טוב, תקשיבו. קרה משהו.

התעוררתי באמבטיה, עם המון דם על החלוק ועל הדפנות מסביב. היו חתכים דקים על פרקי הידיים שלי, אני מניחה שהרוב כבר נסגרו והדם נקרש עד שהתעוררתי לגמרי. אני מרגישה קצת מסוחררת ועייפה, כנראה מאיבוד דם, אבל הצלחתי להתאושש ולקום משם, כך שאני ממש מקווה שלא נגרם נזק גדול מדי.

אלינור, לא השארת שום דבר כתוב ביומן. למה עשית את זה? אני מפחדת נורא.

לא הייתה לי ברֵרה אלא לדווח לוועדת הפיקוח. אני פשוט כל כך דואגת ממה שיקרה כשאלינור תחזור. אלינור, חמודה שלי, אני לא כועסת, לכולנו יש ימים קשים. אני רק מקווה שעד שתחזרי הכול יהיה הרבה יותר טוב. אני אוהבת אותך. כולנו אוהבים אותך.

הודעות פרוצדורליות: אדם, מחר בבוקר גם אתה תצטרך ללכת לוועדת הפיקוח. הם חקרו אותי היום במשך שעות, סביר להניח שירצו לתחקר גם אותך, ויכול להיות שאת כולנו. אל תנסה להסתיר מהם שום דבר, הם כבר ידעו איכשהו על רני והצמיד המזויף שלו, למרות שלא סיפרנו להם כלום. אוף, ממש לא רציתי לדבר על רני במכון. או בכל מקום אחר. אוף, אני כל כך מטומטמת לפעמים.

יולי, לקחתי בשבילך מהדואר את החבילה עם הבדים שהזמנת. הם נראים יפהפיים! אל תשכחי לצלם ולהראות לי איך זה יצא. ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו, שיקפצו. זה כולל אותך, אדם.

אוּרי, מזכירה לך להחזיר את החתול פנימה ברגע שאתה מתעורר, כי כבר קצת קריר בחוץ בעונה הזו. לפני שבועיים שכחת להכניס אותו, והמסכן התכרבל בתוך השמיכות במלונה שלו ועשה לאלינור פרצופים כועסים כשהיא נתנה לו להיכנס סוף-סוף. אה, וגם זרקתי את מברשת השיניים שלך לפח, היא כבר בלויה לגמרי. אדם או יולי, תוכלו בבקשה לקנות לאוּרי מברשת שיניים חדשה? לא הספקתי היום בגלל הוועדה וכל זה, וכבר מאוחר נורא.

אלינור, חמודה שלי. אני מחבקת אותך, ומחכה לשמוע ממך.
***
"מה השם?"

"אביגיל הידרה."

"הידרה שלוש, כן?"

"לא, שתיים."

הפקיד בחליפה האפורה רשם בטופס שלפניו "הידרה 08/ב, רצף: 2, שם: אביגיל."

"בסדר גמור," אמר, "שבי בבקשה ליד חדר 10, יקראו לך."

חדרים 5-1 היו חדרי הטיפול הקבועים של קבוצה א', וחדרים 10-6 היו מיועדים לקבוצה ב'. ככה זה, חשבה לעצמה אביגיל במרירות תוך כדי הליכה במסדרון הממוזג יתר על המידה, את הופכת למספר בשבילם, חלק מרצף, בורג במכונה. כולם מושלכים פנימה, נטחנים ונזרקים החוצה בעיסה מבולבלת, ואחר כך מצפים מאִתנו לאסוף את כל החלקים המרוסקים ולחבר אותם יחד איכשהו. את קודם כול סדרה 08, אחר כך קבוצה ב', אחר כך מס' 2, ורק בסוף אביגיל, אישה בת 25. או 5, תלוי את מי שואלים. הוא אפילו לא שם לב שאני מפחדת. כולי זיעה קרה, והוא ממשיך לרשום את הפרטים שלי בטופס באדישות גמורה. אני רק עוד פרה אחת בעדר. מה אכפת לו שהפרה הזו כמעט נשחטה אתמול בלילה?

אביגיל עצרה לפני הדלת של חדר 10, והתכוננה להציג לסורק האוטומטי את צמיד הזיהוי שלה. משהו כפה עליה לעצור לפני שהושיטה את פרק ידה לקורא השבבים. בעצם, זה לא נכון, חשבה. הפקיד הרי ביקש את השם שלך לפני כל יתר הפרטים. והאמת היא שלך עצמך אין מושג איך קוראים לו. הוא עובד כאן כבר חצי שנה, וכל מה שאת יודעת עליו זה שהוא הפקיד בחליפה האפורה, עם סמל המכון על השרוול. גם הוא סוג של פרה בבית המטבחיים הזה.

אביגיל שמטה את ידה הרועדת לצד גופה, ונעצה מבט מתריס בדלת, כאילו היה לוח זה של עץ ומתכת האשם בכל העניין. לרגע קל עוד בהתה במספר "10" שהתנוסס על הדלת, ואז סבה על עקביה בהחלטיות, ככל שאפשרה לה תחושת המחנק שבגרונה, והלכה בחזרה אל הפקיד בחליפה האפורה.

הפקיד הרים את עיניו למראה הצעירה החוזרת לדלפקו. "מה קרה? הם לא בחדר?"

"לא יודעת, עוד לא נכנסתי," השיבה אביגיל. "רק רציתי לשאול איך קוראים לך."

"לשאול מה?" עיני הפקיד התרחבו בהפתעה.

"מה השם שלך. אתה כאן כבר חודשים ואף פעם לא שאלתי."

הפקיד שתק לרגע. "יואל," השיב בסוף. "קוראים לי יואל."

"נעים מאוד, יואל. אני אביגיל."

"אהמ… כן," השיב הפקיד האפור, ששמו היה יואל, עדיין משתומם קלות.

"אביגיל הידרה?" אמרה אביגיל, כמנסה לעודד את זכרונו.

"כן…"

"שמוכרת גם בשם 08/ב/2…?"

אביגיל ויואל בהו זה בזה במשך כמה שניות, ואז פרצו בצחוק. יואל הושיט את ידו ללחיצה. "סליחה, פשוט אף אחד מההידרות עוד לא שאל איך קוראים לי. קצת קשה לדעת כאן…"

"…מה מותר ומה אסור," השלימה אביגיל.

"כן, בדיוק," ענה יואל בחיוך. "אבל אני מניח שזה מותר, להחליף שמות. נעים מאוד להכיר, אביגיל."

אביגיל המשיכה ללחוץ את ידו של ידידה החדש כמה שניות מעבר למקובל על פי כללי הטקס. כעת, כשכבר לא היה רק הפקיד בחליפה האפורה, כאילו הוסר מעליו צעיף בלתי נראה של ריחוק, והיא השגיחה בדברים שמעולם לא ראתה לפני כן. גומת חן שמופיעה רק בלחיו הימנית, ולא בשמאלית. קמטי צחוק בזוויות עיניו. והעיניים עצמן, באותו גוון ירוק מתעתע שנראה לעתים חום ולעתים כחול, תלוי בשעה ביום ובקרני האור שפגעו בקשתיות. היא הגניבה מבט לפרק ידו, רק ליתר ביטחון. לא היה שם צמיד. וגם לא חתכים דקים, שהגלידו ממש לפני דקות ספורות. צמרמורת קפואה חלפה בגבה, כאילו הושלכה שוב ביד גסה לתוך רגע ההתעוררות ללילה של כאב, בלבול ותחושת בגידה צורבת.

"אביגיל?" אישה בחלוק כחול עם סמלו המוכר של המכון על שרוולה שרבבה את ראשה מעבר לעיקול המסדרון. "לא ראינו את הקריאה שלך בסורק, את מעדיפה לא להיכנס?"

"לא, רק התעכבתי קצת," השיבה אביגיל. "אני צריכה לדבר אִתכם."

"אז בואי," אמרה האישה והחוותה בידה לכיוון המשך המסדרון. אביגיל נפרדה בניד ראש וחיוך מתנצל מידידה החדש, לשעבר הפקיד בחליפה האפורה, ומיהרה בעקבות האישה אל חדר 10.

אורנה, המפקחת שצעדה בזריזות לפניה, הייתה דווקא אחת מהמפקחות החביבות עליה. היא לא נטתה להגזמה או להיסטריה, כמו חלק מהמפקחים האחרים. לכן אביגיל קיוותה שגם הבשורה הלא פשוטה שהיא נושאת תתקבל בהבנה ותטופל ברגישות ובמתינות. לא תמיד זה היה כך. נשמעו לא מעט סיפורים על בתים שהושתלו בהם עשרות מצלמות ומיקרופונים וחיישני תנועה, על סוכנים חשאיים של המכון שהוצמדו להידרות שנחשדו בהתנהגות חריגה ועקבו אחריהם כמו צללים ביום ובלילה. ההידרות מקבוצה א' של סדרה 8 אהבו להפיץ סיפור – ייתכן שהיה אגדה ותו לא – שהידרות מסדרות 6-4 לא מתו בגיל צעיר מסיבוכים רפואיים כפי שסיפרו להם, אלא הועלמו באורח מסתורי לאחר שהחלו לפעול בניגוד להנחיות המכון. מפקחי המכון התייחסו בביטול לסיפורים כאלה, אבל השמועות עדיין ריחפו וסירבו לגווע.

