 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
עליית אנדימיון
פרקים לדוגמה / דן סימונס
יום שלישי, 28/05/2002, שעה 13:16
קטעים נבחרים מהפרק הראשון בספר הרביעי בסדרת 'היפריון' של דן סימונס
|
|
מן הכריכה האחורית של עליית אנדימיון:
הסיום המפואר לאחת מסאגות המדע הבדיוני הגדולות של ימינו.
עת השילם הגיעה. כאשר מסע צלב ורצח סופי מאיים לשעבד את
האנושות לנצח, משיחה חדשה מגיעה לבגרות.
שמה הוא אאניאה, והיא עברה התלמדות משונה אצל אלה הידועים כאחרים.
כעת מגינה, רול אנדימיון – רועה לשעבר ורוצח מורשע –
צריך לעזור לה להביא את המסר המרעיש שלה לצבא חסידיה הגדל.
אבל ראשית הם חייבים לצאת למשימה מרהיבה אחרונה, לגלות את
משמעותו הבסיסית של היקום עצמו.
עוקב אחריהם במסעם השרייק המסתורי – מפלצת, מלאך, מכונת
הרג – העומד לגלות את הסוד הנסתר משכבר על מקורו ומטרתו. ועל
כוכב הלכת היפריון, שם החל הסיפור לראשונה, יימסר הגילוי
הסופי – מסר אפוקליפטי שיגלה את סודות היקום ואת גורל האנושות
בגלקסיה.
בעולם המדברי מָאדרֶהדֶהדיוֹס, על הרמה הגבוהה הקרויה יָאנו אֶסטקָדו בגלל עמודי מחוללי האטמוספרה החוצים שתי וערב את המדבר במרווחי רשת סדורים של עשרה קילומטרים, התכונן האב פדריקו דה סויה למיסת השחרית.
בעיר המדבר הקטנה נואבו אטלאן היו פחות משלוש מאות תושבים – רובם כורי בוקסיט פקסיים המצפים למותם לפני שייסעו הביתה, מעורבים בכמה מהמריאסטים המומרים שגירדו את קיומם כרועי קורגור באדמות השממה הרעילות – והאב דה סויה ידע בדיוק כמה יהיו בקפלה למיסת השחרית: ארבעה – מ' סנצ'ז הזקנה, האלמנה הישישה ששמועות אמרו כי רצחה את בעלה בסופת אבק שישים ושתיים שנים קודם לכן, התאומים פֶּרֶל אשר – מסיבות לא ידועות – העדיפו את הכנסייה הישנה והעלובה על קפלת החברה חסרת הרבב וממוזגת האוויר בשמורת הכרייה, והזקן המסתורי בעל הפנים מצולקי הקרינה שכרע בשורה האחורית ומעולם לא השתתף בקבלת לחם הקודש.
סופת חול השתוללה – תמיד השתוללה סופת חול – והאב דה סויה נאלץ לרוץ את שלושים המטרים האחרונים מבית לבני החומר שלו לחדר תשמישי הקדושה של הכנסייה, שכמיית סיב פלסטי שקופה על ראשו וכתפיו כדי להגן על גלימתו ועל מצנפת הכמורה שלו, ספר התפילות שלו תחוב עמוק בכיס גלימתו כדי לשמור על ניקיונו. זה לא פעל. בכל ערב, כאשר הסיר את גלימתו או תלה את מצנפתו על וו, נשר החול החוצה במפל אדום, כדם מיובש משעון חול שבור. ובכל בוקר, כשפתח את ספר התפילות שלו, חרק חול בין הדפים ולכלך את אצבעותיו.
''בוקר טוב, אבי'', אמר פאבלו כאשר מיהר הכומר לתוך חדר תשמישי הקודש והחליק את אטמי האקלים הסדוקים סביב מסגרת הדלת.
''בוקר טוב, פאבלו, נער המזבח המאמין ביותר שלי'', אמר האב דה סויה. למעשה, הכומר תיקן את עצמו בדממה, פאבלו היה נער המזבח היחיד שלו. ילד פשוט – פשוט במובן העתיק של המילה, איטי במחשבתו, כמו גם ישר, כן, נאמן וחברותי – פאבלו היה שם כדי לעזור לדה סויה להגיש את המיסה בכל בוקר של ימות השבוע בשעה 06:30 ופעמיים ביום ראשון – אף-על-פי שרק אותם ארבעה אנשים הגיעו למיסת השחרית של יום ראשון וחצי תריסר כורי בוקסיט למיסה המאוחרת יותר.
