הסיפור שלפניכם התפרסם לראשונה בגיליון 23 של כתב העת "חלומות באספמיה" ומובא כאן באדיבות המחברת. הסיפור נערך על ידי רמי שלהבת.

ענת חלמה תמיד להיות שליטת מבוך.
הוריה היו אנשים מעשיים שראו ערך רב בלימוד קסם שימושי. גם בבית הספר חשבו כמותם, לצערה הרב של ענת. התחום שהוריה כינו בסלידה "קסמי הרפתקאות" נלמד בצורה בסיסית מאוד: הגנה בסיסית, התקפה בסיסית, לחימה מנטלית בסיסית. הם למדו כמובן קסמים רבים אחרים, בתחומי המתמטיקה, הפיזיקה, הכימיה והמכונאות. עד גיל עשר כבר ידעה להרכיב גולם שישטוף כלים, לייצר שיקוי לטיהור מים מלוכלכים ולתקן קרבורטור דולף בלחש פשוט.
היא השתעממה עד עמקי נשמתה.
בגיל שתים־עשרה, כשהצטרפה לכיתה שלה נואלה, הכל השתנה. נואלה הייתה בתם של רוכבי המבוך המפורסמים ליארה ואסאיו, שפניהם התנוססו על חולצות, יומנים ומחברות, שחלק מהילדים בכיתה אספו בהתלהבות. לאכזבת כולם היא לא הייתה נלהבת במיוחד לדבר על ההורים שלה. כשהמורה ביקשה שתגיד כמה מילים על עצמה ועל משפחתה, נואלה אמרה, "אני יודעת שכולם חושבים שההורים שלי הרפתקנים נועזים, אבל העבודה שלהם יותר דומה למדריכי קבוצות תיירים. זה משעמם רצח ללכת כל הזמן באותה דרך במבוך ולהילחם באותן מפלצות. תאמינו לי, עשיתי את זה."
אף אחד לא האמין לה. למעשה, בהפסקה כל הכיתה התאספה סביבה והפציצה אותה בשאלות.
"נואלה זה השם האמיתי שלך?"
"הרגת פעם גובלין?"
"הרגו אותך פעם?"
"הרגו פעם את ההורים שלך מולך?"
"היית פעם בסכנת טביעה בביצות האבדון?"
"יש לך מגפיים מעור דרקון?"
"הלכת פעם לאיבוד במבוך?"
"ערפת ראשים של הידרה?"
"נלחמת בקאל הנורא?"
את זה שאלה ענת, ונואלה הסבה אז את מבטה והביטה בה לראשונה. "קאל הנורא?" שאלה. "למה את שואלת עליו? הוא אדם איום."
"הוא שליט המבוך הכי חזק וערמומי וחכם," אמרה ענת. "המבוכים שלו כל כך אכזריים וקשים ומורכבים שהוא הצליח להפיל בפח גם את רוכבי המבוך הטובים ביותר. הוא זכה בפרסים עולמיים על המזימות שלו!"
"הוא לא מתכנן את הכל לבד," אמרה נואלה, אבל על פניה התפשט חיוך. "את בכלל לא מעריצה את ההורים שלי?"
ענת משכה בכתפיה. "אהה… לא," הודתה. "כאילו, הם ממש מגניבים, אבל הם רק הורגים שדים ומפלצות. שליטי המבוך הם אלה שבאמת עושים את המבוך בלתי נשכח."
זה נגמר בכך שנואלה הזמינה אותה אליה אחרי הלימודים. כשראתה את הבית של רוכבי המבוך המפורסמים ליארה ואסאיו נאלצה ענת להודות שהוא באמת היה מופלא. היא התרוצצה כמו ילדה בחנות ממתקים בין ראשי השדים הכרותים התלויים על הקירות, תצוגות כלי הנשק החדים ומרובי העוקצים, עורות נחשים ופרוות המפלצות. ציור ריאליסטי עצום ומפורט על אחד הקירות הציג את הוריה של נואלה בפעולה. ליארה הייתה חמושה בגרזן דו־ראשי, ואסאיו נשא חנית, קשת ואשפת חצים. הם לבשו שריון ועמדו מעל גופתו של דרקון מת. מעל ראשיהם התנוססה הססמה "הצטרפו להרפתקה של חייכם!"
"אלה אפילו לא השמות האמיתיים שלהם," מלמלה נואלה כשראתה על מה היא מסתכלת. "קוראים להם לירון ואסף."
ענת קימטה את מצחה. "לא חשבתי על זה. גם אני צריכה שם מבוך. אי אפשר לעשות כלום עם 'ענת'. זה שם נוראי!"
נואלה משכה בכתפה וניגשה לחמם להן ארוחת צהריים. הוריה יצאו לרכיבת מבוך, והרי הן יכלו לארוך בין חצי יום לשבוע שלם.
הפעם ליארה ואסאיו חזרו לפנות ערב. הם נראו דומים מאוד לדמותם בציור, אם כי השריונות ובגדי העור שלהם היו מלוכלכים הרבה יותר. "מפלצות ביצות," דיווחה ליארה. "אבא שלך כמעט שקע בבוץ טובעני."
"ניצחתם?" שאלה נואלה.
"בערך," אמר אסאיו. "שלושה הרוגים מתוך שישה. קאל אף פעם לא מרחם על חדשים."
"ענת רוצה להיות שליטת מבוך, בדיוק כמו קאל," אמרה נואלה. ענת חשבה שהיא נהנית במופגן מהבעות הזעזוע והתימהון על פניהם. "קאל הוא מפלצת," אמר אסאיו. "הוא שרץ נאלח, שקרן ורמאי."
"הוא הנבל," אמרה ענת.
"כן, אבל…" ליארה נאנחה והעבירה יד מעל הקפה המתקרר שלה, שהחל מיד להעלות אדים מחדש. "יש צוות במבוך. שליטים ורוכבים. אנחנו נמצאים בשני צדי הקרב, אבל עובדים ביחד. יש כללים בלתי כתובים של הגינות בסיסית כלפי האנשים שאתה עובד איתם, אבל קאל מסרב לציית להם."
"נכון. למשל שלא הורגים את רוכבי המבוך עצמם עד הקרב האחרון," אמרה נואלה. "מותר לשליט להרוג כמה הרפתקנים שירצה, אבל רוכבי המבוך צריכים להישאר בחיים."
"למה?" שאלה ענת.
"הם המדריכים," הסביר אסאיו. הוא אמר כמה מילים וכלי הנשק שלו ושל אשתו התנקו מעצמם וריחפו אל המעמד שלהם על הקיר. "כשאתה משאיר הרפתקנים בלי מורה דרך, בלי מגן, בלי רוכב מבוך מנוסה שיודע ממה להיזהר ואיך לתקוף את יצורי המבוך, זה כאילו שגזרת עליהם מוות. להרוג את רוכבי המבוך באמצע הדרך זה פשוט… נבזי."
"לא נבזי," ענת חייכה. "גאוני. זה בדיוק מה שלא הייתי מצפה שיקרה כששילמתי על רוכבי מבוך עד סוף הדרך – שפתאום יהרגו לי אותם וישאירו אותי לבד וחסרת אונים. אתם לא מבינים? לכן המבוכים של קאל כל כך טובים, הוא שובר את כל הציפיות."
הוריה של נואלה החליפו ביניהם מבטים משועשעים. "מה אתה אומר, אסאיו?" ליארה קמה על רגליה ולגמה את שארית הקפה שלה.
אסאיו חייך. "לא עשינו משהו משפחתי כבר המון זמן."
"לא, לא, לא." נואלה זינקה ממקומה ושילבה את זרועותיה על חזה. "אמרתי לכם כבר אלף פעם, להרוג מפלצות ביחד זו לא פעילות משפחתית כיפית. וחוץ מזה נמאס לי להשלים שיעורי בית."
"אפשר לנסוע בסוף השבוע," אמרה ליארה. "ענת, ההורים שלך יסכימו?"
ענת כמעט זינקה מתוך עורה מרוב התרגשות. "אתם רוצים לקחת אותי לרכיבת מבוך? באמת?"
"לא!" אמרה נואלה. "יהיו לה סיוטים על קאל שבועות. וההורים שלה לא ירשו לה לפגוש אותי."
"מה? מה פתאום?" ענת תלתה עיניים מתחננות בחברתה החדשה. "בבקשה, נואלה! אף פעם לא יצאתי לרכיבת מבוך, ועוד במבוך של קאל! בבקשה?"
נואלה נאנחה וקברה את פניה בידיה. "כולכם נגדי," מלמלה. אסאיו חייך אל ענת והחווה אל מעמד כלי הנשק. קשת ואשפת חצים מעוטרת ריחפו למטה ונואלה חטפה אותם מהאוויר והעיפה באביה מבט זועף. "למה לא נולדתי במשפחה של רואי חשבון?"
~~~~~~~~~~~
"ביצות האופל של קאל הנורא"? שאלה אמא של ענת, מעקמת את אפה מעל העלון. "חוויה בלתי נשכחת? אולי ניקח אותך לדיסנילנד?"
"אני לא רוצה דיסנילנד," אמרה ענת. בליבה פנימה היא כבר החלה לקרוא לעצמה לסירוגין נתיאמה האפלה וענתיאה השחורה, אף על פי שהרגישה שאלה לא היו שמות מוצלחים במיוחד. "אני רוצה לצאת לרכיבת מבוך."
"את צעירה מדי לזה," הפטיר אבא מעל השיקוי שרקח. "וזה יעשה לך סיוטים."
"גיל שתים־עשרה ומעלה." ענת הצביעה על השורה בעלון. "אני 'ומעלה'. בבקשה! ההורים של נואלה לוקחים אותה מגיל שמונה!"
אמא הפכה את העלון לצדו השני. "אני לא יודעת," אמרה. "מפלצות ושדים ודרקונים? זה נשמע לי מסוכן."
"וההורים של נואלה רוכבי מבוך מנוסים. הם ישגיח עלינו כל הדרך," אמרה ענת. "והמבוכים בעצמם ממש לא מסוכנים כמו שאנשים חושבים. כל הפציעות נעלמות כשמסיימים את ההרפתקה או כש… אה… מתים," אמרה בחצי קול.
"זה אמור להיות ממש יקר," אמרה אמא.
"לליארה ואסאיו יש כניסה חינם לאורחים שלהם," אמרה ענת.
אבא ואמא החליפו מבטים.
"בסדר," אמרה אמא לבסוף.
"אבל בלי דם בצבעים משונים על הבגדים," אמר אבא. "אני שונא קסמי ניקיון."
~~~~~~~~~~~
המבוך היה אפל, מפחיד, מלוכלך ומסריח. ענת הייתה מאושרת. היא נשאה חנית קלה, מעוטרת ברונות קסומות שבחרה ממאגר כלי הנשק של ליארה ואסאיו. נואלה השאילה לה בגדים – מכנסיים וטוניקה מבד דמוי עור, שהיה מכושף כדי לא לאפשר לחצים וטפרים חדים לעבור דרכו. מגיני נחושת עיטרו את מפרקי ידיה ואת קרסוליה, שרשרת קמעות נתלתה סביב צווארה וטבעות קסומות עיטרו את אצבעותיה. נואלה גם לימדה אותה כישוף שקלע את שיערה לעשרות צמות קטנות. "אבל אין כישוף הפוך," הזהירה. "תצטרכי לפרק אותן בעצמך. וזה לוקח שעות."
ענת כמעט לא האמינה שהנערה הקשוחה שהביטה בה מהמראה היא באמת היא.
פרט לנואלה והוריה החבורה שלהם כללה גם שני סטודנטים, עמרי ושיר, שנופפו בהתלהבות בחרבות העצומות שלהם ובקושי הקשיבו כשהוריה של נואלה הסבירו על קסמים בסיסיים של הגנה ותקיפה. לפני שנכנסו למבוך הם הביטו ארוכות בשתי הילדות. "בטוח שהן מבוגרות מספיק לזה?" שאל עמרי.
"הן לא יאטו אותנו?" רטן שיר.
"אני רוכבת מבוך יותר שנים משניכם ביחד," אמרה נואלה. קולה היה קר ויבש. "והחרבות שלכם מגוחכות."
ליארה התערבה. "נואלה, מספיק," אמרה, מחביאה את חיוכה. אין ספק שגם היא חשבה שכלי הנשק שעמרי ושיר בחרו לעצמם היו מטופשים.
"ותזכרו," סיים אסאיו. "אם מישהו מכם רואה את אחד המשרתים האפלים של קאל, או את קאל עצמו, תסתובבו ותברחו, ואם אתם לא מסוגלים, תצעקו. אל תנסו להילחם בו לבד, ואפילו לא להתקרב אליו. גם לא אם אתם ממש רוצים שהוא יחתום לכם על החנית." הוא קרץ אל ענת.
"בסדר," אמר עמרי. "אבל כשהורגים אותו אני רוצה להיות זה שיחתוך לו את הגרון."
" בהצלחה עם זה," נואלה גלגלה את עיניה. ליארה לא נזפה בה הפעם.
~~~~~~~~~~~
את רבע השעה הראשונה הם בילו בשיסוף טרולים ננסיים מבחילים. נואלה אמנם לא הייתה נלהבת מהקרב, אבל את החצים שלה היא ירתה בדייקנות מבהילה. ענת חשה גאווה עצומה כשהרגה לראשונה בחייה טרול. הם חדרו לעומק המבוך, עוקבים אחרי רמזים, מתמודדים עם אויבים שנעשו יותר ויותר מאתגרים. ליארה ואסאיו נאלצו כל כמה דקות למנוע מענת הנלהבת לרוץ קדימה. בסופו של דבר, דווקא כשהתעכבה מאחור כדי להשתין – משהו שמעולם לא חשבה שיטריד אותה במבוך – היא מצאה את עצמה לבדה. כשסיימה היא מיהרה בעקבות האחרים, אבל באמצע השביל חסם את דרכה אדם, וליבה של ענת פרפר בהתרגשות כשהסתובב להביט בה.
קאל נראה בדיוק כמו הפוסטר שהיה תלוי לה בחדר – גבוה, מלכותי, צנום ואפל. הוא עטה את גלימתו השחורה הארוכה, ששוליה תמיד היו קצת יותר כהים, כאילו היו מגואלים בדם. כשענת נעצרה התפשט על פניו חיוך מעוקל. עיניו היו שחורות עד כדי כך שלענת היה נדמה כאילו כל צבע שחור שהביטה בו עד כה היה רק צל חיוור שלהן. היא השיבה לו חיוך, בלי שיכלה להסיט את מבטה מעיניו המהפנטות, העמוקות כמו באר חסרת קרקעית. היא פתחה את פיה כדי לספר לו כמה היא מעריצה אותו, כמה היא רוצה להיות כמותו, אבל אז הוא דיבר.
"בחרת כבר?" שאל, כמעט כלאחר יד. קולו היה נמוך ורך, בדיוק כפי שדמיינה שיהיה.
"מ־מה?"
"את שמך. נתיאמה האפלה, או ענתיאה השחורה?"
ענת בהתה בו, נטועה במקומה, והנידה בראשה באטיות. איך הוא ידע?
"כמה עלוב. ההרפתקנית הקטנה אפילו לא מסוגלת לבחור לעצמה שם." הפעם קולו גרם לשערות על עורפה לסמור. רק עכשיו היא נזכרה שהיא אמורה לברוח, לקרוא לאחרים, אבל גילתה שהיא לא מסוגלת לנוע, לא מסוגלת לפצות את פיה. היא הניחה לו להסיח את דעתה, לחדור למחשבותיה. הוא הושיט לעברה אצבע מעוקלת שציפורן מחודדת בקצה. "בואי, שליטת מבוך קטנה שלי. אני אבחר לך שם. החברים שלך יצעקו אותו כשתהרגי אותם. ואת תהני מזה. אני מבטיח לך."
למרות המילים הנוראות מצאה את עצמה ענת הולכת לעברו, עיניה בוהות, לא מסוגלות להתיק את מבטן, מחשבותיה ריקות מכל רגש מלבד אימה נוראה, רגליה נעות מאליהן…
"ענת!"
