תרגום: ענבר גרינשטיין

אחד מזיכרונותיי הראשונים מתחיל בי, מתייפח. לא הסכמתי להירגע למרות כל מאמציהם של אמא ואבא.
אבא התייאש ויצא מחדר השינה, אבל אמא לקחה אותי אל המטבח והושיבה אותי ליד שולחן האוכל.
"קַאן, קַאן," היא אמרה ומשכה גיליון נייר עטיפה מעל המקרר. במשך שנים, אמא חתכה בזהירות את העטיפות של מתנות חג המולד ושמרה אותן בערמה עבה על המקרר.
היא פרשה את הנייר כשצדו החלק כלפי מעלה והתחילה לקפל אותו. הפסקתי לבכות וצפיתי בה בסקרנות.
היא הפכה את הנייר וקיפלה אותו שוב. היא יישרה, דחסה, דחקה, גלגלה וסובבה עד שהנייר נעלם בין כפות ידיה החפונות. לאחר מכן היא הרימה את חבילת הנייר המקופלת אל פיה ונשפה לתוכה, כמו לתוך בלון.
"קַאן," אמרה. "לָאו-חוּ." היא הניחה את ידיה על השולחן ושחררה את אחיזתה.
טיגריס נייר קטן עמד על השולחן. גודלו כשני אגרופים צמודים. פרוות הטיגריס הייתה בדוגמת נייר העטיפה, רקע לבן עם סוכריות מקל סבא אדומות ועצי מולד ירוקים.
הושטתי יד אל היצירה של אמא. זנבו נע והוא הסתער על אצבעי בשובבות. "ראוורר-סה", הוא נהם ונשמע כמו משהו בין חתול ואוושת עיתון.
צחקתי בבהלה וליטפתי את גבו עם האצבע המורה שלי. טיגריס הנייר רטט תחת אצבעי וגרגר. "גֶ'ה גְּ'יַאו גֶ'ה-גְ'ה," אמרה אמא. זה נקרא אוריגמי.
בזמנו לא ידעתי את זה, אבל האוריגמי של אמא היה מיוחד. היא נשפה לתוך יצירותיה כדי שיחלקו אִתה את נשימתה וכך ינועו יחד עם חייה. זה היה הקסם שלה.

אבא בחר את אמא מתוך קטלוג.
פעם, כשהייתי בתיכון, שאלתי את אבא על הפרטים. הוא ניסה אז לשכנע אותי לחזור ולדבר עם אמא.
הוא נרשם לשירות ההיכרויות באביב של 1973. הוא עלעל בדפים בקצב קבוע ולא הקדיש יותר ממספר שניות לכל עמוד, עד שראה את התמונה של אמא.
אף פעם לא ראיתי את התמונה הזאת. אבא תיאר אותה: אמא ישבה על כיסא, צדה מופנה אל המצלמה. היא לבשה שמלה סינית צמודה ממשי ירוק. ראשה פנה אל המצלמה כך ששערה הארוך והשחור גלש במיומנות על חזה וכתפיה. היא הביטה בו בעיני ילדה רגועה.
"זה היה העמוד האחרון שראיתי בקטלוג," אמר.
בקטלוג נכתב שהיא בת שמונה עשרה, אוהבת לרקוד ומדברת אנגלית טובה, כי היא מהונג קונג. התברר שאף אחת מהעובדות האלה לא הייתה נכונה.
הוא כתב לה, והחברה העבירה הודעות ביניהם הלוך ושוב. בסופו של דבר, הוא טס להונג קונג לפגוש אותה.
"האנשים בחברה כתבו את התשובות שלה. היא לא ידעה אנגלית בכלל, חוץ מ'שלום' ו'להתראות'."
איזו מן אישה מכניסה את עצמה לקטלוג כדי שיוכלו לקנות אותה? תלמיד התיכון שהייתי אז חשב שהוא יודע כל כך הרבה על כל דבר. תחושת הבוז נתנה לי הרגשה טובה, כמו יין.
במקום להתפרץ למשרד ולדרוש את הכסף שלו בחזרה, הוא שילם למלצרית במסעדת המלון כדי שתתרגם עבורם.
"היא הביטה בי כשדיברתי, בעיניים חצי מפוחדות וחצי מלאות תקווה, וכשהנערה התחילה לתרגם את מה שאמרתי, היא התחילה לחייך לאט-לאט."
הוא טס בחזרה לקונטיקט והתחיל להגיש את הטפסים שנדרשו כדי להביא אותה. אני נולדתי כעבור שנה, בשנת הטיגריס.