הילד הנהן בראשו וחייך שוב, חיוכו נעלם לרגע כשמשך עליו את גלימתו העליונה הלבנה והמעומלנת מעל בגדי נער המזבח שלו.
האב דה סויה עבר לידו, פורע את שערו הכהה בעוברו, ופתח את ארגז הבגדים הגבוה. הבוקר החשיך כלֵיל המדבר-העמוק כשסופת החול בלעה את הזריחה, ומקור האור היחיד בחדר הקר והחשוף היה המנורה המהבהבת. דה סויה כרע, התפלל בכוונה מלאה לרגע, והחל לעטות את מלבושי מקצועו.
במשך שתי מאות שנים, כאב הקברניט דה סויה מצי הפקס, מפקדן של ספינות אבוקה כבלתזר, לבש פדריקו דה סויה מדים שבהם היו הצלב והצווארון הסימנים היחידים להיותו כומר. הוא לבש שריון קרב מפלָסְקֵו, חליפות חלל כפפות-אל, הרכיב שתלי תקשורת טקטיים ומשקפי מישור המידע – כל כליו של קברניט ספינת אבוקה – אבל אף פריט מהפריטים האלה לא נגע ללבו וריגש אותו כמלבושים פשוטים אלה של כומר קהילתי. בארבע השנים מאז שהאב הקברניט דה סויה הורד מדרגת הסרן שלו וסולק משירותו בצי, הוא גילה מחדש את ייעודו המקורי.
דה סויה העלה עליו את העליונית שהחליקה מעל ראשו כגלימה וצנחה עד קרסוליו. העליונית הייתה עשויה פשתן לבן וצח למרות סופות האבק הבלתי פוסקות, כפי שהייתה גלימת הלבן שהייתה הבאה בתור להחליק עליו. הוא חגר את האבנט סביב מותניו, לוחש תפילה בעשותו כן. אז הרים את הצעיף הלבן מארגז המלבושים, החזיק בו רגע ביראת קודש בשתי ידיו והניח אותו סביב צווארו, מצליב את שתי רצועות המשי. מאחוריו, התרוצץ פאבלו בחדר הקטן, חולץ את מגפי החוץ המטונפים שלו ונועל את נעלי הריצה הזולות מסיב-פלסטיק שאמו אמרה לו לשמור כאן במיוחד בשביל המיסה.
האב דה סויה סידר את הטוניקה שלו במקומה, הגלימה החיצונית מציגה צלב T בחזיתה. הצלב היה לבן ועליו רקמה סגולה עדינה: הוא יגיד את מיסת הברכה הבוקר בעודו מעניק בחשאי את סקרמנט הכפרה לאלמנה-הרוצחת המשוערת בשורה הראשונה ולאיש המסתורין מצולק הקרינה בשורה האחרונה.
פאבלו מיהר אליו. הנער חייך קצר נשימה. האב דה סויה הניח את ידו על ראש הנער, מנסה לשטח את סבך השיער הסורר בעודו מרגיע ומעודד את הנער. דה סויה הרים את הגביע, מסיר את ידו הימנית מראשו של הנער כדי להחזיקה על הגביע המכוסה, ואמר בשקט, ''בסדר גמור''. חיוכו של פאבלו נעלם כשחומרת הרגע שטפה אותו, ואז הוא הוביל את תהלוכת הצמד מבעד לדלת חדר התשמישים לעבר המזבח.
דה סויה הבחין מיד שהיו חמש דמויות בקפלה, לא ארבע. המתפללים הרגילים היו שם – כולם כורעים וניצבים וכורעים שוב במקומותיהם הרגילים – אבל היה עוד מישהו, מישהו גבוה ושקט שניצב בצללים העמוקים ביותר במקום שבו נכנס חדר המבוא הקטן אל אולם התפילה.
במשך כל המיסה המחודשת משכה נוכחות הזר את תודעתו של האב דה סויה, אף-על-פי שניסה לחסום כל דבר פרט למסתורין המקודש שהוא היה חלק ממנו.
''דוֹמינוּס ווֹבּיסְקוּם'', אמר האב דה סויה. במשך יותר משלושת אלפים שנה, הוא האמין, האל היה אתם... עם כולם.
