סיפור זה התפרסם לראשונה בגיליון 22 של כתב העת "חלומות באספמיה", שאותו תוכלו לקנות בקישור זה. הוא מובא כאן ברשותה האדיבה של המחברת. הסיפור נערך על ידי רמי שלהבת.

"את באה לאכול, אוריאן?"
היא מרימה את עיניה ממסך המחשב. "לא, אני בסדר. הבאתי משהו מהבית".
שירי מגלגלת את עיניה. "נו, אוריאן. פתחו מסעדה סינית ליד המתחם ההולוגרפי. את מתה על אוכל סיני".
אוריאן מהססת. היא מחשבת את עלות המנה המשוערת לעומת האוכל שהביאה מהבית, את הסכום שנשאר לה עד המשכורת הבאה. "הייתי רוצה, אבל… אני מנסה לחסוך קצת כסף. בפעם הבאה, בסדר?"
"את תמיד אומרת את זה". שירי נאנחת. "בשביל מה את חוסכת כל כך הרבה?"
"טיול בקריביים", עונה אוריאן בלי היסוס. היא כבר למדה שהתשובה האמיתית מובילה ליותר מדי שאלות במקרה הטוב, ובמקרה הרע ללעג על חשבונה.
שירי שמעה כמובן את התשובה הזאת כבר פעמים רבות. היא מגלגלת את עיניה שוב. "אני מקווה שזה יהיה טיול ממש שווה, מתי שלא תחליטי לצאת אליו סוף סוף".
אוריאן אוכלת את האורז והסלט שהביאה מהבית. היא פותחת את אתר "ספר" וקוראת שוב, בפעם העשירית, את ארבעת הפרקים הראשונים של "האריה, המכשפה וארון הבגדים". היא נאנחת.
אבנר מחייך אליה כשהיא עוברת בקבלה. קמטוטי הצחוק בזוויות עיניו מעמיקים, ואוריאן לא מצליחה להחליט אם הוא נראה מבוגר יותר או צעיר מחמישים שנותיו כשהוא מחייך.
"אוריאן! יוצאת מהמשרד באמצע היום?"
"רק לסופרמרקט, להביא רוטב סויה", היא מתוודה.
הוא מצקצק בלשונו. "חבל, חמודה. בחורה בגילך צריכה לבלות עם החברים שלה, לא להיות תקועה במשרד כל היום. מה שלום הספר?"
"אני בפרק הרביעי", אוריאן משיבה את חיוכו סוף סוף. "זה נהדר".
"ואו". אבנר מחייך. "את קוראת מהר".
"פחות מהר ממה שהייתי רוצה", אוריאן ממלמלת, חצי לעצמה. היא תוהה שוב בינה לבין עצמה איך מצליח אבנר, שלא חי על משכורת הייטק כמוה ומפרנס משפחה של ארבע נפשות, לשלם על כל הספרים שהוא קורא. אולי הוא קנה את כולם מזמן. הוא סיפר לה שכשהיה צעיר הספרים היו נדירים פחות, זולים יותר. יכולת לקנות אותם כיחידה, ולא על פי מילה או פרק. אבל מה הוא עושה? מוותר על אוכל בשביל קריאה? הוא לא מטורף כמוה.
כמה דקות מאוחר יותר, אוריאן שופכת כמות נדיבה של רוטב סויה על האורז שלה, אבל מגלה שטעמו, כמו מצב רוחה, לא השתפר. היא קונה את הפרק החמישי של "האריה, המכשפה וארון הבגדים" בסכום המופרך הנקוב, מתכווצת למראה נקודות האשראי שיורדות לה באתר "ספר", אבל ממשיכה לקרוא.
~~~~~~~~~
לנציגת ההלוואות קוראים יערה. האודם שלה רך, צבע עדין, וגם קולה עדין כשהיא שואלת, "את בטוחה שאת רוצה עוד הלוואה? להיכנס לחובות יותר גדולים? עוד לא סיימת לשלם רבע מהקודמת".
אוריאן לא מהססת. "אני בטוחה", היא אומרת.
יערה, לעומתה, בהחלט מהססת. "וזה שוב… הלוואה למטרות אישיות? פשוט, ההוצאות שלך… שמונים אחוז מהן נעשות באתר "ספר".
"זה התחביב שלי", אוריאן מנסה לחייך.
"מה זה בדיוק? כלומר, 'ספר'?"
אוריאן נושכת את שפתה התחתונה. היא ניסתה להסביר בעבר, באינספור דרכים. זה כמו הולוגרפיה, רק שהדמיון יוצר את המראות. כמו שידור ישיר למרכז הלמידה במוח, אבל רק חוש הראייה משתתף בלמידה. כמו תסכית, אבל במילים דוממות שמדברות את עצמן רק במחשבותיך. "זה כמו קריאה רגילה", היא אומרת לבסוף. "רק ארוך. לא כמה שורות או כמה מאות תווים. משהו שלוקח לך זמן לקרוא, שעות, לפעמים ימים".
