עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
טבע דומם
סיפורים / רותם ברוכין
יום שישי, 01/07/2005, שעה 22:22
ציורים הם לפעמים געגועים
|
|
הופיע בגליון מספר 13 של כתב העת חלומות באספמיה
ערן צייר מעל גבעות ירושלים.
ידו הימנית, אוחזת בפחם מעל הנייר, נעה בקלילות, בדיוק רב, משרטטת ומתווה את קוויו של בנין אבן פשוט, ככל הנראה בית שנבנה בחופזה מעט אחרי קום המדינה – בניין שכל מה שנותר ממנו עתה היו ההריסות אשר נחו לפניו.
הוא התגעגע לזה. השהות בת שלוש השנים באירופה הועילה לאמנות שלו, והציורים הרבים שהביא אתו היו אלו שהפיקו, בסופו של דבר, את התערוכה החדשה בגלריית 'הבית' היוקרתית שבדיזנגוף. היה זה כבוד גדול לאמן בגילו – התערוכות הקודמות שלו התקיימו רובן ככולן בגלריות קטנות ונשכחות.
אבל הוא שכח, בכל אותו זמן שבילה באירופה, כמה ייחל לצייר בית-אבן ישראלי פשוט. בפחם גס, על נייר. באירופה צייר כמטורף, מתוך ניסיון לתפוס ולהנציח על הקנווס את המראות שלפניו בכל רגע. בנופי הארץ לא היו דברים רבים שהיוו נושא מושך דיו לרישום כמו בארכיטקטורה האירופאית, וכשעמד שם, עם מימיה וצידנית ובלוק ציור בשתים-עשרה-שקל-עשרים, ערן התקשה לזכור את הזמנים בהם צייר בשביל הכיף. מתי זה קרה לאחרונה? בתיכון? באוניברסיטה? לא בשנים האחרונות, זה בטוח. בשנים האחרונות הוא צייר רק כדי להנציח ולמכור.
מהחור ששימש כדלתו של המבנה, בין קוויו המרומזים של טיח שיבש לפני עידנים, יצאה נערה לבושה בסרפן, שתי צמות קשורות בחוטי בד דקים מעטרות את ראשה. ערן חייך לעברה והמשיך לרשום את התמונה שלפניו, מחשבותיו נודדות שוב לתערוכה. בסוף השבוע הבא. אלוהים. כמה מהר עברו עליו החודשיים האחרונים בארץ?
הוא הנמיך את הפחם בתחושת מועקה פתאומית, חושב על מבקרי האמנות הרבים שהוזמנו ותוהה אם לא עשה את הצעד הזה מהר מדי. עמוק בתוכו קינן חשש טורדני - מה אם הם יראו? מה אם יבינו שאין לו באמת כשרון, שאין לו באמת דמיון כמו שכולם חשבו? ואיך נתן לאוצרת שלו לשכנע אותו להוסיף את הציור האחרון, מהחודש שעבר?
ערן הכריח את עצמו להירגע ושב להביט בנייר. זו היתה, לבסוף, הסיבה בגללה יצא מתל אביב – לצייר, להרגע קצת לפני שהבלגן מתחיל. הוא הביט שוב במבנה האבן, נחוש בדעתו להשלים את הרישום לפני שתשקע השמש.
נדמה היה לו שהנערה בסרפן משיבה לו חיוך.
גלית לא התכוונה למצוא את עצמה משוטטת בתערוכה.
היא היתה, אמנם, חובבת אמנות, אך מאז שהחלה לעבוד בסוכנות הפרסום לא מצאה לה זמן אמיתי לבקר בתערוכות. הערב ההוא לא היה שונה: היא היתה אמורה להפגש עם לקוח גדול וחשוב בבית קפה פינתי. כיוון שידעה עד כמה חשובה הפגישה, טרחה לצאת שעה לפני הזמן מהבית – הערכה נכונה, שכן החיפוש אחר חנייה גזל קרוב לעשרים דקות מזמנה. לאחר מכן חיכתה קרוב לשעתיים בבית הקפה לפני שהגיע טלפון משותפתה לדירה, שמצאה במשיבון הודעה מהלקוח – מתברר שמכוניתו נתקעה והוא לא יוכל להגיע.
גלית צעדה במהירות, מקללת בשטף, לאורך שלושת הרחובות בדרך למכוניתה, זועמת על השותפה שלה, על הלקוח ובעיקר על עצמה – על שלא טרחה לתת לו את מספר הסלולרי שלה.
הגלריה הקטנה, שהיתה סגורה כשהחנתה את המכונית שלה לצדה, היתה עכשיו פתוחה ועמוסה. ליל ההשקה, כנראה. מתוך דחף יותר מכל דבר אחר, גלית נכנסה, מייחלת להסיח את מחשבותיה מהשעות המבוזבזות והמתסכלות שעברו עליה.
היא טיילה בין האנשים, מקשיבה לשיחות האמנים, להשוואות, למילים הגדולות ולתיאורים הנלהבים, ועצביה המתוחים החלו מתרפים לאטם. זה היה... מוכר. היא התגעגעה לזה.
התערוכה עצמה לא הרשימה את גלית. הנושאים היו היסטוריים – מדמיונו של האמן, מן הסתם. מקדשים רומיים, כנסיות של הרנסנס, טירות אבן עתיקות של ימי הביניים. גלית לא אהבה את זה. היא אהבה ציורים מופשטים, ובמיוחד ציורי דוגמנים – הטבע, המציאות, מעולם לא קסמה לה. מדוע להתעכב כדי לתאר בדייקנות משהו שהמצלמה היתה יכולה לתפוס ברגע?
עם זאת, היא לא יכלה שלא להתפעל ממידת הדיוק בציור, מההשקעה הרבה. נדמה היה שהאמן התעכב במשך שעות על כל פרט ופרט, עבר עשרות פעמים על כל קו ונקודה, כמעט בפנאטיות.
