תובל שנא את השעון המעורר. הוא שנא את הקול שלו. הוא שנא את האור האדום המהבהב שלו. הוא שנא את הצפצוף המתגבר שחיקה את המנון התחנה. הוא שנא את חוסר היכולת להשתיק את השעון לעשר דקות, כיוון שהאגודה השיתופית של התחנה קיבלה ברוב קולות החלטה שהשתקת השעון היא פעילות לא חברותית. אבל יותר מכל הוא שנא להתעורר לפני צאלה.

לא עוד חיבוקים מתחת לשמיכה, עוד כמה דקות גנובות של זוגיות לפני התחלת היום. לא עוד נשיקות בחושך. מאז הלידה של עֵיבל צאלה הייתה עייפה כל הזמן. תובל זכר את הלילות אחרי שעִירד נולד. גם אז היה להם קשה. אבל עכשיו הקושי הוכפל. אולי אפילו שולש. הוא היה עייף מכדי לחשב את זה. בכל פעם שעֵיבל התעוררה, עִירד בכה שהיא מפריעה לו לישון. בכל פעם שעֵיבל שיחקה, עִירד לקח ממנה את הצעצועים. בכל פעם שצאלה האכילה את עֵיבל, עִירד דרש שיקריאו לו סיפור, ובכל פעם שתובל הגיע הביתה קיבלה את פניו אשה מרוטה ומותשת, שבקושי הצליחה לעמוד מרוב עומס.

אבל לא היום. היום היה יום ההולדת של צאלה, ותובל היה נחוש בדעתו שהיום יהיה שונה. הוא כיוון את השעון המעורר לשעה מוקדמת מספיק כדי שעִירד עדיין לא יתעורר ומאוחרת מספיק כך שעֵיבל בדיוק תירדם. לאחר הלילה הנורא שעבר עליהם, צאלה עדיין ישנה. תובל יצא מהמיטה, רכס את האוברול הכתום שלו ויצא מהחדר.

הוא לא העז לשמור את המצרכים אצלם בדירה. צאלה הייתה מוצאת אותם, או גרוע יותר, משתמשת בהם לארוחה כלשהי. הוא עמל קשה מכדי לאפשר לזה לקרות. הוא יצא מהדירה שלהם ופסע במורד המסדרון. החלק של התחנה שבו היו המגורים שלהם היה מוחשך ושקט. הוא תמיד הופתע כמה התלות ב'יום' ו'לילה' נשמרה אפילו בחלל. אורות רצפה ליוו את צעדיו. שני מסדרונות ממנו גר האדם היחיד שעליו היה יכול לסמוך, אכאדיון. אכאדיון היה אדריכל במאדים, ואחרי שנמאס לו מהאבק בכל מקום הוא עבר לתחנת החלל. הם נפגשו בעת תורנות ניקוי הלוחות הסולריים של התחנה והתחברו בזמן שיחה על בתיה ציידת השבלולים.

תובל נקש על דלת הכניסה במקצב שאותו קבעו מראש. הדלת נפתחה. החדר היה מואר.

"אני במטבח," קרא אכאדיון. "הכול מוכן."

תובל נכנס למטבח. אכאדיון היה לבוש בסרבל השחור שלו ומעליו סינר שחור. על השיש היו מונחים כל המצרכים הנדירים. תובל התקרב אליהם לאט. סוכר אמִתי, לא תחליף ממותק מבוסס סויה. שמנת מתוקה, לא נוזל סמיך נטול טעם.

"אלה ביצים אמִתיות?"

אכאדיון ליטף את הגוף הסגלגל באצבע אחת. "מלול אמִתי, שהוטלו על ידי תרנגולות אמִתיות."

תובל הצטמרר. זה נשמע מאוד לא היגייני.

"אל תדאג," אכאדיון גלגל את הביצה אל אחיותיה, "אלה תרנגולות שהטילו את ביציהן מרצונן החופשי."

תובל נגע בביצה. היא הייתה קרירה וקשה. "מדהים," אמר בשקט.

"קדימה," אכאדיון ספק את כפיו, "מתחילים."