ענת לא הייתה מסוגלת לסובב את ראשה, אבל זיהתה את קולה של נואלה. היא רצתה לצעוק, להזהיר, אבל שפתיה לא נעו. חץ חלף על פניה, אבל נעצר ממש מעל לבו של קאל וצנח ארצה.
"אבא! אמא!" שמעה ענת את נואלה צורחת, ואז התעופפו סביבה חצים נוספים, בוערים, וגרזן עצום, והבזקי אור וצבע של כשפים שלא הכירה. אסאיו הסתער על המגן של קאל, שהתחמק בקלות והשליך את האיש הגדול לאחור במילת כישוף. עמרי רץ אל קאל, אוחז בחרבו העצומה בשתי ידיים כמו באלה, אבל שליט המבוך כבר הפך לערפל שחור. ענת הצליחה לשלוט שוב באיבריה, אבל כל שהייתה מסוגלת לעשות כשהערפל הקיף אותה היה לצרוח. ואז הוא התפוגג. צחוק מקפיא דם נישא באוויר סביבם עוד רגע ארוך.
"ענת, את חיוורת כמו רוח רפאים." ליארה אחזה בכתפיה ובחנה אותה. "הוא פגע בך?"
עבר רגע לפני שענת נזכרה שהיא מסוגלת לדבר. "הוא רצה לקחת אותי," לחשה. "וכמעט באתי איתו."
"חלאה," מלמל עמרי. ידיו עדיין אחזו בחרבו.
"זו הייתה רק הקסמה," אמר אסאיו. "היא לא הייתה מחזיקה מעמד לאורך זמן."
"אבל הוא ידע מה אני חושבת," אמרה ענת. "והוא… הוא אמר לי שאני אהרוג אתכם."
אסאיו וליארה החליפו מבטים קודרים, וענת הבחינה שהם לא נראו מודאגים, אלא כועסים.
"ידעתי!" אמרה נואלה בכעס. "אם יהיו לה סיוטים, זה יהיה באשמתכם!"
"סיוטים?" צעק עמרי. "אתם רציניים? הוא כמעט לקח אותה!"
"זה חלק מחוקי המבוך," אמר אסאיו. "מותר לחטוף חלק מהחבורה כקלף מיקוח-"
"היא רק ילדה!" צעק עמרי. שיר, חברו, הניח יד על כתפו, אבל עמרי נשם בכבדות, שרק חלק ממנה היה קשור למשקל החרב העצומה שנשא. פניו היו אדומות. "למה בכלל נותנים לאנשים כמו הקאל הדפוק הזה להיות חלק מהמבוך?"
"לכולם יש תפקיד במבוך," אמרה ליארה. "במיוחד לשליט שלו. ואל תגיד את השם שלו. יש יותר מדי כשפים שיאפשרו לו לרגל –"
"שמעתי שהוא תמיד מנסה לחטוף ילדים," אמר עמרי. ענת הצטמררה שוב. "איך אתם יודעים שהוא לא מתעלל בהם, או עושה להם… דברים איומים אחרים?"
ענת ניסתה להבין על מה הוא מדבר, אבל נואלה פשוט אמרה ביובש, "עמרי, זה משחק. שליט המבוך הוא שחקן. הוא עובד כאן, בדיוק כמו ההורים שלי. לא עושים דברים כאלה במבוכים."
"ויש קסמי צפייה והאזנה בכל מקום," הוסיפה אִמה. "הוא פשוט אוהב להפחיד אנשים. במיוחד ילדים."
"ככה הוא הצליח להשתלט עלייך, ענת," אמר אסאיו. "פחדת."
והוא צדק, כמובן. ענת ידעה את זה. הפחד גרם לברכיה לרעוד, לבטנה לכאוב, לנשימתה להתקצר. עד המפגש שלהם ענת הרגישה רק הערצה וכבוד כלפי קאל. עכשיו עצם המחשבה על עימות נוסף איתו עוררה בה חלחלה. היא חשבה על כל הדברים הנוראים שידעה שעשה להרפתקנים בעבר, ודמיונה המבוהל העלה תמונות מדויקות וחדות של עשרות דברים נוראים נוספים שיוכל לעולל לה. להפסיק לפחד מקאל? איך בדיוק?
"ענת, את רוצה להפסיק?" שאלה ליארה. "זאת לא בושה. גם אנשים מבוגרים מפחדים ממנו. המפגשים הבאים יהיו גרועים יותר."
הייתה חמלה בעיניה, וידה נחה עדיין על כתפה של ענת – ובבת אחת חוסר האונים הפך לכעס. קאל הכיר את השמות שדמיינה לעצמה. כלומר, הוא קרא את מחשבותיה. הוא ידע שהיא העריצה אותו, ידעה שאם רק יבקש היא תצטרף אליו. אבל הוא העדיף לקחת אותה בכוח, להשתלט על מוחה ולהטיל עליה אימה. היא כעסה עליו. היא שנאה אותו. והיא רצתה לנקום. היא נשמה עמוק והנידה בראשה לאט. "אני רוצה להישאר."
"אל תדאגי, חמודה," אמר עמרי. "אני לא אתן לו להתקרב אלייך שוב."
ענת לא חשה רגועה יותר. נואלה התעלמה מעמרי והביטה בה. "את בטוחה?"
ענת הנהנה שוב, ונואלה נאנחה והסירה קמע מצווארה. היא תלתה אותו על צווארה של ענת. "הנה. זה נגד תעתועי המחשבה שלו. את זוכרת את המשפט שמפסיק את ההרפתקה?"
ענת הנהנה וקמה על רגליה כשהיא אוחזת בחנית שלה. "אבל אני לא אצטרך אותו."
אסאיו חייך, וליארה טפחה על כתפה. נואלה רק נאנחה.
~~~~~~~~~~~
הם לא נתקלו שוב בקאל. המפלצות שארבו להן נעשו יותר ויותר חזקות. גובלינים, מפלצות ביצות, הידרות. פעמיים אפילו מכשפי מבוך אמיתיים, שירו בהם צרורות של כדורי אש. אבל קאל עצמו לא נראה עוד, ונראה שזה מדאיג את ליארה ואת אסאיו. השניים הלכו ונעשו רציניים ככל שהחבורה התקדמה במבוך. הם נעו בזריזות, בערנות ובדממה, מנטרלים מדי פעם סכנות שענת לא ראתה. אפילו נואלה חדלה להיראות משועממת, והחזיקה כל הזמן חץ דרוך בקשתה. יממה שלמה חלפה לפני שמצאו את עצמם על סף המערה שלו. ענת, שהצליחה בינתיים להרוג כמה מפלצות לגמרי לבדה, הייתה תשושה ומוצפת באדרנלין, שילוב שהי משונה ומלהיב עבורה.
בכניסה למערה אסאיו עצר והביט באחרים. <כולם לפקוח עיניים> הדהדו מחשבותיו בראשה של ענת. הוא פנה אל ליארה. <מה את חושבת?>
<מלכודת> אישרה. <אבל שום קסם שניסיתי לא חשף אותה.>
כשהעצים שחלפו על פניהם גרמו לעורם לעקצץ הודיעו ליארה ואסאיו שקאל מרגל אחריהם, ושלא יוכלו לדבר עוד בקול. זו הייתה הפעם הראשונה שענת לקחה חלק בכישוף טלפתי, והיא מצאה אותו משונה מאוד, ומביך מעט. עמרי עדיין שידר מדי פעם מחשבות מלאות נקמנות כלפי קאל. <הוא עומד לעשות משהו מטופש> שידרה אליה נואלה, אבל ענת לא השיבה, בעיקר כי לא הייתה בטוחה שתצליח למקד את המחשבה רק בנואלה. זעמה הלך והתקרר ככל שהתקדמו במבוך, הפך לנחישות, אבל היא לא האשימה את עמרי. בזמן שהתקדמו אל תוך המערה היא פנתה להביט בו, להרגיע אותו, ולפתע פתאום הבזיקה דמותו מול עיניה, כמו היה אדם אחר. היא נרתעה ומעדה על אסאיו.
<ענת?> שאל.
<מה קרה?> שאל עמרי, אבל קול נוסף נשמע בהד מחשבותיו, צל נוסף נמצא בתוך הצל שלו, עיניים שחורות היו בתוך עיניו החומות –
"אבא, הקשר הטלפתי! תנתק אותו!" צעקה נואלה, אבל ענת כבר הבינה שזה מאוחר מדי, והבינה גם שההבנה באה מאוחר מדי. אולי היה מאוחר מדי מרגע שקאל תקף אותם לראשונה וניסה לחטוף אותה. הוא עשה בדיוק את מה שציפו ממנו, אבל ענת הבינה כעת שהיא מעולם לא הייתה הקורבן. היא הייתה רק הפיתיון.
הצחוק הרך מילא את מחשבותיה. היא לא שמעה דבר מלבדו.
~~~~~~~~~~~
היא זכרה רק פיסות קטנות ממה שקרה ברגעים הבאים, תמונות קפואות: האדמה המוצקה תחת רגליהם הופכת לבוץ טובעני שהלך ובלע אותם; עמרי, שנראה כמו מריונטה, נע לפנים בלי שליטה באיבריו, ובכל זאת מהיר כברק; חרבו העצומה משספת את גרונו של חברו שיר; שיר משתנק, בגדיו נשטפים בדם, והוא קורס לאחור ונבלע בבוץ; החרב העצומה של עמרי פונה אליה; חץ בוער חולף על פניה וננעץ בלבו, אבל לא מאט אותו; עיניו מלאות חוסר אונים שענת לא ראתה כמותו מעולם; שפתיו מתחננות בפני האחרים שיעצרו אותו; החרב הגדולה מונפת מעל ראשה; ליארה ואסאיו מפעילים כישוף משונה; אור ירקרק אופף את עמרי; הוא קורס לאחור; אד עולה מגופו, עשן דק וכהה; ואז העשן מסתחרר ומקבל את דמותו של קאל בגלימתו השחורה וחיוכו הנורא, והם מוקפים באפלה שלו, והיא מוחלטת; הבזקי האור של החצים של נואלה וחרבה הזוהרת של ליארה לא מצליחים להאיר אותה; אסאיו צורח – מאוחר יותר גילתה שזרועו נקטעה; ופתאום חץ בוער נוסף מגלה לה את מקומו של קאל, הוא קרוב כל כך, ובלי לחשוב היא תוקפת; קאל הודף את החנית העלובה שלה בתנועת אצבע, ועיניו השחורות מביטות בעיניה, והיא מבינה שזה הסוף; זיכרונה הנואש שולף אחד מקסמי התקיפה הפשוטים שליארה לימדה אותה, והיא מרימה שוב את החנית, בלי תקווה, צורחת את הכישוף ודוחפת אותה אליו בכל הכוח שנותר בה; אורות מבזיקים מצדדיה וסביבה – האחרים מחזקים אותה, טווים כשפים מורכבים וקטלניים אל תוך חניתה הפשוטה, אבל היא יודעת שזה לא יעזור –
ואז החנית ביקעה את מעגל האפלה סביב קאל וננעצה בלבו.
~~~~~~~~~~~
ענת הרפתה מהחנית ומעדה לאחור, מתנשמת בכבדות. לפניה, קאל צנח על ברכיו. עיניו השחורות ננעצו בה, מלאות אי־אמון וזעם. הוא ניצל את הקסם הטלפתי פעם אחת אחרונה כדי ללחוש אל תוך מחשבותיה, <אין לניצחון שלך שום משמעות. זרע האופל כבר ניטע בך. יום אחד, תהיי כמוני>.
"ענת?" נואלה אחזה בכתפה. "הוא אמר או עשה לך משהו?"
ענת הנידה בראשה. היא הביטה בגופה שלרגליה, שהחלה כבר להיעלם בבוץ הטובעני. ואז הבוץ התמצק סביבם ושער כחול נפתח מולם, מסמן את הדרך הביתה. אסאיו, שאחז בגדם זרועו, קילל כשהזרוע הפכה שלמה. "לכל הרוחות. למה הוא חייב לעשות את זה תמיד בצורה כל כך כואבת?"
ליארה נאנחה ומשכה אותו מהבוץ. "שני מתים בקבוצה של חמישה. לא אחת מהרכיבות המוצלחות שלנו."
גופתו של קאל נמסה לנוזל שחור צמיגי שהתפשט בבוץ סביבם. נואלה מיהרה למשוך את ענת הרחק ממנו. "אל תגעי בזה," הזהירה. "בואי נלך לשטוף אותך. את מכוסה בדם."
שיר השתנק והתיישב בבת אחת. הוא השתעל, נחנק, השתעל שוב.
"תירגע. תנשום. לא באמת מתת," אמר אסאיו וטפח על גבו. "גם עמרי תכף –"
"לא!" עמרי צרח, וזינק על רגליו. הוא נגע במהירות בגופו ובחן את איבריו. זה היה יכול להיות קומי אלמלא האימה בעיניו. הוא הביט סביבו. "קאל… הוא…"
"מת," אמר אסאיו. "הרגנו אותו. ענת הרגה אותו." הוא חייך אליה.
"הוא היה בראש שלי! במחשבות שלי! כל הזמן!" פניו של עמרי היו חיוורות כסיד ועיניו שטופות דם.
"כן," אישרה נואלה. "נתת לו להיכנס למחשבות שלך, להשתלט עליך, ואז הרגת את החבר שלך וכמעט את כולנו. אבל ניצחנו, אז הכל אחלה."
"נואלה!" אמרה אִמה, ואז נאנחה ומשכה בכתפיה.
"אני אתבע אותו!" צרח עמרי. "אני אתבע את כולכם! את כל המבוך!"
"בוא, עמרי," אמר שיר בקול שטוח, ומשך אותו אחריו אל תוך השער.
"הם באמת יתבעו את המבוך?" שאלה נואלה.
"לא סביר," אמרה ליארה. "ההסכמים שהם חתמו עליהם כוללים מוות במבוך. כרגע הוא כועס. הוא יירגע."
"אבל זה לא טוב ליחסי הציבור. אנשים לא חייבים לנצח את המבוך, אבל אם הם לא מסוגלים לשלוט בגוף שלהם במשך יממה שלמה… " אסאיו הניד  בראשו. "זה היה אכזרי במיוחד."
"ולא הייתה שום דרך טובה לנצח את הטוויסט הזה," ליארה העוותה את פניה. "קאל מן הסתם ידע את זה."
"ענת?" שאלה נואלה. "את בסדר?"
ענת המשיכה להביט בשלולית השחורה של הנוזל הצמיגי שנספגה בקרקע הבוצית. בסדר? זו לא הייתה הדרך הנכונה לתאר את זה. כשהביטה בשלולית השחורה, בחנית המגואלת בדם, היא ידעה שלעולם לא תחווה שוב רגע טהור כל כך של ניצחון, אושר והתעלות רוח. היא הנהנה, ולראשונה מזה יממה היא חייכה.
"כל הכבוד," ליארה חייכה אליה בחזרה. "היית כל כך נחושה וקרת רוח. יום אחד את תהיי שליטת מבוך מפחידה יותר מקאל בכבודו ובעצמו."
ענת נענעה בראשה. "אני לא רוצה להיות שליטת מבוך."
"סוף סוף," נאנחה נואלה. "חשבתי שייקח לך שנים לצאת מה–"
"אני רוצה להיות רוכבת מבוך." עיניה של ענת נצצו כשהביטה באסאיו ובליארה. "בדיוק כמוכם."
"אוי, לא," נואלה טמנה את פניה בין ידיה.
~~~~~~~~~~~
במשך שבועות ארוכים היא התעוררה משנתה בצרחות. בסיוטיה ראתה את פניו של קאל הנורא, את בורות האופל הקפואים והעמוקים של עיניו מביטים בה, וידעה שהיא מביטה במראה, שהרוע הזה ניבט אליה מעיניה שלה.
היא לא יכלה לחכות ליום ההולדת הבא שלה, כדי לבקש שיקחו אותה שוב להרפתקה במבוך.
~~~~~~~~~~~
"הם אמרו שהציידת הזהובה הלכה לשם."