עכשיו אביגיל תיאלץ לשבת מול המפקחים ולהסביר בצורה רגועה ככל האפשר שהיא התעוררה בבוקר מדממת, שהיא חוששת לשלומה של אלינור, ושאין לה שום דרך לדעת מה קרה כי אלינור תחזור רק בעוד חמישה ימים ולא השאירה מילת הסבר. האם זו טעות, לדווח לוועדה המפקחת? אולי היה עדיף לטפל בזה בינם לבין עצמם, מבלי לדאוג שמא יכלאו את כולם בבית חולים עד שאלינור תחזור ויוכלו לתחקר אותה, ומי יודע מה יחליטו לעשות אִתם בסוף?

בכל עשרים וחמש שנותיה, אביגיל מעולם לא חששה לחייה. כשהתיישבה באותו בוקר מול השולחן הארוך והמוכר של הוועדה המפקחת, הציף אותה יצר ההישרדות בעוצמה בלתי נשלטת. היא חייבת לספר. אם תפסיק להתקיים בעוד כמה ימים, לפחות שיֵדעו מדוע.

"בוקר טוב לכולם," אמרה אורנה בחיוך מאיר פנים. "אביגיל, את זוכרת את שרון ועדי" – אמרה כשהיא מצביעה אל המפקחים שישבו מימינה ומשמאלה – "אנחנו שמחים שבאת לבקר, כבר זמן מה לא שמענו ממך דיווח."

"כן," השיבה אביגיל, "הייתי קצת עסוקה." היא הניחה יד על רגלה הימנית, שהחלה לתופף מעצמה על הרצפה, כמבקשת לברוח מהחדר.

אורנה בחנה לרגע את הצעירה המתוחה. "אביגיל, את לא צריכה להתרגש כל כך. אנחנו כבר יודעים, ושמחים שהחלטת לספר לנו."

לבה של אביגיל החסיר פעימה.

"איך אתם יודעים? זה קרה רק הבוקר…" רעד קולה.

"הבוקר?" תהה עדי, המפקח שישב מימין לאורנה. "חשבתי שזה נמשך כבר חודשיים."

"על… על מה אתה מדבר?"

"על מה את מדברת?" החזיר לה המפקח. "מה קרה רק הבוקר?"

"רגע אחד," הרימה אורנה את ידה. "אני רוצה לעשות סדר. קודם כל, אביגיל, אנחנו יודעים שאת מתראה כבר חודשיים עם בחור שהתחזה להידרה. הוא הצליח להשיג לעצמו צמיד זיהוי מזויף. יש מעקב אחרי כל הצמידים, ובעקבות דיווח שקיבלנו מהידרה אחרת על בחור לא מזוהה שמציג את עצמו כהידרה, איתרנו אותו ועצרנו את ההונאה."

אביגיל שתקה וכבשה פניה ברצפה.

"אני מבינה שזה קשה, אבל חשוב מאוד שתדווחו לנו על מקרים כאלה. הבחור הזה לא רימה רק אותך. בכל יום הוא נטפל לבחורה אחרת, ומכר לה את השקר הזה כדי להוציא ממנה טובה כלשהי. אני לא יודעת איך הוא הצליח לשכנע אותך לא להסגיר אותו, אבל חשוב לי שתדעי שאפילו אם את לא מדווחת, יש מי ששומר עלייך."

אביגיל הרימה את מבטה.

"שומר עלי? עוקב אחרַי, את מתכוונת."

"אתם חשובים לנו מדי," אמר שרון, המפקח השלישי. אחר כך הוסיף בנימה מרוככת, "אנחנו מבינים איזה קרבן נדרש מכם, אז חשוב לנו לשמור עליכם מפני אנשים כאלה."

"מי גילה לכם? איזו הידרה? אני רוצה לדעת."

"זה באמת חשוב? הידרה שדואגת לך. בדיוק כמונו," אמרה אורנה.

"זו לא החלטה שלה. רני… הבחור הזה… לפחות הוא לא התייחס אלי כמו אל מספר, והוא…"

אורנה נאנחה.

"אני מבינה שהוא היה נחמד אלייך. זה קשה מספיק, קשר בין סינתטים לנורמלים, מבלי שהיחסים יהיו מבוססים על שקרים."

אביגיל מיהרה למחות את לחייה, לבל יצליחו הטיפות לצנוח מטה.

"לא הכול היה שקר."

אורנה הביטה בצעירה הדומעת. "לצערי, זה לא נכון. הוא התחזה להידרה כדי שתיתני בו אמון, ותסכימי…"

המשך דברי ההסבר של המפקחת גוועו בפיה. היא הבינה. לא פשוט להתמודד עם הפעם הראשונה, במיוחד כשנודע לך בדיעבד שנוצלת, כמו שורה של נשים אחרות, על ידי נוכל מקסים וחסר מצפון. היא זקוקה לזמן כדי להתאבל ולהתאושש. אולי כדאי לשנות נושא. אורנה כחכחה בגרונה. "טוב, נניח לעניין הבחור. הוא טופל ולא יפגע שוב באף אחת. ספרי לנו, מה קרה הבוקר?"

אביגיל בלעה את דמעותיה ונשמה עמוקות. אחר כך זקפה את ראשה והישירה מבט אל המפקחים.
***
כואב לי הראש, היה יום די מזעזע, אז הנה סיכום קצר. הלכתי לוועדה המפקחת. בלבלו לי את המוח על כמה שחשוב שנמשיך להיות קַשוּבים לכל מה שיכול לקרות עם אלינור כי זה משפיע על כולנו. אמרתי להם שאין לי מושג מה קרה, אבל אלינור, אני סומך עלייך במאה אחוז ולא מוכן לקבל לרגע את האפשרות שהיית רוצה לפגוע בנו. אז שיהיו קשובים למה שהם רוצים, אני לא משחק במשחק הזה. לדעתי היינו צריכים להשאיר את זה בינינו ולפני הכול לתת לאלינור הזדמנות להסביר.

הודעות פרוצדורליות: יולי, כמובן שגם את חייבת ללכת לוועדה, אז דבר ראשון בסדר היום שלך בבוקר – ביקור במכון. ותשתדלי ללבוש משהו שלא נראה כמו וילון שחדי קרן הקיאו עליו. אה, ואביגיל, הסירי דאגה מלבך. קניתי לאורי מברשת שיניים חדשה. ואני גם מנחש שהוא יגיד לך, בעוד יומיים, בדיוק מה את יכולה לעשות עם מברשת השיניים הזו מצדו.

מקריאה חוזרת של הסיכום, אני נשמע קצת עצבני. אבל באמת שהיה יום לא קל. ברצינות, לך תסביר לבן זוג שלך שהוועדה נכנסה לך לתחת כי הם חושבים שאולי אחותך מנסה להרוג את כולכם. אביגיל, את מבינה למה כדאי לשמור דברים בינינו? לא כועס עלייך, אני מבין שנבהלת, אבל אי-אפשר לגלות קצת סבלנות?

יולי, אני מה-זה מצטער. נראה לי שתקומי עם מיגרנה מהגיהינום. תלבשי מה שאת רוצה, משוגעת שלי. אוהב ומחבק חזק את כולכם. אנחנו נעבור את זה, אתם תראו.
***
"אני רק אומר שטוב שלבשת חולצה עם שרוולים ארוכים."

דורון העביר את אצבעו בעדינות על הפסים האדומים הדקים שנמתחו לרוחב פרקי ידיו של אדם.

"סביר להניח שאמא שלך הייתה מגיבה בהיסטריה לזה שמישהו מנסה להרוג את הבן שלה."

אדם נהם בתגובה, והתהפך כך שחיבק את מותניו של דורון מאחור. "אמא שלי מאוד אוהבת את אלינור, היה עדיף שלא תחשוב עליה דברים כאלה." הוא הניח את ראשו בשקע כתפו של דורון. "כל ההורים שלנו מסתדרים ממש יפה ביחד, חוץ מההורים של אלינור, שהם קצת סנובים, ותמיד מתחמקים מארוחות משותפות."

"חשבת לדבר אִתם? אולי הם יודעים משהו על מה שקרה לאלינור?"

אדם נהם שוב.

"זהו, עברת לנהום? שכחת איך בני אדם מדברים?" הקניט דורון, וצבט בעדינות את ירכו של אדם. "או שסתם אין לך כוח אלי?"

"סליחה," השיב אדם בעייפות, "נראה לי שאני מתחיל לפתח כאב ראש. התרוצצתי המון היום. הוועדה המפקחת בבוקר הייתה סיוט, אחר כך צהריים עם ההורים שלי…"

"ואחר כך סקס אִתי, שזה מתכון בטוח לכאב ראש."

כתגובה, דורון זכה לנהמה נוספת ולמתקפת דגדוגים, שהפכה להתגוששות ידידותית. בסיומה, אדם הצמיד את מצחו לזה של דורון, עצם את עיניו, ונאנח שוב.

"אני מצטער. שום דבר לא יוצא לי כמו שצריך היום."

"הטענה הזו לא רק תבוסתנית, אלא גם לא נכונה עובדתית," השיב דורון וליטף ברכות את צווארו של אהובו. "אולי תספר לי סוף-סוף מה קרה בוועדה המפקחת? במקום לנהום עלי כמו דוב עם אבעבועות רוח?"

"מאיפה אתה יודע איך נשמע דוב עם אבעבועות רוח?"

דורון החריש. אחר כך התגלגל לשכיבה על גבו וניתק מגע עם אדם. לכמה שניות, הצליל היחיד שנשמע בחדר היה קולות החפירה מארגז החול של החתול בחדר השני, אחרי שסיים את ענייניו.

אדם התהפך על צדו, וליטף בתחינה את התלתלים השחורים שנחו על הכרית. "אל תכעס עלי. קשה לי לדבר על זה. זה לא בגללך."

"תתחיל מההתחלה, אחר כך יהיה יותר קל," השיב בן זוגו בעידוד והחזיר ליטוף לחזהו.