גלית נעצרה ליד רישום יפהפה בגודל גיליון של מבנה רבוע בעל כתלים גבוהים. הלוחית הקטנה שלידו אמרה ''בית המקדש''. המבנה נראה כעשוי מאבן עתיקה, מסותתת, אשר יצרה קירות ישרים ומגדלים בהירים וגבוהים. הכל הבהיק באור שמש נעלמת, חדש ונוצץ כאילו נבנה לפני ימים מספר. הרישום היה אמיתי כל-כך עד שכמעט נדמה היה לגלית כי עוד רגע תניע הרוח את הפעמונים הקלילים שנתלו מאחד העמודים, והיא תשמע את צלילם.
היא עמדה מול התמונה זמן רב כל-כך עד שלא הבחינה באיש הגבוה שניצב לידה, והסמיקה כשראתה שהוא לא הביט בציור כלל. הוא התבונן בה בקפידה, וחייך כשהבחינה בו. היה לו חיוך נעים, עיניים חומות ושיער שחור וסמיך. ''מה?'' היא שאלה, מתגוננת.
''לא, כלום. את פשוט לא שייכת... את יודעת, לקליקה'', הוא נופף בידו לעבר קבוצת האמנים שהתווכחה בהתלהבות ליד אחד הציורים.
''לא. אני סתם מבקרת. זה מותר, לא?''
להפתעתה, הוא חייך, מגיב בסלחנות להערה העוקצנית. ''מותר. הסתכלתי עלייך, את יודעת. את עומדת פה כבר רבע שעה. אף פעם לא ראיתי מישהו עומד ומביט ככה בציור, לגמרי בשקט ובמין ריכוז כזה, בלי לזוז''.
הישירות והכנות שלו היו זרים לגלית. היא שכחה שכאלו היו האמנים. סביבתה הקרובה, עולם הפרסום, היתה מלאה כל-כך בזיוף, בזרות. היא חשה את הסומק עולה על לחייה. ''אז מה?''
הוא משך בכתפיו. ''את אוהבת את זה?''
''לא במיוחד''.
הוא הופתע, אך הנהן. ''גם אני לא. למה את לא אוהבת את זה?''
''מאותה סיבה שאני לא אוהבת אף ציור בתערוכה הזו. כולם רישומים נפלאים, מצויירים ביד-אמן אמיתית, עד לפרט האחרון. אבל נדמה לי שזה ככה רק בגלל שלא היתה מצלמה בתקופות האלו. זה לא ציור אמיתי. זאת תמונה קפואה''.
''איך נראה ציור אמיתי בעינייך?'' הוא נראה מתעניין באמת, ולא שואל רק מתוך נימוס.
השאלה זרקה את גלית אל ימי האוניברסיטה שלה, והיא נזכרה בפעם הראשונה בה ראתה את עצמה על קנווס. היא הגיעה לעולם האמנות כדי להשלים הכנסה בדוגמנות. בתחילה, היא לא אהבה את זה: היה משהו חשוף כל-כך בעיניהם של הגברים והנשים הנודדות על גופה, בידיים הרושמות את תוויה בדייקנות מכאיבה. עם הזמן למדה לאהוב את השכיבה באפס מעשה, שבסופה קיבלה סכום כסף מוגזם עד כדי גיחוך. אורנה, ציירת תל אביבית צעירה, התלהבה מגלית והחלה להזמין אותה שוב ושוב בכדי לצייר אותה. ''משהו בך כל-כך טבעי ופשוט'', היא אמרה לה. ''והמסירות שלך... את תשבי בשקט ולא תזיזי שריר גם שלוש שעות, כי את יודעת שאולי ברגע זה ממש אני מציירת את השריר הזה''. בין השתיים התפתחה ידידות, ובמהרה הצטרפה גלית אל חוג חבריה של אורנה – אמנים שונים, כל אחד בתחומו. דרכם, למדה גלית להעריך אמנות. הם גררו אותה לגלריות חדשות, למוזיאונים, לקולנוע איכותי ולקונצרטים. אופקיה התרחבו, תחומי העניין שלה גדלו, והעיקר – היא הכירה עוד ועוד אמנים שביקשו לצייר אותה, התלהבו מכישוריה כדוגמנית והמליצו עליה לחבריהם. עם הזמן אספה מספיק כסף כדי להתחיל ללמוד מנהל עסקים, ואחר כך המסלול למציאת עבודה היה פשוט ומהיר בהרבה, והיא יכולה היתה להניח את ימי הדוגמנות שלה מאחוריה.
היא נזכרה שהגבר הזר עוד מחכה לתשובתה.
''מופשט'', גלית אמרה, ומיד חזרה בה. ''לא, לאו דווקא מופשט. רק... אמיתי. עם נשמה. אני לא יודעת להסביר''.
הוא הביט בהרהור בציור, מנסה לאבחן אותו מנקודת מבטה שלה. משהו בדרך בה שקל את דבריה, ברצינות הזו, קסם לגלית, ומתוך דחף היא שאלה, ''ולמה אתה לא אוהב את זה?''
''כי מאכזב אותי'', ענה האיש הצעיר בפשטות, ''שככה נראה בית המקדש''.
''סליחה?''
''אני לא בטוח, אבל אני מקווה שזה בית המקדש השני'', הוא המשיך. ''אומרים שהשני, לפני השחזור של הורדוס, היה פחות יפה מהראשון. יותר צנוע. זה עדיין די מאכזב, אבל הרבה יותר מאכזב אם ככה נראה בית המקדש הראשון. דמיינתי אותו עם הרבה יותר... את יודעת, פאר והדר וכל זה''.
גלית חייכה. זו היתה תשובה רצינית כל-כך, כאילו האמין באמת ובתמים בכך שהאמן ישב בצלו של בית המקדש האמיתי, ולא כאילו צייר מדמיונו הפרוע. היא החליטה שהאיש הגבוה מוצא חן בעיניה, והושיטה לו את ידה. ''גלית קפלן''.
הוא לחץ את ידה, ואצבעותיו היו חמות וחזקות – ידיו של אמן. ''ערן שמעוני''.
