הסיפור מתרחש באותו עולם שבו מתרחש הסיפור, "הלכתי לאיבוד, תכף אשוב" שפורסם ב"היה יהיה" הראשון, בשנת 2009.

דורון הלך לאיבוד. שוב. מעולם לא היה לו חוש כיוון מוצלח במיוחד. הבית היה בסך הכול במרחק הליכה של עשר דקות בחורשה – מסלול ישר, מסומן בשביל, שדורון הלך בו עם אחד מהוריו מאז הגן. כבר אז, כשהם לצִדו, היה לעתים פונה בלי לשים לב ויורד מהדרך הראשית. אמו התייחסה לפיזור הדעת שלו בסלחנות שרק מפוזרים יכולים לחוש כלפי מפוזרים אחרים, אבל אביו איים לא אחת שיקשור אותו אליו בחבל. לדורון לקח שנים להבין שהאיום היה ריק מתוכן. כשהתחיל את כיתה גימ"ל, לפני כמה חודשים, אביו הודיע שנמאסה עליו הילדותיות של דורון ושלא ילווה אותו עוד הביתה. הוא היה כבר ילד גדול – בן תשע, כמעט עשר. הרבה מעבר לגיל שבו הולכים יד ביד עם אבא או אמא כדי לא ללכת לאיבוד. דורון היה מבוהל מאוד מההחלטה, אבל הכיר את אביו מספיק כדי לדעת שעדיף להנהן, לשתוק ולקבל בהכנעה את גזר הדין.
"אתה יודע את הדרך, דורוני," אמרה אמו, והעבירה יד מלטפת בשיערו. "אתה רק צריך לא לקרוא ספר בזמן שאתה הולך ולהישאר מרוכז."
הוא עשה כדבריה, והקפיד להתרכז בדרך בזמן שהלך. אבל באותו יום, הספר שקרא בהפסקה היה כל כך מעניין, שהוא לא הצליח להתנגד לפיתוי לסיים רק עוד פרק אחד בדרך הביתה. עשר דקות ההליכה הלכו והתארכו, וכשהרים את עיניו מהספר נאלץ דורון להודות שלא היה לו שמץ של מושג איפה הוא נמצא. אפילו לא קצת. הוא סגר את הספר וניסה לאתר סימנים מוכרים בסביבתו. בפעמים הראשונות שבהן הלך לאיבוד היה נתקף בהלה, לפעמים אפילו מתחיל לבכות. אבל עם הזמן התרגל וגילה שאם ישוב על עקביו, הדרך תיראה מוכרת שוב תוך זמן קצר. בכל מקרה, החורשה ביישוב שבו גרו הייתה קטנה יחסית, ואנשים רבים טיילו בה. בקרוב בוודאי יפגוש מישהו שיכוון אותו בחזרה לשביל.
אבל החורשה נראתה שונה – גדולה ופראית, כאילו הייתה יער נשכח שרגל אדם לא דרכה בו. העצים היו גדולים, ענפיהם רחבים, ונעליו של דורון כבר לא מעכו מחטי אורן אלא עלים רחבים יבשים בצבעים ססגוניים. פטריות יער ומטפסים כיסו חלק מהגזעים העתיקים, וריח נעים וזר של טחב עמד באוויר. ערפל אפף את היער, והשמש כמעט לא נראתה מבעד לעלוות העצים הצפופה. הוא בהחלט לא היה עוד ליד הבית.
דורון יישר את המשקפיים העבים על אפו והחיש את צעדיו, מסרב להיכנע לפחד. חתול הגיע משום מקום והתחכך בברכו, ודורון ניסה ללטף אותו, אבל החתול המשיך ללכת. ריח הטחב השתנה והכיל כעת קמצוץ של מלח שהזכיר לדורון את הים. זה היה מוזר מאוד, כי הם לא גרו קרוב לים בכלל. ובכל זאת, מתחתיו, אדמת היער הלכה ונעשתה בהירה יותר, חולית יותר, עד שהפכה לחוף לבן ובהיר, ומעבר לו, מי הים הכחולים נצצו בשמש, ורחש הגלים הציף את אוזניו של דורון.
הוא עמד לרגע, משתהה, כשכל הספרים שקרא וכל העולמות המופלאים שחלם עליהם בהקיץ עולים שוב בדמיונו. עיניו המתרוצצות, שניסו לקטלג ולפענח את המסתורין הזה, התריעו על משהו נוסף, מופלא עוד יותר – החוף היה מלא בערֵמות צבעוניות, חלקן גבוהות ממנו. הוא לא הצליח להבין ממה היו מורכבות, עד שהתקרב וראה שהכילו עשרות ומאות סוגים של חפצים שונים ומשונים: צעצועים, בגדים, מטבעות, מכתבים, עפיפונים, כלי מטבח, ספרים, מפתחות. באותו רגע, דורון הפסיק לחשוש ולתהות איפה הוא. במקום זאת, הניח סימנייה במקום שבו עצר בספר, הכניס את הספר לתיק, והסתער קדימה.
הוא אהב לצוד אוצרות כמעט כמו שאהב לקרוא. תוך כמה דקות כבר מצא מחרוזת אבנים כחולות שחשב שאמו תאהב, פסל עץ מגולף של לוחם ברברי וכמה מטבעות משונים בגדלים לא אחידים, שמצאו חן בעיניו כיוון שנראו עתיקים מאוד. מתחת לחתול שישן עמוק בתוך הערֵמה, שנבהל מדורון כמעט כמו שדורון נבהל ממנו, מצא כמה ספרים ישנים שנראו מרתקים, ואפילו ספר מסדרת מרגנית שלא קרא כיוון שלא ניתן היה להשיגו בספרייה או באף אחת מחנויות הספרים. דורון חבק אל לִבו את הספר החבוט והמשומש, כשהוא תוהה מה הביא אותו למקום המופלא הזה, ולמה.
"שלום," אמרה מישהי מאחוריו, והוא סובב את ראשו. זו הייתה ילדה, בערך בגילו. מה היא עשתה כאן? הוא קיווה שלא ראתה אותו מחבק את הספר. היא הייתה ג'ינג'ית, ולבשה חצאית וחולצה פשוטים למראה. היא הביטה בו בסקרנות. "אני מיכל."
"לי קוראים דורון," הוא אמר. ואז נזכר בנימוסיו והוסיף במהירות, בקול רשמי, "נעים מאוד. את יודעת איפה אנחנו? כל הדברים האלו שלך?"
"לא, הם לא, ולא, אני לא יודעת," אמרה מיכל. הוא הבחין שפניה וזרועותיה היו מכוסים בנמשים, ועל לחייה היו פסי דמעות שיבשו. קולה נשבר מעט כשהוסיפה, "הייתי כאן לבד שעות לפני שבאת."
"אין פה מבוגרים?" שאל דורון, לפתע הוא חש שהיער גדול הרבה יותר והעצים גבוהים הרבה יותר מכפי שהיו לפני דקה.
היא נדה בראשה. "חיפשתי. יש צריפי פח ישנים בצד השני שנראה כאילו מישהו גר בהם פעם, מזמן. ואין פה אף אחד חוץ ממני וממך ומהחתולים."
כאילו בתגובה לדבריה, חתול רץ מתוך היער. הוא נעצר להביט סביבו לרגע, ואז המשיך לרדוף אחרי כדור אבק סביב אחת הערֵמות. דורון הביט לכיוון אליו מיכל הצביעה, וראה קצה של גג פח חלוד בסמוך ליער. הוא הביט סביבו והבין לראשונה שהחוף היה מעוקל, כאילו היו על אי.
"אני חושב שהפעם באמת הלכתי לאיבוד," אמר בקול קטן.
מיכל הנהנה. "גם אני."
"אבל חייבים להיות כאן מבוגרים!" מחה דורון.
מיכל משכה בכתפיה. "אני לא מצאתי. אבל מצאתי אוכל, אם אתה רעב."
בטנו של דורון הגיבה בהתכווצות שהזכירה לו שמועד ארוחת הצהריים חלף זה מכבר. "אסור לי לקבל אוכל מאנשים שאני לא מכיר."
מיכל קימטה את מצחה. "נראה לי שהם מתכוונים לכל מיני זקנים שמציעים לך סוכריות. לא לילדים אחרים."
דורון הרהר בכך. זה נשמע הגיוני, אבל הוא לא היה יכול להיות בטוח. הוא רק היה בטוח שהוא רעב מאוד. בבית בטח חיכתה לו פרוסה עם שוקולד שאמא הכינה. "בכל מקרה, אני אמרתי לך את השם שלי, ואת אמרת לי את השם שלך," התרצה, "אז אנחנו מכירים עכשיו, לא?"
"לא חשבתי על זה," אמרה מיכל וחייכה. "אתה צודק."
היא לקחה אותו לצריפי הפח. דורון חשב שהם היו יכולים להיות מפחידים מאוד אם מיכל לא הייתה אִתו. הם פשטו על הארונות שהיו בתוך הפחונים, ולאחר כמה דקות הציבו על הדשא בחוץ אוסף של מאכלים עם כתובות משונות כמו "במבה ורודה" בטעם של מסטיק בזוקה, או "פופקורן תות-בננה" או "דגגי בוקר", סוג של דגני בוקר שלא רק היו בצורת דגים, אלא גם, למרבה הצער, בטעם מבחיל של דגים. אחרי ששניהם ירקו אותם, דורון התנדב לטעום את המאכלים המשונים לפני מיכל כדי להזהיר אותה אם אחד מהם יהיה נורא במיוחד.
"אני חושב שראיתי פעם משהו כזה בקיוסק אצלנו," אמר דורון והצביע על הפופקורן. "אבל הם הפסיקו למכור אותו כי אף אחד לא קנה."
"חבל," אמרה מיכל בפה מלא. "הוא ממש טעים."
דורון הסכים אִתה, ודחף את השקית הנותרת לתיק שלו כדי להביא לאמא. תחושת אשמה הציפה אותו פתאום. עברו שעות מאז שהיה אמור לחזור הביתה.
"אולי כדאי שננסה לצאת מפה?" שאל. "אמא שלי תדאג שנעלמתי, ואבא שלי יכעס ממש." הוא התכווץ למחשבה.
מיכל נדה בראשה. "אתה יכול, אם אתה רוצה. אני צריכה למצוא משהו קודם."
דורון השתנק, ומיץ העגבניות ששתה מקרטון כמעט יצא לו מהאף. "את מתכוונת שבאת לכאן בכוונה?"
היא הנהנה. "משהו הלך לי לאיבוד, וחשבתי שאם אני גם אלך לאיבוד אני אמצא אותו."
"איזה משהו?"
"התליון של סבתא שלי." מיכל הניחה את קרטון המיץ שלה והשפילה את עיניה. קולה נעשה שקט. "היא נתנה לי אותו בהשאלה, ולא החזרתי לה אותו, ועכשיו הוא הלך לאיבוד."
"אני מצטער," אמר דורון. "איך הוא נראה?"
"יש עליו אבן גדולה ועגולה בצבע של ים בתוך מסגרת כסף." היא סימנה את הגודל באצבעה. "ומאחורה חריטה על לוחית כסף, 'לחנצ'ה באהבה משעיה'."
דורון התרכז וצייר את התליון בעיני רוחו. הוא הנהן וניקה את ידיו על מכנסיו. "טוב, אז בואי נמצא אותו."
העצב נעלם מפניה של מיכל. עיניה אורו והיא חייכה אליו. "באמת? תעזור לי?"
"בטח. אם דברים שהולכים לאיבוד מגיעים לכאן, הוא בטח באחת הערֵמות האלו, לא? אז נמצא אותו, ואחרי זה נוכל לחזור הביתה ביחד."
הם הסתערו על הערֵמות וחיפשו עד שהשמש שקעה. התליון לא נמצא, אבל הם מצאו המוני תכשיטים אחרים. עגילים בלי בני זוג, שרשראות, צמידים, טבעות. הם מדדו את כולם, וגם את כל המשקפיים ומשקפי השמש עם המסגרות הצבעוניות והחוטים, עד שהם קיבלו כאב ראש. והיו אינספור אבדות אחרות: פתקים קטנים עם מכתבים ומתכונים; שקיות עם סנדוויצ'ים אכולים למחצה שהגעילו את מיכל; ציורים; נעליים – גם הן ללא בנות זוג; ספרים שדורון הכיר, כאלו שרק שמע עליהם, וכאלו שלא הכיר כלל. התיק שלו נעשה כבד מכל הדברים שנשא אִתו, אבל הוא לא רצה להוריד אותו מכתפיו ולשכוח איפה השאיר אותו. היה קל לאבד דברים בבלגן המופלא ששרר על האי.
הלילה ירד, והם התעייפו. דורון דאג ורצה לחזור הביתה, אבל פחד להיכנס ליער ולהתחיל לשוטט בחושך. אור הירח היה קלוש. הם מצאו ערֵמה שהכילה צעצועי ילדים עם אורות צבעוניים ולקחו כמה מהם כדי שיהיה להם אור, ומיכל אפילו מצאה שרשרת ארוכה של נורות חג מולד, מופעלת בסוללות, ותלתה אותן על אחד העצים. הם אכלו לחם בטעם שוקולד וריבה ושתו מיץ טמפו בטעם מנגו-אננס. דורון התקדם קצת בספר שקרא כשהלך לאיבוד, "ציפורי הקיץ", מתוך תקווה שהספר יהיה מסוגל למצוא עבורו את הדרך הביתה כפי שמצא את הדרך לכאן.
"מה אתה קורא?" מיכל שאלה, ודורון, שכבר הבין שמהספר לא תגיע הישועה ושמח על הסחת הדעת מהפחד והדאגה, סיפר לה את העלילה שלו. היא הקשיבה בעניין בזמן שאצבעותיה נעו בזריזות כמעט מבלי שתביט בהן. היא תפרה  שתי שמיכות זו לזו בעזרת כמה ערכות כלי תפירה קטנות עם סמל של בית מלון שדורון מעולם לא שמע עליו, "נופי צובה".
"מה את עושה?" הוא שאל.
"מכינה שקי שינה," היא אמרה, והוא הבין שהיא הגיעה לאותה מסקנה כמוהו, שאף אחד לא ימצא אותם הלילה. מה אם אף אחד לא ימצא אותם אף פעם?
"מיכל," הוא אמר בשקט. "אני מפחד."
"גם אני," היא הודתה. "אני מצטערת שבגללי נתקעת כאן ולא חזרת הביתה."
"אני לא חושב שהייתי מוצא את הדרך גם ככה," אמר דורון. "אני תמיד הולך לאיבוד. אבל זאת הפעם הראשונה שהגעתי למקום כזה." ולמרות הפחד שלעולם לא ישוב הביתה, למרות החשש מכעסו של אביו, למרות האשמה על דאגתה של אמו, דורון חשב שזה היה היום הכי מופלא בחיים שלו, והתרגש למחשבה על כל הערֵמות שלא עברו עליהן עדיין. "מחר נחזור הביתה," אמר למיכל. "ואם נקום מוקדם אולי אפילו נספיק למצוא את התליון של סבתא שלך."
מיכל חייכה אליו. הוא חייך בתשובה, למרות שהאשמה והגעגועים שחש הפכו את החיוך לכמעט כואב.
"אז מה קורה בסוף?" אמרה מיכל והחוותה בסנטרה לעבר הספר.
"אני לא יודע," אמר דורון והראה לו את הסימנייה שלו. "עוד לא גמרתי את הספר."
"אה." היא נראתה מאוכזבת, והוא סגר את הספר והעביר לה אותו. "רוצה?"
"אבל כמעט סיימת," אמרה מיכל.
"אז מה? מצאתי כאן המון ספרים. אני יכול לקרוא משהו אחר בינתיים ואת תקראי את זה."
"אתה בטוח?"
הוא הנהן, והעביר לה את הספר. היא חייכה ולקחה אותו. "תודה."
דורון הביט סביבו ביער. "אנחנו צריכים מים חמים, נכון? ולאסוף זרדים בשביל מדורה?"
"אני לא בטוחה אם צריך מדורה. לא ממש קר כאן, ומדורה ביער זה לא בטוח. אבל ראיתי גזייה באחד מהצריפים," אמרה מיכל. מצחה התקמט, והנמשים על אפה בלטו לאור הנורות. "למה בעצם צריך מים חמים?"
"אני לא יודע," הודה דורון, "אבל בספרים ובסרטים תמיד צריך מים חמים כשמגיעים לאי בודד, לא? אולי בשביל להתקלח?"
"האמת שקצת נמאס לי מהמיצים המוזרים האלו," אמרה מיכל. "אולי נביא סתם מים מהאגם?"
דורון פתח את פיו להגיד שאין שום אגם בחורשה שהוא הגיע ממנה, אבל אז ראה לאן הביטה – בין העצים, מעט בהמשך, אור הירח האיר על מים כסופים – ונזכר שלמעשה הם לא היו בחורשה שבא ממנה. הוא הרים כמה מבקבוקי הטמפו שרוקנו, ודחף גם אותם לתיק שלו, במאמץ מסוים. אולי מחר ישיג לעצמו תיק נוסף, גדול יותר. "חכה, אני אבוא אִתך," מיכל קמה.
"לא צריך," אמר דורון, שלמעשה פחד ללכת לבד, אבל לא רצה להראות זאת. "חוץ מזה, את מכינה שקי שינה. זה יותר חשוב, ואני לא יודע לעשות את זה. אני כבר חוזר."
"בסדר," אמרה מיכל וחייכה.
דורון העמיס את התיק הכבד למדי על גבו. הוא נופף למיכל ונכנס אל בין העצים. האורות מאחוריו נעלמו במהרה מאחורי מסך של ערפל, ואור הירח היה קלוש למדי. דורון עיווה את פניו כשכמעט מעד על שורש של עץ. זה היה טיפשי. הוא ייפול וישבור את הרגל. הם יכולים לשתות מיץ עד מחר בבוקר. הוא הסתובב לחזור לאחור, אל עבר האור…
וגילה שהאור היה פנס רחוב על השביל שבחורשה, כמה דקות הליכה מהבית שלו.
דורון חשב שיחוש הקלה, אבל הרגש שמילא אותו היה אכזבה נוראה. הוא פנה לאחור, סובב את גבו לפנס וחזר על עקבותיו, הרחק מהאור. הוא קרא בשמה של מיכל כשהלך, אבל החורשה סביבו הייתה שוב עצי אלון ואורן, ותחת נעליו היו שוב מחטים ואצטרובלים. היער, החוף, צריפי הפח, הערֵמות, מיכל – כולם נעלמו.

