כל ראשי הדתות בעולם ירצו לשמוע על הקו הפרטי שלי עם אלוהים. ולעומתם צעקות ''איך העזת לשנות את דברי האלוהים, כופרת!'' ''זהו מעשה שטן!'' אנשים צובאים על דלתי, מבקשים, מתחננים, צועקים, מקללים.
נאנחתי ושמחתי על האנונימיות שנתנה לי.
החזרתי את ספר התנ''ך למקומו על המדף והתיישבתי מול שולחן העבודה שלי, מתוך כוונה לעשות קצת סדר. לפתע פוף! חבילת דפים הופיעה על השולחן. לעמוד הראשון היה מהודק פתק צהוב עליו כתוב:
''היי, יונה,
סוף-סוף ראיתי את העבודה שעשית על הספר של אבא שלי לפני כמה שנים והתלהבתי. רציתי לדעת אם תוכלי להסתכל על הספר שלי...''
|
|
|
|
|
אלוהים (חדש)
מק הסכינאי יום שני, 24/09/2001, שעה 23:48
זה מוזר איך לפעמים אנשים קוראים לאנשים אחרים בשמות שהם לא שלהם.
פעם, המורה שלי קראה לי אלוקים וכששאלתי אותה למה היא קראה לי ככה היא אמרה שהוא לא אוהב שקוראים לו בשם שלו. שאלתי אותה על מי היא מדברת והיא אמרה אלוקים, אמרתי לה שאני דווקא אוהב כשקוראים לי אלוהים.
פעם, שלחו אותי לפגישה עם המנהל כי צעקתי על המורה שלי שתקרא לי אלוהים ואפילו קראו לאבא שלי. אבא לא בא.
כל הילדים קוראים לי אלי, כנראה בגלל שזה קצר להם יותר מאלוהים. רק דני קורא לי אלוהים, דני הוא החבר הכי טוב שלי. פעם שאלתי את דני אם הוא לא היה רוצה שאני יקרא לו דניאל כמו שאימא שלו קוראת לו אבל הוא אמר שזה בסדר כי הוא בכלל יותר אוהב כשקוראים לו דני.
פעם, אמרו בבית הספר לשאול את ההורים למה הם קראו לנו ככה. כששאלתי את אבא הוא אמר לי לשבת לידו ואז הוא שתק להרבה זמן. אז, אבא ליטף לי את השיער ואמר לי שקוראים לי אלוהים על שם האדם הראשון. זה שהיה לפני הרבה זמן, אפילו לפני שאימא מתה.
פעם רבתי עם דני כי הוא אמר שלאדם הראשון לא קראו אלוהים, קראו לו אדם. אני אמרתי לו שהוא טיפש ושהוא לא מבין כלום והוא אמר לי שאפילו אבא שלו אמר לו ככה אז אני אמרתי לו שגם אבא שלו טיפש.
פעם דני הרביץ לי כי אמרתי שאבא שלו טיפש.
פעם גם אני הרבצתי לדני.
פעם אימא של דני, היא גרה בקומה מתחת, אמרה לי פעם שאבא שלי קרא לי אלוהים בגלל שכשנולדתי אלוהים לקח את אימא שלי. אבא של דני נכנס לה באמצע ואמר שזה בגלל שאבא שלי שותה ושהוא בכלל אחד מהשמאליים המטורפים האלה שעושים דווקא. אימא של דני אמרה לו שהוא לא צריך להגיד דברים כאלה וגם אמרה לי שאני לא צריך להקשיב למה שהוא אמר כי זה לא נכון, אבל אני כבר הבנתי את זה כי פעם אבא של דני אמר שלאדם הראשון קראו אדם.
פעם נפגשתי עם אלוהים.
פעם שאלתי את אלוהים איך קוראים לו והוא אמר שקוראים לו אלוהים, אז שאלתי אותו אם אני יכול לשאול אותו עוד שאלה.
הוא אמר שכן.
פעם שאלתי את אלוהים אם כשאני יהיה גדול גם אני יהיה גבוה ואם גם לי יהיה כובע אפור וזקן לבן.
פעם שאלתי את אלוהים למה הוא לקח את אימא שלי.
פעם שאלתי את אלוהים איך קראו לאדם הראשון.
הוא רק ליטף לי את השיער ולא ענה.
|
|
|
|
|
גז השכל הישר (חדש)
טופולב יום שלישי, 25/09/2001, שעה 15:10
אל תאמינו לאף מלה מסיפור זה. אין זאת כאילו יש לכם, או למישהו, ברירה כלשהי בנדון - ובכל זאת.
גז השכל הישר הומצא במקרה, במעבדות אסם, מכל המקומות שבעולם. הדבר היה עת התנגש עוזר מחקר זוטר באחת הפקידות. התקרית המשעשעת היתה יכולה לעבור לסדר היום אלמלא היתה הפקידה האמורה יהודיה דתיה כשרה וחסודה. שערו בנפשכם, אם כן, מה רבה היתה תדהמתם של חבריה לעבודה לראותה ביום המחרת בג'ינס וטריקו, קוראת בשקיקה רומן זול של רם אורן.
''חנה,'' אמר מישהו מהנהלת-חשבונות, ''את נראית... שונה... היום...''
החיוך והעפעוף בהם השיבה לא היו חסודים כלל וכלל.
אחד מכימאי המזון, אגריפס כהן, היה הראשון לחשוד כי יש סיבה מדעית והגיונית למקרה זה של חזרה ספונטנית בשאלה. לאחר מעט מחקר הצליח לברר כי מדובר בהתרכבות יוצאת מן הכלל של ממתיק מלאכותי מהקפה אותו נשאה הפקידה עם תוכן התבנית אותה נשא עוזר המחקר - מרכיבים סודיים המיועדים לפרוייקט הנסיוני ''במבה 2001''.
לאחר שבוע של עבודה מאומצת הצליח אגריפס לשחזר את התופעה, לאחר שגנב תבנית של תמצית במבה נוזלית מהמעבדה וזרה עליה ממתיק מלאכותי בזמן קריאת שמע של שחרית בבית הכנסת השכונתי. למחרת בבוקר לא בא איש לבית הכנסת, למעט אחיו של החזן, שלקה בקיבתו ועל כן בילה את קריאת השמע האמורה בשירותים. מיחושי בטנו, כך נראה, הצילו את אמונתו.
בשלב זה החל אגריפס לתהות מה יעשה בתגליתו הכבירה. בתחילה חשב למסרה לידי הרשויות, אך מיד הבין כי אין לסמוך על אלה, וכי זו דרך בטוחה לגניזת התגלית. לאחר מכן חשב על מזימה מחוכמת להקטנת כוחן של המפלגות הדתיות, אך לבסוף החליט כי עליו לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. אגריפס החליט לפטור את העולם מענשה של האמונה.
הוא התפטר, מימש את כל חסכונותיו, קנה טונות של ציוד מעבדה מיד שניה והצליח ליצור, בסופו של דבר, גז חסר ריח וטעם הגורם להתעשתות אנטי-תיאולוגית תוך שניות מספר. כמו כן היה הגז בעל השפעה מדבקת - כל יונק השואף ממנו יתחיל ליצר, בנבכי קיבתו, עוד ועוד ממנו. כל שיהוק או נפיחה של הקרבן יפיצו את הגז בקרב הסובבים אותו.
בשארית הכסף השתמש אגריפס על מנת לקנות כרטיסי טיסה למסע סביב העולם - הואתיקן, אמסטרדם, לונדון, פריס, מדריד, ניו-יורק, בייג'ינג, טוקיו, מוסקבה, ניו-דלהי, סידני, קהיר, רבת עמון. את מסעו החל, כמובן, בנפיחה חגיגית ליד מגדל דוד בירושלים, ואף הספיק לבקר במאה-שערים ובבני-ברק בטרם עלה למטוס. לשם זירוז התהליך נשא עמו כמה מיכלי תמצית נוזלית של הגז, מוסווים כאפטר-שייב.
בראשית התנהלו הדברים כמתוכנן. חסידויות בניו-יורק נפלו כזבובים, אימאמים בארצות ערב גורשו בבושת פנים, והאפיפיור לא ידע את נפשו מרוב בעתה עת נותר נטוש בנבכי הואתיקן, שאף רוקן באותה הזדמנות מכל שכיות החמדה שבו בידי ארכיבישופים נאמנים לשעבר. גם הזרם הדתי בישראל ספג מכה אנושה, למעט מפלגה חרדית אחת שלא הושפעה כלל וכלל, אפילו לאחר שאגריפס התגנב לתוך אחד מכנסי האמונה שלה וריסס ללא הפסק במשך שעה.
למעט מקרה חריג זה היה אגריפס מרוצה מאד מתוצאות הפרוייקט שלו, ביחוד לאחר חזרתה של אירן בין לילה אל חיק המדינות החילוניות, אלא שאז נפלה הבורסה עקב חוסר אמונה מוחלט של המשקיעים. לו היה העניין מסתיים בכך - דיינו, אלא שבעקבות הבורסה החלו גם מטוסים ליפול. תוך זמן קצר חדלו כל מכשירי האלקטרוניקה מלפעול, ואספקת החשמל הלכה בעקבותיהם. מכוניות עצרו באין מניע בצדי הכבישים, מפעלים שבתו בקול חריקה ומעליות נתקעו בין קומותיהם של גורדי שחקים, שהחלו לקרוס זמן קצר לאחר מכן. מזון מהונדס הפך לאבק, פולימרים נשחקו, חומרים מרוכבים התפוררו, כמו גם כל פריט ביגוד שיוצר לאחר שנות השלושים של המאה העשרים.