"טוב." אדם נאנח שוב. "קמתי, קראתי את הדיווח של אביגיל. היה לי ברור לגמרי שהיא נכנסה לפאניקה וסיפרה הכול לוועדה בלי לחשוב שאולי כדאי לטפל בזה בינינו לבין עצמנו. אז הלכתי לוועדה בבוקר, מכין את עצמי לעוד קצת פאניקה."

"אולי לא פאניקה, אבל אתה לא חושב שיש מקום לקצת דאגה?"

"לא," השיב אדם בפסקנות. "אלינור לא טיפשה. מבחינתי, יש רק שני תרחישים אפשריים: או שזו הייתה תאונה שקרתה ממש לפני החלפת המשמרות של היום הראשון, או שהיא עברה רגע קשה ורצתה להעביר את זה הלאה לאביגיל ולכולנו, ומשום מה לא יכלה לכתוב את זה ביומן המשותף."

"ואין סיכוי, לדעתך, שהיא באמת ניסתה להתאבד?" הקשה דורון.

"כדי להתאבד בחיתוך ורידים, חותכים לאורך היד, לא לרוחב," טען אדם.

"אולי היא לא ידעה את זה?"

"זו אלינור. היא יודעת הכול. היא האישה הכי חכמה שפגשתי אי-פעם."

"טכנית, מעולם לא פגשת אותה."

אדם תלה מבט עצוב בבן הזוג, שעדיין ליטף את חזהו. עיניו היו תמיד חמימות כל כך, עוטפות כל כך.

"אתה מבין למה קשה לי לדבר על זה? אני לא רוצה לכתוב, כמו אביגיל, שהכול יהיה בסדר, וכולנו אוהבים אותה וכל הקשקושים האלה. אני רוצה לחבק אותה. ואני לא יכול. אין לי מושג מה עבר עליה, אבל אני בטוח שהיא לעולם לא הייתה פוגעת באחים ובאחיות שלה. לא באופן מודע."

"וזה מה שאמרת לוועדה?"

"כן."

"ומה הם אמרו?"

אדם שוב נהם.

"די עם הנהמות האלה כבר… החבר שלי הידרה, לא חיית פרא…" התרה בו דורון.

"שנינו הידרות. לא סתם, הידרות רצף 3. תאר לך שאני הייתי 2 ואתה 4 או ההיפך. לא היינו נפגשים לעולם," התבדח אדם. אחר כך הרצין.

"טוב, הוועדה. הם ענו לי ש'הנאמנות שלי לאחות הידרה ראויה לכל שבח', ושממש נוגע ללב שאני בוטח בה במאה אחוז, אבל 'אנחנו צריכים להתכונן לכל האפשרויות', כולל האפשרות שאלינור תיאלץ להעביר את המשמרת הבאה שלה, אולי המשמרות הבאות שלה, בחדר נעול עם השגחה מסביב לשעון. אמרתי להם שאם זה קורה, גם אני חותך את הוורידים."

"אדם!!"

"ברור שאני לא אעשה את זה. אבל הם מסרבים לקלוט שאני הרבה יותר קרוב לאלינור משהם יצליחו להבין אי-פעם, לא משנה כמה מצלמות הם יתקעו לה בפרצוף."

"ועכשיו אולי יתקעו גם לך מצלמות בפרצוף," התרגז דורון. "בשביל מה היית צריך לאיים עליהם?"

"בשביל שיבינו שההחלטה הזו היא גם שלנו. אם לא רק שלנו."

כעת היה תורו של דורון להיאנח. "יופי לי. מצאתי בן זוג עם עקרונות ופלפל בתחת."

"באמת יופי לך," קרץ לעומתו אדם. דורון ניסה לשמור על ארשת פנים נוזפת, אך כעבור רגע התמוססה הבעתו הכעוסה והוא פרץ בצחקוקים.

"טוב, חצוף שלי. כבר עשר וחצי ושנינו צריכים להתכונן להחלפת משמרות."

אחרי שדורון הלך לדרכו, אדם מיהר להחליף סדינים, ואחר כך שעט אל המקלחת. תחת המים הזורמים, ניסה לדמיין שהוא שוטף מעליו גם את שרידי המחשבות, כדי שלא יעבור הלאה אף שמץ מהן. הוא חש צביטה של אשמה על כך שהסתיר מדורון מדוע באמת לא ניסה לפנות להורים של אלינור. הוועדה המפקחת גילתה לו באותו בוקר שהמפקחים כבר ניסו לפנות אליהם, וההורים לא שיתפו פעולה וביקשו לנתק קשר לחלוטין. הם מעולם לא העריכו את הבת הנפלאה שלהם כמו שצריך, חשב אדם. אולי הייתה ביניהם מריבה קשה. אחות נהדרת, איך הגרלת לך הורים כאלה? זה לא מגיע לך.

השעה הייתה כבר חמישה לאחת-עשרה, ואדם כבר היה נקי, מסורק ולבוש בחלוק בד לבן. הוא סיים לכתוב את הדיווח ביומן המשותף, עיסה את רקותיו הכואבות ופנה לכיוון חדר השינה. לפתע צץ משהו בזיכרונו, ותוך שהוא פולט קללה עסיסית, החל לחפש בקדחתנות אחר החתול ברחבי הבית.

"הרקולס! פסס פסס, הרקולס, בוא!"

חתול שחור עם סינר לבן וכפות לבנות הציץ מאחד החדרים. אדם פיתה את היצור המשופם אל המלונה שבחצר בעזרת שאריות טונה מהמקרר וסגר את הדלת האחורית. אחר כך מיהר לחדר השינה, נשכב על גבו במיטה ועצם את עיניו. נותרו לו רק שניות ספורות.
***
מותר לי לומר שזה היה היום הכי נפלא שהיה לי אי-פעם?

טוב, נתחיל מההתחלה. אדם, מצאתי את הפתק שהשארת לי בכיס של המכנסיים. תודה… בזכותו התחלתי את היום עם חיוך. והחליפה לא נראית כמו משהו שחד-קרן הקיא עליו, טמבל שכמוך. קוראים לזה גיוון. כדאי לך לנסות את זה פעם, במקום כל הבגדים השחורים והאפורים שלך. אם תרגיז אותי יותר מדי, יום אחד אני אצבע לך את כל המכנסיים בסגול פוקסיה.

אביגיל, תודה רבה שאספת בשבילי את החבילה! תרצי שאתפור בשבילך חצאית מהבד הירוק עם ההדפס של ציפורי גן עדן? לדעתי זה ייראה עליך נפלא, והצבע ממש מתאים לעיניים שלך. אלינור, מתוקה שלי, כשתחזרי אני אעצב גם בשבילך משהו. רק תבחרי. אני חייב גם לך תודה גדולה. את יודעת למה.

הוועדה היום הייתה חוויה שונה לגמרי מבדרך כלל. בפעם הראשונה, קראו לי בשם האמִתי שלי. לא בתור כינוי חיבה, אלא בתור שם רשמי. שתדעו לכם שאורנה נפלאה, וממש לא מאיימת כמו שתמיד חשבתי. אני כבר לא מפחד לכתוב כאן הכול, ומותר גם לכם להתייחס אלי כמו שאני. אודליה קיימת עכשיו רק בתיק שלי אצל הוועדה המפקחת, בתור זהות לידה בלבד. תודה שהתגייסתם והתאמצתם להגן עלי. לא תצטרכו לעשות את זה יותר, ואין לי מילים לומר לכם איזו הקלה זו. אני לעולם לא אהיה בדיוק מי שאני רוצה להיות, אבל לפחות לא אעמיד פנים שאני מישהי שאני לא.

הודעות פרוצדורליות: אורי, אני מתנצל אם תהיה קצת מנוזל מחר. לא עמדתי בפיתוי ויצאתי החוצה היום ללטף את הרקולס. חמוד קטן, הוא היה כל כך המום! אחר כך קינחתי את האף שעות, אבל זה לגמרי היה שווה את זה. אביגיל, בחור נחמד בשם יואל שעובד במכון הפיקוח ביקש ממני היום למסור לך דרישת שלום. הבנתי שדיברתם לפני יומיים. נראה שהוא ממש מחבב אותך, ובניגוד לחתיכת ה – טוב, את יודעת מה דעתי עליו – הקודם ששיקר לך, הוא עושה רושם של אדם מאוד כן וישר. והוא גם חמוד… אני לגמרי בעד.

אגב, אורי, קסם שלך כבר פה. היא ביקשה, חמודה כמו תמיד, לשבת כאן לידי ולחכות שתגיע. כמובן שהסכמתי. אני כל כך שמח בשביל שניכם!
***
"מיאו!"

"זה לא יעזור לך."

"מרראווו…"

"הרקולס, אתה מאוד חמוד, אבל אני לא יכול להכניס אותך הביתה, אני אלרגי. לך תישן קצת על הכרית שלך במלונה."

"מיאוווו!!"

יולי נאנח. היצור העיקש אוּמַץ לפני שנתיים, ועדיין לא התרגל לכך שמוציאים אותו החוצה כל חמישה ימים. מוח בגודל אגוז, מה לעשות. למה חתולים רוצים תמיד להידבק למי שהכי רוצה להתרחק מהם? ולמה, לכל הרוחות, הוא עומד בסלון ומנהל דו-שיח עם חתול דרך דלת זכוכית?

צלצול פעמון הכניסה קטע את רצף מחשבותיו. "אוף," רטן לעצמו ושירך רגליו בעצלתיים לכיוון הדלת. מי בא לבקר בשעה כזו? מי שזה לא יהיה, אין לי זמן לשיחת חולין. אני חייב ללכת לוועדה המפקחת, ועוד עם שאריות של מיגרנה מהלילה. הוא פתח את הדלת לרווחה, מוכן ומזומן לדחות בנימוס את הביקור הבלתי צפוי, וקפא במקומו. בפתח עמדה אורנה, המפקחת מהמכון, לבושה בקפידה בחליפת חצאית ומקטורן.