מיכל סיימה לתפור את שני שקי השינה, אבל דורון עדיין לא חזר. היא המשיכה ותפרה כריות לשניהם, ואז רקמה את שמותיהם על שקי השינה – היא מצאה את שמו המלא של דורון על הספר שהשאיל לה, בתוך כרטיס הקורא של הספרייה.
לבסוף יצאה אל האגם, אבל דורון לא היה שם. היא חיפשה אותו בצריפי הפח, שוב ביער וליד הערֵמות על החוף. היא קראה בשמו, אבל איש לא ענה. לבסוף חזרה מיכל למחנה הקטן שלהם – שלה עכשיו – והרימה את הספר של דורון. הוא נקרא "ציפורי הקיץ" ועל כריכתו צוירו צלליות ילדים עפים. היא התכרבלה בשק השינה שלה וקראה עד שהדמעות החלו לזלוג שוב וטשטשו את המילים על העמודים.
סבתהּ התגנבה אל חלומותיה, קטנה וכפופה וקמוטה, מחייכת את חיוכה הביישני. היא לבשה שמלה מבד פרחוני מודפס, שהיה מוכר למיכל כיוון שבמתפרה בקיבוץ היו רק כעשרה בדים מודפסים, ומהם נתפרו רוב השמלות. סביב השולחן במטבח הקטן עמדו שמונה כיסאות, כל אחד מהם אחר, אבל השולחן היה ערוך עם סט הצלחות והכוסות העשויים חרסינה ישנה ויפהפייה שהגיעו מפולין ומעולם לא נסדקו. ריחות תבשילים עלו באפה של מיכל, אף על פי ששום סיר לא עמד על האש. היה משהו כמעט שגוי במראה הזה, של השיש הריק והנקי, של כירות הגז החשופות והשולחן הערוך. מיכל חשבה שאולי היא צריכה להכין בעצמה משהו, למרות שהתפקיד שלה היה להביא את הקניות מהמרכולית. אבל סבתא תרצה שיהיה אוכל כשיגיעו אורחים. מיכל עמדה לשאול אותה, אבל סבתא חייכה אליה, ומיכל נתקפה לפתע באשמה חדה כשהבינה שסבתא ככל הנראה יודעת שמיכל איבדה את את התליון שנתן סבא לסבתא. כמובן שסבתא לא תאמר כלום, לעולם, אבל מיכל חייבת למצוא את התליון, חייבת –
היא התעוררה בבת אחת בבהלה, ולרגע נתקפה אימה אמִתית כשלא הבינה היכן היא והרגישה לכודה. היא גילתה שהסתבכה בתוך שק השינה שלה ושהמשקל הקל שנח על ברכיה היה חתול ג'ינג'י מפוספס, שאותו העירה משנתו בהתפתלויותיה. הוא הזכיר למיכל את החתול של סוניה, השכנה של סבתא ושלה, אבל נראה שמן וזועף ממנו. הוא יילל במחאה, ללא ספק מנסה להבין איך המיטה שלו הפכה פתאום ליצור חי. מיכל ליטפה אותו וניסתה להרגיע את נשימותיה המהירות. התליון. היא צריכה למצוא אותו ולחזור הביתה, לפני שסבתא תדאג.
היא מצאה ערֵמה קטנה שנראתה כאילו נפלה מבית מרקחת, וחיפשה בה עד שמצאה מברשת ומשחת שיניים באריזת שי סגורה. למשחת השיניים, התברר, היה טעם של גויאבה. אבל זה היה בסדר, בינתיים.
היא חיפשה את אריזות הקורנפלקס והחטיפים האכולים למחצה שהשאירה ליד העץ, וגילתה לאכזבתה הרבה שכולם נעלמו, אפילו ערכת כלי התפירה הקטנה שלה והאורות שתלתה על העצים. הדבר היחיד שלא נעלם היה שק השינה של דורון, עם שמו הרקום עליו. מיכל קימטה את מצחה. למה רק הדבר הזה, היחיד שלא נעשה בו שימוש, נותר במקומו ולא נעלם? והרי היא כן השתמשה בשק השינה שלה, שעדיין היה כאן. היא נאנחה ומשכה בכתפיה. האי הזה היה כל כך משונה ומלא מסתורין.
היא הלכה לחטט בערֵמות וגילתה שגם הן השתנו מאז אתמול והתחלפו בערֵמות חדשות. באחת מהן מצאה פסטה סגורה בשקית – כתומה עם פסים סגולים, אבל היא נראתה אכילה בהחלט. היא מצאה גם סיר בלי מכסה ומצית בצורת אישה בתחפושת ארנב שנראתה קטנה מדי למידותיה.
הגזייה לא הייתה בצריף הפח שבו ראתה אותה אתמול, ולמעשה נראה כאילו גם צריפי הפח עצמם זזו, או השתנו. אחרי חיפוש קצר מיכל מצאה גזייה אחרת, לקחה אותה בחזרה אל המחנה שלה, והרתיחה מים. בצנצנת אחרת מצאה משהו שנראה כמו רוטב עגבניות, אבל התברר שזאת הייתה ריבת תותים ופלפלים חריפים. ובכל זאת, היא הייתה טעימה מאוד, ומיכל ערבבה אותה עם הפסטה.
החתולים היו היצורים החיים היחידים מלבדה על האי עד כמה שהצליחה לראות, והם צפו בה באדישות. היא הציעה להם את שאריות הארוחה, אבל הם רחרחו אותה ועיקמו את אפם. מיכל שיפרה את דעתם עליה כשמצאה קופסת שימורי טונה ופתחה אותה עבורם. היא סיימה את הארוחה עם טרופית בטעם תפוח מלוח ועם צמיד סוכריות.
לאחר שאכלה ושתתה, הרגישה טוב יותר. החתולים לא היו חברה טובה כמו דורון, אבל הם בהחלט גרמו לה להרגיש פחות בודדה. הבוקר תמצא את התליון, ועד הצהריים תהיה שוב בבית, עם סבתא. היא סיימה את הטרופית השנייה שלה, והסתערה על הערֵמות.

דורון ציפה שאבא יצעק, אולי אפילו ירביץ לו, אבל לא תיאר לעצמו שהנזיפות יגיעו גם מאמא. הוא לא ציפה שיאמינו לו, אבל לא היה לו שקר טוב מספיק שהסביר לאן נעלם למשך חצי יום, וממילא נהג לומר את האמת כל עוד היה יכול. כדי להוכיח את דבריו, שלף את כל השלל שאסף בתיק. הם הביטו בעיניים רחבות בשרשרת, בספרים, במטבעות, בפסלון. דורון התמלא בזעם ובעלבון כשאביו החל לחקור אותו כאילו גנב את החפצים. אפילו אמא לא האמינה לו.
למחרת בבוקר, דורון ארז בתיק שלו כל מה שהחשיב כחפצי הישרדות שימושיים, כמו פנס, אולר, שק שינה, כלי רחצה, כמה מהספרים האהובים עליו, וכרית פלסטיק מתנפחת. במקום ללכת לבית הספר, הוא פנה אל תוך החורשה, תחב את אפו בספר והחל לצעוד.
הוא לא הלך לאיבוד שוב. בכל הימים הבאים, לפני ואחרי בית הספר, הוא הלך לאורכה ולרוחבה של החורשה, לעתים שעות ארוכות אחרי שהשמש שקעה. אפו תמיד היה תחוב בעקשנות בספר, והוא מעולם לא הרים את מבטו, גם כשהדבר עלה לו בהתנגשות בעצים, ששברו פעמיים את משקפיו. אבא רתח מזעם, אבל אמא, שראתה כמה הוא עצוב ומאוכזב, רק ניחמה אותו.
את מחרוזת האבנים הכחולות שהביא לאמא הגיעה לקחת אישה זקנה ואצילית למראה במכונית שחורה ארוכה עם נהג גדול ממדים. היא סיפרה שהמחרוזת אבדה לה לפני עשרים שנה בדיוק, כשעלתה לארץ. היא האמינה שהמחרוזת נפלה לים ונעלמה לנצח. דמעות ההתרגשות שלה גרמו לאביו של דורון לחוש שלא בנוח, אבל הוא חייך לבסוף כשהקשישה הוציאה פנקס צ'קים. עיניו התרחבו כשרשמה את הסכום.
הוא לקח את כל המשפחה לגלידה, והתחיל לדבר על חופשה באילת. דורון אכל את הגלידה שלו בשתיקה. הוא הרגיש שחלק קטן נוסף מהמקום ההוא וממיכל נעלם עכשיו בידיה של אישה זרה. למזלו, אביו לא היה מעוניין בספרים שדורון מצא באי, ודורון העמיד אותם על מדף הספרים שלו ולא דיבר עליהם.
כעת, סוף-סוף, החל אביו להתעניין במקום שהיה בו. הוא התקשר לכמה מספרי טלפון ארוכים בחוץ לארץ ודיבר אִתם ארוכות באנגלית בקשר לחפצים האחרים שדורון הביא אִתו. הוא החל לחקור את דורון, ולמרות שהסיפור לא השתנה, החקירות נעשו עיקשות ומתישות יותר. אביו דיבר בלי הפסקה על האוצרות שכנראה היו במקום האחר, והכריח את דורון ללכת בשבילי החורשה שוב ושוב, לשווא. לאחר כמה שבועות, גילה דורון למרבה האכזבה שהוא מכיר אותה כמו את כף ידו, והבין ששוב לעולם לא יצליח ללכת בה לאיבוד.
הוא חלם לעתים בלילה שהוא חוזר ופוגש את מיכל, שיחד חפרו בערֵמות ומצאו ספרים נדירים ואוצרות מופלאים, ואז אבא מכר את האוצרות וקנה להם ארמון גדול עם ספות רכות, שבו ישבו דורון ומיכל ואמא וקראו ספרים כל היום והלילה.
כשחמק מאביו, ניסה ללכת לאיבוד במקומות חדשים, אחרים, פסי רכבת נטושים, סמטאות זנוחות, מבנים הרוסים, כל מקום שלא הכיר. בדיוק כמו עם החורשה, גילה שהתוצאה היחידה הייתה שלמד להכיר אותם טוב יותר. הוא תהה לעצמו אם עצם החיפוש אחרי המקום האחר גרם לו לשים לב יותר לסביבתו. אם זה היה נכון, המקום האחר היה אבוד לו לנצח. הוא לעולם לא יהיה עוד הילד שהיה מסוגל לשכוח את עצמו בספר, להרים את עיניו ולמצוא את עצמו במקום חדש ולא מוכר. הוא מעולם לא דמיין לעצמו שיהיה מסובך כל כך ללכת לאיבוד.

נועה התעוררה בחדרה הלבן.
זה לא היה חדר, למעשה, אלא קראוון ישן וחבוט בצבע אפור דהוי שעוצב כמחומש במקום כמלבן – צורה מטופשת ולא מעשית לקראוון, שהיה תופס את רובו של כל כביש שהוא נסע עליו. אבל הקראוון הזה לא נסע מאז שנועה מצאה אותו, ושניהם היו מרוצים מהסידור הזה.
נועה התגלגלה, התמתחה והתיישבה על המזרן. היא ניסתה להבין מה העיר אותה. לאחר רגע עלו שוב קריאות הילדים מבחוץ, והיא זיהתה את ההתרגשות בקולם. מישהו חדש הגיע.
או אולי מישהו ישן. הצעקות הגיעו מכיוון החוף.
כל עקבות השינה נמחו בבת אחת ממחשבותיה של נועה. בלי לטרוח לצאת מהפיג'מה שלה, להסתרק, לצחצח שיניים, או אפילו ללבוש חזייה, היא פתחה את דלת הקראוון בתנופה חדה שכמעט עקרה אותה מעל ציריה ורצה אל החוף. היא ראתה את הילדים המתגודדים קרוב לקו הים, ולִבה זינק. קצב ריצתה הואץ. היא דילגה בין ערֵמות של חפצים משונים ולא האטה אפילו כשמפתחות דקרו אותה מבעד לגרביים. הגלים השקטים, הכחולים, ליטפו את החוף, ומעגל הילדים הקבוע הצטופף סביב דמות קטנה.
קטנה מכדי להיות אדם בוגר המצטנף בתוך עצמו.
נועה עצרה ונאבקה בגל האכזבה ששטף אותה. בדרך כלל, היא לא העזה לקוות. אבל אף אחד לא הגיע מהים כבר זמן רב, והתקווה התגנבה אליה בלי שהרגישה, כמו החתולים שמצאו את דרכם תמיד אל מיטתה. מי שלא היה הילד החדש, זו לא הייתה אשמתו שאינו יונתן.
"בסדר, זוזו. תנו לו לקום," קראה.
"לה," אמרה נוּר. "היא בת."
הילדה לא התיישבה. היא נראתה מבוגרת מעט מרוב הילדים שהגיעו לאי, בערך בגיל שמונה או תשע. שיערה היה אדמוני ומקורזל, והיא התכרבלה על החול, קפואה ורועדת. היא לבשה את הבגדים המשונים ביותר שנועה אי-פעם ראתה: חולצה קצרה שנראתה כאילו נתפרה משלוש חולצות אחרות, וחצאית קפלים שעוד חלק נתפר אליה כדי לעשות אותה ארוכה יותר. הכול היה תפור ביד, טלאים-טלאים, ונראה מרוט, ישן, גבשושי, מעט קרוע ובעיקר רטוב. נועה בחנה את כלי השיט שבעזרתו הגיעה לחוף. סירה או רפסודה – נראה כאילו כלי השיט עצמו לא הצליח להחליט מה הוא – שהורכבה מערב רב של חפצים. נועה זיהתה מצופי ספוג מאורכים, מצופי ברֵכה מתנפחים של ילדים, חתיכות קלקר שעטפו בדרך כלל מכשירים חשמליים גדולים, קורות עץ צבעוניות ודקות שנראו כאילו נלקחו מעריסה, מזרן ים מתנפח עם הדפס של החתולים הסמוראים ואפילו כמה בלונים צבעוניים מלאים באוויר. סביב כל זה נקשרו שרוכי נעליים בשמונה או תשעה צבעים שונים, שאף אחד מהם לא היה לבן או שחור. נועה, מרותקת, החליטה לבסוף שזו הייתה רפסודה שעוצבה בצורת סירה, רעיון שהיא מצאה חינני באופן משונה ומשונה באופן חינני. בהחלט חפץ שהתאים לאיבוד.
היא התנערה וקיללה את עצמה כשהבינה שהילדה החדשה עדיין ישבה על החול, שיניה נוקשות.
"שוקו חם," אמרה נועה. "והמגבת שלי."
הילדים נפוצו לכל עבר. נועה הושיטה יד לילדה. "בואי, נפשיר אותך קצת."
הילדה סירבה לנוע. היא הביטה בידה המושטת של נועה, בילדים, בחתולים ששוטטו על החוף, בערֵמות הבגדים, הצעצועים, המשחקים, התכשיטים, הפתקים, החפצים הבלתי מזוהים שמילאו את החוף. היא השיבה את מבטה אל נועה. הכאב על פניה לא תאם את גילה הצעיר. "איפה אני?" שאלה, קולה צרוד.
נועה נאנחה. היא לא הייתה מוצלחת במיוחד בהסבר הזה, שממילא היה ארוך ומורכב, לא משהו שילדה מבולבלת שהגיעה רק הרגע יכולה להבין בקלות. אבל הילדה לא נראתה מבולבלת. היא נראתה כאילו חששה מהתשובה. ואז היא נעמדה ונועה ראתה את הגרביים שלה: אחד ירוק עם הדפס של איילים, מוטלא בקצהו, והשני אדום עם פרחים כחולים.
גרביים לא תואמים. בדיוק כמו אלו שנועה והילדים גרבו.
"אבל…" נועה הביטה ברפסודה, בים, ושוב בילדה. "לא יכול להיות. את באת מהים."
הילדה נדה בראשה בתנועה חדה. עיניה המבריקות והכהות נראו כמעט פראיות. "אני עדיין באיבוד," היא לחשה, ובלי אזהרה עיניה נמלאו דמעות.