תובל שלף את השבב שהחביא לפני יומיים בכיס הסרבל. הוא הכניס אותו לשקע המתאים בקיר המטבח. הכותרת 'קרם ברולה' צפה מעל המצרכים, ומתחתיה הופיעו עיגולים שסימנו היכן להניח כל אחד מהדברים הנדרשים ליצירת המתכון.

אכאדיון ותובל קראו את המתכון. תובל לעלע.

אכאדיון צמצם את גבותיו בעודו גולל את הרשימה למטה. "אתה בטוח שאתה לא רוצה לתכנת רובוט במקום להקציף את זה לבד?"

"לא." תובל כחכח בגרונו וחזר על כך, "לא." הוא הסתכל אל אכאדיון, "לצאלה מגיע משהו מיוחד. היא צריכה לדעת ש… ש…" הוא חיפש תיאור לא קלישאתי.

"זה בסדר," אכאדיון הניח את ידו על כתפו של תובל, "הלוואי שלי היה מישהו שהיה מכין לי קרם ברולה."

תובל הפשיל את שרווליו. "אם תיתן לאמא של צאלה, אני משוכנע שהיא תמצא לך מישהו בלי בעיה."

אכאדיון השתנק. "תודה, אבל לא תודה. יש לי מספיק אנשים שמנסים לשדך לי את פסולת החלל שלהם." הוא הוציא סינר שחור נוסף מהמגירה העליונה והושיט אותו לתובל. "אני מעדיף לא להתפשר. בסוף אמצא מישהו מושלם."

