 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
|
 |
המקטורן במראה
מאמרים / דותן דימט
יום רביעי, 10/01/2007, שעה 0:00
האובססיה הויקטוריאנית המוזרה של המדע הבדיוני המודרני
|
|
ראה אור בגליון 30 של המימד העשירי, ינואר 2007
בין אם אתם מקבלים את טענתו של בריאן אלדיס לפיה מרי שלי היא אם המדע הבדיוני, או נסוגים להתלבטות הישנה בין מחנה נאמניו של ז'ול וורן הצרפתי לבין חסידי ה' ג' וולס הבריטי, הרי שאין עוררין על-כך שהמדע הבדיוני נולד במאה ה-19. מכאן שאולי יש בחיבה של הז'אנר למכונות קיטור, ג'ק המרטש, ערפילי לונדון והמלכה ויקטוריה מעין געגועים לרחם. זה בהחלט לא קו אופי שהייתם מצפים למצוא בסוגה ספרותית המתיימרת לשאת עיניה לעתיד ולכוכבים...
בסוף שנות ה-80 נטבע המונח ''סטימפאנק'', על משקל התואר ''סייברפאנק'' (''פאנקיברנטי'') שהוצמד ליצירותיהם של סופרים צעירים ומגניבים כויליאם גיבסון, ברוס סטרלינג, ג'ון שירלי, וולטר ג'ון ויליאמס ולואיס שיינר, שעסקו בעולמות של סקס, סמים, רוקנרול ומחשבים אישיים. ''סטימפאנק'' (פאנקיטור?) ניסה לתאר בצורה דומה מכנה משותף לקבוצת יוצרים צעירים אחרת, שלושה סופרים מקליפורניה שחלקו ביניהם קשרי ידידות, את פטרונותו של פיליפ ק' דיק, ומשיכה משונה ללונדון אפופת הפיח והערפל ולימיהם של הלורד ביירון והמלכה ויקטוריה: ק' וו' ג'טר ('Morlock Night' מ-1979, 'Infernal Devices' מ-1987), ג'יימס פ' בליילוק ('Homunculus מ-1986, 'Lord Kelvin's Machine' מ-1992) וטים פאוורס ('שערי אנוביס', 1983; וברוח דומה, גם אם אינם ממש סטימפאנק, 'On Stranger Tides' מ- 1987 ו-'The Stress of Her Regard' מ-1989).
צפיפותם של התאריכים בפסקה הקודמת וודאי רומזת לקורא חד ההבחנה כי אני מסתמך על האנציקלופדיה למד''ב של ג'ון קלוט ופיטר ניקולס, המבדילה את הסטימפאנק, אותו היא מאפיינת כתופעה אמריקאית בעיקרה, מיצירות ''קדם-סטימפאנקיות'' של יוצרים אחרים, בריטים ברובם, כגון כריסטופר פריסט, שספרו 'The Space Machine' מ-1976 עוסק בה' ג' וולס, מכונת הזמן ומלחמתו בבני המאדים, או מייקל מורקוק, שספרו 'The Warlord of the Air' (מ-1971) והמשכיו משלבים נוסטלגיה לצד ביקורת על האופטימיות הטכנולוגית של התקופה האדווארדיאנית (הדור שבא לאחר הויקטוריאנים). האנציקלופדיה גורסת כי בעוד היוצרים הבריטים מתכתבים עם מסורת הספרות הספקולטיבית שצמחו בה (וולס, או במקרה של מורקוק, קיפלינג), הרי שאצל כותבי המד''ב האמריקאים נדמה שהתקופה הויקטוריאנית, ובמיוחד לונדון, נטועה בתוך התת-מודע התרבותי כיבשת אקזוטית, זרה מאד מחד ומוכרת מאד מאידך.