נועה הייתה המבוגרת הראשונה שמיכל פגשה מזה שבועות, אולי חודשים. היא טיפלה במיכל כאילו היה מובן מאליו שזה תפקידה כמבוגרת, ומיכל הייתה אסירת תודה על כך. היא לא הבינה עד כמה עָיְפה מלטפל בעצמה.
מיכל הביטה באישה הצעירה בזמן שזו עטפה את כתפיה במגבת. נועה הדליקה אש בתנור לבנים, שנחפר על החוף בין שתי ערֵמות ונראה כאילו נבנה בימי קדם. היא לבשה חצאית עם הדפס של גמלים, חולצה כחולה עם הדפס של מלאכים, גזורה בצווארון, שחזייה מנומרת הציצה מתחתיה, ושרשרת שמפתח תלוי ממנה. היא מינתה את אחד הילדים הבוגרים יותר להשגיח על האש והבטיחה שמיד תחזור. היא חייכה אל מיכל, אבל החיוך לא הגיע אל עיניה. קודם, כשמיכל רק הגיעה לחוף, הילדים הסתירו את נועה מפניה עד שזו הורתה להם לזוז, ולרגע קצר ראתה מיכל על פניה של נועה הבעה של תקווה וציפייה עצומות כל כך, שידעה מיד שנועה חיכתה למישהו אחר.
הילדים האחרים התרוצצו סביב מיכל והביאו לה שוקו, מיצים בקרטון, שמיכות ובגדים להחלפה. הם היו צעירים מעט ממיכל, וכמו נועה, עטו בגדים משונים. מיכל הניחה שהיא עצמה הייתה לובשת בגדים כאלו אם לא הייתה יודעת לתפור. כולם, בנות כבנים, לבשו מכנסיים עם גומי או חוט שהצמידו אותם למותניהם, וחולצות עם הדפסים מצחיקים. כשהתרוצצו סביבה, מיכל הבחינה ששניים מהם דיברו ביניהם בערבית ונבהלה. אבל הילדים האחרים שדיברו עברית לא פחדו מהם, וגם נועה לא. מיכל, שחונכה להיות מנומסת, ניסתה לא להראות להם את פחדה. הם היו אח ואחות – נור, שראשה היה עטוף בצעיף, וזאהיר, הצעיר ממנה, ששתי שיניו הקדמיות חסרו. מלבדם היו עוד ארבעה ילדים – שחף, נויה, אדל וניצן. בזמן הקצר שבו נועה הותירה אותם עם מיכל, הם תקפו אותה בשאלות אינסופיות.
"מה את עושה פה? איך הגעת?"
"הסירה הזאת סלך?"
"כן, זו ה… סירה שלי." רפסודה היה תיאור מתאים יותר, למען האמת, אבל מיכל הייתה עייפה מכדי להסביר.
"כמה מהר היא שטה?"
"יש לה מנוע?"
"איפה המפרש שלה?"
"אפשר לשחק אִתה?"
"יש לה משוטים?"
"מותר לעלות עליה?"
"אולי תניחו לה כבר?!"
זה היה קולה של נועה, שהתקרבה אליהם, מחזיקה מכסה פלסטיק ששימש כצלחת מאולתרת, מזלג מצויר, ומחבת. מיכל הביטה בה בפליאה. היא חיפשה בערֵמות כבר שבועות, ומעולם לא מצאה מחבת. נועה הניחה אותה על התנור המשונה, והילדים הסתדרו סביבה בשורה, אוחזים בשקיות שמצאו. היא עברה על תוכנן, נאנחה, והביטה במיכל. "יש לנו צ'יפס תפוחי אדמה כחולים בציפוי ביסלי, שניצל תירס בטעם נענע, פיצה עם פירות יער, מלאווח בטעם בזיליקום, ותבשיל…" היא הביטה בשקית, הרימה גבה, רחרחה את תוכנה, ואז משכה בכתפיה. "אין לי מושג מה זה, האמת. מה את רוצה?"
"מה שבא לך להכין," אמרה מיכל, שלא אכלה אוכל מטוגן מאז המטבח של סבתא, והייתה רעבה מאוד.
ילדה בת שש – אדל, היה נדמה לה – הביאה לה טרופית בטעם תות-לימון וקרטון שוקו-בננה. "אין קשית," הודיעה למיכל.
"זה בסדר." מיכל הושיטה יד אל אחד הטלאים שעל חצאיתה ושלפה מתוכו זוג מספריים. היא גזרה את פינת הטרופית ואת פינת הקרטון ושתתה את שניהם בלגימות קצובות וארוכות.
"השמלה שלך עשויה מכיסים!" צייצה אדל, מוקסמת.
נועה הפסיקה לטגן ובחנה את החצאית בתשומת לב. אדל צדקה. כל הטלאים על חצאיתה של מיכל היו למעשה כיסים בגדלים שונים, סגורים ברוכסנים או בכפתורים או בלולאות. כולם היו גבשושיים ומלאים בחפצים. "גאוני. תפרת את זה בעצמך?"
מיכל הסמיקה והנהנה. "שום דבר לא נעלם כשהוא צמוד אלייך," הסבירה.
"אני יודעת," אמרה נועה. "אבל בחיים לא הייתי חושבת על משהו כזה."
"ואת לא יודעת לתפור," אמרה נור וצחקקה.
"מה?" מחתה נועה. "אני יודעת לתפור! רק לפני שבועיים תיקנתי לאח שלך את הנמר שלו."
"הוא התפרק יומיים אחרי זה," אמר זאהיר.
הילדים פרצו בצחוק. נועה גלגלה את עיניה, אבל צחקה אִתם. הפעם החיוך הגיע לעיניה. גם מיכל חייכה. היא התגעגעה לשמוע צחוק. החתולים היו חברה מצוינת, אבל לא שותפים טובים לשיחה. למרות האכזבה והייאוש מכך שלא הצליחה לחזור הביתה, לראשונה מזה זמן רב לא הרגישה לבד כל כך.
"אני יכולה לתפור כיסים לכל מי שירצה," הציעה.
"אני מאבדת דברים גם כשהם בכיסים," אמרה נועה וחייכה. "ואני בטח אשכח שם מספריים ואדקור את עצמי."

המקום האחר נעשה אחד מאותם דברים שהעסיקו את אביו של דורון בלי הפסקה. כמובן, הוא לא קרא לו "המקום האחר" כמו דורון, וגם לא "איבוד" כפי שמיכל כינתה אותו. הוא קרא למקום "אי המטמון" בהתחלה, ואז רק "האי", אף על פי שדורון ניסה כמיטב יכולתו להסביר שלא היה מדובר בדיוק באי. כלומר, לא רק אי. אביו הכריח אותו מדי יום לעבור על תמונות שאסף – מכוניות שנגנבו, כלבים גזעיים שנעלמו, יצירות אמנות אבודות. דורון לא זכר כלבים במקום האחר, ובטח שלא מכוניות יוקרה או פסלים בגודל טבעי של גברים עירומים.
בסופו של דבר, אבא שלו התייאש והחל לחקור בעצמו חפצים שנעלמו. הוא היה נוסע לערבים ארוכים ומשאיר את דורון ואת אמו לבדם. זה היה בסדר גמור מבחינת דורון, שהיה יכול לקרוא בשקט במשך ימים ארוכים מבלי שאביו יתלונן שהוא מבלה יותר מדי זמן עם הספרים שלו במקום לצאת לשחק בחוץ כמו כל ילד בגילו. אמו, לעומת זאת, נראתה מוטרדת מהשינוי. דורון חשב לפעמים מה היה קורה אם אביו היה מוצא את המקום האחר. הוא דמיין את הערֵמות הגדולות מסודרות בשורות, מסומנות בתוויות ובעיקר ממוינות ל"שווה כסף" ו"לא שווה שום דבר". הוא חשב על היער המשונה שאליו הגיע מהחורשה שליד הבית ודמיין את אביו מסמן בו שבילים, הופך את המקום האחר לצומת מעבר מהיר, מכוון את התנועה במדי שוטר.
אף על פי שבילה במקום האחר רק יום אחד, ידע דורון שאביו יהרוס אותו.
אבל הוא ידע גם שאביו לעולם לא יוכל למצוא את המקום האחר. רק אנשים שיכלו ללכת לאיבוד כמו דורון ומיכל הגיעו לשם, ואביו לא היה אבוד אפילו פעם אחת בכל חייו.

"הנה," אמר שחף, ונתן למיכל קֶלַע קטן. הוא הצביע על ערֵמה עצומה של מפתחות, לא רחוק מהם. "אין לנו אבנים, אבל אם את לא מסתדרת עם המפתחות, את יכולה פשוט לזרוק כל דבר אחר. הם בדרך כלל מתפוצצים."
"מה?" שאלה מיכל, מבולבלת.
"הבלונים," אמרה נויה, והצביעה לעבר הים. מיכל אימצה את עיניה וראתה מראה שמעולם לא נתקלה בו בחלק שלה באיבוד  – על רקע השקיעה, מאות, אולי אלפי בלוני הליום וגומי עפו בעצלתיים לעברם, ממלאים את השמים בקשת יפהפייה של צבעים. התמונה המופלאה נהרסה כשהילדים התחילו לצלוף בבלונים. ניצן, שהיה גבוה יותר, טיפס על אחת הערֵמות, תפס את החוטים כשהבלונים הנמוכים יותר חלפו ומשך אותם מטה. הילדים האחרים פשוט ירו בבלונים חצים מאקדחי פלסטיק או מפתחות מקֶלַע כמו זה ששחף נתן למיכל, או זרקו לעברם כל חפץ קטן וחד שהצליחו למצוא. "רק לכיוונים שאף אחד לא עומד בהם!" אמרה נועה, שגם היא עשתה כמיטב יכולתה לפגוע בבלונים. "אל תוציאו לאף אחד עין!"
"למה אנחנו לא נותנים להם לעוף הלאה?" שאלה מיכל, והצליחה לקלוע מפתח ישירות למרכזו של בלון בצורת איש שלג עם ידי זרדים וגזר במקום אף.
"פעם היינו עושים את זה," ענתה נועה, וזרקה סכין מטבח לעבר אחד הבלונים. "אבל לפני כמה שנים ילדה שהגיעה לכאן סיפרה לי שצבי ים אוכלים את הבלונים ונחנקים. אז החלטנו לנסות לפוצץ כמה שיותר מהם כשהם מעל האי. מי שמגיע לכאן תמיד רוצה לעזור."
"מי שמגיע?" שאלה מיכל.
נועה הנהנה. "ילדים הולכים לאיבוד כל הזמן. בדרך כלל הם חוזרים תוך כמה שעות, או כמה ימים, או במקרה הכי גרוע כמה שבועות. בסוף כולם מוצאים את הדרך הביתה."
"אני כאן כבר חודשיים לפחות," אמרה מיכל בשקט.
נועה הנהנה. "אני כאן יותר מעשר שנים," אמרה. כשראתה את הבעתה של מיכל הוסיפה במהירות, "אבל זה שונה. אני רציתי להגיע לכאן."
"גם אני," אמרה מיכל. "אבל עכשיו אני רוצה לחזור."
נועה נראתה כאילו רצתה לשאול עוד, אבל לא שאלה. מיכל הייתה אסירת תודה, כי הגעגועים לסבתא חנקו את גרונה. היא העסיקה את עצמה בפיצוץ הבלונים בעזרת מפתחות, עד שהגוש הצבעוני חלף. נראה היה שהצליחו לפוצץ פחות מחצי ממנו, אבל נועה נראתה מרוצה מהתוצאה ושיבחה את מיכל עד שזו האדימה.
"נועה, יש לי רעיון!" אמרה אדל. היא רצה לעברן, גוררת אחריה בלון בצבע סגול. "אולי במקום לפוצץ את הבלונים, בפעם הבאה נחבר את כולם ביחד ואז נעוף מכאן?"
"עוד אחת," רטנה נועה. "אתם יודעים כמה בלונים צריך בשביל להרים בן אדם אחד?"
"כמה?" שאלה אדל. קמטים קטנטנים הופיעו במצחה הקטן.
"אני לא יודעת. המון." נועה הביטה במיכל. "בשנתיים האחרונות לפחות עשרים ילדים דיברו על הרעיון הטיפשי הזה של לעוף מפה עם בלונים. מאיפה זה הגיע? קולנוע או טלוויזיה?"
מיכל נדה בראשה לשלילה. "אין לנו טלוויזיה בבית, וצריך לנסוע לקולנוע באוטובוס. אני וסבתא בעיקר קוראות והולכות לכנרת."
"את גרה עם סבתא שלך?" שאלה נועה.
מיכל הנהנה, וענתה גם לשאלה שלא נשאלה, "ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי תינוקת."
"אני מצטערת," מלמלה נועה.
"זה בסדר," אמרה מיכל. "אני לא זוכרת אותם. וממש טוב לי עם סבתא."
נועה הביטה מעבר לערֵמות בכלי השיט המאולתר של מיכל. "הייתי מציעה לגרור את הרפסודה שלך לתוך הקראוון שלי כדי שלא תיעלם בבוקר, אבל אין סיכוי שהיא תיכנס לשם."
"למה שהיא תיעלם?" שאלה מיכל, מבולבלת. "דברים שמשנים אותם לא נעלמים."
הילדים, שהחלו להתגודד שוב, עצרו והביטו בה. גם נועה נראתה מופתעת. "אם זה היה נכון, כל חולצה שנקרעה לנו או שקית אוכל שלא סיימנו או מגבת שהרטבנו…"
"לא לא, לא דברים כאלו," אמרה מיכל. "אני מתכוונת דברים שממש משנים אותם, שהופכים אותם למשהו אחר. למשל אם את לוקחת גופייה ותופרת אותה מלמטה כדי להפוך אותה לשקית, או לוקחת המון חבלים וקולעת אותם לערסל, או מדביקה קופסאות אחת לשנייה כדי להכין לך מדרגות…"
"או אם את לוקחת שני כיסאות ושמה ביניהם שמיכה באמצע ואז יש לך אוהל!" אמר זאהיר, הבעה נלהבת בעיניו.
מיכל הרהרה בכך. "כן, אני חושבת שכן."
"ידעתי," אמר זאהיר, מלא שביעות רצון. "אני ונור בנינו אוהל והוא לא נעלם."
"לא סיפרתם לי," אמרה נועה ונופפה לעברם באצבע מתרה. "אתם יודעים שצריך לספר לי אם קורים דברים מוזרים."
זאהיר אמר משהו בערבית בטון מתנצל ומבויש, ונור תרגמה, "לא חשבנו שזה מוזר."
"אבל לא ניסיתם אף פעם לבנות או להכין משהו?" שאלה מיכל, בהפתעה. היא לא הבינה איך אפשר להסתדר באיבוד בלי לשנות חלק מהדברים שהגיעו כדי שיתאימו למה שהייתה צריכה. אבל החלק הזה של איבוד היה גדול ומגוון יותר, והיו בו יותר חלקים – סמטאות אפרוריות, תחנת רכבת חדשה ומלאת רציפים, נטושה לחלוטין, הר מושלג גבוה שקצהו היה בעננים ורגליו נמסו אל תוך החול בחוף, קניון מאובק מלא חנויות נטושות שבאחת מהן היה חשמל שעבד באמת, ואפילו מיקרוגל, שמיכל התלהבה מאוד לצפות בפעולתו בזמן שהכין פופקורן בטעם דובדבן. לסבתא לא היה כזה בבית. "התנור שלכם!" נזכרה. "תנור האבנים, זה שאתם מטגנים עליו דברים. גם הוא לא נעלם, נכון?"
"כן," נועה לא הביטה כעת בעיניה. היא מרטה את צמידי החוטים שלה. "אבל… לא חשבתי שזה בגלל… כלומר, חשבתי שזה קשור למי שבנה אותו. אף פעם לא ניסיתי להכין דברים כמו אלו שאת מדברת עליהם. היומנים שאני כותבת לא נעלמים, אבל חשבתי שזה בגלל שהם בקראוון שלי ודברים שנמצאים בו לא נעלמים."
"אולי הם לא נעלמים בגלל שגם את הקראוון שינית," אמרה מיכל ומשכה בכתפיה. יותר מדי מחשבות עייפו אותה, ואיבוד תמיד עורר יותר מדי מחשבות. "את הורסת את הצמידים שלך."
נועה שמטה את ידה כנשוכת נחש. "סליחה," היא מלמלה. "אני, אה, אלך למצוא לך שמיכות בשביל לישון."
היא הלכה משם מהר כל כך שכמעט מעדה על חתול. הוא ילל במחאה, ונועה הרימה אותו תוך כדי הליכה וליטפה אותו עד שנרגע. מיכל הביטה בגבה המתרחק. הילדים נראו נבוכים כמעט כמו שהיא חשה.
"העלבתי אותה?" מיכל שאלה את נויה, ומוללה את שולי אחד הכיסים שלה. "לא התכוונתי. אני תפרתי והדבקתי וגזרתי וגילפתי וחרטתי רק בגלל שלא היו לי המון דברים כמו שיש כאן."
נויה נשכה את קצה הצמה הארוכה שלה. "לא נראה לי. היא נהיית מוזרה וסקטה ובורחת מהר כל פעם סמדברים על הבן ההוא סהיה פה פעם."
"איזה בן?"
"ההוא סבנה את התנור ואת הבית על העץ בהתחלה סל היער. אני חוסבת סהוא היה גדול, כמוה. הם היו חברים או מסהו כזה. אבל זה היה לפני המון המון זמן והוא לא פה עכסיו."
ניצן הצטרף אליהן, עדיין אוחז באקדח החצים שלו. הוא לא היה קטן בהרבה ממיכל, והיא הבחינה שהוא ניסה לעמוד על קצות אצבעותיו כשהיה לידה כדי להיראות גבוה כמוה. פעם אולי הייתה מתרגזת, אבל עכשיו זה רק גרם לה לצחוק. היא חשבה כמה החודשים שבילתה על האי שינו אותה, הרחיקו אותה מילדים אחרים. דורון עלה שוב במחשבותיה. שק השינה שתפרה לו היה עדיין אצלה, והספר שהשאיל לה היה תחוב עמוק בתוכו כדי שלא ייעלם. הם בילו פחות מיום ביחד, אבל מיכל כבר חשבה עליו כעל חבר טוב. אולי גם לנועה היה מישהו כזה.
"לא הספקתי לומר לה שיש לי שני שקי שינה על הרפסודה שלי," מלמלה מיכל.
"באמת?" שאלו נויה וניצן ביחד, עיניהם נוצצות.
"אתם יכולים לקבל אותם," אמרה מיכל וחייכה. יהיה קל להכין שקי שינה חדשים, במיוחד עם כמות השמיכות שיש בצד הזה של האי.

יוני חלם על נועה. הוא חלם עליה לעתים קרובות, חלם שהיו שוב יחד באיבוד. הוא היה מסדר גרביים בזוגות והיא הייתה מפרידה אותם. נועה הייתה מתעקשת להכין מתכונים מספרי בישול למרות שלא היה להם אף אחד מהמרכיבים, ויוני היה מתעקש לחפור בערֵמות עד שהיה מוצא אוכל בריא בערך. הם היו יושבים בפינת הטלוויזיה שבאזור הקניון, יחד עם הילדים, שהיו מפוזרים סביבם על כורסאות ניילון מתנפחות, הדום מנומר וספה ענקית בצורת שפתיים, ומקריינים בצורה מצחיקה סרטים משפחתיים, סרטי חתונה, סרטי בר מצווה ובת מצווה, מופעי סיום תיכון, סרטי סטודנטים, פרסומות שנאסרו לשידור, סרטי המשך שיצאו ישירות לווידאו, סרטוני "מאחורי המוזיקה" עם בועות קופצות מעצבנות וקומדיות משפחתיות משנות השמונים. הם היו שוכבים על החוף, שעונים על אחת הערֵמות. נועה הייתה מצביעה על קבוצת כוכבים כזו או אחרת ושואלת לשמה, ויוני היה מתאמץ להיזכר. הוא היה נותן שמות לכל החתולים והיא הייתה צוחקת עליו, כי הם היו נעלמים למחרת ובמקומם היו מופיעים חתולים חדשים. יוני היה מתחרה עם הילדים במשחק מטופש שבו צריך לדוג דגים ומפסיד, ונועה הייתה מזכירה לו שפעם, לפני זמן רב, גם הוא היה דייג.
לפני זמן רב.
המקום שבו נמצא היה חדר גדול עם מטבחון קטן, חדר אמבטיה ושירותים צמוד. חלון צר אחד, גבוה, השקיף לחצר סגורה. משלוח האוכל הועבר אליו פעם בשבוע דרך חלקה התחתון של הדלת, שהיה נפתח רק כלפי פנים. מדי פעם הופיע ספר בתוך שקית האוכל, ויוני היה גומע אותו בשקיקה. לא היו מקורות בידור אחרים בחדר.
הסוהר שלו הגיע כל כמה ימים. גבר גבוה, מלא ומבוגר, שבעיניו הבעה לא נעימה. יוני לא ידע עליו כלום – איך מצא אותו, אם הוא פועל לבד או משתייך לארגון כלשהו, אפילו את שמו. אבל הסוהר ידע על יוני הכול, מלבד את התשובה לאותה שאלה שהמשיך לשאול שוב ושוב, ויוני התעקש שוב ושוב שלא ידע את התשובה לה.
"איך מגיעים לאי?"