יערה בוהה בה ואוריאן חשה את הייאוש מזדחל ללִבה. "זה היה תחביב פופולרי מאוד פעם", היא אומרת. "כל העולם קרא ספרים. הם היו עשויים מנייר", המילה זרה, משונה, "והיו בניינים מלאים ספרים, שאנשים יכלו לבוא לקחת ולקרוא ולהחזיר…"
היא רואה את חוסר ההבנה במבטה של יערה, ולבה שוקע עוד לפני שההמשך הצפוי מגיע. "סליחה על השאלה, אבל האם מדובר במשהו ממכר?"
"לא, זה לא. גם היום זה תחביב פופולרי יחסית", היא מגמגמת. "יש בעולם מאות אנשים שקוראים ספרים".
"אבל בטח יש לך כבר הרבה כאלו עכשיו. את לא יכולה פשוט לקרוא את ה… הספרים האלה, במקום לקנות כל הזמן חדשים?" חיוכה נבוך, מתנצל, ואוריאן יודעת שהיא לא תוכל לעולם לאשר את ההלוואה מול מנהליה.
עיניה כבות. היא נאנחת. "אני מניחה שאוכל לעשות את זה".
היא היתה צריכה לומר שהיא מתכננת טיול בקריביים.
~~~~~~~~~
היא יוצאת מהעבודה כדי לתפוס את הרכבת האחרונה הביתה. אבנר כפוף מעל משהו בדלפק הקבלה והיא רואה רק את הקרחת מבצבצת מבעד לסבך השיער האפור. "היי, אבנר".
הוא מרים את ראשו, עיניו מבוהלות, ואז מחייך בהקלה. מה שלא יהיה שהוא התעסק בו נעלם מתחת לשולחן.
"אוריאן! לא חשבתי שעוד יש פה מישהו בשעה הזו".
"אני רק עושה קצת שעות נוספות".
"קצת?" גבותיו מתרוממות קלות. "כולם הלכו הביתה לפני שש שעות".
אוריאן מאלצת את עצמה לחייך. "טוב, אולי באמת הגזמתי קצת. בכל מקרה, לילה טוב".
"אוריאן?" הוא קם מהדלפק. היא מבחינה שהמעיל של חברת האבטחה פרום במקום אחד ותפור בתפר גס במקום אחר. "יקירתי, את נראית אומללה".
היא רוצה להכחיש, אבל אין לה כוח. היא כל כך עייפה. נמאס לה לאסוף פרוטה לפרוטה, נמאס לה לאכול אורז וסלט פעמיים ביום, ובעיקר נמאס לה לקרוא שוב ושוב את אותם חמישה פרקים של "האריה, המכשפה וארון הבגדים". למרות הבושה שחונקת אותה מול אבנר ומעילו המוטלא, היא מגלה שאין בה כוחות להעמיד פנים.
"יש משהו שאני יכול לעשות?" הוא שואל.
היא מחייכת חיוך קלוש, הפעם אמיתי. "אתה יכול לספר לי מה קורה אחרי שהמכשפה לוקחת את אדמונד". ואז המילים פשוט פורצות מבין שפתיה, כאילו היתה לוסי שמנסה לשווא לשכנע את אחיה ואחיותה שנרניה קיימת באמת. "נגמר לי הכסף לספרים חדשים וסירבו לתת לי עוד הלוואה בבנק השבוע, אחרי שכל הקודמת הלכה על ספרים".
עיניו של אבנר מתרחבות, בוהות בה. "לא היה לי מושג שאת נהנית כל כך מקריאה. את קונה לפי פרקים, נכון? כי זה יותר זול מלקנות לפי מילה, אני יודע שזה קצת מבלבל…"
אוריאן מהנהנת, הבושה שוב מתגנבת אל קולה. "כן, ואני גם קונה במבצעים. ואני עדיין מוציאה את כל המשכורת שלי באתר 'ספר'. נציגת ההלוואות שלי חושבת שזו התמכרות. אבל אתה יודע? אני באמת אוהבת את זה". היא נאבקת לרגע, מנסה לשקף במילים את התענוג של הדמיון המגורה, שטווה מראות כמו אמן במשיכות מכחול. את העולמות החדשים שנבראים כשהמילים מתגלגלות על הדף. אבל היא עייפה מדי, והכל נשמע לה מגוחך. "אני פשוט אוהבת לקרוא", היא מסיימת בקול רפה.
הוא מהנהן. נדמה לה שהיא רואה חמלה בעיניו. הוא יודע. "בואי מחר אחרי שמונה בערב. אני אתן לך את הספר", הוא אומר בקול נמוך.
היא מחייכת. אנשים מבוגרים חיים לעתים קרובות בעולם אחר, מנותק מהמציאות. "זה לא עובד ככה, אבנר", היא מסבירה לאט. "האתר מזהה אותך. אם מצלמות המסך או טביעות המקלדת יקלטו את האצבעות שלי אתה תיחסם משורה ארוכה של אתרים מהימנים, וגם אני –"
"אני אתן לך את הספר", הוא מתעקש. "מחר, אחרי שכולם ילכו. אני לא רוצה לספר לך מה קורה. אני מספר את זה הרבה פחות טוב מסי אס לואיס".