בניגוד לסייברפאנק, שעורר דיונים סוערים ברחובה הראשי של קהילת המד''ב וניתוחים פוסט-מודרניסטים כבדי-ראש בחוצותיה, הסטימפאנק של פאוורס, ג'טר ובליילוק לא היה חלק ממשי מהשיח הביקורתי המד''בי, אלא יותר קוריוז בסמטה צדדית: רחוק מהעין, מיותם ואזוטרי, מקוטלג באגף הפנטסיה שבו העיסוק הבלעדי כמעט נע סביב חרבות וקוסמים וממלכות דמיוניות ברוח חיקויי החיקויים של טולקין. ואכן, ב'שערי אנוביס' (הספר המפורסם מבין היצירות שהזכרתי), פאוורס מתייחס ללונדון ולעולם הויקטוריאני הרחב יותר כאל סוג של ממלכה דמיונית המשמשת רקע לסיפור ההרפתקאות: התפאורה מלאה קבצנים, צוענים, משוררים, ליצנים, בתי מרזח עשנים ואקזוטיקה מצרית עתיקה (אובססיה ויקטוריאנית גדולה), אבל הסיפור ואופן המחשבה של הדמויות אינם נוגעים במיוחד לימיהם של שלי וביירון, אלא הנם מודרניים (במקרה של הגיבור ומבקרים אחרים מהמאה ה-20) או לקוחים ישירות מז'אנר הפנטסיה (במקרה של המכשפים והיצורים העל-טבעיים). פאוורס, הבקיא בשירה הרומנטית, מתחבר למאה ה-19 דרך משורריה, וליתר דיוק לדימויים הפנטסטיים שבשירתם, דבר הבא לידי ביטוי בתמונות בסוף הספר בהן חזיונות הביעותים משירתו של סמואל טיילור קולרידג' מתעוררים לחיים אל מול עיניו של המשורר המסומם כחלק מסיפור הפנטסיה.
בסוף שנות ה-80 קיבל הסטימפאנק זריקת עידוד מכיוון לא צפוי, כאשר באופן אירוני להפליא, גילו שני נסיכי הסייברפאנק, גיבסון וסטרלינג, את נפלאות התקופה הויקטוריאנית שפאוורס, ג'טר ובליילוק התענגו עליהם בפרטיות השמורה ליודעי סוד. פרי ההתלהבות הזו היה רומן ההיסטוריה החלופית 'The Difference Engine' (מ-1990), שהוציא את המונח ''סטימפאנק'' מגומחתו כמטבע לשון לשימוש קטלוגי, והעלה בכמה סדרי גודל את המודעות לתת-הז'אנר הזה.
גיבסון וסטרלינג טענו את הסטימפאנק במשמעות בכך שכתבו ספר סייברפאנק המתרחש במאה ה-19: כאילו שמעו את המונח ''סטימפאנק'' ופרשו אותו כפשוטו. כמו בספרי הסייברפאנק האבטיפוסיים של גיבסון, 'נוירומנסר' והמשכיו, גם כאן נשזרים במקביל כמה קוי-עלילה בתבנית של מותחן, כאשר מטרתם העיקרית היא לתת לנו נקודות מבט להשקיף מהן על חברה העוברת זעזועים טכנולוגיים וחברתיים אדירים המערערים אותה עד היסוד. גם כאן יש לנו קונספירציות ומזימות ומבצעי הונאה המתרחשים בצד האפל של עולם המחשבים, אלא שכאן עברייני המחשב אינם פורצים לרשתות מרוחקות בעזרת חיבור עצבי ישיר, אלא מלהטטים בכרטיסים מנוקבים המפעילים מכונות חישוב ענקיות ברוח המצאותיו של צ'ארלס באבג'. מהפכת מידע בדיונית, תוצר של הגשמת חזונו של באבג' על ידי מפלגה טכנופילית רדיקלית בראשות לורד ביירון (שכאן פנה לפוליטיקה פנימית במקום לשירה ופעילות מהפכנית בארצות רחוקות), מהווה מכפיל כוח המעצים את המהפכה התעשייתית ההיסטורית המתחוללת במאה ה-19. גיבסון וסטרלינג מוצאים כאן את שורשיהן של תופעות מודרניות ואידאולוגיות, התעוררות מדעית מסחררת, פריחה תעשייתית וטכנולוגית, צמיחת הקפיטליזם לצד תפיסות סוציאליסטיות, זיהום תעשייתי, מהפכנות, עליית המדינה המודרנית על מנגנוני השליטה והדיכוי שלה. כל הרעיונות הללו, שמהווים היבטים מרכזיים בתמונת העתיד שצייר הסייברפאנק, ושהם למעשה הקצנה והדגשה של אלמנטים מרכזיים בשלהי המאה ה-20, מופיעים כאן בלונדון של המאה ה-19 בצורתם הראשונית והמקורית, מועצמים ומובלטים מבעד לעדשת הסטימפאנק. לונדון של המאה ה-19, אומרים גיבסון וסטרלינג, איננה ממלכה דמיונית ורחוקה: היא מראה רחוקה המשקפת את ימינו אנו, היא תמונת ההווה לא פחות מהעתיד הסייברפאנקי.
