עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
בראשית
סיפורים / אלכס גקר
שבת, 06/10/2001, שעה 0:04
עושי-ניסים הם דבר רגיל ומובן מאליו – אבל לא עושה-הניסים הזה
|
|
סיפור זה זכה במקום השני בתחרות הסיפורים 'עלילות האלים'. הוא הופיע גם בגליון מספר 13 של המימד העשירי, דצמבר 2001
“...ונודה לנארוס-קון על הגשם שיורד והכוכבים המאירים. נרים קול בהלל ונשבח את נארוס-קון, פורץ דרכי הכוכבים...”
מתוך תפילת המסע של ספר התכלת
הנזיר התבונן בצל. הצל זז בעצלתיים במשך שלושת הימים האחרונים.
בלילה הוא נעלם, דבר שהדהים את הנזיר בכל פעם מחדש. בכל לילה התפנה הנזיר לצרכים גופניים פעוטים ובבוקר חזר שוב להתבונן בצל, כפי שעשה במשך כל היום.
זמן לא היה דבר חשוב. לא ממש.
הצל העסיק אותו כבר שלושה ימים. לפני כן התבונן בעשב הצומח. לפני כן דן עם עמיתיו בשאלת היקום האינסופי.
ספינה ירדה מהשמיים, דבר שלא היה מפתיע, כי זה מה שספינות עושות בדרך כלל. הנזיר היה משתומם לו עלתה הספינה דרך אדמה, אך היא לא עשתה זאת, ולכן לא היה מופתע.
דבר מה משך את תשומת ליבו אל הגוף המתכתי. הספינה עשתה דרך ארוכה, ועם זאת לא נראו עליה סימני האלים, דבר זה היה יוצא מגדר הרגיל. הנזיר הרשה לעצמו להיות מופתע.
דלת נפתחה, כי זה מה שדלתות עושות. אדם פסע החוצה. הוא היה גבר צעיר בשנות השלושים שלו, ולו שיער צהוב בהיר המאפיין כמה גזעים מערפיליות האש ועיניים כחולות יוקדות. הוא היה קרח במרכז ראשו, שם היה אות מקועקע של נארוס-קון. האות נראה בקושי, עוד דבר יוצא מגדר הרגיל. הנזיר הרשה לעצמו להיות מופתע שוב. האדם התקרב ועמד מולו.
“היי,” אמר.
הנזיר הרהר בכך. האדם לא הרג אותו ולא פגע בו בשום דרך. זה היה טוב. האדם גם ביקש להביע ברכה לכבוד מפגשם, דבר שהנזיר לא זכר מזה שנים על גבי שנים. הוא התאמץ ונזכר מה נהוג לענות במצבים שכאלה.
“שלום,” אמר.
האדם הרהר לרגע ואז פתח את פיו, סגר אותו ואז פתח אותו שוב. לאחר שניה שבה, כנראה, ארגן את מחשבותיו, פנה שוב לנזיר.
“נאמר לי, שחטאתם את החטא הגדול ביותר שאפשר לחטוא. נאמר לי שאתם מחפשים את הידע, את המוחלט ואת האסור. נאמר לי שאתם יודעים יותר מדי תשובות ועל כן קוללתם על ידי כל האלים ונידונתם לחיי סבל וגלות. נאמר לי, שכל אדם המדבר אתכם נופל גם הוא תחת קללת האלים. האם נכון הדבר?”
הנזיר הרהר. האיש הציג את העובדות נכון. הוא לא ראה סיבה לא לענות לו.
“נכון.”
האדם הרהר זמן מה ואז התיישב על סלע סמוך. הוא השעין רגל על רגל והסתכל לתוך עיני הנזיר.
“האם תוכל לענות לי על שאלה?” אמר.
“מחובתו הראשונה של נזיר הוא להאיר כל המחפש ידע.” ענה הנזיר.
“הו, זה ממש מצוין,” חייך האיש, “ממש, ממש מצוין. ענה לי על השאלה הבאה בבקשה, אם כך - ” הוא הביט הישר אל תוך עיני הנזיר, שראה בעיניו מתח ואי-נוחות. “ענה לי בבקשה,” חזר האיש, “מי אני?”
נכריס גדל במשפחה רגילה של קדר שהעמיד את דוכנו באחד מהרחובות הצדדיים של שווקי הבירה. בבית שהיה מלא תמיד רעש, נכריס ותשעת אחיו ואחיותיו גדלו ונהנו מכל רגע. כמו כל ילדי נארוסול-ביתא, הם למדו את ספר התכלת כספר הרשמי של המדינה, זכות שהיתה שמורה רק לעולמו הראשי של נארוס-קון. בגיל שתים-עשרה גולח מרכז ראשו של נכריס והוטבע בו האות הגבוה של נארוס-קון, האות שישאר על ראשו עד יום מותו, כמו גם על ראשם של שאר הגברים של נארוסול ביתא. בזמן הטקס המסורתי, כאשר
כולם עלזו ושמחו על הקירוב לאל האהוב, כרסמה לרגע מחשבה בראשו של נכריס, מחשבה אותה יזכור עד סוף ימיו: איזו זכות יש לאל הזה עלי?