אגריפס לא היה מסוגל להבין זאת. נתן להסביר את התופעה בשני אופנים, חשב, שניהם לא הגיוניים. האחד - יש אלוהים והוא כועס מאד על משבר האמונה שנגרם לצאן מרעיתו. השני - כי הגז גרם לחוסר אמונה לא רק באלוהים אלא גם בחלק גדול מחוקי הפיסיקה. האם יתכן, שאל אגריפס את עצמו, כי מכאניקת הקוואנטים גם היא עניין של אמונה?
אין אנו יודעים להיכן יכול היה הלך מחשבה זה להוביל, שכן חייו של אגריפס הסתיימו זמן קצר לאחר מכן בהתפוצצות חשודה במעבדתו, עת ניסה ליצור חומר הסותר את פעולת הגז. עדי ראיה טוענו כי ראו עמוד עשן ועמוד אש בוקעים מתוך ההריסות, אך אף אחד מבין שוכני המערה שלנו לא מאמין להם. או לשום דבר אחר.
כפי שהסברתי מלכתחילה - אין זאת כאילו יש להם ברירה כלשהי בנדון.
|
|
|
|
|
בלי כנפיים (חדש)
No one Knows Me יום שלישי, 25/09/2001, שעה 21:38
היא ברחה, לא יודעת לאן.
היער מסביבה היטשטש, הופך לפסים דקים של צבע וכאב העוברים על פניה במהירות, מותירים אחריהם שובלים דקים וצורבים. הרוח סערה סביבה, מסמאת אותה, צורבת את ריאותיה וגרונה, אך היא לא הפסיקה, לא העיזה. יודעת מה ייקרה אם תעצר.
אחר זמן שנראה לה כארוך מהנצח עצמו היא הגיעה לגבול כוחותיה, מותשת. היא חשה את ליבה מנסה לפעום את דרכו אל מחוץ לבית החזה שלה בטירוף, מכאיב לה. שרירי הכנפיים העדינים אשר מעולם לא הורגלו למאמץ אינטנסיבי רעדו, מסרבים להמשיך. היא נוכחה באימה כהה שאינה יכולה להזיז יותר את כנפיה, ההלם חודר אל תוך טירופה. לרגע נורא אחד היא הייתה תלויה בשמיים, ממשיכה קדימה מכוח האינרציה כמו בסרט גרוע ובמשנהו החלה ליפול, הופכת למערבולת של נוצות הצונחת במהירות. עלים ונוצות קרועים הסתחררו סביבה, ענפים נשברו תחתיה, פוצעים את עורה העדין. באמצע הדרך לקרקע אחד מהם ננעץ בכנפה הימנית, מטיח אותה באלימות כלפי הגזע, סוחט את האוויר מראותיה, מרוקן אותה לחלוטין, והיא שקעה אל תוך הקטיפה האפלה של חוסר ההכרה.
***
''ציפור צרודה, הילדה אבודה,
מי אמר שיהיה לך טוב?
פילוח דממה, עוד אחת נעלמה,
וגם לך זה ייקרה בקרוב…''
***
באיטיות מלאת שלווה היא צפה חזרה אל ההכרה. היא הבינה בכהות חושים שהיא נמצאת לבדה ביער, בלילה, במקום בו אף אחד לא היה מזה דורות רבים. בעודה שיכורה מכאב, האימה חזרה. לא פחד, לא בעתה, היא לא הייתה מספיק צלולה בשביל זה. היא פשוט הייתה עטופה באימה חסרת שם וגיל, אחיזתה בשפיות חומקת ככל שעבר הזמן.
היא כבר לא הייתה שייכת לבני האדם. היא הייתה איתם אז לפני מאות שנים, כאשר הם עברו לשחקים לאחר שסונוורו מהכוח שבמעוף, מהעוצמה שבתעופה, רוצים להיות אדוני העננים, לשלוט במרחבים הפתוחים. היא נכחה כשהם עברו כולם למעלה, מצמחים כנפיים. היא העדה היחידה לכך שתוך פחות מדור טירות מרהיבות התנוססו בינות לעננים, צריחים תמירים ועדינים בצבעי השני והארגמן מלאו את השמיים. בני האדם הקימו ממלכה אגדית, אוורירית.
הם השיגו את מבוקשם וחשו כשליטי השמיים, בטוחים שכל הרקיע שייך להם ולהם בלבד. הם היו שאפתניים, יהירים. רובם עדיין כאלה, אבל לא היא. ולא נמרוד. לאחר מאות שנות חיים בהם התחזו לבני תמותה הם גילו אחד את השני. רק הם לבדם הבינו שהכוח האמיתי טמון הרחק, במקום אליו בני התמותה אפילו לא יכלו לשאת את עיניהם. הם ראו את המקום ההוא. הם לא רק בהו בו בתימהון. לא. הם הגיעו אליו, ריסנו אותו, שלטו בו. הכוח פיעם בהם, זורם דרכם, מציף את נשמתם. הם היו בדרכם לעולם, לבשר לו על כך בקול עצום שיזעזע הרים. שני אלים טריים, עושים את דרכם על עבר עמם. היא הייתה בעקבותיו, אולי. היא כבר לא בטוחה בזה. אולי זה היה הוא שבא אחריה. זה כבר לא חשוב יותר, ולעולם לא יהיה. העיקר שהם היו.
אך היא לא האמינה עד הסוף כמותו. היא לא הסכימה לוותר על כנפיה. היא הייתה שם, מעבירה את הסכין המלובנת מעל לכתפיו. מביטה בו, בוהה בלהב החד חודר דרך הפלומה העדינה שכיסתה את בסיס כנפיו, חותך שרירים ועצמות. היא הייתה מרותקת לשרירים שהתעוותו באוויר, מתחמצנים באוויר הבוקר הדליל, רואה את פניו מתעוותות בכאב ובסבל. כאילו זה לא נוגע לה. כשהוא צנח על ברכיו, רגליו לא מסוגלות לשאת את כובד משקלו היא הרימה אותו, מתמלאת בדמו, לא נוגעת בסכין שהוא הושיט לה בכוחותיו האחרונים. האכזבה שטפה אותו. היא ראתה זאת בעיניו. זה הכאיב לה קצת. לא הרבה. הכוח היה שלה.
לפחות כך היא חשבה, עד שגילתה שהכוח הינו גדול מדי בשביל אדם אחד. התשוקות השונות השתלטו עליה ללא רסן, מאכלות אותה מבפנים, עכשיו כשהוא לא היה שם לצידה בשביל לחלוק את העוצמה. היא בערה בלילות, רעדה בימים, קודחת. והיא התגעגעה אליו. האנושיות שלה עוד לא עזבה אותה לחלוטין. חלק ממנה הצטער על מה שעוללה לו. על כך שגרמה לו לחדול, לעד. החלק הזה שלח חיצי אשמה בנשמתה ללא הרף.
***
''תווים לא ברורים, יחסים לא גמורים,
את עומדת לבד וחשוך.
תסתכלי מסביב, זאת שנה בלי אביב,
את יודעת במה זה כרוך…''
***
בני התמותה היו יצורים עלובים בעיניה. זעקותיהם הדהדו ביקום במשך זמן מזערי, נחלשות מיום ליום, מלילה ללילה. בסופו של דבר הצרחות תמיד גוועו ודממה השתררה.
הם מעולם לא הבינו. תמיד מיהרו לשום-מקום, בטוחים שהמקום שבו הם לא נמצאים הינו טוב יותר ממיקומם הנוכחי, השוטים. הם לא הבינו שהכל חלק מאותו מארג קיום, שבכל מקום יהיה להם רע עד שילמדו לשכוח את עצמם ולהשתלב במארג. היא ידעה זאת – כעת המארג היה רק חלק קטן ממנה אשר ציית לרצונותיה. ככל שהזמן עבר, היא נוכחה לגלות שנשמתה משתלבת עם המארג עצמו, מאבדת את ייחודה בתוך הקיום. צורת המארג הייתה נוראית. עקומה, גסה, מעוותת עד לבלי הכר. היא ידעה שאין יישות שבראה את המארג: זה התפתח לבדו. במהירויות שונות, באופנים שונים, לאט, מהר. זה היה מכוער באופן בלתי נסבל.
כעת היא הייתה מכוערת באופן בלתי נסבל. בגללו. בני האדם המשיכו להסתובב בעולם לא-מאושרים, מחפשים את האושר במקומות בהם הוא לא נמצא, בעוד היא הכילה את כל האושר הקיים, מסוגלת להעניק להם אותו. במקום זאת היא שמרה הכל לעצמה. מפחדת לאבד חלק מהכוח. זה השתלט עליה. כובל אותה, הורס אותה, ולראשונה נמרוד לא היה לצידה בשביל לנחם אותה. עד שהיא ביתקה את כנפיו, את כוחו, הם תמיד היו יחד. עוברים מממלכה לממלכה, משנים את חייהם של מאות אלפי איש בכל מקום בו עברו. נוגעים בעולם ועוברים הלאה. הימים היו מסעירים, הלילות אפילו יותר. הם היו מדברים בלהט על הכוח החדש שנגלה להם עד לשעות הקטנות של הלילה, ואז שוכבים. בלהט, בכוח, נשבעים שכך זה יימשך לעד. שהצדק והאהבה ינצחו. לעזאזל, כמה שהם היו תמימים. עכשיו היא הבינה שמאחורי כל הדיבורים על ''להפוך לכוח טהור'' לא עמד כלום. היא פחדה לוותר על הייחוד והעצמיות שלה, כוח או לא.
***
''איפה הם, ואיפה אנחנו?