מכאן ואילך בולט השימוש שנעשה בז'אנר הסטימפאנק בכדי לבחון תופעות ונושאים מרכזיים בעולם המודרני דרך התמקדות בשורשיהם שבמאה ה-19: המדע, התמורות החברתיות והפוליטיות שגררה ראיית העולם המדעית, הקולונאליזם שהוליד את הגלובליזציה והחברה הרב-תרבותית המודרנית, האדרת הטכנולוגיה והקפיטליזם, והתערערות הצביעות החברתית. הסטימפנק נותן לנו נקודת מבט מרוחקת ממנה אנו רואים את התפיסות התרבותיות שלנו באור חדש וראשוני.
פעמים רבות מה שהסטימפאנק מציג בפנינו הוא מעין קריקטורה גרוטסקית של עצמנו, המדגישה את הפער בין הידע המדעי והכוח הטכנולוגי האדיר שבידינו לבין הטבע הברברי של המין האנושי. דוגמאות לאלגוריה הפסימית הזו ניתן למצוא ביצירות כמו 'Jack Faust' של מייקל סוואנוויק, שבו יוהאן פאוסט משחזר במהלך חייו את כל ההתפתחויות המדעיות והזוועות של המאה ה-20 בחסות מתנת הידע השטנית, או בהיסטוריה האלטרנטיבית 'Anti-Ice' של סטיבן בקסטר, שבה סוג של אנטי-חומר הופך את האימפריה הבריטית לבעלת עליונות צבאית הרסנית. הסתכלות רחבה יותר על התקופה הויקטוריאנית כעל ראי לעולם המודרני ניתן למצוא בקומיקס 'From Hell' של אלן מור ואדי קמבל, הבוחן את לונדון הויקטוריאנית דרך הפריזמה של פרשת ג'ק המרטש ומציב את העלילה הזו כאבן רוזטה לפירוש ההיסטוריה של העולם המודרני. בסצנה ארוכה שבה מבתר הרופא המלכותי ויליאם גל (המזוהה כג'ק המרטש בגרסה של מור) את גופתה של מרי קלי, הקורבן האחרון, הוא רואה שורה של חזיונות מהעתיד ומכריז ''כאן יילדתי את המאה ה-20''.
אבל הויקטוריאנים מעניינים אותנו לא רק בגלל ההיסטוריה, שמלאה הדים לתקופתנו אנו, אלא גם בגלל עולמם הרוחני, שבמידה רבה הוליד את התרבות המערבית המודרנית, וודאי שאת התרבות הפופולרית ובפרט את המדע הבדיוני. מספר לא מבוטל של יצירות סטימפאנק מתמקדות בדיוק בפן הזה, ומתעסקות בדמויות הבדיוניות הגדולות של הספרות הפופולרית הויקטוריאנית. דוגמה מרשימה מאד לסוג כזה של יצירה הוא הספר 'Anno Dracula' (מ-1992) של הסופר ומבקר הקולנוע הבריטי קים ניומן. נקודת המוצא של ניומן היא ספרו של בראם סטוקר 'דרקולה', וממנו הוא מפצל היסטוריה ספרותית חלופית שבה מנצח הרוזן דרקולה את אויביו, מפתה את המלכה האלמנה ויקטוריה והופך אותה לכלתו בת האלמוות. הספר של ניומן נפתח ב-1888, בלונדון הזויה תחת משטר הטרור של ממשלת הערפדים: לונדון שבה הגיחו כל הערפדים הספרותיים מחוריהם והפכו למובילים חברתיים, ושבה ברחובות רובע וויטצ'אפל נרצחות ערפדיות המוכרות את גופן תמורת כסף ודם.
