תחתית


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14

תגובות: 8

וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 1

וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14

תגובות: 1

שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14

תגובות: 1

מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14

תגובות: 0

דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13

תגובות: 8

מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13

תגובות: 0

עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13

תגובות: 3

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 5

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 1

יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13

תגובות: 1

היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13

תגובות: 8

פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13

תגובות: 14

תחתית
סיפורים / יעל פורמן
יום חמישי, 13/10/2011, שעה 15:15

סיפור מתוך היֹה יהיה 2011

למיכאל פ׳

החום הכה בבנג'מין כשיצא מתחנת הרכבת התחתית הממוזגת של רחוב קפלן ביציאה הרחוקה מעזריאלי. הוא חשק שיניים והחל לצעוד לכיוון העבודה, כשהכביש העמוס מכוניות ואוטובוסים מימינו. התחנה הקרובה לביתו נמצאה במרחק כמה צעדים מהבית, אולם בין תחנת היעד לעבודה היה עליו ללכת כעשר דקות, חלקן לאורך הכביש הראשי הסואן והמעושן. אך זה עדיין היה עדיף על שירות האוטובוסים. ביומיים הראשונים נסע לעבודה באוטובוס האטי והצפוף, אך לאחר מכן גילה את הרכבת התחתית וזה היה תענוג.
הכול היה חדש ונוצץ, הקרונות נקיים ושקטים. עמדות רכישת הכרטיסים היו קלות לתפעול, ניגוד חד לאמצעי התשלום באוטובוסים. אפילו האנשים השילו את הגסות והחספוס הרגילים ברדתם אל המנהרות והיו אדיבים יותר מאשר למעלה. בפעם הראשונה שירד לתחנת הרכבת התחתית הוא הסתבך בקנית הכרטיס. ההוראות במכונה היו באותיות עבריות קטנות ולקח לו זמן למצוא את ההסבר באנגלית. לשווא ניסה להבין את ההוראות.
''צריך עזרה?'' שאל מישהו לידו.
''אני קצת מסתבך,'' ענה בנג'מין במבטאו האמריקאי. ''זו פעם ראשונה שלי פה.''
''עולה חדש?'' שאל האיש, בחור צעיר נחמד חובש כיפה ירוקה גדולה.
''צבר, אבל הרבה שנים בחו''ל. עכשיו חזרתי לארץ,'' אמר בנג'מין.
''אז ברוך השב,'' אמר האיש במאור פנים. הוא הראה לבנג'מין כיצד רוכשים כרטיס, והצביע על ההוראות באנגלית.
הם נכנסו יחדיו אל הרציף לחכות לרכבת.
''לא ידעתי שזה בכלל פה,'' אמר בנג'מין. ''חשבתי שיש בתל אביב רק אוטובוסים.''
''הקו חדש מאוד,'' אמר האיש. ''עוד לא שנתיים. ייקח זמן עד שיהיה שירות לכל העיר.''
בנג'מין הנהן. הרכבת נכנסה באוושה קלה והם עלו עליה. דקות נסיעה ספורות והם הגיעו. בדרך החוצה לקח לעצמו מפת נייר. אמנם רק שני קווים היו פעילים מתוך השישה המתוכננים, אך היו תחנות רבות שכדאי היה להכיר.

שבועיים אחרי כן בנג'מין כבר חש מנוסה למדי. הוא הצטער לגלות שהכרטיס החופשי שקנה ברכבת לא היה תקף לאוטובוסים. בדרך מהתחנה לעבודה עבר בסמטה שגילה כמה ימים קודם לכן וקיצרה לו את הדרך בשלוש דקות, וכשנכנס למשרד לא היה מלוהט מדי. הוא הלך מיד אל פינת העבודה שלו, בירך את כולם לשלום בדרך.
''הי בני,'' אמרה בקול רם עידית שחלפה על פניו כרוח סערה.
''בנג'מין,'' החל בנג'מין לומר, ''אף אחד לא קרא לי בני מאז גיל שש...'' הוא השתתק כי עידית כבר התרחקה.
הוא הבליע אנחה והתיישב מול העמדה שלו. שלושים מיילים חדשים כבר המתינו לו. הוא אמנם התקבל לעבודה כגרפיקאי, אך בגלל שליטתו המעולה באנגלית הפך מיד לאיש התמיכה עבור הלקוחות מחוץ לארץ. מחצית מזמנו הוקדשה לטיפול בלקוחות. אך הוא לא התלונן, המשכורת שלו הייתה גבוהה מאלה של אנשי התמיכה, והוא רצה להראות שהוא מועיל. היה לו הרבה מזל שהתקבל לעבודה כך, אפילו ללא ריאיון כשעוד היה בארצות הברית. אחרת היה לו הרבה יותר קשה להתאקלם בארץ לבדו. הוא הניח את ארנקו במגרה והלך להכין לעצמו כוס קפה.

באמצע ספל הקפה, כשסיים לטפל במייל השישי, הוא שמע את נעלי העקב הרועשות של אורטל מתקרבות. הוא פנה להביט בה וראה אותה, אדומת לחיים מחום ושׂערה פרוע.
''בוקר טוב,'' אמר.
''האוטובוס המגעיל הזה,'' אמרה אורטל וצנחה אל הכיסא הסמוך. היא שלפה מתיקה ארנק קטן והוציאה מתוכו מראה.
''איזה אוטובוס?''
''60. דווקא אחלה ככה בשגרה,'' היא הסתכלה במראה ונאנחה. ״השׂער שלי...'' היא חזרה לחטט בתיק.
''להביא לך כוס מים קרים?'' הציע בנג'מין.
''אתה כזה נשמה.'' היא שלפה מברשת קטנה.
בנג'מין הלך אל המטבח וחזר עם כוס פלסטיק מלאה. אורטל כבר סירקה את שׂערה.
''תודה, כפרה,'' אמרה ורוקנה את הכוס בלגימה אחת.
''אז מה קרה לאוטובוס?''
''לא הגיע אוטובוס. אם לא בא, אז באים שניים יחד. אבל היום בא רק אחד והיה מלא נורא, לא היה איפה לעמוד. לא יכולתי לנשום.'' הצבע האדום בלחייה החל לדהות.
''מאיפה את באה?'' שאל בנג'מין.
''רמת גן.''
בנג'מין שלף את מפת הרכבת התחתית. הקו שלו עבר בחלק של רמת גן לכיוון פתח תקווה, אבל רוב העיר כוסתה על ידי המסלול המקווקו. אחד מהקווים המתוכננים. לכן היא נאלצת להשתמש באוטובוס. מסכנה. הוא הביא לה כוס מים נוספת. היא נופפה במרץ על פניה בקלסר חוּם.
''המזגן מאלוהים, בחיי,'' היא אמרה.
''איפה שאני גדלתי אין בכלל מזגן,'' אמר בנג'מין. ''כשהייתי קטן פה בארץ היה לנו מזגן. אבל בארצות הברית איפה שגרנו לא היה. בקיץ היה לפעמים מאוד חם.''
הטלפון של אורטל התחיל לשיר, זמרת שסלסלה בגרונה. רינתון חדש. בנג'מין חזר לעבודתו. עוד שני מיילים התווספו לרשימה בינתיים. הוא ניסה לעבוד על רקע הפטפוט הבלתי פוסק של אורטל בטלפון, אך לבסוף התייאש, הרכיב אוזניות והקשיב לשירים ישנים.
בצהריים הפסיקו הלקוחות מאירופה לענות בעוד שהלקוחות האמריקאיים עוד לא התעוררו משנת הלילה. בנג'מין עבר לעבודתו האמִתית בעיצוב.
''הי, בני,'' שמע את קולה של עידית קרוב לאוזנו.
בנג'מין הסיר את האוזניות מאוזניו, פנה אליה ואמר, ''בבקשה, עידית, השם שלי בנג'מין. אני לא אוהב את השם בני.''
''אני יורדת לאכול, אתה רוצה לבוא?''
''אני צריך לסיים פה משהו בדחיפות. אבל תודה.''
''אז פעם אחרת,'' אמרה עידית והלכה.
הלקוחות בארה''ב התחילו להתעורר ולשלוח מיילים, ורשרושים מימין הפנו את תשומת לבו. אורטל התכוננה לצאת.
''את כבר הולכת?'' שאל בנג'מין.
''חייבת לרוץ,'' אמרה אורטל. היא נעמדה לפתע ונעצה בו מבט. ''אתה בלי רכב פה, נכון?''
''רכב?''
''אוטו.''
''אה, לא, אין לי. אני מגיע ברכבת.''
אורטל כיתפה את תיקה. ''חשבתי אתה גר בתל אביב.''
''אני גר בתל אביב,'' אמר בנג'מין, אך אורטל כבר צעקה , ''ביי.'' עקביה רעמו כשהלכה משם.
אולי רכבת לא הייתה המילה המתאימה. הוא כל הזמן טעה במינוחים. הרכבת היא הכלי הכבד שנוסע מתל אביב והלאה. הרכבת העירונית נקראת תחתית.