הנזיר התבונן באדם. הוא הרהר בשאלתו דקות אחדות, במהלכן זע האיש באי-נוחות על הסלע. לבסוף הרים את עיניו ושאל:
“אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?”
עכשיו הגיע תורו של האיש להרהר בשאלת הנזיר. הוא התבונן בשמי התכלת מעל והקשיב לציוץ הציפורים הרחוק.
“כן,” ענה.
“אצטרך לשמוע את סיפורך כדי לתת לך תשובה שלמה,” אמר הנזיר.
“אה, סיפורי,” האיש פלט צחוק מאולץ, “ הכל מגיע לסיפורי. טוב, אם כן, כנראה שהבנת כבר על פי הסימן שעל ראשי איפה נולדתי וגדלתי?”
הנזיר הנהן.
“יפה,” המשיך האיש. “שמי הוא נכריס ועד גיל שתים עשרה היו חיי רגילים לגמרי.”
נכריס עשה את הנס הראשון שלו קצת לאחר טקס גילוח-אמצע-הראש. חתול קטן נפל מגג ביתו. כאשר הוא הסתכל על היצור הקטן שוכב שם, בשלולית דמו שלו, התמלא ליבו של נכריס צער. הוא לא חשב כי הדבר הוגן, חתול קטן ותמים המסיים את חייו בצורה כה אכזרית. לפתע, לתדהמתו, קם החתול, הסתכל אליו בתודה, והלך לדרכו. נכריס ההמום העלה תפילה מהירה לנארוס-קון, מגן החיות, והלך גם הוא לדרכו.
הוא לא קישר את תחיית החתול למחשבותיו שלו. אך כאשר ריפא את אמו באורח פלא מקדחת הביצות בה נדבקה בביקור אצל קרוביה, הופצה השמועה על הילד הקטן אותו בירך נארוס-קון עצמו. לא עבר זמן רב והכוהנים התדפקו על פתח ביתו ודרשו לראות את ילד הפלא. כך, בגיל שלוש עשרה, הפך נכריס להיות מועמד לנביאות.
“יש לכם הרבה נביאים?” שאל הנזיר.
“היינו עולמו הראשי של אל,” הנהן נכריס, “אלים נוהגים לתת תשומת לב מיוחדת לעולמות הראשיים שלהם.”
נסים ונביאים היו מחזה נפוץ בנארוסול-ביתא. אנשים נרפאו ממחלות סופניות, פניו של האל הופיעו בשמים, אסונות טבע הופסקו בצורה פלאית. אתה רגיל לדברים כאלה כשאתה חי בעולם ראשי של אל. היו ניסים גם בשאר עולמות היקום - נארוס-קון היה ידוע בנטייתו להרשים בני תמותה, וחמשת האלים האחרים לא פיגרו אחריו בהרבה - אך דבר אחד הוא עולם ספר בו קיימות כל שש הדתות, שם אתה צריך להתאמץ רק כדי להוכיח שדוקא אתה הוא שעשית נס מסוים, ודבר אחר הוא עולמך הראשי, שם אתה מקבל גלים של אמונה גם בלי הרבה מאמצים.
נביא חדש נולד בנארוסול-ביתא לפחות פעם בחמישים שנה. הנביאים באו משכבות אוכלוסיה ומעמדות שונים, כדי שאף אחד לא ירגיש מקופח. תוחלת חייו הממוצעת של נביא, לאחר פרוץ הכוחות שבו, היתה כשנתיים. האנשים הסבירו כי אינך יכול לשחק עם כוחות האלים ולחיות הרבה זמן, אך אין זה נורא כי הנביאים מגיעים מיד אחרי מותם לבסיס כיסאו השמימי של נארוס-קון. מצד שני מה שאנשים אומרים הוא לרוב שטויות גמורות.
נכריס היה נביא טוב, אולי מהטובים שהיו אי-פעם. הוא ריפא חולים במאות, הפסיק בצורות ואף החיה חתולים שמצאו את מותם בנסיבות אכזריות. למרות שכמה כוהנים וותיקים התלחששו בינם לבין עצמם על נטייתו לחשוב יותר מדי בשביל נביא, העם אהב אותו ותמך בו. שנתיים עברו, ובהגיעו של נכריס לגיל חמש עשרה החל העם להתכונן לעזיבתו לשמים.
“הייתי נביא טוב,” אמר נכריס בהרהור. “הטעות היחידה שעשיתי היתה לא למות.”
שבעה חודשים עברו והנביא נכריס לא גילה שום רצון לעבור למקום טוב יותר. להיפך. הוא התרגז יותר ויותר על אלה שרמזו לו, בעדינות בתחילה ובצורה ישירה יותר ויותר לאחר מכן, כי אולי הגיע זמנו לפנות
מקום. לילה אחד, כשהביט בשמיים והקשיב לשאון המגיע מהבירה, כיבה נכריס כוכב. לאחר מכן נבהל והדליק אותו בחזרה. הוא לא אמור היה לעשות דבר שכזה. כיבוי כוכבים אמור להיות בתחום שליטתם של האלים בלבד.
