שימו לב – סיפור זה מכיל תיאורים של אלימות ותיאורים בעלי אופי מיני.

אפרוח אחד על המסך שלי הפך לנתז בשר. אחד אחר – רק הרגליים שלו התרסקו. עוד כמה היו גוש צהוב, דביק, עם כמה ראשים מצייצים שמבקשים להגיע לכמה מקומות בבת-אחת ובסוף הגופים הקטנים נקרעו זה מזה ונטחנו במכונת הגריסה.

"כל זה לא מספיק?" אמרתי.

הוא אמר, "לא."

כיביתי את הסרטון. הרמתי ראש מהמחשב הנייד אל העץ שמעלינו, שהטיל צל על שולחנות בית הקפה שעל המדרכה. אהבתי לשבת כאן. אהבתי את השלווה והדברים הקבועים.

האמא בוורוד, שאני קורא לה המנומנמת כי היא מנומנמת, הזמינה קפה. הקטנטן שלה היה משועמם, כמו תמיד. היא שקעה בניסיון לבחור מן הסנדוויצ'ים ובשיחה עם המוכרת והילד הלך כמה צעדים הצדה, ראה משהו ממול. ראיתי אותו הולך צעד ועוד צעד אל הכביש הסואן ואז רץ אל בין המכוניות הדוהרות.

מישהו צרח והמנומנמת רדפה אחריו ותפסה אותו ברגע האחרון.

הגבר היפה, בעל עור הזית, שישב איתי, שאני מכיר פחות מחודש ונדמה שאני מכיר כמעט שנה, חייך.

אמרתי, "ככה זה יהיה?"

הוא אמר, "לא."

~~~~~~~~

תשע וחצי בלילה, סגרתי שלושה סטים חזה ארבעים קילו. זה היה הישג די קטן, אבל המדריך שלי שמח. גם אני שמחתי. אבל הוא דאג לי. קוראים לו צחי, העור שלו בהיר ומנומש והתפקיד שלו לדאוג לי.

הוא אמר, "תבדוק ערכים תזונתיים."

התחלתי להריץ לו את הרשימה. 14 גרם חלבון בכוס עדשים, פאקינג 22 גרם חלבון ב-100 גרם סייטן. לא צריך לדאוג לי. אני אהיה בסדר.

אמרתי, "חשבת לנסות טבעונות?"

הוא אמר, "אני צריך משהו שעושה מו בצלחת."

חשבתי, יש לו חיוך חמוד כשהוא צוחק. למה הוא לא מבין.

~~~~~~~~

לגבר היפה בעל עור הזית אין ממש שם. פגשתי אותו בגן העצמאות. השעה הייתה חצות, ואני החלטתי שבפעם הראשונה בחיים שלי אני הולך לנסות, כי אמרו לי שהמקום חזר לפעילות. הלכתי בשביל ושניים פרצו מהשיחים בצרחות, מחזיקים מכנסיים חצי מופשלים. נעלמו לאי-שם בגן.

הוא הגיח מהשיחים. עמדנו זה מול זה, בדממה. הוא לא לבש כלום. רק קרוקס כחולות.

הוא אמר, "אני לא מבין למה הם ברחו."

אמרתי, "אני לא חושב שיש מכנסיים שיכולים להיסגר על מה שיש לך שם למטה."

הוא אמר, "שמעת על פריאפוס?"

"לא."

"אל יווני. שומר הגנים והבוסתנים. הוא חונק את הגנבים עם הזין שלו."

"אתה צאצא שלו?"

הוא אמר, "כן. אפשר לומר." הוא החליק יד על הזין שלו. "רוצה להיות חבר שלי?"

אמרתי, "אתה קצת מוזר."

הוא אמר, "זה עוד כלום. רוצה לראות?"

הנהנתי.

הוא הפנה אלי את הגב, ניגש אל עץ, הקיף את הגזע בזרועות חסונות ויפות.

"מה עכשיו?" אמרתי.

"עכשיו אני הולך לישון," הוא אמר. הוא סובב אלי את הראש, סיבוב שלם, העיניים מביטות בי מעל הגב, ומן הגולגולת שלו הגיחו ענפים. הוא פתח את הפה והלשון שלו נשמטה לארץ, זלזל אדום. שמעתי קול לח וראיתי את הביצים והזין שלו שוקעים בתוך הגזע, דרך הקליפה הקשה. הישבן שלו רעד. הוא נאנח בסיפוק, פשט את הידיים לצדדים, והחזה שלו נשאב פנימה אל תוך העץ. הרגליים התרוממו באוויר, לאחור, גם הידיים, כמו פרפר נעוץ, ואז הגוף נבלע פנימה.

