 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
מגע שני
סיפורים / יואב לנדסמן
יום רביעי, 22/09/2010, שעה 13:53
סיפור מתוך היֹה יהיה 2010
|
|
כדור שחור וחלק סבב את הידרה, ירחו הזעיר של פלוטו. הכדור שינה את גודלו מדי פעם, אך בעת ששבעת הקליעים המתכתיים עטו עליו מכיוונים שונים קוטרו היה כשמונה קילומטרים.
הקליע הראשון האיץ והלם במשטח הקמור. חרוט עמוק ורחב נוצר בנקודת הפגיעה. האבק שנח במשך עידנים על פני הכדור הענקי החל להתרחק באיטיות ממוקד הפגיעה, כצופה את העומד להתרחש. קליע נוסף שקע בעוצמה בצדו הרחוק של הכדור, וחמישה אחרים תמרנו ליעדיהם, ופגעו בזה אחר זה במרווחי זמן שתוכננו בקפדנות.
הכדור נרעד. מטעני ביקוע מתוזמנים התפצחו בתחתית החרוטים, וטבעות של גלי הלם התפשטו במהירות על פני קליפתו, והחלו מתאבכים עם הגלים שמקורם במוקדי הפגיעה האחרים, מגבירים את עוצמתם בנקודות מסויימות, ומבטלים זה את זה כליל בנקודות אחרות. המעטפת החלה לרטוט, אחוזה בגל עומד מתגבר והולך. אינספור הרים התנשאו לגובה מאות מטרים ונפערו בתוך שניות בודדות למכתשים עמוקים. הרים חדשים וגבוהים יותר נדחקו מעלה עם כל פיצוץ. התנודה נמשכה מספר דקות עד אשר פקעה המעטפת בבת אחת ונעלמה ללא קול.
תחילה ניתן היה להבחין רק ברסס של גושים בגדלים שונים. ביניהם, סבוך סביב עצמו ומתפתל, היה הדבר שלו ציפו מזה זמן רב.
אולם בקרת המשימה של חללית הפיקוד נימבוס התמלא ברעם מחיאות כפיים וצהלות שמחה, שהתחלפו לאחר רגע קצר בדומייה. כחמישים גברים ונשים, עור פניהם חיוור משנה ללא אור שמש, ישבו בקשתות סביב מכל התצוגה המרכזי והסבו את מבטם הלוך ושוב ממנו ללוחות התצוגה האישיים המחוברים לשולחנותיהם.
אֵמילַס סְבילוּאר היה האדם היחיד באולם שלא היה לבוש במדי צי כחולים. הוא בהה במכל התצוגה, נאבק לעכל את מה שנחשף לעיניו כאשר פקעה המעטפת הכדורית.
פרטים נוספים ניכרו בצורתו ומרקמו של הגוף שנראה במכל התצוגה ככל שטלסקופים נוספים התמקדו בו.
עיניו של אמילס התאמצו להבין את המחזה, והוא סימן באצבעו מול לוח התצוגה כדי להדגיש בצבע צהוב את קווי המתאר של הגוף המרכזי. ״מה את אומרת, ליסַנד? זה בכלל נראה לך כמו ספינת חלל?״
האישה בסרבל הכחול שישבה במושב שלצדו הפנתה מעט את ראשה, אך עיניה נותרו נעוצות בצג המחברת שעל שולחנה. ״אם זו חללית אז הטכנולוגיה אפילו לא מתקרבת למה שאנחנו מכירים.״ היא לחשה, חיוך על שפתיה.
העצם שאליו כוונו הטלסקופים נראה כחֶבֶל ארוך וגמיש בעל עובי משתנה, מרקמו גבשושי ומבריק כאילו היה מכוסה בוץ. הוא היה מקופל לשניים במעין לולאה רחבה, וקצותיו נכרכו זה בזה, מתרפים לזמן-מה ושוב מתהדקים בתנועה אטית, משלימים יחד קשר תלייה.
אמילס הצטמרר, ״אני לא מבין מה מחזיק אותו בצורה הזו, ולמה הוא מבריק. הרי הוא לא באמת יכול להיות רטוב, נכון?״ הוא נאנח וחפן את סנטרו בידו. ״אני צריך את הנתונים הספקטרוסקופיים.״ ידיו נצמדו אל הצג והחלו להעביר שאלות ובקשות לצוותים השונים.
ליסנד לא ענתה. היא הייתה שקועה במחברתה, ממיינת נתונים במהירות ומעבירה הוראות. אמילס החזיר מבטו למכל התצוגה ושם לב שהספינות האחרות בקבוצת המשימה נערכו במבנה קרבי, כמאה קילומטרים בין ספינה לרעותה. ״מה קורה?״ שאל.
״הוחלט לנחות על זה בעוד חמש שעות, אני צריכה ללכת להתכונן עוד מעט.״
״את רצינית? את הולכת לנחות על הדבר הזה?״ הוא הבחין שאנשים מסביבו מביטים בהם.
״אם נניח שזו ספינת חלל, אז זה בוודאי חלול,״ אמרה ליסנד, ״איך לדעתך אפשר להיכנס פנימה בלי לנחות עליו?״
הוא פנה אליה ולחש, ״את לא מפחדת אפילו קצת?״ נימת נזיפה השתרבבה שלא במתכוון לקולו. הוא בלע את רוקו והמשיך, ״אי-אפשר אפילו לנחש מה יש בפנים, לא כל שכן להתכונן אליו.״
ליסנד בחנה את עיניו ואמרה, ״זה לא לגמרי נכון, אנחנו יכולים להניח כמה הנחות בסבירות גבוהה.״ היא השתתקה ובחנה שוב את מחברתה. ״אנחנו יודעים שמי שיצר את זה היה נבון לפחות כמונו, ואנחנו יכולים גם להניח שהוא התכוון שנמצא את החללית הזו, כי אפשר היה להסתיר אותה הרבה יותר טוב.״ היא השתתקה לרגע, ואז הצביעה על הצג שבידה, ״תראה את זה.״
אחת המצלמות התמקדה בבליטה קשיחה בדופן באזור הלולאה, שצורתה משושה משוכלל. צבעה היה מעט בהיר יותר משאר הדופן. כשהושלם המיקוד ניתן היה לראות כי המרקם, שנראה בהתחלה שטוח וחסר ברק, היה למעשה מכוסה במעין פלומה.
״מה את חושבת שזה?״ שאל אמילס.
״המהנדסים חושבים שאולי זה תא לחץ,״ אמרה ליסנד.
״ואולי זה צריח של נשק כלשהו,״ התפרץ אמילס בלחישה מאומצת.
שפתיה של ליסנד התהדקו, ״אבל למה זה מכעיס אותך כל כך?״
אמילס נשם עמוקות דרך פיו וקיווה שימצא תשובה מתאימה לפני שריאותיו יתרוקנו שוב, אך דעתו הוסחה כשהבחין שמבטה של ליסנד מופנה מעבר לכתפו. ״שים לב, הוא מתקרב אליך,״ לחשה.