נועה שמעה את צעדיה של מיכל מתקרבים עוד לפני שראתה אותה. אף אחד באיבוד לא נעל נעליים, כך שהמקומות היחידים שבהם אפשר היה בדרך כלל לשמוע צעדים מתקרבים היו בקרבת העלים היבשים ביער וסביב הר הדואר האבוד, שלידו נועה ישבה. קולות ה"פופ" של רגליים קטנות מועכות ניילון בועות בישרו על התקרבותה של מיכל. בדרך כלל, הייתה נועה קמה ומצטרפת לדריכה על בועות הניילון, אבל לא היה לה חשק כרגע. היא ניערה קופסת קרטון גדולה שעליה מדבקה "להחזיר לשולח", הקשיבה לרשרושים והחלה לקלף את נייר הדבק. הקופסה הייתה מלאה בחטיפים וממתקים, ובניגוד לאלו שהגיעו בדרך כלל לאיבוד – במבה במגוון צבעי הקשת, בייגלה בטעם מרשמלו, מרשמלו בטעם מנטה ואגוז – אלו היו ממתקים רגילים לגמרי. נועה פתחה חבילת שוקולד מריר, בלי טופו, בלי אפונה וגזר, אפילו בלי סוכריות קופצות, והכניסה קובייה אחת לפיה. יוני היה שמח למצוא חבילת שוקולד כזו.
היא לא הייתה צריכה לתת לו ללכת.
"את מתכוונת לעמוד שם הרבה זמן או שאת רוצה לבוא לכאן ולפתוח חבילות?" שאלה.
מיכל הציצה מאחורי הר הדואר. נועה הביטה בילדה המשונה הזו, שהייתה גדולה פיזית רק במעט מכל האחרים, ובכל זאת נראתה לנועה בוגרת יותר מרוב המבוגרים שפגשה בחייה. אבל במחשבה שנייה, לנועה לא היה הרבה מגע עם מבוגרים בשנים האחרונות, מלבד עם יוני. היא לא באמת זכרה איך הם.
מיכל הביטה בפסגה הרחוקה. "כל הדואר הזה הלך לאיבוד?"
נועה הנהנה. "כשהגעתי לאיבוד זה היה בקושי גבעה. זה נעשה גרוע יותר עם הזמן."
"למה?"
נועה משכה בכתפיה. "אנשים עוברים דירה. אנשים מזמינים מהאינטרנט ולא כותבים כתובת ברורה. מי יודע? מה שגרוע יותר הוא שרוב הדואר הזה לא נעלם בלילה, בניגוד לשאר הערֵמות. אנחנו פותחים אותו ומפזרים אותו כדי שלא יציף את האי. זה גם כיף. כמו לקבל מתנות מהדוד המוזר שלא ידעת שיש לך."
מיכל התקרבה אליה. "כמה מוזר?"
"את תראי."
מיכל חייכה והתיישבה לצִדה של נועה. היא שלפה מתוך אחד מכיסי הטלאים הגבשושיים שלה את המספריים שנועה ראתה קודם והציעה לה אותם.
"מה אִתך?" נועה שאלה.
בתשובה, מיכל שלפה מכיס אחר אולר מבריק ויישרה את הסכין החד שלו. נועה הדחיקה את הדחף להוציא אותו מידיה. היא תמיד פחדה לתת לילדים להחזיק סכינים, למרות שהייתה נפצעת לא פחות מהם. האולר ששמרה בקראוון שלה היה בהחלט במצב פחות טוב מהאולר הזה, שהלהב שלו חתך את קופסאות הקרטון כמו חמאה. מיכל הוציאה מתוך אחת מהן פסל של נשר, עומד זקוף ויציב על בסיס משיש, כשהדגל האמריקאי מתנופף מאחוריו. היא בהתה בו. נועה פרצה בצחוק. "רואה?"
מיכל צחקה. נועה פתחה ארגז נוסף בעזרת המספריים, ולא הופתעה לגלות שזה היה פשוט בהרבה מהשיטה הרגילה שלה, לתלוש את הנייר. הארגז היה מלא בתקליטים ישנים. נועה הביטה בהם ונזכרה שראתה פטיפון באחת הערֵמות, ואפילו הסבירה לאדל מה הוא. מתי זה היה? לאחרונה? לא, עברו מאז לפחות יומיים. הפטיפון מן הסתם נעלם כבר. היא הדפה את הקופסה הכבדה הצִדה, מאוכזבת מעט. לא היו הרבה הזדמנויות לשמוע מוזיקה באי, והילדים היו אוהבים את זה. מיכל, לעומתה, בחנה בעניין את התקליטים. "אולי אני אשמור כמה מהם בשביל סבתא שלי?"
"היא משתמשת בפטיפון?" נועה חייכה. "נו, טוב. סבתות."
אחד החתולים התקרב אליהם ורחרח את פסל הנשר בעניין. מיכל עצרה והביטה בו.
"הוא רוצה את הקרטון," אמרה נועה בלי להביט. "הם מתים על זה."
"אני חושבת שהחתול הזה היה בצד שלי של איבוד."
נועה הסתכלה. זה היה חתול רחוב מפוספס, שנראה בעיניה זהה להרבה חתולים אחרים שהסתובבו באיבוד. וכפי שציפתה, הוא השחיז את ציפורניו על הקרטון הריק ולא הפגין שום עניין בנשר האמריקאי.
"חתולים עוברים בין מקומות יותר בקלות מבני אדם," אמרה נועה. "איך נראה הצד שלך?"
"דומה מאוד לפה, אבל… קטן יותר, אני חושבת. פחות מגוון. היו שם יער וחוף, אבל שום דבר עם חשמל. בטח שלא את כל פנסי הרחוב האלו. הארתי בלילה עם צעצועים חשמליים. היו גם כמה צריפי פח נטושים, שאחרי כמה שבועות התחלפו בקרוואנים. ולא היה שום דבר כזה." היא החוותה לעבר הר הדואר האבוד.
נועה בחנה אותה. "והיית שם לבד לגמרי? חודשיים?"
מיכל הנהנה. "היה עוד ילד, ממש בהתחלה. דורון. אבל אז הוא חזר הביתה."
נועה חשה מחנק מטפס בגרונה. "אני מצטערת."
"זה בסדר. הוא היה רק יום אחד. וחוץ מזה, היו אִתי המון חתולים, אז לא הרגשתי ממש לבד. לא כמו אצלך עם…" מיכל עצרה וכמעט הפילה את האולר מידיה כשקלטה את טעותה.
נועה חייכה. הילדה נראתה בוגרת בהרבה מגילה, ובהחלט רבת תושייה בהרבה מכפי שנועה הייתה מצפה. אבל היא בכל זאת הייתה רק ילדה.
"זה בסדר. אני יודעת שהילדים מדברים עליו," נועה אמרה, ופתחה עוד קופסת קרטון, שהכילה כמות עצומה של ספרי הדרכה של "חלונות 95". "אין כאן אף אחד שהכיר אותו כרגע, אבל הם מעבירים את הסיפור בין הילדים הישנים לחדשים כמו אגדה." למעשה, בפעם האחרונה ששמעה, יוני היה בגובה שני מטרים, שיערו היה ירוק, הוא היה חמוש במגן, חרב וארגז כלים, והיו לו כנפיים. "אני חושבת שלפעמים אפילו החתולים מתגעגעים. תמיד יש להם מספיק אוכל, אבל הוא היה חופר בערֵמות בשביל לפתוח להם קופסאות טונה."
היא ניסתה ללטף את החתול, שברח ממנה. מיכל צחקה והושיטה יד בעצמה, לאט ובזהירות. החתול בא להתחכך בה.
"הוא גם היה נותן להם שמות," אמרה נועה. "כל הזמן אמרתי לו שזה ממש טיפשי. היום הם פה, מחר הם נעלמים, אז מה הטעם?"
מיכל פתחה קופסה קטנה מלאה בדגמים חדשים של טלפונים סלולריים עם כתובות בסינית, הוציאה אחד מהם וקימטה את מצחה.
"אל תטרחי. אין פה קליטה אף פעם. ניסינו," אמרה נועה.
מיכל הניחה את הקופסה בצד, והחתול רחרח אותה וחזר לקרטון שלו. "הוא הקשיב?"
"מי?"
"החבר שלך."
נועה נדה בראשה ומרטה את צמידי החוטים שלה. "לא. להקשיב וללכת לאיבוד היו שני הדברים היחידים שהוא לא ידע לעשות."
מיכל פתחה קרטון מלא בצעצועי חתולים. "אז איך הוא הגיע לכאן?" שאלה. החתול המפוספס פסע לעבר הקרטון בעניין. מיכל הציעה לו עכבר מגומי, אבל הוא העדיף, כמובן, את הקרטון.
נועה שתקה לרגע ארוך, נאבקת בדחף שעלה בכל פעם שגוש הכאב החל להצטבר בגרונה – ללכת לקראוון שלה ולטרוק את הדלת. יוני היה היחיד שהצליחה לדבר אִתו כשהייתה עצובה. אבל מיכל הייתה בוודאי האדם הכי בוגר שהגיע לאיבוד מזה זמן רב, אולי האדם הכי בוגר שיגיע אי-פעם, כי יוני לא יחזור, והגיע הזמן שנועה תכיר בכך.
היא נשענה לאחור והביטה למעלה, אל שמי הלילה. יוני היה מצביע עבורה על קבוצות כוכבים, נוקב בשמותיהם ויודע להורות על הצפון. היכולת להיעזר בכוכבים כדי למצוא מקום או אדם הייתה מסתורית עבור נועה כמו כישוף. לו הייתה יודעת להביט בכוכבים כפי שהוא הביט בהם, אולי הייתה מסוגלת למצוא אותו.
"לפני הרבה שנים, כתבתי יומן, וזרקתי אותו בשקית ניילון למים. יוני מצא אותו, והחליט למצוא גם אותי." היא שתקה לרגע, מאבדת את המילים, מחפשת ולא מוצאת. היא אף פעם לא הייתה טובה בלמצוא. זה היה התפקיד של יוני. למצוא ולתקן ולסדר ולבנות ולשפר ולמיין ולמצוא גרביים תואמים. איבוד שלו היה שונה כל כך מאיבוד שלה, אבל גם הדרך שלו הייתה בסדר, או שאולי הדרך שלו ושלה היו בסדר ביחד, כי איבוד נתן לו לחזור אליה – ונועה הרשתה לעצמה להאמין בזה, הרשתה לעצמה להאמין שיוני יצליח למצוא שוב את איבוד, אותה…
"ולמה הוא עזב שוב?" שאלה מיכל, שניכר בה שלא הייתה מסוגלת לכבוש את סקרנותה.
נועה הביטה בהר הדואר. "הוא לא בדיוק עזב. כלומר, שנינו עזבנו, ואז שנינו חזרנו, בזמנים אחרים, כלומר, הוא בא למצוא אותי שוב…" היא ראתה את הבלבול על פניה של מיכל ונאנחה. "זה לא משנה. הפעם האחרונה שהוא נעלם הייתה באשמת המקום הזה."

"זו ספרדית," אמר יוני.
"זו איטלקית." נועה הניפה את המכתב מול עיניו כדי שייטיב לראות.
יוני קימט את מצחו. "בפירוש ספרדית."
"איטלקית," התעקשה נועה. "ואם אתה רוצה, אנחנו נלך לצד השני של איבוד ונמצא מישהו שמדבר איטלקית ונשאל אותו."
"בחיים לא היינו בצד השני של איבוד," יוני הזכיר לה. "אנחנו תמיד מגיעים בחזרה לכאן."
"אף פעם לא ניסינו להגיע לצד השני במטרה למצוא מישהו שיודע ספרדית או איטלקית," אמרה נועה.
"מה אתם עושים?" שאלה ילדה ג'ינג'ית עם צמות ושמץ של מבטא זר – שובל, נועה נזכרה בשמה לאחר רגע. היא הגיעה לכאן רק אתמול.
"ממיינים ערֵמות דואר לפני שהוא יקבור אותנו," אמר יוני.
"הוא ממיין ערֵמות," תיקנה נועה. "אני מפריעה."
יוני חייך, רכן לעבר נועה שישבה על כמה חבילות ספרים שנערמו זו על זו, ונישק אותה.
שובל צחקקה, ונועה חרצה לעברה לשון.
"אני יכולה גם למיין?" שאלה שובל.
"בטח," אמר יוני. "את יודעת לקרוא?"
"ברור," אמרה שובל בקול נעלב. "אני בכיתה בי"ת."
"סליחה. הנה, קחי," יוני העביר לה חבילה קטנה. נועה החביאה את חיוכה כששובל התאמצה לבטא את המילים. "אל מר אפ-ר-יים קי-שון, ר-חוב –"
"זה מספיק," אמר יוני, וחייך אליה. "שימי את זה בערֵמה הרחוקה, בסדר?"
שובל הנהנה בהתלהבות והלכה אל הערֵמה.
נועה הביטה בשתי הערֵמות. "למה אנחנו בעצם קוראים מה כתוב על החבילות? חשבתי שהרעיון הוא למיין חבילות שקל לפתוח וקשה לפתוח כדי שנוכל להתחיל לפנות חלק מההר הזה."
"זה היה הרעיון, כן," יוני התחמק.
"אתה לא זה שאמרת, 'נועה, אם לא נגייס את כולם ונתחיל לפתוח חבילות, הר הדואר האבוד ישתלט על כל איבוד ויקבור אותנו בעודנו בחיים'?"
"אני די בטוח שלא התנסחתי ככה," אמר יוני וחייך. "אבל בינתיים היה לי רעיון אחר."
"הממ?"
"אני חושב שחלק מהדואר כאן לא באמת אבוד, הוא סתם לא הגיע ליעד שלו."
"זו לא בדיוק ההגדרה של אבוד…?"
"מה שאני מתכוון הוא שהם לא עברו דירה או כתבו כתובת שגויה. לא יכול להיות שיש כל כך הרבה כאלו. חלק בטוח גרים באותו מקום ויכולים לקבל את הדואר שלהם."
"אז בעצם כל מה שאנחנו צריכים זו תיבת דואר אדומה," נועה אמרה, משועשעת. "אני בטוחה שהיא תגיע לאיבוד בקרוב, ביחד עם מכשיר ג'י-פי-אס שעובד, טלפון עם קליטה, וציפור דודו…" היא קימטה את מצחה. "בעצם, אני די בטוחה שראיתי דודו לפני כמה ימים."
"נשמע הגיוני," אמר יוני. "סיפרתי לך שלפני כמה שנים, כשחזרתי לכאן דרך ההר המושלג שלך, רדפה אחריי ממותה?"
"לפחות חמש פעמים," נועה חייכה. "וזה לא ההר המושלג שלי. גם אתה חזרת לאיבוד דרכו."
"כן, אבל את היית הראשונה. הוא אפילו לא היה כאן לפני שהלכת שוב לאיבוד." יוני הניח עוד חבילה בערֵמה הקרובה ונתן את הבאה לשובל. "גם זו לרחוקה, בבקשה."
"בכל מקרה, אתה משנה את הנושא." נועה החוותה בסנטרה לעבר הדואר הממוין. "איך אתה בדיוק מתכוון להחזיר את הדואר הזה לאנשים?"
"חשבתי…" יוני היסס, ולא הביט בעיניה. "חשבתי לנסות לחזור בעצמי."
נועה בהתה בו. לרגע, הרגישה כאילו כל איבריה הפכו לחבילות קטנות, כאילו לבה ואצבעותיה ואוזניה ועיניה נארזו בקופסאות ועמדו להיות ממוינים גם הם, והיא רצתה לצעוק שלא, היא זקוקה להם, היא זקוקה ליכולת לגעת ולראות ולשמוע ולהרגיש, אבל גם פיה נארז, והיא לא הייתה יכולה אפילו לצעוק.
"נועה, אל תיבהלי כל כך. אני רק רוצה לנסות להחזיר חלק מהדברים שהולכים לאיבוד, זה הכול."
"אנחנו לא מחזירים דברים אבודים," אמרה נועה. "הם נעלמים לבד."
"לא החבילות. וכשאנחנו פותחים אותן ומה שיש בהן נעלם למחרת, אנחנו פשוט גורמים לזה שאנשים אחרים ימצאו אותם. אפרים קישון כבר לא יקבל את המכתב שלו, אבל –"
"למה?" שאלה נועה.
יוני מצמץ, ואז המשיך בלי לענות, "אבל תראי את כל המכתבים והחבילות האלו. יש כאן חבילה ששלחו לחייל בגבול לבנון, ואיזה תליון שעטוף בהמון ניירות, ומכתב ממש ארוך בכתב יד, בספרדית," יוני נופף במכתב הפתוח, מציג בפניה של נועה שורות צפופות של כתב עדין, מעוגל.
"איטלקית," אמרה נועה.
"פורטוגזית," אמרה שובל. שניהם פנו להביט בה, מופתעים. היא משכה בכתפיה. "עלינו לארץ מברזיל."
"את יכולה להבין את השם הזה?" יוני הראה לה את המעטפה. שובל הנהנה. "נהדר! את יכולה לכתוב אותו בעברית?"
שובל קימטה את מצחה ונדה בראשה לשלילה. "אבל אני יכולה להכתיב למישהו אחר," הציעה.
"מעולה. את יכולה בבקשה למצוא מישהו שיודע לכתוב?" שאל יוני והרים עט מהאדמה. היו עטים בכל מקום באיבוד, כמו חול. שובל רצה בשמחה למצוא את אחד הילדים האחרים. נועה הביטה בעקבותיה. היא או יוני היו יכולים לכתוב את השם בעברית. אבל הוא שלח אותה בכוונה למצוא מישהו אחר. הוא ציפה שהוויכוח הזה ימשך זמן רב.
"את רואה? למישהו היה חשוב לכתוב מכתב ממש ארוך בפורטוגזית בכתב יד. ומישהו אחר לא יקבל אותו. זה אפילו לא קצת חבל לך?"
"חבל לי גם שהדודו נכחד, אבל אני לא ארדוף אחרי הדודו שמתרוצץ ביער ואחזיר אותו לעולם האמִתי כדי שבני אדם יהרגו אותו שוב," ענתה נועה, אגרופיה קפוצים. "אני לא רוצה לצאת מאיבוד."
"אני יודע שאת לא רוצה," אמר יוני. "בגלל זה לא הצעתי שתבואי אִתי."
היא הרגישה פתאום חסרת נשימה, חנוקה, וירדה מכיסא החבילות שעליו ישבה. היא רצתה להתרחק, להיות לבדה, אבל כשהחלה ללכת לכיוון החוף, יוני היה לצִדה בן רגע. ידיו חיבקו את כתפיה, עדינות וחמות. הוא לא אחז בה באופן שמנע ממנה להשתחרר ולהמשיך ללכת, אבל זה היה מספיק. הדחף לברוח דעך לאִטו.
נועה לא הסתובבה להביט בו. "ידעתי שמתישהו זה לא יספיק לך," היא אמרה לבסוף. "זה היה אנוכי מצִדי, לבקש ממך לחיות אִתי כאן עד סוף החיים שלך."
"את לא ביקשת," אמר יוני, ורוגז קל נשמע לראשונה בקולו. "למען האמת, את עשית את ההיפך. את פשוט קמת והלכת, בלי לדבר אִתי, בלי לשאול אפילו אם אני ארצה לחזור אִתך לאיבוד."
הוא צדק, כמובן. זה היה הריב הראשון שלהם. לפני שבע שנים, הוא ירד מההר המושלג בעקבותיה, קפוא ורועד, רק כמה שעות אחרי שהיא עזבה אותו. הם התחבקו ובכו והיא עטפה אותו בשמיכות וחיממה עבורו שוקו בטעם מסטיק בזוקה, ויוני צעק עליה במשך חמש דקות רצופות על שעזבה אותו, ונועה צעקה עליו שלא מגיע לו לחיות ככה בגללה, עם הבלגן והחפצים שנעלמים והאוכל המוזר, והוא צעק עליה בחזרה שלא אכפת לו איפה הוא יחיה כל עוד היא שם, והם בכו שוב, והתחבקו שוב, והתנשקו, וצעקו שוב, ואז הכול היה בסדר, ויוני נשאר אִתה לתמיד, ככה הוא אמר, אלא שעכשיו היא עמדה לאבד אותו שוב.
כמו בתגובה למחשבותיה, יוני אמר, "אני לא הולך לשום מקום, נועה. טוב לי כאן אִתך. אני רק חושב על כל האנשים שיכולים לקבל את הדברים האבודים שלהם בחזרה, זה הכול. אולי אני אפילו יכול להחזיר חלק מהילדים שהולכים לאיבוד –"
נועה הסתובבה להביט בו. "ונניח שתמצא את הדרך החוצה," אמרה, למרות שידעה שבניגוד אליה, הדרך החוצה הייתה החלק הקל עבור יוני. "איך אתה חושב שתצליח ללכת לאיבוד שוב? בפעם הראשונה היית צריך להטביע את הסירה שלך –"
"ספינת דייגים," מחה יוני.
"– ובפעם השנייה הצלחת להגיע לכאן רק כי היית על הר, באמצע שום מקום, בארץ שאתה לא מכיר, בזמן סופת שלגים –"
"אני אעקוב אחרי חתול רחוב," אמר יוני ונופף לעבר חתול שהשחיז את ציפורניו על קרטון פתוח. "אני אתעלם מהסביבה ואסתכל רק עליו. הוא יוביל אותי בחזרה לאיבוד."
נועה גלגלה את עיניה. "זו תכנית מטופשת. חתולים רצים מהר ומשתחלים לחורים קטנים ובין גדרות ומטפסים על גגות. אין סיכוי שתצליח לעקוב –"
"כבר עשיתי את זה," אמר יוני, והשתתק מיד.
נועה בהתה בו. "מה?"
יוני נשם עמוק. "הלכתי לטייל ערב אחד ביער ופתאום הבנתי שאני יודע איפה אני. זה היה יער בארי… בנגב, לא חשוב. יצאתי מאיבוד בלי להתכוון. ואז ראיתי חתול שבא מכאן, ג'קיל…"
נועה הביטה בו בהבעה אטומה. יוני נאנח. "זה שהוא חצי שחור, חצי לבן? לא חשוב, אין לך מושג מי זה. בכל מקרה, ליטפתי אותו, והוא נראה כאילו הוא לא הולך לשום מקום באופן מיוחד, אז פשוט עקבתי אחריו והשתדלתי מאוד לא להסתכל לאף כיוון אחר. הוא החזיר אותי לאיבוד."
נועה הבינה שעצרה את נשימתה כשהתחיל את הסיפור, ונשמה נשימה עמוקה. ראשה היה מסוחרר. "בסדר. אז זה עבד פעם אחת. מה אם זה לא יעבוד בפעם הבאה?"
"אני אקנה כרטיס טיסה למקום שאני לא מכיר ואיעלם שוב, כמו על ההר באיטליה."
"ואיך בדיוק תשלם על כל כרטיסי הטיסה האלו?" נועה שאלה, קולה עוקצני.
יוני נאנח והעביר את ידו בשיערו. "אם עניין החתולים לא יעבוד, אני לא אנסה את זה יותר. אבל אם זה יצליח, המון אנשים יקבלו את האבדות שלהם בחזרה." קולו התרכך. "את מכירה את התחושה הזאת, כשאת מוצאת משהו שהיה יקר לך ואבד, משהו שחשבת שלעולם לא תראי שוב?"
לא. נועה לא הכירה את התתחושה. היא מעולם לא מצאה שוב שום דבר שאיבדה.
אבל היה דבר אחד שאיבדה והופיע שוב, והיא זכרה היטב את השעות הארוכות שבילתה בחרטה ובצער ובייסורים ובגעגועים, עד שחזר אליה. בהתחלה הייתה משוכנעת שהוא הזיה שנוצרה מאומללות ובדידות, אבל אלו היו זרועות אמִתיות שאחזו בה, טלטלו אותה וחיבקו אותה, ואלו היו שפתיים אמִתיות שנשקו לשפתיה, ואלו היו דמעות חמות אמִתיות על פניו.
היא שתקה, אבל יוני ראה את התשובה לשאלתו על פניה. הוא תמיד ידע מה היא חושבת, מה היא מרגישה. הוא נישק אותה והבטיח לה שיחזור.