תובל תהה אם צאלה מושלמת. היא לא מי שהוא חיפש שמונה שנים לפני כן. גבוהה מדי, עוקצנית מדי, חכמה מדי. רק אחרי שהתאהב בה הוא הבין שהיא הייתה מושלמת עבורו. שמונה שנים ושני ילדים מאוחר יותר, תובל הפשיל את שרווליו והחל לטרוף ביצים תוך כדי שהוא מוסיף סוכר לאט-לאט.
~~~~~~~
צאלה התעוררה מאוחר. מאוחר מדי. החדר בהק באדום של שעון מעורר שלא כובה כראוי. הודעה הבהבה על הקיר, 'יום הולדת שמח, לקחתי את הילדים, נשיקות', וחתימה של אשמן, חברתה הטובה. היא הגיעה קצת לפני הלידה של עיבל, ונשארה עד שהטיסה הבאה לצדק תסתנכרן עם הטיסה של בעלה שהיה צריך להגיע מאירופה. היא תכננה לצאת לסלילת כבישים על צדק בזמן שהוא יֵצא לחקר מאובנים.

צאלה נשפה. ממש יום הולדת שמח. תובל היה עמוס בעבודה החדשה שלו כאחראי ברֵכות הזן באגף ההידרופוניקה. הוא שנא את הריח, וטען שהעבודה הזו מסריחה עוד יותר מהעבודה במחזור השפכים. כדי לעזור בכלכלת הבית צאלה ניסתה למכור צעיפים וכובעים, אולם ההכנסה לא הספיקה, והיא התחילה לעבוד בכור הגרעיני בתרגום הוראות טכניות. אוף. היא התחילה להתגעגע לימי ההולדת עם החייזרים והרובוטים המרושעים. לפחות בערב היא ותובל יבלו קצת, אם אשמן תחזיק מעמד.

הודעה מאחראי הקרינה בתחנה הופיעה בקצה שדה הראיה שלה. <מתחיל בפריקה של כור מתקפל>.

צאלה סימנה <העבר לארכיון>. נמאס לה להיות מכותבת לכל התכתובות הפנימיות של אנשי הכור. היא קיוותה שכפי שצורפה באופן אוטומטי לקבוצה, היא תצא משם אוטומטית כשתסיים את התרגום.

בכור המתין לה שולחן עמוס בהוראות בסינית קלוקלת ושעון עצר שכוון לשש שעות. השעון התחיל לפעול כאשר קראה או הקלידה, והפסיק ברגע שהסיטה את עיניה מהמסך. צאלה שפשפה את עיניה. הפעם הייתה אמורה לתרגם את ההוראות לכור הגרעיני המתקפל שהגיע במשלוח האחרון. בהוראות לא היה שמץ היגיון. השורה הראשונה הייתה: "לקק את הדופן הפנימית של ליבת הכור"; השורה הבאה: "יש לוודא שהדלק הגרעיני מגיע באמצעות סנאים"; ואחריה: "לפני ההפעלה יש להוסיף לדלק בליבה סירופ מייפל לדביקות מקסימלית".

צאלה נאנחה. בטח המשמעות של "פלוטוניום" בסינית מודרנית היא "מייפל" בסינית עתיקה. היא תתחיל משם ותראה מה יקרה.

אחרי ארבע שעות הספיקה לוודא שאיש בתחנה לא ילקק את הדופן הפנימית של הכור או יוסיף לו סירופ מייפל. היא עדיין נאבקה להבין מה עושה שם הסנאי. לפני שהספיקה לשמור את העבודה, התרגום שלה נעלם ובמקומו הופיעה אזהרת קרינה מהבהבת. צאלה עמדה להתחיל לצעוק על המסך, עד שהבינה שזה לא תרגול. קירות החדר זהרו באדום וחצים סגולים כיוונו אותה למקום המוגן ביותר, מתחת לשולחן.

צאלה חשה מעט מטופשת, כשכרעה באוברול עבודה מתחת לשולחן בזמן שפרגוד העופרת נגלל מטה. מסר נכנס מאשמן הבהב על פרק כף ידה. זו הייתה תמונה שלה עם עירד ועיבל במקלט הקרינה בקומה הבוטנית, כולם מחייכים, עירד מרוח בממרח חרובים ופטל. צאלה חייכה ושלחה תמונה חזרה.

צאלה המתינה עד שהקירות חזרו לגוון הירוק הטבעי שלהם. רק אז היא יצאה מתחת לשולחן וחזרה לעבוד. היא אספה את שערה בזנב סוס מאחורי ראשה. נמאס לה מהשׂער שנכנס לעיניה. היא בקושי הספיקה לתרגם את מילות הקישור במשפט הרביעי כאשר מסר נכנס נוסף הבהב על פרק ידה. זה היה תובל. הוא נראה רטוב ואומלל, "הייתי צריך לצלול לברֵכה בגלל האזעקה," הוא כמעט בכה, "את יכולה לבוא, בבקשה?"

"ברור!" צאלה אמרה ומיד קמה מהשולחן, כשהיא מתעלמת מהשעון הנוזף. הדרך היחידה להשתיק אותו הייתה לקחת אִתה את הממשק הנייד. היא תצטרך לעבוד מהבית, אבל לפחות זה יהיה עם תובל.
~~~~~~~
אזעקת הקרינה הפריעה לתובל בדיוק באמצע קרמול הסוכר. אכאדיון ותובל בילו כמה רגעים בדיון לגבי מידת ההגנה שמספקת תחנת החלל מסביבם, אולם עם התגברות האזעקה החליטו לעצור הכול ולהסתתר מפני השטף הלא מוכר. החלק הממוגן ביותר היה המקלחון של אכאדיון. הוא התנצל כששניהם נדחקו לחלל הצר.

"זה בסדר," אמר תובל והשתדל להיצמד אל הקיר מאחוריו ככל הניתן, "אני רגיל מהבית."

זה לא היה נכון, אבל זה גרם לאכאדיון להפסיק להתנצל. כאשר האזעקה הסתיימה הם נפלטו מהחדר הצר וחזרו למטבח. תובל הפעיל מחדש את המבער, ואכאדיון החל לגלף פסלון קטן מקרח כשפרק כף היד של תובל צלצל.

זו הייתה צאלה. היא עמדה בהידרופוניקה ונראתה רטובה ואומללה במיוחד. "רציתי להפתיע אותך עם פרחים," אמרה, "אבל הפעילו את הממטרות ועכשיו אני לא מצליחה לצאת מכאן."

שיניה נקשו. היא נראתה כל כך אבודה ואומללה.

"אני כבר בא!" אמר תובל. הקשר התנתק.