מעבר לעולם המסקרן שניומן בונה (שבו הפיכה לערפד היא לפעמים צעד מתבקש עבור המטפס השאפתן במעלה הסולם החברתי), הרבה מההנאה בספר באה מאינספור הופעות אורח ואיזכורים אגביים של דמויות מוכרות יותר ופחות, חלקן היסטוריות אבל רובן בדיוניות, החל מלורד רותהבן (גיבורו הביירוני של 'הערפד' של פולידורי, המשמש כראש הממשלה של דרקולה) דרך שרלוק הולמס (מועדון דיוגנס המסתורי וקולונל מוראן, יד-ימינו של מוריארטי, ממלאים תפקידים משמעותיים) וכלה בארכי-נבל האוריינטלי פו מאנצ'ו, מיני כובשי עולם מספרי ז'ול וורן, ורבים אחרים.
ניומן כתב סדרת המשכים ל-'Anno Dracula', שבה הוא ממשיך לתאר את עולם הערפדים אל-תוך המאה ה-20, תוך ציטוט ועירבוב עליז ונמרץ של היסטוריה ובדיון. עלילת הספר 'The Bloody Red Baron' מתרחשת בזמן מלחמת העולם הראשונה, שם הערפד העלוב אדגר אלן פו נשכר לכתוב ביוגרפיה פטריוטית של טייס הקרב הערפד הברון פון ריכטהופן (אחד מקורבנותיו המוקדמים של פון ריכטהופן הוא גיבור ידוע של ספרי הרפתקאות לבני הנעורים, הטייס ביגלס, ודמויות היסטוריות כצ'רצ'יל ומאטה הארי מתערבבות כאן עם דמויות דמיוניות, מסימון טמפלר ועד בלקאדר). ספר שלישי מתאר ועידת פסגה של ערפדים ברומא של שנות ה-60, ברוח פליני – ודאריו ארג'נטו. ויש גם נובלה שמתארת את מאמציו של הבמאי פרנסיס פורד קופולה לצלם בטראנסילבניה סרט בכיכובם של מארלון בראנדו ומרטין שין, על-פי ספרו של בראם סטוקר, שגם במציאות של ניומן הוא ספר בדיוני...
אלאן מור (שכבר הוזכר כאן בהקשר של 'From Hell') משתמש ברעיון דומה מאד ומטפל בו בדרך משלו בקומיקס 'The League of Extraordinary Gentlemen' (שני כרכים). גם מור מתאר את לונדון של המאה ה-19, וגם הוא מתאר עולם שבו נדמה כי כל דמות בדיונית שאוזכרה אי-פעם ביצירה ספרותית כלשהי חיה וקיימת לצד כל האחרות (אצל מור, למעשה, המאה ה-19 הבדיונית דוחקת כמעט לחלוטין את רגליה של המאה ה-19 ההיסטורית). לדוגמה, בכרך השני הוא מציג את כוכב הלכת מאדים, בו חיים החייזרים מ'מלחמת העולמות' של וולס לצד התרבויות הדקדנטיות של סדרת ג'ון קרטר של אדגר רייס בורוז והישויות הרוחניות של מלקאנדרה מטרילוגיית המד”ב הנוצרית של ק' ס' לואיס (עם קריצה לפסטישים של מורקוק ומחווה לרומן מאדים ישן של אדווין ארנולד).