הוא קורץ לה, אבל מסרב לומר עוד מילה. אוריאן הולכת הביתה. דרך המסך השקוף למחצה שמעל מיטתה עיניה מרפרפות על ספר ותיק, אחד הראשונים שאבנר המליץ לה עליהם. "שמונה בעקבות אחד". בדרך כלל היא קוראת את כל הספרים שלה בסבבים ותורו היה אמור להגיע רק עוד חודש. היא נרדמת באמצע תעלומה בלשית מרתקת שהיא מכירה כבר בעל פה.
~~~~~~~~~
למחרת אוריאן מתקשה לתפקד בעבודה, אבל הציפייה מחזיקה אותה עד שמונה בערב. כשהמשרדים מתחילים להתרוקן היא יורדת סוף סוף למטה. "היי, אבנר", היא מחייכת אליו.
"שלום, אוריאן", חיוך התגובה שלו אדיב, כמעט קריר. "יוצאת כל כך מאוחר הביתה, חמודה?"
היא ממצמצת ומנסה להבין אם שכח את שיחתם, או שמא התחרט והוא מעמיד פנים שלא התקיימה מעולם. "אני… כן, כלומר…" היא עומדת עוד רגע, ממוללת את שולי חולצתה, ואז פונה ללכת.
"אה, כמעט שכחתי. חבילה הגיעה קודם בשבילך. את רוצה לקחת אותה, או שאעביר אותה למזכירה שלכם מחר בבוקר?"
קולו אגבי מאוד. החבילה שהוא מושיט לה קטנה, מלבנית ושטוחה, עטופה בניילון אטום. היא בולעת את רוקה. "לא, זה בסדר, אני אקח אותה עכשיו. זה, אה, בטח משהו שאני יכולה לעבוד עליו ברכבת…"
"או בבית", הוא ממהר להציע.
"או בבית", היא מסכימה.
אצבעותיה נסגרות על החבילה והיא מחבקת אותה אל חזה וממהרת ללכת, לא מעזה לקוות. בבית היא מסירה את העטיפה ומתחתיה מגלה ספר. ספר אמיתי. לפחות היא חושבת שזה ספר. ככה הוא נראה בתמונות. עמודי נייר – היא מנחשת, גם נייר היא לא ראתה מעולם – מחוברים ביחד וכרוכים בנייר מעט יותר קשיח. תחת השם "האריה, המכשפה וארון הבגדים", מופיע ציור של פנס רחוב באמצע יער מושלג. הדפים חומים־מצהיבים, והיא פוחדת שיתפרקו תחת מגעה, אבל למרות מראם היא מגלה שהם עמידים, וכשהיא הופכת אותם חרדת הקודש שלה מתחלפת במהירות בהתלהבות. היא לא חשבה שקריאה בספר אמיתי תהיה ככה, לא דמיינה את התחושה הזאת, את הריח.
בעמוד האחרון, בחותמת גסה, כתוב "ספריית המרתף", ומספר טלפון.
היא אפילו לא מבחינה מה השעה כשהיא מתקשרת.
"שלום", עונה קול נשי.
"שלום", אומרת אוריאן. "אני מדברת עם… עם…" היא מהססת. היא אפילו לא בטוחה איך מבטאים את המילה הארכאית.
"ספריית המרתף", אומרת האישה, וקולה חברותי וקליל, כאילו היא מוכרת לאוריאן יין או כרטיסי הגרלה. "את בטח אוריאן. אבנר סיפר לי עלייך. אני הספרנית. נעים מאוד".
~~~~~~~~~
בשבע בבוקר היא מחכה בתחנת רכבת בקצה העיר. דמיונה טווה את האישה שהיא עומדת לפגוש. היא חייבת להיות מבוגרת, לפחות בגיל של אבנר, נחבאת אל הכלים מאחורי זגוגיות משקפיים עבות.
היא מופתעת מאוד כשהיא מגלה אישה צעירה לבושה שחורים, שיערה מגולח למחצה בצד ראשה וגופה מחורר במגוון עגילים ומקועקע. האודם על שפתיה כהה כל כך שהוא כמעט שחור. האישה פונה אליה. "את אוריאן?"
אוריאן נרתעת לאחור בלי לחשוב, אבל אז מבחינה בחבילות העטופות ניילון שבידי הספרנית. ליבה מזנק בקרבה והיא מושיטה את ידיה אליהן עוד לפני שהיא מגיבה. הספרנית נותנת לה אותן ומחייכת, משועשעת. "זה עונה לשאלה שלי".
"אני – סליחה". מבוישת, היא נזכרת בנימוסיה ומנסה להחזיר את הספרים. הספרנית מנידה בראשה לשלילה ומחייכת שוב.
"זה בסדר. הם בשבילך. בחרתי שלושה. מובי דיק, גאווה ודעה קדומה, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. ספרים מאוד שונים. נראה מה תאהבי ואני אמשיך להמליץ משם".
"תודה", ממלמלת אוריאן ומחבקת את הספרים אל גופה כמו היו אוצר בלום. שלושה ספרים. שלמים. מלאים. מנייר. היא כמעט לא מאמינה. "כמה זה עולה?"
הספרנית צוחקת. "עולה? זו ספרייה. את יודעת מה זה?"
אוריאן יודעת. זאת אומרת, היא קראה על זה פעם. הכרת התודה חונקת את גרונה. היא אוחזת בספרים בכוח ורק מהנהנת. הספרנית עדיין מחייכה כשהיא בוחנת אותה. "רק… את יודעת, תשמרי עליהם?"