את זוכרת שהבטחנו, תמיד רק להיות…
אז תראי מה קרה, כשהקשר נקרע,
ככה אי אפשר לחיות…''
***
היא הרגישה את עצמה נשאבת יותר ויותר אל תוך הכל, במהירות מסחררת, מאבדת חלקים מתודעתה. מוזר, היא תמיד חשבה שזה יבוא בהדרגה ושלא תרגיש כלום. כשפקחה את עיניה היא הבחינה בדמה מטפטף על הקרקע, ממית את העלים בהם הוא פוגע. כל צמח שצמח ברדיוס של מטר מהמקום בו הטיפות הסמיכות נגעו בעלווה כמש ומת. נוזל החיים שלה היה רעיל, קטלני. היא ידעה שהיה בזה הרבה יותר מדם - אלו היו טיפות מנפשה.
בחילה שטפה אותה. היער החל להתנדנד סביבה, גלים נוראיים של צמחים נבולים. היא הקיאה, רועדת, שארית כוחה עוזבת אותה, משאירה אותה מרוקנת. חלולה. חלושה.
היא כבר לא יכלה לזהות איזה חלק ממנה הוא היא. היא כבר לא יכלה להיות בטוחה מי ומה היא. היא ניסתה לחלץ את עצמה, להתרומם, לעוף, אבל שריריה סרבו לציית לרצונה, חסרי כוח, בלתי מסוגלים לנוע. היא הייתה שם, תלויה על ענף מכנף אחת ובלתי מסוגלת לזוז, מרגישה את שרידי שפיותה עוזבים את גופה יחד עם חייה. היא הרימה את ראשה במאמץ נואש, לא מצליחה לראות את השמיים מבעד לצמחייה, מניחה לראש להישמט על חזה בייאוש. היער היטשטש במהירות, מאבד פוקוס. רוח קלה ליטפה את פניה, בעוד היא צוללת אל מצולות המוות, הופכת לכלום ולהכל.
כל מה שנותר היה גופתה הדוממת, תלויה מענף. קרה, נוקשה, דמעה יחידה זולגת על לחייה, קריסטל נוזלי.
***
''פרחים נבולים, בים אין גלים,
מי אמר שתוכלי שוב לעוף?
וכואב ליפול ממרחק גדול,
וידעת שהאוויר הוא שקוף…''
***
|
|
|
|
|
סוד הדרך. (חדש)
Avenger יום שלישי, 25/09/2001, שעה 23:48
אלוהים יושב לו על כס המלכות,
אולמו בוהק וסביבו עמודי שיש נישאים אל עבר האינסוף.
הוא ממתין.
רעם נשמע ואחריו זעקות מלאכים ומשק כנפיים נמלטות.
אל אולם הקודש נכנס המלאך המקולל,
לוציפר, אדון המורדים בכס האלוהי.
אחר צעדיו נותרים שובלי אש וגופרית.
גלימתו האדומה מתנוססת מאחוריו.
פניו כהים, פיו ואפו בוערים בחרון ועיניו רושפות אדים.
הוא מביט באל במבט בוחן ופיו גועש מילים עתיקות .
''זה חמשת אלפים שנה מאז גרושי ממלכת השמיים,
מדוע זומנתי?''
והאל קם מכסאו ופורס את ידיו לשלום.
הוא דובר בחמלה עדינה.
''מלאכי, פסק זעמי. חטאך נסלחו.
בוא, תפוס את מקומך עימנו לא תנודה עוד,
גרושך תם.''
לוציפר, אדון השקרים, מוכה בהלם הפתעה.
הוא גורש ממושבו לצד האל לפני זמן כה רב,
הפיתוי . . . לחזור אל השכינה המלטפת.
לוציפר זוכר מהם חיי מלאך מבורך.
מהם לעומת גשמיות האדמה.
כולו כמיהה לשוב. . . לרחוץ את גופו בשירת השמיים.
אך מצפונו של לוציפר הולם בו,
הוא מפנה את ראשו הצידה.
קולו רך כעת, אש פניו שוקטת.
''לא אוכל, לא אוכל לנטוש את אשר הוחל.''
''ומה התחלת, בני? ריב ומדון? מעשים שאין בהם צדק?''
לא אבי, התחלתי זינוק עבור בני האדמה כאשר יצרתי
עבורם תכחנות, יצר תחרות ורעב לנצחון.
ללא חובה קדושה זו היו בניך משוטטים תמימים, טיפשים וערומים בינות העצים, חסרי בינה ומנוונים.''
''ומה רע בכך בני? מה רע בשקט וברוגע? בנינוחות הטהורה?
אנא, שוב לחיות עימנו.''
ולוציפר עונה ברגש חנוק מעצב.
''לא אבי, מלאכתי רחוקה מסיומה.
לא תוכל להסתיר את בניך מיתר שוכני השמיים,
לא תצניע את השיגם.''
''בני,'' ריחף לעברו האלוהים '' היקום אינו מקום סולח.
אם יצא האדם, יכווה מחומו.''
''זו עבודתי, עם נתינת הבינה אין זהו צאן מהלך,
ינועו הם אל מעבר לכוכבים, כמונו.
שם הם יעשו אלים בעצמם ויתבעו להם מקום של כבוד בין שוהי השמשות.
פוחד אתה כי יקומו ויכו בבוראם.
כי ישלטו בך. . .
לא אתן יד לחרדת קיום ולפחד.''
כך אמר ונעלם באש גופרית.
והאל מרחף חזרה לכסאו.
נסתרות דרכיו והוא מחייך.
|
|
|
|
|
קרב כל הקצים. (חדש)
TU יום שלישי, 25/09/2001, שעה 23:53
ישראל, ירושלים העתיקה, 1952. משה יפה-אל קדח במיטתו הספוגה, אור נרות קלוש האיר את פניו. סביבו, בחדר הקטן, עמדו וישבו בני משפחתו, מבוגרים וצעירים. משה בן הזקונים היה חביב על כולם, ילד חייכני ושובב אך חכם ומהיר תפיסה. תכונות טובות הועילו במאום למצבו האנוש. טיפות זיעה כיסו את מצחו ומדי פעם פלט אנחה חלושה. הרופא אמר כי ימיו ספורים, ביקורו האחרון היה לפני שבוע ומאז הלך משה ונחלש ועל מיטתו התנקזו דמעות אבל שיבוא.
אחותו הקטנה, חנה, צפתה בו ממושבה בקצה המיטה. אחיה, עימו שיחקה בסימטאות, עמד למות. הקדוש ברוך הוא ממתין לו, כך אמר אבא אך חנה סרבה להפרד. בבית הכנסת התפללה לשלומו חזק מכולם, אחזה בספרים ובכתה בין הדפים. הנה משה נחנק ומשתעל, חנה מסבה את מבטה מטה והיא חשה סגורה ולכודה. כל כך הרבה אנשים בחדר, בוודאי המצב אינו מטיב עם משה הגוסס. משהו חייב להעשות, היא מחליטה. היא קמה ופורצת החוצה, רצה אל הסמטאות, אולי כשתחזור כבר ימות אחיה.
בחוץ זולג גשם זלעפות, ברד רטוב מושלך מן השמיים, השמיים שרוצים את משה. שם יושב אלוהים ותחתיו אברהם, יצחק, יעקב ויתר הכרובים אליהם יצטרף משה בקרוב. היא רצה בגשם, שמלתה רטובה ושערה פזור. נעלי השבת מוצפות במים אך היא קופצת אך תוך השלוליות והטיפות מכות בה. לא יודעת לאן רצה ועד מתי אבל אולי תמשיך לעד, אל מקום בו לא מתים אחים קטנים. . .
היא אינה מרגישה רטיבות, אינה מרגישה דבר. הגשם מציף את רחובות ירושלים הצרים והאפלים אבל היא יבשה. המים מתאדים מעליה והיא עומדת מבולבלת. טיפות נושרות מטה ונעלמות בטרם הגיעו. יד עדינה אוחזת בכתפה והיא מסתובבת, זהו גבר גדול וערום, אפוף אור לבן. חנה רוצה לצעוק ולברוח אבל הגבר מדבר והיא משותקת ושותקת.
''שמעתי את תפילותייך, חנה, את התחינות והדברים. באתי לחזק ולתת עבור אהבת אחים.''
וחנה בוכה, בקשתה נשמעה ומלאך קדוש נשלח אליה.
''אחיך מחלים ומבריא ובקרוב יקום על רגליו. המחלה תעקר מגופו החלש.''
חנה מתמוגגת ''תודה ,ישתבח שמו.'' היא ממלמלת בהכרת תודה נרגשת.
''שרותי אינם חינם אין כסף , ילדתי,'' אומר הערום ''ולחיים מחיר יקר.''.
''עבור אחי אעשה הכל. הצלת נפשות היא חסד גדול.''
''קיוותי שתראי זאת כך, יפתי צחורת העור, אעשה עמך מצווה.'' והוא אוחז בה, מטיל אותה על רצפת האבן וקורע ממנה את חצאיתה. חטא מגונה ומזוהם מתחולל וירושלים שותקת בגשם.
משה פוקח עפעפיים ומחייך, עיניו בורקות בלהט אלוהי והמשפחה צוהלת ושמחה. מודה לאל בקול גדול. חנה צורחת ואיש אינו שומע.
ישראל, ירושלים, אתמול. שלטים לבנים ואותיות שחורות. נערים לפני גיוס וותיקי פלמ''ח, אנשי ציבור ואנשי רחוב, אמהות שכולות ויתומים אבלים. מסרים ומילים נזעקות מכל פה יורק, נאמרים במקרופונים ומהדהדים במגברים.'' משתמטים. . . גנבים. . . עם אחד גיוס אחד'' והשנאה מאחדת.