'ליגת הג'נטלמנים' הוא גירסה ויקטוריאנית (סטימפאנקית) של 'ליגת הצדק' ונבחרות אחרות של גיבורי-על: במקום לאגד יחד דמויות כמו סופרמן ובטמן, בליגה של מור משתתפים קפטן נמו של ז'ול וורן, דוקטור ג'קייל/מר הייד של רוברט לואיס סטיבנסון, הרואה ואינו-נראה המקורי של ה' ג' וולס, הצייד הלבן הגדול אלאן קוורטרמיין של ה' ריידר האגרד ומינה מארי (לשעבר הארקר), גיבורת דרקולה של בראם סטוקר. כל הדמויות הללו קובצו על-ידי ראש השירותים החשאים מ' (מפקדו של סוכן בשם בונד, ואדם שזהותו תהיה מוכרת לקוראי שרלוק הולמס) בכדי להציל מציפורניו של מארכי-נבל סיני ידוע (שכבר הוזכר לפני כמה פסקאות) את הקאבוריט, יסוד הפלא נוגד כוח המשיכה שבעזרתו שיגר ה' ג' וולס אנשים לירח.
מור מחזיר את הדמויות המוכרות הללו אל סביבות המקור הספרותי שלהן, ובכך הופך אותן דווקא לרעננות ומעניינות יותר: במקום לקבל את הגרסה המרוככת של גיבורים ''אוניברסליים'', שעברו שורות של עיבודים שהתאימו אותם לדורות מאוחרים, אנחנו נתקלים בטיפוסים זרים ומאיימים המציגים היטב את הבדלי התפיסה בינינו לבין בני התקופה שבה נוצרו הדמויות.
לכן, כאשר אנחנו פוגשים את נבחרת החלומות הספרותית הזו, אנחנו מגלים שמדובר בעצם במהראג'ה צמא-דם, צמד פסיכופטים שרצח ואונס הם עיסוקם העיקרי, וזקן מכור לסמים שעברו המפואר מאחוריו. מבין חמשת חברי הליגה, אנחנו מגלים, הדמות הדומיננטית והאחראית האמיתית היא דווקא מינה מארי, מי ששימשה ב'דרקולה' כדמות קורבן קלאסית, המייצגת את פחדיהם של גברים ויקטוריאנים מנוכרי שיפגע בכבודה של האשה שלהם. דווקא עצם היותה של מינה קורבן אונס וגרושה, הרס שמה הטוב, הוא שנותן לה את היכולת לפעול מחוץ למסגרות החברתיות, לדבר בצורה גלויה, לבחור בעצמה עם מי היא מתרועעת, עם מי היא שוכבת, לאן היא הולכת ומה היא עושה, להיות “רעה”. הצביעות הויקטוריאנית, מסביר לנו מור, דוחה מעליה את מינה בדיוק כפי שהיא דוחה את המפלצת שפגעה בה, והמצב הדחוי הזה הוא שנותן לה את החופש להיות גיבורה. בכך שמור מבין את המורכבות של העולם הויקטוריאני שבו פועלת מינה, הוא הופך אותה לדמות מורכבת ומעניינת יותר מההיפוך הפמניסטי הפשטני שאולי נדמה לנו בתחילה שיש בה.
לא אמשיך בלי לציין שבגירסה הקולנועית של 'ליגת הג'נטלמנים', אין זכר לדמות המרתקת הזו: מינה הקולנועית היא סתם ערפדית עם כוחות מאגניבים ומעט טקסט. בסרט, מנהיג הליגה הוא כמובן אלאן קוורטרמיין (כי שון קונרי משחק אותו), והוא דמות הרבה יותר קשוחה ומאצ'ואיסטית מהדמות בקומיקס, שמציגה בעיקר דווקא את חולשותיה. במקום אשה שיכולה להשתיק את אדוארד הייד המפלצתי במבט נוזף, אנחנו מקבלים גיבור שתהילתו נשענת על יכולתו לירות בגבו של אדם נמלט. ממרחק גדול.