"בוקר טוב, אודליה. מה שלומך? סליחה שאני מתפרצת סתם ככה, אני מקווה שאני לא מפריעה יותר מדי."

"לא, ממש לא," הזדרז יולי להשיב והעביר אצבעותיו בבלוריתו הסתורה. "היכנסי, בבקשה."

המפקחת צעדה בעקבותיו לתוך הסלון. פריטי לבוש בצבעים עזים היו פזורים על הספות, וספל קפה ריק למחצה סיים להתקרר על השולחן.

"סליחה," אמר יולי ומיהר לאסוף את הבגדים והספל כדי להעניק לחדר מראית עין של סדר. "בדיוק ניסיתי להחליט מה ללבוש היום."

"אין שום בעיה. הבגדים שלך תמיד צבעוניים כל כך," השיבה אורנה במאור פנים והתיישבה על הכורסה. "זה ממש נחמד. את תופרת אותם לבד, נכון?"

"את רובם, כן."

"ותמיד שילובים מעניינים ויצירתיים. אפודות רקומות מעל מכנסיים מתנפנפים… והתלבושת הנהדרת שלבשת בשבוע שעבר. מן מעיל משולב עם חצאית-מכנס, באמת עיצוב חדשני."

"תודה רבה. תרצי קפה? יש גם עוגה נהדרת שאביגיל אפתה. היא תמיד אופה במצבי לחץ…" יולי מיהר לבלום את פיו כשהבין מה הוא אומר.

"לא, אני לא צריכה שום דבר, תודה. ומובן לגמרי שאביגיל לחוצה, זו הייתה תקופה מאוד לא קלה עבורה. בעניין הזה, אנחנו חייבים לך תודה. טוב שחשפת את הבחור ההוא שרימה אותה והעמיד פנים שהוא הידרה כדי להתחבב עליה."

יולי השפיל את מבטו.

"לא נעים לי ללכת מאחורי הגב של אחותי. אבל לא רציתי לחכות עד שהיא תחזור כדי שלא תצטרך להתעמת אִתו. היא כל כך רגישה… לכן סיפרתי לכם קודם."

"מובן, ומאוד ראוי. אגב, איך גילית שהוא מתחזה?"

"אביגיל צילמה אותו בסתר, כדי שתוכל להראות לנו את התמונה שלו. יומיים אחרי זה, ראיתי אותו ברחוב."

"והוא נראה בדיוק אותו הדבר."

"בדיוק. כלומר, לא הידרה."

"אני חושבת שזה נפלא, שרצית להגן על אחותך. גם אם נאלצת לבלוע את הצפרדע ולהיעזר בנו לשם כך."

יולי הסמיק. הוא נמנע מלפגוש את עיניה של המפקחת, ובמקום זאת הסתכל החוצה דרך דלת הזכוכית.

"זה לא שיש לי משהו נגד הוועדה המפקחת, חלילה… פשוט, אנחנו אוהבים לשמור דברים בינינו."

"אני יודעת. אבל לפעמים צריך גם לשתף גורם חיצוני, נכון?"

"נכון."

אורנה הצליבה את רגליה והחליקה קמט בלתי נראה בחצאיתה.

"יופי. אני שמחה שאת מסכימה אִתי, אודליה. כי אחות אחרת שלך עשתה בדיוק את אותו הדבר, רק לגבייך."

"מה זאת אומרת?"

"בפעם האחרונה שאלינור הייתה כאן, היא באה לדבר עם הוועדה המפקחת. היא טענה שאנחנו חייבים להפסיק לעקוב אחרי ההידרות בחשאי ולהתחיל להידבר אִתכם יותר. הסברתי לה שהמעקב אולי לא נעים, אבל הכרחי, כי שלומכם הפיזי והנפשי חשוב להמשך המחקר. לכן אנחנו חייבים לדעת כל פרט שקשור לחיים שלכם."

אורנה הורידה את רגלה לרצפה ונשענה קדימה, אצבעותיה שלובות על ברכיה. מבטה ליטף את צדודית פניו של יולי, שעדיין בהה בחתול שבחצר מבעד לדלת הזכוכית.

"אלינור הוכיחה לנו שאנחנו טועים. שכל מעקבי הסתר שבעולם לא יצליחו לגרום לכם, אחים ואחיות להידרה, להפסיק לתקשר ביניכם בדרכים שאנחנו לעולם לא נבין. כשראש יחידת המחקר אמר לאלינור שאין דבר שאנחנו לא יודעים עליכם, היא אמרה שכבר שנים רבות אנחנו בוחנים את התקדמותה של הידרה 08/ב רצף 4, אישה בשם אודליה, כשלמעשה כל הזמן הזה ישב מולנו גבר בשם יולי."

אצבעותיו של יולי התהדקו באחת סביב ספל הקפה. מבטו ננעץ בהרקולס המשייף את טפריו על גזע עץ הצפצפה, כאילו מוסמר לגופו של החתול במהלומות קורנס אדירות.

אורנה קמה על רגליה ועברה לשבת ליד יולי על הספה. אחר כך לקחה את הספל מבין ידיו הרועדות, הניחה אותו על השולחן, ונטלה את כפות ידיו בין ידיה שלה. מבטה נפל על צמיד הזיהוי של הידרה 08/ב שהיה מהודק לפרק יד ימינו. האם הם מרגישים, תהתה בינה לבין עצמה, שזה לא רק צמיד זיהוי, אלא גם משדר מעקב?

"ידענו שהאחרים התחילו לקרוא לך 'יולי', כי קראנו את היומן המשותף שלכם. העמדתם פנים שזה כינוי חיבה ותו לא, והצלחתם לשכנע אותנו. אבל השינוי הזה מדאיג, ופספסנו אותו לחלוטין. לכן כל כך חשוב שאלינור פנתה אלינו בעניין."

יולי החריש. הוא לא יכול היה לחשוב על שום דבר שישפר את מצבו בנקודה הזו.

"יולי, אני לא יודעת כמה סיפרו לך על הדורות הראשונים של ההידרות, אבל יש יסוד לחשש שלנו לגבי הידרות עם בלבול בזהות המינית. לימדו אתכם קצת היסטוריה של הניסוי בבית הילדים? זו בטח הייתה רק הגרסה הרשמית, המקוצרת, שקופצת מהניסויים הראשונים בתאים עובריים לסדרות שבע-שמונה, שזה אתם, נכון?"

יולי נשך את שפתיו, מבטו עדיין דבוק לגזע העץ למוד השריטות. הוא לעלע ובלע רוק בקושי, לפני שניסה לדבר.

"זה נכון ש… שהרדימו למוות את כל ההידרות מסדרות ארבע עד שש?"

אורנה הנידה בראשה. "לא, ממש לא. אני יודעת שיש שמועות כאלה, אבל זה פשוט לא נכון. בוא נעבור על הכול מההתחלה, כדי שתבין למה אנחנו מודאגים לגביך."

יולי התיק את מבטו ממעללי החתול בחצר, וסובב את ראשו באטיות עד שפגש בעיניה של אורנה. רק עכשיו השגיח בצללים הכהים שמתחת לעיניה. היא נראתה כאילו לא ישנה כבר ימים רבים. המפקחת ליטפה את לחיו כפי שעשתה לפני שנים, כשעוד היה זאטוט, והחלה לדבר בקול רך.

"הלוואי וידענו להתנהל בצורה יותר טובה, כמין ביולוגי. למרבה הצער, נכשלנו בזה. בסוף המאה ה-23 היו יותר מדי בני אדם על פני כדור הארץ, ופחות מדי משאבים. לא הייתה ברֵרה אלא לקצץ באופן דרסטי את מספר התינוקות הנולדים, והונהגו מכסות קפדניות ומצומצמות מאוד. הן התבססו על הגרלה אקראית שמבצעים מחשבי-על, כדי שלא יתפתח שוק שחור של רישיונות לתינוקות. אף אחד לא יכול לפצח את הקוד של המחשבים האלה."

יולי הנהן. היו לא מעט סיפורים על אנשים שניסו לפרוץ למחשבי-העל כדי לנסות להכניס את שמותיהם כזוכים בהגרלה. טובי ההאקרים נכשלו כישלון חרוץ. האלגוריתמים היו מסובכים מדי והביסו אפילו קבוצות גדולות של מומחים חמושים במחשבים המתקדמים ביותר, שלא לדבר על אנשים בודדים ונואשים לילד, שניסו את מזלם עם המכונה הבלתי ניתנת לפיצוח.

"אלה שניסו להתנגד להחלת המִכסָה – או שנכנסו להיריון בטעות – קיבלו בחירה. הפסקת היריון מידית, או השתתפות בניסוי ההידרה. החומר הגנטי מחמישה עוברים מועמדים להפלה ישולב בעובר אחד שיעבור את תקופת ההיריון ברחם מלאכותי, וכשיגיע לקצב חילופין יציב, אחרי תשעה חודשים, יעבור לידה מבוקרת."

קצב חילופין יציב, חשב יולי. אולי המדענים שלכם לקחו את המשמעות של 'שעון ביולוגי' קצת יותר מדי רחוק.

"סליל הדנ"א המשותף הורכב כך שבכל פעם יופעל חלק אחר ממנו, שיביא לידי ביטוי אחד מהילדים שהותכו יחד. כל ילד פעיל למשך עשרים ושלוש שעות, ואחר כך מופעל מנגנון טרנספורמציה שמפעיל את קטע הקוד של הילד הבא, בזמן שהגוף עצמו נמצא במצב של תרדמת זמנית של שעה אחת."