היא מהנהנת שוב, ביתר רצינות. גם פניה של הספרנית מרצינות. "עוד משהו קטן", היא אומרת. "את יודעת שאת עוברת על החוק לשימוש ואחזקה של נייר, נכון?"
"כן".
"יופי". הספרנית קורצת אליה ומעבירה תלתל שיער שחור־כחול אל מאחורי אוזנה. "תהני".
היא מתקשרת לעבודה להודיע שהיא חולה וחוזרת הביתה. ואז היא קוראת כל היום וכל הלילה.
~~~~~~~~~
בשבועות הבאים היא והספרנית נפגשות ומחליפות חבילות עטופות ניילון. היא קוראת הכל. רואלד דאל, סביון ליברכט, דיימון ראניון, ג'יי.קיי רולינג, צ'רלס דיקנס, ג.ר.ר טולקין, יהודית קציר, פאולו קואלו, אגתה כריסטי, דוקטור סוס. בלילות היא חולמת על הרים גבוהים וטירות עתיקות, על בתים כפריים קטנים וערים ויקטוריאניות עצומות, על ספינות חלל, על ג'ונגלים ונהרות. היא אוהבת את כל מה שהספרנית המשתוממת מביאה לה, עד שמול לב טולסטוי וג'יימס ג'ויס היא מגלה לראשונה שהיא לא רוצה לסיים ספר שהחלה לקרוא, וכשהיא מתוודה על כך בבושה הספרנית צוחקת ומבשרת לה שהיא כמו כולם.
היא מודה לאבנר בדמעות. הרגשנות מפתיעה אותו – ואיכשהו לא באמת מפתיעה אותו. הוא טופח על כתפה ועיניו נוצצות. הם לא מדברים עוד על הספרים, אלא אם אוריאן נשארת בעבודה עד שעות מאוחרות והם בטוחים שאיש אינו שומע. אבל בכל בוקר, כשהיא עוברת בקבלה, היא אומרת שם, רק מילה או כמה מילים, ואבנר מהנהן ומחייך חיוך צופן סוד. יום אחד היא אומרת "שלושה דברים לאי בודד", ועל פניו נח סוג חדש של חיוך, מופתע, לא ברור. היא מחכה לשעה מאוחרת כדי לשאול, והוא מסביר לתדהמתה שעדיין לא הספיק לקרוא את הספר, ושואל אם היא חושבת שיאהב אותו.
הבושה שחשה בעבר מתחלפת בתחושה עמומה של תסכול, שהולכת וגוברת. הספרים הפכו לחלק כל כך חשוב בחייה והיא משתוקקת לחלוק אותם עם שירי ועם כל השאר כשהם יוצאים לאכול במסעדה הסינית. היא רוצה לספר להם על העולם המופלא שקל כל כך להגיע אליו, על האנשים המופלאים שיוכלו לפגוש, ההרפתקאות המופלאות שיוכלו לחוות. היא רוצה להכיר לשירי את ג'יין אייר או את נשים קטנות. אבל היא יכולה לדבר רק עם אבנר, וכמובן עם הספרנית.
הספרנית מגיעה למפגשים שלהן ברכב מסחרי גדול של חברת משלוחים. כמה ספרים היא מחביאה שם? כמה אנשים תלויים כאוויר לנשימה בה ובחבילות המנוילנות שלה?
אוריאן נהנית להקשיב לספרנית מדברת. היא קוראת כל כך הרבה, יודעת כל כך הרבה. בכל מפגש הן מדברות יותר ויותר, משוחחות על ווטסון ושרלוק, על מקבת והמכשפות, על הית'קליף וקאת'י, על ונדי ופיטר, על דוריאן גריי, על אן שרלי, על דיוויד קופרפילד ועל מאדאם בובארי. לפעמים הן מדברות גם על עצמן.
"למה אנשים לא קוראים יותר?" שואלת אוריאן באחד המפגשים, לפנות ערב. הספרים נגמרו לה והספרנית הסכימה לבוא לפגוש אותה גם מעבר לשעה הרגילה שלה. אף אחת מהן לא ממהרת. אוריאן קונה להן קפה והן שותות אותו בעמידה ליד המכונית, כדי לא לדבר במקום הומה מדי.
"אנשים קוראים", מתקנת הספרנית, "אבל רק כמה שהם מצליחים להתרכז. 120 תווים ומטה. כמו שילדים לא מסוגלים לחבר מילים למשפטים, אנשים בוגרים איבדו את היכולת לחבר משפטים לסיפורים. הם לא מסוגלים עוד לאבד את עצמם בקריאה".
"אני לא חושבת שהם לא מסוגלים", אומרת אוריאן, מהורהרת. "אולי הם פשוט הפסיקו לנסות. אבל זה היה מזמן. אולי הגיע הזמן שינסו שוב".
הספרנית מביטה בה, חיוך שקט על שפתיה. "עוד לא קראת את דון קישוט, נכון?"
אוריאן מנידה בראשה.