למעשה, כל הטיפול של ז'אנר הסטימפאנק בדמות הגיבור מציב לא מעט פחים בפני רגליה המגושמות של תעשיית הקולנוע ההוליוודית. שהרי לכאורה, אלו אותם גיבורים שהכרנו מילדותנו, דמויות ''אוניברסליות'' מסיפורי שרלוק הולמס, 'עשרים אלף מיל מתחת לפני המים' ויצירות רבות אחרות. אבל הסטימפאנק מרבה להציג את הגיבורים הללו כבני תקופתם, הפועלים לפי תפיסת עולם שאנו כבר מזהים כצדקנית וצבועה, בסיפור שמודע במידה זו או אחרת לפער בין עולמו של הגיבור ועולמם של הקורא והכותב. גיבור ביצירת סטימפאנק נתפס בעינינו כפתטי או נלעג, ורק במבט נוסף אנחנו מבינים שאותן צביעות וצרות מחשבה שאנו רואים בדמות הויקטוריאנית משקפות בצורה זו או אחרת את הצביעות והמוגבלות המחשבתיות שלנו עצמנו. אם במבט ראשון אנחנו רואים שיש כאן ייצוג מעוות, במבט שני אנחנו רואים שהייצוג הזה למעשה משקף לא רק את המקור אלא גם אותנו.
יצירת הסטימפאנק האחרונה שאני מבקש לתת עליה את הדעת היא אסופה של שלוש נובלות פרי עטו של פול די-פיליפו בשם 'טרילוגיית הסטימפאנק'. האסופה יצאה ב-1995, הסיפור הראשון שבה, 'ויקטוריה', פורסם ב-1991, והאחרון, 'וולט ואמלי', ראה אור ב-1993. די-פיליפו הוא סופר אמריקאי אשר, בדומה לניומן, מרבה לשלב היסטוריה, ספרות והיסטוריה ספרותית חלופית ביצירותיו. כל שלוש הנובלות הן סיפורי ז'אנר המתרחשים במאה ה-19 המשלבים דמויות היסטוריות וסיטואציות בדיוניות, ואם יש לשלושה חוט מקשר, הרי שנדמה שזוהי ההדחקה המינית המפורסמת של הויקטוריאנים, השילוב של תשוקה, בושה ורתיעה מפני הצד הפיזי והחייתי שבדחפים המודחקים.
הסיפור הראשון, 'ויקטוריה', הוא הפחות מעניין בעיני; הוא עוסק בממציא מפוזר שמצליח לתת לסלמנדרות צורה ומימדים אנושיים. ההצלחה הגדולה שלו היא סלמנדרה בשם ויקטוריה, חסרת תבונה ושיער, אבל בעלת תאבון בלתי מוגבל לזבובים ולמין. כאשר המלכה ויקטוריה נעלמת, נענה הממציא לבקשת העזרה הנרגשת של ראש הממשלה לשאול את ויקטוריה הסלמנדרה בכדי למלא את מקומה של המלכה הצעירה. ההומור בסיפור הזה מוקצן ומגושם מזה שבסיפורים האחרים שבקובץ, אבל די-פיליפו נהנה לשחק עם ההתלהבות הויקטריאנית מהמצאות וטכנולוגיה וכן מהצביעות החברתית והמינית של התקופה.
הסיפור השני, 'הוטנטוטים!', מתבסס על סיפורה של סארצ'י בארטמן, ילידת דרום אפריקה שהוצגה ברחבי אירופה של המאה ה-19 כ'ונוס ההוטנטוטית' (חלקים מגופתה, ביניהם אבריה האינטימיים, נשמרו כמוצגים מדעיים בפריז עד 2002). גיבור הסיפור הוא לואיס אגאסיז, חוקר טבע שוויצרי שהיגר לאמריקה ושזכור בזכות עבודתו בחקר דגים מאובנים ובכך שזיהה עדויות גאולוגיות לתקופת הקרח. אגאסיז היה מתנגד עיקש לתורת האבולוציה של דארווין כל חייו, ופרסם תאוריה לגבי חלוקת האנושות לגזעים על-פי אזורים אקלימיים, כאשר האפריקאים תושבי הכף הדרומי נחותים במיוחד בעיניו. לכן מובטחת לקורא הנאה מרובה כאשר נאלץ אגאסיז לשתף פעולה עם איכר דרום-אפריקאי נודניק ואשתו ההוטנטוטית, נכדתה של סארצ'י בארטמן ההיסטורית, המגייסים אותו למאבק נגד מזימות זדוניות של רופא אליל המתכוון להשתמש באבריה המוצנעים המשומרים של סבתא בארטמן כדי לזמן כל מיני אלים לאבקראפטיאנים. כיוון שאגאסיז של די-פיליפו מבוסס על דמות אמיתית, בניגוד לממציא הבדיוני של 'ויקטוריה', וכיוון שהסיפור הזה לא מצייר קריקטורה של ''לונדון'' סטימפאנקית אלא בונה פארודיה על בסיס בורות, גזענות ויהירות אינטלקטואלית (מדעית, פוליטית ומיסטיקנית) אמיתית, יש כאן בשר ולא רק הרגשה של תרגיל ריק. עם זאת, די-פיליפו שומר על התאוצה של רצף הארועים המופרך ועל מגע קליל, כך שהקורא מצליח לצלוח בהנאה לא מעטה סיפור שנוגע בשורה של נושאים מזעזעים.