''אֶט קוּם ספיריטוּ טוּאוֹ'', אמר האב דה סויה, וכשפאבלו חזר אחר מלותיו כהד, הפנה הכומר את ראשו קלות כדי לראות אם האור האיר את הדמות הגבוהה והרזה בשקע החשוך שבקדמת אולם התפילות. הוא לא.
במהלך הקאנון שכח האב דה סויה את הדמות המסתורית והצליח למקד את כל תשומת לבו בלחם הקודש שהרים באצבעות קהות. ''הוֹק אֶסְט אֶנים קוֹרְפּוּס מֶאוּם'', ביטא הישועי בבהירות, חש את עוצמתן של המלים הללו ומתפלל בפעם העשרת אלפים שחטאי האלימות שלו בהיותו קברניט הצי יישטפו מעליו בדמו ובחסדו של מושיעו.
במתן לחם הקודש התקדמו רק התאומים פרל. כרגיל. דה סויה אמר את המלים והגיש את לחם הקודש לגברים הצעירים. הוא עמד בדחף להציץ מעלה אל הדמות שבצללים באחורי הכנסייה.
המיסה הסתיימה כמעט בחשכה. יבבת הרוח הטביעה את אחרונות התפילות והתשובות. לכנסייה קטנה זו לא היה חשמל – מעולם לא היה לה – ועשרת הנרות המרצדים על הקיר לא עשו הרבה לנקוב את האפלולית. האב דה סויה אמר את הברכה הסופית ונשא את הגביע לחדר תשמישי הקדושה החשוך, מציב אותו על המזבח הקטן ביותר שם. פאבלו מיהר להסיר את גלימתו וללבוש את מעיל הסערה שלו.
''להתראות מחר, אבי!''
''כן, תודה לך, פאבלו. אל תשכח...'' מאוחר מדי. הנער היה מחוץ לדלת ורץ לטחנת התבלינים שם עבד עם אביו ודודיו. אבק אדום מילא את האוויר סביב הדלת עם פסי האקלים הפגומים.
בדרך כלל, היה האב דה סויה פושט את מלבושיו כעת ומחזיר אותם לתיבת המלבושים. מאוחר יותר באותו יום הוא ייקח אותם לבית הכומר לנקותם. אבל הבוקר הוא הותיר עליו את הטוניקה ואת הצעיף, את האבנט ואת הגלימה. מסיבה כלשהי הוא חש כי נזקק להם, ממש כפי שנזקק לשריון הקרב מפלסקו במהלך מבצעי השתלטות על ספינות במערכת שק הפחם.
הדמות הגבוהה, עדיין בצללים, ניצבה בדלת חדר תשמישי הקודש. האב דה סויה המתין והביט, מתנגד לדחף להצטלב או להרים את רקיק לחם הקודש הנותר כאילו להגן על עצמו מפני ערפדים או השטן. בחוץ, עברה הרוח מיבבה לצווחת באנשי.
הדמות פסעה צעד אחד לתוך אור האודם שהטילה מנורת חדר תשמישי הקודש. דה סויה זיהה את הקברניטה מארגט וו, עוזרת אישית ואשת הקשר של האדמירל מארוסין, הקצינה המפקדת של צי הפקס. בפעם השנייה באותו בוקר תיקן דה סויה את עצמו – היא הייתה אדמירלית מארגט וו כעת, כוכבי הדרגה על צווארונה נראים בקושי באור האדום.
''האב הקברניט דה סויה?'' שאלה האדמירלית.
הישועי הניד בראשו באיטיות. השעה הייתה רק 07:30 בעולם זה של עשרים ושלוש שעות, אבל הוא כבר חש עייף. ''רק האב דה סויה'', אמר.
''האב הקברניט דה סויה'', חזרה האדמירלית וו, והפעם לא הייתה שאלה בקולה. ''הנך נקרא בזאת לשירות פעיל. תקבל עשר דקות לאסוף את חפציך ולבוא איתי. הקריאה תקפה מרגע זה''.
פדריקו דה סויה נאנח ועצם את עיניו. הוא רצה לבכות. בבקשה, אלי, תעבור נא מעלי הכוס הזאת. כשפקח את עיניו, עדיין עמד הגביע על המזבח והאדמירלית וו עדיין המתינה.
''כן'', הוא אמר בשקט, ולאט ובזהירות החל להסיר את מלבושי הקודש שלו.