עיניה של גלית התרחבו, נדדו ללוחית המתכת הקבועה בקיר לצד הציור והתרחבו מעט יותר. היא חשה את הסומק פושט בלחייה בפעם השנייה באותו הערב. ''אוי. אני כל-כך – ''
''בבקשה אל תתנצלי''. הוא נאנח. ''זו תמונה מחורבנת. כל התערוכה הזו מחורבנת. כבר חמש שנים שאני מוציא תערוכות מחורבנות, וחבורת הפלצנים שם'', הוא נפנף שוב לעבר קבוצת האמנים והמבקרים הנלהבת, ''קונים ומממנים לי עוד ציורים גרועים''.
''היא לא כל-כך גרועה'', מיהרה גלית להגן על התמונה. ''בעצם, זה הרישום האהוב עלי כאן. הייתי תולה אותו בכיף בסלון – ''
''ולא מביטה בו יותר אף פעם''.
היא זעה על מקומה באי נוחות. ''אולי''.
ערן נאנח שנית ושמט את ידה. ''היה נחמד להכיר אותך, גלית''.
הוא פנה ללכת, אך לפתע היא עצרה אותו. ''תראה... לא התכוונתי לזה ככה. וגם אם כן, אני לא מבקרת אמנות. אני סתם מישהי שלא יודעת כלום. אתה רושם נהדר. זה פשוט נראה כאילו אתה רושם רק מה שאתה רואה. כמו טבע דומם, רק מהדמיון''.
הוא הנהן, ועיניו נדמו כבויות, רדופות. ''כן, כבר הסברת את זה. זה כל מה שאני יודע לעשות, לרשום את מה שאני רואה''.
''יש עוד אמנים שזה כל מה שהם יודעים לעשות. אבל הם מציירים דברים אחרים, וזה נותן לציור יותר נשמה''. היא חשבה על כך לרגע. ''אם אתה יודע רק לרשום מה שאתה רואה, למה אתה לא מצייר דוגמנים?''
הוא חייך חיוך עגמומי והצביע לעבר הרישום. ''אני מצייר בפעם אחת. התמונה הזו לקחה לי עשר וחצי שעות''.
''אז?''
''אז עוד לא מצאתי דוגמן או דוגמנית שיסכימו לשבת בשקט מוחלט במשך עשר וחצי שעות. אפילו לא במשך חמש''.
גלית חייכה.
בסוף השבוע, אחרי שינה ארוכה, היא הגיעה לסטודיו שלו והוא צייר אותה. עיניה עקבו אחרי אצבעותיו המיומנות ששרטטו קווים על הדף בעזרת גוש פחם גס. זה לקח לו רק שבע שעות. הוא טען שהוא מיהר ושזה רחוק מלהיות מוצלח, אבל גלית מעולם לא ראתה את עצמה יפה כל-כך בעבודתו של מישהו. ערן נתן לה במתנה את 'בית המקדש' כתודה, והיא תלתה אותו בסלון שלה ומעולם לא הביטה בו שוב. למחרת הוא התקשר ושאל אותה מה היא עושה הערב. הוא לקח אותה לסרט אקשן מטופש, כזה שלא היתה בו מאז יום הולדתה השש-עשרה, וגלית הבינה שהיא מאוהבת.
לאחר מכן, גלית לא ראתה עוד את ערן משתמש בסטודיו שלו. כששאלה אותו על כך, הסביר שאינו מסוגל לצייר בין ארבעה קירות. שהוא זקוק למרחב – דבר שקשה למצוא בתל אביב, כך ידעה.
חודש לאחר שעברו לגור ביחד, גלית חזרה הביתה מאוחר אחרי פגישה ארוכה עם לקוח. ערן עוד לא היה בבית. זה היה נדיר. בדרך כלל, הוא חיכה לה עם ארוחת ערב. הפעם, התנור היה כבוי, הבית היה חשוך וטחוב והכיריים היו קרים. גלית חשה דאגה לפתע, ואז נזכרה שהיה זה היום הראשון ללא גשם מאז שהחל החורף. ערן בודאי יצא לצייר. עייפה מכדי להכין ארוחת ערב, היא חיממה לעצמה אוכל מוכן מקופסה, הכינה קפה שחור וחזק וישבה לחכות לערן.
הוא חזר בעשר בלילה, נושא על גבו פנס ענקי ואת קופסת הציור שלו. בגדיו היו מלוכלכים בחול, שיערו פרוע ועיניו נוצצות. תחת בית שחיו נשא את תיקיית הציור שלו. הוא התיישב אִתה בסלון והראה לה את הרישום הנפלא. בניין עתיק מימי ביזנטיון, כל פיתוחיו המורכבים מפורטים עד לאחרון שבהם. היא הביטה בו, נפעמת. היא שכחה עד כמה טוב הוא מצייר. ''ערני... זה כל-כך יפה'', אמרה.
''באמת?''
''אתה יודע שאתה מצייר נהדר''.
הוא העיף ברישום עוד מבט והשיב אותו אל תוך התיקייה. ''אבל זה חסר-נשמה, לא?''
''זה פשוט הסגנון שלך''. גלית ליפפה קווצת שיער סביב אצבעה באי-נוחות. השיחה הזו שניהלו בגלריה תמיד חזרה אליהם, משום מה. היא ידעה שערן לא שכח את המילים שאמרה לו בלילה ההוא. במאמץ לשנות את כיוון השיחה, שאלה, ''למה לא התקשרת אלי? הייתי באה אתך''.
ערן נראה נבוך לפתע. ''אני עובד יותר טוב כשאני לגמרי לבד''.
גלית בחנה אותו לרגע. כשדיברה שוב, היה קולה רפה במקצת. ''אתה רוצה להתקשר לאוצרת?''
''לא, לא. רק התחלתי. יהיו עוד הרבה ימי שמש החורף''. ערן חייך. ''בכל מקרה, אני מלוכלך לגמרי מהחוף. התקלחת כבר?''
היא נתנה לו למשוך אותה למקלחת, דוחקת מראשה את המחשבות המעיקות.