הסיפור האחרון בקובץ, 'וולט ואמילי', הוא הטוב שבשלושה. מתואר בו רומן קצר בין המשוררים אמילי דיקנסון ווולט וויטמן. דיקנסון, שכמעט כל יצירותיה התפרסמו רק לאחר מותה, היתה רווקה מסוגרת שבשנותיה המאוחרות יותר לבשה רק לבן, וחוקריה מנסים עד היום לגשש אחר הביוגרפיה המיסתורית שמבצבצת מבעד לשיריה. ויטמן היה משורר מפורסם ונערץ שמוצג על-ידי די-פיליפו כמעין פרא אציל. השניים נפגשים בזכות אחיה של דיקנסון, כחלק מחבורה הנרתמת לפרויקט תמהוני אותו מובילים שני ספיריטואליסטים, שמטרתו לערוך מסע אל-תוך העולם הבא, אל ''ארצות הקיץ'' בהן מתגלגלות הנשמות לאחר מותן ולפני לידתן. דיקנסון וויטמן מדברים ביניהם בכל מהלך הסיפור בשירה בלבד, ונדמה כי בכך הם מצליחים להגיע למפגש של נשמות ולאהבה – אלא שהצד הגשמי מפר את האידיליה, כאשר דיקנסון מגלה את ויטמן בעיצומו של מעשה אהבה סוער עם ''ידיד הנפש'' שלו – והזעזוע הזה מהדהד עם הסכנות הגשמיות של המסע לארץ הנשמות.
תת-הז'אנרים המרכיבים את המד''ב מוגדרים לא פעם באמצעות התפאורות הדרמטיות והצעצועים המלהיבים שהם מספקים, בין אם מדובר בחלליות ובאימפריות הגלקטיות של אופרת החלל או באישים ובמאורעות של ההיסטוריה החלופית. לפעמים הצעצוע מספיק על מנת להגדיר את הז'אנר, כמו במקרה של ספרות הערפדים הענפה והמספר הלא-מבוטל של סיפורים שכל אלמנט ספקולטיבי בהם הוא תחבולה שקופה שמטרתה למלא את קדמת הבמה בדינוזאורים. חיותו של כל תת-ז'אנר נמדדת בעושר הסיפורים שניתן להפיק עם אותם צעצועים ותפאורות. הסטימפאנק הוא ארגז צעצועים גדול שמלא באוסף מרהיב של דמויות, הן של אישים היסטוריים והן של גיבורים ספרותיים אהובים, במכונות מופלאות ובערים מעורפלות שהן כולן לונדון. אבל אם נסדר את הצעצועים הללו מעט, נראה שבתחתית הארגז מסתתרת מראה, והיא אולי הכלי החשוב שבידי יוצרי הסטימפאנק.
האיש במקטורן המצחיק שאנו רואים במראה, האיש הזה הוא אנחנו.