בשעה חמש הוא ארז את חפציו. עידית חלפה על פניו וצעקה, ''ביי, בני, נתראה מחר.''
הוא נאנח, ויצא מהמשרד אל תחנת הרכבת התחתית. הוא אהב את העבודה, אבל כמה מהאנשים שם החלו לעלות לו על העצבים. בדרך עבר על פני ספסל. גבר גדל גוף ישב שם ופיצח גרעינים. המדרכה סביבו הייתה מכוסה קליפות ובנג'מין נאלץ לקפוץ מעליהן. כשעבר בסמטה באה מולו אישה. הוא סטה ימינה, אך היא המשיכה ללכת ישר כאילו הוא לא קיים ופגעה בו בכתפה. כשהביט אחריה ראה אותה מתרחקת כאילו לא קרה דבר. הוא פגש יותר מדי אנשים כאלה מאז שנחת בלוד. מה לא בסדר אִתם?
תחנת הרכבת התחתית נדמתה לו כמקום מפלט. האנשים בפנים היו מתחשבים יותר, קולניים פחות. אולי הייתה זו ההשפעה של המוזיקה המרגיעה השקטה בכניסה? או שהעיריה מזרימה משהו לאוויר?
הוא עמד על הרציף, ממתין לרכבת. על הספסל הסמוך ישבה אישה בשביס וחצאית ארוכה בהירה, לידה שני ילדים קטנים, שהתלחשו אִתה בקולות נמוכים. ארבעה בחורים עם כיפות גדולות וציצית עמדו מימין, גם הם שוחחו בשקט. שתי נערות בשמלות ושרוולים ארוכים נכנסו לרציף. הדוחק גדל מעט ובנג'מין שם לב לאחוז הגבוה של הדתיים בין האנשים, הרבה יותר ממה שראה בחוץ. אולי הם העדיפו את התחתית הממוזגת בגלל הלבוש החם שלהם.
הרכבת הגיעה, שקטה ונקייה. בנג'מין נכנס והתיישב מול בחורה צעירה בלבוש קצר, שנראתה לחוצה מאוד. שׂערה היה שחור ואסוף בקוקו, היא הרכיבה משקפיים ועיינה במפת הרכבת התחתית. מצחה היה מקומט ושפתיה קפוצות, והיא שידרה תחושה ברורה של מצוקה. הרכבת נסעה והבחורה נשאה את מבטה ותפסה את מבטו של בנג'מין.
''סליחה, אדוני,'' אמרה, ''אולי אתה יודע בבקשה איפה אני צריכה לרדת כדי להגיע לרחוב שטֵיין?''
''את יורדת בתחנה שאני יורד,'' אמר בנג'מין בחיוך, נכון לעזור, ''זה קרוב לבית שלי. אני יכול להראות לך.''
''תודה,'' אמרה הבחורה והקמטים במצחה הוחלקו. ''יש שם חנות שאני צריכה להגיע אליה. הייתי שם רק פעם אחת, אבל הגעתי במכונית.''
''חנות?'' התפלא בנג'מין. הוא טייל שם בשבת ולא ראה אף חנות.
''כן, יש שם חנות ספרים גדולה. הם שומרים ספר בשביל הבוס שלי.''
עכשיו היה תורו לקמט את המצח, ''אני לא זוכר שום חנות.''
''הכניסה צדדית. אולי לא ראית.''
''אני גם חדש באזור, לא מכיר כל כך טוב.''
''באמת שומעים את המבטא שלך,'' היא חייכה אליו.
''אמרו לי שהמבטא ייעלם,'' אמר בנג'מין. ''אני באתי רק לפני שלושה שבועות לארץ, אבל הייתי פה עד גיל שש, דיברתי עברית שוטף. אבל יו סי, הורים שלי קנדים, אז כשנסענו לארצות הברית הם דיברו אִתי אנגלית, אז לפחות עשר שנים לא דיברתי בעברית, ורק אחר כך הלכתי קצת ללמוד לא לשכוח את השפה לגמרי. מזה המבטא.''
''אבל העברית שלך מצוינת,'' היא אמרה. ''שמי אריאלה,'' אמרה והושיטה ידה ללחיצה.
''בנג'מין,'' הוא לחץ את ידה. ''רק בבקשה אל תקראי לי בני, אני לא אוהב את השם.''
''אין בעיה,'' היא צחקה. החיוך שלה היה מקסים. אולי כדאי לבקש את הטלפון שלה?
הקול הגברי בכריזה אמר, ''התחנה הבאה: דרך יפו – בית רומנו''.
''זו התחנה שלנו,'' אמר בנג'מין וקם כדי לעמוד ליד הדלתות. אריאלה נעמדה לידו.
''זה ממש קרוב לתחנה,'' אמר בנג'מין.
''זו בסך הכול פעם שלישית בחיי שאני נוסעת בתחתית,'' אמרה אריאלה.
''באמת? אני בארץ עוד לא חודש וכבר יותר ותיק ממך בתחתית?''
''אני לא גרה בתל אביב.''
הרכבת החליקה לתחנה ועצרה. בנג'מין לחץ על הכפתור והדלתות נפתחו. האנשים על הרציף נתנו להם לרדת והם הלכו אל היציאה. בנג'מין הוביל במעלה המנהרה שנפתחה לרחוב יהודה הלוי.
''רחוב שטיין ממש פה משמאל,'' אמר, ''בואי, אני אראה לך איפה הוא.'' אולי הוא יבקש ממנה את הטלפון אחר כך, אחרי שתמצא את החנות שלה.
אריאלה הביטה סביב על הבתים היפים של רחוב יהודה הלוי.
''איזה יופי, משפצים את הבתים הישנים,'' אמרה.
''כן, זה טוב שהעירייה חושבת על זה. אני גר שם ברחוב המקביל, בליליינבלום. גם בבית משופץ כזה.''
''וואו, זה בטח יקר.''
''יחסית למחירים של מנהטן זה לא יקר בכלל. אבל עכשיו אני באמת רואה קצת חוסר שיווי משקל בין המשכורת לשכר דירה. אני יכול להחזיק את זה, אבל אני באמת שוקל לעבור. אבל חבל, נוח מאוד לגור ממש ליד התחתית.''
הם הגיעו לרחוב פינס ופנו ימינה.
''הנה רחוב שטיין,'' אמר בנג'מין והצביע על הסמטה שנפתחה משמאל.
אריאלה הביטה לתוך הסמטה. ''לא זכרתי שהרחוב היה כזה צר,'' אמרה.
בנג'מין צחק ואמר, ''אני לא חושב שמישהו הצר את הרחוב.''
''אולי הגעתי מהצד השני,'' אמרה אריאלה.
בנג'מין החל לדאוג. באמת טוב שהוא מלווה אותה. היא נכנסה לרחוב, והוא הלך אחריה.
''ממש צר וצפוף פה,'' היא מלמלה, ''אני בטוחה שהיה פה קצת יותר מרווח ומסודר בפעם הקודמת.''
''אני משוכנע שאין פה חנות,'' אמר בנג'מין.
''היא בטח בצד השני.''
בנג'מין כבר השתכנע שהיא טעתה בשם הרחוב. אריאלה החישה את צעדיה אך נעצרה כשהגיעה לרחוב אחווה ובהתה בפה פעור בבניין שמולה.
''אה... אריאלה,'' אמר בנג'מין, ''הרחוב לא נגמר. הוא ממשיך שם,'' והצביע להמשך הרחוב מימין לבניין.
''הרחוב הזה שבור?'' שאלה אריאלה, ''בטח הייתי בצד השני. באמת נראה יותר רחב שם.'' היא פנתה ימינה ואז שמאלה להמשך רחוב שטיין. בנג'מין נחפז אחריה.
אבל הרחוב נגמר שוב, הפעם סופית, וחנות אין.
''אוקיי, את הגינה הזאת אני זוכרת,'' אמרה אריאלה, ''אבל אני לא זוכרת שהרחוב היה שבור. ולפי המרחק החנות הייתה צריכה להיות בחלק הקודם שלו. מה הולך כאן?''
''אולי התבלבלת בשם של הרחוב?'' הציע בנג'מין.
''אולי באמת,'' אמרה אריאלה. ''בוא נחזור לתחנת הרכבת. אני אשאל שם במודיעין. אולי הם ידעו לעזור לי.''
הם הלכו חזרה ברחוב, בולשים אחרי חנות ספרים נעלמה. אך לא נתגלתה שום חנות עד שהגיעו לרחוב פינס והמשיכו ליהודה הלוי.
''אני ממש נבוכה עכשיו,'' אמרה אריאלה. ''סתם הטרדתי אותך.''
''לא נורא, אני גר ממש פה,'' אמר בנג'מין.
''אבל אני לא מבינה איך הרחוב השתנה כל כך. הגינה שם בקצה הרחוב, אני זוכרת אותה. אבל הרחוב היה לגמרי אחר.''
''בתים נראים די ישנים לדעתי,'' אמר בנג'מין.
''כן, זה מה שאני לא מבינה.'' ואז לחץ הציף את קולה והיא זעקה, ''מאיפה באנו? היה פה חניון?''
הם הגיעו לפינת רחוב היכל התלמוד, שם הייתה הכניסה למנהרה. אלא שבמקומו נמצא שם עכשיו נתיב לכניסת מכוניות לחניון רומנו.
''רגע,'' אמר בנג'מין. הוא עצם את עיניו ופקח אותן שוב. עדיין ראה כניסה לחניון.
''באנו מפה, לא?'' שאלה אריאלה.
''כן, רק אני לא מבין מה קרה למנהרה. הכניסה לחניון הייתה שם משמאל, איפה שהגדר, ופה יש כניסה למנהרה של הרכבת.'' הוא הביט באריאלה וראה חיוורון פושט בפניה.
''עכשיו אין פה כניסה למנהרה,'' אמרה אריאלה. ''אני לא מבינה מה קורה פה. אנחנו בתל אביב, נכון?''
''כן, בטח, רגע, אני אשאל מישהו.''
בנג'מין הביט וראה על המדרכה ממול מישהו חוצה את רחוב היכל התלמוד וממשיך לכיוון הרצל.
''סליחה, אדוני,'' הוא אמר, ועבר את הכביש. האיש, שחור שׂער כבן ארבעים לבוש בקפידה עצר והביט בו.
''אולי אתה יודע בבקשה איפה הכניסה לתחנת הרכבת?'' שאל בנג'מין. אריאלה התייצבה לידו והביטה באיש בעיניים כלות כאילו הוא תקוותה האחרונה.
''איזו תחנת רכבת?'' שאל האיש והמשיך מיד, ''ההגנה? היא קצת רחוקה, אבל אם תלכו לאלנבי ותמשיכו ישר...''
''לא, אני מתכוון התחנה של בית רומנו,'' אמר בנג'מין. ''של הרכבת התחתית.''
''של המה?'' שאל האיש.
''התחתית,'' אמרה אריאלה, ''הרכבת התחתית של תל אביב.''
האיש העביר מבטו מהאחד לשני. הוא חייך ואמר, ''אין רכבת תחתית בתל אביב.''
''לא יכול להיות,'' אמר בנג'מין, ''אני נוסע בה כבר שבועיים.''
חיוכו של האיש התעוות קלות והוא אמר, ''אני מבין שאתה עולה חדש, אבל באמת, אין שום רכבת תחתית בתל אביב. מעולם לא הייתה, וכמו שהמדינה הזו מתנהלת – גם לעולם לא תהיה.''
הוא צחקק לעצמו והמשיך ללכת.