ענת שמעה את הלחישות מאחוריה כשהילדים היו עדיין רחוקים מאוד. היו רוכבי מבוך שהטילו את הכשפים לתגבור החושים רק כשנכנסו למבוך, אבל ענת העדיפה להקדים תרופה למכה. קאל נהג לא פעם לשלוח מפלצות שיתקפו את הקבוצות הנלהבות בשנייה שפסעו דרך השער, לפני שהספיקו להסתגל לסביבה החדשה, ולפני שכשפי ההגנה התחילו לפעול. ענת ידעה היטב מה קורה למי שלא הגנה מראש על עצמה ועל הקבוצה שלה.
היא עצרה וחיכתה, והילדים הופיעו במסדרון המוביל לחדר ההמתנה. הם היו שני אחים, שניהם בני עשרה צעירים, לבושים בשריון קל. הצעיר אחז בחרב כסופה ונוצצת, שנראה שזו רכיבת המבוך הראשונה שלה. כשראו שענת מחכה להם הם עצרו מיד והסתכלו סביבם. היא חייכה אליהם. "חיפשתם אותי, הרפתקנים?"
"כן, ציידת," אמר הבוגר, ומיד הסמיק והשפיל את מבטו. הצעיר לטש בה עיניים מעריצות. הוא אימץ את חרבו ללבו והסמיק גם הוא.
"אולי רציתם לבקש שאטיל על החרב שלכם לחש מגן?" המשיכה לדרבן אותם, אם כי שהחרב כל כך זהרה שהיה ברור שכבר הוטל עליה כל כישוף אפשרי.
"לא, לא," אמר הבוגר. "רצינו ש… רצינו…"
"שתחתמי עליה, אם את מסכימה," אזר הצעיר אומץ.
חיוכה של ענת התרחב. "בטח. איך קוראים לכם?" היא התכופפה ושלפה נוצה מכושפת ממגפה. היה לה גם עט, אבל ילדים אהבו מאוד את הנוצה.
הם מסרו לה את שמותיהם בהתלהבות ורצו משם, נושאים את חרבם ביראת קודש.
"היית צריכה להגיד להם שתחתמי בסוף הרכיבה," גיחך טיראנור מאחוריה. "עכשיו הם ייזהרו מדי על החרב ולא ישתמשו בה."
"הם לא הקבוצה שלי," אמרה ענת. "מאוריו לוקח אותם."
טיראנור פסע לצדה. הוא היה גבר מרשים, עם שיער ארוך אסוף על עורפו, גלימה שחורה וזקן מעוצב שפסים של אפור השתלבו בו. ענת חשבה תמיד שהוא הגזים כשצבע את הזקן שלו, אבל טיראנור טען שמכשפים מרושעים נראים מאיימים יותר כשהם זקנים.
"באמת? את נותנת למאוריו את הקבוצה?"
"יש לך בעיה עם מאוריו, שליט מבוך?" ענת נופפה לעברו בנוצה.
"להפך. הוא רוכב מבוך מצוין. אבל בדרך כלל את לוקחת את הקבוצות עם הילדים."
ענת הנהנה. "בקבוצה האחרת יש ילדה קטנה יותר."
טיראנור הזעיף את פניו והעביר את אצבעותיו בזקנו. "אני לא מבין למה ההורים שלהם מביאים אותם לכאן," מלמל.
"מבוכים מותרים מגיל שתים עשרה," ענתה ענת. "אנחנו לא יכולים להחליט על הגבלת גיל אחרת במבוכים שלנו על סמך הטענה שקאל הוא חלאה סדיסטית שמצלק ילדים קטנים לנצח. זה לא יראה טוב בעלון."
"ענת," התרה טיראנור.
"כן, כן." הצליל המרוחק של קרן הציד נשמע בחושיה המוגברים. היא פנתה לעבר המבוך. "אין טעם לבקש ממך לדבר איתו, נכון? הילדה ממש קטנה."
"חשבתי שהטובים לא אמורים לנסות להדיח את הרעים." טיראנור קרץ לה, אבל אז פניו קדרו. "את יודעת שקאל לא מקשיב לאף אחד חוץ מלעצמו."
"אני יודעת." היא נאנחה והושיטה לטיראנור את ידה. "קטילה מוצלחת, טיראנור."
"רכיבה מוצלחת, ציידת זהובה." טיראנור לחץ את ידה ברצינות, ואז פנה אל עומק המסדרון, אל חדריהם של שליטי המבוך.
ענת בדקה את בבואתה במראה שבמסדרון. שריונה המוזהב היה נקי ללא רבב, חרבותיה הקצרות הבהיקו בנדנים שעל גבה ושיערה הבהיר גלש על כתפיה. היא קימטה את מצחה. היא העדיפה בפירוש את המראה שלה בסוף ההרפתקה, כשהייתה מכוסה בוץ, דם וזיעה. היא לא יכלה כמובן לשמור על המראה הזה. כשתחזור לדירה נואלה לא תסכים אפילו לדבר איתה לפני שתתקלח.
ענת הלכה להכיר את הקבוצה שלה. הם היו מתחילים – ארבעה חברי ילדות ובתו של אחד מהם, חיוורת ורזה וקטנה. היא לא הוציאה הגה במהלך התדריך. ענת חיכתה שהאחרים יתחילו לאסוף את חפציהם, והתקרבה אליה. "ליאן?"
"מי, אני?" שאלה הילדה. ניכר בה שהיא המומה מכך שהציידת הזהובה יודעת את שמה.
ענת חייכה אליה. "את בסדר? את בטוחה שאת רוצה להיכנס למבוך? את לא חייבת, את יודעת."
"אני רוצה," מלמלה ליאן. "אבל… אני מפחדת מקא… ממנו."
"את יכולה להגיד את השם שלו," אמרה ענת. "עוד לא נכנסנו למבוך." היא כרעה על ברכיה מול הילדה. "אל תדאגי. אני נלחמת בקאל כבר שנים. לא אתן לו לפגוע בך."
ליאן חייכה חיוך ביישני ולקחה את ידה המושטת. הן פסעו יחד אל תוך המבוך.
~~~~~~~~~~~
הרכיבה התנהלה היטב. הציידת הזהובה הובילה את לוחמיה דרך מישורי הקרח המשוננים, אל הרי הקרח ומשם אל העמק הקפוא. הם פילסו לעצמם שביל בין העצים הלבנים שעלים לא צמחו על ענפיהם מעולם. לפנות ערב נתקלו לראשונה במפלצות הכפור ובאלמתים. הם הסתדרו ללא היסוס במבנה הקרב שענת קבעה, הבעירו את קצות החצים ואת הגרזנים והחרבות שלהם ונפטרו מהמפלצות כמעט בלי להינזק. אפילו ליאן הקטנה חיסלה אחד מהם לבדה. הם חגגו את ניצחונם סביב המדורה, עם גביע יין שהתמלא מחדש בכל פעם שמישהו לגם ממנו. אביה של ליאן כישף אותו לפני שעבר לידיה של הילדה כדי שיהפוך למיץ ענבים. ענת הרגישה את עקצוץ הקסם על עורה, ואז הבינה שלא היה זה הקסם הפשוט שהוטל על היין. היא הזדקפה, צעקה אזהרה, ואחד העצים המשוננים סביבם נפל. היו על החבורה שלה מספיק קסמי הגנה כדי שלא יפגעו מהענפים החדים כתער, אבל שניים מהם נכלאו תחת משקלו של העץ. האחרים מיהרו לעזור להם, אבל ענת עמדה, חרבותיה הקצרות בידיה, מביטה סביבה בדריכות. היא מצאה את מה שחששה ממנו בין העצים, במקום שבו החושך היה שחור יותר מהלילה עצמו, חשוך כל כך ששאב לתוכו את האור.
ענת פגשה את קאל אלפי פעמים עד כה – לא רק ברכיבות מבוך אלא אפילו בישיבות צוות רגילות. לרגע קל תמיד חלף בה אותו שביב פחד נורא שחשה כשפגשה בו לראשונה כילדה.
אבל היא לא הייתה ילדה עוד.
היא רצה לעברו. תוך כדי ריצה היא שיספה בחרבותיה את האלמתים שעלו מהקרקע כדי להגן עליו. קאל זימן עוד ועוד מהם, וענת הקפידה להתייצב בינו לבין ליאן, היחידה שנותרה ליד המדורה. האחרים מיהרו לעזרתן, אבל האלמתים לא היו אתגר גדול עבור ענת. קאל זימן אותם מהר מכפי שהצליחה לחסל אותם, אבל היא נעה יותר ויותר מהר, כמו היו החרבות חלק בלתי נפרד מידיה.
ואז, מאחוריה, היא שמעה את ליאן צועקת. היא הסתובבה. הילדה הייתה מוקפת עצים. הם אחזו בה, נתפסים בבגדיה, דוקרים בבשרה, מפוררים את שכבת קסמי ההגנה שלה. ענף אחד תלש מצווארה את קמע המגן שנתנה לה. ענת הביטה אחורה בייאוש, בקאל המחייך, באלמתים שהמשיכו לעלות מהאדמה סביבו, ואז החזירה אחת מחרבותיה לנדנה, וזינקה לתוך מעטה העצים. היא קצצה את הענפים החדים סביב ליאן, מתעלמת מאלו שנכרכו סביבה, ודחפה אותה החוצה, אל אביה. עורה של ליאן היה שרוט ומדמם, והיא בכתה, אבל היא הייתה בחיים. ענת החלה לקצץ את הענפים שוב, והרימה את מבטה אל קאל –
היא לא הייתה צריכה להסיר ממנו את עיניה. יד גרמית, מלאה בציפורניים חדות כתער, נשלחה אל גרונה.
האלמתים רק החזיקו אותה הפעם, בלי לנסות להרוג אותה, כאילו ידעו שלא יחדרו את מעגל ההגנה. הענפים המשוננים נכרכו סביב זרועותיה, סביב ידיה, מרתקים אותה למקומה בלי לאפשר לה אפילו תנועה קלה. אחד מהם ניער מידה את החרב שנותרה לה, וענף אחר מנע ממנה להגיע אל הפגיון שבחגורתה. היא צעקה כישוף, אבל קולה נקטע כשהיד סביב גרונה התהדקה. קאל התקרב, עיניו השחורות ממלאות את שדה ראייתה, או שאולי העולם פשוט האפיל סביבה. היא התקשתה לנשום. ליאן ואביה עמדו קפואים. שניים מהאחרים היו לכודים עדיין מתחת לעץ. "תברחו!" השתנקה, בשארית האוויר שנותרה לה, ואז המטה הארור שהכירה טוב כל כך הונף מול פניה והאבן האדומה כדם שבקצהו בהקה, מציפה את כל חושיה בכאב, והיא איבדה את הכרתה וצנחה אל תוך עיניים אפלות כמו הלילה עצמו ונצחיות כמותו.
~~~~~~~~~~~
"ענת," אמר קול מוכר בחשכה.
ענת זינקה על רגליה, וקרסה מיד בחזרה אל הרצפה.
"זהירות. לאט לאט," אמרה סלאן. "את בסדר. זה נגמר."
כן. היא הייתה בסדר. לא היו שריטות על גופה, היא נשמה בטבעיות מוחלטת ובלי קושי, וגם הכאב שחשה היה רק הדים של הכאב האמיתי. היא נרפאה.
משמעות הדבר היה שההרפתקה עדיין נמשכת, בלעדיה. היא נטשה את הקבוצה שלה. הם צפו בקאל רוצח את הציידת הזהובה מול עיניהם.
היא התיישבה בזהירות על רצפת חדר הבקרה. סביבה היה מעגל חשוך של רונות קסומות – השער שהביא אותה לכאן, כבוי. היא בהתה בסלאן, במסכים מאחוריה. "הוא הרג אותי."
"כן," סלאן הגישה בקבוק אל שפתיה. "שתי, תיכף תרגישי –"
"החלאה הרג אותי!" צעקה ענת. היא רצה החוצה מחדר הבקרה, מונעת באדרנלין טהור. סלאן דלקה בעקבותיה. "ענת, רגע –"
משרדו של קאל היה בהמשך המסדרון. הוא כושף כדי שייראה כמו מרתף אבן, ותמיד היה קר מדי וחשוך מדי. טפטוף בלתי פוסק של מים נשמע מאי שם ולחישות של רוח דרך פתחים קטנים, שלא באמת היו במשרד נטול החלונות. ענת בעטה בדלת בכוח וכמעט עקרה אותה מציריה. היא לא הייתה נעולה. קאל עמד מול שולחן גדול, שקערות המים שנחו עליו הציגו את המבוך. מאחוריו על רצפת האבן היה השער שלו – הרונות עדיין בהקו באור אדום. לרגע חשה ענת דחף פשוט לעקוף את קאל ולזנק בחזרה פנימה. הוא התעלם מנוכחותה לחלוטין. זה יהיה קל כל כך.
במרחק של כמה דלתות ממנה, אחד מהמשרדים האחרים נפתחו, וטיראנור מיהר החוצה בעקבות הרעש. הוא נעצר כשראה אותה. "ענת? מה את עושה מחוץ ל…" הוא השתתק, מביט בקאל.
"הוא הרג את הקבוצה שלי!" ענת הצביעה על קאל, הדם מבעבע בוורידיה.
קאל עדיין בחן את הקערה. אצבעותיו ליטפו את האבן בקצה המטה שלו. "איש מהם לא נהרג מלבדך," אמר בקולו הקר."אתה יודע שהם לא ישרדו את הרכיבה בלעדיי!" צעקה ענת. "הם אפילו לא במערות עדיין!"
"חבל," קאל משך בכתפיו. "אולי היית צריכה להיות זהירה יותר עם ההרפתקנים שלך. לא להניח לשיקולים אחרים להשפיע על הבחירה שלך."
ענת קפאה. סלאן, שגלימתה התכולה הקשתה עליה לרוץ, הדביקה סוף סוף את ענת. היא התנשמה, סמוקה, וביטאה מילה שקיצרה את הגלימה הארוכה עד לברכיה. "תתעלמי ממנו. הוא מנסה להכעיס אותך."
"ניצלת אותי!" אמרה ענת. "ידעת שאגן על הילדה בכל מחיר."
טיראנור העביר את ידו בזקנו ונאנח. קאל הרים סוף סוף את מבטו מהקערה. עיניו כמו כיבו את האור המועט שהיה בחדר.
"ידעתי? לא," אמר, פניו נטולי הבעה. "ניצלתי חולשה ברורה שלך? בהחלט. אני שליט המבוך. למה ציפית?"
"לא היינו אפילו באמצע הדרך," ענת אמרה.
"זו הפעם הראשונה שמתת לפני סוף ההרפתקה?" קאל עיקל את שפתיו. "מזל טוב."
"קאל, אולי די?" אמר טיראנור.
קאל צחק והשיב את מבטו אל הקערה. הוא העביר את ידו מעליה, ולמרות הזווית ענת ראתה את ליאן הקטנה בוכה, ואת אביה מנסה להרגיע אותה. קצות אצבעותיה בערו, כאילו דרשו ממנה להרוג. היא כמעט שמחה שהחרב שלה נותרה במבוך.
"זה לא משנה כלום," אמרה סלאן. "את עדיין הציידת הזהובה. מאות אלפי ילדים מעריצים אותך –"
"זה לא קשור למוניטין שלי!" צעקה ענת, רועדת מזעם. "כל שליט מבוך אחר מכבד את הכללים. אף אחד מהם לא הורג את רוכבי המבוך באמצע ההרפתקה!"
"מעולם לא הסכמתי לכלל הזה," אמר קאל בשלווה.
"ענת, די," אמר טיראנור, והפעם לא הייתה אהדה בקולו, אלא פלדה. לא כיוון שהיה שליט המבוך, אלא כיוון שהיה עמיתה לעבודה, הבכיר ממנה. "אתן לא יכולות להיות כאן. ההרפתקה לא הסתיימה".
"ההרפתקה?" ענת לטשה את מבטה בו, ואז בגבו של קאל. "לא אכפת לו מההרפתקה. אני, ואתה, וסלאן, ומאוריו, כולנו כאן כדי שהאנשים האלה ייהנו ויעברו חוויה. קאל הוא פסיכופת סדיסטי שכל המטרה שלו היא להפחיד ולגרום סבל!"