"אז זה יהיה הספר הבא שאביא לך". היא גומעת את הלגימה האחרונה של הקפה וזורקת את הכוס לפח סמוך. היא מוציאה מכיסה את מפתחות הטנדר. אוריאן עדיין מחבקת את חבילות הניילון שלה, שלא העלתה בדעתה להניח למרות משקלן. הספרנית מסתובבת. "אלא אם כן את רוצה לבוא איתי לספרייה?"
אוריאן לוטשת בה מבט ואיננה מסוגלת להוציא מילה מפיה. הספרנית צוחקת.
~~~~~~~~~
בניגוד לספרנית, הספרייה נראית בדיוק כפי שדמיינה. אולי חוץ מהמבנה עצמו – בניין מתפורר ומתקלף. אבל בפנים, כורסאות שחוקות ורכות נחות בלב חדר עצום וחמים ומנורות בהירות מטילות אור זהוב על כל האוצרות שאי פעם חלמה עליהם, מסודרים שורות־שורות לאורך הקירות, עד לתקרה. גרונה חנוק. לרגע ארוך היא לא יכולה לעשות דבר אלא לעמוד ולהביט. ספריית המרתף מכילה יותר ספרים משתוכל לקרוא אי פעם. הספרנית נועלת מאחוריהן את הדלת ואז נעמדת לצדה. אוריאן לא מביטה בה, לא מעזה להתיק את מבטה מהמדפים העמוסים מחשש שייעלמו. אך היא מרגישה את החיוך על השפתיים האדומות כדם לידה. "מדהים, נכון? חייתי פה כל כך הרבה זמן לבד ששכחתי. התרגלתי".
"את גרה פה?" אוריאן מביטה בה סוף סוף.
הספרנית מהנהנת. "כל הבניין שייך למשפחה שלי". היא מסמנת לאוריאן לבוא בעקבותיה ומובילה אותה לחדר אחורי קטן, מרוהט בפשטות. מיטת יחיד, שידה ושולחן כתיבה. הכל כמובן עמוס בספרים. "אני שומרת על הבניין במצב מתפורר כדי שאף אחד לא יטריד אותי".
"אבל… איך הספקת…" אוריאן מחווה לעבר הספרייה.
"האוסף הזה ישן". הספרנית מחייכת. "תמיד היו ספרים במשפחה שלנו. ההורים שלי אהבו מאוד לקרוא, וסבתא שלי היתה סופרת". היא רואה את עיניה התמהות של אוריאן ונאנחת. "את יודעת, האנשים שחתומים על הספרים? שכותבים אותם?"
"יש מקצוע כזה?" אבל כמובן, זה הגיוני. אוריאן פשוט לא חשבה על זה מעולם. כמה זמן צריך כדי לכתוב ספר? שנים, היא מניחה.
"לא הבאתי לכאן אף אחד הרבה מאוד זמן", אומרת הספרנית. "רציתי שתקראי משהו". היא מושיטה יד אל השולחן, שולה מתחת לספרים ערימת דפים מקושקשים בכתב יד, ומניחה אותם בידיה של אוריאן. אוריאן מביטה בהם, מבולבלת.
"זה הספר שלי", הספרנית אומרת.
"את כתבת ספר?" אוריאן לוחשת, וידיה מתהדקות על הדפים עד שהאצבעות מלבינות.
"טוב, רק התחלה. אני לא חושבת שאסיים. גם ככה אין לי איך להדפיס אותו". הספרנית מביטה בדפים בצער. "היו באוסף של סבתא שלי כמה מחברות ריקות שעליהן כתבתי. אבל אין עוד נייר. וגם לא מכונות דפוס".
"מה זה משנה?" אוריאן נדה בראשה. "את עדיין יכולה לכתוב אותו. את יכולה להפיץ אותו ברשת".
הספרנית מעווה את פניה. "דרך "ספר" או אחד מהאתרים האחרים שגובים הון תועפות על כל מילה, כדי שרק עשירים ימשיכו לקרוא? לא תודה".
"יש דרכים אחרות". אוריאן מהדקת את שפתיה. "אני עובדת בהפצת מידע ברשת. ל"ספר" והאחרים יש מונופול על ספרים, אבל אם נמצא דרך להפיץ אותם בעילום שם –"
"אני לא רוצה להפיץ שום ספר ברשת". הספרנית אומרת את המילה כמו הייתה טבולה ברעל. "ספר צריך להיות מודפס, על נייר. צריך לדפדף בו, להפוך את העמודים, לנשום את הריח –"
"אבל אין יותר נייר!" אוריאן מחווה בידה לעבר הספרייה. "המקום הזה הוא האחרון שעוד יש בו נייר, אולי חוץ מכמה מוזיאונים!"
"אני יודעת. לכן אין טעם". הספרנית מושכת בכתפיה והולכת בחזרה אל הספרייה. אוריאן הולכת אחריה ואוחזת בכתפה. "ספרנית", היא אומרת ברוך. "הנייר הוא לא העיקר. העיקר הוא הקריאה. אני הייתי מנויה של "ספר", לפני שאבנר הכיר לי אותך. שילמתי סכומי עתק בשביל לקרוא ספרים".
"אז את פראיירית. כמה כמוך יש? מאות?" היא מושכת בכתפיה.