''זה אופייני להרבה אמנים'', הבטיחה לה אורנה. ''באמת. אנחנו טיפוסים משונים. היה לי פעם ידיד, צייר אימפרסיוניסט שהיה יכול לצייר רק אחרי התבודדות של שבוע, ורק באזורים של מזבלות. הוא היה חוזר מסריח כמו גוויה ומראה לנו דברים מדהימים, בחיים לא היית מאמינה – ''
''אבל אימפרסיוניזם מבוסס על מציאות'', אמרה גלית. היא בהתה בפרוסת הלימון שנחה בתוך הקולה שלה בהיסח-דעת. ''ערן מצייר מהדמיון. אין שום דבר שנראה כמו הדברים שהוא מצייר, רק כל מיני... מבנים ישנים הרוסים וכאלה, כמו במצדה. למה הוא בכלל צריך לצאת החוצה?''
''זה קטע של אמנים'', פסקה אורנה. ''גלית, תסמכי עלי, בסדר? הבחור אוהב אותך. שום דבר לא קורה אתו. הוא פשוט עוד מדען מטורף שנולד בגוף של אמן''.
ערן חזר באותו הערב עם ציור נוסף, הפעם של מבנה רומי. בשעה שישן, הביטה גלית בציור, מעבירה את אצבעותיה על שוליו החלקים, על קווי העפרון שצוירו בכישרון רב כל-כך. השינה סרבה להגיע. היא לקחה את המפתחות לסטודיו והלכה להביט בציורים שערן שמר כיוון שאהב אותם במיוחד, רובם משהותו באירופה. טירות, מצודות, ארמונות, צריחים, גשרים, קתדרלות, כנסיות, בתי כנסת ומקדשים ניבטו אליה מכל עבר, והיא הביטה שעות ארוכות ברישומים הנהדרים. בין כל אלו נתלה רישום אחד שונה לחלוטין – תמונתה שלה, הדוגמנית היחידה שצייר אי פעם. היא הביטה בעצמה שבציור. כמו כל שאר הרישום, היתה גם התמונה הזו מדויקת כל-כך – אבל יותר משהיתה מדויקת, היא היתה גלית. היא זיהתה את עצמה בציור, כאילו שורטטו גם המחשבות על פניה, כאילו שיקפו עיניה תמונה של רצונותיה וקצות אצבעותיה את פחדיה העמוקים ביותר. הציור היה היא. לא היה אף ציור אחר בסטודיו שהיה משהו. שהיה מישהו. שהעביר אליה רגשות או פחדים או מחשבות. כולם היו מבנים – מדויקים ויפהפיים וקרים, וחסרי משמעות.
וגלית לא הבינה. כיצד מסוגל אדם לצייר באופן נפלא כל-כך את המציאות, אך להפיק ציורים כל-כך חסרי ייחוד מדמיונו שלו?
בבוקר יום שישי, אחרי שלושה ימים מייגעים, שבה גלית מנסיעת עסקים בטוקיו. היא החנתה את הפורד שלה וגררה בעייפות את מזוודתה הקטנה אל הבית. כשחלצה את נעלי העקב וזרקה אותן אל השטיח, שמעה לפתע קולות מהחצר האחורית. כלומר, ערן היה בחוץ – ואם יש אלוהים, הוא מתקן סופסוף את דוד השמש שלהם.
אבל לא. הוא עמד בחצר עם כן הציור שלו שקנווס נפרש עליו, כמה מהעפרונות המיוחדים שלו מוטלים על אדן החלון לידו. כשהוא עוצר מדי פעם להתבונן בקפידה, בריכוז רב, בגדר הברזל של השכנים, אשר מבעד לרווחיה נשקף בית פשוט, כעור, החל להתגשם על הקנווס מול ערן רישום יפהפה של מבנה מתקופת הבארוק.
גלית התיישבה, מוסתרת היטב מאחורי הווילון – לא שהיה בכך צורך, כיוון שערן היה שקוע כל כולו בציורו – והביטה בו שעה ארוכה. במבטו הנודד על פני קווים בלתי נראים בנוף ומעתיק אותם בדייקנות אל הקנווס. בשמיים שצייר, מעוננים וקודרים, מנוגדים ניגוד חד לשמש הבהירה שזרחה. היה קצב מסוים בעבודתו – אטי, אך קבוע ומאומן. מבט, קו, מבט, קו. אותו קצב רגוע ונכון בו צייר אותה לפני זמן רב כל-כך.
ערן רשם את מה שראה.
אבל זה לא ייתכן. גלית הביטה ברישום, ואז בבית בן שתי הקומות של השכנים, בגגו הצבוע צבע חרדל שנשקף מבעד לגדר המחלידה, בחלונות המוקפים מסגרת שהיוותה בושה לכל ארכיטקטורה באשר היא, ושוב ברישום.
ואז נעלה את נעליה ויצאה החוצה.
ערן הבחין בה רק מספר דקות לאחר שנעצרה לצדו. הוא קפץ. ''היי, גליתי'', הוא העביר יד בשערו. ''ח... חשבתי שתחזרי רק בערב...''
''מה אתה עושה?''
הוא הביט בה, משועשע, ושוב בציור. ''גוזז צמר של כבשים. מה נראה לך שאני עושה?''
גלית חשקה את שפתיה. ''אתה יודע למה אני מתכוונת. אני מביטה בך כבר שעה. אתה מצייר את המבנה הזה כאילו הוא נמצא בחצר של השכנים''.
ערן קפא לרגע, ואז חייך חיוך מאולץ. ''זה רק הטכניקה שלי. אני מביט לפעמים למעלה כדי... כדי להשוות...''
גלית שאפה את האוויר בחדות. ''אל תשקר לי. ראיתי אותך מביט ומעתיק את מה שאתה רואה''.
ערן צחק צחוק שנמוג לאחר רגע. ''זה רק נדמה לך''.
הזעם חלחל בה כמו ארס של נחש. מעולם לא שמעה אותו משקר לה; לא בבוטות רבה כל-כך. לא בזלזול כזה. לא בצורה כל-כך נואשת. ''אז תצייר בלי להסתכל''.
''אני לא יכול כשאת כאן''.
''זה תירוץ נוח מאוד. נו, תמשיך. תצייר''. הוא נעמדה ופסעה אל מול קו ראייתו, חוסמת מעיניו את הגדר ואת הבית השכן. ''בבקשה''.