''הנה, בבקשה,'' אמר בנג'מין. הוא הגיש את ספל התה המהביל לאריאלה שישבה על הספה בסלון שלו.
אריאלה לקחה את הספל. היא התנשמה במהירות ובהתה בתמונה שעל הקיר.
''אני מיד מסתכל במחשב, לראות מה קרה לרכבת,'' אמר בנג'מין. היא הנהנה.
בנג'מין הפעיל את המחשב הנייד שלו, והקליד ''רכבת תחתית בתל אביב'' בחלונית החיפוש. הוא נכנס לקישור הראשון. זה היה הסבר על התכניות העתידיות להקמת רכבת תחתית. בנג'מין הלך אחורה וניסה את הקישור השני. הוא העיף מבט אל אריאלה. היא ישבה קפואה עם ספל התה בידה. גם הקישור השני דיבר על הפרויקט העתידי. השלישי דיבר בכלל על רכבת קלה, שגם עליה עדיין לא התבצעה כל עבודה.
''אני לא מבין,'' הוא אמר, ''גם פה כתוב כאילו לא קיים רכבת, אבל אני נסעתי בה שני שבועות.'' הוא הרגיש שהמלים יוצאות לו לא נכון ונשם עמוקות.
''יכול להיות שהשתגעתי?'' מלמלה אריאלה, ''דמיינתי את הרכבת?''
''לא, מה פתאום? שנינו השתגענו ביחד?''
''חפש את בית יונה,'' אמרה אריאלה בקול חלוש ומסכן.
''איפה?''
''בית יונה. זה יישוב ליד נתניה שאני גרה בו.''
בנג'מין חיפש בית יונה. ואז חיפש נתניה במפה והסתכל מסביב.
''יש כפר יונה מזרחית לנתניה,'' אמר. הוא פנה להביט באריאלה וראה שראשה נשען על ידה האחת. הדם נעלם מפניה.
''יקום מקביל!'' אמרה.
''מה?''
''שמעתי על זה הרצאה,'' היא מלמלה, ''על התאוריה של יקומים מקבילים. אבל... זה לא היה אמִתי.'' היא לגמה מהספל קלות. ידה רעדה וטיפה ניתזה על הרצפה.
''אני לא מבין,'' אמר בנג'מין, ''אני שבועיים נוסע ברכבת. יש לי פה הכרטיס החופשי.'' הוא שלף את הכרטיס מכיסו, כרטיס אדום עם פס מגנטי שחור שהעביר ליד הקורא האופטי בכניסה לרציף.
''שילמת עליו במזומן, נכון?'' שאלה אריאלה.
''כן, כי היה תקלה בקופה, היא לא קראה כרטיס אשראי אמריקאי שלי.''
''ברור שלא. הכרטיס שלך לא תקף ביקום שלי,'' אמרה אריאלה. ''ועכשיו אני תקועה פה.''
''את אומרת הרכבת ביקום אחר?''
אריאלה הנהנה ולגמה שוב. ידה עדיין רעדה. האם כל נסיעותיו ברכבת בשבועיים האחרונים לא היו בעולם הזה? והעבודה? לא, היא בטוח הייתה בעולם הזה, הוא הרי הגיע לשם גם באוטובוס.
''אבל כל פעם שהלכתי לשם לבד, הפתח לתחנה הופיע,'' אמר בנג'מין.
אריאלה הרימה את מבטה ובנג'מין ראה שהצבע מתחיל לחזור לפניה.