"רק מפני שזה לא נוח, ולא נפוץ, ויקר. כשכל המכשולים האלו יוסרו…" היא מרימה את הדפים שבידה השנייה. "ספרנית, את לא רוצה שיקראו את הספר שלך?"
הספרנית מביטה בה לרגע ארוך. ואז מחייכת. "דורון", היא אומרת. רגע חולף לפני שאוריאן מבינה שהספרנית אמרה לה את שמה.
"דורון", היא חוזרת. לשם יש צליל נעים על שפתיה, כמו בפעם הראשונה שאמרה "ספר".
הספרנית – דורון – אומדת אותה במבטה. "תקראי את הספר שלי", היא אומרת. "ואז תחליטי אם שווה להסתבך בצרות עם החוק בגללו, זאת אומרת, מעבר למה שאת כבר מסובכת על אחזקת נייר. בסדר?"
אוריאן מהנהנת. "אני יכולה לקרוא אותו עכשיו? כאן?"
עיניה המאופרות של דורון נפקחות, ממצמצות פעם אחת. היא מחייכת שוב. "כן. אבל לכי לחדר השני. אני אסתכל עלייך כל הזמן ואנסה לנחש מה את חושבת, ולא אצליח לעשות כלום".
~~~~~~~~~
"איפה ההמשך?"
דורון מרימה את עיניה מהספרון שהיא כותבת בו. היא מחייכת, מושיטה אצבע ארוכה וטופחת קלות על רקתה. "ממש כאן".
"לא, זה לא עובד ככה. אני חייבת לדעת מה קורה. שבי ותכתבי!" מצווה אוריאן.
דורון צוחקת. "אני מבינה שנהנית".
"זה נפלא". אוריאן מניחה את העמודים בחזרה בחיקה של דורון בזהירות, כמעט ביראה. "יש לי כל כך הרבה מה לומר, כל כך הרבה שאלות ומחשבות ודברים שאני רוצה לדבר איתך עליהם. אבל בעיקר אני רוצה להקליד את זה. להעביר את זה לרשת. את מסכימה?"
דורון נאנחת. "יתפסו אותך".
"אולי". אוריאן היתה טובה בעבודה שלה. היא האמינה שתמצא דרכים להעלות תוכן בתפוצה רחבה ואנונימית. "בכל מקרה זו לא עבירה גדולה כמו אחזקה וסחר בנייר". טעם רע עומד בפיה. "את יודעת, זה כל כך מטומטם! הספרים כבר קיימים. הם לא עוזרים לאף אחד כשהם סתם עומדים פה בלי שאף אחד קורא אותם".
"אנשים קוראים אותם". דורון מראה לה את הספרון העבה שבו היא כותבת. "אני כותבת כאן את כל המנויים שלי".
"וכמה יש לך? ארבעים? חמישים? אם אנשים היו יכולים להגיע אלייך…" אוריאן נאנחת, מנידה בראשה. "זה אפילו לא סחר. את לא לוקחת מהם כסף. זו לא אמורה להיות עבירה. הספרים האלו יכולים לשמח עוד הרבה אנשים".
"אני יודעת". דורון שלווה, רגילה למציאות חסרת הצדק שהיא חיה בה. היא מושיטה יד אל אחד המדפים. אצבעותיה חולפות על פני הכריכות, מלטפות. "את יכולה להביא לי מנויים חדשים", היא מציעה, ואוריאן מתעודדת מעט.
~~~~~~~~~
"זה אסור", שירי לוחשת ולוטשת את עיניה בעותק של "נשים קטנות" שבידי אוריאן. הן נמצאות בשירותי הנשים. אוריאן פחדה למסור את הספר לשירי במשרדה, ועכשיו היא יודעת שצדקה.
"זה רק ספר".
שירי נדה בראשה. "זה נייר. הוא אמור להיות במוזיאון".
"שירי…" אוריאן נאנחת. "לקחתי את זה בשבילך. את תאהבי את זה. בבקשה. רק תנסי".
שירי עומדת עוד רגע ומביטה בה. לבסוף היא לוקחת את הספר, באותה זהירות שבה אוריאן נהגה בספרים לראשונה. לא, בזהירות אחרת. היא נראית כאילו היא מחזיקה בידיה נחש ארסי או פצצה. ביממה הבאה אוריאן חשה חוסר שקט, אבל למחרת שירי שואלת איפה תוכל להשיג עוד ספרים כאלו, ואוריאן יודעת שצדקה. היא שמחה להראות לה את מספר הטלפון של דורון בעמוד האחרון.
רק אחרי ששירי הולכת היא נזכרת שהן בכלל לא דיברו על הספר.
~~~~~~~~~
למחרת דורון לא מגיעה לסיבוב החלוקה למחרת. אוריאן מתקשרת אליה, אבל אין תשובה. פחד נורא אוחז בה, והוא רק מתעצם כשהיא רואה את עיניו החיוורות של אבנר בקבלה. היא עולה מיד למשרדה של שירי. "מה עשית?" היא שואלת ללא גינונים.
"תסגרי את הדלת", מסננת שירי.
"איפה הספרנית? מה עשית לה?" אוריאן מרימה את קולה.
"אני מצטערת". עיניה של שירי נוקשות, קרות. "לא אמרתי להם את השם שלך. השארתי אותך לגמרי מחוץ לעניין. אבל את צריכה להתרחק מהסוחרת הזו".