"כשהיינו ילדים, ניסינו לפעמים להישאר ערים מעבר לעשרים ושלוש שעות," העלה יולי זיכרונות. "ואז המטפלות בבית הילדים היו מוצאות אותנו מוטלים באיזו פינה בבגדים שלא התאימו לנו."

"אני זוכרת." אורנה חייכה. "פעם אדם התעקש לא להתרחץ אחרי שהתרוצץ כל היום בחצר והתמלא בוץ, ואז אתה התעוררת אחריו והתחלת לבכות כי היית מטונף ושרוט כל כך. אז עוד היו לך קוקיות…"

"זה מפחיד," קטע יולי את דבריה, "להתעורר עם שריטות על הברכיים שלא את קיבלת. אבל דברים כאלה לימדו אותנו להתחשב אחד בשנייה." הוא ליטף את ברכו במקום שבו היה עוד רמז לצלקת. אחר כך הרהר לרגע, והוסיף, "יש לך מושג מה ההרגשה, לחשוב פעמיים על כל בחירה וכל פעולה שאת עושה במשך היום? לחשוב שאם תאכלי יותר מדי, האדם שאחרייך ברצף יסבול מכאב בטן? או אם לא תשתי מספיק, האדם שאחרייך יסבול מהתייבשות? אם תידבקי בשפעת, כשאת תחזרי זה כבר ייעלם, אבל האנשים שאחרייך יהיו חולים ויחלימו בשבילך? וזה עוד לפני סתם סידורים ביום-יום. אביגיל הוציאה בשבילי חבילה מהדואר, כי היא ידעה שהסניף יהיה סגור ביום שלי בסיבוב הזה, ולא רצתה שאני אצטרך לחכות עוד חמישה ימים. אדם רצה לקנות מתנה לחבר שלו, ואורי קנה אותה בשבילו כי הם מבלים ביחד כל היום ביום הרצף שלהם, ואדם לא היה יכול לקנות לו את זה בלי להרוס את ההפתעה. ואני – אני היחיד מבינינו שאלרגי לחתולים, אז הרקולס המסכן מבלה אחד מכל חמישה ימים בחצר. ואני לא יכול לקחת תרופות נגד אלרגיה כי הן פועלות לטווח ארוך, ואצלנו אין דבר כזה, 'לטווח ארוך'. יש רק יום אחד בכל פעם. וגם הוא רק של עשרים ושלוש שעות. בשבילנו, כדור הארץ מסתובב הרבה יותר מהר."

יולי התנשף קלות לאחר שפרק את אשר על לבו. אורנה נשענה לאחור על מסעד הספה ונאנחה.

"אתה צודק. יש הרבה חסרונות לשיטה הזו. אבל הניסוי עדיין מאפשר לנו המשכיות סבירה של מאגר דנ"א אנושי, אפילו עם ההקצבה הזעומה של תינוקות חדשים. אין ספק שאתם משלמים מחיר כבד. לכן אנחנו משתדלים להגן עליכם, וכשאחד מכם מראה סימנים של התפרקות…"

אני לא מתפרק, חשב יולי בזעם. אני בסך הכול רוצה את הזכות להגדיר בעצמי מי אני.

"שאלת מה קרה להידרות שלפניכם. סדרות אחת עד שלוש לא עברו את השלבים הראשונים של ההתפתחות העוברית. הדנ"א קרס והם לא שרדו. סדרות ארבע עד שש הגיעו לגיל שנה בערך ואז, באחד החילופים, נכנסו לתרדמת ובסופו של דבר מתו. תבין, יולי: אחד הסימנים הראשונים לקריסה בהידרות המוקדמות היה שבירת כרומוזומי המין, X ו-Y. לקח לנו זמן להבין שרגנרציה מלאה בין גופים היא שגורמת לשבירה. מצאנו דרך להשאיר חלק מהגוף כפי שהוא ולבצע טרנספורמציה, שינוי חלקי שיביא לידי ביטוי רק את הקטעים החיוניים לכל אחת מהזהויות בחמישייה."

"אבל לא נשברו לי שום כרומוזומים. אני בסך הכול כלוא בתוך גוף שלא מתאים לי."

"כן," הסכימה אורנה, "וזה בדיוק מה שאלינור הסבירה לנו לפני שלושה ימים. ידעת שהיא לומדת על מבנה הדנ"א? היא באמת מבריקה. מבלי שידענו, היא מיפתה את כל הדנ"א שלכם ובדקה את כולו. הכול תקין, שום סימן לשבירה. היא הציגה לנו את הממצאים של המחקר שלה, והפצירה בנו להפסיק… איך היא קראה לזה? 'להפסיק להתייחס אלינו כמו אל צביר תאים תחת המיקרוסקופ, ולהתחיל לראות אותנו כבני אדם לכל דבר'. כדי שהניסוי באמת יצליח, היא אמרה, אנחנו – כלומר צוות המחקר והפיתוח – חייבים לאפשר לכם לחיות בלי פחד. היא גילתה לנו מה עובר עליך לא כדי 'להלשין', אלא כדי להדגים לנו שהאישיות שלך התפתחה באופן עצמאי, היא לא מוכתבת על ידי הדנ"א, ולטענתה זה סימן להצלחה אדירה של הניסוי. אתה, כמו האחים והאחיות שלך להידרה, אישיות חזקה ומלאה בפני עצמה."

יולי שתק. לא היה לו מושג שאלינור התאמצה כל כך כדי להגן על זכותו להגדרה עצמית.

"לצערי הרב, האלרגיה לחתולים היא לא הדבר היחיד שבו אנחנו לא יכולים לעזור לך," המשיכה אורנה, צער ניכר בפניה. "מן הסתם, כל סוג של פרוצדורה ניתוחית שתעבור לא תחזיק מעמד ותתאפס עם הטרנספורמציה הבאה, וכל סוג של טיפול הורמונלי ישפיע על חמשתכם וגם אז ההשפעה שלו תלך ותפחת. לא נוכל לעזור לך להשיג גוף של גבר."

"אני יודע," מלמל יולי.

"אבל… מה שכן נוכל לעשות הוא להפסיק לקרוא לך 'אודליה', להתחיל לקרוא לך 'יולי', ולהתייחס אליך בלשון זכר. מבחינתנו, אם זה מה שאתה רוצה – תהיה גבר לכל דבר ועניין."

יולי הסמיק מרוב התרגשות.

"באמת? אתם יכולים? "

"בטח שיכולים. אתה בריא ושלם בגוף ובנפש, וזכותך להחליט מי אתה. הדבר היחיד שקצת מפריע לנו הוא בחירת השם שלך."

"מה זאת אומרת, השם שלי?" גמגם יולי.

"הרי בכל הידרה השמות מתחילים באותה אות, כחלק מהמספור. אצלכם השמות התחילו באלף. עכשיו יהיו לנו אורי, אלינור, אביגיל, אדם ויולי, במקום אודליה. באמת לא מתחשב מצדך. לא יכולת לבחור שם שמתחיל באלף?"

יולי פתח וסגר את פיו כמה פעמים בעיניים קרועות לרווחה.

"אני מצטער… לא חשבתי על זה… אני…"

אורנה פרצה בצחוק. "זו הייתה בדיחה! אל תדאג. אין שום בעיה לשנות את השם שלך." אחר כך הרצינה. "למעשה, קיוויתי שאולי אתה יודע משהו לגבי מה שעבר על אלינור. ברור שהיא מרגישה מאוד קרובה אליך, ומוזר לחשוב שהיא ניסתה לפגוע בך ובכולם."

"אנחנו באמת קרובים," השיב יולי, "אבל אני לא יודע מה בדיוק קרה לה. אני חושב כמו אדם, שאין סיכוי שהיא הייתה רוצה להרוג את עצמה ואת כולנו. היא אוהבת אותנו. אני מרגיש את זה."

"אם כך, פשוט נחכה ונראה. אני אבקש מאורי לעבור את ההחלפה שלו אצלנו, בחדר תחת השגחת רופאים."

"לא תסגרו אותה במחלקה או משהו, נכון?" שאל יולי בחשש.

"אני אשתדל מאוד, אבל לא יכולה להבטיח דבר. אני לא יודעת עד כמה המצב של אלינור קשה. נעשה מה שאפשר כדי לעזור לה ולמנוע ממנה לפגוע בעצמה – ובכולכם."

יולי ליווה את המפקחת אל דלת הכניסה. לפני שיצאה, הסתובבה המפקחת ונעצה ביולי מבט חודר. "מה אם אחותך באמת ניסתה להתאבד? מה אם היא באמת נשברה ורצתה להרוג את עצמה ואת כולכם?"

"אז נתמודד עם זה. בדיוק כמו שאנחנו מתמודדים עם כל שאר הקשיים."

"זה לא יהיה קל."

"זה אף פעם לא קל. אבל את יודעת מה? כמו בכל דבר אחר בחיים שלנו, אין לנו ממש ברֵרה."

המפקחת הנידה בראשה לאות הבנה. אחר כך חייכה.

"שמחתי לדבר אִתך, יולי. עכשיו יש לי משימה נהדרת, לעדכן את הפרטים בתיק שלך. עד שתגיע למכון, הכול יהיה מוכן. נתראה בקרוב."

אחרי שנסגרה הדלת, יולי עמד במקומו ובהה בה עוד כמה דקות, כאילו היא, שומרת הפתח, אחראית לשינוי הפתאומי בחייו.