בנג'מין חש מתיחות בשריריו כשהתקרב לתחנה. הוא ניסה לשכוח את אריאלה, את השמש הנוטה מערבה. הוא נשם עמוק ואמר לעצמו שהוא הולך לעבודה. עכשיו בוקר, והוא הולך לעבודה. הוא התרכז בכך, בקושי הסתכל על סביבותיו ומבלי לשים לב מצא את עצמו בפתח המנהרה המובילה לתחנת הרכבת. הוא עצר מיד ופנה לאחור. הרחוב היה אותו הרחוב, והנה אריאלה מציצה לעברו מאחורי מכונית. הוא נופף לה לבוא אליו.
הוא לא העז לזוז ממקומו עד שאריאלה ניצבה לידו בפתח התחנה. היא נשמה לרווחה.
''עשית את זה,'' אמרה.
''זה היה אפילו די קל. אני אלווה אותך לרציף.''
הם החלו לפסוע במורד המנהרה.
''זה היה מדהים,'' אמרה אריאלה, ''רגע אחד ראיתי אותך הולך לכיוון החניון, ואז מצמצתי והמנהרה הייתה שם כמו תמיד. בחיים לא ראיתי דבר כזה.''
בנג'מין צחק, ''אני סוּפֶּר הירוֹ. יכול להגיע לתחנת רכבת לא קיימת.''
הוא הביט למעלה. הייתה לו תחושה שחשוך שם יותר מהרגיל. האם נשרפו נורות? כמה אנשים עקפו אותם בצעדים מהירים.
''או, הנה הרציף,'' אמרה אריאלה, ואז קולה נמתח, ''מה זה? איפה מכונת הכרטיסים?''
''ואיפה שער כניסה?'' תהה בנג'מין. בנקודה שאליה הגיעו היה אמור להיות השער וקורא הכרטיסים. אבל השער לא היה. הדרך לרציף הייתה פתוחה.
''זוזו כבר,'' נבח מישהו ונדחק על פניהם.
''אתם חוסמים את הדרך,'' אמרה אישה עצבנית מאחוריהם. גם היא דחפה אותם, והם פסעו קדימה.
''בנג'מין, משהו לא בסדר,'' אמרה אריאלה. ''זה לא היקום שלי. תראה, אין פה בכלל דתיים.''
בנג'מין הביט באנשים שגדשו את הרציף. איש לא חבש כיפה. כל הנשים היו עם מכנסיים ארוכים.
''יקום שלישי? איך יכול להיות?''
''בתל אביב שלי יש הרבה דתיים, ואנשים לא לבושים ככה, והרבה יותר נקי,'' אמרה אריאלה. ''זו לא תל אביב שלי. בוא נצא מפה.''
שוב מישהו חבט בהם מאחור. בנג'מין ניסה לפנות, וראה המוני אדם נוהרים מהמנהרה. חריקה איומה גרמה לו להסב את מבטו. רכבת אפורה, ישנה וחבוטה נכנסה לתחנה. האנשים סביבם הסתערו לכיוון הדלתות, סוחפים אותם אִתם. הוא בקושי הצליח לתפוס בזרועה של אריאלה, ולהצמיד אותה אליו. היא צווחה. בנג'מין ניסה לפלס את דרכו בינות לאנשים, אך זה דמה לניסיון להילחם בחול טובעני. חומת האדם הותירה להם רק כיוון אחד, לתוך הרכבת. לפחות אריאלה לא אבדה לו. הם כבר היו בתוך הרכבת, דחוקים בין אנשים אחרים, מתקשים לנשום. הדלתות נסגרו.
''בנג'מין, לאיפה הם לוקחים אותנו?'' שאלה אריאלה.
''תירגעי,'' אמר בנג'מין, למרות שבעצמו היה מאוד לא רגוע. ''אולי זה היה טעות לנסות להיכנס אחרי צהריים. אולי זה עובד כמו שאני רגיל רק בבוקר. אנחנו נצא בתחנה הבאה, נחזור לדירה שלי וננסה בבוקר. אוקיי?''
היא קפצה במקומה ונצמדה אליו. עיניה היו נעוצות בגבר מאחוריה שנראה קרוב מדי. האיש גיחך. בנג'מין חיבק אותה, והסתובב כדי לחצוץ בינה לבין איש המגחך.
''הוא צבט אותי בתחת,'' היא מלמלה.
''אני שומר עליך, אוקיי?''
''אף פעם לא עשו לי דבר כזה. אף פעם.''
היא ממש רעדה בין זרועותיו. הוא ניסה להביט קצת ברכבת עצמה. היא קרקשה, העמודים היו מעוקמים, חלודה נראתה עליהם ורוב הצבע האפור המקורי התקלף. הקרון הזה היה בן עשרים שנה לפחות, שונה מאוד מהרכבות החדשות והמצוחצחות שאליהן התרגל.
הרכבת נכנסה לתחנה ללא כל כריזה. בנג'מין פילס את דרכו בין האנשים אל הדלתות שנפתחו, תוך שהוא מחבק את אריאלה בכוח. הוא הצליח להשתלב בזרם האנשים היוצאים ונאבקים מול אלה המבקשים לעלות. הם מצאו את עצמם על הרציף, ההמון החל להתפזר והרכבת המשיכה בדרכה.
זעקה של גבר נשמעה מאחוריהם. הם פנו וראו את האיש המגחך מתפתל על הרצפה אוחז במבושיו ומעליו נערה שרירית זועמת.
''תנסה שוב, ואני אסרס אותך,'' היא סיננה.
בנג'מין משך את אריאלה לכיוון הדרגנוע המקולקל שעלה למעלה. הוא לא הכיר את התחנה הזו אבל העיקר היה להגיע החוצה, בחזרה לתל אביב שלו. מאחורי הדרגנוע ראה מסדרון שהוביל לתוך החשכה. כמה אנשים הלכו בו וריח של שתן עלה ממנו. בנג'מין ואריאלה מיהרו לרוץ למעלה על המדרגות הלא הנעות.

הם הגיחו מהתחנה אל הרחוב המואר. אוטובוס חלף בכביש.
''איפה אנחנו?'' שאלה אריאלה.
בנג'מין הפנה את ראשו לאחור ובמקום פתח התחנה ראה מכבסה.
''אני חושב אנחנו חזרה בעולם שלי,'' אמר.
''לפחות זה לא המקום הנורא ההוא,'' אמרה אריאלה ונשענה על העץ. היא שוב הייתה חיוורת מאוד, ונראתה אחוזת בחילה. ''אני רוצה הביתה,'' מלמלה.
איפה כל האנשים שזרמו אִתם החוצה מהתחנה אל הרחוב? כולם נעלמו, הלכו אל היעד האמִתי של המעבר ההוא. רק הוא, שאחז בידה של אריאלה, הגיע לכאן ביחד אִתה.
''I'm Dangerous,'' מלמל בנג'מין.
''מה?'' שאלה אריאלה.
''אמרתי אני מסוכן,'' אמר בנג'מין.
''אתה נראה בחור רגוע למדי,'' אמרה אריאלה.
''אבל אני משכתי אותך מבית שלך, והייתי יכול עכשיו בטעות למשוך גם את האנשים שיצאו אִתנו מתחנה עכשיו.''
''הם רעים,'' היא פסקה, ''היה מגיע להם.''
''הם לא רעים,'' אמר בנג'מין. ''הם כמוני וכמוך, רק גדלו במקום כזה שאנחנו לא רגילים להתנהגות שלהם.''
אריאלה שילבה את ידיה, והשפילה את מבטה אל המדרכה, כמפחדת להביט סביב בעולם הזר לה.
''אז מה עכשיו?'' שאלה. ''איך אני חוזרת הביתה?''
''אני חושב נעשה מה הצעתי קודם,'' אמר בנג'מין וניסה לנסוך בקולו ביטחון שלא באמת היה בו, ''אנחנו נלך לדירה שלי, נלך לישון ובבוקר כשאני הולך לעבודה אני אחזיר אותך הביתה.
''אל תדאגי,'' הוא הצהיר, וזקף אצבע לפנים, ''מה שקלקלתי, אני אתקן! אני נשבע!''