לבקשתי, אמא יצרה מנייר העטיפה גם עז, אייל ותאו מים. הם נהגו להתרוצץ ברחבי הסלון ולאו-חו רדף אחריהם בנהמות. כשתפס אותם, נהג ללחוץ עליהם עד שיצא מהם האוויר והם הפכו לסתם פיסות נייר שטוחות ומקופלות. אז הייתי נאלץ לנשוף בהם ולנפח אותם מחדש, כדי שיוכלו להמשיך לרוץ.
לפעמים, החיות הסתבכו בצרות. פעם תאו המים קפץ לקערת רוטב הסויה שעמדה על השולחן בזמן ארוחת הערב. (הוא רצה להתפלש, כמו תאו מים אמִתי.) הוצאתי אותו משם במהירות אבל פעולת הנימיות כבר משכה את הנוזל הכהה במעלה רגליו. הרגליים שרוככו ברוטב לא יכלו לשאת את משקלו, והוא התמוטט על השולחן. ייבשתי אותו בשמש, אבל רגליו התעקמו והוא רץ בצליעה. בסופו של דבר אמא עטפה את רגליו בניילון נצמד, כדי שיוכל להתפלש כאוות נפשו (אבל לא ברוטב סויה).
בנוסף על כך, לאו-חו אהב להסתער על דרורים כשאני והוא שיחקנו בחצר, אבל פעם אחת ציפור במצוקה הכתה אותו בחזרה בייאושה, וקרעה את אוזנו. הוא ייבב ונרתע כשהחזקתי אותו ואמא הטליאה את אוזנו בנייר דבק. לאחר מכן הוא לא התקרב לציפורים.
ואז יום אחד ראיתי תכנית תיעודית על כרישים בטלוויזיה וביקשתי מאמא אחד משלי. היא יצרה את הכריש, אבל הוא קרטע בעצב על השולחן. מילאתי את הכיור במים והנחתי אותו בפנים. הוא שחה אנה ואנה בשמחה, אבל אחרי זמן מה הוא הפך לספוגי ושקוף, שקע לאט לאט אל הקרקעית והקיפולים שלו נפתחו. הושטתי יד כדי להציל אותו, אבל נותרתי עם חתיכת נייר רטובה. לאו-חו הניח את כפותיו הקדמיות על קצה הכיור והשעין עליהן את ראשו. אוזניו השתפלו, והוא השמיע ממעמקי גרונו נהמה נמוכה שגרמה לי לרגשות אשם.
אמא עשתה לי כריש חדש, הפעם מנייר אלומיניום. הכריש חי באושר באקווריום של דגי זהב. אני ולאו-חו אהבנו לשבת ליד האקווריום ולצפות בכריש נייר-האלומיניום רודף אחרי דגי הזהב. לאו-חו הצמיד את פניו לצדו הנגדי של האקווריום כך שראיתי את עיניו, מוגדלות לגודל של ספלי קפה, מתבוננות בי מעבר לאקווריום.

כשהייתי בן עשר, עברנו לבית חדש בצד השני של העיר. שתי שכנות באו לקבל את פנינו. אבא הגיש להן משקאות והתנצל שעליו לרוץ לחברת החשמל להסדיר את החשבונות שהשאירו הבעלים הקודמים. "תרגישו כמו בבית. אשתי לא מדברת הרבה אנגלית, אז אל תחשבו שהיא גסת רוח אם לא תדבר אתכן."
אני קראתי בחדר האוכל ואמא פרקה את כלי המטבח הארוזים. השכנות התכנסו בסלון ודיברו ביניהן, ולא ניסו במיוחד להיות שקטות.
"הוא נראה כמו בנאדם נורמלי. למה הוא עשה את זה?"
"תמיד משהו בעירוב לא נראה בסדר. הילד נראה לא גמור. עיניים מלוכסנות, פנים לבנות. מפלצת קטנה."
"את חושבת שהוא יודע אנגלית?"
הנשים השתתקו. לאחר זמן מה נכנסו לחדר האוכל.
"שלום! איך קוראים לך?"
"ג'ק," אמרתי.
"זה לא נשמע סיני-י במיוחד."
אז אמא נכנסה לחדר האוכל. היא חייכה אל הנשים. שלושתן הקיפו אותי בצורת משולש, חייכו והנידו בראשן זו לזו, בלי לומר דבר, עד שאבא חזר.