״דוקטור סבילואר!״ נשמעה קריאה מאחוריו. אמילס עצם את עיניו ומילא שוב ריאותיו באוויר הממוחזר. הוא הסתובב מעט והרים את מבטו אל הגבר הגבוה במדי תת-אלוף שעמד לצדו, החללית החייזרית שבמכל התצוגה השתקפה בסיכת המגן הכסוף עם החללית הלוהבת. עיניהם נפגשו ואיש הצי ירה, ״מה אתה חושב על כל זה?״
אמילס הסב את מבטו חזרה אל הצג שלו וענה בכל השלווה שהצליח לגייס, ״אני עדיין לא יודע. סביר להניח שזו באמת ספינת חלל, אבל משהו כאן נראה לי לא במקום. אני לא יודע להסביר בדיוק מה.״ הוא היסס לפני ששאל, ״ומה אתה רואה, דימיאט?״
הקצין רכן וקירב את מבטו באיטיות אל אמילס, עיניו הצטמצמו וקולו נשמע חורקני, ״מה שאני רואה זה גוש של טינופת.״ אמילס תהה אם הוא מדבר על החפץ הזר. ״אבל מעשית, אני חושב שכבר יש מספיק מידע כדי להסיק שהמין האנושי במצב די גרוע.״
אמילס ניסה להבליג, אך מצא את עצמו שואל, ״יש ראיות חדשות לכך, שונות ממה שידעת לפני פתיחת המעטפת?״
״בוודאי,״ נשף הקצין, וסימן מעגל באצבעו על פני הצג של אמילס. ״תראה את כל השברים האלה. המעטפת הגנה מפני פגיעות חיצוניות, ולמרות זאת החללית הזאת מוקפת שברים, ותסתכל כאן...״ התצוגה התמקדה באזור הכריכה, ואמילס ראה שקרום דק עוטף ברפיון חלקים מגוף החללית. הקרום היה פרום ומחורר במקומות רבים. היו גם חריצים וחורים עמוקים במעטפת, חלקם חדרו כמנהרות לכל רוחבו של הגוף הזר.
אמילס אמר ״היא נראית בלויה לחלוטין, מה זה אומר?״
הקצין הבכיר דיבר. ״דבר כזה לא קורה על ידי תופעת טבע. יש כאן אפילו אזורים שנראים כאילו הם הפוכים מבפנים החוצה.״ קולו גבר כשהמשיך, ״ואם מישהו...״ הוא הדגיש את המילה האחרונה, ״הצליח להשמיד ספינה עם טכנולוגיה עילית כבר לפני מיליון שנה, אז קיים כוח קטלני בגלקסיה שיום אחד אנחנו עלולים לפגוש פנים אל פנים.״ הוא הזדקף והוסיף, ״ולכך אנחנו חייבים להיערך.״
״ואתה חושב שעם זה, תצליח הפעם לשכנע את ועדת הפמ״ר להמליץ על החרפת האמצעים?״
״פרוטוקול המגע הראשון חייב להתעדכן בהתאם לממצאים. כל בר-דעת מבין זאת.״ הוא חייך בארשת ניצחון. אנשי צי נוספים מסביב הנהנו בארשת פנים רצינית.
״כן, טוב,״ אמילס גיחך לעצמו, ״לפחות לא תהיה לך בעיה לקבל את התקציב שלך לשנה הבאה.״
דימיאט חייך ופנה אל ליסנד. ״דרך צלחה, רב-סרן.״ הוא הפנה את גבו אליהם, והתרחק לכיוון גשר הפיקוד.
ליסנד אספה את חפציה מהשולחן ונעמדה. ״תגיד, מה תעשה אם אחרי הכול זו באמת חללית מתה?״
אמילס נשם עמוקות, ״אל תדאגי, אני לא חושב שבזבזתי את הזמן שלי במסע הזה.״ הוא הרים את מבטו אליה וחייך. ״גם אם לא יהיה צורך במומחה לתקשורת תמימה.״
היא השיבה לו חיוך והניחה את כף ידה על כתפו, ״ועכשיו אני צריכה ללכת להתכונן לטיסה אל הדבר הזה ששם.״
אמילס הביט בעיניה הבורקות. ״תשמרי על עצמך.״
היא קרצה אליו ואמרה, ״ואני לא אשכח סוודר.״ קולה גרם ללבו להחיש את קצב פעימותיו, והיא פנתה ממנו ונחפזה למסדרון המעגנים.
״...השגנו מתקנים שיאפשרו לנו לייצר מנועי טיסה במהירות על-אורית, לשלוט בכבידה מלאכותית, לפרוש שדות כוח ועוד טכנולוגיות שיש להעמיק ולחקור...
״אך דעו לכם ששלל זה מגיע עם אזהרה; החללית הזרה נחרבה בבירור על ידי פעולה אלימה ומכוונת, על-אף שהייתה שרויה בתוך מעטה הגנה ששמר עליה במיליון השנים שעברו מאז ועד היום. זוהי הוכחה לכך שיש בגלקסיה תרבויות תבוניות המחזיקות בטכנולוגיה עילית כבר עידן ועידנים, ולפחות חלקן מסוכנות בעליל. זהו תמרור שמזהיר ׳אל תרחיקו לכת ולו צעד אחד נוסף אם אינכם מוכנים׳.
״עלינו לשאול את עצמנו האם לוותר על הפצת האנושות בגלקסיה מחשש לעימות, או לצאת בגלוי למרחבים תוך נקיטת אמצעי הבטיחות המחייבים. זיכרו שהספינה הראשונה שתתנסה במגע ראשון תחשוף את כל האנושות לסכנה. לכן יש לחזק את פרוטוקול המגע הראשון באמצעים שיבטיחו את עתידנו בכל מחיר.
״סכנה גדולה לגורל המין האנושי ולכדור הארץ טמונה באי-נקיטת האמצעים הללו.״
תת-אדמירל דימיאט בלפורנה, עדות בפני ועדת נובוקייב
מאתיים שנות אור ממערכת השמש נמצאת מערכת בטא-פֶּגָסִי. זהו כוכב מסוג ענק אדום שאותו מקיפים כוכב לכת גזי יחיד ואוסף גדול של אסטרואידים בגדלים שונים. מתוך צלו של כוכב הלכת שייטה לאיטה ספינת הסיור סאגיטה.
אלוף-משנה ליסַנד לירֶט הייתה עסוקה יותר מכל אנשי צוות החללית. מאות חיילים היו תחת פיקודה במחלקות הטכניות של הספינה, ובכל המחלקות היו בעיות שאיימו לעכב את לוחות הזמנים. מחלקת ההנעה דיווחה על דליפת נוזל קירור בכור המשני, מחלקת המחשוב דיווחה על עומס בלתי מוסבר שגורמת תוכנת הבקרה ומחלקת התקשורת התעכבה בתיקון תקלות בתקשורת הפנימית, שנגרמו על ידי מכרסמים.
נורית המסר הנכנס הבהבה, והכיתוב ציין שמקור המסר במושבת המחקר אוסטראליס, מרחק שתי שנות אור. זה היה מסר ישיר לרמת הפיקוד העליונה, והיא הזדרזה לפנות ערוץ תקשורת.
״סאגיטה, מתי אתם עוזבים את המערכת?״ הגה מחשב התקשורת במוחה.
ליסנד החזירה מסר, ״אוסטראליס, בעוד שעה פלוס-מינוס חמש דקות נגיע למיקום המתאים לתמרון עזיבה.״ היא חזרה לתצוגת השליטה.
״סאגיטה, זה נראה לי יותר מדי זמן. אני מתגעגע,״ הנורית המשיכה להבהב, מצפה לתגובה. ליסנד הרגישה את הסומק עולה בלחייה והחליקה ביד אחת את שערה האסוף. היא הציצה מסביבה לוודא שהנוכחים האחרים בגשר הפיקוד לא שמים לב ושידרה, ״אמילס? מתי הגעת לאוסטראליס? זה לא זמן טוב לשוחח, והערוץ הזה הוא מבצעי.״
היא לא חיכתה לתשובה והשיבה בדממה, ״חוץ מזה איך ידעת שזו אני בעמדת התקשורת?״
התשובה הגיעה לאחר רגעים ספורים, הזמן הדרוש לטלפת הספינה לסנכרן ולאמת את השידור הנכנס. ״הגעתי אתמול. את חתומה על דיווחי ההתקדמות אז קל לדעת מתי המשמרת שלך.״ היא דמיינה שהיא שומעת את נימת קולו במקום המחשבה הזרה והקרה במוחה.
״אבל מה אתה עושה שם?״
״גילַייס, הדודן שלי, עובד פה, והוא סידר לי משרת מחקר. אני הולך להמשיך את המחקר על שיקום חולי אגנוזיה בשיטות תקשורת תמימה. קפצתי על ההזדמנות כי רק מכאן יש קשר ישיר לאזורים שאתם סורקים.״
ליסנד נאנחה. ״אחד הקצינים האחרים או אפילו הקברניט היה עלול להיות כאן עכשיו. אל תיקח סיכונים כאלה,״ היא הציצה לכיוון הדלת.