בנג'מין לא רצה לנסות שוב את התחתית והציע לנסוע באוטובוס.
''נסענו רק תחנה אחת,'' אמרה אריאלה. גבותיה התרוממו כאילו מחשבה חדשה אחזה בה ופניה אורו, ''בוא נלך ברגל,'' אמרה וקיפצה במקום פעם אחת, ''אם אני כבר בעולם מקביל אני מעדיפה להסתכל. זה כמו להיות בחו''ל, חוץ מזה שכולם מדברים עברית והכסף המזומן אותו דבר.''
בנג'מין לא הכיר את האזור שהיו בו, אך אנשים ברחוב שמחו להדריך אותם לכיוון הנכון.
''חבל שאני חדש בעצמי פה בתל אביב,'' אמר בנג'מין כשצעדו יחדיו על המדרכה. ''הייתי מסביר לך מה אנחנו רואים, רק אני לא יודע בעצמי.''
''זה בסדר,'' אמרה אריאלה. ''מספיק לי להסתכל על הרחוב. זה מדהים. אותה עיר, אבל שונה. אצלנו יש בשנים האחרונות הרבה דתיים. המכוניות נראות דומות, אבל האוטובוסים צהובים. והרחובות שלנו נקיים יותר. לפחות יש פה לא מעט עצים ברחובות. אני לא בטוחה אבל נדמה לי שיותר מאשר אצלנו.''
רכב מסחרי חלף על פניהם, מותיר מאחוריו ענן עשן.
''והמכוניות שלנו ברובן חשמליות,'' המשיכה אריאלה, ''האוויר יותר טוב.''
''מעניין איך נראה המקום הזה שהיינו בו עכשיו מלמעלה,'' אמר בנג'מין.
''אני לא חושבת שאני רוצה לדעת.'' היא נפנפה בידה על פניה ואמרה, ''הלחות והחום פה אותו דבר כמו בתל אביב שלי. והרוח לא זזה.''
''כן, זו נקודת תורפה ששמתי לב אליה בשבועיים אחרונות,'' אמר בנג'מין. ''את רוצה אני אקנה לך גלידה?''
''אני לא אוהבת מתוקים,'' אמרה אריאלה.
ראשה הסתובב אחרי אוטובוס כחול שחלף על פניהם.
''מעניין למה לא בנו פה רכבת תחתית,'' אמרה.
''עד היום אפילו לא ידעתי שלא בנו,'' אמר בנג'מין.
''התחתית כל כך נוחה,'' המשיכה אריאלה, ואז תיקנה את עצמה, ''לפחות כשהיא חדשה ומרווחת כמו אצלנו, לא כמו שם.''
''כן. זה נראה כאילו הם לא לוקחים כסף לנסיעה.''
''נכון. אבל אני לא רוצה לחזור לשם ולבדוק למה,'' היא הצטמררה.

בנג'מין, אחוז רגשי אשמה, הכין ארוחת ערב מפוארת שרוקנה את המקרר שלו לחלוטין.
''וואו, זה נראה נהדר,'' אמרה אריאלה והעמיסה את צלחתה בפסטה, ברוקולי מאודה ופטריות אפויות עם בצל ופלפל אדום.
''אני מקווה שימצא חן בעיניך,'' אמר בנג'מין, ''זה קצת מאולתר כי לא תכננתי לארח היום אנשים.''
אריאלה טעמה מהפטריות, וחייכה. ''זה מעולה,'' אמרה. ''אתה שף?''
''לא, אני מעצב גרפי,'' אמר בנג'מין. ''אבל בישול זה חיבה ישנה שלי, למדתי מאבא, הוא גם אוהב לבשל. ומה את עושה בחיים?''
הוא שם לב שהיא מחזיקה את הסכין ביד שמאל והמזלג בימין, ותהה אם אלה המנהגים במקום שבאה ממנו, או שזה רק הרגל שלה. אולי היא בכלל שמאלית?
''אני כרגע בתקופת מעבר,'' אמרה אריאלה. ''סיימתי קורס תפירה, אבל החלטתי שאני לא רוצה להיות תופרת מקצועית. אז בינתיים אני גרה אצל ההורים ועובדת בתור עוזרת אישית לבחור נכה מהיישוב שסיים את הדוקטורט שלו ועכשיו מרחיב את המחקר. זה צריך להיות משהו ממש גדול שיפרסם אותו בעולם. משהו שמשלב גנטיקה והיסטוריה.''
היא הכניסה לפיה מנה גדושה מהפסטה. בנג'מין מזג לה מים לכוס. היא בלעה ואמרה, ''בעצם באתי היום לחפש בשבילו ספר בחנות הזאת. הוא דיבר אִתם והם הבטיחו לשמור לו את הספר. הייתי אִתו פה לפני חודשיים, באנו במכונית שלו. אבל היום הוא רצה להמשיך לעבוד אז באתי ברכבת.''
''למה דווקא בחנות זו?''
''הם מזמינים במיוחד מספק בחו''ל. משהו שלא הבנתי עד הסוף.''
''ואת גר עם אמא ואבא, זה אומרת הם תדאגו כשאת לא באה היום הביתה.''
אריאלה פרצה בצחוק קצר. ''סליחה,'' אמרה, ''אתה עושה שגיאות כאלה חמודות.''
''אני מצטער,'' אמר בנג'מין, וכתפיו השתוחחו קלות. ''אני מרגיש אשם שאת פה, ולא יכול להודיע שתתעכבי, וצריכה לישון פה במקום זר. קשה לי להתרכז בעברית כשאני לחוץ, אני שומע שזה יוצא מוזר, אבל...''
''אל תאשים את עצמך,'' אמרה אריאלה. ''לא עשית את זה בכוונה, רק ניסית לעזור לי. אני בטוחה שמחר בבוקר תחזיר אותי לתל אביב שלי והכול יהיה בסדר.''
היא סובבה על המזלג שלה עוד מנה מהפסטה, הכניסה אותה לפיה, ושאפה אטריה אחת שנשארה בחוץ. האטריה זינקה פנימה מהר מדי, נחבטה בלחיה והשאירה פס אדום. אריאלה פרצה בצחוק, ובנג'מין הושיט לה מפית כדי שתנקה את פניה. היא הייתה חמודה כל כך, והוא חשב לנסות להתחיל אִתה. אבל מה הטעם? גם אם תיתן לו את המספר שלה, הוא לא יצליח לחייג אליו. גם כך הסיכויים היו קלושים – למרות מה שהיא אומרת אין ספק שהיא כועסת עליו.
הם שכבו לישון מוקדם. בנג'מין הסתדר על הספה הקצרה בסלון והשאיר לאריאלה את המיטה שלו. בגלל הדאגות התקשה להירדם במהירות כרגיל.

הוא שוב הרגיש את המתח מצטבר בשריריו כשהתקרב לתחנה. הכול בסדר. הוא רק הולך לעבודה. הוא כבש את מבטו במדרכה, כמעט לא הרים את ראשו כשחצה את הכביש, ורק נאחז בביטחון העז שפתח התחנה נמצא שם, מוביל לרכבת התחתית של תל אביב שבה הוא נוסע כבר שבועיים. בנג'מין העז להרים את מבטו רק כשנפל עליו צל. הוא היה בפתח המנהרה, אבל האם זו המנהרה הנכונה? הוא סובב את ראשו ונופף לאריאלה שהמתינה בפינת הרחוב. אנשים חלפו על פניו לתוך המנהרה, והוא גילה פתאום שהם הופיעו יש מאין. הם לא באו מהרחוב, אלא הופיעו מול עיניו ונכנסו פנימה. אריאלה באה אליו בינתיים בריצה קלה.
''זה שוב הצליח,'' היא אמרה ואחזה בכף ידו. עיניה התנוצצו.
''השאלה אם אנחנו חזרה בתל אביב שלך או שוב במקום עם הרכבת הישנה,'' אמר בנג'מין.
''נרד ונבדוק,'' אמרה אריאלה. ''אם זו לא תל אביב שלי, אנחנו נצא ונמשיך לנסות. העיקר שלא תלך לי לאיבוד.''
הם הלכו במורד המנהרה, לאט ובזהירות. אריאלה הסתכלה סביבה, מנסה לזהות אם הם במקום הנכון. אנשים חלפו על פניהם לשני הכיוונים, אבל בגדיהם נראו רגילים למדי. כמה מהם נראו דתיים. אריאלה נראתה מעודדת יותר ויותר ככל שהתקדמו. אבל כשהגיעו לשער, בנג'מין לא הצליח להעביר את הכרטיס.
''זה לא נראה טוב,'' אמרה אריאלה.
בנג'מין ניסה שוב. לשווא. אריאלה עיינה במפה הסמוכה.
''אנחנו לא במקום הנכון,'' פסקה, בזמן שאישה שסחבה סל קניות גדוש חלפה בשער הכניסה בעזרת כרטיס לבן עם איור של כוכב שחור. גם בנג'מין הביט במפה ואריאלה הראתה לו את ארבעת קווי הרכבת התחתית. בתל אביב שלה היו רק שניים.
''אני לא מבין,'' אמר בנג'מין כשפנו לחזור במנהרה. ''שבועיים הגעתי בדיוק לאותו מקום ודווקא אִתך אני לא מצליח.''
''אולי אתה מתרגש,'' הציעה.
''זה אומר אני שולט בזה?''
''זה אומר שאתה יכול לשלוט בזה, אבל אתה לא מצליח.''
''אין ברֵרה,'' אמר בנג'מין. ''אני אצא ואכנס עד שנמצא מקום נכון. אבל אני אתקשר קודם לעבודה, לומר להם שאולי אני לא מגיע היום.''
הוא קיווה שיש מספר מוגבל של ערי תל אביב בעלות רכבת תחתית.

