 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
מארת האלים
סיפורים / ורד טוכטרמן
שבת, 06/10/2001, שעה 0:02
קללת האלים היא נצחית, אבל שום דבר אינו נצחי. גם ליקום יש סוף
|
|
סיפור זה זכה במקום השלישי בתחרות הסיפורים 'עלילות האלים'. הוא הופיע גם בגליון מספר 14 של המימד העשירי, אפריל 2002
היקום שלי הולך ומצטמצם. עכשיו אני כבר לגמרי בטוח בזה.
זה לא היה ככה בהתחלה. היה פה מאד ריק - נוף חדגוני, אפור וחסר צורה, שגורם לעינים שלך לדמוע כשאתה מנסה להסתכל עליו, אבל לכל כיוון שהסתכלת היה מרחק. עכשיו הכל סגור, כמו בועה.
כשאני מנסה לצאת מהבועה אני לא מצליח. זה כמו ללכת בצדו הפנימי של כדור. אתה יכול להמשיך ללכת לאותו כיוון כל הזמן, ובסופו של דבר תגיע למקום שיצאת ממנו. אני יודע את זה, למרות שהנוף כל כך חדגוני. פשוט עניין של הרגשה. והמרחק הזה הולך וקטן. אני מרגיש את היקום קטן אפילו בלי ללכת. זה פשוט מתחיל להרגיש חונק.
אני מניח שלא הייתי צריך לקלל את האלים. אפילו אם אתה לא מאמין בקיום שלהם, בכל זאת, עדיף לשמור את הפה סגור. ואני דווקא האמנתי.
ימי ההתכחשות שלי לאלים, הימים שבהם לא האמנתי בדבר, תמו אחרי שקיללו אותי לנדודי נצח, לפני זמן שאכן נראה כמו נצח. אבל לא אהבתי את היקום שהם בראו. כל הזמן חשבתי שאפשר היה לעשות אותו יותר מוצלח. בלי כל כך הרבה כאב וכעס ואבדן ושנאה. וכל שנות נדודי המקוללות בעולם רק משכנעות אותי בכך יותר. מנוח לא מצאתי לי בעולמם של האלים, ורק צעדתי את צעדי הנצחיים מכאב לכאב. כה הרבה הייתי משנה בעולמם הארור של האלים.
אני יכול לדמיין לעצמי את היקום שלי בקלות, ואני באמת עושה את זה הרבה בזמן האחרון. אין פה כל כך על מה להסתכל, רק על הרקע המבלבל והאדיש. אז אני צובע לעצמי את קירות העולם שלי. אני מדמיין את היקום שלי על הרקע החדגוני של היקום המצטמצם הזה, שבו כלאו אותי האלים. לפחות פעם אחת בחיים שלי הדמיון שלי עושה משהו לטובתי. מציל אותי מהשעמום הנורא שהם תקעו אותי בו. בעבר זה לא היה כל כך מוצלח, כשהם הואילו בטובם להחזיק אותי ביקום המושלם שלהם. לא יכולתי לראות את גופות המתים במגפה בלי לדמיין את הכאב שהם חשו ברגעיהם האחרונים, את תחושת שפתיהם החרבות המתחננות למים, בלי שיהיה איש שיסכים להתקרב אליהם ולתת להם את המים שהם כל כך רצו. את בכי אהוביהם, שנותרו אחריהם, ואולי לא לזמן רב, רואים כבר את הסימנים על גופם הם אבל עדיין מבכים את אובדנם של אחרים. לא יכולתי להתחמק מלדמיין את כל מה שעבר עליהם, את חייהם, את תחושותיהם, את אהבתם ואת מותם. והדמיון כפה את עצמו על העולם שסביבי, העולם הירוק והפורח והעליז כל כך
שבתוכו כל תמונות המוות הללו נראו כל כך תלושות, וצבע את הכל באפור מת ומתפורר.