אוריאן לא טורחת לענות. היא רצה החוצה ומחייגת תוך כדי כך למשטרה.
~~~~~~~~~
עוברות שעות עד שהיא מגיעה למישהו שיודע מה קרה לדורון. היא נוסעת לפגוש אותה בבית המעצר. "חברה", היא מזדהה כשהסוהר שואל אותה לקרבתה לחשודה.
בגדיה השחורים של דורון התחלפו במדים אפורים פשוטים. שיערה איבד את הברק. אוריאן מחבקת אותה. דמעות חמות של אשמה זולגות על לחייה. "אני כל כך מצטערת –"
"בשקט", מזהירה דורון בלחישה. "צופים בנו".
אוריאן מנידה בראשה. "אבל – זו אשמתי – אני צריכה לומר להם…"
דורון תופסת את כתפיה בכוח. "את לא תאמרי כלום", היא לוחשת, ומהדקת את אחיזתה. "הם תפסו רק את הרכב. הם לא יודעים איפה הספרייה ואני לא מתכוונת לספר להם. אוריאן, זה היה הימור לא טוב, אבל משהו כזה היה קורה במוקדם או במאוחר. תמיד ידעתי שסחר בנייר עלול לסבך אותי".
"זה לא סחר".
"ואולי הם לא יצליחו להאשים אותי בזה, אבל באחזקה כן". דורון נאנחת. "זה בסדר. אני לא מפחדת מכלא". חיוכה מלא צחוק וביטחון, אבל אוריאן רואה שהוא אינו מגיע לעיניה. "יהיה לי זמן לכתוב".
"אבל מה עם המנויים שלך?" אוריאן לוחשת.
החיוך נעלם. עיניה של דורון כבדות. "אני אשמח אם תוכלי להודיע להם", היא אומרת לבסוף בשקט, "כדי שלא יחכו לספרים שלהם".
הדמעות חונקות את גרונה של אוריאן, לא מאפשרות לה להוציא הגה, אבל במילא היא לא יודעת מה לומר. היא מהנהנת, ואוחזת בידיה של דורון עוד רגע ארוך לפני שהסוהר מפריד ביניהן.
~~~~~~~~~
אוריאן מחפשת שעות רבות אבל לא מוצאת ברשת מקום מתאים לפרסום ספרה של דורון, מלבד "ספר", כמובן, שדורון מתעבת. הרשת כולה נראית לה כעת כמו גיבוב של משפטים קצרים, מילים בודדות, רעיונות לא אפויים. 12 תווים או פחות. בסופו של דבר היא מוותרת ומעלה את הפרק הראשון בספרה של דורון למערכת מיושנת של הורדת קבצים שמשמשת בעיקר פריקים של משחקי מחשב ישנים. המשפט הראשון בספר קצר מספיק כדי להפיץ אותו כמעט בכל רשת חברתית, ואם מי שיקראו אותו יתעניינו מספיק כדי ללחוץ להמשך הם יקבלו את הפרק המלא.
היא מסיימת להעלות את הקובץ והולכת לספרייה כדי לאסוף את רשימת המנויים של דורון. הרשימה מסודרת מאוד. נקודות מפגש ושעות. אוריאן מסמנת לעצמה היטב את המסלול. היא לא רוצה לתת אפילו לאדם אחד לחכות לשווא לספרים שלו. היא סיפרה לאבנר בבוקר. הוא החזיר לה את הספר האחרון שקיבל מהספרנית ובכה כמו ילד. גם הנערה שהיא אוספת ממנה את הספר הבא בוכה. האשמה כבדה כמו משקולות על כתפיה של אוריאן. בנקודת המפגש השלישית מחכה לה אישה זקנה, מבוהלת, שלא מבינה איפה הספרנית. אוריאן מתחילה להסביר, אבל הזקנה החביבה קוטעת אותה, מחייכת. "היא שלחה אותך?" היא שואלת. "אלו הספרים שהיא בחרה לי?"
אוריאן מגלה שהיא לא יכולה לגלות לה את האמת, ומעבירה לה בשתיקה את הספרים שהחזירה הנערה. היא תיקח אותם ממנה בפעם הבאה. היא כותבת את שמה של האישה ואת הספרים שלקחה בפנקס של דורון. השמות מסודרים בשורות, וכשהיא בוהה בהם עולה בראשה מחשבה פרועה, כמעט מטורפת – הם לא רבים כל כך. זה לא מסובך. היא תצטרך מכונית, למקד את נקודות החלוקה, לסדר את השעות כדי שתוכל להגיע אל כל המנויים לפני יום העבודה שלה או אחריו. אבל היא יכולה לעשות את זה. גם אם דורון צדקה ורק כמה עשרות אנשים בעולם כולו מתעניינים עדיין בקריאה, אוריאן יכולה לפחות לתת להם להמשיך ליהנות מהקסם הנדיר הזה. לשמור על הספרייה פתוחה בשביל דורון, עד שתחזור.
~~~~~~~~~
כשהיא חוזרת הביתה היא רואה את התגובה הראשונה לספרה של דורון. "איפה ההמשך?"