ניגשתי לאט אל העץ. בתחתית הגזע נח זוג קרוקס כחולות. התכופפתי, לקחתי אותן והלכתי.

~~~~~~~~

שני לילות אחרי זה, הייתה דפיקה בדלת.

הוא היה לבוש בשרוואל וחולצה גזורה והיה יחף. הרגליים שלו דיממו. הוא אמר, "אפשר את הנעליים שלי?"

אמרתי, "אני חושב שאני אקרא לך אלון. זה בסדר?"

הוא הנהן.

~~~~~~~~

הם ביצעו חתך עמוק מעל הראש של החורפן ומשכו מעליו את כל הפרווה שלו. החורפן בעט ואז היה חתיכת בשר בועטת ואז נח על הרצפה. הם זרקו את הגוש הוורוד לתוך ערימה של עוד גושים והלכו עם הפרווה. הייתה דקה של שקט, ואז זה הרים את הראש. זה עוד היה חי. חרוזים שחורים ונוצצים הביטו החוצה מתוך העיסה הוורודה ואז היא ניסתה לזחול משם.

אלון אמר, "יש עוד."

אמרתי, "אני לא יכול להסתכל."

הוא אמר, "תראה, תראה, זה חזק."

סגרתי.

ישבנו אצלי. הוודקה כמעט נגמרה. הוא גלגל ג'וינט.

אמרתי, "למה אתה מראה לי את הדברים האלה?"

הוא אמר, "חשוב שתבין, כשזה יקרה."

אמרתי, "אולי זה לא יקרה."

הוא אמר, "אתה תדע כשזה יקרה." הוא לא הפסיק לומר לי את זה, מאז שהתחלנו להיפגש.

אחר כך שכבנו וזה היה טוב מדי. זה פתאום חדר עמוק מדי מתחת לעור. הוא אמר לי להתכונן ובדיוק כשגמרתי הוא השתנה. מצאתי את עצמי מחבק קליפה חמה ונושמת. שמעתי באוזן לחש כמו נשימה וכמו רוח והיד שלי החליקה על שיער ועלים, והכל היה כל כך טוב וקרוב עד שבכיתי. אף פעם לא הייתי כל כך קרוב.

"אנחנו לא נשכב יותר," הוא אמר בשקט, "ואתה לא תשכח את מה שקרה כאן עכשיו."

"למה?" בכיתי. "למה?"

"כדי שתכאב את זה. כדי שתזכור את הצליל. שיהיה חרוט לך בעור."

"מה?"

"איך זה הולך? כשעץ נגדע, הקול נשמע מקצה העולם עד קצהו. משהו כזה? נכון?"

קראתי את זה פעם. "נכון."

"אז גם כשלב נשבר."

אמרתי לו שילך. לא רציתי אותו יותר במיטה שלי, או בבית שלי.

~~~~~~~~

אחרי חמישה לילות, הייתה דפיקה בדלת. הוא היה לבוש בג'ינס וגופיה צמודה ונראה עייף.

אמרתי, "מה אתה רוצה."

הוא אמר, "סליחה."

אמרתי, "למה אתה עושה דברים כאלה."

הוא אמר, "עוד מעט יקרה עוד דבר אחד קטן. וזהו. לא הייתי רוצה שתיפגע. הייתי רוצה שלא ייגעו בך."

"מה עוד צריך לקרות? איפה?"

"אני לא יודע. אנחנו רואים כל מה שאתם עושים ושותקים." הוא נגע בי ביד חמימה, עדיין בחוץ, ואני בתוך הבית. "עוד מעט לא נוכל יותר לשתוק. אני הולך עכשיו. ניפגש מחר."

"אני יכול רק אחר הצהריים."

"אני יודע," הוא אמר. "אתה הולך עם חבר לעקר את החתולה שלו."

"כן," אמרתי. "מאיפה אתה יודע."

הוא אמר, "אנחנו רואים הכול. זה קרוב. זה כל כך קרוב."

אמרתי, "כן, אמרת."

"המלחמה שלכם בטבע לא הייתה צריכה להתחיל אף פעם."

"אני מאוד מנסה לא לצאת נגד שום דבר," אמרתי. "יש לי הרבה חברים שגם."

"כן," הוא אמר. "נכון."