"פסיכופת סדיסט," אמר קאל. "מוצא חן בעיניי. וכעת, אם תסלחי לי, אני צריך לפקח על ההריגה המאורגנת של שאר הקבוצה שלך. אולי אשאיר את הילדה אחרונה בחיים כדי שתצפה באביה ובחבריו נרצחים. אומרים שזה בריא לילדים, להבין שהוריהם אינם כל־יכולים." הוא קד לה בלגלוג. "רכיבה מוצלחת, ציידת זהובה."
היא כמעט התנפלה על צווארו בידיה החשופות, אבל ברכיה פקו. סלאן תפסה אותה ומשכה אותה משם. בחדר הבקרה הן צפו במסכים. ענת צדקה. ההרפתקנים לא שרדו זמן רב בלעדיה. הם אפילו לא עברו את קצה היער הקפוא. לפחות המוות של ליאן נחסך ממנה. כשנותרו רק היא ואביה, האב אמר את המשפט שיעצור את ההרפתקה והמבוך התפוגג סביבם. הוא נשא דרך השער את ילדתו המוחה והנאבקת. קאל ניצח. המבוך ניצח.
"את רוצה לדבר איתם?" שאלה סלאן.
ענת הנידה בראשה לשלילה. "אין לי מה לומר להם. אכזבתי אותם."
סלאן החליקה את אצבעותיה בשיערה המטונף של ענת, מסלקת חלק מהבוץ. "זה קרה לכולנו, ענת. לכל רוכב מבוך שעבד עם קאל. זה היה חייב לקרות גם לך מתישהו. אני בטוחה שהם לא כועסים עלייך. אם הילדה תראה שאת בחיים היא תרגיש הרבה יותר טוב."
בסופו של דבר היא שכנעה את ענת, אבל עד שהגיעו לחדר הבקרה ליאן ואביה כבר עזבו. חדר ההמתנה היה ריק. סלאן קשרה את שיערה הבלונדיני על עורפה והחליפה בלחש מהיר את הגלימה התכולה שלה בג'ינס וטי שירט. "כשיהיו לי ילדים, אני לא אתן להם להתקרב למבוכים לעולם," הצהירה.
"זה לא המבוכים," אמרה ענת. "זה קאל. רק קאל." היא פנתה אל סלאן. "את יכולה לקחת אותי הביתה?"
~~~~~~~~~~~
נואלה נכנסה לדירה, הניחה את תיק המסמכים שלה על השולחן וזרקה את הז'קט שלה פחות או יותר לעבר הקולב. רק אז הבחינה בענת, וקימטה את מצחה. "חשבתי שיצאת לרכיבת מבוך של יומיים."
ענת התעלמה ממנה. היא מיקדה את תשומת ליבה בפלייסטיישן, והיא הטיחה את אצבעותיה בשלט בחמת זעם. נואלה התקרבה אל הספה. "אני חושבת שאת אמורה לירות רק בערפדים ולא באנשי הזאב," אמרה. "או שאולי להפך?"
ענת התעלמה ממנה. היא נפסלה והתחילה מיד משחק חדש.
נואלה לחשה כישוף, והשלט נעלם מתחת לידיה של ענת.
ענת זינקה על רגליה. "למה עשית את זה?" קראה.
"כי אנחנו שותפות כבר שנים. אני יודעת מתי את עומדת לשבור שלט של פלייסטיישן," אמרה נואלה. "מה קרה? קאל?"
"אני לא רוצה לדבר על זה," אמרה ענת.
"גלידה?"
"לא," אמרה ענת, אבל הכפכפים שלה כבר ריחפו מתחת לספה ונחתו לרגליה. "בסדר," אמרה ונאנחה. "אבל אני לא מתכוונת ללבוש חזייה בשביל זה."
נואלה הסתירה את חיוכה. "לא חלמתי אפילו להציע."
אף אחד לא ביקש מענת חתימה או תמונה בדרך לגלידריה, אם כי כמה ילדים נעצו בה מבטים, ללא ספק תוהים על דמיונה המפתיע של האישה הצעירה עם השיער הפרוע, החולצה הגזורה והג'ינס הדהוי לכוכבת שלהם.
נואלה לא דחקה בענת לדבר. במקום זה היא סיפרה לה סיפורים מצחיקים מהעבודה שלה. זו הייתה חברת הנדסת גלמים שפרצה לשוק לפני שנתיים עם גולם־מנקה שביצע כמעט את כל עבודות הבית בלי תקלות, וגולם־טבח, שאמנם לא הצטיין במיוחד בבישול, אבל עדכוני המערכת שלו הבטיחו מגוון גדל והולך של מתכונים, ואפילו בישול שלא היה חסר טעם. נואלה ועמיתה לעבודה אנדריי שקדו כעת על אבטיפוס של גולם־שף, שדרוג יוקרתי של הגולם־טבח. הם בילו חודשים בהעתקת אישיותו של אנטואן, השף הצרפתי המפורסם, אבל כמה מהמתכונים המפורסמים שלו אכזבו למדי בביצוע הגולם. הוא אמנם הכין רוטב בולונז מושקע, אבל שרף את הפסטה. בממולאים שלו שילב בין סוגים שונים של פלפל, כך שאפילו חובבי החריף לא הצליחו לגעת בהם. וכשהנסיינים כמעט נחנקו משטרודל התפוחים שלו התברר שהוא קצץ לתוכו תפוחי פלסטיק שנחו לקישוט על אחד המדפים. והנורא מכל: הוא קיבל קצת יותר מדי מהאישיות של השף אנטואן, וכמעט שרף את המטבח כשגילה שמישהו העז לשים אבקת מרק במדפי התבלינים שלו.
"הוא עמד עם המצית מעל צנצנת אבקת המרק," המשיכה נואלה, "וצרח "להשמיד! להשמיד! להשמיד!". אנדריי ואני אפילו לא יודעים איך ההתנהגות הזו הגיעה למאגר שלו. השף אנטואן נשבע שמעולם לא הפגין נטיות רצחניות כלפי אבקת מרק."
"מה עשית?" שאלה ענת, והוסיפה עוד סירופ שוקולד לגלידת המנטה שלה.
"מה יכולתי לעשות? הלכתי להביא את מטף הכיבוי. כשחזרתי מצאתי את אנדריי תלוי מהברכיים אחרי שהעז לקחת לגולם את המצית. בסוף נאלצתי לחבוט לו עם המטף בראש." היא שפשפה את רקותיה. "יכול להיות שהוא עדיין לא מוכן לשוק."
"אנדריי בסדר?"
"זעזוע מוח קל מהנפילה. נתתי לו שיקוי. האגו שלו ספג פגיעה קשה יותר."
ענת הפסיקה לחייך ונשענה לאחור על אחד העצים בפארק. "את חושבת שהאגו שלו הוא כל מה שחשוב לו?"
"אנחנו לא מדברות על אנדריי, נכון?" נואלה שאלה.
ענת שתקה. נואלה הביטה מעבר לכתפה, בפארק. פניה היו מהורהרים. "אני לא יודעת מה מניע את קאל, ענתי. הוא היה מבוגר מההורים שלי כשהם התחילו, והמשיך שנים אחרי שהם פרשו. אני לא חושבת שמישהו יכול לשחק את שליט המבוך כל כך הרבה זמן בלי שהאמפתיה שלו… תתאדה."
"למה את מניחה שהייתה לו אמפתיה מלכתחילה?" ענת תלשה גבעול דשא באצבעותיה.
"קאל לא נמצא במבוך בגלל האופי החביב שלו," אמרה נואלה. היא חייכה מעט. "כשהיית קטנה הערצת אותו. זוכרת? חשבת שהוא שליט המבוך הכי הערמומי והכי חכם בעולם."
ענת שיחקה בגלידה שלה בלי לאכול אותה. "אני זוכרת. אפילו אמרתי לו את זה, ביום הראשון שהתחלנו לעבוד ביחד. סיפרתי לו על רכיבת המבוך שההורים שלך לקחו אותנו אליה. אמרתי לו שאחרי שניצחתי אותו הבנתי כמה אני רוצה להיות רוכבת מבוך." היא סקרה את הפארק סביבה. מאחורי נואלה הדגימה אמא צעירה לבתה איך לשגר משב רוח לעפיפון שלה כדי שימריא לגובה, ושני ילדים כישפו צעצוע כדי שירוץ סביב המדשאה. הכלבלב שלהם רדף אחריו בהתלהבות. "הוא לא זכר. אני לא יודעת למה ציפיתי שיזכור, הוא נלחם בכל כך הרבה אנשים בעשרות השנים שלו במבוך. אבל הוא אמר לי…" היא הצטמררה פתאום והניחה את הגלידה שלה בצד. "הוא אמר לי שהוא מבטיח שיחשוב על דרך מלאת סבל להרוג אותי. כנקמה על אירוע שהוא לא זכר. מי אומר דבר כזה לרוכבת מבוך חדשה בישיבת הצוות הראשונה שלה?"
נואלה שתקה והביטה בענת, ממתינה. גם היא לא נגעה בגלידה שלה.
"רובנו חברים, מעבר לשעות העבודה. הייתי בכל ימי ההולדת של הילדים של טיראנור," אמרה ענת. "קאל… הוא שונא את כולנו. בשבילו זה לא משחק."
נואלה הקפיאה מחדש את הגלידה שלה ולקחה עוד כפית. "החיים שלו לא תמיד היו במבוך. הוא היה פעם שחקן קולנוע מצליח. גם בסרטים הוא בדרך כלל שיחק את הנבל. אף פעם לא הבנתי למה למישהו לרדת ברמה למשהו נישתי כמו מבוכים. להפחיד כמה מאות אנשים במקום עשרות מיליונים."
"הוא חי בשביל להכאיב לאנשים ולהפחיד ילדים למוות," אמרה ענת. "בקולנוע הוא לא רואה את העיניים שלהם כשהוא הורג אותם."
נואלה הוציאה את הכפית מידה, ורק אז הבינה ענת שהיא אחזה בה כמו פגיון. כף ידה דיממה מעט.
"ענת," נאנחה נואלה. "את מתלוננת על קאל מאז שהתחלת לעבוד במבוך. למה את לא עוזבת? את הציידת הזהובה. את מופיעה על יומני נוער. כל מבוך ישמח לקחת אותך, וכנראה ישלם לך יותר."
"אני לא יכולה לעזוב." ענת הידקה את שפתיה. "מאוריו וסלאן לא יודעים להתמודד עם קאל טוב כמוני. כשהם עדיין נלחמו בו הם הגיעו לסוף ההרפתקה רק בחצי מהרכיבות שלהם, ואף פעם לא עם כל הקבוצה –"
"ענת," נואלה אמרה, קולה חמור. "את רוצה להגיד לי שאת מבקשת שישבצו אותך מול קאל? בקביעות?!"
ענת הנהנה. "טיראנור ורהאבה פחות אכזריים."
"אז את משאירה אותם למאוריו וסלאן ואוכלת את עצמך על כל אדם שאת מאבדת מול קאל," ידה של נואלה רטטה כאילו רצתה להשליך משהו על ענת. "את באמת לא רואה את הבעיה פה? הסיוט הזה חייב להתחלק בצורה שווה –"
"זה אף פעם לא יהיה שווה." ענת נאנחה. אם נואלה הייתה נלחמת מול קאל בעשור האחרון היה קל יותר להסביר לה. היא החוותה סביבה. "תסתכלי על הפארק הזה. אם היינו עכשיו במבוך, כמה דרכים היו לקאל לתקוף אותנו?"
נואלה הצרה את עיניה להביט בפארק, ולא ענתה מיד. ענת כמעט ראתה את גלגלי המחשבה המאובקים של כל הידע שהיה לה בענייני מבוכים מתחילים להסתובב מחדש בחלוף כל כך הרבה שנים.
"תשע," אמרה נואלה לבסוף. "האגם, העצים, שני הילדים האלו, שטח האדמה שליד –"
"שבע־עשרה," קטעה אותה ענת. "שאני יכולה לחשוב עליהן. וקאל תמיד מוצא דרכים שלא עלו בדעתי, למרות שאני זו שצברה הכי הרבה זמן לחימה מולו. את מבינה? אני לא יכולה להשאיר אותו לבד עם הילדים. זה יהיה מרחץ דמים."
נואלה הניחה את ידה על ידה של ענת. "ענתי, זה רק מבוך. הוא נגמר כשמישהו מת. ואם את לא תהיי שם אולי בהנהלה יבינו סוף סוף שהרפתקנים לא נהנים למות כל הזמן וייפטרו מקאל."
"אי אפשר להיפטר מקאל," אמרה ענת. "יותר מדי הרפתקנים מעריצים אותו. המבוך הרבה פחות מאתגר בלעדיו, אז שום דבר שהוא יעשה לא יהיה קיצוני מספיק כדי לגרום להנהלה לפטר אותו." היא נעצה את הכפית שלה בכוס וגרפה את כל הגלידה שנותרה בה אל תוך פיה. "בכל מקרה, אני לא יכולה להשאיר אותו לבד עם הילדים."
~~~~~~~~~~~
בקבוצה החדשה של ענת לא היו ילדים. אור, נועם, יהלי, מיכל ודניאל היו סטודנטים וסטודנטיות שחיפשו בילוי מלהיב לחופשת הסמסטר וקנו את ההרפתקה הארוכה והקשה ביותר, שכללה שבוע במבוך. כולם היו רוכבים מנוסים, כולם בכושר טוב, וכולם ידעו קסמים הרבה מעבר למגוון המצומצם שנלמד בבית הספר. מיכל אפילו עשתה תואר בתורת ההרפתקה, כמו ענת, וסיפרה לה בהתרגשות שהיא בחרה להיות רוכבת מבוך בזכות הציידת הזהובה.
ענת מצאה את עצמה נהנית מרכיבה כפי שלא נהנתה כבר חודשים. הקבוצה התייחסה להרפתקה כאל משחק מהנה, בלי הרצינות התהומית של הילדים, שראו בהרפתקה כמאבק לחיים ומוות, ובלי החששות של המבוגרים שכבר שמעו על כל הדרכים הנוראות שבהן קאל הרג הרפתקנים. הם הפגינו מומחיות מרשימה בציד מפלצות, ואפילו התחרו ביניהם מי ייפגע פחות. מבחינתם הקרבות היו מרגשים ומרתקים, אבל לא מאיימים, וענת נדבקה במצב רוחם המרומם. לפחות עד הלילה השלישי, כשישבו סביב המדורה והסטודנטים שאלו אותה על העבודה עם קאל הנורא. ענת ניסתה לענות בדיפלומטיות, אבל ראתה לפי חיוכיהם שלא הצליחה.
"לפחות יהיה לך הסיפוק להרוג אותו בסוף," אמרה אור.
"לא לי," תיקנה ענת. "אחד מכם יהרוג או תהרוג אותו."
"למה?" שאל יהלי.
ענת קימטה את מצחה. "כי… לנצח את שליט המבוך, לסיים את ההרפתקה… ההרפתקנים רוצים בדרך כלל לעשות את זה בעצמם."
"זה מטופש," הצהירה מיכל. "את הכי מנוסה במבוך, את מכירה את התכסיסים שלו הכי טוב, את הלוחמת הכי טובה…"
"בדיוק," אישר נועם. "תשמעי, לדעתי יש לנו סיכוי הרבה יותר טוב לנצח אם לא תצטרכי לחכות לנו כדי להרוג אותו."
"ואני חושב שיש יותר סיפוק בתמיכה בלוחמת מיומנת כשהיא הורגת את קאל הנורא מאשר להרוג אותו בעצמך רק כי היה לך יותר מזל משכל," אמר דניאל.
"אז זה מוסכם על כולם?" שאלה מיכל. "מי בעד שבהזדמנות הראשונה שיש לנו, הציידת הזהובה הורגת את קאל?"
חמש הידיים שסביבה הונפו. ענת חייכה. זמן רב עבר מאז הפעם האחרונה שהרגה את קאל במו ידיה. "בסדר," הסכימה. "אבל בטח תתחרטו כשיגיע הרגע להרוג אותו. זה מאוד מספק. מניסיון." והיא חייכה.