״הוא היה מבין.״
ליסנד נשענה לאחור במושבה והביטה בתקרה הגבוהה, שגם עליה היו מושבים, ריקים למרבה המזל. ״לא, אתה לא מכיר אותו. זה היה מכעיס אותו מאוד.״ היא הידקה את רתמת המושב. בינה לבין עצמה חשבה שזו שערורייה שהתקנת מערכת דימוי הכבידה נדחתה לשנה הבאה. ״חוץ מזה, אני אמורה לדווח לקצינה הפוליטית על כל תשדורת בערוץ הזה, ואז אני אקבל נזיפה בכל מקרה. כדאי שננתק.״ היא התמקדה בתצוגת השליטה שמולה, שולחת את נתוני התמרון שזה עתה חושבו לביקורת קצין הטיסה. התצוגה הראתה שיש עוד כארבעים דקות עד להגעה לנקודת התמרון המיטבית.
התגובה לא אחרה להגיע, ״אם בכל מקרה תקבלי נזיפה, אז למה לנתק? לא דיברנו כבר חודשיים.״ היא שוב נאנחה, והמחנק שחשה בגרונה איים להציף את עיניה בדמעות שרק משמעת ומיומנות של שנים יכלו לעצור. בפועל הם חיו יחד פחות ממחצית מתוך תשע עשרה שנות הברית המשותפת שלהם, ובשאר הזמן נאלצו להסתפק בחופשות המועטות שלה. לפחות הצליחו להפעיל את התקשורת המיידית סוף-סוף, חשבה ליסנד. היא החלה להשיב לאמילס במחשבתה כאשר צפצוף טורדני בקע ממערכת ההתרעות, מסמן שתוכנת האסטרומטריה זיהתה עצם חדש בסביבה הקרובה. ליסנד הפנתה את עיניה אל עבר מכל התצוגה הראשי, בו נרשמה ההודעה: ״זיהוי חדש: 4 דקות אור.״
היא מיהרה לענות. ״חכה, אני משאירה את הקישור פועל, נדבר עוד דקה.״ ליסנד העלתה את תצוגת האסטרומטריה וחיפשה מידע שימושי בין מאות הנתונים המרצדים, אישוש לכך שכרגיל, מדובר רק באסטרואיד שהמיפוי הראשוני החמיץ. למעשה לא היה עליה אלא להעביר את הרגעים המועטים עד שתופיע אנליזה מדויקת של מסלול האסטרואיד. ליסנד הבחינה שאחראי המשמרת מביט בה, והבינה שהוא דרוך בדיוק כמוה. היא הייתה צריכה להזכיר לעצמה לנשום.
לאחר מספר שניות נשמעה יבבת האזעקה וכתובת ענק הופיעה על התצוגה: ״לא-קפלרי + הסחה משתנה לסגול.״ ארבעה מחשבים ייעודיים חישבו מחדש את הנתונים והגיעו לאותן מסקנות תוך שבריר שנייה, והודעה קצרה החלה להבהב: ״נוהל מגע ראשון מופעל.״
ליסנד ידעה שהמחשב המרכזי נוטל את הפיקוד על החללית, והצטנפה במושבה, עיניה דומעות. אחראי המשמרת צרח, מתגבר על האזעקה. היא הפעילה את התשדורת היוצאת וקראה בקול את שמו של אהובה, אך הערוץ נחסם על ידי מבול המידע שזרם מהמשדר הטלפתי.
כחצי שנייה אחר כך הפעיל המחשב את מטעני ההיתוך המובנים בשלדת החללית, וספינת החלל סאגיטה התפזרה בכדור של פלסמה בוהקת על פני האפלה.
בחדר התקשורת של תחנת המחקר אוסטראליס עמד אמילס סבילואר. הוא הביט בטלפת הצעיר ששכב בתוך המכל השקוף שמולו, ומאות מחטים נעוצות במוחו החשוף. הוא פנה אל טכנאי התקשורת שישב מצדו השני של המכל ושאל, ״זה אמור להיות ככה?״ הוא הצביע על אצבעותיו של הנער, שהחלו להתקמר כטפרים.
הטכנאי התרומם ממושבו והציץ לתוך המכל, עיניו מצטמצמות, ״זה בטח שום דבר.״ הוא התיישב בזהירות, עיניו עדיין נעוצות במכל. הגידים על גב כף ידו של הטלפת נראו כעת בבירור.
אמילס מצא כיסא והתיישב, מלטף את סנטרו המגולח למשעי. חוסר הנוחות של הקשר הטלפתי עדיין הורגש במחשבתו כמעין גירוד שלא ניתן להרגיעו, והוא אינו מאפשר להתרכז. הוא סקר את הצגים הרבים שכיסו את קירות החדר, ואז חזר להביט באדם הרדום בתיבת הזכוכית.
הטכנאי הבחין בקמטים שהופיעו על מצחו של אמילס ואמר, ״תראה, הם ממילא לא יכולים להסתדר בחברה, ובלעדיהם לא הייתה לנו תקשורת עם מערכת השמש ועם ספינות הסיור.״
אמילס נעץ את מבטו בטכנאי, כאשר לפתע התעורר הטלפת בזעקה, אגרופיו הלמו על דפנות כלאו, ועיניו בלטו מחוריהן. הודעות אדומות החלו להצטבר על גבי הצגים. הטכנאי התרומם ממושבו וזינק אל אחד הצגים. הוא התעלם ממכל הזכוכית ומהאדם הגווע שבתוכו, ותוך כדי קללות גסות צעק אל אמילס, ״צא החוצה! אתה בכלל לא אמור להיות פה עכשיו!״
אמילס התעלם מהטכנאי והביט בצג הקרוב אליו, קורא את השורות שמבשרות על הפעלת ההשמדה העצמית של סאגיטה בתגובה למגע ראשון. הוא קרס חזרה לכיסא בעוד מוחו מנסה לשחזר את מילותיה האחרונות של ליסנד.
קצין בדרגת סגן-אלוף נכנס בריצה אל החדר, מדיו מקומטים וחולצתו פרומה. עיניו ממצמצות ביקיצה בהולה. הוא נע במהירות אל הטכנאי, ולאחר סקירה מהירה של הטלפת המת השגיח באמילס. ״אתה, צא החוצה!״ פקד, ופנה אל הטכנאי.
״מגע ראשון,״ ייבב הטכנאי. כפות ידיו רעדו.
״שטויות,״ קבע הקצין, דיבורו סטקטו נמרץ, ״תראה לי מה עשית. בדיוק מה עשית.״
״ספס״ר סאגיטה, המפקד, בבטא-פגסי.״ הוא הצביע בכיוון הכללי של תצוגת הדיווחים.
הקצין רכס את חולצתו והתרכז בכתובות האדומות שעל הקיר. ״מי אישר את השיחה הזאת? זה תדר שמיועד לשימוש מבצעי ולא לשימוש פרטי.״ הטכנאי הביט באמילס באומללות.
״מה אתה עוד עושה פה? מי אתה בכלל?״ קצין המשמרת הקיף את מכל הזכוכית ונעמד מול אמילס.
אמילס לא שמע את השאלה, והגיב רק כאשר הרים הקצין את קולו. הוא ניסה לעמוד, אך נכשל. ״שמי פרופסור סבילואר, הגעתי אתמול.״ קולו רעד מהלחץ בחזהו, והוא נדם.
״צא החוצה עכשיו, יש לנו מצב חירום!״ הקצין הצביע לכיוון הדלת.
אמילס קם ופסע באיטיות לכיוון היציאה. במחצית הדרך עצר והסתובב, מבטו ננעץ בעיניו של קצין הצי והוא התפוצץ, ״זו הייתה ספינה של אלף מאתיים איש! לא אמורה להיות להם השמדה עצמית אוטומטית! תסביר לי את זה!״
הקצין קפא, תווי פניו הנוקשים התרככו.