טים פאוורס
ג'יימס פ' בליילוק
ק' וו' ג'טר
The Difference Engine
קים ניומן
פול די-פיליפו
המימד העשירי
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
רציתי להגיב עוד כשקראתי את הכתבה במימד. (חדש)
רז יום שישי, 16/03/2007, שעה 21:23
היא הופיעה בתזמון טוב עם הרצאה שהעברתי על דימויים אירופאיים בסרטים של הייאו מיאזאקי [1] ובפרט - ''Castle in the Sky'' משנת 1986. הסרט הוא בהחלט סטימפאנק ובאופן מעניין, יצא בערך באותה תקופה שבה השלישיה הקליפורנית המתוארת בכתבה הוציאה את הספרים שלה. מעבר למיקום ההתרחשויות במדינה דמויית-בריטניה של סוף המאה ה-19 עם טכנולוגיית-קיטור בהשראת ספרות המד''ב של אותה תקופה, ומעבר לשאיבת השלד העלילתי מספר ידוע אחר של ר.ל. סטיבנסון (''אי המטמון''), קיים בהחלט מרכיב ה-''התבוננות במראה'' - כאשר המאבק בין הממשלה והכורים בסרט מהדהד את מאבק הכורים בממשלת תאצ'ר באותו עשור.
הסרט מומלץ בלי קשר, ואפשר לקרוא עליו ביקורת (לא שלי) כאן:
אבל בעקבות קריאת הכתבה אני תוהה האם לא ראוי להתייחס אליו כטקסט קולנועי חשוב של ז'אנר הסטימפאנק, במיוחד לאור חוסר היכולת של הוליווד (כפי שזו תוארה בכתבה) להתמודד עמו.
[1] אני כבר לא צריך לפרט בתגובות מי זה הייאו מיאזאקי, נכון?
|
|
|
|
|
שבחים, תסכול ומעט תוספות (חדש)
שחר יום שני, 19/03/2007, שעה 11:15
קודם כל שבחים לרשימה מוצלחת במיוחד שגיליתי משום מה רק עכשיו. מצד שני תסכול עמוק על התוספות המיידיות לרשימת הקריאה העתידית והתופחת שלי.
רציתי להוסיף עוד כמה נקודות שאין לראות בהן בשום אופן תלונת ''איך לא הכנסת את'' לרשימה מוצלחת וממצה כל כך.
כדאי לשים לב גם לניל סטיבנסון, בשני הקשרים שונים. קודם כל, The Diamond Age שלוקח את האובססיה הויקטוריאנית אבל מכניס אותה לתוך הסייברפאנק עם חברה עתידנית שמנסה לחיות לפי אידאלים ויקטוריאניים ועם מחווה מתמשכת לפורמטים המקובלים של הספרות הויקטוריאנית. בהקשר השני, טרילוגית ''מחזור הבארוק'' של סטיבנסון מנסה להקצין את הצעד הבסיסי של הסטימפאנק ולמקם את שורשי התופעות החברתיות של ימינו כבר במאה השבע-עשרה.
חוץ ממנו, כדאי להזכיר גם את אווירת הסטימפאנק ששורה על הספרים של צ'יינה מיוויל למרות שהם בהחלט לא שייכים לז'אנר.
ובאופן כמעט לא קשור, נדמה לי שגם במולן רוז' נעשתה בחירה לחזור לקו התפר שבין המאה התשע עשרה לעשרים ולהשתמש בו כדי להאיר את כל המגמות התרבותיות של המאה העשרים שבדיוק הסתיימה אז.
|
|
|
|
|
אובססיה ויקטוריאנית (חדש)
Nir Yaniv יום שני, 19/03/2007, שעה 12:03
בתשובה לשחר
'The Diamond Age' הוא לא ספר המד''ב הראשון בו התפתחות טכנולוגית עתידית גורמת לחזרה אל האידאלים הויקטוריאנים. קדם לו (בהרבה) 'פני מועדות לכוכבים' של אלפרד בסטר. גם מוטיב השלטון התאגידי חזק מאד בספר הנ''ל, ולמעשה רעיונית (ולשמחתי הרבה לא סגנונית) הוא אחד ממבשריו המובהקים יותר של הסייברפאנק.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