מארק, אחד מילדי השכונה, בא אלינו עם דמויות פעולה של מלחמת הכוכבים. אפשר היה להדליק את חרב האור של אובי-ואן קנובי והוא ידע לסובב את הזרועות ולהגיד בקול מתכתי "השתמש בכוח!" חשבתי שהדמות בכלל לא דומה לאובי-ואן האמִתי.
ביחד צפינו בו חוזר על ההופעה הזאת חמש פעמים על שולחן הקפה. "הוא יודע לעשות גם דברים אחרים?" שאלתי.
מארק התעצבן מהשאלה. "תראה את כל הפרטים," הוא אמר.
הסתכלתי על הפרטים. לא הייתי בטוח מה אני אמור להגיד.
התגובה שלי אכזבה את מארק. "תראה לי את הצעצועים שלך."
לא היו לי צעצועים מלבד ביבר הנייר שלי. הבאתי את לאו-חו מחדר השינה שלי. אז הוא כבר היה מאוד בלוי. מוטלא כולו בדבק, עדות לשנים של תיקונים שאני ואמא עשינו לו. הוא כבר לא היה זריז וקל רגליים כמו בעבר. הושבתי אותו על שולחן הקפה. שמעתי את צעדיהן המהירים של החיות האחרות במסדרון, ממנו הציצו בביישנות אל הסלון.
"שְׂיַאו לאו-חו," אמרתי, ועצרתי. עברתי לאנגלית. "זה טיגריס." לאו-חו פסע בהירות אל מארק, גרגר לעברו ורחרח את ידיו.
מארק בחן את הדפס אריזת חג המולד על פרוותו של לאו-חו. "זה בכלל לא נראה כמו טיגריס. אמא שלך מכינה לך צעצועים מאשפה?"
מעולם לא חשבתי על לאו-חו כעל אשפה, אבל עכשיו, כשהסתכלתי עליו, הוא באמת היה רק חתיכה של נייר עטיפה.
מארק לחץ שוב על הראש של אובי-ואן. חרב האור הבהבה. הוא הניע את זרועותיו למעלה ולמטה. "השתמש בכוח!"
לאו-חו פנה והסתער, והפיל את דמות הפלסטיק מהשולחן. אובי-ואן נפל על הרצפה ונשבר, וראשו התגלגל מתחת לספה. "ראווווו," צחק לאו-חו. הצטרפתי אליו.
מארק הכה אותי, חזק. "זה היה מאוד יקר! אפילו אי-אפשר למצוא אותו בחנויות עכשיו. הוא בטח עלה יותר ממה שאבא שלך שילם על אמא שלך!"
מעדתי ונפלתי על הרצפה. לאו-חו נהם וזינק על פניו של מארק.
מארק צרח, יותר מפחד והפתעה מאשר מכאב, לאו-חו בכל זאת היה רק עשוי מנייר.
מארק תפס את לאו-חו והנהמה שלו השתתקה כשמארק קימט אותו בידו וקרע אותו לשניים. הוא גלגל את שתי פיסות הנייר לכדור, והשליך אותן עלי. "קח את הזבל הסיני הזול והמטופש שלך."
אחרי שמארק הלך ניסיתי במשך זמן רב, ללא הצלחה, להדביק את החתיכות, להחליק את הנייר ולקפל שוב את לאו-חו לפי הסימנים. לאט לאט, החיות האחרות הגיעו לסלון ונאספו סביבי וסביב נייר האריזה הקרוע שהיה פעם לאו-חו.