קולו של אמילס רעם ״ממתי מיישמים את פרוטוקול נובוקייב בספינות עם צוות של יותר ממאה איש?״
הקצין בלע את רוקו ופנה אל הטכנאי, שעמד וצפה בהם. ״למה אתה מחכה, תזיז את עצמך ותביא לכאן את הטלפת הרזרבי!״ הטכנאי הנהן ויצא בריצה למסדרון.
הקצין סב בחזרה אל אמילס וצמצם את עיניו. ״מאז ומעולם,״ אמר בביטחון והבליט את סנטרו.
״שטויות!״ זעק אמילס. ״אני השתתפתי בניסוח הפרוטוקול למגע ראשון. אני מכיר היטב את הפרטים. איך יתכן שמתרחשת תקלה כזאת?״
הקצין נסוג מעט. ״זה מסווג, אני לא יכול לדבר על זה.״
עיניו של אמילס נפערו והוא אחז בראשו, ״אתה בעצם אומר שזו לא תקלה? שהנוהל עודכן ללא ידיעת החתומים עליו?״
הקצין שפשף את הזיפים על לחייו הלא מגולחות ואמר חרש, ״אדמירל בלפורנה הכריז על עדכון הפרוטוקול מיד לאחר שנכנס לתפקיד מפקד הצי.״ אמילס קפא למשמע השם, והקצין המשיך, ״אבל אתה בכלל מבין שהיה עכשיו מגע ראשון עם חללית של חייזרים? תאר לך שאויב היה עולה על הסיפון של סאגיטה. זה היה עלול להוביל אותנו להכחדה! אפילו אתה תסכים שכל קרבן הוא סביר במציאות כזאת.״
אמילס הרגיש כיצד הזעם והתסכול נוטלים ממנו את השליטה ברגשותיו. הוא התייצב מול קצין הכוננות, ובפעם הראשונה בחייו הניף את אגרופו.
זמזום גבוה ומקוטע העיר את אמילס משינה מסויטת. הוא התרומם מדרגשו וחיפש את מקור הזמזום. הוא שם לב שמקטורנו מקומט מאוד והחליק אותו בידיו. הזמזום נמשך ואמילס הבחין שסמל אוניברסיטת אוסטראליס שעל דלת הכניסה מהבהב. הוא נאנח וניגש לדלת, שנעלמה למגע ידו.
״פרופסור סבילואר, בוקר טוב,״ אמר הקצין דק הגזרה שעמד בפתח.
אור השמש הבהיר סנוור אותו והוא עיווה את פניו לשמע המוזיקה שהגיעה מאירוע כלשהו של הסטודנטים שנערך באחד המבנים הסמוכים. ״מה אתה רוצה? זה בקשר למה שקרה אתמול בחדר התקשורת?״
הקצין הניח כף יד על משקוף הדלת. ״זה לא חשוב עכשיו, הפעילו את צו חירום ארבע, נוהל מ״ר.״ קולו נעשה תקיף, ״אתה צריך לבוא אתי עכשיו למרכז ברַהַה.״ שפתיו הקפוצות רמזו שלא יהיה מוכן לסירוב.
״מגע ראשון?״ מלמל אמילס. ״אני הייתי בחדר התקשורת כשזה קרה. אבל זה הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע.״ מבטו התערפל והוא נסוג לאחור, מרים את כף ידו לכסות את עיניו.
הקצין פסע פנימה והביט סביבו. ״תתחיל לארוז,״ אמר והתבונן בצג שבידו, ״הטיסה שלך יוצאת בעוד שעה.״
אמילס התבונן בחפציו הפזורים בחדר. הוא התגורר כאן פחות מעשרה ימים, אבל כבר הספיק להתרגל אליו. הוא משך תרמיל בלוי ממתלה שהיה צמוד לקיר, והחל לאסוף לתוכו בגדים וחפצים שונים כאשר לפתע עצר. ״בעצם, בשביל מה הם צריכים אותי? התיאוריה שלי כולה מפורטת בספרים שפרסמתי.״
הקצין הצעיר הרים את עיניו מן הצג ואמר כבדרך אגב, ״אתה יוצא למגע השני, כמובן.״
התרמיל נשמט מידו של אמילס ונפל בחבטה על הרצפה.
הקצין הזדקף מלוא קומתו והקיש באצבע על המכשיר שבידו. הוא היה גבוה מאמילס, ודיבר בקול שקט וברור, ״יש לי צו חתום על ידי הנשיא לובריאן. בסמכותו של הצי לזמן אותך בשביל המשא ומתן, והאדמירל אמר שהוא סומך עליך במיוחד.״ הוא צעד למדרכה שמחוץ לדלת והמתין.
אמילס רטן. אפשר היה למצוא בקלות מתנדבים למשלחת כזאת, והצי דרש דווקא אותו. זה לא נשמע לו סביר כלל. הוא פנה אל הקצין. ״אני סקרן לדעת מי עוד מיועד להשתתף במשלחת הזו.״
הקצין היסה אותו במהירות, ״לא כאן.״
אמילס הרים את תרמילו ונשף, ״אני רק רוצה לדעת אם אני מכיר מישהו מהם.״
״אתה תקבל את כל המידע כשנגיע למרכז ברהה, עכשיו קח את הדברים שלך ובוא אחרי.״
אמילס יצא החוצה והפתח קיבל במהרה את צבע הקיר שמסביבו ונאטם כליל. ״כל זה טירוף מוחלט. אני אבוא אתך, אבל מיד כשנגיע אני רוצה לדבר עם מישהו בכיר.״ הקצין הנהן ואמילס הכתיף את תרמילו. הם החלו לצעוד לכיוון הפַּסְנַע הסמוך כשאמילס אמר, ״אתה קיבלת את ההוראות ישירות מהאדמירל?״
הקצין הנהן שוב.
״והוא ביקש במיוחד אותי?״
״חשבתי שהייתי ברור בקשר לזה.״
״הוא קבע גם מי יהיו שאר חברי המשלחת?״
הקצין נעמד במקומו. הוא הציץ בתצוגת הזמן ובאנשים שסביבו, ומשך את אמילס בזרועו אל קיר המתכת הסמוך. הוא הוציא מכיסו מבדד והציג אותו ביניהם על כף יד מאוזנת. הדיסקה האפורה השמיעה נקישה רמה והאוויר סביבם קפא ללא תנועה, קולות הרקע נָדמו והראות הטּשטשה כאילו עמדו בתוך פעמון עשוי זכוכית חלבית. אמילס החליק אצבעות על דופן שדה הכוח ונקש עליו כאומד את חוזקו.
״אתה באמת לא יודע?״ שאל הקצין, חיוך זחוח על פניו. הוא בחן את אמילס בקפידה. ״המשלחת כוללת רק אותך.״
אמילס מצמץ לרגע ואז פרץ בצחוק קצר שהסתיים באנחה. ״המשימה תוכננה לצוות של עשרה אנשים! איך אדם אחד יוכל לשלוט בכל הכישורים שנדרשים בשביל יצירת הקשר?״
הקצין הצעיר נשם מלוא ריאותיו וענה, ״אדמירל בלפורנה הגיע למסקנה שעל חלק מהכישורים שבנוהל ניתן לוותר, ואת חלקם אפשר לטעון לבינה המלאכותית של החללית.״ הוא רכן לפנים והוסיף, ״עכשיו בוא נזוז.״ הוא כיבה את המבדד בנקישה נוספת והמולת הקמפוס הציפה שוב את חושיהם. אמילס צפה בו שומט את המכשיר אל תוך כיס מעילו.