אכאדיון נופף לו עם מגלף הקרח. "זה בסדר, אני אסיים הכול. להביא את זה אליכם היום בשמונה בערב, נכון?"

תובל הנהן והודה לו. ארוחת הערב של צאלה תהיה מושלמת. הילדים היו אצל אשמן, ומובטח להם ערב אינטימי ושקט, כראוי ליום ההולדת שלה.

תובל רץ במסדרונות התחנה. היא הייתה עמוסה באנשים, הרבה יותר ממה שהוא ציפה למצוא באמצע יום עבודה. אולי הזיזו את שעת החלפת המשמרות ולא הודיעו לו מראש? הוא צריך לוודא שלא שינו את שעות העבודה שלו. מזל שהוא לקח מראש יום חופש היום, אחרת הוא היה עלול לקבל נזיפה מהבוס שלו.

הוא הגיע לדלת הנעולה, וכמעט נתקל בצאלה.

"אתה בחוץ!" אמרה וחיבקה אותו. "מסכן שלי."

תובל חיבק אותה חזרה. "את לא רטובה," אמר, וחש מעט מטופש כשציין את המובן מאליו.

היא התנתקה ממנו. "גם אתה לא," אמרה צאלה.

צאלה ותובל בחנו זה את זה. "אבל קיבלתי ממך הודעה," הם אמרו ביחד והשתתקו. "אז מי…" אמרו שוב יחד.