הוא הביט בה רגע ארוך, ואז רכן אל הנייר ואצבעותיו המיומנות רפרפו כמה רגעים על גבו, עוברות על קווים שכבר שורטטו. העפרון המקצועי, העבה, נגע לרגע בדף והתרומם שוב. לבסוף הוא הרים אליה את מבטו בתחינה. ''גלית... בבקשה?''
''בבקשה מה?''
עיניו החומות המוכרות היו מלאות במשהו שלא יכלה לזהות. כאב? תקווה? צורך? ''בבקשה תזוזי. זה לא יישאר עוד הרבה זמן. יש לי רק כמה שעות''.
גלית החזירה את מבטו בשלווה יציבה וסירבה לזוז. ''כמה שעות בשביל מה?''
ערן שתק זמן ארוך והביט מעבר לכתפה, בגדר – ואולי במשהו מאחוריה. הוא שתק זמן רב כל-כך שגלית החלה לחשוב שהוא לא עמד לענות. כשדיבר לבסוף, קולו היה רפה, והוא לא השיב את מבטה. ''את זוכרת כשנפגשנו? כשאמרת לי שאני רק רושם את מה שאני רואה, כמו טבע דומם?'' הוא הביט שוב בציור. ''זה בדיוק מה שאני מצייר. טבע דומם. זה הדבר היחידי שאני יכול לצייר, כי זה עומד ולא זז, ואז אני יכול לתפוס את זה. אני פשוט מסוגל לראות טבע דומם שאחרים לא רואים''.
יובש פתאומי עלה בפיה של גלית. ''זה לא יכול להיות''.
ערן הנהן בעצב. ''קשה להאמין בזה, אני יודע. גם לי זה היה מוזר בפעמים הראשונות שזה קרה. הייתי מאוד קטן, ולא הבנתי שרק אני רואה את החזיונות האלו. הם פשוט הופיעו, ואחרי יממה בערך הם נעלמו. לאן שלא הלכתי, יכולתי לראות אותם – תקופות שלמות מופיעות ונמוגות מול העיניים שלי. גיליתי שאני מסוגל לשרטט את זה. לתפוס את ההיסטוריה כפי שנראתה באמת, לשמר אותה. למדתי אמנות וארכיטקטורה – רק כדי לדעת מה אני רואה, והצלחתי למקם את עצמי בערך בכל פעם שהמראות הופיעו''. אצבעותיו שיחקו בעפרון. ''את מבינה עכשיו? אני חייב לצייר. כי אם אני לא אצייר... כל מה שיש לנו זה שחזורים והריסות. אף אחד אף פעם לא יידע איך זה באמת נראה''.
''אבל מי יידע שככה זה נראה באמת? מי יאמין?''
''אני אדע''.
מוקסמת, גלית הביטה שוב בציור. ''וזה מה שאתה רואה עכשיו?''
''כן. לא. בערך...'' הוא נאנח בתסכול והעביר את ידו בשערו החלק, שומט את העפרון אל כן הציור. ''אני לא יכול בדיוק להסביר את זה. זה כאילו... המציאות עולה על מציאות אחרת. את רוצה לראות?''
''מ... מה?''
''אני יכול להראות לך. למדתי איך עושים את זה לפני כמה שנים. תני לי יד''.
גלית היססה לרגע, ואז אחזה בידו המושטת.
המציאות נמסה.
לא, לא נמסה. התערפלה. היא עדיין היתה שם, קיימת ומוחשית דיה כדי שתוכל לגעת בה. אך מעבר לה, נשקפה תמונה אחרת.
המצודה נגלתה לעיניה ראשונה. האבנים טחובות מגשמים, מחורצות מחִצי אויבים ומפגעי הזמן. דגלים צבעוניים, עליהם היה רקום סמל מוזר שדמה לשמש, התנופפו בראש המגדלים. שערי העץ, עמוסים פיתוחים עדינים, מגולפים ביד-אמן, חרקו על ציריהם. הרוח שרקה בין ענפי העצים – עצים עצומים, שצמחו לפני עידן ועידנים. עלים זהובים וירוקים, תפרחות יפהפיות. השמיים המעוננים מעל ראשה השקיפו על ספסלי אבן מסותתים, על כיפות עגולות ומחודדות. ואז הופיעו האנשים. גברים גבוהים בחליפות. גבירות בשמלות ופאות גבוהות, עוצרות להריח פרחים שלא הכירה, להחליף מילים. צחוקן הרך נישא אליה ברוח.
''הם יכולים לשמוע אותנו?'' היא לחשה כמתוך חלום.
ערן היסס לרגע ארוך לפני שענה. ''לא. הם כבר לא קיימים. הם חיו בתקופה אחרת. עכשיו הם רק צללים, או משהו כזה''.
''אף פעם לא ניסית לצייר את האנשים?''
''הם נעלמים כמעט עשר שעות לפני המבנים ולא מופיעים שוב. הנוכחות שלהם בהיסטוריה חלשה יותר. והמראות אף פעם לא חוזרים לאותן תקופות, אז אני לא רוצה להסתכן ולהתחיל ציור שאף פעם לא אצליח לסיים''.
ילדה קטנה פרצה מבין שערי המצודה, צועקת משהו בשפה זרה, וצחוק על שפתיה. ילד בעל שיער כהה, מבוגר ממנה בשנה או שנתיים, רדף אחריה. הוא העמיד פנים כמנסה לתפוס אותה, אך נתן לה לחמוק מבין ידו המושטת בכל פעם שהתקרב אליה מספיק כדי לגעת בה. הם נעו לעבר גלית וערן, רצו לצידם והתחבאו מאחורי העצים כשהם צוחקים. אחת הנשים הביטה בהם בחיבה וקראה להם אליה. ענני הגשם הכבדים שבשמיים החלו להמטיר טיפות קלות, והנשים מיהרו בחזרה אל גגותיה המגוננים של המצודה. הילדים המשיכו להתרוצץ תחת העצים, צוחקים וקוראים זה לזו, טיפות הגשם נופלות על פניהם, מציירות תמונה מושלמת של ילדות –
ואז התמונה נמוגה, וגלית, חסרת נשימה ומוקסמת, מצאה את עצמה מביטה שוב בביתם של השכנים על רקע השמיים הבהירים. היא גילתה שערן הרפה מידה.