המריבה שלי עם מארק לא הסתיימה בזה. מארק היה מקובל בבית הספר. אני לא רוצה לחשוב שוב לעולם על השבועיים שעברו עלי אחרי זה.
חזרתי הביתה ביום שיש לאחר אותם שבועיים. "שׂוּ'אֶה-שְׂיַאו מַה?" אמא שאלה. לא אמרתי כלום והלכתי לחדר המקלחת. הבטתי במראה. אני בכלל לא דומה לה. בכלל לא.
בארוחת הערב שאלתי את אבא, "אני נראה כמו מלוכסן?"
אבא הניח את מקלות האכילה שלו. אף שלא סיפרתי לו מה קרה בבית הספר, נראה היה שהוא מבין. הוא עצם את עיניו ושפשף את גשר אפו. "לא, אתה לא."
אמא הביטה באבא. היא לא הבינה. היא החזירה את מבטה אלי. "שַׁה גְּ'יַאו מלוכסן?"
"אנגלית," אמרתי. "דברי אנגלית."
היא ניסתה. "מה לקרות?"
הדפתי את מקלות האכילה ואת הקערה שהונחה לפני: פלפלים ירוקים מוקפצים עם בקר בחמישה תבלינים. "אנחנו צריכים לאכול אוכל אמריקאי."
אבא ניסה לפנות אל ההגיון שלי. "הרבה משפחות מבשלות לפעמים אוכל סיני."
"אנחנו לא משפחות אחרות." הבטתי בו. למשפחות אחרות אין אמהות שלא שייכות.
הוא הפנה את מבטו ממני ואז הניח את ידו על כתפה של אמא. "אשיג לך ספר בישול."
אמא פנתה אלי. "בּוּ הַאו-צְ'ה?"
"אנגלית," אמרתי והרמתי את קולי. "דברי אנגלית."
אמא הושיטה יד ונגעה במצחי, כדי לבדוק אם יש לי חום. "פַה-שַׁאו לַה?"
סילקתי את ידה. "אני בסדר. דברי אנגלית!" צעקתי.
"דברי אליו באנגלית," אמר אבא לאמא. "ידעת שזה יקרה יום אחד. למה ציפית?"
אמא שמטה את ידיה לצדדים. היא ישבה והעבירה את מבטה מאבא אליי, וחזרה לאבא. היא ניסתה לדבר, הפסיקה, ניסתה שוב ושוב הפסיקה.
"את חייבת," אמר אבא. "הקלתי עליך מדי. ג'ק צריך להשתלב."
אמא הביטה בו. "אם אני אומרת 'אהבה', אני מרגישה כאן." היא הצביעה על שפתיה. "אם אני אומרת 'אַי', אני מרגישה כאן." היא הניחה את ידה על ליבה.
אבא הניד את ראשו. "את באמריקה."
אמא שקעה בכיסאה ונראתה כמו תאו המים כשלאו-חו נהג לזנק עליו ולהוציא מנו את אוויר החיים.
"ואני רוצה צעצועים אמִתיים."

אבא קנה לי סט מלא של דמויות פעולה של מלחמת הכוכבים. את אובי-ואן קנובי נתתי למארק.
ארזתי את ביבר הנייר בקופסת נעליים גדולה והנחתי אותו מתחת למיטה.
למחרת בבוקר, החיות נמלטו ותפסו את מקומותיהן הקבועים הישנים בחדר שלי. תפסתי את כולן, החזרתי אותן לקופסת הנעליים והדבקתי את המכסה, אבל החיות הרעישו כל כך בקופסה, שבסופו של דבר דחפתי אותה בפינת עליית הגג, רחוק ככל האפשר מחדרי.
אם אמא דיברה אִתי בסינית, סירבתי לענות לה. אחרי זמן מה היא ניסתה להשתמש באנגלית יותר, אבל המבטא והמשפטים הרצוצים שלה הביכו אותי. ניסיתי לתקן אותה. בסופו של דבר היא הפסיקה לדבר בכלל כשהייתי בקרבתה.
אמא התחילה להשתמש בפנטומימה כשרצתה להודיע לי משהו. היא ניסתה לחבק אותי כמו שראתה אמהות אמריקאיות עושות בטלוויזיה. אני חשבתי שהתנועות שלה מוגזמות, חסרות ביטחון, מגוחכות, חסרות חן. היא ראתה שזה מעצבן אותי והפסיקה.
"אתה לא צריך להתייחס ככה אל אמא שלך," אמר אבא, אבל הוא לא הצליח להסתכל לי בעיניים כשאמר את זה. עמוק בליבו הוא בטח הבין שאת הייתה טעות לקחת נערת איכרים סינית ולצפות שתשתלב בפרברים של קונטיקט.
אמא למדה לבשל בסגנון אמריקאי. אני שיחקתי במשחקי וידיאו ולמדתי צרפתית.
מדי פעם ראיתי אותה במטבח, בוחנת את הצד החלק של גיליון נייר אריזה. לאחר מכן חיית נייר חדשה הייתה מופיעה על שידת הלילה שלי ומנסה להתכרבל אִתי. נהגתי לתפוס אותן, למעוך אותן עד שהאוויר יצא מהן ולתחוב אותן בקופסה שבעליית הגג.
אמא הפסיקה ליצור את החיות כשהייתי בתיכון. בשלב הזה האנגלית שלה השתפרה בהרבה, אבל כבר הייתי בגיל שבו לא התעניינתי במה שיש לה לומר, ולא משנה באיזו שפה השתמשה.
לפעמים, כשחזרתי הביתה וראיתי את גופה הזעיר נע בעסקנות במטבח, והיא שרה לעצמה שיר בסינית, התקשיתי להאמין שהיא ילדה אותי. לא היה לנו דבר במשותף. באותה מידה הייתה יכולה להיות מהירח. נהגתי למהר לחדרי, שם יכולתי להמשיך ברדיפת האושר האמריקאית שלי.

