לקונור אומאלי יש שתי בעיות. האחת היא שהחיים שלו קשים: אמא שלו חולה מאד והוא צריך לטפל בעצמו ובה, הבריון של בית הספר נטפל אליו בלי הפסקה, ומפלצת מבקרת אותו באמצע הלילה ומספרת לו סיפורים. האחרת היא שהוא קיים במקביל בספר ובסרט, ואי-אפשר שלא להשוות בין שני המצבים שלו.

בכל פעם שמעבדים ספרים לסרטים אני נתקפת בהלה, שפעמים רבות מתגלה כמוצדקת. מעטים הסרטים שמבוססים על ספרים שהצליחו להוסיף משהו לסיפור המקורי, ולרוב העיבוד לסרט רק גורע, ומרדד את הסיפור למשהו פשטני שיכול לעבור על מסך שטוח. מסרים הולכים לאיבוד, דמויות עמוקות נכתשות על ידי אפקטים, ודיאלוגים מרתקים מתרוקנים ממשמעות.

ככל שהסופר או הסופרת מעורבים יותר בעיבוד של הספר לסרט יש היצמדות רבה יותר לפרטים, ופעמים רבות התוצאה היא שהסרט לא מצליח לעמוד בפני עצמו אלא הופך להיות השלמה לספר. זה עצוב, כיוון שמדובר בשתי דרכים שונות מאוד לספר סיפור, ואין סיבה שאחת יבוא על חשבון האחרת. דווקא עיבודים לספרים שמתרחקים מהמקור הספרותי שלהם מאפשרים לספר סיפור מלא ומעניין יותר.

יתר על כן, הסרט משתלט על הדמיון החזותי. אי-אפשר להפריד יותר בין גנדלף לאיאן מק'לן, מסובך להבחין בין הרמיוני לאמה ווטסון, ונראה אתכם מצליחים לזכור איך נראתה קטניס בראש שלכם לפני שצפיתם בג'ניפר לורנס.

"שבע דקות אחרי חצות" הוא ספר רגיש, עדין, מעניין ומכמיר לב. הוא עוסק באבדן ובמאבקים מבלי לגלוש לקיטש או למסרים המונחתים על הקוראים בפטיש, והוא מכיל כמה מהדמויות המקסימות ביותר שיצא לי לפגוש. הספר נכתב על ידי פטריק נס בעקבות רעיון של שיבון דאוד, שנפטרה לפני שהספיקה להפוך את הרעיון לספר. קונור אומאלי של הספר הוא ילד מבודד חברתית, רגיש ועדין שמאבד את התמיכה המשמעותית ביותר בחייו. הוא נאבק בכל החזיתות האפשריות, הרבה מעבר למאבקים הצפויים בגילו.

ולכן אחרי שקראתי ואהבתי את "שבע דקות אחרי חצות" נחרדתי לגלות שהוא מעובד לסרט, על ידי הסופר שכתב אותו. הייתי משוכנעת שהסרט יהרוס את הדמיון שהושקע באיורים בספר, כי אי-אפשר לשחזר אותם. הייתי בטוחה שהשחקן שמשחק את קונור לא יֵדע להעביר את המורכבות של הדמות. שהתסריט ייפול לקלישאות, והכי גרוע – שהסיפור לא יהיה לכיד. אני מעריכה מאד את הכתיבה של פטריק נס, אבל אפילו הוא, כך חשבתי, לא יצליח לשמור על המרחק הראוי מהטקסט שכתב על מנת לעבד אותו לתסריט.

לשמחתי המרובה, טעיתי לגמרי.

הסרט "שבע דקות אחרי חצות" הוא סרט מצוין. הוא קורע לב במקומות הנכונים, נמנע ממלודרמה מיותרת, מצליח לשחק על הגבול בין מציאות לדמיון בצורה מוצלחת, השחקנים בו מעולים, והתסריט שלו לכיד ומעניין.

בעיבוד לסרט הושמטה דמות אחת (ואִתה הקטע שגרם לי לבכות בספר), אבל הוענק עומק שלא היה קיים בספר ליחסים של קונור עם אמו ועם סבתו. בספר אנחנו חווים את האם ואת הסבתא מבעד לעיניו של קונור, ולכן כל הראייה מעוותת. בסרט ניתנת לנו ההזדמנות לראות אותן מתקשרות זו עם זו וגם מול קונור, אבל במבט בוגר ומפוכח ולא מנקודת המבט של ילד כעוס ומבועת. התוצאה היא שהאם ובחירותיה מובנות בהרבה, והחמלה כלפיה גדולה בהרבה. כך גם הסבתא חסרת האונים, שמנסה לתמרן בין הקושי להתמודד עם בתה החולה לבין הקושי להתמודד עם נכדה העקשן, כשחייה שלה נדחקים הצידה.

בנוסף, קונור קיבל בסרט תחביב יפהפה, שמאפשר לו להתחבר לאמו בצורה נוספת, שלא מוזכרת בספר. בזכות התחביב הזה נוספה עוד סצנה אחרי הנקודה בה מסתיים הספר, שהפכה את סיום הסרט למספק יותר.

העומק הרגשי של הספר לא נפגע. להפך. הוא התעצם בזכות היחסים הברורים יותר בין אמא של קונור לסבתו, ובין קונור לאמו. התוצאה הייתה שמלמולים חלושים של הקהל במהלך הסרט הפכו לבכי אמִתי של כל האנשים, ללא הבדל מגדר או גיל, וממחטות נשלפו בקצב מסחרר בשליש האחרון של הסרט.

וכמובן, המפלצת וסיפוריה. שילוב של אנימציה מצוינת והקול של ליאם ניסן הפכו את הדמות המצוירת בספר למפלצת אמִתית, עצית, כבדה, שקמטי ההיסטוריה ניכרים בכל תנועה שלה. הסיפורים שלה מומחשים בסרט בקטעים קצרים שהם סרטים בפני עצמם. הם משולבים בסרט בצורה שלא גורמת לתחושת "סיפור בתוך סיפור", אלא הכול מובא כחלק מסיפורו של קונור.

הדבר היחיד שהפריע לי בסרט היה הגבול בין מציאות לדמיון. בספר המפגש הזה הובא כסיפור של ילד פוגש מפלצת, כשעד סוף הספר לא היה ברור האם מדובר בדמיון של קונור או במציאות פנטסטית "אמִתית". בסרט הגבול היה ברור בהרבה. מדובר בדמיון של קונור ותו לא. זה אולי נכון מבחינה מסחרית, אבל צרם לי.

עם זאת, הסרט "שבע דקות אחרי חצות" מלא באהבה רבה לדמויות שלו ולסיפור שעליו הוא מתבסס. הוא עומד בפני עצמו, ומומלץ לכל מי שנהנה מסיפור טוב עם דמויות אמינות בעלות מערכות יחסים משמעותיות. כמו כן, אל תשכחו להביא חבילת ממחטות.

שבע דקות אחרי חצות
במאי: ג'יי איי ביונה
תסריט: פטריק נס
שחקנים: סיגורני וויבר, פליסיטי ג'ונס, לואיס מקדוגאל
2017
108 דקות