''מה אמרת, בני?'' שאגה עידית בטלפון.
בנג'מין נאנח. ''אמרתי אני לא בטוח שאוכל לבוא היום לעבודה. קרה משהו דחוף.''
אריאלה הביטה בקיר הסלון החשוף והמהמה לעצמה, ראשה מלוכסן ואצבעה מתופפת על סנטרה. היא היטיבה את משקפיה על עיניה, וחזרה לתופף על הסנטר.
''אבל למה אתה מודיע ברגע האחרון?'' שאלה עידית.
''דחוף מלה מתאימה, לא?'' שאל בנג'מין. ''לא ידעתי מראש. זה המשמעות של דחוף, שלא יכולתי להודיע.''
''חמי לא יאהב את זה,'' אמרה עידית. ''אולי אני אגיד לו שאתה לא מרגיש טוב.''
''לא חשוב, רק אני אומר אני לא יכול עכשיו להגיע, אולי אגיע מאוחר יותר.'' הוא נזכר במשהו, ''ותראי אם אורטל לא עסוקה, כי אולי היא יכולה לסיים את דף תודה בפרויקט של סלומון. לא נשאר שם הרבה וזה די פשוטה להבין. זה הדבר הכי חשוב אצלי היום.''
אריאלה הצביעה על הקיר, ועשתה בידיה ציור של מלבן.
''אני אבדוק אִתה. ושזה לא יחזור, בני.''
''בנג'מין!''
אבל היא כבר סגרה. הוא כמעט קילל, אבל נזכר שיש בבית בחורה והניח את האפרכסת בשתיקה.
''כדאי לקשט את הקיר הזה בכמה תמונות,'' אמרה אריאלה.
''כן, זה אני אעשה,'' אמר בנג'מין. ''אני פה רק שלושה שבועות.''
''פה ופה,'' היא הצביעה על שתי נקודות על הקיר, ''תמונות בינוניות בצבעים רכים, גובה לא שווה. זה ייראה טוב.'' היא הסתכלה עליו ואמרה, ''לא נשמעת מאושר בשיחה.''
''אני לא מצליח להבין את בחורה הזו,'' אמר בנג'מין. ''מתעקשת לקרוא לי בשם שאני לא אוהב, היא הולכת להגיד משהו לא נכון לבוס, והיא דיברה אלי עכשיו כמו ילד קטן.''
''בוא נלך,'' אמרה אריאלה. ''אם נמצא את הדרך לבית שלי ננסה להוציא אותך אל המקום שלי. אני חושבת שתאהב יותר את תל אביב שלי מאת זאת.''
הם ירדו לרחוב וחזרו לכיוון יהודה הלוי.
''לא כל כך מהר,'' אמר בנג'מין. ''יש לי משפחה, את יודעת. באמריקה, אבל עדיין פה.''
''אז אולי אתה צריך להחליף עבודה?'' קווצת שׂער שברחה מהקוקיה שלה נפלה על עיניה. היא הסירה את הגומייה, אספה את השׂער ואסרה אותו שוב ביד בוטחת באזיק הגומי.
''אבל אולי בעבודה אחרת גם יהיה ככה?''
הם כמעט הגיעו ליהודה הלוי ואריאלה שוב נשארה מאחור וחיכתה. בנג'מין נשם עמוקות. הוא התרכז ברגליו המכות על המדרכה, שמאל ימין שמאל ימין, עד שעמד בפתח המנהרה. אריאלה באה בריצה, כמפחדת שהפתח ייעלם ואִתו בנג'מין.
''איפה אנחנו עכשיו?'' שאלה.
''בואי נראה,'' אמר בנג'מין.
הם פסעו פנימה. הפעם לא היה עליהם להרחיק לכת. מפה גדולה הייתה תלויה מצד ימין. בנג'מין ידע שבתחנה שהוא מחפש אין שום מפה בתחילת המנהרה. הם לא היו במקום הנכון. אריאלה הביטה בה ושרקה.
''וואוו, זה מרשים,'' אמרה.
בנג'מין הביט אִתה. לא פחות מארבעה עשר קווים חצו שתי וערב את העיר, רשת רכבות תחתית ועלית מנתניה ועד רחובות. בראש המפה התנוסס כתר ולידו היה כתוב באנגלית ''בחסד הוד מלכותה.''
''אני חושב שהם עדיין במנדט הבריטי,'' אמרה בנג'מין.
''הגיוני,'' אמרה אריאלה, ''כשפתחו אצלנו את הקו הראשון לפני שנתיים כולם אמרו שאילו הבריטים היו נשארים כאן זה היה קורה הרבה יותר מהר.''
''ואצלנו זה עדיין לא קרה.''
''אני מתה לדעת איך ישראל הזאת נראית עם המנדט הבריטי,'' אמרה אריאלה. בנג'מין ראה ניצוץ בעיניה.
''אם אני יוצא, אנחנו חזרה אצלי בבית,'' אמר בנג'מין. ''את רוצה לצאת לבד ואני אמתין לך פה?''
אריאלה הסתכלה לכיוון פתח המנהרה שממנו באו שני בחורים עם ילקוטים. בנג'מין ראה אותה בולעת רוק ופניה חוורו מעט.
''אני מפחדת,'' אמרה. ''מה אם תיעלם לי? אני אהיה תקועה שם.''
''אז בואי החוצה ביחד, וננסה שוב.''

הם חזרו לעמדה שלהם ברחוב היכל התלמוד.
''אתה הולך לעבודה,'' אמרה אריאלה. בנג'מין הנהן.
''זה הדבר היחיד שאתה יודע,'' היא המשיכה. ''אתה הולך לעבודה.''
''אני הולך לעבודה,'' חזר אחריה בנג'מין. ''אני הולך לעבודה,'' מלמל לעצמו ופנה אל המנהרה המוכרת. ''אני הולך לעבודה,'' חזר בקול רם. הוא פסע לתוך המנהרה, וכמעט המשיך מרוב הרגל. כשהסתובב ראה את אריאלה רצה אליו. הם אחזו ידיים והחלו לצעוד במורד המנהרה האפלה.
''מה אתם עושים פה?'' צרח מישהו מלפנים. פנס האיר הישר לכיוונם.
בנג'מין כיסה את עיניו בידו.
''עופו החוצה, עוד רגע יש פיצוץ,'' צרח הגבר שהתקרב אליהם, קסדה אדומה לראשו.
''הם בדיוק חופרים את התחתית,'' צווחה אריאלה, אחזה בידו של בנג'מין ההמום ומשכה אותו החוצה.
''איך בכלל הצלחתם להיכנס?'' צרח הגבר מאחוריהם. ''אתם עבריינים חסרי אחריות, אתם –'' קולו נקטע כשהגיחו בחזרה ליהודה הלוי המוכר והטוב.
הם שאפו עמוקות ובנג'מין הסתכל על החניון.
''זה היה מסוכן,'' אמרה אריאלה. ''אם האיש הזה עם הקסדה היה יוצא לפני שהגענו לשם, היינו נלכדים בפיצוץ.''
''אי-אפשר להמשיך ככה להיכנס רנדום. אנחנו יכולים ככה למות.''
''ואתה צריך להירגע,'' אמרה אריאלה. ''אני משוכנעת שאתה יכול לשלוט בזה. אתה רק צריך להיות רגוע. אבל ברגע שהבנת שסחבת אותי למקום הלא נכון הפסקת להיות רגוע.''
בנג'מין הביט לתוך עיניה והבין שהיא צודקת. הוא חייב להירגע.
''יש פה מסעדה קרוב, הם מכינים שייקים כאלה מאורגניק פרוטס, יש להם המון סוגים וגם אחד או שניים להרגעה. אני משלם.''
''יפה מצדך,'' היא חייכה.