אני ואבא עמדנו, אחד מאתנו מכל צד של אמא, כששכבה על מיטת בית חולים. היא עוד לא הייתה אפילו בת ארבעים, אבל היא נראתה מבוגרת בהרבה.
במשך שנים סירבה ללכת לרופא שיבדוק את הכאב בתוכה, שעליו אמרה שהוא לא רציני. כשהאמבולנס לקח אותה לבסוף, הסרטן כבר התפשט מעבר ליכולת המנתחים.
הראש שלי לא היה בחדר. הוא היה שקוע בעונת הגיוסים בקמפוס, והייתי מרוכז בקורות חיים, גיליונות ציונים ולוחות זמנים אסטרטגיים לראיונות. זממתי איך לשקר למגייסי העובדים מהחברות הגדולות באופן היעיל ביותר, כדי שיציעו לקנות אותי. באופן שכלתני הבנתי שזה דבר נורא לחשוב עליו בזמן שאמך שוכבת גוססת, אבל ההבנה הזאת לא הצליחה לשנות את הרגשתי.
היא הייתה בהכרה. אבא החזיק את ידה השמאלית בשתי ידיו. הוא רכן לנשק את מצחה. הוא נראה חלש וזקן במידה שהבהילה אותי. הבנתי שאני מכיר את אבא רק מעט יותר ממה שהכרתי את אמא.
אמא חייכה אליו. "אני בסדר."
היא פנתה אליי בעודה מחייכת. "אני יודעת שאתה צריך לחזור ללימודים." קולה היה חלש מאוד והיה קשה לשמוע אותה בשל זמזום המכונות שחוברו אליה. "לך. אל תדאג לי. זה לא רציני. רק תצליח בבית הספר."
הושטתי יד ונגעתי בידה, כי חשבתי שזה מה שאני אמור לעשות. הוקל לי. כבר חשבתי על הטיסה חזרה ועל השמש הבוהקת בקליפורניה.
היא לחשה לאבא משהו. הוא הנהן ויצא מהחדר.
"ג'ק, אם – " היא נתקפה בפרץ שיעולים, וזמן מה לא הצליחה לדבר. "אם לא… אשרוד, אל תהיה עצוב ואל תפגע בבריאות שלך. תתמקד בחיים שלך. רק תשמור את הקופסה שיש לך בעליית הגג, וכל שנה בצִ'ינְג-מִינְג, רק תוציא אותה ותחשוב עלי. אני אהיה אתך תמיד."
הצ'ינג-מינג הוא פסטיבל המתים הסיני. כשהייתי מאוד צעיר, אמא הייתה כותבת בצ'ינג-מינג להוריה המתים בסין, ומספרת להם את החדשות הטובות מהשנה שחלפה בחייה באמריקה. היא נהגה להקריא לי את המכתב, ואם הייתי מעיר הערה כלשהי, כתבה גם אותה במכתב. לאחר מכן הייתה מקפלת את המכתב לעגור נייר ושחררה אותו, כשפניו מערבה. היינו מביטים בעגור הפורש את כנפיו הפריכות במסעו הארוך מערבה, אל עבר האוקיינוס השקט, אל עבר סין, אל קברי משפחתה של אמא.
עברו שנים רבות מאז עשיתי את זה אִתה.
"אני לא יודע כלום על לוח השנה הסיני," אמרתי. "רק תנוחי, אמא."
"רק תשמור את הקופסה אצלך ותפתח אותה מדי פעם. רק תפתח –" היא התחילה להשתעל שוב.
"זה בסדר, אמא." ליטפתי את זרועה בגמלוניות.
"הַאי-דְזְה מַה-מַה אַי נִי –" השיעול שוב השתלט עליה. תמונה מימים עברו הבזיקה בזיכרוני. אמא אומרת אַי ומניחה את ידה על לבה.
"בסדר, אמא. תפסיקי לדבר."
אבא חזר ואני אמרתי שאני צריך להגיע מוקדם לשדה התעופה כי אני לא רוצה לפספס את הטיסה.
היא מתה כשהמטוס שלי היה איפה שהוא מעל נבאדה.