אחר כך סב על עקביו, חזר לסלון ופתח לרווחה את דלת הזכוכית. כשהרים את החתול ואימץ אותו אל חזהו, מתפקע משמחה והקלה, כבר לא ידע להבחין בין דמעות של אלרגיה לדמעות של אושר.

החתול מצדו מחה ביללה רמה, ולא בשל צרוּת עין. הוא פשוט לא אהב להיות רטוב.
***
אין רגע דל אִתכם, אחים ואחיות שלי, פשוט אין רגע דל.

יולי, יקרה שלי – סליחה, יקר שלי, כבר התרגלתי לזה – אני כל כך שמח בשבילך. אפילו לא אכפת לי שבגללך התעטשתי על יסמין ברגע שהתעוררתי. אני שמח שאתה שמח, אבל זו לא סיבה להסניף את החתול.

אביגיל חמודה: בפעם הבאה שאת זורקת לי משהו, בין אם זה מברשת שיניים בלויה, כוס סדוקה או מטלית משומשת – אני זורק לפח את כל הבגדים שלך, כולל נעליים, גרביים וגרביונים. יסמין קוראת את מה שאני כותב ומציינת שהתכוונת לטוב. ובכן, אני מבטיח לשתיכן שגם אני אתכוון לטוב כשאזרוק לך את כל הבגדים לפח. וברצינות, קצת כבוד לחפצים של אנשים אחרים, בבקשה.

אדם, אתה בסדר. אתה באמת-באמת בסדר. גם יסמין מוסיפה שאתה בסדר. היא אפילו מרביצה לי בכתף ומתקנת שהיא לא אמרה "בסדר", היא אמרה שאתה "נפלא". תודה, לך ולדורון.

הודעות פרוצדורליות: זרקתי את כל הבגדים של אביגיל לפח. סתם!

אלינור, את תתעוררי בחדר במכון הפיקוח ולא בבית. אורנה ביקשה, ואני מסכים אִתה. אני סומך עלייך, ואוהב אותך, אבל מעדיף שתהיי שם ליתר ביטחון. אורנה באמת נהדרת, ובאמת רוצה בטובתך. אני לא מאמין שהיית רוצה להרוס לכולנו את החיים. אני כן מאמין שהיה לך רגע קשה, ומחכה לשמוע מה בדיוק קרה כדי שאוכל לשלוח לך צמרמורת של אהבה כשתתעוררי בפעם הבאה.

ואפרופו צמרמורת של אהבה… טוב, בטח כפי שכבר ניחשתם, הצעתי נישואין ליסמין, והיא הסכימה. לא יודע למה, אני לא הייתי מתחתן אִתי, אבל היא הסכימה. דיברנו היום על חלק מהפרטים עם הוועדה המפקחת, והם די התרגשו, כי זו פעם ראשונה שהידרה מתחתנת עם אדם רגיל. יש לי תחושה שהם קצת ייכנסו לנו לווריד, אבל ממילא כבר התרגלנו לזה. נכון, מרגלים מהמכון שבכלל לא קוראים את היומן המשותף האישי שלנו? נשמור לכם פרוסה מהעוגה בחתונה.

ואתם, אחיות ואחים שלי – חסר לכם שלא תבואו לחתונה. הבנתם?…

חה חה.

תשמרו על עצמכם בבקשה. אני הולך לנשק את ארוסתי ומקווה שזה לא היום האחרון שלנו ביחד.
***
יסמין התבוננה בדמות המונחת על המיטה, רחוצה, נקייה ועטופה בחלוק המוכר. הטרנספורמציה הייתה תהליך הדרגתי ועדין מאוד למראה, אם כי השינוי דרש כמות עצומה של אנרגיה מהגוף וסביר להניח שהיה גורם לכאבים אם מושא ההחלפה היה ער באותו פרק זמן. יסמין נרעדה למחשבה על העינוי שבשינוי קיצוני כזה, בהכרה מלאה.

אך התהליך שחל לפני עיניה נראה כמו משחק של אור וצללים, גוף אחד נמס לתוך גוף אחר, כחומר ביד יוצר נעלם. אם הייתה מסיטה את מבטה לרגע ושבה ומתבוננת בפנים השרויים בתרדמה, הייתה מגלה שצורת העין שונה לגמרי, או שהאוזן נראית אחרת. בפעמים קודמות ניסתה לבהות ולא להסיר את המבט כדי לקלוט את כל הניואנסים הזעירים של ההחלפה, אך אלה התחוללו בזרימה כל כך מדויקת, כל כך חלקה, שהיא נשאבה פנימה לתוך התהליך ולא הצליחה להבחין בהבדלים, אלא רק לאחר שכבר הופיעו.

הנה, כפות הידיים כבר נראות פחות כמו אלה של יולי ויותר כמו אלה של אורי. לאורי היו אצבעות ארוכות ודקות יותר. בזוויות העיניים קמטי הצחוק המוכרים, אך הם עדיין לא עמוקים מספיק כדי להיות שלו. האף התארך מעט… והשקע שמתחת לאף, ששיווה לשפתיו הבשרניות צורה של לב עגול, הלך והצטייר מילימטר אחר מילימטר, כבטפיחות מכחול עדינות וזהירות.

יסמין חייכה לעצמה. השעה כמעט עברה, וזה הזמן להביא למיטה תה ועוגיות לזלילת לילה קצרה, ואז להתכרבל יחד עד הבוקר. היא קמה מהמיטה והלכה למטבח.

אורי התמתח לאטו, ואחר כך פיהק. צלילים שהגיעו לאוזניו התחזקו בהדרגה. קסם פה! חשב לעצמו בשמחה מנומנמת, ממש יפה מצד יולי לתת לה להישאר בסוף היום שלו. אחר כך התעטש בקול גדול.

"לבריאות!" נשמע קול נשי מהפתח. "נראה לי שאלה שאריות האלרגיה של יולי."

יסמין נכנסה לחדר השינה נושאת מגש ועליו שני ספלים וצלחת עוגיות. אורי חייך והתהפך על צדו, בעוד יסמין מתפרקדת לידו ומסדרת את המגש בצורה פחות או יותר ישרה על השמיכה. עם סיום טקס הנחת הספלים והעוגיות, השניים השעינו את ראשם על ידיהם והתבוננו זה בזו למשך כמה דקות, ללא אומר. כשאורי חש ערני די הצורך, נשען קדימה ונשק לאהובתו.

"תודה שבאת להיות אִתי," אמר חרישית.

"התודה מגיעה ליולי," השיבה. "זו כבר הפעם השנייה שהוא מרשה לי להישאר. אני יודעת שזה לא קל לו. אבל נראה שהיה לו יום מוצלח… טוב לראות אותו מחייך סוף-סוף."

"באמת מגיע לו," אמר אורי ונטל אחת מכוסות התה. "לפעמים אני חושב שהכי קשה לו מכולנו. חמישתנו תקועים ביחד בגוף הזה, אבל לפחות בזמן שאנחנו פה, אנחנו מרגישים שייכים למה שיש לנו. אצלו זה יותר מסובך."

"אפרופו 'בזמן שאנחנו פה'… מה דעתך לבוא אִתי היום לבחור ארון לחדר השינה שלנו?"

אורי נאנח.

"קסם, אני אוהב אותך, אבל את מסבכת לנו את החיים. איך נצליח לפצל את הזמן שלנו בין הבית המשותף הזה לבית שלנו?"

"בדיוק כפי שעשינו את זה בשנה האחרונה, כשעוד גרתי אצל ההורים שלי," התעקשה יסמין. היא נגסה בעוגיית חמאה, ובפה מלא הוסיפה, "כבר שנה שלמה שאתה לא מצליח לייאש אותי, קסם, נראה לך שעכשיו זה יעבוד?"

אורי חייך ומחה כמה פירורי עוגייה מלחייו. את הנטייה של יסמין לדבר בפה מלא גילה בפעם הראשונה שנפגשו. הם נאלצו לחלוק שולחן בבית הקפה המקומי שהיה מלא עד אפס מקום באותו יום. הוא ביקש ממנה להעביר את הסוכר, וכשהשיבה "בטח, בבקשה," גם אז הגיעו לפרצופו כמה פירורי עוגה תועים. היא התנצלה והעבירה לו מפית, והתפתחה שיחה קלה. כן, זה צמיד של הידרה. יש לו שתי אחיות ושני אחים. כן, אם הוא שותה יותר מדי קפה, הבאה אחריו ברצף לא מצליחה להירדם. לא, הוא לא כועס על המחקר, הוא מבין שלא הייתה ברֵרה. כן, זה נכון שתהליך ההתבגרות הנפשית והפיזית הוא משותף. לא, זה לא מרגיש מוזר, בעיקר כי הוא לא יודע איך זה להיות נורמלי.

"אתה נראה לי נורמלי לגמרי," ציינה אז.

"נראה לך נורמלי שמישהו מתעורר רק פעם בחמישה ימים, ובשאר הימים הוא עסוק בלהיות ארבעה אנשים שונים אחרים?" עקץ אותה.

"לי זה נשמע כמו קסם," השיבה, "שאתה אדם אחד וחמישה בני אדם שונים, בו זמנית."

"לי נשמע קסום הרבה יותר להיות רק אדם אחד."

"זה לא קסם, זה סתם משעמם. מאז ומעולם הייתי רק אני, ולפעמים די נמאס לי ממני. רוצה קצת מהעוגה שלי? אני כבר מלאה."