~~~~~~~~~~~
למחרת בבוקר הובילה ענת את החבורה אל תוך המערות הטחובות התת־קרקעיות. החושך סביבם היה מוחלט, והם כישפו את כלי הנשק שלהם כדי שיאירו – תועלת חלקית בלבד, כי לעתים היו חייבים להחזיר אותם לנדן כדי שיוכלו לזחול במעברים הצרים. הכל סביבם היה שקט מאוד, והקול היחיד שנשמע היו צעדיהם על האבן החלקלקה וטפטופי מים ממקום מרוחק. שקט מדי, חשבה ענת. ואכן כבר בהתפצלות הראשונה, שחיברה כמה מנהרות, נורה לעברם מטח של אש, שמוטט את נתיב המילוט שלהם.
ענת התוותה בחרבה חצי עיגול באוויר. המגן זרח סביבם, האיר את המערה החשוכה וחסם את כדורי האש. ענת סרקה את המערה במהירות והצביעה לעבר סוללת סלעים. הסטודנטים מיהרו להתחבא מאחוריה והמגן קרס כשהאחרון מביניהם הצליח להתחמק. ענת הצטרפה אליהם, והם השתופפו מאחורי הסלעים, מתנשמים ומתנשפים. מטח האש לא הפסיק. מיכל נגעה בסלע, התרכזה ולחשה כמה מילים עד שהסלע הפך שקוף. ענת חייכה אליה. היא הביטה דרך הסלע. אגם גדול וכסוף מילא את המערה, אבל במבט בוחן ראתה ענת שאלה לא היו מים, אלא חומר דמוי כספית, שנע מעצמו כמו יצור חי. במרכז האגם המשונה, על סלע גבוה, עמדה דמות בודדה בגלימה שחורה. קאל.
הוא שיגר לעברם עוד שורה של כדורי אש, אבל הפעם היא לא כוונה אל סוללת הסלעים. התקרה מעל ראשם רעדה.
"הוא באמת מנסה למוטט את המערה?" שאל יהלי. "אבל זה יהרוג גם אותו."
"שום דבר שיהרוג אותנו לא יהרוג אותו," אמרה ענת. "אבל אנחנו לא יכולים להתעכב עוד. אני אתקדם לעברו. אתם תיצרו הסחת דעת. תהיו מוכנים לכל דבר."
הם הנהנו, רציניים, דרוכים. כלי הנשק כבר היו בידיהם, בוהקים מקסם. הם לא היו יצורים מבוהלים קטנים שקאל יכול להטיל עליהם אימה או להשתלט להם על המחשבות. הם היו מוכנים.
ענת זינקה מעל סוללת הסלעים ורצה לעבר האגם המשונה. היא זגזגה בין כדורי האש שהטיח בה וחסמה את חלקם בחרבותיה. ליד קצה האגם היא האיצה, אילצה את עצמה להתגבר על הבחילה שעורר בה החומר הכסוף, ולחשה את הכישוף שיגדיל את טווח הקפיצה שלה. חרבותיה הונפו כדי להרוג – קאל נותר במקומו, מחייך אליה את חיוכו הנורא –
חרבותיה חלפו דרכו.
לא רק דרך קאל. דרך אדמת האי. שניהם היו אשליה. היא שקעה בחומר הצמיגי, שהיה קר כקרח. קאל פנה להביט בה, חיוכו הנורא על פניו. הוא צחק, וצחוקו הדהד מקירות המערה – לא, לא מהקירות. היו עוד כמותו. הם נטפו מהקירות, עלו כערפל מהאגם, התמצקו מתוך הצללים. הם הקיפו את החבורה. נועם הניף גרזן, אבל הקאל שעמד מולו העיף אותו מידיו בתנועת יד. אור הניחה חץ בקשתה ולחשה כישוף, אבל הקשת עלתה באש והיא שמטה אותה בזעקת כאב.
"אל תישארו חשופים!" ענת צעקה. והם נצמדו זה אל זה, גב אל גב, כפי שהדריכה אותם.
"מי מהם האמיתי?" קרא נועם. הוא זרק פגיון, שחלף דרך הקאל שמולו, אך הקאל הגיב בכדור אש מוחשי מאוד, לוהט ואמיתי לחלוטין. מיכל כיבתה אותו במהירות. הקאלים המשיכו להתקרב, סוגרים את המעגל סביבם. ענת נאבקה בחומר הצמיגי, שקעה בו, מקללת את עצמה על שנפלה בפח ולא השקיעה בלחש ריחוף במקום בלחש הזינוק הפשוט והמהיר יותר. על שמיהרה כל כך להרוג את קאל, שחרצה את גורלה של קבוצה שהייתה יכולה לשרוד עד סוף המבוך. היא ניסתה כישוף אחר כישוף, נאבקה לשחרר את ידיה, את רגליה. קאל נוסף הקיף את החבורה ברשת ברקים מהבהבת ויהלי נגע בה והתחשמל. הוא צעק ונפל, חסר הכרה. לא – גופו שקע באדמה, עבר אל השער. מת. ענת נאבקה לא רק בחומר הכספיתי אלא גם בדמעות התסכול שאיימו לזלוג על לחייה. היכן שלא היה, הוא צפה בה, והיא לא תעניק לו את הסיפוק הזה.
אבל הוא לא היה חייב להיות במעגל. קאל לא יסווה את עצמו בצורה כל כך פשוטה. הוא יסתיר את עצמו במקום שממנו יוכל לצפות בכל, להישאר מוגן ולגרום הכי הרבה נזק. והוא לא היה חייב להופיע בדמותו הרגילה. ענת הביטה למטה, אל החומר דמוי הכספית שאחז בה. היא הפסיקה להיאבק, מלמלה כישוף והניחה לו למשוך אותה, הניחה לעצמה לשקוע.
קולות עמומים הגיעו מבחוץ. צעקות בהתחלה, ואז קולות של פגיעות מכושפות. החומר הצמיגי הכסוף רטט סביבה, והיא הבינה שהסטודנטים ראו מה קרה והבינו איפה נמצא קאל. הם תקפו באש, בקרח, בברקים, בגרזנים ובחרבות מחוזקות בכשפים, בעזרת הלחשים שלימדה אותם ובהרבה אחרים שלא לימדה. היא חשה גאווה. אולי הם בכל זאת ינצחו אותו. אולי הם יגיעו לסוף, אפילו בלעדיה. הם צעקו את שמה, אבל קולותיהם נשמעו עמומים מבעד לחומר הצמיגי. וממילא לא היה זה שמה שהם צעקו. היא לא הייתה הציידת הזהובה, הלוחמת הבלתי מנוצחת, מושא הערצתם של ילדים ובוגרים, מודל לחיקוי עבור נערות ונשים צעירות. היא הייתה רק ענת, בת שתים־עשרה, שעמדה לבדה על השביל כשבידה חנית פשוטה. קאל סימן לה באצבעו ארוכת הציפורן, והיא הלכה לעברו. לא הייתה לה ברירה. היא נחנקה. הכספית חדרה לגרונה, הקפיאה את איבריה, מילאה את מחשבותיה בקאל, ברצונותיו, בתחושת הניצחון שלו, בתאוות הדם שהזינה את הכישוף המורכב כל כך שטווה סביבם…
זו הייתה מלאכת מחשבת, הכישוף הגדול ביותר שיצר מאז שענת נלחמה בו בפעם הראשונה, והיא הבינה שלא היה לה שום סיכוי להביס אותו. הדחף להיאבק נמוג, ותחושת ההשלמה עם המוות באה, מלווה בשלווה גדולה מאי פעם. לא רק שלווה, אלא שמחה.
ואז הבינה שהרגשות האלו, שהיו רחוקים כל כך מהאימה שליוותה תמיד את המוות במבוך – הם לא היו שלה.
היא הייתה ילדה שוב, וזרועה המגוננת של ליארה נחה סביב כתפה, ואסאיו הסביר שההקסמה של קאל הייתה חולפת תוך רבע שעה. מספיק זמן כדי לחטוף אותה. מספיק זמן כדי למנוע ממנה להיאבק. לא מספיק זמן כדי להרוג אותה.
היא שמרה על עיניה עצומות, בלי להיאבק בנוזל הצמיגי כדי לא לרמוז שההקסמה חלפה. אבל עמוק בחושיה חיפשה את המקום שממנו נבעו הרגשות החזקים שחשה. היא לא קיבלה תשובה ברורה, אבל בחרה בלי לחשוב, לא באחד מלחשי המבוך המורכבים שלמדה בהכשרתה, ואפילו לא בלחשים הבסיסיים שהכירה מילדותה. היא ביטאה את אחד הלחשים הראשונים שלמדה, הלחש השנוא ביותר על אביה: לחש להסרת כתמים עקשניים מבגדים.
האגם האפל לחשש, תסס והרפה ממנה. הכישוף אידה את הנוזל הכספיתי וחשף אט־אט את הדמות שהחלה לקבל צורה מתחתיו. ענת ביטאה את המילים שיזמנו את חרבה, ומשקל מוכר צנח אל תוך ידה המושטת. היא עצמה את עיניה, מסרבת להאמין למה שהראו לה, אלא רק לאמת שהרגישה. היא הניפה את החרב ודקרה, עד שחשה את הלהב חותך בבשר.
כשפקחה את עיניה היא מצאה את עצמה עומדת בתוך מכתש קטן, על מה שנראה כמו קרקעית של אגם יבש. הסטודנטים עמדו כמה מטרים מעליה, חבולים ופצועים, אבל חמישה מתוך השישה שהחלו את המסע עוד היו בחיים. ולפניה… לפניה הייתה מוטלת גופתו של קאל.
לרגע ענת בהתה בו, בטוחה שמדובר בתכסיס. קאל לא נע, לא נשם. דמו כיסה את חרבה, וכמו תמיד היא הופתעה לגלות שהוא אדום ולא שחור כמו גלימתו, ועיניו, ולבו. מיכל פרצה בתשואות, והאחרים מחאו כפיים בעקבותיה. לאף אחד מהם לא היה אכפת שההרפתקה הסתיימה אחרי ארבעה ימים במקום שבעה. הם חגגו את ניצחונם, את ניצחונה. היא חייכה אליהם. לרגע, הייתה באמת אותה ילדה פעורת עיניים בת שתים־עשרה שהביטה בקצה החנית שלה, המכוסה בדמו של קאל, והרגישה שהביסה את כל כוחות הרשע.
השער נפתח מולם. מאחורי ענת יהלי השתנק והתיישב במהירות, ממשש את גופו. ענת דחקה את קאל בקצה חרבה. "בוקר טוב, פסיכופת סדיסט. הפסדת."
היא הבינה פתאום עד כמה המוות של קאל היה… רגיל. קאל לא עשה שום דבר בצורה רגילה. אפילו המוות שלו היה תמיד רק עוד דרך להמשיך לחיות בראשיהם של מנצחיו, להטריד את מנוחתם. אבל הפעם הוא לא התאדה. לא שקע באדמה. הוא לא הפך לנוזל צמיגי או לערפל.
הסטודנטים כבר החלו ללכת לעבר השער, אבל ענת הרגישה פחד מסוג חדש אוחז בה במעמקי בטנה ומושך אותה למטה. "קאל," אמרה בתקיפות. "קום כבר, יצור נאלח." היא דחקה את כתפו בחרבה פעם נוספת. ראשו התגלגל הצדה. עיניו נותרו עצומות. ענת בעטה בכלוב צלעותיו. נועם פנה להביט בה. פצעיו כבר נרפאו. הוא הביט בגופתו המדממת של קאל. "ציידת?" תהתה מיכל, וענת ידעה שמשהו השתבש באופן נורא.
לראשונה בעשר השנים שבהן לחמה במבוך ובשליטו ביטאה ענת את רצף הפקודות שיעצור לא רק את ההרפתקה אלא את המבוך כולו. שרשראות קסם ולחשים החלו להתפרק מול עיניה, הרים מכושפים, יערות מקוללים ומערות מפותלות זרמו והתמזגו ושקעו עד שלא נותרו אלא מישורי אדמה חלקים. קריאות מבוהלות נשמעו ממרחק כשרוכבי מבוך, הרפתקנים ושליטי מבוך גילו שההרפתקה שלהם נקטעה באיבה. הסטודנטים הביטו סביבם, מבולבלים, אבל מבטה של ענת נותר נעוץ בקאל, שהקסם לא נגע בו אפילו כעת. הוא לא התעורר, לא זז. עיניו היו עצומות. מתחת לגלימותיו השחורות נקווה הדם במעגל הולך ומתרחב על האדמה סביבו. ענת שמטה את חרבה הקצרה, נסוגה לאחור ובהתה בגופתו של קאל הנורא. כן, זו הייתה בדיוק אותה תחושה שליוותה מאז ומתמיד את מותו. אימה.
קאל אמר תמיד שגם אם ענת תנצח אותו, הוא יהיה זה שיביס אותה. הוא צדק.
~~~~~~~~~~~
היא עמדה באותו מקום זמן רב, מודעת רק במעורפל למתרחש סביבה. בהתחלה הייתה רק מהומה, קבוצות מבולבלות, הרפתקנים מתרוצצים, רוכבי מבוך, שליטי מבוך ומפעילים אחרים מנסים להבין מה התרחש. אחד מהסטודנטים שלה הזעיק את החובשת של המבוך, שניסתה ללא הצלחה להחיות את קאל. פרמדיקים רצו פנימה, ואז יצאו. השוטרים גבו עדויות ממנה, מהעובדים האחרים, מהסטודנטים. הם בחנו את קסמי התיעוד, עברו על רגע מותו מכמה זוויות, רשמו הכל והלכו. נציגי מרכז הרישום החזירו לשאר הקבוצות את כספן והם התפזרו לבתיהם.
"ענת?"
היא הרימה את מבטה אל טיראנור. הוא לקח את ידיה בעדינות ומלמל כישוף פשוט שהעלים את הדם מעליהן. ענת בקושי הבחינה בכך. "ההנהלה הודיעה שתתכנס מחר והם יודיעו לנו… מה עושים עם המבוך. בינתיים כולנו בחופש עד יום ראשון. רוצה שאקח אותך הביתה?"
"מה עושים עם המבוך?" ענת חזרה אחריו. על מה הוא מדבר? המבוך אולי היה שייך רשמית להנהלה שלו, לחברה שמימנה והפיקה אותו. אבל זה היה המבוך של קאל. הוא לא היה יכול להתקיים בלעדיו. "הרגתי את שליט המבוך שלנו."
"ראיתי את התיעוד," אמר טיראנור. "עשית רק את מה שהיית אמורה לעשות כרוכבת מבוך."
"הרגתי אותו!" ענת הרימה את קולה.
"אף אחד לא מאשים אותך," אמר טיראנור. "גם לא המשטרה. הם אמרו שהשתמשת ב… כישוף לניקוי בגדים?"
ענת הנהנה. "ניקוי יבש."
חיוך עגום חלף בקצה שפתיו של טיראנור. "ענת. זה כישוף שלומדים בגיל שבע!"
"לא אמורים להכניס אותו למבוך."
טיראנור התבונן במישור החום הזר כל כך הסובב אותם, אדמה רגילה, פשוטה, שטוחה. ריקה. הוא השיב את מבטו אל ענת, וההבעה בעיניו הייתה חמורה.
"תקשיבי לי. לא משנה באיזה כישוף היית משתמשת, זה לא היה אמור להרוג את קאל. קסמי ההגנה והאשליה של המבוך חזקים מדי. הם נוצרו על ידי המכשפים המומחים ביותר בתחום, והם עומדים בתקנות הבטיחות ובקרת האיכות המחמירות ביותר…"
ענת בהתה בו. "מישהו התנקש בו. אחרי כל השנים האלו, מישהו לקח את זה אישית."
"אולי. אבל זה לא מה שהחוקרים מאמינים בו," אמר טיראנור. "בשביל ליצור משהו שירמה את המבוך צריך להכיר ולהבין אותו. שחקן צריך ללמוד במשך עשרות שנים את ההגנות ואת לחשי הכבילה והאשליה וההחייאה. וגם אז הוא לא יוכל לתקוף שחקן אחר. הוא יוכל רק להתנגד לכישוף בעצמו."