ניסיתי, ניסיתי כל כך חזק להסתיר מעצמי את הכאב שבעולם שבראו האלים. לא יכולתי לשאת את הזעקה הנוראה שעלתה מכל שעל של אדמה, מכל כוכב בשמיים. רציתי לברוח אל יקום משלי, יקום שבו הכאב והסבל הנוראים לא יתקיימו, לא ייכפו על חושי אדם עוד. אבל ריח המוות וצבע הגוויות עלו מכל פרח וייבשו כל ציץ רענן. הדמיון שלי לא יכול להבריח אותי משם אל עולם מתוק יותר כשהוא היה עסוק ברגעיהם האחרונים של הגוועים. כשהגעתי אל הכפר שעל צלע ההר קיוויתי שמצאתי מפלט. המקום דמה כל כך
לעולם הדמיון שלי, העולם הטוב והשליו שרציתי להגיע אליו. זכרתי אותו מימי עבר רחוקים כמקום שעל הכל בו שררה רוח של שלווה, שקט של צהרי יום קיץ שבהם אפילו הזבובים מנומנמים מכדי לעוף. קיוויתי ששם אוכל למצוא מסתור מהמגפה.
ואיך, איך יכולתי לדעת שאני מביא את המגפה עמי? איך יכולתי לדעת שגופי, שמעולם לא נכנע למחלה, מעולם לא הראה את הסימנים הנוראים, העביר אותה עמו ממקום למקום? כל המקומות שעברתי בהם עד אז כבר היו נגועים. אבל הכפר...
הכפר היה שליו, ורגוע, ושקט, כמו שזכרתי אותו. לא מכיר במכה שתנחת עליו עוד מעט. תמונות של אושר הקיפו אותי. ילד רץ אחרי כלב בשדה, פיו של הכלב פעור בגיחוך מתנשף. פרה מנומנמת מצליפה בזנבה בעצלתיים, פעם לצד אחד, פעם לשני. אשה חבושת שביס מעלה מים מבאר ושרה לעצמה בקול צלול שנקטע רק על ידי המשיכות הקצובות שהיא מושכת בחבל הדלי, הגוזלות את נשימתה. הגעתי הביתה. הגעגוע העז שחשתי, לחיות את חייהם העזים והמתוקים של האנשים האלה, לרדוף גם אני אחר כלב בשדה בשכחה עצמית מלאה, לשיר גם אני שיר של שמחה, לא נרגע, אך לפחות הייתי ביניהם.
המוות הראשון התרחש אחרי שבועיים. האחרון - אחרי ארבעה וחצי. ביניהם, כאב, אבדן, יגון. כל הדברים שקיוויתי שהותרתי מאחורי.
ניסיתי לעצום את עיני. ניסיתי לברוח. ולא יכולתי. המוות הקיף אותי סביב, בגוויות פעורות פה הנערמות בין הבתים כשלא נותר עוד איש שהיה בו כוח לקבור אותן. ביבבתו הנחלשת של תינוק חולה, שלא היה עוד איש שיאכיל אותו. בזבובים המזמזמים בכל. ואני הלכתי בין הבתים כמלאך המוות, מביט במעשה ידי ושואל את נפשי למות.
המוות ניתן לי, אך לא מותי שלי, כי אם מותו של החולה האחרון בכפר, אותו ילד שראיתי רודף אחר הכלב בשדה. הכלב מת מכבר, בטנו מתנפחת תחת השמש הקופחת, באמצע השדה שבו רץ בשמחה כה גדולה. הילד שרד אחרון, אך כבר דמדם, ואני הבאתי לו מים מהבאר, מזמר לעצמי כתפילה את השיר ששרה
האשה עם השביס, ככל שעלה בידי לזכור אותו. כשהגעתי אליו עם המים הוא כבר נפח את נשמתו.
לא יכולתי לשאת עוד את הכעס והכאב, נעמדתי בכיכר הכפר וזעקתי את זעמי אל השמיים. ארורים האלים, זעקתי, שזה העולם שבחרו לבריאתם. ארורים לעולמי עד, במושב השמים שלהם. ארורים אלי הרשע אשר הכניסו את כל הכאב והיגון אל העולם. ובעודי מתייפח את המילים האלה אל עבר השמים האטומים, ריח המוות נידף מכל הרחובות שסביבי, חשתי כמו היכה בי ברק עצום, ומצאתי את עצמי כאן, ביקום הסגור שהכינו לי האלים
לכלאי.