''אני מצטער'', הוא אחז שוב בעפרון שלו. ''אני חייב להמשיך לצייר את זה. בזבזתי יותר מדי זמן, ואני לא יודע כמה שעות עוד נותרו לי''.
גלית גילתה שגרונה חנוק. היא העיפה עוד מבט בתמונה היבשה, רישום הדומה לצילום הלקוח מספר ההיסטוריה, שתיאר במדויק את המצודה והעננים והמגדלים ובעצם לא תיאר דבר, ופסעה בחזרה אל הבית בלי להביט עוד בו או בערן.
למחרת ארזה את חפציה ועזבה. לא משום ששיקר לה, או משום שידעה שהמחויבות הזו שחש, להנציח את העבר לעולם לא תיתן לו מנוח. גם לא משום שהבינה כי במובן מסוים הוא משאיר חלק ממנו בעבר בכל פעם שהוא מביט בו, כאשר התמונה מתפוגגת לבסוף מול עיניו.
היא עזבה משום שפחדה שאם תישאר שם, אתו, בינות לתמונות הקפואות וחסרות הרגש, בינות להיסטוריה המונצחת, דפים על גבי דפים של רישומים מדויקים, תהיה בסוף גם היא כמו ערן. ערן, שלא יכול לראות יופי בעבר או בהווה: שלא יכול לראות במתנתו יותר מאשר את האפשרות להנציח טבע דומם. בסופו של דבר, ידעה גלית שגם היא תשכח שפעם ראתה במצודה עתיקה שני ילדים משחקים בגשם.
חודשיים לאחר שגלית עזבה, עלה ערן על אוטובוס ונסע לגליל. הוא החליט לטוס שוב לאירופה בקרוב, והעביר את השבועות שעד הטיסה בחיפוש כמעט קדחתני אחרי מראות שיוכל לצייר, מפתיע את האוצרת שלו בכך ששלח לה ציורים חדשים מדי שבוע על אף שהבהיר לה לפני כמה חודשים שהוא מתכוון לנוח ולא לצייר. אך היא לא שאלה, והוא היה אסיר תודה לה על כך.
הוא הביט בחוסר ריכוז בנוף המוכר, מנסה שלא להרהר בגלית. כשהופיעה התמונה הזרה, הערפילית-במקצת, שעלתה מתוך תווי השטח של עמק יזרעאל, ערן לא חש את תחושת ההשלמה המוכרת ומלאת היגיעה, אלא מעין... הקלה. היתה לו משימה. הוא לא היה צריך עוד לחשוב עליה.
ערן צלצל בפעמון וירד אל המצודה העתיקה בת ימי הביניים. על כר דשא נידח בעמק, הוא שמט את הציוד שלו, הניח את הצידנית על האדמה, העמיד את כן הציור המתקפל, פרש את הקנווס ובחר גרפיט חדש ונקי. עוד רגע עצר והביט, גומע בעיניו את התמונה החדשה. משהו הטריד אותו במראה האפל של המצודה, ולאחר מספר רגעים הבין מה היה הדבר. כתליה היו מוכתמים בדם. האדמה והשביל שהוביל אליה כמו נוקו בחיפזון, אך גם בהם ניכרו סימני מלחמה: גזירי עץ ושברי חרבות שנחו על האדמה כעדות. האם הקרב התקיים לפני יממה? לפני שבוע? ערן אימץ את זיכרונו, אך לא הצליח להיזכר במשהו ספציפי הנוגע לאזור ולתקופה מלימודי ההיסטוריה שלו. זה לא הפליא אותו – אחרי הכל, ימי הביניים היו מלאים במלחמות עקובות מדם שכאלו, ולא כולן נכתבו בספרים.
הוא העביר את הסכין היפנית על קצה הגרפיט שלו, מחדד אותו בעודו משרטט את הרישום בראשו, מדמיין כיצד ייראו תוויה המדויקים של המצודה על גבי הקנווס.
שערי המצודה הגדולים נפתחו לרווחה וערן הזדעף. הוא אהב להתחיל לצייר מבנה מהשערים, מהבסיס והמרכז שלו. כעת, יאלץ להתחיל ממקום אחר, או לחכות שהשערים יסגרו. הוא התיישב וחיכה, עוקב בעיניו אחרי התהלוכה הקטנה שיצאה מבין השערים. ארבעה בחורים חסונים נשאו ארון קבורה במורד השביל. מאחוריהם פסעו נשים מתייפחות, גברים חפויי-ראש וילדים נושאי פרחים, לבושים כולם בשחורים. ערן היסס לרגע, ואז, שוכח את הציור שלו, קרב אל האנשים האבלים. הוא הבחין בכתר משובץ אבני-חן שנח על ארון הקבורה. האם בן למשפחת מלוכה כלשהי נקבר כאן? הוא התקרב עוד, בעניין הולך וגובר – אם יוכל לקבוע את סוג האבנים, יקל עליו למקם את הרישום שלו בתקופה כזו או אחרת –
קול נשי רך אמר משהו לא מובן מאחוריו, וערן קפץ. הוא הסתובב ומבטו נפל על אישה צעירה, לבושה שמלה שחורה רכה, מיושנת, ועונדת נזר.
היא הרימה את הרדיד שכיסה את פניה והוא השתנק. גלית! לא, אבל זו לא היתה באמת גלית. פניה היו חיוורים יותר, עיניה הירוקות חסרו את שחוקה של גלית, תנועותיה היו רכות ועדינות יותר, גופה דקיק יותר. שיערה השׁטני גלש על כתפיה – גלית נהגה תמיד לאסוף את שיערה שלה בצמה הדוקה. ערן הביט בה עוד כמה רגעים והחליט שלמעשה לא היו השתיים דומות כל-כך. היה זה רק משהו קטן במבנה הפנים, בהבעה – כמעט בלתי נראה לעין. הוא נזכר שבשבועות האחרונים נטה לראות את עיניה של גלית על כל אישה שעברה על פניו ברחוב, את גבה מאחורי כל פינה.