ענת בהתה בטיראנור. "אתה חושב שקאל…"
טיראנור נאנח. הוא מחה את מצחו. ענת מעולם לא ראתה את זקנו פרוע כל כך. "אני לא יודע. לפני כמה ימים, כשהוא תכנן את המתקפה במערה, הוא עבד על הקסם בהתלהבות שלא ראיתי אצלו כבר שנים. הוא אמר שזו תהיה ההרפתקה הטובה ביותר שהייתה אי פעם במבוך. שאלתי איך הוא יודע, והוא אמר שאת תעשי אותה כזו. אני מודה שלא חשבתי… כלומר, לא הייתה לי סיבה…" הוא מחה את מצחו שוב. "קאל לא היה האדם הכי שפוי בעולם, אבל הוא מעולם לא הראה סימנים של… של…"
תחושת האשמה של ענת התפוגגה אט אט והתחלפה בזעם קר, אפל ומר. "הוא תכנן את זה. כדי שהמוות שלו יאלץ אותי לעזוב את המבוך. הנקמה המושלמת."
ענת הסתובבה והחלה ללכת אל המשרדים בצעדים מהירים. טיראנור מיהר בעקבותיה. "מה את עושה?"
"הולכת לפשוט על המשרד של קאל ולמצוא משהו שמוכיח שהוא ניסה להפליל אותי ברצח.".
טיראנור האיץ את צעדיו וחסם את דרכה. "ענת. קאל מת. זה נגמר. יהיה זמן לכל זה אחר כך. לכי הביתה."
ענת לא זזה. היא נעצה בו את מבט הפלדה של הציידת הזהובה, ובסופו של דבר הוא נאנח וסטה מדרכה.
~~~~~~~~~~~
טיראנור צדק, כמובן. המשרד של קאל היה בזבוז זמן. ענת העבירה שעות בין ספרי הכישוף, מחברות הלחשים הכתובות בכתב ידו החד והזוויתי, והמגילות שהיו מאובקות עד כדי כך שהיא חשדה שקאל הזמין אותן במיוחד עם אבק. היא עברה על כל המגירות, הארונות והגומחות בקירות האבן הקפואים. היא אפילו חיפשה מאחורי התמונות – ציורי שמן שהציגו את קאל עצמו במגוון תנוחות מאיימות. עיניו השחורות נראו עדיין כאילו הביטו ישירות בה, אפילו מתוך הפוסטר המטופש שענת ידעה שאין סיכוי שכושף, כיוון שהוא נמכר בהמוני עותקים מאז שהייתה ילדה. למה בעצם הוא החזיק פוסטר זול ליד כל תמונות השמן הממוסגרות?
היא התקרבה אל הפוסטר ובחנה אותו. כן, זה היה בדיוק אותו פוסטר שהיה תלוי בחדרה כילדותה. קאל, גבוה וגרום, בגלימתו השחורה, אוחז במטה עם האבן האדומה שלו. הוא עמד במרכז המאורה שלו – אותו משרד שהיא עצמה עמדה בו כרגע. שיקוי בעבע באח מאחוריו, הרונות של השער זהרו באדום על הרצפה לפניו והטילו צל מאיים שהדגיש את אפו הנשרי ואת פניו הזוויתיים. על השולחן לידו היו הקעריות המשקפות את המבוך, מוטות מעט כך שאם ענת אימצה את עיניה היא זיהתה בהם רמזים לזוועות שהתחוללו בתוכן.
הפוסטר הוצמד לקיר בדבק. ענת הסירה אותו בזהירות תוך שהיא ממששת בזהירות את הקיר מאחוריו. היא לא גילתה שם גומחה נסתרת, לא במגע לא בקסם, ולבסוף נאנחה והדביקה את הפוסטר בחזרה למקומו. מילים בכתב ידו של קאל היו כתובות בדיו אדום בפינה הימנית התחתונה. ענת קראה את ההקדשה בהיסח הדעת, ואז קפאה במקומה וקראה אותה פעמיים נוספות. "לנתיאמה האפלה, או ענתיאה השחורה, מי שלא תבחרי להיות."
היא הושיטה את ידה לגעת בהקדשה, בטוחה שעיניה מתעתעות בה מתוך תשישות ותסכול. אבל הכתובת הייתה שם. היא הרגישה את החריטה הקלה שיצר העט על הנייר. היא הייתה אמיתית.
"מזל טוב," אמר קול יבש מעליה. "תהיתי כמה זמן אאלץ לחכות לך."
היא הרימה את מבטה ופניו של קאל בפוסטר הסתובבו לאטם עד שעיניו האפלות הביטו בה. הוא חייך.
ענת צרחה ומעדה לאחור עד שהתנגשה בשולחן.
"חיננית כתמיד." קאל גלגל את עיניו.
ענת הטילה מיד את כישוף ההתמצקות שהשתמשה בו קודם לכן, ואחריו עוד שני לחשים מהירים של חשיפה ושל לכידה. אף אחד מהם לא פעל. קאל המשיך להביט בה, גבותיו מורמות קלות. "סיימת?" שאל ושילב את זרועותיו על חזהו.
ענת העבירה יד מול עיניה לתגבר את ראייתה. אין ספק שהפוסטר היה מכושף, אבל קאל עצמו לא היה בו. לפחות, לא קאל האמיתי. ענת עקבה אחרי הקסם, שנטווה לתוך ההקדשה בפינת הפוסטר. "המילים," היא אמרה. "יצקת את עצמך לתוכן, כמו שמהנדסי אישיות עושים כשהם עובדים על גולם."
קאל קד אליה, אבל הבעתו לא הביעה כבוד, אלא לגלוג. "שתי נקודות לציידת הזהובה."
היא בחנה את הפוסטר. "למה?"
"למה יצרתי את ההשתקפות הזו?" שאל קאל. "או למה נתתי לך להרוג אותי?"
"למה השתמשת בשמות האלו?" שאלה ענת.
"אה, השמות המחרידים, כמובן." קאל נראה לרגע כאילו בלע משהו מגעיל במיוחד. "לא ש'הציידת הזהובה' מוצלח יותר. הייתי אומר שרוכבת מבוך צריכה שם אמיתי ולא כינוי מטופש, אבל במקרה שלך –"
"אתה לא תצליח להרגיז אותי," קטעה אותו ענת. "אלו השמות שהמצאתי לעצמי בגיל שתים־עשרה, כשרציתי להיות שליטת מבוך. אמרת שאתה לא זוכר את הקרב שלנו."
קאל חייך את חיוכו העקום. "איך אוכל לשכוח את ההרפתקנית הקטנה והטיפשה שחשבה שתוכל להצטרף אלי. את הרגע שבו ניפצתי לה את התקוות –"
"אתה לא תצליח להרגיז אותי!" ענת אמרה שוב, קולה מתרומם. היא השתתקה והביטה בקאל מבעד לעיניים מוצרות. "תמיד זכרת. אבל העמדת פנים שלא. כי לא רצית להחמיא לי. לא יכולת לשאת את המחשבה שמישהו יחבב אותך."
"מעניין מתי הוסמכת לניתוח פסיכולוגי בכל השנים האלו של רכיבות מבוך חסרות תועלת." קאל בחן את המטה שלו, משועמם. "עכשיו סיימת?"
ענת התקשתה לשלוט בקולה. "קיבלת בדיוק את מה שרצית, נכון?" שאלה. "אייטם בכל מהדורות החדשות המרכזיות. קאל הנורא מת הערב במבוך, כשהוא צוחק ומבטיח שיחזור. ניצלת אותי בשביל הרגע הגדול שלך."
"אני הנבל," קאל נשען על המטה שלו. "למה ציפית?"
ענת בחנה אותו שוב. פניו היו חלקים, כמעט נטולי קמטים. לא הייתה קווצת שיער אפורה אחת בשיערו השחור והארוך. גם אם קאל רצה למות בשיא, ענת האמינה שהוא היה יכול למשוך את השיא עוד עשור לפחות.
"בסדר. אז זכרת את השמות. אבל למה השתמשת בהם? למה יצרת את הכישוף המורכב הזה, עם הקדשה שרק אני אבין? אני מניחה שלא בגלל שחששת שיאשימו אותי, אחרת היית משאיר אותו למישהו אחר."
"לא אני יצרתי אותו," קאל החליק אצבעות ארוכות על המטה שלו. "אולי פשוט רציתי להגיד את המילה האחרונה."
"אני לא קונה את זה." ענת נופפה בידה בקוצר רוח. "נו?"
"את יודעת מה ההבדל בין שליטי מבוך לרוכבי מבוך, ציידת?"
"סדיזם ופסיכוזות?"
"העמדת פנים. רוכבי מבוך לא מסוגלים לזה. לכן אסור שתדעי איפה המארבים והמלכודות בדרך שלך. את חייבת להגיב כמו ההרפתקנים האחרים. לכן כשאת נלחמת בי את נלחמת בכל כוחך. את לא מסוגלת אחרת. קוף היה יכול להיות רוכב מבוך."
"לעלבונות שלך אין שום משמעות בעיני," אמרה ענת, שפתיה הדוקות ואצבעותיה מלבינות על קצה השולחן.
"שליטי מבוך צריכים להיות הרוע שהם מייצגים." קאל חייך וחשף שתי שורות שיניים לבנות, מחודדות. "כשאני לוחש למחשבותיהם של ההרפתקנים שלך שהם ייכלאו לנצח במרתפים האפלים שלי, הם שוכחים שההרפתקה תיגמר בעוד כמה שעות. כשאני מאיים עליהם שאם יהרגו אותי אהפוך לחלק מהאופל שבתוכם, הם יודעים שהמבוך יבטל את כל הכשפים שהוטלו בתוכו כשיסתיים, אבל מאמינים שכשהמשחק יגמר הם ימצאו חלק ממני בחלומותיהם."
"כן, קאל. אתה אמן אמיתי. גאון. אף אחד לא יוכל להחליף אותך לעולם," סיננה ענת. היא פנתה ללכת בגועל, כשצחוקו המלגלג מרחף בעקבותיה.
רק אחרי שטרקה את דלת המשרד הבינה שקאל עדיין לא ענה לשאלתה. הסקרנות עדיין ניקרה בה, אבל היא חששה שלא תתאפק ותקרע את הפוסטר לחתיכות אם תהיה איתו רק עוד דקה אחת. כשפים כאלה החזיקו בדרך כלל מעמד כמה ימים. היא תחזור לחקור אותו בהמשך, כשתהיה רגועה יותר.
~~~~~~~~~~~
נואלה חיכתה לה בבית עם דלי גדול של גלידה. "סוף סוף!" אמרה, פניה דאוגות. "כבר חשבתי שאצטרך לבוא לגרור אותך משם. את בסדר? כלומר, זו שאלה טיפשית…" היא נאנחה. "אוף, לא התכוונתי להתחיל ככה. הכנתי נאום שלם על למה זו לא אשמתך שקאל מת –"
"זה בסדר. אני יודעת." ענת צנחה לידה על הספה ושחררה את שיערה מהצמה. היא הניפה את הכפית כמו חרב. "הלוואי שהיית רואה את זה. רגע הניצחון הסופי של הציידת הזהובה."
"ראיתי את זה," אמרה נואלה. "שידרו את קסמי התיעוד מהמבוך בכל מהדורות החדשות. אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה שם. או למה."
ענת הפכה את הכפית בין אצבעותיה. היא תהתה אם לספר לנואלה על מה שמצאה במשרד של קאל. הפוסטר לא ענה למעשה על שום שאלה. רק העלה שאלות נוספות.
"טיראנור התראיין קודם," אמרה נואלה. "הוא אמר שהנהלת המבוך עוד לא החליטה מה לעשות, אבל הוא יכול להבטיח שהמבוך לא ייסגר. הם הציעו לו את תפקיד שליט המבוך הראשי?"
"אולי," אמרה ענת. "אבל לא סביר שהוא יקבל אותו. קאל פחות או יותר חי במבוך, וטיראנור לא יוותר על הזמן היקר עם המשפחה שלו. אני מניחה שההנהלה תצטרך להעסיק שליטי מבוך חדשים. אני מקווה שהם לא יהיו מטורפים סדיסטים."
"הם הזמינו מאיתנו גולם," אמרה נואלה. "מהדגמים הכי משוכללים, אלה שיודעים להטיל כשפים בעצמם."
אלו היו חדשות מעניינות. ענת קימטה את מצחה. "גולם שמסוגל להיות שליט מבוך?" שאלה.
"אין סיכוי." נואלה גיחכה. "בשבוע שעבר ניסינו להחליף את השף הצרפתי בשפית איטלקייה. אנדריי הביא לה בטעות ספגטי במקום מקרוני, והיא ניסתה לחנוק אותו איתם. הם יכולים להיות מכשפים זוטרים, מאוד, וגם זה רק בתנאי שתרחיקי מהם חפצים חדים."
"במבוך?" ענת נאנחה. "אל תדאגי. אני בטוחה שההנהלה לא תסתמך עליהם יותר מדי."
~~~~~~~~~~~
"אתה צוחק עלינו," אמרה סלאן והעוותה את פניה.
"אני חושש שלא," אמר טיראנור. פניו היו קודרות. "גם אני חושב שזה מגוחך."
"מגוחך?" לחששה רהאבה בקולה הנמוך והגרוני. היא הסירה את הברדס השחור מפניה החיוורות מדי. קצות אוזניה היו אדומים מזעם. "זה זלזול בכל הרעיון של שליטי מבוך!"
"לא רק בשליטי מבוך," הוסיף מאוריו. שריונו קרקש כשקם מכיסאו. "אני לא מתכוון להילחם בגולם. אתה יכול למסור להנהלה את ההתפטרות שלי."
"וגם את שלי," סלאן נעמדה, שיערה הבהיר מתנופף מהתנופה החדה. "מה איתך, ענת?"
ענת בהתה ביצור שעמד מולם, בגלימה השחורה, בשיער השחור, בעיניים השחורות שהביטו לפנים, מרוכזות בנקודה כלשהי בקיר, ובכל זאת נראו כאילו הביטו בה. שפתיו היו מעוקלות. היא ידעה שכישוף גרם לו להיראות כמו קאל, שהוא לא היה קאל האמיתי, אבל בכל זאת הרגישה פחד, מעורב בתחושה עזה של אי־צדק. פעם אחר פעם הוכיח לה קאל שלעולם לא תוכל להיפטר ממנו.
"שבו!" הורה טיראנור. עיניו ירו ברקים, ולרגע הוא נראה מפחיד לא פחות מקאל. "תקשיבו לי. אני יודע מה אתם חושבים. גולם הוא גולם. אבל זה לא גולם רגיל. גליה מההנהלה הסבירה לי את זה הבוקר. מכירים את טופס ההסכמה הבסיסי של המבוך, זה שאף אחד לא קורא?"
הם הנהנו.
"אז מסתבר שכשאתם חותמים עליו אתם מאפשרים לשורה של כשפי תודעה לקבל גישה לחוויות שלכם."
"זה די מקובל, לא?" שאלה סלאן. "הנחתי שמשתמשים בזה בתור משוב על ההרפתקה, כדי לשפר את המבוך."
"זה השימוש העיקרי," אמר טיראנור. "אבל מתברר שמהנדסי האישיות עבדו כבר תקופה ארוכה על סוג של… פיתוח, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הם הפרידו מאות משובים רגשיים לחלקים שעסקו בקאל בלבד, והשתמשו במידע הזה, שהגיע ישירות מהתודעה והזיכרונות של ההרפתקנים שביקרו פה בשנה האחרונה, כדי לצקת אותיות בשביל ה… ה…" הוא נופף לעבר הגולם, בלי לדעת איך להגדיר אותו. "הם נשבעים שהוא קאל, בכל מובן שהוא. כיוון שהחוויות שעיצבו אותו היו חוויות של אנשים מקאל האמיתי –"
"הדבר הזה לא יחליף לעולם את קאל האמיתי," אמרה רהאבה בבוז. "זה גולם, לכל הרוחות. ילדים בני חמש יכסחו לו את הצורה."
ענת קמה על רגליה. "תפעיל אותו," אמרה.
החדר השתתק. טיראנור הביט סביבו, לוודא שאיש אינו מתנגד, ואז נופף בידו לעבר הגולם ואמר את לחש ההתעוררות
הגולם מצמץ. גופו נע. ידו נשלחה להרים את המטה שלו מהשולחן. עיניו התמקדו בפניה של ענת, וחיוכו המעוקל גדל. "הציידת הזהובה. האם את זו שהעלית אותי באוב אל תוך גוף החימר הזה כדי להביא את חורבנך?"