"והוא לא חזר," אמרה מיכל ומחתה את עיניה באחד הכיסים שלה. הפעם האחרונה שבכתה כל כך הרבה הייתה כשהקוסם מארץ עוץ עזב בכדור הפורח שלו, ודורותי נשארה מאחור והבינה שלעולם לא תראה עוד את דודה אֶם ואת דוד הנרי.
"בהתחלה כן," אמרה נועה. "התכנית שלו פעלה מצוין. הוא היה עוזב את איבוד דרך היער או הסמטאות, מחזיר את כל האבדות – זה היה לוקח לו יום-יומיים, במיוחד אם חלק מהן היו ילדים אבודים – וחוזר בעזרת החתולים. הוא אפילו היה מביא דברים שחסרו לנו – אוכל נורמלי, מחברות ריקות, נייר טואלט, מכסים לסירים, בגדים במידות נכונות, ו… דברים אחרים שהיינו צריכים." היא הסמיקה, ומיכל לא הייתה בטוחה למה.
ערֵמת החבילות הפתוחות לפניהן כללה כעת מאוורר להרכבה עצמית בצבעים זרחניים, חגורות פרחוניות נטולות אבזם, כמה ספרים שבעיה בהדפסתם יצרה שוליים רחבים מאוד וטקסט כמעט בלתי קריא – נועה דווקא שמחה למצוא אותם, לטענתה, כי בדיוק נגמרו לה המחברות הריקות – כמה בובות פלסטיק משונות עם ראש גדול מדי שהתנועע על צירו, מעיל דמוי פרווה בהדפס דלמטי, ושלוש ביצי דרקון מעץ צבוע.
"יום אחד הוא לא חזר," נועה המשיכה. "עבר עוד יום עד שהתחלתי לדאוג. אני לא יודעת מה השתבש, אם הוא לא מסוגל עוד לעקוב אחרי החתולים, או שאולי איבוד לא רוצה אותו בחזרה יותר. אולי אפילו קרה לו משהו."
מיכל חששה שהיא יודעת מה השתבש. היא היססה, בטוחה שמה שתספר יפגע בנועה. אבל אם מיכל הייתה במקומה, היא הייתה רוצה לדעת על הערפל ולנסות להציל את יוני, לא? "פעם, כשניסיתי לחזור," אמרה בקול שקט, "העצים התחילו להיראות לי מוכרים, אבל אז בא ערפל משונה כזה, ו… אני לא יודעת מה קרה, פתאום הכול התחיל להתבלבל לי בראש ולא הצלחתי להיזכר איפה אני או איך הגעתי לכאן. ממש פחדתי, התחלתי לבכות שאני רוצה את סבתא, ואיכשהו נזכרתי בתליון שלה," קולה נחנק, אבל היא המשיכה במהירות, "זו הסיבה שהגעתי לכאן, כי איבדתי את התליון שהיא השאילה לי. ונזכרתי שאני חייבת למצוא את התליון לפני שאני חוזרת הביתה, אז המשכתי ללכת ובסוף הערפל התפזר חזרתי ליער."
היא הביטה סוף-סוף בנועה, שנטשה את החבילה שהחלה לפתוח. גבותיה היו מורמות ועיניה רחבות. "יצאת מהערפל, לגמרי לבדך?" שאלה.
"זה מוזר?"
"ילדים בדרך כלל אפילו לא רואים אותו. זה קורה למבוגרים שמגיעים לכאן. לא מגיעים הרבה, אבל אלו שכן בדרך כלל מנסים מיד לחזור בלי להבין איפה הם או למה הם כאן. ואז הערפל תופס אותם. יש כאן כמה אנשים כאלו. הם נתקעו בזמן ושכחו מי הם. כל מה שמעסיק אותם זה למצוא דרך החוצה, אבל הם אף פעם לא מצליחים."
מיכל הרגישה רעד חולף בה כשהבינה באיזו סכנה הייתה באותו יום. "את חושבת שאני כמוהם עכשיו? בגלל שראיתי את הערפל?"
"לא," אמרה נועה, להקלתה הרבה של מיכל. נועה שתקה לרגע, ואצבעותיה קרעו פיסות קטנות מניירות העטיפה הפתוחים. הפיסות עפו ברוח, מתרחקות מהשתיים. "חשבתי שאולי יוני אבד בערפל שוב. זה קרה לו פעם אחת, והצלחתי למצוא אותו ולהוציא אותו משם. אבל הוא היה קשור לחוט אז, ועכשיו, בכל פעם שאני מנסה להגיע אליו, אני רק חוזרת לכאן. אין אפילו ערפל. ניסיתי אפילו לזרוק פתקים בבקבוקים למים –"
"אולי הוא במקום שאין בו מים," מלמלה מיכל, מהורהרת. "ניסית לשלוח הודעה עם חתול?"
נועה הפסיקה לתלוש את ניירות העטיפה והביטה בה. "מה?"
"אמרת שהוא אהב את החתולים ונתן לכולם שמות," אמרה מיכל. "אולי הם יכולים למצוא אותו. אני יכולה לתפור כמה קולרים קטנים ולהצמיד להם פתקים."
לרגע עיניה של נועה נמלאו בתקווה, התרגשות, התלהבות – מיכל הכירה רק אדם אחד שעיניו יכלו להביעו רגש רב כל כך. סבתא. אבל אז, עיניה של נועה התקדרו שוב. "זה לא יעבוד. כשלחתול יש קולר הוא לא חתול אבוד, לא? אם הם יצאו, מישהו יתפוס אותם וינסה למצוא את הבעלים שלהם."
מיכל מחאה כף כשרעיון נוסף עלה בדעתה. היא שלפה מהכיס הכחול בצד שמאל של חצאיתה את חוטי הרקמה שלה והציגה אותם בפני נועה. "אני יכולה לרקום על הקולר 'שייך לאיבוד', ואז אף אחד לא ינסה להחזיר אותם הביתה!"
נועה עטתה על פניה הבעה שמיכל הכירה אצל כל המבוגרים מלבד סבתא. ההבעה שמשמעותה, "זה רעיון ממש טיפשי, אבל צריך למצוא דרך נחמדה להגיד את זה לילדה". סבתא הייתה היחידה שהסכימה לכל מה שמיכל ביקשה – לצייר כוכבים על תקרת וקירות החדר שלה; לסרוג סוודר לעץ; לתפור לעצמה בגדים מסדינים ישנים ותיקים מבגדים ישנים; לבנות מדפים מבמבוק שחתולים יוכלו לטפס עליהם; לפסל שובך מחימר לציפורים; לתלות גג אדום על המקרר; להרכיב זרועות מקרטון למאוורר; להכין לעצמה ולסבתא שרשראות קטנות ותליונים ממכשירי חשמל שבורים. הפעם היחידה שסבתא אמרה לה "לא" הייתה כשמיכל ביקשה להכין כובע לקרנף בגן החיות. וגם אז, לא עלתה על פניה של סבתא ההבעה הזו, שמיכל הייתה כמעט מאוכזבת לראות עכשיו על פניה של נועה. היא ידעה שנועה מבוגרת, אבל חשבה שהיא מבוגרת שונה. כמו סבתא.
אבל ההבעה נעלמה לאחר רגע ונועה חייכה. "את יודעת מה, מיכל? יש סיכוי שזה יעבוד."

"כבר אמרתי לך," אמר יוני, "המקום שאתה מחפש לא קיים."
הוא נשען על קיר המטבח, זרועותיו שלובות מאחורי עורפו, והביט בסוהר שלו. יוני לא היה נמוך, אבל הסוהר התנשא לפחות שני ראשים מעליו, ויוני נאלץ להטות את ראשו כדי להביט בעיניו. המיקרוגל צפצף, ויוני עקף את האיש והוציא את השוקו החם שלו. "רוצה קצת?"
הסוהר הביט בו ללא הבעה. "אתה כאן כבר חודשים. עדיין לא הבנת כבר שלא תצא מהחדר הזה עד שתיקח אותי לאי?"
שפתיו של יוני התעקלו קלות. "למען האמת, אני אשאר נעול רק עד שמישהו ידפוק יום אחד בדלת ויתפוס אותך לא מוכן. דרך אגב, מקרה החטיפה האחרון שהגיע לבית משפט נגמר בעשרים שנה בכלא."
"אתה במקום מבודד, ויש לי אנשים ששומרים עליו," אמר הסוהר, רגוע. "ואני חושב שגם לך לא יהיה קל להסביר לבית המשפט את כל התמונות שלך עם הילדים שנעלמו."
"החזרתי אותם למשפחות שלהם," אמר יוני בכעס.
"אני בטוח." הסוהר חייך אליו. "עקבתי גם אחרי העיתונות. כלבים גזעיים שנגנבו והושבו לבעליהם. כתב יד של סופרת מפורסמת שנעלם והופיע בתיבת הדואר של בנה שנים אחרי פטירתה. חבילות עם כסף ותכשיטים יקרים שנשלחו מעבר לים ואבדו. מה עוד תכננת להחזיר בקרוב? כספות מלאות במזומנים? עצמות דינוזאורים שכל מוזאון ישלם הון עבורן, אולי?"
יוני הביט באיש בגועל ושתק. הוא תמיד חשש שיום אחד אנשים תאבי בצע יגלו את קיומו של איבוד ויראו בו אמצעי לרווח קל ומהיר. כעת, כשהקלפים נחו על השולחן והוא הבין סופית מה הסוהר שלו מחפש, ידע שלא יוכל לדבר בהיגיון אל האיש הזה.
הסוהר שלו, שככל הנראה הגיע לאותה מסקנה לגביו, בחן אותו והיטיב את משקפיו על עיניו כאילו היה יוני משוואה מסובכת שעליו לפתור. "כבר הבנתי שאין טעם להציע לך חלק ברווחים. ברור שאתה עושה את מה שאתה עושה מאלטרואיזם מוחלט. אבל אני מציע לך לחשוב על היעילות של אדם אחד שמחזיר חפצים אבודים לבעליהם מול היעילות של עשרות או מאות אנשים שעושים את זה."
חתיכת פאזל שחמקה מיוני עד כה החליקה למקומה. הוא צמצם את עיניו. "ומה החזרתי אליך?"
הסוהר היסס לרגע, ואז שלח יד אל תוך מעילו והניח על השולחן ביניהם מחברת דקה, עטופה במפה של אסיה. יוני זיהה אותה מיד. לפני כמה חודשים, היא משכה את עיניו בערֵמת החפצים האבודים בזכות הפרטים שנכתבו על גביה. או בעצם, הצורה שבה נכתבו: "דורון שלמה, אורנים 4, צור אליהו, השרון, ישראל, אסיה, כדור הארץ, שביל החלב, היקום". על היומן של נועה, זה שיוני שלה מהים, נכתבו פרטיה באותה צורה. אולי כל הילדים חוץ מיוני היו חותמים כך על היומנים שלהם, ורק הוא ידע כבר בגיל שבע שאף חייזר לעולם לא יחטוף את המחברות שלו ויאבד אותן בקצה היקום.
גם נועה התלהבה כשהראה לה את המחברת, מסיבה שונה – היא אהבה לעטוף את המחברות שלה בצורה דומה. לא באטלסים, כי היא לא אהבה מפות, אבל בגזרי עיתון שאפשר היה להביט בהם בשיעורים משעממים ולחלום על מקומות אחרים. הילד שעטף את המחברת לא הסתפק בחלומות – המפה הייתה מלאה בהערות, כמו "ההר הכי גבוה בעולם" ו"האגם הכי עמוק בעולם" ו"המדבר הכי גדול בעולם". יוני היה יכול לדמיין את הילד הזה קורא על כל אותם מקומות רחוקים, מנסה לנחש כיצד נכון לבטא את השמות האקזוטיים, מדמיין את הנופים והקולות והריחות בהם.
יוני פתח את העמוד הראשון, למרות שידע מה ימצא שם – פתקית צהובה דביקה, שהכילה במקור רשימת קניות. נייר ריק היה מצרך מבוקש באיבוד. הרשימה הייתה מחוקה, ובמקום שנותר על הפתקית, בכתב העקום של נועה, הופיעו המילים, "איבדת את זה". היא אפילו ציירה סמיילי קורץ.
המחשבה על נועה הגבירה את הכעס, שסימא את עיניו של יוני. הוא גילה שהוא מועך את המחברת, וזרק אותה אל הסוהר. "של מי המחברת הזו? הבן שלך?" הסוהר לא הגיב. "הוא שמח לקבל אותה בחזרה? הוא יודע מה עשית למי שהחזיר אותה?"
פניו של הסוהר נותרו ללא הבעה. "איך מגיעים לאי?" שאל.
"לך לעזאזל," ענה יוני. "אתה באמת חושב שאני מאמין שאתה והעשרות-או-מאות-אנשים שלך תחזירו מחברות אבודות של ילדים?"
"אני אחזיר כל דבר שיהיה לו ביקוש תמורת סכום סמלי," ענה הסוהר. "ואני אעשה את זה בצורה יעילה. לא מחברת אחת בכל פעם, אלא אלף."
יוני שתק, שפתיו מהודקות לקו צר. לא היה עוד מה לומר לאיש הזה.
"תחשוב על זה," אמר הסוהר ומשך בכתפיו. "אין לך יותר מדי ברֵרות כאן, אתה יודע."
הוא יצא וסגר את הדלת מאחוריו, ויוני שמע את צלילו המוכר של מפתח המסתובב בשלושה מנעולים בזה אחר זה.
הוא צנח על המיטה, מנסה להירגע, לנשום, לחשוב. המראה ששלט במחשבותיו היה האי איבוד, מלא באנשים גבוהים, ממושקפים ואפרוריים כמו האדם הזה, שהקימו סוכנות להשבת חפצים אבודים, עם תעריפים, עמלות, דרישות תשלום וחשבוניות. הוא דמיין את נועה מוקפת בכל אלו, מבולבלת וחסרת אונים כמו שהייתה בעולם שמחוץ לאיבוד, ושמח שהסוהר יצא מהחדר, כי באותו רגע היה מוכן לזנק עליו ולחנוק אותו בידיו החשופות.
הוא הכריח את עצמו לחשוב, להניח בצד את הדאגה לנועה. לפרק את החששות והפחדים באמצעות היגיון קר ופשוט, לסדר את העולם למה שהיה אפשרי ומה שלא היה אפשרי – אפילו כשמדובר באיבוד. למשל, למצוא אותו. להגיע לאיבוד היה מורכב מדי עבור כל אדם בוגר שלא היה נועה. יוני מצא את הדרך בקושי רב בפעמיים הראשונות. אם לא היה תועה החוצה אל העולם האמִתי ומעלה בדעתו לחזור שוב לאיבוד בעזרתו של ג'קיל, כנראה שלעולם לא היה מוצא את הדרך שוב. גם האיש הזה ומי שלא עבדו בשבילו לא ימצאו את הדרך לעולם.
כמובן, הסוהר שלו צדק. היו לו רק שתי ברֵרות – להוביל את האיש לאיבוד או להישאר כאן כלוא לנצח, ונועה, שלא הייתה מסוגלת לצאת מאיבוד בעצמה ולמצוא אותו, לעולם לא תדע מה קרה לו. הייתה בכך נחמה מסוימת עבורו, בידיעה שנועה הייתה בטוחה מהאיש הזה.
אבל הוא כל כך התגעגע.
קול יללה נוגה עלה מהחלון, ויוני נד בראשו. "אין לי מצב רוח לשחק אִתך עכשיו, פיפין, אני…"
ראשו פנה אל החלון בתנועה חדה כל כך שצווארו נתפס. על החלון הצר, הגבוה, הצוהר הקטן אל החצר האפלולית שבחוץ, עמד חתול ג'ינג'י מפוספס, עם אוזן גזורה וזנב פרוותי מלא בעלים ובנצנצים. הוא נדחק וזינק אל תוך החדר. על צווארו היה קולר רקום, ופתק מגולגל סביבו.
תקווה התעוררה ביוני, פרועה ונואשת, והרגש היחיד שהיה חזק ממנה היה האימה.