ביום השלישי שלאחר מותו וקבורתו של האפיפיור יוליוס XIV הייתה תנועה בעריסת התחייה שלו. חבלי הטבור הדקים והחיישנים הממוכנים העדינים החליקו לאחור ונעלמו מהעין. הגופה שעל הלוח נחה תחילה חסרת חיים פרט לעלייה ולירידה של החזה החשוף, ואז התעוותה באופן נראה לעין, גנחה ו – לאחר דקות ארוכות ורבות – זקפה עצמה על מרפק אחד, ולבסוף התיישבה, תכריך המשי והפשתן הרקום רקמה עשירה מחליק סביב מותני האיש העירום.
במשך כמה דקות ישב האיש על קצה לוח השיש, ראשו בידיו הרועדות. אז הרים מבטו כאשר לוח נסתר בקפלת התחייה החליק לאחור בקול נמוך מלחישה. חשמן בבגדי אדום רשמיים חצה את המרחב המואר קלושות ברחש של משי ושקשוק חרוזים. לצדו צעד איש גבוה ונאה, שערו ועיניו אפורים. הוא לבש חליפת חלק אחד פשוטה אך אלגנטית מפלנל אפור. שלושה צעדים מאחורי החשמן והאיש באפור באו שני חיילי המשמר השוויצי בצבעי תפוז ושחור ימי-ביניימיים. הם לא נשאו כלי נשק.
האיש העירום על המשטח מצמץ כאילו לא הסתגלו עיניו אף לאור המעומעם בקפלה האפלולית. לבסוף התמקד מבטו. ''לורדוסמי'', אמר האיש הקם לתחייה.
''האב דוּרֶה'', אמר החשמן לורדוסמי. בידיו נשא גביע כסף מוגזם בגודלו.
האיש העירום הניע את פיו ואת לשונו כאילו ניעור וטעם פיגולים בפיו. הוא היה איש מבוגר בעל פנים צרים וסגופים, עיניים עצובות וצלקות נושנות על גופו שהוחיה זה עתה. על חזהו זרחו שתי צורות צלב אדומות ותפוחות. ''מה השנה?'' הוא שאל לבסוף.
''שנת אדוננו 3131'', אמר החשמן, עדיין ניצב לצד האיש היושב.
האב פול דורה עצם את עיניו. ''חמישים ושבע שנים אחרי תחייתי האחרונה. מאתיים שבעים ותשע שנים מאז נפילת המשגרחוקים''. הוא פקח את עיניו והביט בחשמן. ''מאתיים ושבעים שנה מאז שהרעלת אותי והרגת את האפיפיור טיילהארד הראשון''.
החשמן לורדוסמי השמיע נהמת צחוק. ''אתה מתאושש מהר מאובדן ההתמצאות של התחייה אם אתה יכול לחשב כל-כך טוב''.
האב דורה הסיט את מבטו מהחשמן לאיש הגבוה באפור. ''אלבדו. באת לחזות במעשה? או להעניק אומץ ליהודה איש קריות המאולף שלך?''
האיש הגבוה לא אמר דבר. שפתיו הדקות ממילא של החשמן לורדוסמי התהדקו עד כדי היעלמות בין פימותיו הסמוקות. ''יש לך עוד משהו להגיד לפני שאתה חוזר לגיהינום, אנטי-אפיפיור?''
''לא לך'', מלמל האב דורה ועצם עיניו בתפילה.
שני חיילי המשמר השוויצי אחזו בזרועותיו הדקות של האב דורה. הישועי לא התנגד. אחד החיילים תפס במצחו של האיש השב לתחייה ומשך את ראשו לאחור, מותח את הצוואר הדק בקשת.
החשמן לורדוסמי התקרב בעוד צעד חינני אחד. מקפלי שרוולי המשי שלו צץ להב סכין בעל קת עשויה קרן. בעוד החיילים אחזו בדורה הסביל עדיין, שנדמה כי פיקת הגרגרת שלו מתבלטת יותר ככל שראשו נדחק לאחור, הניף לורדוסמי את זרועו מעלה וסביב בתנועת השלכה זורמת. דם ניתז מעורק הצוואר החתוך של דורה.