אבא הזדקן במהירות אחרי שאמא מתה. הבית היה גדול מדי בשבילו ונאלצנו למכור אותו. אני והחברה שלי, סוזן, באנו לעזור לו לארוז ולנקות את המקום. סוזן מצאה את קופסת הנעליים בעליית הגג. ביבר הנייר, שהיה חבוי בחסות החשכה החשופה לפגעי מזג האוויר בעליית הגג זמן רב כל כך, התבלה וההדפסים הבוהקים של ניירות האריזה דהו.
"אף פעם לא ראיתי אוריגמי כזה," אמרה סוזן. "אמא שלך הייתה אמנית מדהימה."
חיות הנייר לא זזו. אולי הקסם שהפיח בהן חיים נמוג כשאמא מתה, או שאולי רק דמיינתי שיצורי הנייר האלה חיו פעם. לא ניתן לסמוך על זיכרונם של ילדים.

זה קרה בסוף השבוע הראשון באפריל, שנתיים אחרי מותה של אמא. סוזן הייתה מחוץ לעיר באחת הנסיעות האינסופיות שלה כיועצת ניהולית ואני הייתי בבית והעברתי בעצלות ערוצים בטלוויזיה.
עצרתי בתכנית תיעודית על כרישים. פתאום ראיתי, בעיני רוחי, את ידיה של אמא שקיפלו שוב ושוב נייר אלומיניום כדי ליצור לי כריש, בעוד אני ולאו-חו צופים בה.
שמעתי אוושה. הסתכלתי וראיתי כדור של נייר עטיפה ונייר דבק קרוע מונח על הרצפה ליד מדף הספרים. ניגשתי להרים אותו כדי לזרוק אותו לפח.
כדור הנייר זז ממקומו, נפתח, וראיתי שזה לאו-חו, עליו לא חשבתי כבר זמן רב. "ראוורר-סה." אמא בטח תיקנה אותו אחרי שאני התייאשתי.
הוא היה קטן משזכרתי, או שאולי פשוט אז האגרופים שלי היו קטנים יותר.
סוזן פיזרה את חיות הנייר בדירה שלנו לקישוט. היא בטח השאירה את לאו-חו בפינה נסתרת כי הוא נראה כל כך מרופט.
התיישבתי על הרצפה והושטתי אצבע. זנבו של לאו-חו נע והוא הסתער בשובבות. צחקתי וליטפתי את גבו. לאו-חו גרגר תחת ידי.
"מה שלומך, חבר ותיק?"
לאו-חו הפסיק לשחק. הוא קם, קפץ לחיקי בחן חתולי, והתחיל להתיר את קיפוליו.
בחיקי נחה חתיכת נייר אריזה מקומטת, צדה החלק כלפי מעלה. הוא היה מלא באותיות סיניות בכתב צפוף. מעולם לא למדתי לקרוא סינית, אבל הכרתי את הסימנים ל"בן", והם היו למעלה, במקום בו ניתן לצפות שיהיו במכתב המופנה אליך, כתובים בכתב ידה המגושם והילדותי של אמא.
הלכתי למחשב כדי לבדוק באינטרנט. היום היה צ'ינג-מינג.

לקחתי את המכתב העירה, לאזור שבו ידעתי שהסעות התיירים עוצרות. עצרתי את כל התיירים ושאלתי, "נִין חְװֵי דּוּ ג'ונְג- װֶן מַה?" אתם יודעים לקרוא סינית? לא דיברתי סינית כל כך הרבה זמן, שלא הייתי בטוח אם הם מבינים.
אשה צעירה הסכימה לעזור. התיישבנו יחד על ספסל והיא הקריאה לי את המכתב. השפה ששנים שניסיתי לשכוח חזרה, והרגשתי שהמילים שוקעות בתוכי, דרך העור, דרך העצמות, עד שלחצו בעוצמה על לבי.