הם התרחקו זה מזה. פרק כף היד של שניהם צלצל. הם ענו יחד. צאלה קיבלה מסר מתובל, ותובל מצאלה. התובל והצאלה שהתקשרו אליהם היו רטובים, ושניהם אמרו שהם בהידרופוניקה, וביקשו שיבואו להציל אותם.
~~~~~~~
צאלה בחנה את תובל שלצדה. או אולי את 'תובל'. הוא נראה כמו תובל שלה, אבל תובל שלה היה בהידרופוניקה, אומלל ורטוב.

"מי את?" ה'תובל' שמולה כיווץ את שפתיו. "מה עשית עם צאלה?" הוא שלף מולה מבער. "דברי, עכשיו!"

"מה אתה עשית עם תובל?!?" צעקה צאלה בחזרה. היא פשפשה בכיסה, לא היה לה דבר. אפילו את המסרגות היא השאירה הפעם בבית, והזיכרון הנייד שהכיל את מילון אבן-יהודה סינית-עברית-אורדו המשולב המתוקן לא היה יכול לעזור לה הפעם.

"אני תובל," ה'תובל' שמולה אמר, והפעיל את המבער.

פרקי היד של שניהם צפצפו שוב, והפעם תובל התחנן בפני צאלה שתבוא להציל אותו. הוא עמד ליד ברֵכות הזן, והיה על סף דמעות, רטוב ומסכן.

"זה תובל." צאלה אמרה, "ואתה… אתה…"

"זו צאלה!" 'תובל' נופף מולה בכף היד שלו. היא ראתה כפילה שלה, זהה לה לחלוטין, מתייפחת שהיא לבד ואומללה בהידרופוניקה. פחד הציף את צאלה. יש לה תאומה. יש מישהי שכלואה בהידרופוניקה, וטוענת שהיא הצאלה האמִתית, ולא רק זה – היא מחזיקה בתובל האמִתי.

משהו תפס את עיניה.

"חכה," אמרה ל'תובל' שמולה. "תקרין שוב את המסר האחרון."

הוא נראה מבולבל.

צאלה הרימה את ידה. "אין לי נשק. לך יש מבער. אני לא עושה כלום. רק תקרין שוב את המסר האחרון."

'תובל' המשיך להחזיק את המבער ביד אחת, והקרין את המסר מפרק כף ידו. צאלה שבמסר התחננה לעזרה.

"הנה," צאלה הצביעה על פינת התמונה. היא הושיטה את ידה והקרינה את המסר האחרון מתובל, כך ששני המסרים התמזגו.

"הם ביחד." צאלה ו'תובל' אמרו ביחד, והביטו זה בזה.

"והם מנסים לגרום לנו להגיע אליהם," אמר 'תובל'. לא. תובל. תובל האמִתי שלה. הוא הוריד את המבער. "מי הם?"

צאלה נדה בראשה. "אני לא יודעת." היא הצטמררה. כפילה זהה שלה מסתובבת בתחנה ואִתה תובל זהה לשלה.

"אנחנו צריכים לברר מה הם רוצים," אמר תובל. הוא שאף והושיט את ידו לצאלה. "בואי."

הדלת להידרופוניקה הייתה נעולה. תובל הקיש את הקוד האישי שלו, והיא נפתחה. 'צאלה' ו'תובל' עמדו ליד ברֵכות הדגים, במרחק של צעדים אחדים מהכניסה, רחוקים מספיק זה מזה כדי לשדר מסרים בהם הם לא נראו ביחד, קרובים מספיק כדי להגיב במהירות יחד.

'צאלה' מיד רצה אל תובל, "הצילו! יש כאן מישהו שנראה בדיוק כמוך והוא… והוא…"

תובל הרים את המבער שבידו. "תתרחקי!" אמר ואחז בידה של צאלה. "יש רק צאלה אמִתית אחת, וזו לא את."

'תובל' התקרב ל'צאלה', בידו מגרפה. "מי אתה? מה עשית לצאלה שלי?" הוא פנה אל צאלה, "בואי אלי, מתוקה שלי, את יודעת מי התובל האמִתי כאן." הוא חייך.

תובל חיזק את אחיזתו בידה של צאלה. "היא יודעת טוב מאד מי התובל האמִתי." הוא הפנה את המבער ל'תובל', "תתרחק!"

"היא עומדת ממש כאן." 'צאלה' פסעה לפנים. "תובל, בוא אלי, תגן עלי!"

צאלה בחנה את התובלים. התובל שמולה נראה בדיוק כמו תובל, אבל היה רמז לשפם קטנטן מעל השפה העליונה שלו, והוא לא נראה חיוור בכלל. תובל שלה היה ירקרק, בצבע שהתחזק עם כל משב ריח מברֵכת הדגים.

"לא!" צאלה אחזה בידו של תובל. "תתרחקו שניכם."