מאיר מפלס לו את דרכו, משתדל שלא להתבלט אך מאמצו לשווא. הרי שום הבעת פנים לא תושיע, אף אחד לא מביט על פניו. עבורם הוא ''דתי'' או ''דוס'' במקרה הטוב, ''עלוקה'' או ''נטל'' במקרה השגרתי. מראהו מקנה לו מעמד מיידי של ''אויב העם'' זקנו אדמוני וארוך, מעילו עבה ושחור וכובע לו ותחתיו כיפה. קציני משטרת ישראל לא טורחים לגונן עליו והוא אץ לו במהירות אל בניין הישיבה.
''שלום מאיר,'' מברך אותו אב הבית ''הכנס, הם מצפים לך.כל הכבוד שהגעת.'' מאיר חולף במסדרון בין חדרים, שומע נערים ממלמלים פסוקים, לומדים תורה וצוברים מעלות. הנה הגיע אל גרם המדרגות והוא יורד. אברך אילם פותח לפניו את דלת המקלט ומאיר נכנס בבטחה. החדר חשוך אך מאיר מכירו כאת תפילת שחרית, באופן מדויק ומלא. חיש קל מוצא את מפתן הדלת.
''חזק וברוך! הנה מאיר ישתבח שמו, בא למלחמה באוהלה של תורה.''
שלום רבי'' מברך חזרה מאיר ומצטרף אל שורת האברכים העומדים.
הרב פותח בדברים ''וכעת, לאחר שהשלמנו מניין, אבקש מכם לזכור כי לא הביישן למד. נבחרתם כאותיות בנוסח תפילה, מעטים ומטיבים, עילויים גמורים. מן המקפידים ומן הצדיקים. לקום וליפול לשם קידוש השם. הבא נאמר קדיש עבור אחים ואבות שנגדמו לפנינו.'' עשרת המובחרים והרב מתכנסים, איש איש בליבו נשא הוא תפילה לאלוהים שבלבו. כאשר סיימו פתח הרב את ארון הקודש בהדרת כבוד. בתוכו השתרעו גרזנים, סכינים, קילשונים ומי כינרת, מסודרים במדפים.
''הצטיידו בני ותתחזקו, בחרו כלים כנגד הטינופת.''אחד אחד, בסדר מופתי, באים האברכים ומלקטים נשקים. בין קפלי חליפות מונחים סכינים ואגרופנים, לפידים בידיים ותהילים בכיסים. העשרה אומרים את תפילת הדרך ומהנהנים לרב.
''חזק וברוך, תצלח דרכם.'' שני עוזרים צעירים מגלגלים את השטיח ועל הרצפה מתגלה סימן המחומש, הפנטגרם. הרב מעלעל בספרון עבש ומתחיל בטקס. מאיר מביט בו בצפייה. הוא נולד מרחם אימו עבור הרגע הזה. הרגע בו תמחק טעותו של אלוהים.
עשב אדום צמח על גבי הר גופרית שחור, נהרות לבה רותחת זרמו בניחותה סביבו. שני שומרים, אוחזי קילשונים, ישבו על צלע ההר, אכלו ושוחחו.
''כמה זמן אתה שומר כאן?'' שאל מלשוע.
''מאז הפלישה הראשונה,'' ענה דילמוש ''אני אומר לך, ראיתי המון. הצלבנים היו הראשונים שגילו את השער, דיי בטעות. . . שיחקנו עם קסדות כל אותו הקיץ. אחריהם הגיעו המלומדים מוונציה, הרנאסנס וכל השטויות הללו. הם רצו לחתום על הסכם שלום, חוזה עם השטן. כמה צחקנו באותו החורף.''
''מעניין מאוד,'' הסתקרן מלשוע '' מה קרה עם הגמד ההוא?''
''נפולאון? בן אדם צריך לבחור קרבות שמתאימים לגודלו. הוא קפץ נמוך מידי. גם הנאצים ניסו לכבוש אותנו. באו עם מכונות ירייה וטנקים. שלחו אפילו איזה אדיוט עם מטוס.''
''אבל מכשור מכני לא עובד כאן.''
''בדיוק,'' אמר דילמוש וליקק את שפתיו ''גם בקיץ ההוא שיחקנו בקסדות.'' והשניים צחקקו וליטפו את זנבותיהם בעונג.
''אתה בחור טוב,'' החמיא דילמוש ''עוד תגיע רחוק.'' שער כחול ומתרחב נפתח מעליהם ועשרה לובשי שחורים נחתו סביבם, לפידים של אש קודש בוערים בידיהם. ''אולי נדבר על זה?'' הציע דילמוש. ''הללויה'' זעקו האברכים ושרפו את השומרים התמימים.
העשרה הכירו את הגהנום כפי שהכירו את תפילת מנחה, באופן מלא ומדוייק. כיחידת קומנדו מילא כל אחד את יעודו באמונה שלמה. שוכני גהנום מופתעים ''תוקנו'' בגרזנים מבורכים. עשרת הנועזים פילסו את דרכם אל המטרה, מפיצים את תורת הייסורים בכל אשר יפנו.
בכיסאו המרופד ישב השטן והדיף אדי גופרית. במבט רואה כל צפה במתרחש ולשריו שישבו לצידו אמר '' אין הם מעכבים את התכנית במאומה. הסירו את המחסומים, יום הדין הגיע. ללא רחמים וכפרות, ללא סליחה ומחילה לעוונות. שחררו את רסן הלגיונות!''
ומתוך מעמקי הרי געש פרצו קללות מהלכות כמתיבת פנדורה. בגדלים שונים המתינו עד ליום הדין והנה הוא הגיע. שיירות של שדים צעדו וריחפו, מתנקזים אל מאורת היציאה.
השטן הביט והבטיח חרטה על מעשי התוקפנות. הוא ישכים לשרוף את אלו הבאו להרגו. השמיים ידממו וקינת נשים תהדהד בארץ. . .
מהר מגידו פרצו הרעות. רותחים ומבעבעים. מכאן יתפזרו אל כנפי תבל וילמדו את תורת השטן בכח הזרוע. השדים הגיחו בזעם רצחני ונעצרו מופתעים. . .
מולם עמדו מאות אלפים, בעליי ציציות וזקנים וחיוך זדוני על פניהם. ממטולה ועד אילת, ירושלים ועד תל אביב. מן הכוללים ובתי המדרש. זומנו מישיבות ונקראו מאימונים. ממושבי המקובלים ומחצרות האדמורים. איש איש בנשקו ומעלותיו. מוכנים להגן, להרוג ולמות לשם קידוש השם.
''שמע ישראל, התקיפו!'' הורה הרב הראשי ובקול ששון ושמחה נהרו החיילים מכל סלע ועץ. היום יסתמו את שערי הגהנום. . .ולא ישא גוי אל גוי ולא ידעו עוד מלחמה.
דויד וגיל ישבים בניידת למרגלות ההר. גיל מעשן סיגריה ודויד אוכל םנדוויץ.
''מה הם עושים שם?'' שאל גיל.
''אין לי מושג, בטח הילולה, תראה את הזיקוקים.'' ענה דויד.
''משוגעים הדתיים האלה. אם הם היו משקיעם בצה''ל את מה שהם משקיעים במסיבות שלהם.''
''עזוב, קח, אישתי הכינה לך סנדוויץ עם מיונז ונקניק.''
''תודה,'' אמר גיל ונגס בכריך ''טעים'' הוסיף.
הרשעים, הממירים, הקוצרים, הזדים והכופרים נסוגו לאחור. בני המקובלים ניזונו מכח הקמעות וברכות הרבנים. כאריות עזים הפכו לשמשונים וביצורי הגהנום פילחו חורים כבחמאת שבת ובחלה לקידוש. לוחמים שחורים השיבו צדק אל מקומו. כה נוראה ונפלאה היתה המערכה וגיבורי ישראל עשו שפטים ביושבי בוץ התחתית.
עשרה אברכים נועזים עמדו מול משמר השטן. מול שערי כס הרשע הקדום.
עשרה מול חמישים. חמישים רושפי אש מכונפים מול עשרה חובשי כיפה ומאיר בראשם. מאיר יפה-אל, בנה של חנה שהרתה ללא מגע גבר. בנה של שומרת מצוות, המשיח. . .
ההסתערות החלה וחרב אש קרעה ספר תהילים ודברי תורה ניפצו ראשים. שחור ואדום טבחו זה בזה ובעוד מתרחש המאבק בין בני תמותה נימולים למשוקצים טמאים, פרץ מאיר יפה-אל אל אולם הכס הבוער. שרי הגהנום זינקו והתנפלו עליו בשאגה אדירה והוא שחט את כולם כתרנגולות כפרה.
אדם מול סיוט הדורות, כך עמדו השניים, בלב מרבץ כל רוע. השטן קם ממושבו ומאיר קרב אליו. ''ללא רוע אין טוב, לא מעשה נבלה לא תתכן מצווה. אני מפציר בך בני להאזין להגיון החם הזורם בעורקיך. נעימה היא רוח השאול, התרפק על טיבה''
ומאיר אוחז בגרזן עליו חרוטים שיר מזמור והוא יודע כי זהו גורלו, ככתוב
מעלה, בספר החיים.
''מורשת אבות מנחה אותי, בלכתי ובבואי, במושב ליצים ובדרך רשעים.
בא היום כי תסיר טלפיים מטונפות מן הכס. שיני אבות תכהנה ובנים יאכלו מתוק.''
''מה?'' שאל השטן בבלבול וראשו התגלגל למרגלות רגליו של מאיר וגרזנו. הגהנום קפא מתנועה והשדים עמדו אובדי עצות.
את כס המלכות ניקה במטלית לבנה והתיישב בנוחות. הוא חש כאדם המוצא את עתידו. דור הולך ודור בא ואין חדש תחת השמש.
כעת ידעו איש איש ושד שד את מקומם בעולם הזה וההוא.