''זה באמת לא נורא אם זה לא ילך,'' אמרה אריאלה ולגמה מהשייק שלה.
''מה זאת אומרת?'' שאל בנג'מין. הוא שתה במהירות מחצית מהכוס, אבל עכשיו עצר לנוח. השייק הירוק שלו היה סמיך ומשביע מאוד.
''זה ממש טעים,'' אמרה אריאלה. ''התכוונתי, נניח שלא נצליח עכשיו. לא נורא.''
''אבל את תישארי תקועה פה.''
''באופן זמני בלבד,'' אמרה אריאלה בקלילות, והניחה את כף ידה על זו שלו, ''הרי ברור שבסוף תצליח, נכון?''
''אני חושב.'' המגע שלה היה נעים מאוד.
''והמיטה שלך נוחה, אין לי בעיה להישאר כמה ימים.''
''אבל הספה לא.''
אריאלה חייכה ואמרה, ''נשיג לך מיטה מתקפלת. זה לא בעיה.''
בנג'מין חייך גם הוא ואמר, ''זה בית שלי, למה אני מקבל את המיטה המתקפלת?''
''כי אני עלמה במצוקה, ואתה ג'נטלמן,'' אמרה אריאלה. ''בכל מקרה, יומיים-שלושה פה לא יהרגו אותי. אני יודעת שבסוף תצליח.''
''ומה אם לא?''
אריאלה הנמיכה את קולה ואמרה, ''יש לך באמת איזה סוג של כוח. בסוף תצליח ללמוד לשלוט בו. אז אני רגועה.'' היא שתתה את שארית השייק שלה. גם בנג'מין שתה את שלו.
כשיצאו מהמסעדה אמרה אריאלה, ''בוא נלך לטייל שוב ברחוב שטיין.''
''למה?''
''אני רוצה לראות שוב את המקום. יש שם סגנון בנייה מעניין.'' היא שילבה את זרועה בזרועו.
אולי היא רוצה להישאר כי הוא בכל זאת מוצא חן בעיניה? חשב בנג'מין. וגם היא מצאה חן בעיניו. היא הייתה בחורה נאה מאוד, והוא חיבב את ההתנהגות השקטה והנעימה שלה. הם הלכו ביהודה הלוי, אך הוא לא ראה דבר מלבד אריאלה שצעדה לידו. הוא שכח את העבודה, שכח את הכוח שלו, שכח את הרכבות התחתיות. היקום התכווץ לרגע לכדי שני אנשים. הוא ואריאלה. החיוך שלה האיר את היום. עיניה שיקפו את העבר והעתיד. יציבתה הבוטחת הייתה עוגן לעולם. קולה הענוג אמר, ''הצלחת! אני חושבת שהפעם הצלחת!''
''מה?'' הוא התנער משרעפיו.
הם עמדו בפתח הכניסה למנהרה.
''אני חושבת שהגענו למקום הנכון.''
''אפילו לא שמתי לב שהלכנו –''
היא נכנסה לדבריו ואמרה, ''כן, אני יודעת. הבנתי שהדרך היחידה היא להסיח את דעתך, כדי שלא תשים לב מה אתה עושה.''
אז היא לא התכוונה למה שחשב? הוא בלע את האכזבה ואמר, ''בואי ניכנס, לוודא שזה באמת בית שלך.''
הם ירדו במורד המנהרה. שתי נערות בחצאיות כחולות ארוכות חלפו על פניהם. בחור עם כיפה עקף אותם.
''זה נראה לי נכון,'' אמרה אריאלה. ''האנשים לבושים אותו דבר. ואיך שהם הולכים, והריח של האוויר, לא יודעת. זה נכון.''
''אני חושב גם,'' אמר בנג'מין. הייתה במנהרה הזו תחושה נכונה, מוכרת, של הדרך הקבועה לעבודה. והנה הגיעו אל השער המוכר, והאנשים העבירו מעליו את הכרטיס האדום ונכנסו לרציף.
הם נעצרו ליד אחד המתקנים. ''אוקיי, אני מנסה,'' אמר בנג'מין. הוא שלף את הכרטיס שלו, והעביר אותו מעל הקורא האופטי. הנורה הירוקה נדלקה והשער נפתח. אריאלה פלטה קריאת שמחה קצרה ובלעה אותה מיד. הבחור עם הכיפה שעקף אותם קודם הפנה את ראשו והסתכל בה במבט תוהה.
בנג'מין עבר בשער.
''את קונה כרטיס?'' שאל.
''רגע,'' אמרה אריאלה שנשארה בצדו השני של השער. ''אני חייבת לוודא. מה אם זה רק עולם מאוד-מאוד דומה, עד כדי כך שהכרטיסים זהים?''
האפשרות לא עלתה בדעתו של בנג'מין.
''איך נוכל לדעת?'' שאל.
''אני אלך לחנות ברחוב שטיין. נראה אם יש להם את הספר בשביל הבוס שלי. תחכה לי פה, כן?''
''ברור. אני מחכה לך.''
היא הסתובבה והלכה בחזרה בצעד מהיר. בנג'מין התיישב על אחד הספסלים והביט בפתח המנהרה שבו נעלמה זה עתה דמותה של אריאלה. ואם היא לא תחזור? אולי הם במקום הלא נכון? אולי היא זקוקה לו כדי לצאת? רכבת נכנסה לרציף, שקטה ונקייה, חדשה בבירור. האנשים התקבצו סביבה אך חיכו שהאנשים בפנים יֵרדו מהקרונות ורק אז נכנסו. הדלתות נסגרו והרכבת החליקה לדרכה ברחש חרישי. האנשים שהגיעו לתחנה התפזרו לדרכם, ובנג'מין נותר לבדו.
אך עד מהרה באו אנשים חדשים להמתין אִתו ברציף. שלוש בנות צעירות במכנסיים קצרים ושׂער ארוך הגיעו מהמנהרה, התיישבו על הספסל שלפניו ופטפטו חרישית. גבר שדחף עגלת תינוק עבר בשער הגדול המיועד לנכים ולעגלות ונעצר ליד מכונת הממתקים. התינוק השמיע יבבה קטנה, והגבר רכן אל העגלה. בנג'מין ראה יד זעירה מתרוממת מהעגלה לגעת בפניו של האב. כמיהה עלתה בבנג'מין לדעת איך העולם הזה נראה מבחוץ. למה הוא לא יכול לצאת החוצה לעולם הזה? למה הוא יכול לסייר רק בתחתית שלו? מה אם הוא רוצה לראות איפה אריאלה גרה?
עוד רכבת התגלגלה אל התחנה. האב דחף את עגלת התינוק פנימה. הנערות דילגו אל הקרון הסמוך. היורדים זה מקרוב התפזרו, והרכבת נעלמה באפלה.
מה יש שם באפלה? האם יש מישהו שיודע שהוא פולש בעולם לא לו? כל כך הרבה שאלות, ואין לו תשובות. קשישה שנעזרה במקל הסתבכה בשער הכניסה ובנג'מין נחפז לעזור לה. היא הודתה לו בחיוך, והלכה להתיישב במקום שפינה. ואחריה באה אריאלה, חיוך ענק מרוח על פניה, ונופפה מולו בשקית אטומה.
''יש לך הספר?'' הוא שאל, כמעט ירא להפר את השקט המבורך של שעות הבוקר המאוחרות בתחנת הרכבת התחתית.
היא הנהנה, וניגשה אל מכונת הכרטיסים כדי לרכוש לעצמה כרטיס נסיעה לתחנת הרכבת הבין-עירונית. היא חוזרת לבית שלה, לבית יונה שליד נתניה כדי להעניק לבוס שלה את הספר שהזמין. והוא יישאר פה בלעדיה. אבל ממילא הוא לא יכול לצאת לעולם שלה. אם ינסה הוא רק יגרור אותה לעולם שלו, ומי יודע אם יצליח למצוא את המקום הזה שוב? הוא הודה בפני עצמו – הכישרון הזה שלו מסוכן. הוא ילווה אותה לתחנה שלה, ואז ייסע לעבודה וזו תהיה הפעם האחרונה שלו בתחתית הזאת. מעתה הוא ייסע רק באוטובוס.
אריאלה עברה בשער, שלפה את הספר מהשקית והראתה לו. ספר אפור עם תמונה של בית לבנים עתיק וכותרת באותיות צרפתיות לבנות ומסולסלות.
''הם שמרו את זה בשבילי,'' אמרה. ''אמרו שהבוס שלי התקשר אתמול לשאול אם הגעתי אליהם כי לא חזרתי הביתה. אז התעכבתי כמה דקות כדי להתקשר אליו ולהורים שלי ולהרגיע אותם. הם כבר הודיעו למשטרה.''
''העיקר שיש לך את הספר,'' אמר בנג'מין.
''ושאני חזרה בתל אביב האמִתית,״ אמרה אריאלה.
הרכבת נכנסה לרציף. דלתותיה נפתחו בפניהם.
''אני אלווה אותך לתחנה שלך,'' אמר בנג'מין.
''כן, בבקשה,'' אמרה אריאלה וחייכה. הם התיישבו על ספסל פנוי. הרכבת זזה והתחנה נעלמה מאחוריהם.
''אז את חוזרת לבית יונה?'' שאל בנג'מין.
''כן,'' היא אחזה בכף ידו ואמרה, ''אל תדאג, בנג'מין. בסך הכול היה לי טיול מעניין מאוד. קצת חבל לי שאתה לא יכול לבוא אִתי, לראות את בית יונה.''
''עדיף לא, עד שהצלחנו למצוא המקום הזה שוב.''
הנסיעה חלפה במהירות רבה מדי. בתוך דקות ספורות עברו את תחנת העבודה שלו. והתחנה הבאה היא כבר תחנת הרכבת.
''אני ממש מתנצל על כל הטרחה שהייתה לך,'' אמר בנג'מין.
''זה בסדר,'' אמרה אריאלה, וטפחה על ירכו. ''כמה אנשים מקבלים הזדמנות לראות עולמות אחרים? אני צריכה לומר לך תודה.''
הרכבת נכנסה לתחנה המקושרת לתחנת רכבת מרכז של הרכבת הכבדה. הם יצאו לרציף והלכו במנהרה עד לשער היציאה שיוביל את אריאלה לרכבת לנתניה.
''אז שלום,'' אמר בנג'מין, ''היה תענוג להכיר אותך.''
''שלום?'' שאלה אריאלה, ואז עיניה התרחבו. ''לא, לא,'' אמרה. ''לא שלום.'' היא חטפה עלון מידע מתוך מעמד ליד השער.
''עט. אני צריכה עט,'' אמרה. בנג'מין טפח על כיסיו.
''אולי יש לך בבקשה עט?'' שאלה אריאלה אדם שבדיוק עבר בשער לכיוון התחתית.
''כן, מיד אתן לך,'' אמר האיש, ושלף מכיסו עט כסוף.
''תודה,'' אמרה אריאלה, הצמידה את העלון אל הקיר, ושרבטה עליו כמה ספרות. היא החזירה לאיש את העט שלו והודתה לו שוב.
''הנה,'' אמרה, כשהאיש התרחק מהם. ''זה הטלפון שלי,'' היא דחפה את העלון לידיו של בנג'מין. ''יש טלפון ציבורי בתחנת הרכבת העילית.''
''אבל אני לא יכול ללכת לשם,'' אמר בנג'מין.
''אתה תצליח יום אחד, אני בטוחה,'' אמרה אריאלה. ''וכשתצליח לשלוט בכוח שלך, תתקשר אליי. כן?''
''אני לא הולך לעשות את זה שוב לעולם,'' אמר בנג'מין.
אריאלה דחפה את העלון לתוך ידו.
''קח את זה,'' אמרה. ''שיהיה, לכל מקרה.''
היא הדביקה לו נשיקה על הלחי, וחלפה בעד השער.
''ביי, אריאלה,'' אמר בנג'מין. היא פנתה לאחור, נופפה בידה, והלכה אל הדרגנוע שהוביל למעלה.
בנג'מין הביט עד שנעלמה בקומה מעל, והסתובב כדי לחזור אל הרכבת התחתית, לנסיעה האחרונה שלו.