שני הכפילים עמדו במקומם. הם החליפו מבטים. 'תובל' הביט שוב אל צאלה, חייך חיוך מרושע ואמר, "אם לא תבואי מרצונך, אני אטפל בך." הוא הרים שוב את המגרפה. תובל הפעיל את המבער ודחק את צאלה מאחוריו.

'צאלה' אמרה, "כאשר תסיים אִתו, תשאיר לי את הבחורה," ופסעה מאחורי 'תובל'.

מחשבותיה של צאלה דהרו. תובל שלה עלול להיפגע. היא חייבת להציל אותו.

'תובל' הרים את המגרפה וחבט בתובל. תובל הצליח להתכופף וקפץ הצידה, אבל המבער נשמט מידו. 'צאלה' הרימה את ידיה, "בואי," היא חייכה, חיוך מרושע כמו של 'תובל'.

"מה אתם רוצים?" צאלה הרימה את ידיה בתנוחת מגננה, בתקווה שתצליח לחסום לפחות חלק מהמכות. ל'צאלה' היה שׂער ארוך ופזור, היא תוכל לתפוס בו, אולי.

"את החיים שלכם, כמובן," ענתה 'צאלה' האחרת. היא שלחה אגרוף אחד לפנים. "אתם חיים כאן, בתחנה שלכם, מוגנים מהעולם, לא יודעים איך זה במציאות האמִתית". היא פגעה בלסת של צאלה.

"איה!" צאלה צעקה. המכה כאבה. התובלים עצרו בבת אחת.

"את בסדר?" שניהם צעקו בבת אחת.

"כן!" ענתה 'צאלה'. צאלה לא התכוונה לתת ל'צאלה' לגעת בה שוב. היא ניצלה את הסחת הדעת והחלה לרוץ לכיוון עצי הערבה הבוכייה שנשתלו במרכז האגף. היא שמעה את 'צאלה' רודפת אחריה.

"איך הגעתם לכאן בכלל?" צעקה לאחור.

"קרינה, כור גרעיני חדש," ענתה 'צאלה', מתנשפת, ותפסה את צאלה. זו הייתה ההזדמנות של צאלה. היא תפסה בשׂערה של 'צאלה' ומשכה. 'צאלה' משכה בקוקו של צאלה. צאלה הצליחה להשתחרר והסתובבה. היא שמעה ברקע קולות מאבק. היא קיוותה שתובל שלה מנצח.

'צאלה' תפסה את כתפיה של צאלה ומשכה. ידיה של צאלה היו חופשיות. 'צאלה' הזכירה קרינה. אולי זה קשור לכור הגרעיני המתקפל שהגיע לתחנה? צאלה הצליחה להגיע לממשק שעל זרועה, "הפעל!" היא צעקה.

'צאלה' שחררה אותה מיד. "מה את עושה?"

צאלה פסעה לאחור והניפה את זרועה מול פניה, "מפעילה את הכור הגרעיני החדש של התחנה. אם קרינה הביאה אתכם לכאן, קרינה תעיף אתכם חזרה."

<ממתין להוראות> הבהבה ההודעה על זרועה. צאלה הפנתה אותה כך שגם 'צאלה' תוכל לראות.

"תובל!" צעקה 'צאלה' לאחור והרימה את כפות ידיה לכוון צאלה. "תירגעי, בואי לא נעשה משהו ששתינו נתחרט עליו," אמרה.

שני התובלים הגיעו בריצה, חבולים ושׂערם פרוע. צאלה לא הצליחה להבחין ביניהם עכשיו. הם נעמדו והסתכלו על שתי הצאלות.

"מה קורה?" אמר אחד מהם.

"אני אפעיל את הכור אם לא תפסיקו מיד!" צאלה קיוותה שהקול שלה נשמע בטוח יותר מכפי שחשה.

"היא מאיימת לשטוף את התחנה בקרינה ולבטל את הקיום שלנו," אמרה 'צאלה'.

"כן!" אמרה צאלה והסבה את זרועה לכיוון התובלים. היא לא ידעה שאפשר לעשות את זה בכלל.

"לא!" צעק 'תובל'.

"כן!" צעק התובל האחר, כנראה התובל שלה.

"רגע," 'צאלה' אחזה בזרועה של צאלה, "בבקשה, אל תעשי את זה." היא נעצה את מבטה בעיניה של צאלה, "את לא מבינה."

"תעזבי אותה," צעק אחד התובלים ופסע אל 'צאלה'. זה היה התובל שלה.

'צאלה' שמטה מיד את ידה של צאלה. התובלים התפצלו, כל אחד לצאלה שלו. תובל אחז בידה של צאלה, שהמשיכה להחזיק את זרועה מושטת מולה, ההודעה מהכור הגרעיני המשיכה להבהב. היא קיוותה שזה התובל שלה.

"דברו," אמר תובל.

'צאלה' ו'תובל' החליפו מבטים והסתכלו חזרה אל צאלה ותובל.

"אני לא באמת זוכרת מה היה לפני כן," אמרה 'צאלה' והשפילה את מבטה. 'תובל' חיבק אותה, והיא נשענה עליו. הוא ליטף את שערה.