הקצין פנה והחל להתקדם לכיוון הפסנע. אמילס חרש את קרקפתו באצבעותיו, ופרע את שער ראשו, ״איך זה יכול להיות?״ צעק אחריו. ״ברור שזה עניין אישי נגדי.״
הקצין נעצר, הסתובב אל אמילס וסגר את המרחק ביניהם בשני צעדים מהירים. ״האדמירל ציפה שתחשוב ככה. הוא אמר בפירוש שזה לא אישי, ושאתה באמת האדם המתאים ביותר למשימה הזאת.״
״שטויות,״ סינן אמילס, פניו מאדימים. ״אני לא מאמין, ואני מסרב לקחת חלק בטירוף הזה!״
הקצין הניף אצבעו לכיוון פניו של אמילס ואמר בקול אטי וברור, ״אין לך בררה.״ הוא הציץ שוב בצג שבידו וחזר לנעוץ מבט באמילס, שחשק את לסתותיו ועלה בצעד כבד על המדרכה הנעה.
הם יצאו אל מבואות הקמפוס האוניברסיטאי של מושבת אוסטראליס, ולאחר מספר מעברים מפסנע אחד למשנהו, הגיעו אל תחנת שפופרת הכבידה. התחנה הייתה תמיד סואנת בשעות הבוקר, והשניים נדחקו דרך ההמון עד שהגיעו לקרבת הדלתות השקופות של השפופרת. מבעד לדלתות ניתן היה לראות את הרציף הריק שמוביל ליציאה מהתחנה. מכלי תצוגה צפו מעל המבנה השקוף והראו שהמעבורת הבאה תיכנס לתחנה בעוד שניות ספורות.
הצלצול המורה על הגעת המעבורת נשמע ותא לבן וגלילי שעט בשפופרת השקופה ונעצר כשפתחי היציאה שלו מתמזגים עם דלתות השפופרת.
המעבורת התרוקנה מנוסעים בצדה השני של המנהרה, וכשנפתחו הדלתות בצד הפונה אל שניהם, החלו ההמונים להיכנס אל תוכה. הקצין סימן לאמילס בידו ועבר את דלתות המנהרה. באותו הרגע נשמעה נקישה רמה מאחוריו, והקצין סב לאחור. גליל רחב של זכוכית חלבית ניצב מולו. הוא דחף בעוצמה את שדה הכוח הגלילי, מפר את שיווי משקלו. הגליל התהפך והתפוגג. אישה בקימונו הופיעה מתוכו על הרצפה, ידה אוחזת במבדד. האישה המופתעת התכוונה להציג בפניו שאלה, אבל הוא חטף מידה את המבדד ודילג מעליה. מבטו נדד בין היציאות הרבות, ועיניו תרו אחר אמילס. למחשבתו התגנבה ההכרה שהוא יכול לשכוח מהקידום שכל כך ציפה לו.
״הצעתו של תת-אדמירל בלפורנה היא שערורייתית בקיצוניותה. השמדה עצמית אוטומטית בתגובה לזיהוי חללית זרה משדרת זלזול בחיי אדם, חולשה, פחדנות וחוסר יכולת להתמודד עם שינויים. הגזע האנושי יסומן כאלים ובלתי רציונלי מהרגע הראשון.
״ניסיון לשיגור צוות משא ומתן לאחר ההשמדה העצמית הוא משימת התאבדות, או במקרה הטוב חסר תכלית. כל תרבות מתקדמת תתרחק מאיתנו, ואולי אפילו תשתדל להשמיד כל ספינה שלנו שתזוהה על ידה.״
דוקטור אמילס סבילואר, עדות בפני ועדת נובוקייב
אמילס משך את עצמו אל תוך תא הטייס, גולש לאורך המעקה. הוא שפשף את עיניו ביד אחת וניסה להתמתח, אך התחרט כשגילה שבחוסר כבידה הדבר מסובך יותר משהעריך.
״בוקר טוב,״ נשמע קול מחוספס מתוך כורסת השליטה. הכורסה סבה על צירה וגבר כבד גוף ובעל פנים צעירות התגלה ישוב בתוכה.
״בוקר טוב, גילייס.״ אמילס החזיר חיוך קלוש שנעלם מיד, ״רציתי להודות לך שוב שאתה עוזר לי.״
״שטויות, בשביל מה יש משפחה אם לא בשביל לחלץ אותך מידי השלטונות?״ הוא הסתובב חזרה אל צג השליטה. ״אני כבר מסיים כאן, בוא תצטרף, יש מקום.״ הוא הצביע על כורסה נוספת מצדו השני של התא הצפוף, צמודה לקיר המתכתי.
אמילס ביצע ניסיונות מגושמים להתקדם לאורך הקיר, עד שהצליח לבסוף לגעת בכורסה בקצות אצבעותיו. ״איך זה שאין חלונות בתא הטייס?״ שאל.
גילייס לא הרים את עיניו מהצג שמולו, ידו השמאלית ריחפה מול הצג, מעבירה הוראות למחשב החללית. הוא המהם ״אין מה לראות בחוץ בדרך כלל, אז עדיף ככה. החושך עוד יותר גרוע מהקלסטרופוביה.״ הוא הזדקף, תוך שהוא מותח את גופו הכפוף, ואמילס שם לב שהוא הקפיד לעגן את כפות רגליו מתחת למעקה מתכת שהיה קבוע ברצפה. ״אם אתה רוצה, אפשר לפתוח חלון הדמיה.״
לאחר שהצליח למשוך עצמו אל הכורסה ולקשור את גופו באמצעות הרצועות המרופטות, ענה אמילס, ״לא חשוב, אני לא לחוץ בגלל קלסטרופוביה, אלא בגלל כל השאר.״
״אז בוא תסביר לי מה עשית ולמה אני צריך להבריח אותך מלוכדי עריקים של הצי.״
״לא עשיתי כלום, רק ברחתי מקצין שהגיע כדי ללוות אותי למרכז ברהה,״ גיחך אמילס.
״בשביל זה לא היו מקפיצים את כל המשמר ב׳ראליס, לא?״
אמילס נשף בקול, ״זה גם בגלל שכמה אנשים חשובים עדיין נוטרים לי טינה על משהו שאמרתי לפני הרבה שנים.״
״ומה זה היה?״ שאל גילייס תוך כדי פיהוק.
״אסור לי לספר, אבל...״ הוא גירד את סנטרו מכוסה הזיפים, ״זה כבר לא אכפת לי.״ הוא מילא את ריאותיו באוויר והמשיך, ״אתה זוכר שלפני חמש עשרה שנים בערך גילו את החללית הנטושה ליד הידרה? כתוצאה מכך הוחלט בממשל שיש צורך בעדכון הנוהל למצב של מפגש ראשון.״
גילייס הזדקף במושבו, להט בעיניו.
״כל מה שהייתי צריך לעשות בוועדה הזו היה להעביר הרצאה על יישומים של שיטת התקשורת התמימה במפגש ראשון עם גזע טכנולוגי זר.״
גילייס טלטל את ראשו והתכוון לשאול, אך אמילס הקדים אותו. ״זו משפחה של אלגוריתמים שפיתחתי ליצירת בסיס לשפה משותפת עם אנשים שאיבדו את יכולות השפה שלהם בגלל סיבוכים של מגפת קליסטו, אבל בעיקרון זה יכול לשמש גם...״ גילייס הנהן ונשען לאחור במושבו ואמילס הוסיף ״בסדר, נחזור לוועדה.״
אמילס שקע לאחור ופכר את אצבעותיו. ״בוועדה הוחלט שבשביל למנוע באופן מוחלט נפילה של מידע מסווג לידיים חייזריות תותקן בכל חללית מערכת השמדה עצמית שתופעל אוטומטית במקרה של מגע ראשון.״
״מה?״ קרא גילייס, קמט עמוק הופיע בין גבותיו הבהירות. ״זה לא הגיוני!״
אמילס משך בכתפיו ״אני התנגדתי לכל זה, כי התאבדות מאורגנת הוא לא בדיוק הרושם הראשון שאנחנו רוצים להפגין בפני זרים, ולכן הפשרה הייתה לבסוף להגביל זאת לסיירות קטנות בלבד, כדי למזער את הנזק שעלול להיגרם, אפילו בגלל זיהוי שגוי. הקצין שהציע את ההצעה הנוראה הזאת הוא היום מפקד הצי, והוא ככל הנראה לא שכח אותי.״
״וזה מופעל אוטומטית? איך יכול להיות שיש משהו בחללית שלקברניט אין סמכות או שיקול דעת לגביו? איך אתה מצפה שאני אאמין לזה?״ הוא צמצם את עיניו.