ערן נאנח ופנה לשוב אל כן הציור שלו, כשלפתע הבחין שהאישה הצעירה מחזירה לו מבט בשוויון נפש. היא סקרה את בגדיו, את נעליו, את הבעתו. השיירה התקדמה הרחק מהם. ערן הביט בה בפליאה, ואז בחן את סביבותיו, מנסה לראות סיבה אחרת בגללה תעמוד האישה ותביט לעברו. זה לא היה נכון. דמויות העבר בחזיונות שלו לא השיבו לו מבט. הן אפילו לא ידעו שהוא קיים.
אך כל אדם אחר לא עמד בסביבתם. היא הישירה אליו מבט, ועיניה האדומות עוד, מבכי על בעלה או אחיה או אביה, שנישאו הרחק מהם בארון הקבורה, היו מלאות במשהו אותו לא יכול היה לפענח. ''את יכולה לראות אותי?'' הוא שאל לאחר זמן רב, כאחוז קסם. קולו היה רפה, חלש, ממאן לקבל את שבירת החוקים שהיה מורגל בהם, משונים ככל שהיו.
האישה הצעירה לא ענתה – כמובן, היא לא יכלה להבין אותו. שפתה היתה עתיקה ולא התקיימה עוד בעולמו שלו. אך היא הושיטה את ידה אליו בהזמנה ביישנית.
בצורך פתאומי, לא-הגיוני, שלח ערן את ידו לאחוז בידה, אך אצבעותיו חלפו דרך העור הלבן העדין. כמובן. למה ציפה?
היא הורידה את ידה והביטה בו, עיניה הירוקות עצובות. ערן רצה לפתע לשאול אותה מי היא, מאין באה, כיצד היא מסוגלת לראות אותו. הוא רצה לבקש שתספר לו עליה, על חייה ועל האיש שנלקח ממנה.
אך הוא יכול רק להביט בה בתסכול, בחוסר אונים, ולהצר על הזמן שהפריד ביניהם.
לא. נותר עוד דבר אחד שיכול לעשות.
ערן מיהר אל כן הציור שלו, מנסה למשוך אותה אתו, לסמן לה שתבוא. היא זיהתה את הדחיפות הנואשת בתנועותיו ועקבה אחריו, שמלתה השחורה הארוכה משמיעה קול עדין כשהתחככה באבני השביל, ואף לא רחש קל כשעברה ישירות דרך הדשא הסמיך של עמק יזרעאל.
ערן ניסה לסמן לה לשבת, ואחרי כמה שניות היא הבינה. הוא ראה את ההיסוס הקל במבטה, אך לבסוף שקעה אל מקטע דק של עשב אשר צמח בצד השביל והביטה אליו, מחכה לראות מה יעשה.
הוא חייך אליה חיוך מרגיע ולקח את הגרפיט בידו.
ערן שנא לעבוד על רישום בלחץ של זמן. תמיד עמדו לרשותו ימים שלמים לצייר את הטירות ואת המצודות שלו, לקלוט כל פרט עד לקרני השמש המשתברות על החלון והרוח הנושבת בקפלי הוילונות. כעת רצה רק לתפוס האישה הזרה על גבי הקנווס, לאחוז בה, לשמור אצלו משהו ממנה. הוא צייר כאחוז תזזית, מתעלם מהכאב המנקר בשורש כף ידו, המתריע על כך שהגיע הזמן למנוחה.
כעבור שעה וקצת של ציור קדחתני, היא מאסה בישיבה וקמה ממקומה כדי לראות מה הוא עושה. לפני שיכול היה למחות, הביטה האישה הצעירה ברישום שהחל להתהוות על הקנווס ועיניה התרחבו בפליאה מוקסמת. היא ניסתה לגעת ברישום, בדמותה שלה, אך אצבעותיה עברו דרכו.
''בבקשה'', התחנן, והצביע בדחיפות על המדשאה. ''אין לנו זמן, שבי בבקשה''.
היא הבינה והתיישבה, מקפידה לעשות זאת בתנוחה דומה ככל האפשר לזו שבה ישבה קודם.
ערן המשיך לעבוד, מתעלם מהכאב ההולך ומתגבר, משלפוחית קטנה שהחלה להיווצר תחת העפרון על אצבעותיו, מהזיעה הניגרת על מצחו ומהעייפות המתגברת, מתחושת הרעב והצמא. הוא ידע רק שהיה חייב לסיים את הרישום. כשהביט שוב למעלה, החניק זעקה. דמותה החלה להיטשטש, להתעמעם. ''לא, לא!'' הוא אמר ולא יכול שלא לחוש מטופש. ''לא, אל תלכי! כמעט סיימתי!''
האישה הצעירה הושיטה אליו את ידה, והמצוקה ניכרה בתווי פניה. אולי במציאות שלה, היה זה הוא שנעלם. היא אמרה משהו בקול רך, עצוב, וערן הביט בה בחוסר אונים. הוא חזר בנחישות אל הקנווס, איתן בדעתו לסיים. הוא יתפוס אותה. הוא לא יניח לה להישמט מבין ידיו, הוא לא ירפה ממנה כפי שהרפה מכל המצודות, מכל הטירות, מכל האנשים. כפי שהרפה מגלית.
אצבעותיו עוד נעו במהירות הולכת וגוברת על הקנווס כשעיניה הירוקות, שלא חדלו להביט בו עד שנעלמה, דהו והתפוגגו. לרגע עוד התבונן ישירות בה, בצללי העבר, ואז כל שנותר הוא המצודה העתיקה שמאחוריה.
אלוהים, לא. לא עכשיו. כמעט היה שם... כמעט הצליח. העפרון נשמט מבין אצבעותיו חסרות התחושה של ערן, והוא הטה את ראשו לאחור וצרח.
הוא הביט בציור הגמור-למחצה של האישה היפה. השמלה הכהה, הזרועות העדינות, הצוואר החשוף והשיער הגלי... העיניים, שהצליח לתפוס בשניה האחרונה. ציור חסר כל-כך, כל-כך לא גמור. וערן ידע בוודאות רבה יותר משידע דבר מעולם, שאיבד אותה.