'תובל' הסתכל אל צאלה, "גם אני לא זוכר. התעוררנו בבית…"

"שלנו?" קולו של תובל עלה בחצי אוקטבה.

'צאלה' הנהנה. "יש לכם בית כל כך נחמד ו… ו…"

"חמים," השלים 'תובל'.

צאלה הרגישה את לבה פועם בחוזקה. 'צאלה' ו'תובל' סיפרו איך הסתובבו בבית, עברו על ארון הבגדים, חיפשו דברים במסופים. הם התאהבו בחיים שלתוכם נחתו, והחליטו להפוך אותם לשלהם. כאשר התברר להם שתובל עובד בהידרופוניקה הם החליטו לבוא לאגף, לזמן את צאלה ותובל המקוריים לשם, ולהטביע אותם בברֵכת הזן.

"אנחנו בני אדם," אמרה 'צאלה', "בדיוק כמוכם."

צאלה צעקה, "תכננתם לרצוח אותנו!"

"רק להשתלט על החיים שלכם," אמר 'תובל' בשקט. הוא ו'צאלה' החזיקו ידיים.

'צאלה' אמרה, "בבקשה אל תעלימו אותנו. אנחנו מבטיחים להתנהג כמו שצריך."

תובל רכן אל צאלה ולחש באוזנה, "אנחנו לא יכולים לתת להם להישאר כאן! אי-אפשר לדעת מה הם יעשו!"

"נשמור על הילדים, נבשל, מה שתרצו!" הוסיף 'תובל'.

"יהיה קל יותר לגדל את הילדים עם עוד עזרה," לחשה צאלה לתובל.

"השתגעת?" לחש תובל, בקול מעט רם מדי, "יהיו לנו ארבעה ילדים!"

צאלה החווירה. היא לא חשבה על זה. היא החליפה מבטים עם 'צאלה'. הזוג שמולם החוויר בו-זמנית.

ההודעה שעל זרועה החלה לצפצף. הממשק הודיע שהיא לא התחברה יותר מדי זמן, כנראה. צאלה ניערה את ידה. השורה "יש להרטיב את האריחים בעזרת כבשה" הבהבה. למה הסינים לא מסוגלים לתרגם שום דבר כראוי? מה זה האריחים? ומה הקשר לכבשה? למה כל מונח שקשור לקרינה צריך להיות מסובך כל כך?

צאלה לא רצתה להיפטר מהאנשים שמולה. הם אמנם ניסו להשתלט על חייה, אבל הם בכל זאת היו בדיוק כמוה. היא לא הייתה מסוגלת להרוג אדם אחר.

"אנחנו יכולים להשאיר אתכם, בתנאי שתבטיחו לא להרוג אף אחד," אמרה, בניסיון להרוויח זמן.

תובל הסיט את זרועה מעט והגדיל את ההוראות המהבהבות. "כלומר," הוא אמר וחייך, "אנחנו נשאיר אתכם בחיים, אבל לא קרובים מדי."

צאלה הסתכלה אליו. הוא חייך, והחיוך שלו נראה בדיוק כמו החיוך של 'תובל'. אולי היא טעתה בתובל? אבל לתובל שלידה לא היה שפם על השפה העליונה, והיא ראתה בבירור את השפם של 'תובל' האחר.

"תסמכי עלי," הוא לחש לה, "אם הקרינה מהכור יצרה אותם, בטוח אפשר ליצור אִתה עוד דברים".

תובל הניע את זרועה. "אנחנו ניצור לכם תחנת חלל משלכם. כל הכפילים יעברו לשם, בתנאי שתבטיחו לעולם לא להפריע לנו."

"ונסמן אתכם!" צאלה הוסיפה. "בקעקוע של סנאי!" צאלה קיוותה שתובל יודע מה הוא עושה.

"על המצח!" אמר תובל שלה. צאלה התאמצה לא לצחוק.

'צאלה' ו'תובל' החליפו מבטים. "אנחנו לא יכולים להסכים לכך בשם כל הכפילים בתחנה," אמר 'תובל'.

"אנחנו אפילו לא יודעים כמה כפילים יש בתחנה", אמרה 'צאלה', ומשכה בכתפיה.

"אז חבל," אמרה צאלה. "או הפתרון הזה או שאני אאיין אתכם." היא קיוותה שנשמעה מאיימת. ענפי הערבה מעליה התנודדו ברוח בלתי מורגשת.

"בסדר," אמר 'תובל' בשקט. 'צאלה' הנהנה.
~~~~~~~
תובל עזר לצאלה לתרגם את שארית ההוראות של הכור המתקפל החדש. מסתבר שאחת מהאפשרויות שלו הייתה יצירת כפילים הופכיים מכל המציאות שסביבו, ועל מנת לנטרל את האפשרות הזו היה צריך להוסיף סירופ מייפל לליבה ולשלוח רובוט שירות מדגם ס.נ-איי למרוח את הסירופ על החלק הפנימי של הדופן.