ישראל, תל אביב, היום, עכשיו. שמעון ישב בבית הקפה בשינקין. מלצרית מעורטלת למחצה מגישה לו צלחת מזון וכוס משקה. הוא שותה את המילקשייק ומריח את הסטייק. מולו צועדת משפחת אברכים, שמעון לא מבין כיצד בחום הקיץ הם הולכים במעילים ובשכבות. הכל בשחור, הכל בזעה. איך הם יכולים? שאל את עצמו. הם לא מבינים כלום מהחיים האמיתיים, חשב, ונעץ את שיניו בחזיר.
אחד האברכים החזיר לו מבט מחייך. הוא ידע מה מצפה לו לו בחיים שמעבר, הוא ביקר בהם. . . גמול ועונש הפכו את עורם עם שלטונו של מאיר. אחד משלהם יושב עכשיו על הכיסא והוא יביא את יום הדין האמיתי. יחי אדוננו, מלך המשיח! ותבוא גאולה ישראל, במהרה בימנו. אמן.
|
|
|
|
|
שדים לא חולמים (חדש)
D.N יום שלישי, 25/09/2001, שעה 23:54
לפעמים כשהעננים שבים מלכת ומסתירים את אור היום ,והשמיים אינם בוערים, זיכרונותיי לא מטרידים אותי יותר.
לא אני משקר... זיכרונותיי תמיד איתי.
רציתי את לשלוט על החושך, אבל הוא השטלת עליי.
היא אהבתי היחידה הזהירה אותי פעמים רבות לסטות מהדרך שבה בחרתי, היו לה עניים ירוקות , הזיכרון היחיד ממנה, השאר נלקח, כולם חוץ מאלו שבהם אינני רוצה להיזכר.
אני לבד , טוב לא ממש לבד, יש לי מלווה ,רק אני יכול לשמוע את לחישותיו, מספר לי דברים שאני לא רוצה לשמועה, טוען שהוא העונש שנתן לי אלוהים.
תמיד ליידי מוצא מחבאו בין הצלילים, וכך גם הצלילים הולכים אחרי, איני מתכחש להם יותר , הם חלק ממני כבר זמן רב כל כך, מאז שאני זוכר את עצמי. יש דברים שאני רוצא לשכוח. הם מתחבים ביחד איתו , הוא מחזיק אותם כלואים במשך היום, אך הם באים בלילה ביחד עם השדים, או שהם השדים עצמם?
אני נאבק בהם, הם לא מוגלים להכניא אותי, רק להחליש, לשחוק את רגשותי, לפעמים הם כימת מנצחים, ואני זעוק בחוזקה , אך אף אחד לא יעזור לי בלילה , מלווי מתפטה לחושך היורד ונרדם במתיקות , אך לא רואה חלומות, ואני לא מסוגל להירדם, ככה זה, שדים לא חולמים.
וכמו כל אחר שאינו יכול להירדם החושך הוא אלוהיי .
אני הולך קדימה במורד הדרך שמרוצפת באבנים אדומות, קל יותר ללכת למטה.
היום הוא יום גשום וענני גשם אפורים נאספים מעל ראשי, אני מודע לזה.
אם להגיד את האמת אני קצת מתגעגע לזמני בראשית, אני חושב שזה הזמן היחידי שבו באמת הייתי מאושר.
מורד הדרך מפנה מקום לשביל מרחוק מוקף בעצים גבוהים שאת שמם איני יודע, חצי ממנו מוסתר בעשבים שוטים.
מהשביל אי אפשר לראות את הבניינים הגבוהים והוא עצמו לוקח אותי הרחק מהעיר ומאשיר אותי עם מחשבותיי , שלא כמו מחשבות אחרות הם לא שלי בלבד, הלחישות חוזרות.
אני מביט קדימה...
דמות בברדס שחור, שעל קצותיו פס בצבע ארגמן,מופיע מתוך הצלילים בידיה חרמש ומצטרפת להליכה, הרוח פורצת ביללה, אך לא נוגעת בדמות.
האם באמת ציפיתי לבואו? כן ולא, הוא לעולם לא עוזב אותי תמיד עורב מהצלילים .
הברדס מסתיר את הפנים אך אני מרגיש במבט החודר לעומק נשמתי האפלה.
- רק תנסה – אומר אני וצוחק צחוק מר.
התגובה לא מאחרת להגיעה, הוא מניף את החרמש מעל ראשי , ומנחית מכה.
אומנם לקחתי צעד לאחור אך לא הספקתי להתחמק, הרגשתי את המתכת הקרה כמעט נצמדת לגרוני, עברה שניה והחרמש עלה בלהבה והתמוגג באויר.
עזיראל המלווה, הוא למד לתעב אותי עם הזמן שחלף... למרות שהוא יודע שאני לעולם לא אהיה בהישג ידו הוא תמיד חייב לנסות.
- לא נמאס לך? – שאלתי אני בחצי חיוך.
- קצת – ענה לי. קולו כמו תמיד, לוחש , מת.
הוא הושיט את ידו קדימה,-חרמש- הוא אמר, והחרמש שאבד לו רק לפני זמן קצר חזר למקומו, חברי הוותיק סיבב אותו כמה פעמים באוויר ואז נשאן עליה, כאילו לא היה זה יותר ממקל הליכה.
- אז מה עכשיו עזי?– עזי, הוא שונא שאני קורא לו כך, אני יודע את זה.
הוא שותק
- מה קרה אלוהים אכל לך את הלשון? צחקתי אני, והשמיים ענו בברק כחול ורעם.
- התחיל לרדת גשם , אני מרגיש את הטיפות הקרות ונרעד, לא , לא בגלל הגשם, בגלל המחשבה ,שאין דבר ששומר עלי באמת. הגשם מתחזק, ובגדי ממשיכים להירטב, בגלימתו של עזי טיפות הגשם לא מעזות לגעת. אני לוקח נשימה עמוקה.
- נמאס לי עזי ,אני לא רוצה בזה יותר, עזוב אותי! ארור תהיה! – קולי מתחזק תחת השמיים הגועשים.
לא איכפת לו,עזריאל מסתובב אלי עם הגב ומתחיל להיטמא בין הצללים.
- לא עצור! – צעוק אני ומתכופף על ברך אחת – סיים את זה –
הוא מאוד רצה להיענות לבקשתי, אני יודע. החרמש נע כל כך מהר שהשאיר שביל של להבה כחולה מאחוריו, ושוב הרגשתי את המתכת הקרה.
השמיים רועמים, ברקים חבוים בעננים, רעש הטיפות והגשם אינו מפריע לי יותר, אולי בגלל שהוא פסק, אולי בגלל שאיני שומע אותו יותר. אני עדיין מסוגל לראות את עזי חבוי בגלימתו השחורה עם פסי הארגמן שלא מושפעת לא מהרוח או מהגשם. החרמש התמוגג בלהבה ונעלם. אפילו אם אבקש, המוות לא יחול עלי, הצגה יפה לא יותר מכך.
הגשם פוסק מתיר אותי רטוב עד שד עצמותי, אני מושיט את היד – חרמש – אני אומר , וחרמשו של עזי מופיע בידי. קצת חבל לי עליו, הוא לא הספיק אפילו לזוז.החרמש עושה חצי סיבוב ומשאיר אחריו שביל להבה כחול, רק ברדס שחור נפל על האדמה הקרה.
לא נשאר לי הרבה זמן, אני פשוט רוצה להקשיב לרוח, לקולות הלילה היורד,בלי לחישות, קצת לחלום, או ששדים לא חולמים?
|
|
|
|
|
הלקוחות משולחן 12 (חדש)
כריסטיאן דה מונייה יום שלישי, 25/09/2001, שעה 23:57
''טליה, שולחן 12 מחכה.'' אמרה אורית, אחראית המשמרת.
''מיד.'' אמרה טליה, ואספה שתי כוסות מיץ ועוגה מהמדף שחיבר בין עמדת המלצריות למטבח. היא הגישה את המנות למי שהזמין אותן בשולחן שבע, ופנתה לשולחן 12. זה היה יום די עמוס במסעדה, והיא כבר היתה עייפה. למרבה המזל המקום החל להתרוקן, אך עדיין היו אנשים לשרת אותם. טליה לא הסתכלה באמת על הלקוחות שבשולחן 12, אלא שלפה את הפנקס שלה.
''מה אפשר להביא בשבילכם?'' היא שאלה ונשאה את עיניה.
היא קפאה. מסביב לשולחן ישבו בזולה שלושה מלאכים. אלה היו שני גברים ואשה, כולם בוהקים בלבן ועם שלושה זוגות כנפיים על גבם. באורח פלא לא הפריעה להם משענת הכסא, ולא היה נראה שהם סבורים שמשהו בהם חריג.
''בשבילי קפוצ'ינו.'' אמר הגבר הגבוה.
''אני רוצה פאי תפוחים וכוס לימונדה.'' אמרה האשה.
''מה זה עוגת אפרסק ולימון?'' שאל הגבר הנמוך.
טליה הוסיפה לבהות בשלושתם ולא רשמה כלום.
''את מלצרית פה, כן?'' שאלה האשה.
''כן.'' אמרה טליה כקפואת שד.
''אז תרשמי בבקשה את ההזמנות שלנו.'' אמרה האשה.
''כן, בוודאי.'' אמרה טליה, ומהרה לרשום את הקפוצ'ינו, הפאי והלימונדה. הגבר הנמוך חזר על שאלתו לגבי עוגת האפרסק והלימון.
''זה מתכון של בית הקפה שלנו.'' אמרה טליה כמתוך חלום, ''זו עוגה ממש טובה.''
''אז אני אנסה אותה.'' אמר הגבר הנמוך, ''ואני אבקש גם כוס תה צמחים, עדיף מפרי הדר אם יש לכם.''