מאז החלו לקרוא זה לזו "קסם", והתראו כל חמישה ימים, ביום הרצף של אורי. מכון הפיקוח עקב אחרי הקשר, תחילה בשעשוע מסוים – שהרי מערכות יחסים בין הידרות לנורמלים לא האריכו ימים – ואחר כך בדאגה הולכת וגוברת, כי השניים הפכו לזוג לכל דבר. כשקסם, כלומר יסמין, הציגה אותו בפני ההורים שלה, אורי היה בטוח שהם ייבהלו למחשבה על בתם הזורקת את חייה על הידרה, ניסוי מדעי מהלך עם איכות חיים מוטלת בספק. למרבה הפתעתו, הוא התקבל בזרועות פתוחות ובחיבה רבה.

גרשון ולאה, ההורים של יסמין, אפילו הביעו רצון להכיר את האחים והאחיות שלו. "לא נוכל להיפגש כולנו יחד," השיב להם אורי במבוכה. "נו בסדר, משפחה זו משפחה," השיבה לאה בחיוך מאוזן לאוזן. "כל משפחה והשיגעונות שלה." אורי שמח לגלות שבת זוגו ירשה מאמה לא רק את הנטייה לדבר בפה מלא פירורים, אלא גם שמחת חיים מידבקת וסובלנות לאין קץ.

כך הצטרפה משפחתה של יסמין למעגל ההורים של האחיות והאחים להידרה. למעשה, חשב אורי, הם הגיעו בדיוק בזמן כדי להחליף את ההורים של אלינור. אביה ואמה של אלינור הפסיקו לבקר אותם ולהגיע למפגשים המשותפים. ההתרשמות של אורי ממעט הפעמים שבילה במחיצתם הייתה שהם זוג די מבחיל, לכן היעדרותם הממושכת לא הפריעה לו במיוחד. ההורים של יסמין, לעומתם, העריצו את אלינור, ויסמין עצמה ממש התאהבה בה.

"אני אומרת לך," אמרה יסמין וניערה במרץ שאריות עוגייה מחולצתה, "אין סיכוי שאלינור ניסתה לפגוע בך, או באף אחד מכם. היא חכמה מדי בשביל זה."

"גם אנשים חכמים מועדים לפעמים," טען אורי. "זה מאוד לא אופייני לה, להישבר ככה. אני סומך עליה, באמת, אבל לא יכול שלא לדאוג."

אורי העיף מבט על פרקי ידיו. החתכים המדממים מלפני חמישה ימים הפכו כבר לגלדים צנועים. משהו במראה הפצע שלא הביא על עצמו במו ידיו הזכיר לו עד כמה שבריריים חייו, שהוטלו באופן שרירותי לצלוחית זכוכית ונזרקו למבחנה ביחד עם עוד ארבעה מוכי גורל כמותו, מקוצצים בעל כורחם.

מצד שני, הזכיר לעצמו, לא כל אחד מוצא אהבה כמו שאתה מצאת.

הוא התהפך לצד השני ופתח את המגירה התחתונה בשידה שליד המיטה.

"קסם, מה אתה מחפש?"

"רק שנייה, קסם."

במגרה המתינה קופסה קטנה ושחורה, ועליה פתק: "בהצלחה, מחזיקים אצבעות! אדם ודורון." אורי חייך לעצמו, הסתיר את הקופסה בכף ידו ופנה בחזרה ליסמין.

"קסם שלי," אמר ברוך, "אני רוצה לומר לך משהו."

יסמין הרימה גבה, אך האזינה בשתיקה.

"לא האמנתי שזה יחזיק מעמד, הקשר בינינו. לא כי אני לא אוהב אותך. את יודעת שכן. ואם את לא יודעת, כנראה שלא עשיתי מספיק כדי להוכיח את זה, ואני עוד פחות ראוי לך ממה שחשבתי."

שפתיה של יסמין החלו לרעוד.

"אורי, אתה…"

"רגע, חמודה שלי. רק עוד רגע אחד."

אורי חפן בעדינות בידו הפנויה את לחיה של יסמין.

"אף אחד לא יודע כמה זמן יש לו לחיות, אבל אני התחלתי את הספירה לאחור עם עוד פחות מזה. קסם, אהובה שלי, יש לי רק חמישית חיים. מתוך 365 ימים בשנה, רק 73 שייכים לי, וזה כל מה שיש לי להציע לך. אבל כל מה שיש לי, וכל מי שאני – הכול שלך. אם תרצי אותי."

אורי פתח את הקופסה שבידו השנייה, והציג ליסמין את הטבעת שבתוכה.

הרגעים הבאים היו סערה נלהבת של חיבוקים, צווחות גיל ונשיקות רטובות מדמעות. הרקולס, שעד אותו רגע ישן להנאתו על ארגז המצעים, התעורר בבהלה מקולות הצווחה ונס על נפשו. בסלון מצא מקום מנוחה חדש על הספה, שם ניער את ראשו בטרוניה על הרעשים המשונים שמשמיעים ההולכים על שתיים. אחר כך השמיע אנחה חתולית פעוטה, עצם את עיניו ונרדם שוב תוך שניות ספורות, מכורבל סביב עצמו ככעך שעיר.

"אני מעדיפה חמישית חיים אתך על 500 תקופות חיים עם מישהו אחר," אמרה יסמין חרש, כשהשניים הצליחו להירגע מעט ושכבו מחובקים, נשימותיהם מסונכרנות.

"לא רק שאת צריכה להסתפק בחמישית חיים, את גם מתחתנת עם ארבעה בני אדם אחרים…" אמר אורי בנימת צער ונשק לשׂערה.

"…שכולם נפלאים, ואני מנחשת שאחד מהם קנה בשבילך את הטבעת הזו. אני צודקת?" השלימה יסמין בחיוך.

"אדם. יש לו טעם מצוין, אני חייב לומר."

"איך הצלחת לבקש ממנו לקנות טבעת בלי לכתוב את זה ביומן המשותף שלכם?" הסתקרנה יסמין.

אורי קרץ.

"יש לנו דרכים…"

"עכשיו שאנחנו מתחתנים, תצטרך לגלות לי הכול!" אמרה יסמין בעליצות, והתכרבלה בזרועותיו באנחת אושר.

'עכשיו שאנחנו מתחתנים'… אלינור, את לא יכולה להרוס לי את זה, חשב אורי, וגל פתאומי ומייסר של ייאוש הציף את חזהו. אני לא יכול לעזוב את קסם עכשיו. אני לא רוצה למות… אולי יש לי רק חמישית חיים, אבל אני רוצה לחיות כל דקה מהחיים שיש לי אִתה.

יסמין נרדמה, חיוך קטן ומרוצה על שפתיה. אורי משך אותה בעדינות קרוב עוד יותר, קבר את פניו בשׂערה ונשם את ריחה עמוק לתוך ריאותיו. הוא נותר ער עוד שעה ארוכה, מעתיר בראשו בתפילה ותחנונים, ומדבר ללא אומר על לבה של אישה שלא הייתה שם.
***
סליחה.

זה הדבר הראשון. סליחה.

במיוחד מהראשונה והאחרון שבנו.

אני מתביישת בעצמי, שגרמתי לכולכם לדאוג ולפחד כל כך. אני מודה לכם על האמון בי.

ושוב, סליחה. במיוחד ממך, אביגיל, שהתעוררת לתוך עולם של דם ובלבול, וממך, אורי, שהלכת לישון תחת עיניהם המשגיחות של חוקרי המכון, נרדם אל תוך הלא נודע.

אספר לכם מה קרה, ואני מקווה שזה יעזור לכם להבין מה גרם לי לעשות דבר כל כך נורא.

לפני חמישה ימים, אחרי הפגישה עם אורנה והוועדה במכון, הלכתי לבקר את ההורים שלי. הם לא הגיעו לפגישות המשותפות כבר הרבה זמן, ורציתי לשאול מה קרה. נכון שמערכת היחסים בינינו אף פעם לא הייתה מהמשובחות, אבל הם ההורים שלי, והם חשובים לי.

אמא פתחה את הדלת, הביטה בי במבט חרד, וסובבה מיד ראש אחורה כדי להגיד לאבא "היא פה". למען האמת, זה נשמע יותר כמו אזהרה מאשר כמו ברכת שלום. ישבנו בסלון, מנסים להעמיד פנים שאנחנו שותים קפה בנחת ומנהלים שיחת חולין. הם פשוט היו עסוקים, לדבריהם, ולא קרה שום דבר מיוחד. הם יצטרכו לנסוע בקרוב, לתקופה ממושכת למדי, אולי אפילו שנים. ענייני עבודה, מיהר אבא להסביר. נשמור על קשר טלפוני, נוכל גם לשוחח בווידאו.

אמא לא הפסיקה ללטף את הבטן, ונמנעה מליצור קשר עין.

הנחתי את ספל הקפה ופשוט שאלתי אותם, "זכיתם בהגרלה, נכון?"

שניהם שתקו.

חזרתי על השאלה: "זכיתם בהגרלה, יהיה לכם עכשיו תינוק נורמלי, ואתם עוזבים. נכון?"

הם לא אמרו דבר.

קמתי, אספתי את המעיל והתיק והלכתי לדלת. אמא באה אחרי, ולפני שיצאתי מלמלה לעברי, "זו לא אשמתך. אני באמת חושבת שזה עדיף לכולנו. אנחנו לא יודעים איך להיות הורים של…"

"של…?" שאלתי.

"של אדם לא שלם," השיבה אמא, מבטה נעוץ עמוק בחור המנעול של הדלת, ידה מלטפת ברעד את הידית.

"שלם או לא, אני עדיין שלכם." נחנקתי על המילים.

היא לא השיבה.

גם אבא לא אמר כלום. ישב בסלון ובהה בקיר.

סגרתי את הדלת אחרַי והלכתי משם.