בן,
לא דיברנו כבר הרבה זמן. אתה כל כך כועס כשאני מנסה לגעת בך, שאני מפחדת, ואני חושבת שאולי הכאב הזה שאני מרגישה כל הזמן הוא משהו רציני.
אז החלטתי לכתוב לך. אני מתכוונת לכתוב לך בתוך חיות הנייר שעשיתי לך וכל כך אהבת.
החיות יפסיקו לזוז כשאני אפסיק לנשום, אבל אם אכתוב לך מכל לבי, אשאיר מעט מעצמי על הנייר הזה, במילים האלה. ואז, אם תחשוב עלי בצ'ינג-מינג, כשרוחות המנוחים מורשות לבקר את משפחותיהן, תגרום גם לחלקים ממני שאני משאירה להתעורר לחיים. היצורים שיצרתי לך ישובו לזנק ולרוץ ולהסתער, ואז אולי תראה את המילים האלה.
בגלל שאני צריכה לכתוב לך מכל לבי, אני צריכה לכתוב לך בסינית.
בכל הזמן הזה עדיין לא סיפרתי לך את סיפור חיי. כשהיית קטן, תמיד חשבתי שאספר לך את הסיפור כשתגדל, כדי שתוכל להבין, אבל איכשהו ההזדמנות לא הגיעה.
נולדתי בשנת 1957, בכפר סיגוּלוּ במחוז חביי. סבא וסבתא שלך באו שניהם ממשפחות איכרים עניות ללא הרבה קרובי משפחה. לא הרבה שנים אחרי שנולדתי, הכה הרעב הגדול בסין. בתקופה זו שלושים מיליון איש מתו. הזיכרון הראשון שלי הוא שהתעוררתי וראיתי את אמא שלי אוכלת אדמה, כדי למלא את הבטן ולהשאיר לי את מעט הקמח שנשאר.
לאחר מכן המצב השתפר. סיגולו מפורסם באמנות הנייר שלו, גֵ'ה-גִ'י, ואמא שלי לימדה אותי להכין חיות מנייר ולהפיח בהן חיים. זה היה קסם שימושי בחיי הכפר. יצרנו ציפורי נייר שיבריחו חרגולים מהשדות, וטיגריסים מנייר כדי שירחיקו את העכברים. לראש השנה הסינית אני והחברים שלי יצרנו דרקונים מנייר אדום. לעולם לא אשכח את מראם של כל הדרקונים הקטנים האלה טסים בשמיים מעל ראשינו, עם רצועות זיקוקי דינור מתפוצצים שיבריחו את כל הזיכרונות הרעים מהשנה שחלפה. אתה היית אוהב את זה.
ואז הגיעה מהפכת התרבות של שנת 1966. שכן בגד בשכנו ואח באחיו. מישהו נזכר שאחיה של אמי, דודי, עזב להונג-קונג בשנת 1946 והפך שם לסוחר. מכך שיש לנו קרוב משפחה בהונג-קונג השתמע שאנחנו מרגלים ואויבי העם, ויש להילחם בנו בכל דרך. הסבתא המסכנה שלך – היא לא יכלה לסבול את ההתעללות והשליכה את עצמה לתוך באר. ואז כמה נערים עם רובי צייד גררו יום אחד את סבא שלך אל היער, והוא לא חזר משם.
נשארתי יתומה בת עשר. קרוב המשפחה היחיד שהיה לי בעולם היה הדוד בהונג-קונג. לילה אחד חמקתי ועליתי על רכבת משא שנסעה דרומה.
אחרי כמה ימים, במחוז גואנגדונג, כמה גברים תפסו אותי גונבת אוכל משדה. כשהם שמעו שאני מנסה להגיע להונג-קונג, הם צחקו. "זה יום המזל שלך. המקצוע שלנו זה להביא נערות להונג-קונג."
הם החביאו אותי בתחתית משאית, יחד עם עוד נערות, והבריחו אותנו מעבר לגבול.
לקחו אותנו למרתף ואמרו לנו לעמוד ולהיראות בריאות ונבונות בשביל הקונים. משפחות שילמו למחסן סכום כסף כלשהו ובאו כדי לבחון אותנו ולבחור אחת מאתנו ל"אימוץ".
משפחת צ'ין בחרה בי כדי שאשגיח על שני הבנים שלהם. קמתי כל בוקר בארבע כדי להכין ארוחת בוקר. האכלתי את הבנים ורחצתי אותם. קניתי אוכל. כיבסתי וטאטאתי את הרצפות. הלכתי אחרי הבנים ועשיתי כרצונם. בלילה נעלו אותי בתוך ארון במטבח כדי שאשן. אם הייתי אטית או שעשיתי משהו לא בסדר, היכו אותי. אם הבנים עשו משהו לא בסדר, היכו אותי. אם תפסו אותי מנסה ללמוד אנגלית, היכו אותי.