למחרת הוא יצא בחשאי מהמקדש הראשי, נכנס לספינתו הפרטית והמריא לכל הרוחות מביתו שאותו ידע ואהב.
“נאמר כי הנביא נכריס עלה השמימה עם גופו וספינתו, וזאת כי היה גדול מנביאים אחרים,” העיר הנזיר.
“אני חושב שככה האנשים קיבלו את זה טוב יותר,” ענה נכריס. “אני הסתובבתי ביקום בינתיים.”
נכריס הסתובב ביקום במשך ארבע עשרה שנה. הוא נדד בעולמות ידועים ולא ידועים כלל, הוא הגיע לחורבות של תרבויות שעלו אף לפני לידת האלים. הוא אסף כל פיסת ידע שהיתה על היקום ועל האלים עצמם. כשגילה שסימן האל על ראשו הולך ונעלם במהירות הוא הופתע ונבהל. כשגילה בעצמו את היכולת הוא הופתע, אך לא נבהל. הוא כבר היה הרבה מעבר לבהלה.
“אתה יודע איך עוברות הספינות דרך התהומות שבין הכוכבים ביקום?” קטע אותו הנזיר לפתע.
“כמובן שאני יודע!” אמר נכריס בפתיעה. “נשמת האל לו התפללת מרימה את ספינתך ונושאת אותה אף מהר מן האור עצמו על יעדך. בכל דת יש תפילות שלמות המוקדשות לבקשת נשמת האל.”
“כל זה נכון,” ענה הנזיר “וזו גם הסיבה שאנו, הנזירים, איננו יכולים לנוע בין הכוכבים. אך אתה, כאשר נדדת ביקום, לא אמרת תפילות שכאלה.”
“כן,” אמר נכריס בפליאה. “פשוט ידעתי לאן אני רוצה להגיע.”
“ואתה יודע שספינתך אינה נושאת עליה את סימני נשימת האל, אלה האמורים להופיע לאחר מסע?”
“לא ידעתי את זה,” הרים נכריס את עיניו, “אבל זה לא מפתיע אותי. אני הוא המטיס את ספינתי.”
כשגילה נכריס את הנזירים שבחרו להתרחק מכל אל, מיהר למצוא אחד מהם ולשים קץ לשאלותיו. כשנחת ראה אדם זקן בגלימה אפורה יושב על האדמה ומתבונן בצל.
“עכשיו אתה יודע מי אני?” שאל נכריס לאחר דקות ספורות של שקט.
“כן, “ ענה הנזיר. “אתה הוא קוטל האלים. הכשרון שגילית בעצמך הוא היכולת להשמיד כל אל או אלה שהם.”
“אבל הטבע לא סובל ריקנות,” המשיך נכריס את מחשבותיו של הנזיר. “אם אהרוג אל ימשך משהו חדש למקומו, ומן הסתם יהיה זה אני. היקום ישתולל זמן מה, אבל בסוף הכל ירגע ואני אשכון כאל עד קץ הזמנים או עד שיבוא מישהו כמוני וישמיד אותי.” הוא עצר לרגע ואז אמר, בקול שהפך לקשה כפלדה, “אני לא רוצה להיות אל.”
הנזיר הנהן בהסכמה. גם הוא לא רצה להיות אל.
“ומה אם תשמיד את כולם בו-זמנית?” שאל לפתע.
“אני... אני לא יודע.“ גמגם נכריס. “אף פעם לא חשבתי על זה. האלים הם אלה שמחזיקים את הבריאה על כתפיהם. אם אשמיד את כולם - מי יודע מה יקרה? אולי כל היקום יפסיק להתקיים...” הוא סיים כמעט
בלחישה.
“ואולי במקומו תקום בריאה חדשה בה האדם יהיה השולט ולא האלים,“ המשיך הנזיר כשקולו מתגבר יותר ויותר. “אולי יהיה זה עולם בו האדם הוא חופשי, והוא זה שיקבע את גורלו. אף פעם לא יצטרך עוד
אדם ליפול על ברכיו בפני אל כלשהו, והגזעים השונים יחיו בשלווה לנצח!” הנזיר כמעט צעק את הסוף והתנשם. מזה מאתיים חמישים ושבע שנים הוא לא איבד שליטה על עצמו בצורה כזאת.
“והאם יש לי זכות?” שאל נכריס בלחישה צרודה.
“כן,” ענה הנזיר.
ונכריס אמר את המילים.
נכריס פקח את עיניו לתוך אפרוריות אינסופית. לא היה זמן, לא היה מרחב, לא היו עולמות ולא בני תמותה ואף לא אלים. הכל היה אפור ושחור ואינסופי.
“יש פה מישהו?” שאל.
רוחות האינסוף היו תשובתו.
“אני לא אוהב את זה כאן,” אמר נכריס, “די חשוך פה.”
ויהי אור.
עלילות האלים - תחרות סיפורים
המימד העשירי
|
 |
|