''כן, אני חושבת שיש.'' אמרה טליה, ואספה את המתכונים.
היא חזרה אל עמדת המלצריות, והגישה את ההזמנה למטבח. אז הסתובבה ובהתה בשלושת המלאכים ששקעו בשיחה ערה.
''טליה, תפסיקי לבהות, ותביאי את החשבון לשולחן שש. הם רוצים ללכת.'' אמרה אורית.
''את לא חושבת שהאנשים האלה מוזרים?'' שאלה טליה.
''איזה אנשים?''
''בשולחן 12.''
אורית נשאה את עיניה, ושאלה מיד: ''מה מוזר בהם?''
''את לא רואה?''
''אני רואה שני גברים ואשה לבושים מאוד יפה. מה הבעיה? נראה לך ששניהם יוצאים איתה בו זמנית? שולחן שש רוצה חשבון.''
טליה התיקה את מבטה מהמלאכים, והחלה לערוך את החשבון של שולחן שש. אז אף אחד חוץ ממנה לא רואה שאלה מלאכים. ואולי היא חולמת? היא הגישה את החשבון ללקוחות שחיכו לו, והחלה לפנות את השולחן שלהם. מדי פעם הגניבה מבטים לשולחן 12. בתחילה דיברו המלאכים בקולות נמוכים, אך ככל שחלפו הדקות, כך הלכה שיחתם וגברה. מדי פעם קלטה אוזנה של טליה איזו מלה. נראה שהשלושה על סיפא של החלטה כלשהי. היא אספה את הכסף משולחן שש מבלי לבדוק איזה תשר קיבלה, והלכה להביא את ההזמנה של המלאכים שכבר היתה מוכנה. כשהתקרבה, כבר שמעה את השיחה.
''אבל אתם משוכנעים שהוא יקבל אותנו?'' שאלה האשה.
''אני בטוח.'' אמר הגבר הגבוה.
''דיברתם איתו?'' שאלה האשה.
טליה החלה להגיש לכל אחד את מנתו. המלאכים המשיכו בשיחתם כאילו לא היתה שם.
''אי אפשר לדבר איתו.'' אמר הגבר הנמוך, ''עד שלא נוכיח את עצמנו הוא לא יקבל אותנו.''
''ומה אם ננסה להוכיח את עצמנו, והוא לא יקבל אותנו? נשאר באויר.'' אמרה האשה.
טליה החלה להיות סקרנית. היא חזרה לעמדת המלצריות, הביאה סמרטוט, וניגשה כדי לנקות את השולחנות הסמוכים לזה של המלאכים. השיחה היתה ברורה באוזניה כאילו ישבה איתם. היא כבר היתה בטוחה שהיא חולמת.
''זה חייב להצליח.'' אמר הגבר הנמוך. היא בוודאי פספסה כמה משפטים כשהלכה להביא את הסמרטוט.
''תראה,'' אמרה האשה, ''גם אני לא רוצה לחזור לגן עדן. אני כבר לא יכולה לסבול את המקום המלוקלק הזה. אבל מן הצד השני, להשאר בלי בית זה לא כזה דבר נחמד. מה אם הוא לא יקבל אותנו?''
הגבר הגבוה לגם מהקפוצ'ינו שלו, ואמר: ''אח, קפה מצויין. אמרתי לכם שזה מקום טוב. בכל מקרה, אני בטוח שאם נעשה משהו מספיק גרוע, הוא יקבל אותנו. לא חסרים דברים שאפשר לבצע. בני האדם תמיד ששים לשתף פעולה.''
''טליה, זה נקי.'' אמרה אורית.
טליה הרימה את ראשה, וראתה את האחראית עליה עומדת לידה.
''מה?'' היא שאלה.
''השולחן נקי.'' אמרה אורית, ''את יכולה להפסיק לנקות אותו.''
''טוב.'' אמרה טליה וקיפלה את הסמרטוט.
אורית הרכינה את ראשה, ושאלה בקול נמוך: ''באיזו שפה הם מדברים?''
''מי?'' התבלבלה טליה.
''הם.'' אמרה אורית, ורמזה על המלאכים.
''מה זאת אומרת?''
''זו נורבגית? אני לא מזהה את השפה.''
''זו...'' החלה טליה, ואז הבינה שזו מן הסתם לא עברית. היא היחידה שרואה שאלה מלאכים, ורק היא מבינה אותם.
''אני לא יודעת.'' אמרה.
''טוב, תמשיכי לעבוד, בבקשה.'' אמרה אורית.
טליה הלכה לשטוף את הסמרטוט. הפעם לא הפסיקה לשמוע את השיחה כשהתרחקה, כאילו קולותיהם התגברו.
''אבל למה אתה חושב שזה יהיה כל כך מיוחד?'' שאלה האשה, ''כבר יש לו אנשים שעושים דברים כאלה.''
''מי? שאל הגבר הנמוך.
''איפה אתם חיים?'' שאלה האשה, ''מי אתם חושבים נתן לטרוריסט הזה את הרעיון לרסק מטוסים על המגדלים? זה היה איש של נסיך האופל. הוא הציג את עצמו כאלג'ירי והם הכניסו אותו לארגון המטורף שלהם. הוא כבר כמה שנים שם, נותן להם יופי של רעיונות. זה מה שיפה בכל העניין. הוא לא גורם להם לבצע את זה, אלא נותן להם עזרה רעיונית. כל היוזמות שלהם, והם גם מבצעים הכל בלי עידוד.'' והיא צחקה קלות.
''איך את יודעת?'' שאל הגבר הנמוך.
''רכילות זה לא תמיד דבר רע.'' אמרה האשה.
''יש בזה משהו.'' אמר הגבר הנמוך, ''איך באמת נבצע משהו כזה מוצלח שיגבר על הדבר הזה?''
''איפה המלצרית הזו?'' שאל הגבר הגבוה.
''טליה,'' אמרה אורית, ''הלקוחות בשולחן 12 מסמנים לך כבר כמה דקות.''
טליה הניחה את כלי השולחן שסידרה במקום, והלכה אל שולחן 12. המלאכים הפסיקו לדבר.
''אני רוצה גם עוגת שוקולד.'' אמר הגבר הגבוה.
טליה הנהנה, והלכה למסור את ההזמנה. מאחוריה הוסיפה לשמוע את השיחה.
''אנחנו בבעיה כאן.'' אמר הגבר הגבוה, ''האיש של נסיך האופל עבד מאוד קשה עד שהם התחילו להקשיב לרעיונות שלו. לנו אין את הזמן הזה, כי אם ננסה להשתחל לארגון טרור, אז ההוא הגדול ישים לב מה אנחנו עושים, ויפתח בהליכי ענישה. אנחנו לא רוצים שזה יקרה.''
''בוודאי שלא.'' אמרו האשה והגבר הנמוך יחדיו.
''אז אנחנו צריכים לעשות משהו מאוד זריז.''
טליה הביאה לו את העוגה. הוא הודה לה, והמשיך לדבר אל חבריו.
''יש עכשיו המון נשק שמסתובב בעולם בלי שליטה, גם נשק ממש מסוכן.'' הוא אמר בהתלהבות, ואכל את העוגה שלו תוך כדי. טליה אספה את הכלים המלוכלכים, ולקחה אותם למטבח.
''אנחנו יכולים לנסות להשיג את הנשק הזה, ולהעביר אותו לידי הטרוריסטים.'' המשיך המלאך, ''אני בטוח שהם ידעו מה לעשות בו. בני האדם מאוד יצירתיים.''
''אבל גם הצד השני יצירתי.'' אמרה האשה.
אורית אמרה לה משהו.
''אה?'' שאלה טליה.
''אמרתי שהם רוצים את החשבון. מה קורה לך? את כל הזמן חולמת.'' נזפה בה אורית.
טליה ערכה את החשבון במהירות, ולקחה אותו לשולחן. המלאך הגבוה בדיוק סיים את עוגתו. טליה הניחה את צלוחית החשבון על השולחן. המלאך הגבוה שלף ארנק ממקום נסתר, ואמר לחבריו: ''ברגע שהפצצה תתפוצץ ותהרוג כמה אלפי אנשים בקרינה, אז הוא יקבל אותנו. הוא יהיה חייב.''
'פצצה גרעינית.' חשבה טליה. 'הם רוצים לפוצץ פצצה גרעינית.'
משמעותה של השיחה החלה לחדור למוחה מבעד למסך ההלם. ליבה החל להאיץ בפעימותיו. היא בהתה במלאך הגבוה. הוא הניח כמה שטרות על צלוחית החשבון, ואז הסתכל עליה, על פניה הלבנים מאימה.
''את הבנת את השיחה שלנו.'' הוא קבע.
טליה הנהנה.
''את רואה שאנחנו מלאכים.'' הוא אמר.
טליה הנהנה שוב. שלושתם החלו לצחוק בקול, וקמו ממקומם. הם פנו ללכת. טליה אזרה עוז, ואמרה: ''אני לא אתן לכם לפוצץ פצצת אטום.''
''איך בדיוק?'' שאל הגבר הנמוך.
''אני אספר את מה ששמעתי.'' איימה טליה.
האשה לטפה אותה על לחייה, ושאלה בלעג נורא, ''למי?''
הם הסתובבו, ויצאו מבית הקפה.
|
|
|
|
|
ממלא מקום (חדש)
בוחצלגיחצן מתקדם יום שלישי, 25/09/2001, שעה 23:57
יעקב מעולם לא העלה בדעתו שיש שעה כלשהי ביום בה הכותל ריק מאדם כשהחל לעבוד - לפני כשבע שנים - ברחבת הכותל בעיר העתיקה.