אמילס הנהן. ״גילייס, זה באמת ככה, הייתי שם כשקיבלו את ההחלטה. גם לי היה קשה להאמין.״ הוא נשם נשימה עמוקה והוסיף, ״זה עוד לא הכול. השבוע,״ קולו נרעד והוא מילא שוב את ריאותיו, ״התברר לי שהמנגנון הותקן בכל חללית שיוצרה בפיקוח הצי, שזה למעשה כל כלי טיס.״
הוא הבחין שדודנו נועץ מבט חד בדלת המסומנת ׳אלקטרוניקה מרכזית׳ שעל הקיר משמאלו.
״אתה לא יכול לעקוף את המנגנון הזה,״ לחש אמילס.
״אני יכול לנסות לשבש את החיישנים האסטרונומיים,״ אמר גילייס ובעט את עצמו אל המערכת שעל הקיר.
״תשכח מזה. המערכת ממוגנת היטב. יותר סביר שתפעיל בטעות את מתקני ההיתוך.״
״איך אפשר להתעלם מזה?״ מלמל גילייס, ״זה פשוט לא הגיוני. אתה אומר לי שאפילו בספינות התיישבות...״ קולו הפך לצעקה, ״...שבהן יש מאה אלף איש, יש מנגנון השמדה עצמית אוטומטי? איך מישהו מעז לקבל החלטה כזאת?!״ הוא מחה את פיו בשרוולו.
אמילס הפנה את מבטו אל כפות ידיו. ״הוועדה החליטה ברוב מוחלט שהסיכון בחשיפת מידע על מיקום המושבות ועל הביולוגיה האנושית הוא מספיק גדול.״
הטייס הוותיק חזר למושבו והתיישב, שקוע בהרהורים, ואמילס המתין בדממה, סוקר את מכשירי הטיס השונים שמכסים את קירות התא.
לאחר דקות ספורות הרים גילייס את ראשו ואמר, ״אז למה רודפים אחריך? הצנזורה לא תאפשר לך להפיץ את הסיפור הזה בתקשורת...״ הוא השתתק לרגע והוסיף, ״אתה לא מתכוון להדליף את זה לאופוזיציה, נכון? כי אני לא מוכן להיות שותף לבגידה, יש לי הרבה מה להפסיד כאן.״
אמילס קטע אותו, ״אל תדאג. אתה לא בסכנה, אתה טס הלוך וחזור מאוסטראליס כל הזמן, ואני במקרה ביקשתי להצטרף. אתה בכלל לא יודע שמחפשים אותי,״ אמר בחיוך. ״ובתשובה לשאלה למה,״ נאנח, ״הם רוצים שאני אצא למשימת מגע שני, וזו משימת התאבדות בטוחה.״
שתיקה השתררה בחדר הפיקוד. לאחר רגע קט נשמטה לסתו של גילייס, ״רגע, אתה מספר לי רק עכשיו שהיה מפגש ראשון? איפה? ומתי? ו-״ הוא הבין פתאום. ״אה, מי האומללים שאכלו אותה?״
אמילס החניק את הכאב שבחזהו ועצם את עיניו. ״ספס״ר סאגיטה, אלף מאתיים עשרים ושבעה אנשי צי. זה קרה בבטא-פגסי.״
גילייס הביט בפניו. ״ליסנד?״ הוא קיבל הנהון בתגובה. ״צר לי כל כך,״ מלמל.
דמעות נקוו בעיניו של אמילס והוא מיהר להספיגן בבד שרוולו בטרם יתפזרו בחלל התא. ״אני בסדר,״ אמר.
גילייס המתין מתוך נימוס, אך סקרנותו לא הרפתה. ״תגיד, למה לא שולחים מומחה צעיר יותר, שקל יותר לוותר עליו?״
אמילס שפשף את עיניו. ״אני לא בטוח. הסיבה הרשמית שנמסרה לי היא שרק עליי אפשר לסמוך.״ קולו רעד כשדיבר, הוא נשם עמוק והמשיך, ״אבל לדעתי האדמירל מבין עכשיו שהחלטת הוועדה הייתה שגיאה, וחושש שאני אעיד נגדו אחרי שהמשא ומתן ייכשל.״
גילייס הקיש על הצג שמולו ופנה אל אמילס, ״בעוד שעתיים נגיע לנמל דֵיימַס. אני אתפלא מאוד אם יחשבו לחפש מישהו כמוך במקום הזה.״
נמל דיימס היה מערכת מגדלים ישנה שבקעה מצדו האחד של הירח הזעיר, מוכנה לקלוט כל מי שיעז להיצמד אליה. ספינתו של גילייס התקרבה למגדל הפלדה הגבוה ביותר, השוותה את מהירותה היחסית אל קצהו, והחלה להתקרב אליו. חלפו כמאתיים שנים מאז נבנה המתקן, ולמעט תחזוקה מקומית לא בוצעה בו התאמה לטכנולוגיה מודרנית. תמרון ההיצמדות, העדין בדרך כלל, היה נראה לצופה חיצוני כדג המנסה לשפד את עצמו בעוצמה על חודו של צלצל.
לאחר מספר משפטים בשפה משונה, יחד עם העברת כספים והחלפת הבטחות, הצליח גילייס לארגן תא מגורים קטן לתקופה ממושכת, ללא התחייבות. אמילס נפרד מדודנו בחיבוק מעט חם מהמקובל, לקח את חפציו וירד אל פני השטח.
אמילס התעורר בבהלה, כמו בכל בוקר בשבוע שחלף מאז נחיתתו בדיימס. סיוטים פקדו אותו והבדידות הייתה חריפה מתמיד. כדי למגר אותה הוא עסק רבות בעריכת מאמרים ועבודות מחקר שלא מצא פנאי לבצע קודם לכן, ותוך כדי עבודה היה מוצא את עצמו משתוקק לפנות אל מחשב התקשורת ולהעביר מסר כלשהו לגילייס, או למכרים אחרים, אך הוא נמנע מכך מחשש שיתגלה.
המקומיים היו גברים ונשים קשי יום, רובם ממוצא סקנדינבי מעורב, ושפתם הייתה ניב מקומי שלא דמה לאף שפה שהכיר. הוא ניסה להפעיל עליהם את שיטת התקשורת התמימה, אבל ללא תוצאות. תנאי לדיאלוג הוא שהשותף יהיה נבון ובעל רצון לתקשר, וכלל הנראה חסרו המקומיים לפחות אחת משתי התכונות הללו.
הוא לא התרגל לכבידה הנמוכה, ולא אחת נזרק ממקומו בגלל תנועה לא נכונה. הוא ידע שבקרוב יאזל כספו והוא ייאלץ למצוא עבודה במקום הנורא הזה, עבודת כפיים, כמובן. לא היה שום משלח יד אחר.
מחשבות על אבדן ואבל פלשו למחשבותיו כל אימת שמוחו קץ בטקסטים המדעיים, ובהדרגה חדל מהעיסוקים המקצועיים והעביר את רוב זמנו בשינה.
אמילס התיר את רצועות העגינה והתיישב במיטתו. מגפי הטונגסטן היו מונחים מולו, והוא נשף בקול והחל לנעול אותם כשנשמעה נקישה כפולה על דלת הפלדה.
אמילס שפשף את עיניו ותהה כיצד יסביר בנימוס לאורחים הלא קרואים שהוא איננו במצב רוח חברתי. הוא שקל להעמיד פנים שאיננו נמצא בחדר, אך הנקישה הבאה הייתה תקיפה יותר, והוא קם על רגליו ופתח את הדלת.