מתוך ערפילי השינה, נועה חשה חתול מתחכך בכף רגלה, וקולות גרגור ויללות חדרו לאוזניה. זה היה מוזר. החתולים, שאיבוד היה גן עדן עבורם, בדרך כלל העדיפו לשחק ולהתכרבל עם הילדים ולא נכנסו לקראוון שלה. היא הניעה קלות את רגלה, בניסיון לגרש את הפולש שהפריע לה לישון מבלי לבעוט בו באמת. הוא יילל שוב, עזב את רגלה וטיפס על גבה.
"היי, גוש פרווה!" נועה התהפכה על הצד, ערה לחלוטין – לחתולין, יוני היה אומר, וצוחק עליה. החתול העקשן נאחז בה בציפורניו ויילל במחאה. נועה השליכה לעברו את הכרית שלה, אבל הכרית נפלה על קיר הקראוון, רחוק ממנו. "אכפת לך? אני מנסה לישון פה!"
החתול נשף לעברה, ואז, סוף-סוף, ראתה נועה את הקולר ואת הפתק המגולגל סביבו. היא זינקה, אבל איבריה היו נוקשים משינה והיא כמעט נפלה. בדרך נס, הצליחה לתפוס את החתול, וקילפה את הפתק מהקולר שלו לקול מחאותיו הרמות, שבאו עם מנה גדושה של שריטות. נועה שחררה אותו והוא ברח, נושף בזעם. היא פתחה את הפתק הצהוב, בנשימה עצורה…
על הפתק הייתה רשימת קניות שנמחקה, ולצִדה נכתבו המילים "יוני, איפה אתה?". לא הייתה תשובה. יותר מכך, נועה הבינה שהפתק היה מלופף בקשר המקורי של מיכל, שנועד לא לשפשף את צווארו של החתול, אבל גם להיות פשוט לפתיחה – לפחות, עבור מישהו עם אגודלים. איש לא קרא אותו. נועה ידעה שזה יקרה. למה נתנה למיכל לשכנע אותה שהרעיון המטופש הזה יכול לעבוד? למה נתנה לה לעורר בה תקווה?
היא נשמה עמוק, שפשפה את עיניה, בדקה שאף אחת מהשריטות לא נראית קטלנית, והלכה לטבוע באגם.
אחרי ששחתה במשך כעשרים דקות ועדיין לא טבעה, נועה יצאה מהאגם. היא מצאה באחת הערֵמות שמלה חומה-צהבהבה עם הדפס של מפה משונה, וגרביים – אחד עם דוגמת אננס והשני עם דוגמת סנאים. בדרך אל החוף מצאה גם עגלת שוק, וחתול נעלב ברח מתוכה כשנועה החלה לגלגל אותה בעקבותיה. בחלק מהערֵמות הקרובות לחוף היו כמה מאכלים שנראו כאילו ימצאו חן בעיני הילדים – או לפחות, כאילו הילדים יסכימו לאכול אותם, ונועה אספה אותם לעגלה.
החוף, נקודת הבילוי החביבה על הילדים בשעות הבוקר, היה במפתיע שקט ונטוש מלבד כמה עשרות חתולים שנמנמו בשמש. נועה פנתה אל היער ונעצרה. היא שפשפה את אחת השריטות שלה כדי לוודא שלא היה זה אחד מאותם מקרים שבהם הייתה בטוחה לחלוטין שקמה עד ששקנאי חובש מגבעת החל לצוד אותה ברשת פרפרים. אבל זה לא היה חלום. בערך במקום בו היער הפך לחוף, התנוססה טירת קרטון עצומה בגודלה. היא הייתה צבועה במגוון צבעים שונים ולא אחידים, שהשתלבו יחד בדרך משונה ומרהיבה. מגדלים עשויים גלילים ריקים של נייר טואלט עיטרו את ראש הטירה ונגעו בצמרות העצים, חלונות לא סימטריים נגזרו ונחתכו בכל הגבהים. דרכם, לזוועתה של נועה, נופפו אליה הילדים. היא נטשה את העגלה ופתחה בריצה. "ילדים!" צעקה. "רדו משם! זה מסוכן!"
הם צחקו ונופפו לה, לא שומעים – או מעמידים פנים שאינם שומעים. נועה רצה קדימה. כמה זמן היא ישנה? מתי הספיקו לבנות את המבנה העצום הזה, לכל הרוחות?
דלתות הטירה הפתוחות היו גדולות כל כך שנועה כמעט ולא נאלצה להתכופף כשרצה דרכן, מוכנה לתפוס לפחות שניים-שלושה מהילדים שייפלו כשמבנה הקרטון הרעוע יקרוס על ראשם.
אלא שמבנה הקרטון לא היה רעוע כלל. כשעברה את הדלתות, ראתה נועה שהטירה למעשה נבנתה בין גזעים של שני עצים עבים, והייתה קשורה ושעונה עליהם. הילדים שעמדו בחלונות למעשה ישבו על ענפים נמוכים ויציבים, שתמכו במשקלם כפי שעשו פעמים רבות בעבר. הבית על העץ שיוני בנה היה בדיוק במרכז הטירה, בקומה השנייה, אבל בנוסף לסולם העץ הפשוט, שכל ילד היה צריך להמתין לתורו כדי לטפס עליו, חבלים עשויים משמיכות נקשרו כדי להשתלשל עליהם מטה, וגשר שמיכות וחבלים נמתח בין שני העצים.
מיכל ישבה על אחד הענפים העליונים, משלימה את מעקה הבטיחות של הגשר, שהיה עשוי מחולצות סוף קורס וסוף תיכון בצבעים שונים. הילדים התרוצצו מסביב, בגדיהם, עורם ושיערם מוכתמים בצבע, והוסיפו ציורים לחלקה הפנימי של הטירה. מדי פעם צעקו לעבר מיכל "אולי נחתוך חלון גם למעלה?" או "הצבע הזה מספיק כחול?" או "החבל הזה מספיק חזק בשביל נדנדה?". מיכל הנהנה או הביעה דעה, והם רצו הלאה.
נועה עמדה ובהתה בכל זה עד שמיכל ראתה אותה ונופפה. "נועה, קמת! מעולה, את יכולה לתלות את הנוקשים?"
"ה-מה?"
מיכל סימנה לנועה להביט מאחוריה. מעל מדפי קרטון שהיו בנויים לתלפיות ומלאים בחפצים, נח בלוט, קשור בחוט לקערת עץ. נועה הרימה את המתקן, מבולבלת. היא הכתה עם הבלוט בקערת העץ, וקול נקישה נעים נשמע. "הא. נוקשים. בשביל הדלתות?"
מיכל הנהנה, מרוצה מכך שהבינה. "אבל אנחנו לא מספיק גבוהים לתלות אותם בחוץ. את יכולה?"
"בטח," אמרה נועה, עדיין המומה. "את בנית את כל זה?"
"אנחנו," תיקנה מיכל וחייכה. "כן."
"הם אף פעם לא עשו כאלו דברים לפני שבאת. כלומר, הם תלו סדינים על עצים ועל כיסאות וחיברו קופסאות קרטון של מקררים והתחבאו בתוכן, וציירו על קירות בתחנת הרכבת, אבל זה…"
"את כועסת?"
"כועסת? זה אדיר." נועה שכחה לחלוטין שהתרגזה על מיכל ועל הרעיונות שלה לפני פחות משעה. היא הביטה באחד הציורים על קיר הקרטון, צלליות של ילדים עפים על רקע השמש הזורחת או השוקעת. "של מי היה רעיון לבנות את הטירה מסביב לעץ?"
"שלי." מיכל הסמיקה.
נועה בחנה אותה. "כבר בנית טירות קרטון?"
מיכל הניעה את ראשה לשלילה. "זה פשוט היה נראה לי הגיוני. אם היא סביב עץ, היא תהיה חזקה יותר ולא תקרוס, נכון?"
זה היה סוג החשיבה שהתאים ליוני, הבנה אינטואיטיבית של מה היה מתאים ונכון ויציב ונחוץ. אבל מיכל השתמשה לא השתמשה בה לדברים יעילים, אלא לדברים יפים. נועה הביטה שוב בטירה. היא כל כך התגעגעה ליוני בחודשים האחרונים שלא השתתפה במשחקים של הילדים, וכעת הבינה שהיו חסרים לה.
כשיצאה החוצה לתלות את הנוקשים, ניצן רטן מאחוריה, "אני לא מבין למה צריך לדפוק בדלת אם אפשר ללכת פשוט מסביב לטירה."
נועה גלגלה את עיניה. אם יוני היה כאן, הוא כבר היה מחזיר את ניצן הביתה. אם הילד לא יעזוב בקרוב את איבוד, הוא לא יוכל לעזוב כלל.
היא נזכרה פתאום במיכל והציצה פנימה אל תוך הטירה. "היי. לא אמרת שאת מחפשת את התליון של סבתא שלך?"
חולצת סוף הקורס שמיכל החזיקה נפלה מידיה. היא ניסתה לתפוס אותה, אבל היא כבר נפלה מטה, ונחתה לרגליה של נועה.
"אני…" מצחה של מיכל התכווץ. ידה נשלחה לצווארה, כאילו בדקה שהתליון לא הופיע שם במקרה. "נכון. שכחתי."
היא שמטה את חבל החולצות שעבדה עליו והחלה לטפס מטה בסולם העץ היציב שיוני בנה. היא העבירה יד בשיערה, הורסת את הצמות המושלמות שלה. נועה הצטערה פתאום שהזכירה לה את התליון. "את יודעת, בדרך כלל כששוכחים דברים, מוצאים אותם. במיוחד כאן. לא תאמיני כמה ילדים שבאו לכאן פתאום התיישבו על ספרים שקראו להם בגן או דרכו על מפתחות שהם איבדו –"
"באתי לכאן בשביל התליון," אמרה מיכל. "אני חייבת למצוא אותו." היא החלה ללכת לכיוון החוף והערֵמות.
נועה הביטה בעקבותיה לרגע ארוך. מיכל לא הזכירה לה באותו רגע את יוני, או את עצמה. היא הזכירה לה את האנשים האחרים שהגיעו לאי, המבוגרים – עשרים ושלושה יורדי הסירה, כמה מניצולי הטיטניק, מגלי הארצות של המאה הארבע עשרה, אמיליה ארהארט, אנשים שטסו לחופשה באזור משולש ברמודה. כל אלו שלא הצליחו לצאת.
היא הכניסה שתי אצבעות לפיה ושרקה בקול. מיכל לא הסתובבה, אבל ההמולה הפעלתנית והערנית סביב ובתוך טירת הקרטון פסקה. שישה פרצופים מבולבלים פנו להביט בה.