''בני, טוב שבאת,'' צעקה עידית כשנכנס למשרד, כתפיו שחוחות ומבטו מושפל. הוא נופף לה בידו, אפילו לא היה לו כוח לנסות לשכנע אותה לקרוא בשמו האמִתי.
''הי, בנג'מין,'' אמרה אורטל, כשהתיישב מול המחשב שלו, ''איך אתה מרגיש, נשמה? עידית אמרה שאתה חולה.''
''עכשיו בסדר,'' אמר בנג'מין.
''בדיוק גמרתי את הדף בפרויקט של סלומון,'' אמרה אורטל, ''אתה רוצה לעבור עליו?''
''כן, תעבירי לי. תודה שעזרת.''
''אין בעיה, לא היה לי שום דבר דחוף לעשות,'' אמרה אורטל, ''ואתה תמיד נחמד ומכין לי קפה.''
היא התיישבה מול המחשב שלה, והעלתה את תוכנת הדואר האלקטרוני. בנג'מין עבר לסקור את הפניות שהצטברו מאירופה. יש לו עבודה. אין יותר אריאלה. הוא ישמור את העלון מהעולם האחר למזכרת, אך לעולם לא יפגוש בה שוב. זה היה מסוכן מדי.

בנג'מין יצא מהמשרד אחרי הצהריים. הוא יצטרך לנסוע מעכשיו באוטובוסים האיטיים, העמוסים לעייפה, כמו כל האנשים שגרים פה. כמו אורטל, כמו עידית, כמו אביתר מהקבלה. אבל זה עדיף על הסכנה שיסחב אִתו עוד מישהו לעולם הלא נכון. ובכלל, לא מדובר רק באנשים. מה אם יעביר אִתו נגיף חדש שמערכת החיסון של האנשים לא מכירה? הוא עלול לגרום למגפה המונית כאן או בעולם האחר. מיליונים עלולים למות באשמתו. וכמובן, אם מישהו יגלה את הכוח שלו, כל מיני גורמים שליליים עלולים לנסות לנצל אותו לטובתם. בקלות דמיין את עצמו מעביר אנשים ממקום למקום באיומי אקדח. לא, הוא לא בנוי לזה. הוא לא סופרמן או ספיידרמן או אפילו נייטמן העלוב. הוא רק בנג'מין, חסר הכישורים עם כוח מסוכן שהוא לא שולט בו. כוח שעדיף לא להפעיל יותר לעולם.
בלי להבין איך הגיע לשם הוא עצר מול הכניסה לתחנת הרכבת התחתית. הוא התכוון ללכת לאוטובוס, אבל מתוך הרגל הלך לרכבת התחתית. והנה הוא ניצב ממש מול הפתח. אישה בשביס באה מולו, ונעלמה ברגע שיצאה. גבר הופיע בגבו אליו בתוך המנהרה כאילו עבר ישר דרכו. הנה, הרכבת התחתית שלו מוכנה לקבל אותו, עם התחנה הממוזגת, האנשים האדיבים, הנסיעה המהירה והנוחה.
אבל הוא החליט לא להסתכן, לא לסכן אחרים. בנג'מין הוציא את הכרטיס החופשי מכיסו, הכרטיס האדום עם הפס השחור. הוא יסתובב וילך לאוטובוס, הוא חשב. יש לו אחריות. הפתח השחור קרץ לו, הזמין אותו אליו. נערה הופיעה בתוכו בגבה אליו, היא עצרה לרגע ופנתה לאחור, כלא יודעת אם ראתה משהו, ואז חזרה והלכה פנימה.
דגדוג של התרגשות עבר בבטנו של בנג'מין. הוא חייך לעצמו וצעד לתוך המנהרה בעקבות הנערה. יש לו כוח והוא הולך להשתמש בו. העיר הזאת זקוקה לרכבת תחתית, והוא יסע בה, אפילו אם היא לא קיימת!

איור הכריכה: אביב אור

אביב אור
הדס משגב / ואז היה חורף בעולם סיפור מועמד לפרס גפן 2012
רותם ברוכין / חורף בקאסטור (חלק ראשון) סיפור מועמד לפרס גפן 2012
קרן לנדסמן / לבד, בחושך סיפור מועמד לפרס גפן 2012
קרן לנדסמן / קרע סיפור מועמד לפרס גפן 2012

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

ממש חמוד! (חדש)
דרצ'י שבת, 15/10/2011, שעה 15:30
אהבתי.

מעניין מי היה עונה לו אם הוא היה מנסה להתקשר למספר הזה ביקום הרגיל שלנו.