הדבר הראשון שהבחין בו היו מדי צי נקיים ודרגות סגן-משנה. אמילס נרעד, אף-על-פי שהקצין לא נראה מאיים כלל וכלל. ״פרופסור סבילואר, אתה יודע למה אני כאן,״ אמר השליש.
הדחף המיידי של אמילס היה ליפול על צווארו של השליש בדמעות ולהתחנן שייקחו אותו מהמקום הנורא הזה, אולם גופו הגיב מעצמו. ״תסתלק מכאן!״ נבח אמילס בעוצמה שהבהילה אותו עצמו, וניסה לסגור את הדלת.
״בוא אתי עכשיו או שנצטרך לוותר על הנימוס,״ אמר איש הצי בפנים שלוות. ״באתי עם כיתת חיילים. ממני לא תימלט.״
אמילס היסס רק לרגע קצר. השליש לא ציפה לכך שסרעפתו תימעך במהלומה עשויה טונגסטן, והוא התקפל והושלך למסדרון, משתנק ונופל לאט, רגליו אינן מצליחות להיאחז ברצפה. אמילס הציץ לשני צדי המסדרון; חמישה חיילים בסרבלי קרב ומשקפי איכּוּן הגיחו משני הצדדים, נעים ביעילות בכבידה הנמוכה לכיוון תאו של אמילס.
הוא צעד קדימה, נחלץ מנעלי הטונגסטן, וזינק דרך הפתח שבתקרה אל מנהרת הגישה שמובילה לקומה שמעל. לרגע קט חשב שיספיק להימלט, אך שניות ספורות אחר כך בערו כל עצביו ועולמו החשיך. אי-שם באפלת תודעתו, ידע שלא יהיה בכוחו להיאבק עוד.
צעדים מהירים במסדרון הצבוע אפור, מגפיים מבריקים ואחריהם דשדוש נעלי עור לבנות, מתקשות לעמוד בקצב.
הדלת האפורה נאנחה ונסוגה אל תוך הקיר.
שתי הצלליות פלשו אל החדר החשוך, בו דרגש מוצע בסדין בצבע חאקי, שעליו ישבה דמות תמירה ומזוקנת, פניה מוצלים.
נקישת אצבעות, ובוהק לבן מסנוור הותז מהקירות ומהתקרה.
״הצלחת לישון, פרופסור?״ האדמירל נשמע משועשע. עיניו סרקו את התא הקטן.
על שולחן זעיר בפינת החדר הייתה מונחת צלחת ריקה ולידה בקבוק מלא למחצה.
הדמות היושבת נראתה כבדה ומותשת.
״אני רואה שלפחות אכלת יפה. אני מקווה שאתה יותר רגוע מאשר במפגש עם חוליית הגיוס.״
אמילס הרים את ראשו, ממצמץ, מנסה לזהות את הדמות שהעדיפה להישאר מאחורי מארחו. הוא הושיט יד ומישש את השולחן הקטן עד שמצא את בקבוק המים.
הוא הרים את הבקבוק אל שפתיו ולגם ארוכות.
הדמות האלמונית נעה ונעמדה לצד הקצין. הייתה זו אישה קטנת מידות, לבושה במדים הלבנים של חיל הרפואה, דרגות סרן על כתפיה. היא החזיקה תיבת מתכת בשתי ידיה העטויות כפפות גומי.
״מה אתם עומדים לעשות לי?״ שאל הפרופסור.
דימיאט שילב את ידיו על חזהו. ״אנחנו צריכים להכין אותך לנסיעה.״ הוא הפנה את ראשו אל האישה שלצדו והנהן.
הרופאה התקדמה בזהירות מופגנת אל הדרגש, והניחה עליו את התיבה.
״איזו מן הכנה?״ הייאוש ניכר בקולו.
האדמירל ענה באדישות, ״זה ציוד שגרתי, עם כמה תוספות מיוחדות למשימה זו.״
האישה בלבן פתחה את התיבה, והוציאה מתוכה מזרק דחף. בידה האחרת הרימה בועה קטנה ושקופה שאותה השחילה אל אחורי המזרק. כשסיימה החזירה מבט אל איש הצי.
״תוכל בבקשה להסיר את חולצתך?״ שאל האדמירל.
״מה זה?״ שאל אמילס והחל פורם את תפסי חולצתו.
״זו תמיסה שמכילה נגיפי אינקוג, שמעת עליהם?״
״לא.״
״הבנת הביולוגיה שלנו היא המפתח להשמדתנו. הנגיף מפרק די-אן-איי של תאים שהוסרו, הופרשו וכדומה.״
״זה לא יעצור את מי שינסה לתפוס אותי.״ הוא הניח את חולצתו לצדו.
״גם לזה אנחנו נדאג בעוד רגע.״ אמר האדמירל.
פיית מזרק הדחף הייתה קרה למגע, והמכה שהפעיל שחררה קללה חרישית מבעד שיניו החשוקות של אמילס. הוא ליטף את כתפו, ונעץ מבט נוזף באישה.
״שכב בבקשה על הצד, עם הגב אליי, וקרב את הברכיים אל הראש,״ ציוותה הרופאה.
״לאיזה צורך?״ שאל אמילס. זה כבר לא נשמע כמו טיפול שגרתי.
הרופאה החלה לענות, אך האדמירל פסע צעד אחד לפנים ועצר בעדה. ״זו תמיסה שיש להזריק אל נוזל חוט השדרה.״
אמילס נאנח ונשכב על הדרגש הצר, נזהר שלא להפיל את תיבת המתכת. ״אז זה אמור להגיע למוח. מה זה יעשה?״ אמר אל הקיר.
״בוא נאמר שזה יארגן מחדש את הזיכרונות הרלוונטיים שלך,״ אמר דימיאט. ״אבל אל תדאג, כשתחזור ננקה את כל הגורמים הזרים מגופך, ונחדש את זיכרונך.״
אמילס הרגיש את מדבקת האלחוש מודבקת אל חוליות הגב התחתון שלו. הוא רצה לשכוח. את הבריחה, את השהות על פני דיימס, ובעיקר את הרגע שבו ניתק המגע עם סאגיטה. ״תוך כמה זמן זה מתחיל להשפיע?״ קולו נשמע צרוד.
״לא לזוז,״ אמרה הרופאה כשקירבה את מכשיר ההזרקה אל מרכז המדבקה שעל גבו.
״לא הרבה,״ ענה האדמירל כבדרך אגב, כשהוא עוקב אחר פעולותיה המדויקות של הרופאה.
יבבת כאב נשמעה כאשר ננעץ המכשיר בגבו.
״לגבי ההערה שלך על מי שינסה לתפוס אותך,״ אמר האדמירל, חורש את מצחו באצבעו, ״קיבלת עכשיו גם מנה של תאים זואוסטטיים, שימנעו ניסיון מסוג זה.״ הוא חיכה לשמוע את תגובתו של אמילס.
״סיימתי,״ פסקה הרופאה, והחזירה את מכשיר ההזרקה בעדינות לתיבה. ״חכה חצי שעה בשכיבה על הצד לפני שתקום.״ היא הזדקפה, פנתה בעמידה מתוחה אל האדמירל, והצדיעה.
האדמירל השיב בהצדעה מוקפדת והרופאה אספה את התיבה ויצאה בחיפזון.
״קראתי משהו על זה, אבל בהקשר של פצצות אורגניות,״ אמר הפרופסור, פניו צמודים אל הקיר.
״זה נכון. התאים הזואוסטטיים יפעלו אם תנותח, תורדם, תורחק מרכב החלל שלך... וגם אם תמות, למרות שלא סביר שנגיע לידי כך.״ האדמירל חייך. ״אבל לשם הדיון, אם הם מופעלים, אז תוך כשתי מיליוניות השנייה לא יישאר בסביבה דבר. לא תספיק להרגיש כאב.״
אמילס שתק. לא נותר עוד דבר להגיד.