"פעם אחת להרוג אותך לא הספיקה לי," ענתה ענת. "בפעם הבאה אעשה עבודה יסודית יותר."
קאל הניף את המטה שלו. ענת לא הבינה מעולם אם האבן האדומה כדם הפיצה אפלה או שאבה את האור מהחדר, אבל בהחלט נעשה סביבם חשוך יותר. וקר. סלאן הידקה את הגלימה התכולה שלה סביב גופה. טיראנור בהה, מרותק ואחוז זוועה גם יחד. ידו של מאוריו התהדקה על הגרזן שלו.
"הרגי אותי כמה פעמים שתרצי, ציידת," לחש קאל. "בכל פעם שתעשי את זה חלק קטן ממני ימצא את דרכו אל תוך נשמתך. יום אחד את תהיי שלי."
"זה מספיק," אמרה סלאן, והניפה את המטה הכסוף שלה. עיני הגולם איבדו מיקוד והוא קפא. החדר עדיין היה אפל מהרגיל וקר.
"ובכן?" שאל טיראנור.
"קאל יעלה מהגיהינום ויקלל את כולנו על המעשה הנורא הזה," אמרה רהאבה בקולה הגרוני והעמוק. ציפורניה החדות חרצו קווים בשולחן העץ.
ענת, שהייתה קרובה לגולם מהאחרים, נוכחה שזרועותיה היו חסרות תחושה וקפואות כגבישי קרח. היא שקלה להתחמם בקסם, אבל ויתרה ושפשפה את זרועותיה מעט כדי להפשיר. שמחה משונה הציפה אותה, והיא חייכה אל טיראנור. "אני אלחם בו," אמרה.
~~~~~~~~~~~
מהדורות החדשות לא עסקו בשום דבר פרט לפתיחתו המחודשת של המבוך האפל של קאל הנורא, ובגולם שנוצר מזיכרונותיהם של אלו שלחמו בשליט המבוך המנוח. המבוכים, שבשל מחירם היקר נחשבו לתחביב של משוגעים לדבר או לבילוי מיוחד וחד־פעמי עבור כל השאר, הוצפו בהזמנות. אפילו נואלה רמזה שדווקא מעניין אותה לראות איך הגולם שלהם מתפקד, ושכבר עשור היא לא הניחה חץ במיתר הקשת שלה, אבל ענת נאלצה לבשר לה שכל רכיבות המבוך לחודשים הקרובים התמלאו מזמן.
הקבוצה שהתלוותה אליה כללה שני זוגות הורים, ואת בנם ובתם של אחד מהזוגות – עופר, בן שלוש עשרה, ואלה, בת ארבע עשרה;. זו הייתה הרכיבה השלישית של ההרכב הזה, והקודמות היו מוצלחות. עופר ואלה פטפטו בהתרגשות על הקאל־גולם.
המבוך התחיל במדבר. קאל ארב להם בדיונות השוממות, הודיע להם שזה יהיה מקום מנוחתם האחרון ושאיש לא ימצא את גופתם בחולות. הוא שיסה בהם שני עקרבים עצומים בגודלם, וכשהצליחו להביס אותם בקושי רב, תקף אותם בסופת חול. לפני שנעלם הבטיח לעופר ולאלה שראשם יעטר את קירות המאורה שלו ושהוא יטווה לעצמו שטיח משיער ראשם.
הילדים היו נרגשים, אבל מבוהלים עד עמקי נשמתם. גם המבוגרים פחדו, אם כי הסוו את זה בדיבור בלתי פוסק על הדמיון המוחלט של הגולם לקאל, ואם ענת באמת בטוחה שכשפי ההגנה של המבוך יפעלו גם עליו, ושאין סיכוי שמישהו מהם ייפגע באמת. "הוא נזהר כשמדובר בילדים?" שאלה האם.
"לא," הודתה ענת. "ילדים הם הקורבן החביב עליו."
פני ההורים החווירו. ענת התאמצה מאוד להסתיר את חיוכה.
~~~~~~~~~~~
הקרב הסופי התרחש באחד המקומות החביבים על קאל: יער ירוק, שליו ויפהפה, מוקף ביצורי קסם. במבט ראשון, הוא נראה כמעט כמו טעות בתוך שממות המבוך. אבל ענת כבר ידעה שכשתסב את מבטה תראה בשולי שדה ראייתה את היער האמיתי שהסתתר תחתיו, את העצים הגוועים, הדשא היבש, גוויות הציפורים, פיות מדממות שנתלו בין הענפים בכנפיהן, דריאדות ששכבו על השביל והושיטו יד בתחינה. ההרפתקנים לא ראו אף אחד מהדברים האלו בבירור, אלא רק בזוויות עיניהם וכשסובבו את ראשם מהר, וזה ערער אותם.
"אל תפחדו," אמרה אלה. "קאל הנורא עושה את זה כיוון שאנחנו מתקרבים. נכון, ציידת?"
"נכון," אישרה ענת. "פשוט אל תסתכלו."
אבל למרות כל ניסיונותיה להיות אמיצה, אלה הלכה קרוב מאוד לענת. פניה היו חיוורות, וענת ניסתה לחשוב מה יסיח את דעתה. "חשבת כבר על השם שיהיה לך, כשתהיי רוכבת מבוך?"
אלה הנידה בראשה ולא הוציאה הגה.
"מה דעתך על אלאנה?" שאלה ענת.
"אלאנה," אלה חזרה אחריה, וחיוך התפשט על פניה. "זה יפה–"
היא המשיכה לדבר, אבל ענת לא שמעה אותה. היא עצרה. ציוצי הציפורים ואוושות הענפים דממו. אפילו העלים מתחת למגפיה הפסיקו להשמיע קול. אלה קימטה את מצחה והביטה בה, אבל כשפתחה את פיה לא בקע ממנו הגה. ענת הסתובבה וסימנה לאחרים להתקרב. הם היו מבוהלים, וענת סימנה להם בידה להירגע, אף שבליבה היא קיללה את עצמה על שלא הטילה קסם טלפתי בזמן. היתרון היחיד של הדממה היה שגם קאל לא יוכל להטיל קסמים. אבל מן הסתם הוא נערך לכך. ענת סימנה לכולם לאחוז בכלי הנשק שלהם ולהיצמד אליה. הקרקע רעדה תחת רגליהם, ואלה פתחה את פיה בצרחה אילמת ונפלה על החול. היא נגררה הרחק מהם, וענת רצה בעקבותיה בחרב שלופה. מחוש ארוך נכרך סביב קרסולה של אלה, וענת קטעה אותו בתנועה חדה והרימה את אלה בזרועותיה. המחוש נע, צומח מחדש ומכה סביבו, מחפש קורבן. ענת סימנה לחבורה להתרחק מהחולות ולהתקרב לעצים. אשליית היער היפה נגוזה. כעת ראו רק את היער החשוך והמלא במוות. הוא נעשה חשוך וקר יותר. יד כחולה ומתה הגיחה פתאום מבין העצים, אוחזת בקרדום. אחד מהמבוגרים פלט צווחת בהלה וכרת אותה בגרזנו. האלמת הקפוא שבא בעקבות היד צנח לקרקע וענת ערפה במהירות את ראשו. היא קימטה את מצחה. אלמתים? באמצע היער? הם היו שייכים למישורי הקרח הקפואים. הקור הזה לא היה אמור להיות עמוק מספיק בשבילם.
ואכן, אלמתים נוספים הגיחו מבין העצים, בתנועה אטית מדי בגלל החום. חלקם נראו כאילו עמדו להינמס. אלה נעצה את פגיונה באחד מהם והוא צנח מיד לקרקע. ההרפתקנים הביטו בענת. היא סימנה במהירות סביבם, והם הבינו את המחווה. הקרב האמיתי לא היה האלמתים. זו הייתה רק הסחת הדעת. הקרקע רעדה שוב מתחת לרגליהם, וענת הבינה סוף סוף למי היו שייכים המחושים שמתחת לחולות. הם כלל לא היו מחושים. הם היו… זנב. האדמה נפערה וממנה פרץ דרקון חולות חום־אדום  שקבר אותם למחצה בחול. הוא התרומם לאוויר, משק כנפיו העוקר את העצים ממקומם, אבל הופעתו המרשימה לא הייתה מפחידה כפי שהייתה אמורה להיות. הוא פער את פיו לשאוג, אבל הם הרגישו רק את ההדף הקל של השאגה.
ענת הזעיפה את פניה. המארב היה חסר היגיון. מובן שדרקונים יכלו להופיע בכל מקום, במיוחד במבוך, אבל דרקוני חולות לא חיו ביערות – הם חיו במדבריות, לפעמים אפילו בתוך לבה רותחת. הייתה לכל זה סיבה; משהו שהיא החמיצה.
עופר משך בזרועה של ענת והצביע. אחת מגוויות הפיות המעוותות על האדמה קמה וחשפה שיניים חדות. היא הסתערה במעוף על ענת, שקטפה אותה מהאוויר. היא סימנה לחבורה על שיניה של הפיה, ואז השליכה אותה ארצה. פיה אפלה אחת אף פעם לא הייתה הבעיה. בדרך כלל הן הגיעו בנחיל עצום.
האלמתים, אטיים מדי ונמסים למחצה, המשיכו להתקרב. הדרקון מאחוריהם ניסה לשאוג כשהתקרב, ונשימתו החמה המיסה את חלקם. ענת הניחה שכדאי שתטפל בו, בתור האיום הגדול ביותר. בלי קולה היא יכלה להפעיל רק כשפים פשוטים, כך שכשהדרקון התקרב היא זינקה על צווארו ורצה לעבר ראשו. היא סימנה לאחרים להישאר במקומם, אבל אלה כבר רצה בעקבותיה בפגיון שלוף. ענת חייכה. עורו של הדרקון היה קשה כאבן, וענת לא הצליחה לחדור אותו בחרבותיה. אבל ממילא נראה שהדרקון מעוניין יותר ללחום באלמתים הקפואים, להמיס אותם. הפיות המשיכו להגיע, אחת בכל פעם, ואחד מבני החבורה פשוט חבט בהם בידו כפי שעשתה ענת. היא התחילה להתעצבן. הקרב נראה חובבני, לא מתוכנן. היא ידעה שזה תכסיס, שקאל מתכנן משהו, ורצתה שכבר יגיע אליו, לכל הרוחות…
אלה תפסה בכוח בידה של ענת. עיניה היו מלאות אימה וענת עקבה אחרי מבטה. מגובהו של הדרקון שאת עורו ניסו לשווא לנקב בלהביהן, היה ברור שהיער הולך ומחשיך. בין האלמתים הקפואים החשכה הייתה כהה יותר מהלילה עצמו, פרט לזוהרה של אבן אדומה. וענת ראתה שאלה מבינה את פשר הדבר.
עופר הקטן עמד מול האלמתים הקפואים ושיסף להנאתו בחרבו את האויבים הנחותים ממנו. כל צעד קירב אותו לסכנה. אלה פערה את פיה לצעוק, אבל שום קול לא בקע מגרונה. ענת זינקה מגבו של הדרקון, רצה אל הילד, בידיעה שלא תספיק לעולם –
פיגיונה של אלה חלף בטיסה על פניה ופגע במטה של קאל. האבן לא נשברה, אבל המטה נפל על הארץ – אין ספק שעל הפגיון הוטל לחש לפגיעה מדויקת – ומעגל אור אדום התפשט ממנו ואז דעך. כל הקולות סביבם חזרו בבת אחת.
ענת הסתובבה וניסתה נואשות להחליט מי מהילדים זקוק יותר לעזרתה. הפגיון היה נשקה היחיד של אלה, שנותרה לבדה על גבו של הדרקון. עופר עדיין ניצב מול קאל בלי להיות מודע לכך. ענת שמעה את צעקות הרוכבים, את לחשושי הפיות האפלות, את נהמות האלמתים, וקול שנשמע כמו צווחה דקה – שהיה למעשה שאגת הדרקון. היא לא עצרה לתהות למה השאגה, שהייתה אמורה להיות עמוקה ורמה, נשמעה דומה יותר לצווחות של טרולים ננסיים. היא יכלה שוב להטיל קסמים, וזה היה העיקר. היא זרקה את חרבה לעבר הדרקון והקיפה אותה בקרח. הדרקון שאג כשפגעה בו והשליך את אלה מעל גבו. ההרפתקנים האחרים מיהרו לתקוף אותו, וענת רצה אל קאל והספיקה למשוך בזמן את עופר מאחורי גבה.
קאל חייך את חיוכו המעוקל, ולפתע פתאום היא חשה דקירה חדה בכתפה. עופר מאחוריה אחז בחרבו הקטנה, ועיניו היו שחורות וריקות.
ענת קיללה והתרחקה ממנו. הוא הסתער עליה כמו גמד אכזרי, מנסה לחדור מבעד להגנה שלה. היא רפרפה בראשה אחרי לחשים שילכדו אותו בלי לפגוע בו. רק רבע שעה עד שהכישוף יפוג. קאל עמד וחייך –
"עזוב את אח שלי!" נשמעה הצעקה מאחוריה, וענת הושיטה את ידה לעצור את אלה אבל איחרה את המועד – הילדה חטפה את פגיונה מהאדמה תוך כדי ריצה. באבחה מלאת זעם היא הסתערה על קאל, וענת הספיקה לצרוח, "אלה, לא!" וידעה שהיא עומדת לאבד עוד ילדה, אולי את שניהם. גם ההרפתקנים מאחור צעקו, בעיצומו של מאבקם בדרקון, אבל קאל ידע שהיא תגן על הילדים, מובן שהוא ידע –
ואז הפגיון ננעץ בלבו של קאל.
האלמתים סביבם נמסו מיד. הפיות צנחו לקרקע. כשענת סובבה את ראשה היא עוד הספיקה לראות את הדרקון מתפוגג לאבק ואת ההרפתקנים שנלחמו בו נופלים בחבטה על הארץ. קאל התמוטט אחורה. מול עיניהן הפך גופו לצל דק והחל להיספג בקרקע. "לעולם לא תכניעי אותי. אני אחזור," הבטיח לפני שפניו התאדו. עיניו השחורות הביטו באלה עוד רגע, ונעלמו גם הן.
אלה התקרבה אליו, מבולבלת, אבל ענת מיהרה אליה והרחיקה אותה מהגופה. זה היה קל מדי. היה ברור לה שהקרב עוד לא נגמר. קאל מעולם לא מת בקלות כזאת. היא עמדה לפני אלה, מחכה לשמוע את צחוקו המלגלג, מחכה שיופיע מאחוריהן, או מעליהן, או סביבן. מחכה שהנוזל השחור על הקרקע ישתנה בחזרה ליצור ביעותים מעוות. היא חיכתה דקות ארוכות. היער האפל והרקוב הסובב אותם החל להשתנות. העצים חדלו לדמם. הענפים הצפופים והמאיימים נעו לאחור ואור השמש זרח על המקום שבו צלו של קאל נותר הדבר השחור היחיד ביער. גוויות הפיות על הקרקע נעלמו. דריאדה יצאה מאחד העצים והתמתחה. השער נפתח בשולי קרחת היער וסימן את הדרך הביתה. הם ניצחו. וכל ההרפתקנים שרדו הפעם.
"זה הכל?" מלמל עופר.
עיניה של אלה עדיין היו נעוצות בצל. "הוא… לא עומד לחזור," מלמלה. היא לא פחדה. היא לא שמחה על ניצחונה. היא הייתה מאוכזבת.
היא צדקה, הבינה ענת. זה היה עלוב. יותר מכך, זה היה חסר היגיון. לא הייתה סיבה לכל זה. לא היה שום דבר שענת החמיצה. זה לא היה קשה. זה אפילו לא היה מפחיד במיוחד. זה היה… בלגן. כאוס אחד גדול שלא התחבר לכדי שום דבר. וקאל מת בלי שום תכסיס מלוכלך שישאיר אותה זועמת על חוסר הצדק והאכזריות שלו וירדוף את סיוטיהם של ההרפתקנים שלה.