ערֵמות חפצים אינסופיות מילאו את החוף, גבוהות וגדולות בהרבה מאלו שבצד השני של איבוד. מיכל נתקפה בייאוש. מה אם התליון בכלל לא היה כאן עוד? מה אם היא בילתה כאן את כל החודשים האלו לחינם? וסבתא בטח כל כך דואגת… למה בכלל באה לכאן? למה עזבה אותה? משקל כבד החל להיערם עליה כמו אחת הערֵמות, כואב, לוחץ, אשמה ודאגה וגעגוע שהדפו דמעות אל תוך עיניה, והיא ידעה שהיא חייבת להתחיל לחפש, מיד, שלא היה רגע להפסיד, אבל בכל זאת נותרה לעמוד, מביטה בערֵמות, כפות רגליה בגרביים הלא תואמים כאילו נדבקו אל החול החם ומסמרו אותה למקומה.
ואז עקפו אותה במרוצה שישה ילדים ומבוגרת אחת, שצעקה אחריהם, "חכו לי!" כל זוג ילדים הסתער על אחת הערֵמות.
מיכל בלעה את הגוש בגרונה לפני שהצליחה לדבר. "מה אתם עושים?"
"מחפשים את התליון של סבתא שלך," צייצה אדל.
מיכל מצמצה. "אבל… אתם לא יודעים איך הוא נראה," אמרה.
"בדיוק," אמרה נועה וחייכה. "ויש לנו הרבה יותר סיכוי למצוא אותו מאשר לך, כי אנחנו לא יודעים. אז אל תעזי לספר לנו. אנחנו נכין ערֵמת תליונים במרכז, ואת רק תמייני."
מיכל מצמצה שוב, נותנת לדמעות שעצרה קודם ליפול. "באמת?"
"ברור!" אמרה נור. "שבי, יהיה כיף." זאהיר, אחיה הקטן, כבר משך בשרוולה של מיכל, נושא תליון פלסטיק בצורת חיה מצוירת צהובה שנראתה כמו הכלאה בין ארנב לסנאי, עם זנב בצורת ברק.
"זה התליון שלך?" שאל בשביעות רצון עצמית. מיכל חייכה אליו ונדה לשלילה בראשה. זאהיר משך בכתפיו והסתער בחזרה אל הערֵמה שלו ושל אחותו, מבריח חתול תועה שנמנם למרגלותיה. מבטה של מיכל השתהה על החתול, כתום עם זנב מלוכלך בעפר ועלים. "נועה," היא אמרה, מאוד בשקט, כדי לא להבהיל אותו. "תראי."
נועה הביטה בחתול והתנשמה. הילדים השתתקו, עוקבים אחרי מבטה. החתול, שבירור חש שתשומת הלב הקבוצתית מרוכזת בו, קפא.
"שאף אחד לא יזוז," אמרה נועה. "אני אתפוס אותו."
"חכי, אולי הוא יבוא לבד –" מיכל דיברה רגע מאוחר מדי. נועה כבר זינקה לעבר החתול, שברח ממנה לעבר אחת הערֵמות. שחף ונויה ניסו לתפוס אותו. זאהיר הצליח לאחוז בפתק שהיה צמוד לקולר שלו לרגע, ואז החתול נמלט. נור וניצן איגפו אותו משני צִדי ערֵמה נוספת, אבל הוא פשוט התחפר בתוכה, יצא מצִדה השני, וזינק על ראשה של אדל, שלמרבה המזל חבשה את אחד מכובעי הצמר הסרוגים שמיכל הביאה אִתה, כובע עם אוזני כלב ארוכות ושמוטות, כך שהציפורניים לא ננעצו בראשה. היא הסירה את הכובע יחד עם החתול המבוהל עד מוות וליטפה אותו. "נועה, את לא צריכה להבהיל את פיפין. הוא חתול טוב. הוא היה נותן לך את הפתק אם היית מבקשת."
מיכל הביטה בנועה, שנעצה באדל מבט מזרה אימה. הילדה מיהרה להסיר את הפתק מקולרו של החתול ולשלוח אותו לדרכו. נועה פתחה את הפתק, וכל הילדים הצטופפו סביבה לקרוא, או לדרוש שיקריאו להם. מיכל התקרבה אליהם, אבל לא הביטה בדף, אלא בנועה, שכל הצבע התרוקן מפניה. "נועה שלי," קראה נור במבטא קל עבור אחיה. "אני לא יודע איפה אני. מישהו תפס אותי כשישנתי באוטו. הוא יודע על איבוד ורוצה להרוויח כסף מהחזרת חפצים אבודים. אל תנסי למצוא אותי בשום אופן. אני אוודא שהוא לא עוקב אחריי ואמצא דרך לברוח ולחזור. אל תשכחי מחוץ לקראוון את היומן שלך. או את מברשת השיניים. או את המחבת. יוני."
נועה יישרה את המכתב, קיפלה אותו לשניים ודחפה אותו לחזייה שלה. פניה עדיין היו חיוורים, אבל היא נראתה נחושה. "אני חייבת למצוא דרך החוצה מאיבוד," אמרה.
"מה זה אומר, להרוויח כסף מהחזרת חפצים אבודים?" שאל ניצן. "האיש הזה רוצה למכור את איבוד?"
"אבל הוא לא יוכל להגיע לכאן, נכון?" שאל זאהיר.
"לא, בטוח סלא," אמרה נויה. "בטח יס לאיבוד איזה… מנגנון הגנה מאנסים רעים, לא?"
מיכל, שהמשיכה להביט רק בפניה של נועה, ראתה את הספק המהורהר בהבעתה. "יוני יצא פעם לטייל ביער בלילה," מלמלה, "וכשהוא חזר הוא היה ממש מבוהל כי הוא חשב שפגש את ג'ק המרטש."
"את מי?" צייצה אדל.
"אההה…" נועה התנערה והביטה סביבה בילדים. "לא חשוב. הוא בצד השני של הערפל. אין לכם מה לדאוג."
"לדאוג ממי?" שאל שחף.
מיכל התקרבה להביט בצדו השני של הדף. הוא נתלש מספר של ספרייה, והייתה מודבקת עליו מעטפת נייר קטנה עם כרטיס. על גבה היו חתומים שמות השואלים, והאחרון ביניהם היה שם שמיכל הכירה. הוא נכתב באותיות ברורות, בעט שנלחץ אל הדף היטב, כמו של מישהו שלמד לכתוב רק בשנים האחרונות ורצה לוודא שכל אות נמצאת במקומה. דורון שלמה.
"מיכל?" נועה עקבה אחרי מבטה. היא הפכה את הדף וקראה את השמות על המעטפה. "דורון שלמה? זה דורון החבר שלך?"
מיכל הנהנה, מתאמצת לדבר. "נועה, מה אם האיש שתפס את יוני מנסה לתפוס את כל מי שאי-פעם היה באיבוד?"
לרגע, ההבעה הזועמת על פניה של נועה הפחידה את מיכל. אבל אז נועה נדה בראשה לשלילה. "יוני היה כותב אם היו שם ילדים, במיוחד ילדים שהוא פגש בעבר באיבוד. חוץ מזה, את יוני היה קל לתפוס כי הוא התחיל להחזיר אבדות לאנשים. אני חושבת שיהיה קשה מאוד למצוא את כל הילדים שאי פעם הלכו לאיבוד."
"אבל השם שלו כאן," מיכל משכה את המילים מגרונה כאילו היו בתחתית באר עמוקה.
"אני יודעת. אם הוא שם, מיכל, אני אמצא אותו. עכשיו, איך יוצאים מכאן?" נועה שאלה. "רעיונות?"
הילדים שקעו במחשבה. מיכל התאמצה לשכוח את הפחד שלה לדורון ולהתרכז. "איך יצאת בפעם הקודמת?"
"יוני הוביל אותנו החוצה – אותי ואת הילדים שהיו כאן. הוא מצא דרך בסמטאות. יש לו סוג של מצפן בראש, את מכירה את האנשים האלו?"
מיכל הנהנה. סבתא הייתה כזו. "מה אם יהיה לנו מצפן אמִתי?"
"איפה נמצא מצפן?" שאל זאהיר. "עוד לא מצאנו אפילו את התליון של סבתא שלך."
"אפשר להכין מצפן," אמרה מיכל.
"באמת?" שאלה אדל ביראה. "את יודעת לעשות את זה?"
"לא," הודתה מיכל. "אבל זה לא אמור להיות מסובך. נדמה לי שצריך מגנט."
"כן," אמרה נועה, מכווצת את מצחה. "למדתי את זה בבית ספר פעם. מגנט ו… מיץ לימון?"
"מה פתאום לימון," אמר שחף. "צריך מחט, אני חושב."
"צריך מפה סמצויר עליה 'צ' וככה יודעים איפה הצפון," אמרה נויה בקול פסקני. מיכל הסתירה את חיוכה כדי לא להעליב את הילדה הקטנה.
"יש איזה מחשב שעובד בתחנת רכבת," אמר ניצן. "אפילו מחובר לאינטרנט. אפשר לנסות למצוא בו מדריך. למרות שאין בו גוגל, רק משהו בשם אלטה-ויסטה. ואתרים כמו הוטמייל ויאהו וג'יאוסיטיז, והמון צ'אטים עם שמות אנונימיים שמדברים בהם על דברים שאמא שלי לא הייתה מרשה לי לקרוא." הוא עצר לרגע, מהורהר. "הם כן נתנו לי מדריך ממש טוב ל'אי הקופים'."
מיכל שמחה לראות שגם נועה בהתה בניצן כאילו דיבר יפנית שוטפת.
נור פיתלה את הצעיף שלה סביב מפרק ידה ואמרה, "ראיתי בבוקר באחת הערֵמות אנציקלופדיה מדעית."
למרבה המזל, היא זכרה איפה הייתה הערֵמה, והאנציקלופדיה נכתבה בשפה פשוטה וברורה.
"אתם מקבלים המון ספרים בשפות זרות כל הזמן?" שאלה מיכל כשעלעלה באחד הכרכים.
"לעתים רחוקות," אמרה נועה. "התאוריה שלי ושל יוני היא שיש חלקים אחרים של איבוד למקומות אחרים. החלק הזה נראה מאוד כמו מקומות בישראל שהולכים בהם לאיבוד, ומגיעים לכאן כמעט רק חפצים ישראלים וילדים אבודים מישראל."
"כמעט?" שאלה מיכל.
נועה הנהנה. "פעם הגיע הנה ילד בריטי קטן. הוא היה די מסכן, כי רוב מי שמגיע עוד לא למד אנגלית, ואני והוא בקושי הצלחנו להבין את המבטא אחד של השנייה. אבל הוא נעלם תוך כמה שעות בסמטאות, וכשהוא הלך הן נראו קצת ויקטוריאניות – את יודעת, בניינים עתיקים וגבוהים כאלו, וירד שם גשם. בסמטאות שלנו כמעט לא יורד גשם."
מיכל הביטה אחורה, לכיוון הסמטאות. היא ליפפה את קצה צמתה סביב אצבעה. "את חושבת שהן מתאימות את עצמן למקום שאליו את חושבת שאת אמורה להגיע כשאת יוצאת מכאן?"
"כן, זה בדיוק ככה," אמרה נועה. "אני הגעתי לכאן בפעם הראשונה מאילת, אבל כשיוני החזיר אותנו, זה היה לתל אביב. למה את שואלת?"
"כי נראה לי שנצטרך לתכנן טוב את מבצע החילוץ הזה. אין לנו מושג מי האנשים האלו או מה הם רוצים. אנחנו נצטרך להגיע מהר ולחזור מהר."
"אנחנו?" נועה הרימה את ראשה מכרך האנציקלופדיה שלה. "אתם לא באים. זה מסוכן. אני הולכת לבד."
גל מחאה כללי נשמע סביב.
"אני רוצה לעזור למצוא את יוני," אמרה אדל. "וללטף את הסוס הלבן שלו."
"את חושבת שהוא ייתן לי לנסות את החרב שלו?" שאל שחף.
"אין לו סוס לבן, או חרב!" אמרה נועה. "ובכל מקרה, אתם לא באים. יהיו שם אנשים מבוגרים וחזקים, ואולי הם יהיו חמושים.
"זו בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים תכנית," אמרה מיכל. "חוץ מזה, אם דורון שם, את לא תדעי לזהות אותו בלעדיי."
"אני אחלץ כל ילד שיהיה שם גם אני לא אכיר אותו," אמרה נועה ביובש והניחה את ידיה על מותניה.
"אנחנו בכלל לא יודעים איפה הם," העיר ניצן. "אפילו יוני לא יודע איפה הוא. מה יעזור לנו מצפן כשאנחנו לא יודעים לאן ללכת?"
"יש לי רעיון בקשר לזה," אמרה נועה. "אתם תתרכזו במצפן."
"אני לא מתרכז בשום דבר עד שאת לא מבטיחה לקחת אותנו אִתך," אמר שחף.
"גם אני לא!" אמרו אדל ונויה ביחד. ניצן שילב את ידיו על חזהו. נור שיחקה עם צעיף הראש שלה וזאהיר השפיל את ראשו כדי להסתיר את חיוכו.
נועה הביטה סביבה ונאנחה. "אתם מתנהגים בצורה ילדותית," גערה בהם.
"אנחנו ילדים," אמרה מיכל, והניחה גם היא את ידיה על מותניה, כמו נועה. "נו? מה את בוחרת?"

אן שרלי הייתה זו שהביאה ליוני את המכתב החדש. הוא התעורר בבוקר כשהיא עומדת על החזה שלו ואפה מתחכך בסנטרו. הוא הסיט זוג כפות בצבע חום-כתום מפניו, ליטף את הראש הפרוותי והביט בפתק הוורוד שהוצמד לקולר הרקום. נייר מכתביות בריח תות, כמו שהבנות היו אוספות כשהוא היה ילד. הוא היה צריך לדעת שמכתב נוסף יגיע. מה אם לא יפתח אותו? האם יש סיכוי ולו קלוש שנועה תחשוב שהמכתבים הפסיקו להגיע אליו, שאיש אינו מסוגל עוד למצוא אותו, אפילו לא חתול? כמובן, עצם הרעיון שנועה תמצא… ובכן, כל דבר שהלך לאיבוד, אפילו את יוני, היה מגוחך. הוא פתח את המכתב.
"יוני, נראה לנו שמצאנו דרך להגיע אליך. אנחנו צריכים שתגיע לסמטאות. אין לנו דרך לתאם אִתך יום, אבל אני חושבת שבוקר אצלנו זה גם בוקר אצלכם, אז תגיד לאיש הזה שאתה מסכים לקחת אותו לאיבוד, ופשוט קח אותו להסתובב ברחובות (שאתה מכיר! זה חשוב מאוד!) עד שנצליח לפגוש אותך. ואל תעשה משהו טיפשי כמו להחזיר את המכתב הזה כדי שאני אחשוב שלא קראת אותו! נועה."
יוני קרא את המכתב שוב ושוב ושוב, והגעגועים שטפו אותו. לקרוא את המילים בכתב היד העקום והקופצני של נועה היה כמעט כמו לדבר אִתה שוב.
הוא ידע שהיא לא תוותר. זה היה הדבר היחיד שבו דמו זה לזו. הוא הטביע את ספינת הדייגים שלו בשביל למצוא אותה, והיה מטביע עוד אלפי ספינות אם היה בכך צורך. אבל איך נועה מצאה דרך לעזוב את איבוד בלעדיו? ומה הייתה התכנית שלה? מחשבותיו של יוני התרוצצו, מעלות מיליון תכניות חילוץ שונות ופוסלות אותן בזו אחר זו. איך היא תגיע לכאן? איך היא בכלל תגלה איפה זה "כאן"? אפילו הוא עצמו לא ידע. הוא התנער כששמע את הצעדים המתקרבים במסדרון, כמו פעמוני אזהרה שדחפו אותו לפעול. הוא הרים את אן שרלי, למרות מחאותיה, והניח אותה בחזרה על החלון הצר הפונה לחצר הסגורה.
"לכי," אמר והוסיף תנועת יד מגרשת. "מהר."
היא ייללה לעברו בטון נעלב וקפצה החוצה. יוני רץ אל השירותים, קרע את המכתב מעל האסלה והספיק להדיח את המים בדיוק כששמע את הדלת נפתחת. הוא יצא מהשירותים והביט באיש הממושקף, הגדול והגבוה. "חשבת על ההצעה שלי?" שאל הסוהר שלו, ועל פניו אותה מסכה אדישה, קרה וסבלנית. כמו רובוט.
"כן," אמר יוני ונשם עמוק. "אני מסכים. אני אקח אותך לאיבוד. בתנאי שתבטיח להחזיר את כל הדברים האבודים שאתה והצוות שלך תמצאו, ולא רק את אלו שיש להם ערך כספי."
"אני בטוח שנצליח להגיע לעמק השווה," אמר הסוהר שלו, ולראשונה מאז שכלא אותו כאן, יוני ראה את האיש מחייך. המראה היה כמעט מבהיל, כיוון שהתלוותה אליו ההבנה הפתאומית שהאיש הזה לא היה מבוגר ממנו ביותר מעשור. ובכל זאת, בהילוכו, בהבעתו, בכל גינוניו, ראה יוני את מר בנקס שקרע את השיר 'דרושה אומנת' שכתבו ילדיו וזרק אותו אל האח, את ילדי משפחת פיבנסי שגדלו ולא יוכלו עוד לעולם לשוב לנרניה, את המבוגרים ששכחו כיצד לתת שם לקיסרית הילדותית של ארץ פנטזיה, את וונדי מוירה אנג'לה דארלינג ששכחה איך לעוף.