כדי להימנע מהכתמת גלימותיו, צעד לורדוסמי לאחור, החליק את הלהב בחזרה אל שרוולו, הרים את הגביע רחב השפה וקלט את זרם הדם הפועם. כאשר הגביע התמלא כמעט עד גדותיו והדם חדל מלהינתז, הוא הנהן אל חייל המשמר השוויצי וזה שחרר מיד את ראשו של האב דורה.
השב לתחייה היה שוב לגווייה, ראשו שמוט, עיניו עדיין עצומות, פיו פתוח, הגרון החתוך פעור כשפתיים צבועות על גיחוך נורא ומחוספס. שני חיילי המשמר השוויצי סידרו את הגופה על הלוח והרימו משם את התכריך. האיש המת והעירום נראה חיוור ופגיע – גרון קרוע, חזה מצולק, אצבעות ארוכות ולבנות, בטן חיוורת, אברי מין רפויים, רגליים צנומות. המוות – אפילו בעידן התחייה – מותיר מעט כבוד או כלל לא לאלה שחיו חיים של שליטה עצמית מתמשכת.
בזמן שהחיילים הרחיקו את התכריך היפה מנזק, יצק החשמן לורדוסמי את הדם מתוך הגביע הכבד על עיניו של המת, לתוך פיו הפעור, לתוך פצע הסכין הטרי, ובמורד החזה, הבטן והמפשעה של הגופה, גון השני המתפשט תואם ואף עולה בעוצמתו על צבע גלימותיו של החשמן.
''זִי אָבּר זָייד נִיכט פלָיישליך, זוֹנְדֶרְן גָייסטליך'', אמר החשמן לורדוסמי. ''אינך עשוי בשר אלא רוח''.
האיש הגבוה זקר גבה. ''באך, לא?''
''כמובן'', אמר החשמן, מציב את הגביע הריק עתה לצד הגופה. הוא הנהן אל חיילי המשמר השוויצי והם כיסו את הגופה בתכריך הדו-שכבתי. הדם נספג מיד בבדים היפים.
''יֵזוּ, מָיינֶה פרוינְדֶה'', הוסיף לורדוסמי.
''חשבתי כך'', אמר האיש הגבוה. הוא נתן בחשמן מבט שואל.
''כן'', הסכים החשמן לורדוסמי. ''עכשיו''.
האיש באפור הלך סביב משכב המת וניצב מאחורי שני החיילים, שהשלימו את הידוק התכריך ספוג הדם. כשהחיילים הזדקפו ונסוגו מלוח השיש, הרים האיש האפור את ידיו הגדולות אל עורפו של כל אחד מהם. עיני החיילים ופיותיהם נפתחו לרווחה, אבל הם לא הספיקו לזעוק. בתוך שנייה התלקחו עיניהם ופיותיהם הפעורים באור מלובן, עורם הפך שקוף ללהבה הכתומה שבתוך גופם, והם נעלמו – אודו, פוזרו לחלקיקים דקים יותר מאפר.
האיש באפור הבריש את ידיו זו כנגד זו וטיהר אותן משכבה דקה של מיקרו-אפר.
''חבל, היועץ אלבדו'', המהם החשמן לורדוסמי בנהמת קולו העבה.
האיש באפור הביט ברמיזה באבק הנישא באוויר, השוקע באור העמום, ואז בחשמן. גבתו שוב התרוממה בשאלה.
''לא, לא, לא'', נהם לורדוסמי. ''אני מתכוון לתכריך. הכתמים לא יירדו לעולם. נצטרך לארוג אחד חדש אחרי כל תחייה''. הוא פנה ופסע לעבר הלוח הסודי, גלימותיו מאוושות. ''בוא, אלבדו. אנחנו צריכים לדבר, ואני צריך עוד לומר את מיסת ההודיה לפני הצהריים''.
לאחר שהלוח החליק ונסגר מאחורי שניהם, נח תא התחייה דמום וריק פרט לגופה מכוסת התכריך ורמז קלוש ביותר לערפל אפור באור העמום, ערפל מתנועע ומתפוגג שהעלה על הדעת את נשמותיהם המסתלקות של המתים זה לאחרונה.
עליית אנדימיון (Rise of Endymion)
מאת דן סימונס (Dan Simmons)
עברית: ורד טוכטרמן
הוצאת אופוס
705 עמודים
אנדימיון - הספר הקודם
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מתי יוצא???
PROJECT:2501 יום שלישי, 28/05/2002, שעה 13:49
(3 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