"למה את רוצה ללמוד אנגלית?" שאל מר צ'ין. "את רוצה ללכת למשטרה? נספר למשטרה שאת שוהה בלתי חוקית מסין בהונג-קונג. הם ישמחו לארח אותך בכלא שלהם."
שש שנים חייתי ככה. יום אחד, זקנה שמכרה לי דגים בשוק הבוקר משכה אותי הצדה.
"אני מכירה בנות כמוך. בת כמה את? שש-עשרה? יום אחד, הבעלים שלך ישתכר, והוא יסתכל בך וימשוך אותך אליו ולא תוכלי לעצור אותו. האישה תגלה, ואז תחשבי שבאמת הגעת לגיהינום. את צריכה לצאת מהחיים האלה. אני מכירה מישהו שיכול לעזור."
היא סיפרה לי על גברים אמריקאים שרוצים נשים אסיאתיות. אם אני יודעת לבשל, לנקות ולדאוג לבעל האמריקאי שלי, הוא יעניק לי חיים טובים. זאת הייתה התקווה היחידה שלי, וככה נכנסתי אל הקטלוג מלא השקרים ופגשתי את אבא שלך. זה לא סיפור רומנטי במיוחד, אבל זה הסיפור שלי.
בפרברים של קונטיקט, הייתי בודדה. אבא שלך היה טוב ועדין אליי, והייתי אסירת תודה לו, אבל איש לא הבין אותי, ואני לא הבנתי דבר.
אבל אז אתה נולדת! כל כך שמחתי כשהבטתי בפניך וראיתי זכר לאמי, לאבי ולעצמי. איבדתי את כל המשפחה שלי, את כל סיגולו, את כל מה שהכרתי ואהבתי אי-פעם, אבל היית אתה, והפנים שלך הוכיחו שהם אמתיים. לא המצאתי אותם.
עכשיו היה לי מישהו לדבר אתו. לימדתי אותך את השפה שלי ויחד יכולנו לשחזר מעט מכל מה שאהבתי ואיבדתי. כשאמרת לי את מילותיך הראשונות, בסינית שהייתה באותו מבטא כמו שלי ושל אמא שלי, בכיתי שעות. כשיצרתי עבורך את חיות הג'ה-ג'י הראשונות ואתה צחקת, הרגשתי שאין לי דאגות בעולם.
גדלת קצת, ועכשיו כבר יכולת לעזור לי ולאבא שלך לדבר זה עם זה. עכשיו באמת הרגשתי כמו בבית. סוף-סוף מצאתי חיים טובים. ייחלתי שההורים יהיו פה, כדי שאוכל לבשל עבורם ולהעניק גם להם חיים טובים, אבל ההורים שלי כבר לא היו. אתה יודע מה ההרגשה הכי עצובה בעולם בעיני הסינים? שילד סוף-סוף מפתח את הרצון לדאוג להוריו, רק כדי להבין שהם כבר מזמן אינם.
בן, אני יודעת שאתה לא אוהב את העיניים הסיניות שלך, שהן העיניים שלי. אני יודעת שאתה לא אוהב את השׂער הסיני שלך, שהוא השׂער שלי. אבל אתה יכול להבין כמה אושר הקיום שלך העניק לי? ואתה יכול להבין איך הרגשתי כשהפסקת לדבר אִתי ולא נתת לי לדבר אתך בסינית? הרגשתי שאני שוב מאבדת את הכול.
למה אתה לא מוכן לדבר אִתי, בן? הכאב מקשה עלי את הכתיבה.

האישה הצעירה החזירה לי את הנייר. לא יכולתי להביט בפניה.
בלי לשאת את עיניי, ביקשתי שתעזור לי לסרטט את הסימן לאַי על הנייר מתחת למכתבה של אמא. כתבתי את הסימן על הנייר שוב ושוב ושילבתי את משיכות העט שלי במילותיה.
האישה הצעירה רכנה אליי והניחה יד על כתפי ואז היא קמה ועזבה, והשאירה אותי לבד עם אמי.
עקבתי אחר הקפלים וקיפלתי מחדש את הנייר ללאו-חו. ערסלתי אותו בעיקול זרועי, ובעוד הוא מגרגר, התחלנו ללכת הביתה.

"ביבר הנייר" התפרסם לראשונה בגיליון מרץ של כתב העת לפנטסיה ולמדע בדיוני. הוא מופיע כאן באדיבותו של המחבר.

קן ליו הוא סופר, משורר, מתרגם, עורך דין ומתכנת שזכה פעמיים בפרס הוגו. הוא אחד הסופרים הצעירים החשובים ביותר הפועלים כיום. "ביבר הנייר" זכה בהוגו, בנבולה ובפרס הפנטסיה העולמי לשנת 2012.