אני לא נוהגת לבכות הרבה, אבל בכיתי באותו לילה. ישבתי בתוך האמבטיה ומיררתי בבכי, כמו ילדה קטנה. כעסתי על עצמי שלא הצלחתי להתגבר על הבכי. אני הרי יודעת אילו הורים יש לי. מגיל צעיר הם הסתכלו עלי כמו על מפלצת. כשהראיתי לאמא בגיל שתים-עשרה את הצלקת בברך שלנו מהפעם שיולי טיפס על ענף גבוה מדי בעץ שבחצר ונפל, היא נראתה כאילו היא עומדת להקיא. תמיד הייתי מוזרה מדי בשבילם, גרוטסקית מדי. אחרת.

אז ישבתי ובכיתי, כי למרות שיש לי אתכם, ויש לי חברות וחברים, ויש לי את החוקרים במכון שסומכים עלי, ויש לי אפילו את הרקולס – עדיין הייתי צריכה את האישור שלהם, את החיבוק שלהם, את ההבנה שלהם. את האהבה שלהם.

והבנתי שלעולם לא אקבל אותה.

באותו רגע, שניות ספורות לפני תחילת ההחלפה, לקחתי מספריים וחתכתי את פרקי הידיים שלי. שלנו. רציתי ליצור לי כאב קטן יותר, פצע מדמם קטן יותר, ממה שהרגשתי בתוכי. רציתי לראות את הדם נשפך, ולהבין שאני עוד חיה. גם אם הם לא רוצים אותי. אני עוד בחיים, ואני אחלים, ואתאושש, ואמשיך הלאה.

באותו רגע, הייתי אנוכית. התירוץ היחיד שיש לי הוא שהצער והכאב טשטשו אותי ולא יכולתי לחשוב בצורה צלולה. זה לא תירוץ טוב מספיק, וברור לי לחלוטין שאצטרך לעבוד מאוד קשה כדי לפצות את כולכם.

וכך… למעשה, התחלתי בזה היום. אני עוסקת במחקר ביוכימי וגנטי כבר תקופה ארוכה, כפי שאתם יודעים. היום חתמתי עם חוקרי המכון על הסכם, שמסדיר זכות חשובה שמגיעה לנו כבר הרבה מאוד זמן. מגיע לנו מזל טוב! אני, כלומר אנחנו, ההידרה הראשונה שהתקבלה כחוקרת מן המניין במכון הפיקוח על המחקר הגנטי. החוקרים הסכימו אִתי שיש היגיון רב בשיתוף הידרות במחקר על חייהן. אחרי הכול, מי מכיר אותנו יותר טוב מאִתנו?

אני רוצה לדעת בדיוק איך להקל עלינו, איך להפוך את רגעי המעבר שלנו לפשוטים יותר. אני רוצה להבין את המנגנון שמאפשר לנו להרגיש אחד את השנייה דרך המעברים. לא רק כאבי בטן וכאבי ראש עוברים בינינו. צער, שמחה, כאב, פחד… ומה שהכי מרתק בעיניי – המסרים הקטנים שאנחנו מצליחים לשתול אחד לשני במחשבות. ידעתי שאורי השאיר לי מכתב במגרה מבלי שהוא ציין את זה ביומן. אדם ידע שאורי מבקש ממנו לקנות טבעת ליסמין מבלי לכתוב את זה ביומן. אביגיל ידעה שיולי אמור לקבל חבילה בדואר באותו יום, ואביגיל, את יודעת… כן, את יודעת. מבלי שנכתוב את כל זה ביומן. יסמין צודקת, אנחנו באמת קסם! ומגיע לנו להשתתף בגילוי של הקסם הזה. אני מבטיחה שאעשה הכול כדי להיות החוקרת המצטיינת של המכון, בשבילנו. בשביל כולנו. ואז, אולי, תגיע לי המחילה.

הודעות פרוצדורליות: מילאתי את המזווה בחטיפים החביבים על כולם. זה חלק די ילדותי בבקשת הסליחה, אבל זה גם משהו.

קניתי לכולנו מברשות שיניים חדשות, אתם לא חייבים להשתמש בהן, הן מונחות בארון באמבטיה.

בארון הבגדים, לעומת זאת, תמצאו מדים של המכון במידות של כולנו. התעקשתי אִתם שאם אני חברה במכון, זה אומר שכולנו חברים במכון. הם נאלצו להסכים אִתי. יולי, אתה לגמרי מוזמן לערוך שינויי עיצוב לפי טעמך, אני יודעת שאתה שונא בגדים "סטנדרטיים" מדי.

אורי, הזמנתי בשבילך ובשביל יסמין את הגן שרציתם לחתונה, בתאריך שרציתם. הצער שלך, והפחד שלא תזכה להגיע לזה, קדחו לי חור בלב, וזה לגמרי מגיע לי. אל דאגה. אתם תגיעו לחתונה הזו, גם אם אצטרך לפרק את הגנום שלנו ולהרכיב אותו מחדש שלוש פעמים עד אז. ידעתם שהגנום שלנו הוא קצת כמו קובייה הונגרית, רק עם חמישה צדדים במקום שישה? זה מרתק. טוב, לפחות אותי זה מרתק. וגם את הרקולס, שמשחק פה על הרצפה עם מודל מפלסטיק של הסליל הכפול.

עוד הודעה פרוצדורלית אחת אחרונה: אם מתישהו בעתיד תשמעו דפיקה בדלת, ויהיה שם ילד, או ילדה, שיגידו שהם האח או האחות שלי – הסבירו להם בבקשה שזה לא היום שלי, אבל אם הם ימתינו רק קצת, אני אגיע ואשמח לפגוש אותם.

אוהבת, וגאה להיות אחותכם,

אלינור.
***
אורנה נשענה לאחור בכיסאה והתבוננה בקורת רוח גלויה במסך שלפניה. המסך הציג את מצלמות האבטחה בכניסה למכון: שומר המכון שוחח עם אישה צעירה, כמה חוקרים בחלוקים לבנים נכנסו בהליכה מהירה, ומהנדסת המערכות מהקומה השלישית, ידידתה לארוחות הצהריים, יצאה להפסקת עישון נחוצה. זה לא היה שבוע מוצלח במיוחד לניסיונות של אורנה להיגמל מההרגל המגונה של עישון מקטרת האדים, כפי שהעידה חפיסת המבחנות החד-פעמיות שהציצה מכיס חלוקה. "תמצית למקטרת אדים, טעם ניקוטין, דרגת חוזק 10" צוין בתווית שעל החפיסה. לא הייתה דרגת חוזק 11.

ברם, ברגע זה לא הזדקקה החוקרת הוותיקה למקטרתה המנחמת. היא שאבה די והותר נחת מהמראה של שומר המכון, יואל, משוחח עם הידרה 08/ב/2. אורנה לחצה על כפתור כדי לקרב ולמקד את המצלמה על השניים. הוא מדבר על משהו בהתלהבות, והיא… אורנה חייכה לעצמה. היא מעבירה קווצת שיער אל מאחורי אוזנה השמאלית, באותה מחווה מוכרת של מבוכה ועניין באדם אחר, שאין עוד דרך להביע במילים.

חוקר נוסף נכנס לחדר.

"בוקר טוב, עדי," אמרה אורנה, עדיין מחייכת, מבלי להתיק עיניים מהמסך. "מוכן להתחיל עוד רצף?"

"יש ברֵרה?" השיב עמיתה הצעיר, והעיף מבט במסך. "מי זאת, אביגיל? יופי, אני מבין שהעניין עם 08/ב נגמר בצורה מוצלחת."

"בהחלט. בצורה האופטימלית, הייתי אומרת."

עדי התיישב במקומו ליד אורנה.

"באמת היה צורך להסתיר מ-08/ב/1 את האמת? היא הרי קיבלה את זה שההורים שלה נוטשים."

"כן, אבל היא הייתה זקוקה לסיבה. אם הם היו קמים ונוטשים סתם כך, עוזבים אותה מאחור כמו פסולת, ניסוי שלא הצליח מבחינתם, זה היה פוגע בה הרבה יותר. אני לא חושבת שהיא הייתה עומדת בזה. והיא חכמה מספיק בשביל למצוא דרך להתאבד באמת."

"אז המצאתם להם תרחיש של זכייה בהגרלת התינוקות. למה הם שיתפו פעולה עם זה בכלל?"

אורנה הניעה בראשה.

"כי איימנו עליהם שאם הם לא ישתפו פעולה, לא ניתן להם לעזוב לעולם. היינו יכולים להכריח אותם להמשיך לקיים פגישות עם אלינור. אפילו עם ההתנהגות המנוכרת שלהם כלפיה, היה למפגשים האלה ערך בעיניה. היינו חייבים לתת לה משהו להיאחז בו, להאמין שהם לא איומים ונוראים עד כדי כך, לא שונאים אותה עד כדי כך."

עדי הנהן.

"אני מבין. הבעיה היא שהיא גם חכמה מספיק כדי לגלות את זה. במיוחד עכשיו כשהיא תתחיל לעבוד אִתנו."

"אין דיווח על זה בתיקים הרשמיים, דאגתי לזה. אם אלינור תגלה בדרך אחרת, אני מקווה שזה יקרה כשהיא כבר תתחזק מספיק בייעוד החדש שלה, וזה לא ישבור אותה. על כל פנים," החוותה אורנה לכיוון הדלת, "נראה לי שיש לנו אורחת."

היא לחצה על כפתור, והתצוגה על המסך התחלפה לזו של מצלמת האבטחה בפתח החדר, שם נראתה אביגיל מעבירה את צמיד הזיהוי בסורק האלקטרוני. נשמע צפצוף, והיא נכנסה לחדר וחייכה אל היושבים.

"בוקר טוב, אביגיל," אמרה אורנה במאור פנים. "נכון שהיום שלך התחיל הרבה יותר טוב?"