״בעוד שעה ייקחו אותך אל ספינה שתישא אותך לנקודת המפגש הקודם ותשאיר אותך שם לבדך.״ האדמירל נאנח. ״כולנו מעוניינים בפתיחת מגעים עם תרבויות זרות,״ אמר, ״ואיש אינו ממעיט בערכו של המשא ומתן. אנחנו סומכים עליך ומעוניינים שתשוב בשלום. ואם לא ינקטו בפעולה אלימה כלפיך אתה תוחזר חזרה, דמך ינוקה וזיכרונותיך יוחזרו לך. אפילו תקבל שכר מכובד.״ הפרופסור לא זע ממקומו.
שתיקה.
האדמירל נשם עמוקות. ״עוד דבר אחד חשוב; רכב חילוץ יאסוף אותך בהמשך.״ קולו איבד מעט מעוצמתו, ״כמובן שכאשר תהיה שם, לא תזכור זאת כדי שהחילוץ לא ייתקל במארב. אם לא נמצא אותך, נדע שפנינו למלחמה...״
האדמירל העביר את משקלו מרגל לרגל. ״בהצלחה,״ מלמל, הסתובב ונחפז לצאת מן החדר.
הפרופסור הציץ מעבר לכתפו למשמע הדלת הנסגרת. הוא היה רגוע, ולא זכר עוד על מה המהומה.
״...זוהי הדרך היחידה למנוע מהטכנולוגיה שלנו, ומהמידע הגנטי שלנו, ליפול לידיו של אויב פוטנציאלי. דמיינו מצב שבו אויב שאין לנו כל מידע לגביו יודע מראש את יכולותינו הצבאיות, את נקודות התורפה של גופנו, את סיסמאות רשת התקשורת שלנו ואת נקודות הציון של המושבות ושל כדור הארץ. השיטה קיצונית אך הכרחית, ורק באמצעותה ניתן להתכונן מבעוד מועד למפגש שקול ומחושב. הַחלטתי היא שעלינו להיות כנים וזהירים. כל תרבות המחשיבה עצמה מתקדמת תדע להעריך זאת.״
הניס לובריאן, שר האסטרטגיה, יו״ר ועדת נובוקייב
הוא צף בתאו הכדורי, משתדל להצמיד את פניו אל חלון ההדמיה. הוא לא זכר את שמו ובקושי זכר את עברו. לעומת זאת משימתו הייתה נהירה לו לפרטי פרטיה. הוא נסחף בחלל ללא אמצעי ניווט, מקרין גלי רדיו לכל עבר ומסתחרר לאט. מבטו נדד הלוך ושוב ממשגוח המכ״ם הריק לתצוגת החלון.
״היכן אתם?״ שאל באמצעות קרן לייזר מקודדת בכיוון אקראי.
שעות רבות עברו בניסיונות כושלים להיזכר במאורעות חייו.
חלון ההדמיה נראה כמו תמונה שחורה וחדגונית. רק במבט ממושך ניתן היה להבחין שהכוכבים החיוורים נעים לאיטם לרוחבה. כל שעה הציצה פנימה השמש האדומה, ונעלמה כלעומת שבאה.
אמילס צף במרכז התא, בוהה בחלון, שבוי בשברי זיכרונות. הוא הביט בסמל המגן והחללית הצבוע על הקיר הקעור. הניסיונות למחוק את הסמל נמאסו עליו כבר מזמן, יחד עם המחשבות האובדניות.
שבר זיכרון צף ועלה במוחו. אישה תמירה בעלת תווי פנים מעט ילדותיים, ניחוח מתוק ותחושת עליצות למשמע צחוקה. דמעות הציפו את עיניו ורסיסי הזיכרונות החלו להתמוסס, מותירים כאב קהה, אך גם תחושת הבנה צלולה. הוא היה קרוב אליה כעת יותר מאשר בכל השנה האחרונה.
״התרעת קרבה!״ צפצף המחשב בקול חדגוני.
הוא התקרב אל חלון ההדמיה. לא היה דבר בשדה הראייה שלו מלבד עלטת היקום.
אמילס אחז במשגוח המכ״מ והביט בצג, בו זיהה נקודה לבנה מתקרבת לאטה אל מרכז התצוגה. הוא חזר להביט בחלון, מתאמץ לזהות את הגוף המתקרב, ונשימתו נעתקה באחת. גוף עצום נע בסמוך לתאו, צורתו ככעך גבשושי ומרקם המעטפת שלו הזכיר אדמה לחה, על אף שנדמה היה שהיא שקופה במקצת, ועצמים חסרי צורה נעים תחתיה.
הוא הופתע מעוצמת העקצוץ שהבזיק בנבכי מוחו כשהחל לחוות גוונים של שחור, ואז הדהוד של נקישות עץ ולבסוף טעם של צל. אמילס אחז בראשו וצרח, מוחו נקרע בתוך גולגולתו. כשהועם הכאב, התגבשו החזיונות לקולות. רעמים של גלי ים מתנפצים, שאגות של חיות טרף נכחדות, מהלומות האוויר המכה על דפנות מעבורת בכניסה לאטמוספירה.
ולבסוף התגבשו הקולות במוחו למילה אחת, ״מדוע?״
אמילס רעד וחזר להביט בחלון. החללית הזרה הייתה מכל עבריו, והוא חשב, ״אנחנו מפחדים.״
״מהי הסיבה לפָּחד?״ התהוותה שאלה נוספת במחשבתו.
הוא היסס, אך לא יכול היה לעצור את מחשבותיו, ״פחד ממפגש עם אויב. פחד ממלחמה שתחריב אותנו.״
״אין אויב. אין מלחמות.״ הייתה התשובה. ״אין תועלת במלחמה.״
אמילס שם לב לראשונה לדממה סביבו. ״מה קרה לספינה בהידרה? מי הרס אותה?״
התשובה צצה במהרה במוחו. ״זו הייתה מתנה, שנשחקה במרוצת הזמן.״
״מתנה? בשביל מי?״ חזהו של אמילס התכווץ בעצב. ״בשבילנו?״
״בשביל לקדם את הטכנולוגיה שלכם.״
אמילס המתין, נכנע לחולשה. הוא עזב את החלון ונשאר לצוף במרכז התא.
״שיתוף פעולה על הפרק כעת. התא שלך ייספג לתוך רכבנו.״ קולות יניקה נשמעו מחוץ לדופן.
״אסור לי לצאת מהתא,״ חשב, למרות שלא זכר את הסיבה.
״מדוע?״ דפנות התא החלו להיראות כהות יותר.
״כי זה מסוכן.״ פנים החללית הזרה נראה מבעד לדפנות התא השקופות. אור צהבהב בקע מגבשושיות בוציות. אמילס נבהל. ״חכו רגע.״
הוא ראה מעברים שקירותיהם לחים, מותאמים לגודל אנושי ומובילים אל עומק החללית. קירות קרנו באור צהבהב שהופץ ממקורות סמויים.
מתוך גומחה באחד הקירות השתחרר לאטו גוש מוזר למראה, עטוף במה שהיה ספק רקמה חיה, ספק חליפת לחץ. הדבר ניצב במרחק מה ממנו, זרוע אחת ארוכה וגמישה התפתלה בתזזיתיות מפלצתית סביבו ומוחו של אמילס נכשל שוב ושוב בניסיון להתאים את המחזה לתבנית מוכרת כלשהי.
לבו הלם בכוח. הקירות הלחים הקיפו אותו ולדפנות התא או לציוד שלו כבר לא היה זכר. התַאים הזואוסטטיים התקבצו בדמו למסה קריטית.
שניות אחר כך, פיצוץ עז, ססגוני ואילם, הבזיק ונגוז.
כריכה - סיון קוטיק
היֹה יהיה
היה יהיה 2010 - תוכן העניינים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
תענוג
אריאל יום שני, 04/10/2010, שעה 11:34
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