היא מחייכת, כי המגיב נשמע בדיוק כמוה. ואז היא רואה שיש תגובות נוספות.
"לא קראתי כל כך הרבה מאז שלמדתי לקרוא. מתי יהיה המשך?"
"מעולה, אפילו שארוך מדי, איפה ההמשך?"
"נדיר לקרוא טקסט כל כך ארוך וכל כך מעניין. מה קורה בהמשך?"
"ווי, זה היה גאוני! למה זה נגמר באמצע?"
וזה ממשיך. התגובות הראשונות מבוישות, כנבוכות מעצם קריאתן של עשרות אלפי מילים, אבל כולם מבקשים המשך. התגובות הבאות מתחננות, מעודדות, דורשות, רוצות לדעת מה יקרה. אף אחד לא אוהב להפסיק באמצע הסיפור.
אוריאן חושבת שהיא צריכה להרגיש שמחה לאיד, אבל היא מרגישה חמלה, שותפות גורל עם הקוראים שיצירתה של דורון נעשתה חשובה להם כל כך. עד הפעם הבאה שמותר לה לבוא לבקר את דורון כבר מצטברות מאות תגובות. היא מקריאה כמה מהן לדורון, שבוהה באוריאן כאילו הקריאה לה הוכחה ניצחת שכדור הארץ שטוח. אוריאן מבקשת את רשותה להעביר לרשת את הפרקים הבאים, ודורון מסכימה.
בין הקלדת הספר לרשת למשרה החלקית שאימצה לעצמה בתור מחליפתה של דורון, אוריאן מוצאת את עצמה ישנה בספרייה לילות רבים. עד מהרה היא מכירה כל מדף, כל כריכה, גם את הספרים שעוד לא קראה. ההמלצות שלה לא מדויקות כמו של דורון, אבל היא משתפרת.
בשעת לילה מאוחרת היא מביטה בהרהור בספרייה שכבר הפכה לה לבית ורעיון נוסף נרקם אט אט בראשה. היא מוצאת יצירה שאינה נמצאת ב"ספר", כזו ששוחררה כבר לפני שנים רבות מזכויות יוצרים. "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". תוך כמה ימים היא מקלידה את הספר כולו ומשחררת גם אותו לרשת באופן חופשי. ואז את "מעשיות האחים גרים". ואחריו ספרים נוספים. "ספר" והאתרים האחרים משתגעים, משקיעים משאבים רבים בניסיון לגלות מאין הגיעו היצירות החינמיות האלו. אוריאן תוהה אם יתפסו גם אותה בקרוב. המחשבה על הכלא לא מטרידה אותה כמו הרעיון שתצטרך למסור למישהו אחר את מפתחות הספרייה.
דורון מחכה למשפט. יש לה עורך דין טוב, ממולח, והוא מאמין שיש סיכוי שזה יסתיים בשנה בכלא. אולי פחות. לאוריאן מותר לבקר אותה לשעה אחת, פעם בשבוע, ובאותה שעה דורון מכתיבה לה מראשה את המשך הספר שלה. הפרקים ממשיכים לזרום לרשת באין מפריע. כמות המעריצים עולה. מישהו רוצה לראיין את אוריאן, בעילום שם כמובן. הוא שואל איך תרצה שיקרא לה בכתבה. "הספרנית", היא אומרת.
~~~~~~~~~
"לפעמים אפשר לנצח גם תחנות רוח", אומרת לה דורון.
"מה?" שואלת אוריאן.
דורון צוחקת. אפילו במדי האסירה היא נראית שונה כל כך מכל מי שסביבה כשהיא צוחקת. "נכון. לא הספקתי לתת לך את "דון קישוט".
"דווקא חיפשתי אותו," אומרת אוריאן. "אבל לא מצאתי. יכול להיות שמישהו שכח להחזיר אותו?"
דורון מנידה בראשה. "הוא בארונית ליד המיטה שלי. בדיוק קראתי אותו שוב ביום שהם באו. לא ספר כזה מוצלח, האמת. טרחני קצת. אבל תקראי בכל זאת".
~~~~~~~~~
אוריאן בקושי הציצה עד כה לתוך החדר הקטן שבו דורון ישנה וחיה. היא ישנה על הספות הרכות בספרייה. אפילו עכשיו, אחרי חודשים, היא מרגישה כמו פולשת כשהיא מתיישבת על מיטתה של דורון. אבל המיטה חורקת קלות תחת משקלה ולאוריאן נדמה שהיא שומעת בצליל הזה אנחת רווחה, כאילו משהו נעדר עד כה מהמיטה והיא התגעגעה אליו, כמו חלון שחלם להיפתח, שמלה שרצתה להילבש, ספר שייחל להיקרא.
אוריאן תופסת את עצמה ומגלגלת את עיניה. אולי היא מתגעגעת לדורון, אבל זו לא סיבה לגלוש להאנשה של חפצים דוממים ולרומנטיקה מלודרמטית ומוגזמת. אולי הפקידה בבנק צדקה. אולי היא באמת קוראת יותר מדי ספרים.
ובכל זאת, היא מביטה בכריכה שעליה מצוירים אביר על סוס ושתי תחנות רוח, מחייכת, נשכבת על המיטה ומתחילה לקרוא.