~~~~~~~~

ישבתי עם עמיר וחיכינו. לקח זמן בצער בעלי חיים. החתולה שלו תמיד רגועה אבל הפעם היא הייתה מכווצת. אנשים סביבי ישבו בשקט. רציתי ללכת משם. חשבתי על אלון. הגוף שלי התגעגע אליו. בנזונה.

נכנסו גבר מבוגר וגבר צעיר עם כלוב שבתוכו חתולה. החתולה בקושי זזה, אבל נראתה בריאה. שמנמונת, ג'ינג'ית. יפה מאוד. היא הסתכלה עלי. הם התיישבו.

"היא נראית בריאה," אמרתי. "מה קרה אִתה?"

הגבר הצעיר אמר, "אנחנו הולכים להרדים אותה."

אמרתי, "למה?"

המבוגר הסתכל עליו. הצעיר השפיל מבט. המבוגר אמר, "מה זה עניינך."

הצעיר אמר, "היא נעשתה תוקפנית כלפי חברה של אבא שלי."

אמרתי, "באמת."

המבוגר אמר, "מה אתה מדבר אִתו."

אמרתי, "אתם יכולים אולי לשחרר אותה איפה שהוא. יש גינות. היא גדולה. היא תסתדר."

החתולה הג'ינג'ית התחילה ליילל. זה היה צליל רפה, כמו בכי של תינוק חולה.

המבוגר אמר, "כבר שילמנו על ההרדמה."

~~~~~~~~

ישבנו בקפה שעל המדרכה, מול הכביש הסואן. לא נהניתי מהקפה. לא נהניתי מהצל של העץ.

אלון אמר, "ספר לי."

סיפרתי לו.

הוא אמר, "כמה זמן חיכיתם."

אמרתי, "שעה."

הוא אמר, "לקח שעה להרוג את החתולה הזאת."

"כן."

הוא אמר, "היא ממש אהבה לחיות."

נגסתי בסנדוויץ' טופו שלי. בלעתי. הסתכלתי על המנומנמת. היא ישבה עם הילד שלה שולחן לידנו על המדרכה. אכלה סנדוויץ' רוסטביף.

משהו רפרף מעלי. הסתכלתי למעלה, ואז למטה. עלה צנח על השולחן.

אמרתי, "הסתיו מתקרב."

הוא אמר, "לא."

הסתכלתי עליו וראיתי את זה בעיניים שלו.

אמרתי, "מה קורה?"

שמעתי לחישה. הסתכלתי על השולחן. במקום שבו היה קודם עלה, היה חור.

אמרתי, "אלון, מה זה?"

היה משב רוח קל, ועוד עלה צנח מן העץ. הוא נפל על הפנים של המנומנמת. חשבתי שהיא תעיף אותו מעליה, אבל במקום זה היא צרחה. העלה שקע בתוך הפנים שלה וביקע אותם לשניים, שורף דרך פנימה. היא קמה, מנפנפת בידיים, מעיפה כוסות, ועוד עלה צנח עליה ועוד אחד. הילד שלה הלך צעד אחורה ועלה צנח ונדבק לו לגרון. הוא חרחר והתיז דם. שמעתי קנקן מים מתנפץ.

אלון אמר, "תסתכל עלי. תסתכל עלי עכשיו."

הסתכלתי עליו. שקעתי בעיניים שלו. ידעתי שדברים קורים סביבי, שמעתי במעומעם, אבל לא יכולתי לזוז.

"אני הולך עכשיו," הוא אמר. "אני הולך להצטרף לאחים שלי."

העיניים שלו נעשו עצובות.

אמרתי, "מה יהיה אִתי."

הוא אמר, "אתה ראית מה יהיה אִתך."

אמרתי, "כן."

העיניים שלו נצצו מנטפי שרף.

הוא אמר, "אני מצטער."

ראיתי אותו מתכופף אלי. הרגשתי את היד שלו על הלחי שלי, שורפת. הוא אמר, "אתה לא תרגיש כלום. אני מבטיח."

אמרתי, "אני אוהב אותך. למה זה לא מספיק."

רוח גדולה באה והעלים נשרו.

בתמונה: מותו של אקטאון.