והנה, זה עתה עזבו אחרוני המתפללים את הרחבה והחלו ללכת איש לביתו שלו, ויעקב החל בסיבובו האחרון. בהתחלה, לפני שנים, הוא חשב שאולי מדובר בחילול הקודש, רמאות. כיום הבין שהכותל פשוט לא יכול היה להכיל את כל הפתקים שנדחסו לתוכו במרוצת השנים, ושהקב''ה רואה את כולם, לא משנה אם נשארו שם או לא.
הוא חשב להתחיל בסיבוב, אלא שנתקל בבעיה קלה.
הוא החל להעביר את אצבעו בין אבני הכותל כלא מאמין, החל לסרוק את הרצפה בחיפוש שווא אחר תשובה הגיונית לדבר.
הכותל היה ריק מפתקים.
הוא עדיין ישב שעון לכותל ורעד כשהשמש החלה לזרוח, מאירה את העולם באור חדש.
יעקב לא שם לב לזמן שעבר. הוא התנדנד במקומו, ממלמל תפילות.
משהו בעולם היה לא נכון. משהו היה שגוי בצורה מפחידה. הוא הביט למולו, אל עבר השמש הזורחת, כשהבין שהכותל היה שומם. הוא הסתכל סביבו, וקם, מתנער. הוא הביט בעיניים דומעות סביבו, והביט בשעונו.
היה זה אז כשהבין משהו.
השמש בדרך כלל עולה מהמזרח, בשעה ארבע לכל המוקדם.
אף אחד מהתנאים האלה לא התקיים באותו הרגע.
הרוח נשבה בעצלתיים לאור השמש החמימה, מעיפה את שקיות הניילון הורדרדות - שמשום מה ניתן למצוא כמעט בכל סמטא בירושלים - על פני הרחבה, מסחררת אותן במערבולות קטנות. עננים החלו להצטבר בשמיים, אפורים וכבדים. הרוח התחזקה, שורקת ברחובות המבולבלים, והעננים החלו להתפזר.
יעקב הביט בעיניים דומעות סביבו. חוסר ההבנה גרם לבלבול להיות מעט לא ברור, כך שהוא החליט לוותר מראש על כל ניסיון להסביר את המתרחש סביבו.
רעיון זה הסתבר כמועיל מאד, כשנפתחו שערי השמיים, ודמות קטנה ואדומה יצאה מהם.
אם היה יעקב ילד קטן, מן הסתם היה מאמין שהדמות יורדת אליו במדרגות העשויות מעננים. אך יעקב ידע, ככל אדם אחר, שהעננים נמצאים הרחק מעליו, ושאם היו העננים באמת מולו, היו נראים לו כערפל. על כן, הסיק יעקב את המסקנה ההגיונית המתבקשת: השטן ירד במדרגות בלתי נראות אל הרחבה, והיה זה רק תעתוע עיניים שגרם לו להיראות כאילו ירד על עננים.
הדמות - שכעת נראתה מעט פחות קטנה ומעט יותר מטילת מורא, אך נשארה אדומה כשהייתה - הביטה סביבה עד שנתקלה ביעקב, שעמד נדהם ובהה בה.
''שלום.'' פנה האיש האדום בעל הקרניים אל יעקב.
יעקב נראה כאילו הוא מנסה להיזכר במשהו. הוא נזכר. ''לא אקשיב לשקריך המרושעים, יצור אפל ומעוות!''
האיש גלגל עיניים. ''שקרים כמו 'שלום'?'' הוא שאל בציניות ''למה שלא פשוט תקשיב לי לרגע…''
''לעולם לא תקבל את נשמתי, יצור רשע,'' יעקב נעצר. ''אפל ומעוות שכמותך!'' הוסיף.
''בסדר.'' אמר היצור האפל והמעוות ''אני לא.''
יעקב הביט לרצפה, ממלמל תפילות בקדחתנות.
''תגיד,'' אמר היצור. ''אתה לא במקרה יודע איך העולם צריך לעבוד, נכון?''
יעקב הביט עליו בחוסר אמונה.
''אני יכול לגרום לכל זה'' אמר האיש, לאחר מספר שניות, ''להיעלם לחלוטין.'' הוא הביט ביעקב בתחינה.
יעקב שקל את הרעיון. מצד אחד, ברור היה שהעולם יהיה נידון למלחמת גוג ומגוג אם לא ילך עם השטן. מצד שני, הוא ידע מה צפוי למי שעוקב אחר השטן, ולא היה להוט במיוחד להגיע לגיהינום. לאחר מחשבה קצרה הבין כי הדבר הנכון לעשות יהיה להציל את העולם.
הוא הזדקף, מחה את פירורי הלחם הגדולים יותר מזקנו, החליק את שערו לאחור וצעד אחרי השטן בעוז ובגבורה.
חבל שלא ידע על כך מראש, חשב, הוא היה יכול ללבוש משהו מעט יותר מכובד.
הם נכנסו דרך שערי השמים, ולאחר מספר פיתולי דרך קצרים, הגיעו לגן יפה ומטופח, מלא בעצי פרי, פרחים ושיחים. הגן היה מוקף בחומה שחורה, אטומה וגבוהה, והשער שלו היה נעול בשרשרת ברזל כבדה. מעל השער היה שלט מעוגל. ''עדן.'' היה כתוב עליו בגדול. ''לא מהעולם הזה.'' הכריזה כותרת המשנה.
מעל השלט הייתה תלויה חרב גדולה וזוהרת, מסתובבת על ציר.
השטן הוציא צרור מפתחות, ופתח דלת קטנה וכמעט נסתרת בחומה. יעקב נכנס אחריו והביט בו כשפתח את השערים מבפנים., משחרר את השרשראות.
הגן היה באמת יפיפה, החליט יעקב, מדשאות ירוקות סבבו אותו, ביניהם מובילים שבילים נעימים למראה. מן הסתם הוא היה ממשיך ומתפעל מיופיו של הגן, אם לא היה השטן מושך אותו אחריו, לדרך עפר צדדית. הם הלכו במשך זמן מה, כשהגיעו אל השער הראשון.
השטן פתח את השער במפתח נוסף מהצרור. ''יש די הרבה מאלה פה.'' הוא אמר בהתנצלות, מחפש אחר מפתח נוסף ופותח דלת נוספת בחומה החיצונית, מוליך את יעקב למסדרון מוקף בחומות משני צדדיו. ''לא שאפשר להאשים אותו,'' הוסיף, מתנשף מעט, וסובב את המפתח בחור נוסף בחומה. גדר התיל שמולם החליקה הצידה ונתנה להם לעבור. ''או להמעיט בערכו של הדבר- כמובן.'' הוא הסיט מספר דלתות, נסתרות ולא, והגיע לבסוף אל שער ברזל מרשים מראה. הוא פתח תא קטן והקיש את הקוד על המקלדת שבתוכו. השער נפתח לאט, בקול דממה. ''לא שהוא לא יכול היה לעשות את זה עם מעט פחות הצגות.'' אמר השטן באנחה, והוביל את יעקב אל עבר בקתה קטנה ומוזנחת למראה שמאחורי השער. הוא פתח את הדלת הלא נעולה של הבקתה, ונכנס פנימה.
''תראה,'' הוא אמר ליעקב, שעמד על מפתן הדלת. ''אני לא מניח שאני אוכל לשכנע אותך לחתום על מסמך סודיות?''
''לעולם לא תקבל את נשמתי, יצור אפל ומעוות!'' זעק יעקב
''אוקיי. אמר. ''אז, מה אני צריך לעשות?'' שאל השטן
''לעולם לא!'' יעקב הביט בו. ''לפחות לא עד שתחזיר את המצב לקדמותו.'' הוא מלמל.
''אז, מה אני צריך לעשות?'' צעק השטן.
''אני לא יודע, חשבתי שאתה יכול פשוט לבטל את המלחמה…''
''איזו מלחמה?''
יעקב השתתק.
''תראה,'' פתח השטן. ''יהו..'' הוא הביט ביעקב. ''אלוקים הלך לבצע כמה סידורים מחוץ לעיר, והשאיר אותי פה לפקח על העניינים.''
''אתה הרגת את האלוקים?''
''אני הוא האלוקים''
''אתה לא האלוקים!'' אמר יעקב.
''רשמית, אני כן. ואני אהיה עד מחר.''
יעקב הרהר. גם אם לא היה מה שאמר השטן נכון, הוא כבר הלך אחריו, ועליו להשלים עם תוצאות מעשיו. ''אז מה הבעיה?''
''דבר ראשון,'' אמר השטן, מוציא קופסת קרטון גדולה ומלאת פתקים מהארון. ''מה אני עושה עם אלה?'' שאל.
''אני לא יודע.''
''אתה לא יודע?'' השטן נראה מאוכזב. ''אין בעולם שלך… ניסים, נכון?''
''לא הרבה.'' אמר יעקב. ''לא.''
''כלומר, אני לא חושב ש…'' הוא שלף פתק אקראי מהחבילה. ''רובוטריקים שמופיעים מהאוויר יתקבלו בלי לערער את המציאות קצת, נכון?''
''כן…'' אמר יעקב, שלא ממש הבין מה הוא רוצה ממנו.
''אז מה אני אמור לעשות עם רשימה כזו של בקשות?''
''אני חושב שעד עכשיו הפתקים פשוט נשארו במקום.''
''אה.'' אמר השטן, נראה מאוכזב מעט מהפתרון הפשוט.
''או, והשמש.'' אמר יעקב. ''היא זורחת מהמזרח.''
''איפה זה?''
יעקב חשב מעט. ''זה פשוט הכיוון ההפוך לזה שעכשיו.''
''אה.'' אמר השטן. ''בסדר, טיפלנו כבר ברוב הדברים הגדולים, מה עוד?''
''מזג האוויר.''
''מה אתו?''
''אני חושב שהוא מתקדם באופן יותר איטי בדרך כלל.''