התחנה החדשה שנוצרה הייתה הופכית לתחנה הקיימת. הוחלט לשלוח את התחנה למסלול הילה, בנקודת לה גרנג' מספר 3, שנמצאת בדיוק מהצד השני של השמש יחסית לכדור הארץ. היא אמנם הייתה נקודה לא יציבה, והיה מסובך לתקשר אִתה, אבל זה הבטיח שלפחות בזמן הקרוב הכפילים לא יפריעו לחייהם של תושבי התחנה.

בתחנה הוכרז ערב חופשי על מנת לאפשר לכל הכפילים לעזוב בצורה מסודרת. הם הפסיקו לנסות להשתלט על חיי האנשים המקוריים כאשר 'צאלה' ו'תובל' הודיעו בכריזה על ההסכם שלהם עם צאלה ותובל. התברר שהכפילים שלהם היו אנשים חשובים מאוד, לא סתם תושבי תחנה. הם גם ידעו כמה כפילים בדיוק יש בתחנה, אבל תובל כבר היה עייף מכדי לכעוס על כך ששיקרו לו.

'צאלה' ו'תובל' נפרדו מצאלה ותובל. לשמחתה של צאלה, אף אחד מהכפילים לא העיר הערות נבזיות לפני שהם עלו על התחנה החדשה. כולם סומנו בקעקוע בצורת סנאי על המצח, תוך הבטחה שהם לא יחזרו מבלי לתאם ביקורים מראש.

כפילים מעטים נשארו מאחור, ביניהם הכפיל של אכאדיון. האכאדיונים הגיעו יחד לחדר של צאלה ותובל באותו ערב, להביא את הקרם ברולה שתובל הכין בבוקר. "אנחנו מסתדרים מעולה," אמר אכאדיון לתובל, "וקל להבדיל ביננו." ההבדל העיקרי ביניהם היו הבגדים הצבעוניים שהכפיל לבש, והנטיה שלו לקרוץ בסוף משפט.

תובל לחץ את ידו של 'אכאדיון', "אתה לא רוצה להשתלט על החיים של אכאדיון?"

'אכאדיון' נשף "בשביל מה? יש לי את החיים שלי." הוא מרפק את אכאדיון. "חוץ מזה, אנחנו יכולים לעזור מעולה אחד לשני, אם אתה מבין למה אני מתכוון." הוא קרץ.

תובל חייך בצורה שקיווה שתיראה מנומסת.

"הוא אדריכל מעולה," אמר אכאדיון, "אנחנו מתכננים לפתוח סוכנות משותפת."

"אה…" אמר תובל.

"למה חשבת שהתכוונתי?" שאל 'אכאדיון', וקרץ שוב.

"כלום," אמר תובל ולחץ את ידו של הכפיל. "בהצלחה!"

הם נפרדו ותובל נשא את המגש עם הקינוח המהודר למטבח. הוא ערך את השולחן בעת שצאלה השכיבה את הילדים לישון.

"אתה מאמין?" אמרה צאלה בדרכה מחדר הילדים, "אשמן אמרה שהיא הסתדרה מעולה עם הכפילה שלה. הן רק פטפטו כל הזמן ווידאו שאף אחד מהעירדים לא יתקע לעיבליות משהו בעין." היא נכנסה למטבח בעודה מדברת. תובל סיים להדליק את הנרות, כיבה את האור והסתובב אל צאלה.

צאלה התיישבה על הכיסא שתובל משך עבורה. הוא הושיט לה קרם ברולה אמִתי וריחני, עם נר לצדו, "יום הולדת שמח," הוא חייך אליה.

צאלה הפסיקה לחשוב על אשמן שזכתה בכפילה שלא ניסתה לגנוב את חייה, וחייכה. סוף-סוף יום הולדת אחד שיתחיל כראוי. היא חייכה אליו חזרה.

"אני שמחה שאתה התובל האמִתי," אמרה.

"כמובן," אמר. צאלה התבוננה מקרוב. השפה העליונה שלו נראתה כאילו כרגע גולחה. היא מצמצה. היא קיוותה שהיא רק מדמיינת.

עוד על צאלה ותובל תוכלו לקרוא כאן, וכאן.