מול עיניו עוד התנשאה המצודה בת ימי הביניים, מאיימת ורבת הוד, דגליה נעים קלות ברוח, אור השמש מתנוצץ על חלונותיה, על הזכוכית הבוהקת, על כתמי הדם שעל כתליה.
ערן נאנח והרים את הסכין היפנית אל הגרפיט שלו. העפרון הגמיש נע באטיות על גבי הקנווס, רושם את המצודה העתיקה. הוא עבד בנגיעות קלות, באטיות, מקפיד כהרגלו על כל פרט. תחת אצבעותיו המיומנות של ערן החלה להיווצר התמונה הרגילה, המוכרת כל-כך, של מבנה היסטורי שאבד בנבכי הזמן.
גלית מעולם לא שמעה את ערן אבוד כל-כך, מיואש כל-כך. ההודעה על המשיבון שלה לא אמרה הרבה. הוא ביקש שתבוא לראות אחד מהרישומים שלו. ''את לא חייבת אם את לא רוצה'', אמר.
היא הגיעה רבע שעה לאחר ששמעה את ההודעה, מבוישת וסמוקה, מודאגת עד עמקי נשמתה, וכועסת על עצמה על שעוד יכלה לחוש דאגה רבה כל-כך לשלומו חודשיים לאחר שנפרדו.
הוא פתח לה את הדלת, לבוש עוד בחלוק המקלחת, שיערו פרוע. עיני האגוז שלו היו אדומות מחוסר שינה. תחבושות עטפו את ידו הימנית, היד המציירת שלו, והיא פלטה זעקה ובלי לחשוב, הושיטה את ידיה וחפנה את אצבעותיו. איש מהם לא הרפה.
''ציירת את זה אתמול?''
''כן''.
''והיא... מהעבר?''
ערן הנהן, מביט באישה היפה שברישום אותו לעולם לא יסיים, ואז שוב בגלית. ''חשבתי שהיא את''.
גלית הביטה בו, לא יודעת כיצד להגיב להצהרה כזו. אך נראה שערן לא זקוק לתשובה. הוא העביר את ידו על הרישום, מלטף אותו כפי שהיה מלטף פעם את פניה. ''היא סתם ישבה שם?'' שאלה לבסוף.
ערן חייך חיוך מריר. ''לא. ביקשתי ממנה''.
''ביקשת? אבל – ''
''היא לא הראשונה'', ערן אמר. ''דיברתי עם אחרים, כשהייתי ילד. חלקם היו מסוגלים לראות אותי כפי שאני ראיתי אותם. אחר כך חשבתי שדמיינתי את החלק הזה – זה היה קל מאוד, כל הסביבה שלי חשבה שאני מדמיין הכל''.
בעיני רוחה ראתה גלית ילד קטן מתרוצץ, מנסה למשוך בזרועה של אמו, להראות לה את העולם השלם הנגלה לעיניו בלבד – והיא טופחת על ראשו ואומרת לו לחזור לשחק. היא נזכרה שערן מעולם לא סיפר לה כיצד גילה שהוא מסוגל לשתף אחרים בחזיונותיו. רחמים פתאומיים הציפו אותה. ''בגלל זה התחלת לצייר?''
ערן הנהן. ''אף אחד לא התלונן על הציורים. הם אמרו שיש לי המון כשרון ודמיון מפותח ו... ואני הרגשתי שאני צריך לצייר. אבל את זה... את זה רציתי לצייר''.
גלית נדה בראשה, מביטה בקימורים הרכים, בפחם המרוח-במקצת, בקווי המתאר של הפנים. כמו אז, כשצייר אותה, נדמה היה שמשהו מן האישה הזרה נותר על הקנווס. ''למה לא סיימת אותו?''
''לא הספקתי''. הצהרה פשוטה, קלילה. מיוסרת.
''ערני...'' גלית כרכה את זרועותיה סביבו. הוא קבר את פניו בשיערה, וגופו רעד ביפחות חרישיות. היא ליטפה את ראשו, ומבטה נפל לפתע על רישום של מצודה שלא הכירה, שעון כנגד קיר הסטודיו המרוחק. ''ערן – '' היא הדפה אותו קלות. ''זה חדש?''
''מה? אה, זה''. הוא ביטא את המילה בתיעוב. ''זה מה שהספקתי''.
''אתמול?''
ערן הביט בה בפליאה. ''כן. איך ידעת?''
גלית הביטה בקווי העפרון – מדוייקים פחות, כמעידים על כך שנעשו מתוך עייפות רבה. רכים, מטושטשים – חסרה בהם הנוקשות הרגילה ומלאת הפרטים שאפיינה את ציוריו של ערן. ולפתע הבינה שהיא חושבת על קווי העפרון כ... עצובים.
גלית הרימה את עיניה אל האישה הצעירה שהביטה אליה מהקיר, ואז הצביעה על המצודה העתיקה. ''כי היא נמצאת גם בתמונה הזאת'', אמרה, לא יודעת להסביר מעבר לכך.
כמעט וראתה את המשקל הכבד על חזהו של ערן משתחרר כשהצמיד את שפתיו לשפתיה.
גלית החזירה את הדברים שלה לביתו למחרת, מבלי שדיברו על כך, מבלי שהיה בכך צורך. ובפעם הבאה שיצא לצייר, כמו גם בפעמים שבאו אחריה, היא באה אתו. לעתים היה אוחז בידה והם היו מביטים יחדיו בשתיקה מכושפת בחיים הקמים לתחיה מול עיניהם. ולעתים היתה פשוט יושבת לצדו, והוא היה מביט בה ארוכות, ואז מביט במבנים שהתקיימו מאות ואלפי שנים בעבר ומצייר אותה בהם: מדוייקים, אמיתיים ומלאי חיים על הקנווס, כאילו עוד חיו בהם אנשים, כאילו חי בהם בעצמו – כאילו בעוד רגע תניע הרוח את הווילונות שבחלונותיהם ואת הדגלים שבראש מגדליהם.
המועמדים הסופיים לפרס גפן 2005
חלומות באספמיה - כתב עת למד''ב ולפנטסיה
|
 |
|