איש מההרפתקנים לא מיהר לרוץ אל השער. ארבעת המבוגרים ושני הילדים עמדו סביב הצל שעל האדמה בציפייה למשהו שלא יקרה. ענת לא הייתה צריכה לתהות מה יהיו המשובים הרגשיים שלהם. היא כרעה על ברכיה מול הצל שעל הרצפה, ואף שכל גופה התמרד נגד הרעיון, הושיטה את ידה ונגעה בו.
אז ידעה שזה באמת נגמר. הנגיעה בצל המוות של קאל לוותה תמיד בצמרמורת איומה, כאילו המוות מרחף סביבך, זוחל אל תוך גרונך ומשאיר אחריו טעם של אפר. הצל של קאל היה נדבק לאצבעות ונספג מיד בגוף, קפוא, וגם כשהקור דעך הרגשת שהוא עדיין בתוכך.
הצל הזה לא עשה דבר מכל אלה. האדמה הייתה קצת קרה ורטובה סביב אצבעותיה. מזווית עיניה ראתה את אלה מביטה בה בציפייה, ופתחה את פיה כדי לבשר לה שזה באמת היה הסוף. שהם ניצחו את קאל, את המבוך.
אבל גם הציידת הזהובה הייתה חלק מהמבוך.
ענת הביטה בצל שלרגליה, בנוזל הרטוב שנספג על אצבעותיה, והחליטה.
למרות תשישותה היא ביצעה באופן מושלם את הכישוף שהיה מוכר לה רק במעורפל. ערפל כהה אפף אותה, צובע את שריונה המוזהב בשחור. להב החרב הכסופה שנותרה בידה השחיר גם הוא. כשקמה על רגליה להביט באחרים, ראתה את עיניה משתקפות בעיניהם, בריכות שחורות של אפלה.
"ציידת?" שאלה אלה, חשדנית. היא פסעה לאחור. היא בהחלט הייתה ילדה חכמה.
ענת חייכה, אבל זה לא היה חיוכה, אלא חיוכו העקום של קאל. "כבר לא."
הם בהו בה, המומים, עוד כמה שניות הם יבינו. מאוחר מדי.
היא ביטאה כישוף נוסף. נחשי בד התרוממו מהקרקע, נכרכו סביב שניים מההרפתקנים, כמו מומיה, והפילו אותם ארצה, כפותים. "הדרקון שלי יהיה רעב," אמרה ענת בהיסח הדעת.
ההרפתקנים האחרים הביטו זה בזה, ותקפו.
לא היה להם סיכוי. ענת הניפה את חרבה מבלי למצמץ. היא לא הרגה אותם. מוות לא היה מפחיד. הוא היה קל. אחת ההרפתקניות צנחה לקרקע, רגלה שבורה, וכשניסתה לדבר גילתה שפיה נעלם לחלוטין. השני תקף את ענת בחנית, אבל היא צחקה ובעטה בו בכוח. דם שתת מחולצת השריון שלו, וענת ביטאה את הכישוף. עיניו נמלאו אימה כשאחז בחנית והחל להפנות אותה בחזרה אל עצמו, אל לבו.
"ציידת!" צרחה אלה, ונאבקה בהרפתקן, מנסה לקחת ממנו את החנית. "קאל השתלט עלייך! את חייבת להשתחרר ממנו!"
"אין ציידת עוד," אמרה ענת. "יש רק… קאלה. קאלה האפלה."
"אבל השער!" צעקה אלה. "השער פתוח! ההרפתקה הסתיימה!"
"את עדיין חושבת שזאת הרפתקה?" ענת צחקה את צחוקו הרך של קאל. היא הניפה את ידה, והשער נסגר, התפוגג. "זו לא הרפתקה, ילדה קטנה. זה המבוך שלי. ואתם לעולם לא תצאו ממנו. אתם תישארו בו לנצח."
היא אמרה מילה וחרבה השתנתה למטה השחור הארוך שאבן הדם בקצהו. היא הופתעה – ואולי לא לגמרי הופתעה – לגלות שבידיה היה המטה האמיתי. היא הרגישה את משקלו, את האור שנשאב אל תוך האבן האדומה, את הקור שהפיץ סביבו, שלא נגע בה. היער סביבה הלך והחשיך, הלך והאפיל. הענפים סגרו עליהם, מתקרבים אל ההרפתקנים, אלו שעוד היו בהכרה ואלו שלא. ענת לא גרמה לזה. האם המטה עשה זאת? לא סביר, לא בלי הוראה. אולי טיראנור צפה בהם מרחוק והבין מה היא מנסה לעשות.
ענת התקרבה אל הילדים לאט, בצעדים נינוחים. עופר התחבא מאחורי אחותו, מציץ מעבר לכתפה, פניו חיוורות כרוח. אלה אחזה בפיגיון שלה ונראתה חיוורת כמותו, אבל פניה היו נחושות. היא עמדה איתנה בדרכה של ענת וגוננה על אחיה.
"אלאנה," אמרה ענת חרש, "המבוך יהיה חייך מעתה. הוא יהיה ההרפתקה היחידה שנותרה לך. אבל מצאת חן בעיניי. את לא חייבת לסיים את ההרפתקה כמו חברייך. הצטרפי אלי. תני לי ללמד אותך מהו רוע אמיתי."
היא הושיטה לה יד, שאת ציפורניה האריכה וחידדה. היא החדירה שכנוע אל מילותיה, לא מספיק כדי להשתלט על הילדה, רק במידה הנחוצה כדי למשוך אותה לעברה. רגליה של אלה נעו מאליהן, מתקרבות, פוסעות לעברה. עופר צעק את שמה, אבל היא התעלמה ממנו. ידה החליקה אל תוך ידה של ענת. וברגע המגע הזה עיניה של אלה התבהרו, איבדו את ריקנותן והצטמצמו. בייאוש טהור היא הטיחה את הפגיון בחזה של ענת, וצרחה כישוף שהיה אמור להגביר את עוצמת המכה. אבל היא לא הכירה אותו טוב מספיק וביטאה את הלחש בצורה שגויה. ענת נאלצה לעזור לה. פקודה בלתי נראית הפכה את השריון השחור שלה רך כחמאה. תנועה עדינה גרמה לו להינעץ בליבה במקום בכתפה. היא תהתה פתאום כמה פעמים קאל נאלץ לעשות את זה, לעזור לאחרים לנצח בלי שיידעו שהתערב למענם. בדיעבד הבינה שהיה מאוד לא סביר שענת בת השתים־עשרה הצליחה במקרה לנעוץ את החנית במקום הנכון שיהרוג את קאל.
היא נפלה על ברכיה. אלה עמדה מעליה, פניה קרות, זועמות.
"הרגת רק את הגוף הזה," אמרה ענת, וצחקה צחוק כבד, שהפך לשיעול. "אבל קאל הנורא הוא נצחי. הוא תמיד ימצא לו גוף חדש. אני אלווה את סיוטייך בלילות, אלאנה. את תחשבי עלי בכל רגע, ויום אחד, אני אתעורר בתוך תודעתך, ואת תהיי שלי." קאל לא דיבר כל כך הרבה כשמת, וענת הבינה למה. כל מילה גרמה לגרונה לבעור בכאב. היא גססה. היא נפלה לקרקע, נועצת באלה מבט אחרון של שנאה טהורה לפני שגופה פגע בקרקע. אבל היא אמרה את הכישוף עוד לפני שאלה נעצה בה את הפגיון. גופה השתנה, הפך לערפל שחור. היא ריחפה עוד פעם אחת סביב פניה של אלה לפני שהתאדתה.
השער הביא אותה לחדר הבקרה. טיראנור באמת היה שם, והוא לא היה היחיד. גם סלאן רהאבה ומאוריו צפו במסכים שהקרינו את המבוך. אבל כשענת הופיעה הם לטשו בה את מבטיהם, וסלאן פסעה לאחור בלי להרגיש.
רהאבה הייתה הראשונה שחייכה. "זה היה… מבריק," אמרה. קולה נשמע רגיל כל כך באוזניה של ענת, גבוה מהתרגשות.
"זה היה נורא," אמרה סלאן, חיוורת, עיניה התכולות גדולות ומלאות אימה. "מה עשית?"
"היא הוכיחה שגולם לעולם לא יוכל להחליף את קאל הנורא," אמר טיראנור והביט בענת בעיניים נוצצות.
~~~~~~~~~~~
בדרכה אל המלתחות היא חלפה על פני חדר ההמתנה ומצאה את אלה מחכה במסדרון, מחזיקה את פגיונה. היא נראתה מבוהלת למראה ענת בבגדיה השחורים, אבל עיניה ברקו ושיערה היה פרוע. וענת ידעה שהיא מאושרת.
"ציידת," היא אמרה בביישנות כשענת התקרבה, והרימה את הפגיון שלה ונוצת דיו, כמו של ענת. "את… תסכימי אולי…"
החיוך משך בקצות שפתיה של ענת, והיא הושיטה יד אל הנוצה, אבל אז נעצרה. היא חשבה על קאל. הוא לא היה עובר במסדרונות אחרי ההרפתקה. ילדים לא ביקשו ממנו חתימות. הם פחדו ממנו.
היא הביטה באלה, ועיניה הפכו שחורות כליל. "אין עוד ציידת," אמרה, קולה צונן כקרח. "אני היא קאלה האפלה. ובפעם הבאה שתשובי אנקום את נקמתי. אולי אעקור את גלגלי העיניים של כל אהובייך ואתלה אותם על צווארי כשרשרת חרוזים, ואאלץ אותך להביט כשאעשה זאת."
אלה בהתה בה לרגע, עיניה רחבות. ענת חייכה אליה את חיוכו של קאל והסתובבה ללכת. כשכבר הייתה בקצה המסדרון, שמעה את הוריה של אלה מצטרפים אליה.
"האישה הזו מטורפת," אמר האב.
"חולת נפש," אמרה האם. "היא לא יודעת שהיא רק שחקנית? אל תדאגי, אלה, אנחנו לא נחזור לכאן."
"אבל אני רוצה לחזור," אמרה אלה כעבור רגע, וקולה נשמע כעת רגוע ונחוש. "אני צריכה להראות לה – לנצח אותה שוב."
~~~~~~~~~~~
במשרד של קאל, בהיעדר מראה, ענת העלתה השתקפות של עצמה באוויר ובחנה גלימתה השחורה החדשה, את המטה שבידה, את שיערה הבהיר שהפך שחור כלילה.
"את נראית מגוחכת," אמר הפוסטר של קאל.
ענת חייכה. היא כבר לא נראתה לעצמה נקייה מדי, או מושלמת מדי. משהו במראה הזה התאים לה, כאילו נולדה ללבוש את הגלימות השחורות ולאחוז במטה. היא הביטה בו, מהורהרת. "אני תוהה כמה מכל זה תכננת מראש."
"הגולם הארור לא היה תכנון שלי," אמר קאל ביובש.
"אבל ידעת שהוא יגיע. אפילו אמרת שלא אתה יצרת את הקסם הזה," היא החוותה לעבר הפוסטר. "אתה יודע מה אני חושבת?"
"אני בטוח שתספרי לי," קולו נשמע למוד סבל.
"אני חושבת שאם הייתי במקומך, שליטת מבוך ותיקה ומפורסמת שמגלה שהנהלת המבוך עומדת להחליף אותה בגולם," אמרה ענת, "הייתי טומנת להנהלה מלכודת. אולי הייתי נותנת למישהו להרוג אותי, הופכת את המוות שלי לאירוע מתוקשר ומסוקר שימשוך תשומת לב למבוך ולגולם החדש. ואז, כשהגולם היה נכשל בזמן שכל העולם מצפה להצלחתו, כולם היו מבינים שאיש לא יוכל להחליף אותי."
"ואיך זה היה עוזר לך כשאת מתה?" שאל קאל, חיוכו מתעקל מתחת לברדס השחור. "למען האמת, אם את כל כך נערצת ומפורסמת, למה שלא תחליפי מקום עבודה?"
ענת קימטה את מצחה. "אני לא יודעת," היא הודתה. "אולי הייתי עייפה ורציתי ממילא לצאת לחופש, אבל הייתי צריכה לוודא שהמבוך ימשיך להיות מה שעשיתי ממנו. שימשיך להיות בו שליט מבוך ראוי."
"סיפור מרתק," אמר קאל, ומחא כף, כאילו מצא את הרעיון של ענת משעשע להחריד.
היא צמצמה את עיניה, ניסיון חסר תוחלת לקרוא את הבעתו של קאל שבפוסטר. "אבל זה מה שעשית, לא?"
קאל משך בכתפיו. "אני רק תמונה. צל של קאל האמיתי. אין לי מושג מה הוא עשה. אבל נראה ששליט מבוך ראוי אכן קם לקחת את מקומו של קאל. בטבעיות רבה מאוד, הייתי אומר. ממש כאילו קאל שלח את תודעתו אל תוך מחשבותייך כדי להשתלט –"
"כבר השתמשתי בסיפור הזה," קטעה אותו ענת, בחיקוי מושלם של קולו היבש והמשועמם.
עיניו השחורות התמלאו שעשוע. "ואת עדיין חושבת שזה רק סיפור?"
"אתה לא נמצא בתודעתי, קאל," ענת גלגלה את עיניה. אבל הוא צדק, למעשה. הוא בהחלט נמצא בתודעתה. שום כישוף לא גרם לכך. הוא תמיד היה שם. צל מאיים בשולי מחשבותיה, מביט בה. מחכה. "אתה לא מסוגל להשתלט עלי. ואני כבר לא מפחדת ממך."
הוא הנהן. ההבעה על פניו לא הייתה משועממת או יבשה עוד. הוא היה רציני, כמעט רשמי. "יצורי האפלה אינם פוחדים מהחושך. הם חלק ממנו."
היא סובבה את גבה לפוסטר כדי שלא יראה את לחייה המאדימות. "עוד לא בחרתי להיות שליטת המבוך."
"בחרת," ענה קאל. "אל תשכחי, אני יודע מה את חושבת. ברוכה הבאה."
קאל השתתק, וענת הסתובבה להביט בו. הפוסטר נדם. דמותו של קאל קפאה שוב במקומה, אוחזת במטה, על פניה הבעה של בוז נצחי. ענת העבירה יד מול עיניה וראתה שהילת הקסם סביב המילים דעכה. כרגיל הוא לא ענה על שאלותיה, לא סיפר לה מה קרה לו, אם הוא מת באמת או שהכל היה תכסיס. היא חשדה שלא תדע לעולם. זה היה בדיוק מה שקאל רצה.
אבל הפוסטר היה שונה. ענת התקרבה להביט, מצרה את עיניה. לקח רגע ארוך לפני שראתה את השינוי: הקעריות הקטנות על השולחן לא הציגו עוד מקומות אפלים מתוך המבוך. הן הציגו מקומות אחרים שהיו מוכרים לענת: מגדל פיזה, הטאג' מאהל, גשר הזהב. על רצפת האבן שמול קאל, מעגל הרונות האדומות היה כבוי, כאילו נעשה בו שימוש אחרון.
ענת חייכה והסירה את הפוסטר מהקיר. קאל לא היה תלוי על קירות החדר שלה כבר עשרים שנה. אולי הגיע הזמן להחזיר אותו למקומו.

רותם ברוכין מספרת על המבוך של קאל: "ההשראה שלי באה מסיפורה של אוונה לינץ', ששיחקה את דמותה של לונה לאבגוד בסרטי "הארי פוטר". כשאלן ריקמן מת, היא סיפרה פגישתם הראשונה, כשאלן לא שבר את הדמות בכלל ופשוט התנהג כמו סנייפ, מפחיד ומרוחק ולא מחייך. הוא היה היחיד שענה על הציפיות שלה כפאנגירל. שנים אחר כך כשנפגשו בארוחה, היא גילתה אדם מקסים ולבבי ששוחח איתה בעניין. בדיעבד העריכה אפילו יותר את המאמצים שלו לשמור על הדמות הקרה והמרוחקת של סנייפ. היא הבינה כמה מחוייב הוא היה לדמות שלו וכמה טוטאלי היה המשחק שלו. כשהציעו לי לכתוב סיפור מחווה לאלן ריקמן רציתי ללכוד את הטוטאליות והמחויבות, שאפיינו כל כך את השחקן ששיחק כמה מהדמויות שהכי אהבתי לשנוא."