בתחילה לא יכולתי למנוע את הדמיון שלי מלצייר את תמונות המוות על קירות עולמי המצטמצם. האפרורית החדגונית של גבולות היקום שלי משכה אליה את זכרונות המוות שרדפו אותי. בכל צעד שהלכתי ראיתי סביבי את פיותיהן הפעורים של הגוויות, שמעתי את בכיו הנטוש של תינוק חולה. אך
בהדרגה, דמיוני החל לצייר גם תמונות של נוחם על קירות עולמי. הבוהק הירוק העז של הגבעות באביב. הכחול חובק הכל של השמים בקיץ. אהבתה האינסופית של אם לילדה, שלא הניחה אותו מידיה גם במותה. שירה של האשה בשביס, מנעים את עבודתה וממתיק את חייה.
ככל שעולמי מצטמצם, הצבעים שדמיוני מצליח לצייר עליו עזים יותר. אני רואה את הגוויות, אך הן לא אפורות עוד. אני רואה בהן את חייהן, את אהבתן, את כשלונן ואת נצחונן. מלוא חמדת חייהם של המתים מצטיירת על פניהם ועל העולם המקיף אותם, תשוקתם לחיים, התרסתם בפני המוות, שירת חייהם שכה עזה היתה במשכה הקצר. חיי ארוכים הם, אך הכאב האפור של המוות שלט בהם בדרך שבה מעולם לא שלט בחייהם של אותם יצורים קצרי חיים ומעוטי דמיון, ששרו את שירת חייהם במלוא כוחם בלי לשקוע בכאב המוות כפי שאני שקעתי בו. הם ראו באמת את תכלת שמי הקיץ ואת ירוק האביב. אני ראיתי רק את אפור הגוויות.
אני משוטט ביקומי המצטמצם ומבחין שהוא כבר בקושי גדול יותר מגבולות גופי. צבעיו עזים יותר מרגע לרגע, ואני מבין בהארת פתאום, הארה שהיא ילידת אורם העז של הצבעים שמקיפים אותי, שקץ חיי המתקרב הוא שצובע את עולמי בעוז שכזה. בכל חיי הארוכים לא מלא עולמי צבע ואור ושירה כמו ברגעים אחרונים אלה, כשאני יודע שחיי עומדים לכבות עוד מעט, במלוא הכאב והסבל של בן אנוש. צבעי העולם עזים כל כך מול פני המוות. ורק עכשיו אני יודע מה עזה היתה קללת חיי האינסופיים, שלא ידעו מבשר
את המוות והכאב שהם מנת חלקו של כל אדם, ולא יכלו לחלוק בצבע ובאור ובשירה, אלא רק בדמיון האפור המכלה המזמין רק את המוות אל תוכם.
חוכמת האלים ברורה לי כעת, בהביאם אל עולמם את הכאב והיגון והכליה, ואני יודע כאילו הייתי אחד מהם, כי גם הם חיו את המפגש האפור המתמיד עם המוות, וגם הם קיללו אותו. אך הם ידעו שתפארת החיים לא תתקיים ללא כאב הכליון. מתוך כאבי אני חש את חמלתם ואת אהבתם אל העולם שיצרו.
היקום שלי מצטמצם עוד, והולך ונסגר סביב מוחי. אני מרגיש את הווייתי מצטמצמת אל תוך הנקודה הסופית, הנקודה שבה אכלה, ומתוך הנקודה הסופית הזו, זעקת חיי מתפרצת לה בעוצמת אדירים, ופורשת מחדש את עולמי המתכנס לכלל יקום שלם בהבזק עז של אור וצבע וחיים, ואני ירוק העשב ותכול השמים, אני הילד ואני הכלב, הפרה והזבוב, האשה והבאר, הגוויה והשיר. אני הראשית והאחרית, המוות והחיים.
יקומי החדש נולד ואני נולד איתו, ויודע בדיוק איך אני רוצה שהוא יראה.
עלילות האלים - תחרות סיפורים
המימד העשירי
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
זה טוב (חדש)
מקס שבת, 13/11/2004, שעה 14:24
הסיפור מאוד יפה
|
|
|
|
|
וואוD= (חדש)
אנטיוכוס אפיפנס יום שלישי, 20/01/2009, שעה 12:45
אני מודע לעובדה שהסיפור כבר לא כל כך צעיר, אבל זה פשוט מדהים!
כל הכבוד!
|
|
|
|
|
תודה. :-) (חדש)
Boojie יום ראשון, 25/01/2009, שעה 17:48
בתשובה לאנטיוכוס אפיפנס
(אשכרה ענתיקה, עכשיו שאני רואה אותו שוב...)
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