''בסדר.''
''תגיד, איך בכלל אתה משנה את כל זה?'' תהה יעקב. ''כלומר, מה אתה עושה כדי לגרום להכל לקרות? מה שינית?''
''בעבר היו עושים את זה ידנית.'' אמר השטן. ''אבל אנחנו משתמשים במחשב עכשיו.''
''ואין לך פקודת בטל?''
''מה זה?'' שאל השטן ''בגיהינום זה הרבה יותר פשוט, אנחנו לא צריכים מחשב שם, והפתקים שה' השאיר לי'' הוא הוציא דפדפת נייר צהובה, עליה היה כתוב משהו בכתב צפוף מאד ''פשוט בלתי קריאים.''
יעקב ניגש אל המחשב, והראה לשטן את האייקון הקטן שסימל את ''ביטול.'' הוא לא הופתע כלל כשראה שהמערכת במחשב הייתה חלונות.
''אל תלחץ על זה יותר מדי.'' הזהיר אותו ''שלא תבטל את היקום.''
''אתה חושב שאני אידיוט?'' שאל השטן.
ואז כל האורות כבו.
|
|
|
|
|
........ (חדש)
RoadShark יום שלישי, 25/09/2001, שעה 23:59
''וכך נראה היום חדר הבקרה של ''המוסקט'', הכתבת הממוחשבת הצביעה על האנשים מאחוריה שנראו עסוקים בלבדוק את חיבורי המחשבים בחדר.
''זה הוא היום השני לאחר ההשקה המיועדת של המאיץ הבין-ממדי, שהיה צריך לשגר את רכב החלל ''צ'אק ייגר'' אל מושבת מאדים בפחות משניה אחת.
אבל כאמור, 46 שעות לאחר המועד, מהנדסים בחדר הבקרה ומדענים בחדר ההדמיה במרכז סוכנות החלל, עדיין לא מבינים למה אף לא אחת ממערכות השיגור של ''המוסקט'' פועלות.''
''אנחנו כאן כבר יותר מ-40 שעות רצופות'', מספר מדען בחדר ההדמיה שתמונתו מחליפה את תצלום המתקן הארוך המרחף בחלל.
''כל המערכות ב''מוסקט'' פועלות במאה אחוזים, בהדמיה אנחנו מקבלים הצתה ושיגור מוצלח בכל נסיון, אבל ללא שום סיבה המתקן עצמו לא מצליח לפעול, כאילו המכשירים שכחו איך לעבוד''
''כזכור לכולנו'' ממשיכה הכתבת, ''המאיץ הבין-ממדי כבר עבר בהצלחה מספר שיגורי ניסוי, ואף עזר בניקוי העולם ע''י שילוח של פסולת רדיואקטיבית אל השמש'',
תמונת חדר ההדמיה מתחלפת בצילומי חלל המראים מאות טונות של מכלי חומרים מסוכנים נסחפים אל השמש, ''אך כרגע לאף אחד אין תשובה למקור התקלה, ומדענים אף חוששים...''
תמונת מדען אחר מופיעה, ''באמת יכול להיות שנצטרך לפרק הכל, ולהתחיל לתכנן מהתחלה.''
במוסד טיפולי בירושליים, האיש בחדר מרופד מספר 13 היה מעוצבן מאד, הוא הסתובב בחדר באי שקט ודיבר אל עצמו בקול, כמעט צועק.
''מי האידיוט שהמציא את השטות הזאת ?!, מימדים מקבילים ?!!!
אין דבר כזה מימד מקביל, ובטח שאי אפשר לעבור דרכו !!!
מה הם חושבים לעצמם ?!, שסתם כך הם יכולים לעקוף את מהירות האור ?!, ולאן בדיוק הם חושבים שהם יגיעו ?!!''
''ידיעה חדשה שהתקבלה כרגע'' אמרה הכתבת באולפן, ''שוד לאור יום במוזאון החלל, כתבינו בשטח מדווח''
''אני כאן במוזיאון החלל הפתוח לציבור'' אמר הגבר שהופיע על המסך, ''שבו קרה הלא יאמן.
היום בבוקר, בהפרש של 12 דקות בין קבוצות מודרכות, נעלמו כל המוצגים שסוכנות החלל הביאה ממערכת השמש: אבנים ממאדים ומהירח, דגימות גאז משבתאי ונגה...
ואפילו החתיכה מהאסטרואיד הראשון שנגרר לכדור הארץ, שקוטרה 4.5 מטר ומשקלה 11 טון.''
''איך שרות האבטחה במקום מטפל בזה?'' שאלה הכתבת באולפן.
''שרות האבטחה אובד עצות. נמצא איתי השומר של חתיכת האסטרואיד'' המצלמה זזה שמאלה ואל התמונה נכנס איש במדים.
''אני פשוט לא מבין מה קרה'' אמר השומר, ''יצאתי לשרותים בזמן שקבוצה מודרכת ע''י מדריך של המוזאון קיבלו הסבר על האסטרואיד,
ולמרות שהוראות ביטחון קובעות שאיש של המוזאון חייב להיות ליד האסטרואיד בכל רגע נתון בשעות הפתיחה, כשחזרתי הקבוצה נעלמה, ואיתה גם האסטרואיד''
''האם ייתכן שהקבוצה המודרכת ביצעה את הגניבה המתוחכמת ?'' שאל הכתב
''בהחלט לא, טד שהדריך את הקבוצה, הוא חבר טוב שלי וכפי שאתה רואה הוא נמצא שם'' השומר הצביע, והמצלמה הסתובבה אל שומר שני שנראה נחקר ע''י זוג שוטרים.
''וזאת היתה קבוצה של ילדים קטנים''
הכתבת באולפן חזרה למסך, ''והנה גילוי בזמן אמת: כל התמונות של חלל עמוק, החל מסוף המאה העשרים נעלמו מבסיס הנתונים העולמי''
רופאים וטכנאים התרוצצו בחוסר אונים מחוץ לחדר מספר 13, כשהחיישנים בחדר לפתע הפסיקו להראות כמות של 80% סם באויר.
''מה אתם חושבים לעצמכם!'' צעק מטופל מספר 13, ''רק בגלל שיש לכם נוסחאות מתמטיות זה אומר שיש דברים בלתי נראים ?!''
''אם אי אפשר לגעת, אז אי אפשר להשפיע !!!''
''ועכשיו בחזרה אל כתב הטכנולוגיה שלנו במפעל ווינטל באלסקה, עם דיווח חי על המעבדים החדשים'' אמרה השדרנית באולפן החדשות.
''סרט המראה אטומים מתחברים אחד לשני הופיע על המסך, ''כך זה אמור לעבוד'', נשמע קול גבר ברקע.
''בעזרת שדות אלקטרומגנטיים עדינים במיוחד מעבדות ווינטל מתכוונות לייצר את הדור החדש של המעבדים, המורכבים ברמה האטומית.
אך כמו ה''מוסקט'' התלוי בחלל בחוסר אונים, גם מערכות ההרכבה במפעל הזה באלסקה הפסיקו לפעול ללא סיבה, ואפילו הגרסאות המוקדמות של השבבים שהורכבו בשיטה דומה הפסיקו לעבוד לחלוטין.
הכתב התכוון לסיים את השידור, כשאחד העובדים התפרץ לחדר הבקרה.
''המיקרוגל החדש הפסיק לפעול !!!''
''אסון טכנולוגי ממדרגה ראשונה'' אמרה השדרנית באולפן, ''דיווחים שמגיעים אלינו מכל העולם, מספרים על מגוון מכשירים המשתמשים בקרינה שמפסיקים לעבוד ללא סיבה.''
הדלח לחדר מספר 13 נפתחה בכוח, ושני אנשים בחלוקים לבנים ומסכות גז נכנסו פנימה כשהם מחזיקים מזרקים מלאים בנוזל צהבהב.
''תסתלקו מפה יצורים נחותים!'' צעק האיש הקשור בחליפת משוגעים, ''תתרחקו או תענשו!''
השניים גברו על האיש הקשור והזריקו לו את הסם, צעקותיו גוועו והוא נשכב על הרצפה המרופדת כשעל פניו חיוך מטופש.
''מהר, תעבירו אותו למסוק ותחברו אותו לעירוי'' אמר הרופא שעמד במשקוף, ''הוא צריך להיות בדרום אמריקה תוך שעתיים.''
כל חמשת הקילומטרים של המאיץ הבין-ממדי זהרו באור כחלחל, כשה''צ'אק ייגר'' נורתה דרכו תוך שנייה וחצי בדרכה למאדים....
מספר חודשים מאוחר יותר:
רכב הנחיתה ''וספוצ'י'' ירד באיטיות אל פני השטח והתמקם בנוחיות על שטח צמחי המזכיר דשא.
''אני מרגיש כמו ניל ארמסטרונג'' אמר אורין שיצא מהרכב לבוש בחליפת לחץ, לדאג שיצא אחריו.
''צוות נחיתה, האם אתם רואים סימן לחיים אחר מצמחייה ?'' נשמע הקול בקשר.
מטופל מספר 13 שכב על הריצפה המרופדת ומלמל לעצמו כשהוא בוהה בתקרה.
''...הם זוחלים על הגחון החלק שמסתיים בזנב דמוי סנפיר, מרימים את עצמם בעזרת זוג ידיים המחוברות לגוף בקרומי עור, והראש שלהם שטוח ברוחב, כמעט דו מימדי...''
''אין כאן כלום חוץ מצמח...'' אורין ענה בקשר, אך נקטע כשבאופק החלו להופיע בניינים מוזרים, ומול עיניו התהווה יצור כאילו מתוך כלום.
''ברוכים הבאים'' אמר החיזר באנגלית רהוטה.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