דפיקה נשמעה על דלת הקראוון, ונועה קראה, "פתוח!"
מיכל נכנסה והביטה סביבה. היא חייכה. "זה מאוד דומה לקראוונים שהיו בחלק שלי של האי."
נועה הרהרה בכך. "נשמע הגיוני. הם כנראה הלכו לאיבוד באותו זמן. אולי הם מאיזה מבצע עלייה והממשלה נפטרה מהם, או משהו."
"אבל שלכם נשארו פה," אמרה מיכל. "אלו שבצד שלי נעלמו, ואחד מהם לקח אִתו את כלי הרקמה הכי טובים שמצאתי."
"באסה. למה לא ציירת עליו או משהו? בשביל שלא יעלם?"
"עוד לא הבנתי שככה זה עובד," הודתה מיכל. "זה היה ממש בהתחלה. חבל, זה נראה נוח."
"קצת צפוף לשני אנשים," הודתה נועה. "אלא אם כן אחד מהם ממש מסודר. אבל כמו שאת רואה, הוא לא היה פה כבר הרבה זמן." הקראוון הקטן היה המקום היחיד באיבוד שדברים לא נעלמו מתוכו, ויוני התכוון לבנות בתוכו כוורת מדפים, צמודה לקיר, כדי שכל אחד מהילדים יוכל לאחסן דברים שחשוב לו לשמור.
"אני יכולה לסדר כאן," הציעה מיכל.
"זה בסדר. אני מסתדרת עם הבלגן שלי." נועה חייכה.
מיכל עדיין עמדה והמתינה בדלת הקראוון. נועה הביטה בה בשעשוע. לילדה הזו היו נימוסים כל כך טובים. נדמה היה שהיא נאלצת להזכיר לעצמה שלא לקרוא לנועה "גבירתי".
"בואי, שבי…" נועה החוותה בידה, אבל נעצרה באמצע התנועה. בקראוון לא נותר שום משטח פנוי מבגדים, ניירות, בקבוקים ריקים וחפצים משונים שהתכוונה לעשות אִתם משהו, מתישהו. "טוב. אולי אני לא כל כך מסתדרת עם הבלגן שלי."
"מה זה?" מיכל הרימה בקבוק חצי מלא בנוזל ירקרק שנח על ראש ערֵמה גדולה של תיקי רחצה סגורים ומלאים. נועה הייתה מקפידה לאסוף אותם בכל פעם שהופיעו, כי ילדים אף פעם לא הגיעו לאיבוד עם מברשת שיניים.
"אוי, לא, אל תשתי את זה," אמרה נועה והצביעה אל הנוזל המבעבע בטעם נזלת. "זה גוואקולה. קולה בטעם אבוקדו ו… מוות, בעיקר. זה הדבר היחיד באיבוד שגרוע יותר מדגגי בוקר." היא התחלחלה כשזיכרון הטעם עלה בפיה.
מיכל הניחה את הבקבוק בחזרה במקומו. "המצפן מוכן."
"באמת? מצאתם קערה?"
"ניצן ושחף מצאו משהו יותר טוב." מיכל הוציאה מאחד הכיסים שלה צלוחית מעבדה קטנה. "אבל יש בעיה."
הצלוחית הסגורה הייתה מלאה במים, ומעליהם נח חצי פקק שעם של בקבוק יין – נועה קיוותה שאף אחד מהילדים לא שתה מהבקבוק עצמו – ומעליו מחט, שלא חדלה להסתובב ולהסתחרר ולהצביע לכיוונים שהשתנו אקראית.
נועה הנהנה. היא ציפתה לכך. "אין באמת צפון ודרום ומזרח ומערב באיבוד," אמרה למיכל. "או יותר נכון, כל הכיוונים קיימים במקביל. זה מבלבל את המצפן."
"אז למה עבדנו כל כך קשה כדי להכין אותו?" שאלה מיכל, רוגז קל עולה לראשונה על פניה הנעימים.
"זו הסיבה שקראתי לך לכאן," אמרה נועה. היא הסיטה הצִדה ערֵמה קטנה של חפצים כדי שמיכל תוכל לשבת – שמיכה של "שי-רה, נסיכת הכוח", מחדד בצורת צב נינג'ה, די-וי-די של עונה שנייה של סדרה בשם פיירפליי שנועה אהבה, וקלטת וידאו של האלמנט החמישי 2, שיוני אהב. מכשירי וידאו או די-וי-די לא הגיעו לעתים קרובות לאיבוד, אבל נועה ויוני היו מלאי תקווה.
"איבוד הוא, בערך, מקום עם מודעות," נועה אמרה. "בטח כבר ניחשת את זה."
מיכל הנהנה. "כן. כלומר, לא חשבתי על זה בדיוק ככה, אבל כשהייתי בצד השני נזכרתי שלפעמים חיפשתי בכל הבית כסף קטן או מפתח או מכחול, ובסוף הוא היה במקום הראשון שחיפשתי בו, למרות שקודם הוא לא היה שם. זה קרה לך פעם?"
"לא," הודתה נועה. "כל מה שאני מאבדת נשאר אבוד. אבל אני חושבת שדברים אבודים בדרך כלל נמשכים בחזרה למי שאיבד אותם, גם אם הם לא חוזרים."
"המממ," אמרה מיכל וסובבה את אחת הצמות שלה סביב אצבעה. "אז את חושבת שאם נשתמש בדברים של יוני…"
"אני חושבת ששווה לנסות," אמרה נועה. "אבל אני לא בטוחה איך." היא הראתה למיכל את הערֵמה שאספה – פיסה של ניילון צהבהב מהמעיל של יוני; המפתח ליומן שלה שהביא אִתו בפעם הראשונה; קרס הדיג שלו שהפך לפותחן קופסאות שימורים ונזנח כשיוני מצא פותחן אמִתי; וחפצים רבים אחרים שמיכל בחנה בריכוז רב. היא הרימה את זוג הגרביים החביבים על יוני, תכולים עם הדפסי עננים, ואחזה בהם זה מול זה כאילו לא האמינה למראה עיניה. "הגרביים האלו תואמים."
נועה הנהנה וחייכה. "אני לא חושבת שמישהו חוץ ממנו הצליח למצוא כאלו."
"סבתא שלי לא מרשה לי לצאת מהבית עם גרביים לא תואמים," אמרה מיכל. "אם לגרב לבן אחד יש עקב אדום ולשני יש עקב צהוב – אסור לגרוב אותם יחד, אפילו שאף אחד חוץ ממני וממנה לא יֵדע." היא חייכה, אבל אז החיוך דעך ועל פניה התפשטה הבעת כאב שנועה הכירה היטב. היא אחזה בעדינות בכתפה של הילדה.
"אנחנו נמצא את התליון," אמרה. "זה יהיה הרבה יותר קל כשיוני יחזור. הוא הבן אדם הכי מסודר ומאורגן שאני מכירה. הוא יכול למצוא מחט בערֵמת פינצטות."
"בערֵמת שחת," תיקנה מיכל, חיוך קלוש שוב על פניה.
"לא, לא, פינצטות. יש אחת כזו על הצד הרחוק של החוף. לא תאמיני כמה פינצטות אנשים מאבדים."
מיכל פינתה לעצמה חלק מהרצפה, ופרשה עליה את המכתב של יוני, שנח בתחתית הערֵמה. היא הוציאה מהכיסים האינסופיים שלה מספריים קטנים, דבק, וצבעי פנדה. "זה בסדר להשתמש בכל הדברים האלו?" שאלה.
נועה היססה. מיכל הייתה אִתם על האי רק כמה ימים, והשינוי שחוללה היה כמו סופת טורנדו שלא בדיוק הרימה את הבית שלהם והנחיתה אותו במקום אחר, אלא גילתה להם שארץ עוץ הייתה תמיד חלק מאיבוד. כולם נסחפו אחרי ההתלהבות, היצירתיות והרעיונות המופלאים שלה. גם עכשיו, התכנית שלה נראתה מושלמת, אבל נועה כמעט פחדה להאמין שהיא תתממש. חודשים ארוכים הייתה קמה מדי בוקר כשבלִבה תקווה שהיום יוני ישוב, ומדי ערב חלק קטן נוסף מלִבה היה נשבר והולך לאיבוד, לנצח, כי יוני היה היחיד שאי-פעם הצליח למצוא משהו שאיבדה, ויוני היה אבוד בעצמו. ואם ייכשלו, המכתב הזה עלול להיות אות החיים האחרון שתקבל ממנו.
מיכל עדיין חיכתה לתשובה. נועה נאנחה. "כן," אמרה וניסתה שלא להתכווץ כשמיכל גזרה חתיכה קטנטנה מאחת הגרביים והדביקה אותה על הנייר. היא הדביקה בצִדו השני את פיסת מעיל הניילון הצהוב.
"מה את עושה?" נועה שאלה.
"מציירת מפה," אמרה מיכל, ואצבעותיה נעו בזריזות על הנייר, לוחצות אליו את צבעי הפנדה.
"מפה? אל יוני?" נועה מרטה את שולי צמידי החוטים שלה. "אבל… את לא יודעת את הדרך."
"נכון," מיכל הרימה את עיניה מהדף. "אולי גם משהו של דורון יעזור," מלמלה, יותר לעצמה מאשר לנועה.
"לא בטוח שהוא שם," הזכירה לה נועה. "כשילדים נחטפים, כל המדינה מחפשת אותם. אם זה משהו מאורגן, קשה לי להאמין שהם ירצו למשוך לעצמם כל כך הרבה תשומת לב."
"סבתא שלי אומרת שמאז גולדה לא היה אף ראש ממשלה שדואג לילדים במדינה הזו," אמרה מיכל בהיסח הדעת. תחת אצבעותיה הנמרצות הופיעה מפה יפהפייה שלא היו בה שום היגיון, ג'ונגל, גבעות ועמקים, אגם, נחל, ים, טירה, ארמון, הר געש או איים. כשסיימה, הניחה את המצפן במרכזה של המפה. המחט המסתובבת והמסתחררת הגבירה את הקצב שלה עד שנעצרה בבת אחת, ולא נעה עוד. נועה עצרה את נשימתה. מיכל התיישבה וניגבה את הצבע מאצבעותיה על חצאיתה.
"אפשר?" שאלה נועה.
מיכל הנהנה. נועה הרימה את המפה והמצפן וסובבה אותם בזהירות. המחט הסתובבה אִתה, והמשיכה להצביע לאותו כיוון על המפה. "מיכל, זה פשוט מדהים," נועה לחשה.
מיכל שתקה. נועה הביטה בה. הילדה נראתה אומללה. "מה קרה?" שאלה.
מיכל הצביעה אל הרצפה, ונועה הביטה וראתה ריבוע של צבעי פנדה במקום שבו היו שולי הדף. "הייתי צריכה לבקש נייר עיתון," מלמלה מיכל. "סליחה."
נועה ציוותה על עצמה שלא לצחוק, כיוון שידעה שמיכל תיעלב. "זה בסדר גמור," אמרה בסבר פנים רציני. "זה רק צבע. אני חושבת שיוני שומר חומרי ניקוי ליד ההגה."
היא הלכה אל תא הנהג, שהיה למעשה חדר האחסון שלהם. מיכל עקבה אחריה, מדלגת בין ערֵמות החפצים שעל הרצפה. היא הביטה בהגה וקימטה את מצחה. "תגידי, נועה, הקראוון הזה נוסע?"
נועה קימטה את מצחה. השאלה הזו לא עלתה בעבר. "אני לא חושבת. אין לו מפתח, בגלגלים שלו אין אוויר, במכל שלו אין דלק, ואני די בטוחה שאם כלי רכב לא זז הרבה שנים המנוע שלו נהרס."
"אבל אם הוא היה זז והיה לו אוויר בגלגלים והיינו מוצאים דלק ואת המפתח," אמרה מיכל, ונועה לא אהבה את החיוך שהחל להתפשט על פניה. "היית יכולה לנהוג בו?"
נועה זעה על מקומה באי נוחות. "תאורטית."
"מה זאת אומרת, תאורטית?"
"זאת אומרת שנכשלתי במבחן תאוריה," אמרה נועה. "עשיתי כמה שיעורי נהיגה. פשוט… הייתי בת שבע עשרה, שזה ממש מזמן. אבל מה זה משנה? לאן תיקחי אותו? איבוד הוא כולו אדמה וחול, והסמטאות צרות מדי בשביל לנהוג לתוכן קראוון –"
היא הבינה שהיא מדברת לעצמה. מיכל כבר רצה החוצה.
"מיכל, לאן?" צעקה נועה מהדלת.
"לבקש מכולם לעזור לי למצוא ספר על מכוניות!" מיכל צעקה בחזרה והמשיכה לרוץ. נועה הביטה אחריה בפליאה לרגע, ואז רצה בעקבותיה.

יוני מחה את הזיעה ממצחו. רק לפני כמה שנים הוא היה מעביר בקביעות ימים שלמים וארוכים על סיפון ספינת הדייגים שלו, בכל מזג אוויר, מחום קופח לכפור צורב. אבל מאז שחי באיבוד עם נועה, כמעט ולא סבל מחום או קור קיצוניים. לא בגלל שלא היו כאלו, אלא בגלל שאיבוד היה מגוון כל כך שבאחד האזורים תמיד היה מזג אוויר נעים. כמה מהר שכח את החום הישראלי של אוגוסט.
"נו?" שאל הסוהר שלו, חסר הסבלנות. הוא הזיע אפילו יותר מיוני. "אנחנו כאן כבר שעות."
"זה לא כל כך פשוט," אמר יוני. "להגיע לשם דורש ריכוז. זה עלול לקחת ימים ואפילו שבועות." הוא נמנע בכוונה מלפרט. הדבר האחרון שרצה היה לתת בטעות לסוהר שלו רמזים שיובילו לאיבוד.
"אין טעם למשוך זמן," אמר הסוהר. "אתה לא תצליח לברוח. כל מי שגר כאן נמצא בעבודה בשעות האלו. האנשים שלי הם היחידים שישמעו אותך אם תצעק. והם חמושים."
הנימה בקולו לא הייתה מאיימת. הוא אמר את הדברים כאילו היו עובדה פשוטה. זה רק הפחיד את יוני יותר – לא בגללו, אלא בגלל נועה. הוא הביט לעבר אחת הסמטאות ודמיין אותה רצה מתוכה ישר אל האדם הזה ואל אלו שעבדו עבורו. יוני לא ראה אותם, אבל חש במבטם על עורפו, צופים, ממתינים.
"אני לא מנסה לברוח," אמר, בזעף – בעיקר על שהאיש חדר בקלות כזו למחשבותיו. הוא הצליח להסתיר ממנו רק שני דברים – את תכנית ההצלה של נועה, שלא היה לו מושג מה היא ממילא, ואת העובדה שלמרות שעיניו כוסו לפני שהוכנס לרכב, ברגע שהכיסוי הוסר, ידע יוני בדיוק היכן הוא נמצא – בסמטאות ירושלים. הוא טייל הרבה כשעוד חי בישראל, וזכר כל מקום שהיה בו, את הדרך אליו וממנו. יוני שמח על כך שגם לו רצה, לא היה מצליח להוביל את האיש הזה לאיבוד – ובו זמנית, קילל, שוב, את חוסר היכולת שלו ללכת לאיבוד.
בגדיו היו דבוקים לעורו מהחום, אבל הוא לא הפסיק ללכת. למרות הסבלנות והשלווה המשונים של הסוהר שלו, יוני ראה שהאיש מחה לעתים קרובות את מצחו, והיה ברור שהחום וההליכה העיקו עליו. אולי הוא יוותר לפני שנועה תופיע. אולי היא לא תופיע כלל. אולי תכננה לבוא אתמול או מחר. אולי היא בעיר אחרת, בסמטאות אחרות.
משקל הפחד הלך והצטבר, מכביד על צעדיו של יוני. אוזניו חיפשו ללא הפסקה את הצליל הקלוש של רגליים יחפות על מדרכה, למרות שידעה שנועה גרבה גרביים, ואם תהיה זהירה הם לא ישמעו אותה מתקרבת כלל.
קול המנוע הנוהם, חזק כמו אוטובוס או טרקטור ישנים, לא התקשר עם שום דבר שיוני הכיר מאיבוד, עד שמול עיניו הנדהמות דהר קראוון ישן, שחוק, עם קירות שמעולם לא היו בדיוק לבנים ופגעי הזמן ניכרו בהם, חלונות שעליהם וילונות של פו הדב, שרשראות מטופשות של מנורות צבעוניות שהסוללה שלהן לעולם לא נגמרה, ותרנגול-שבשבת שאחד הילדים תקע פעם בראש הקראוון. הקראוון שלא היה אמור להיות מסוגל לנסוע כלל. ובמושב הנהג ישבה נועה, חיוורת ונחושה, ואחזה בהגה כאילו היה נחש. לצִדה ישבה ילדה בת עשר לכל היותר, וצרחה, "שמאלה! לא! לא! שמאלה לשם!"
למזלו של יוני, הסוהר שלו היה המום כמותו. שניהם בהו ברכב המתקרב לעברם, ויוני תהה בקהות חושים, כאילו הביט בסיטואציה מחוץ לגופו, אם בכלל יש לקראוון בלמים. הוא נענה כשנועה בלמה בבת אחת, בחריקה נוראה שגרמה לו להצטמרר. לרגע ארוך, הם הביטו זה בעיניו של זו ולא היה להם צורך במילים. ואז, נועה צרחה, "תזיז את התחת שלך!"
יוני התאושש רק רגע לפני הסוהר שלו, ובתושייה שלא ידע איך הצליח לגייס בתוך הפחד בעט בכוח ברגליו של האיש והלם בחזהו. בכל סיטואציה אחרת לא היה מסוגל אפילו להזיז את האדם הגדול, אבל ההפתעה פעלה לטובתו, והאיש נפל. יוני רץ לעבר הקראוון, ונועה זזה הצִדה במהירות, מפנה לו מקום ליד ההגה. הוא זינק אל מושב הנהג, ובתנועה חלקה אחת העביר את מוט ההילוכים להילוך אחורי ולחץ על דוושת הגז בכל הכוח.
זה לא הספיק. הוא שמע קול ירייה, ומאחוריו לפחות חמישה קולות צרחו בבהלה ביחד עם קולו שלו וקולה של נועה. הפחד גרם לו להרפות מדוושת הגז, ומנוע הקראוון כבה. יוני קילל וסובב את המפתח. הקראוון לא התניע. הוא קילל וניסה שוב. הסוהר שכב על האספלט, ומעליו עמד איש לבוש שחורים, קנה האקדח שלו מכוון לעברם. יוני לא ידע אם הוא החמיץ ועומד לירות שוב, או אולי בכוונה ניסה לא לפגוע וזו הייתה יריית אזהרה שמשמעותה להפסיק לברוח. אבל לפני שהספיק לשקול את הבחירה הנוראה שעמדה בפניו, נועה צרחה, "אש!"
לרגע, יוני לא הבין למה היא מתכוונת, וחשב שהקראוון עולה באש, אבל אז מטר של חפצים עף מהחלונות בצִדי הרכב לעבר הסוהר שלו והאיש השני. אלו היו חפצים מטופשים להפליא, נעליים בודדות, טלפונים אלחוטיים, טלפונים סלולריים, שרשראות של מפתחות ומחזיקי מפתחות כבדים, קופסאות שימורי "סלט טונה ושוקולד חרובים", חטיפי "חצילדה" קשים כאבן, בקבוקי "גוואקולה" שהתנפצו על המדרכה, שקיות פריזר קפואות, ערֵמות של כסף קטן, משקפי שמש. רוב החפצים לא התקרבו אפילו אל יעדם, אבל כמה מהם פגעו ואילצו את הגברים לסגת. נועה צרחה, "נו כבר, יוני!"
יוני סובב שוב את המפתח. הפעם השמיע המנוע קול רועם ומטרטר, ויוני לחץ על דוושת הגז. "אי-אפשר להעביר קראוון ברוב הסמטאות האלו," סינן.
"פשוט תמשיך לנסוע וזה יסתדר!" צעקה נועה.
יוני פנה בחדות לימין. "אני לא מאמין שבאת אחרי שאמרתי לך לא לבוא. ואני לא מאמין שהבאת את הילדים!"
"לא הייתה לי ברֵרה!" היא צעקה בחזרה. "הם רבים יותר ממני!"
"זה לא מצחיק, נועה!" הוא צרח.
"הייתי רצינית לגמרי!" היא צעקה.
ירייה נוספת נשמעה, ויוני שמע את ההדף מגג המתכת של הקראוון. הוא קילל בשטף, בלי שיהיה אכפת לו שכל הילדים שומעים. הסוהר שלו צעק מאחוריהם, "לא לירות! יש שם ילדים!"
"עכשיו הוא נזכר לפתח מצפון," סינן יוני. הוא העביר להילוך ראשון ויצא לכביש ראשי.
הוא הבין את טעותו כמעט מיד, כששלוש מכוניות שחורות הקיפו אותם. יוני העיף מבט במראות, נזכר שאין מראות וסחט את דוושת הגז בכל הכוח שהקראוון הישן היה מסוגל לו. אל נהמות המנוע השתרבבו קולות חורקים של גומי משתפשף בגומי, כמו בלונים מלאים באוויר נוגעים זה בזה. יוני הסתכן במבט מטה דרך החלון שלצִדו, אל הגלגלים הגדולים. "נועה," אמר, מנסה לשמור על קולו רגוע. "תגידי לי שלא סתמתם את הפנצ'רים בצמיגים עם מזרוני ים."
"זה היה רעיון של מיכל," זרחה אליו נועה. "זאת מיכל, דרך אגב," הוסיפה, והצביעה אל הילדה שישבה לצִדו, דוממת וקפואה.
"היי," לחשה מיכל, ונראתה מבועתת וקפואה כמעט כמו יוני עצמו.
"היי מיכל, אני יוני." הוא העיף בה מבט מהיר וניסה לחייך. "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר."
"מבוגרים אומרים כאלו דברים רק כששום דבר לא בסדר," אמרה מיכל. היא צדקה, כמובן. מכה חזקה בצד ימין גרמה לכולם להיזרק הצִדה. הילדים צרחו. יוני אחז בהגה בכל כוחו, אצבעותיו מלבינות. הנהג של אחת מהמכוניות השחורות ניסה להדוף אותם מהכביש, ולמזלם הקראוון היה מספיק כבד כדי שלא יצליח. מטר של מפתחות צנח על גג המכונית, אבל לא נראה היה שלמישהו מהילדים נשאר נשק רציני יותר. "כמה זמן אתן חושבות שהמזרונים האלו יחזיקו?" שאל יוני.
"הם כבר מחזיקים יותר משקיוויתי," מלמלה נועה. "אל תשאל מה עשינו למנוע ובמה השתמשנו במקום דלק."
"גוואקולה?"
"איך ידעת?" שאלה מיכל.
"תמיד חשדתי שיש בזה בנזין." יוני פנה ימינה בחדות, ירד אל המחלף, ואז פנה שמאלה, מחשב בראשו את כל דרכי המילוט הקרובות. "איך אנחנו יוצאים מזה, לכל הרוחות? הייתי נוהג לתחנת משטרה, אבל הקרובה במרחק רבע שעה נסיעה, אני לא בטוח שהקראוון –"
"אתה יודע איפה אנחנו?" שאלה נועה, פניה חמורות לפתע.
"בטח, על כביש –"
"אל תגיד לי!" נועה צעקה. הוא הביט בה, מבולבל. היא צמצמה את עיניה ונשמה עמוק. "זוז."
"מה?" יוני שאל.
"זוז," אמרה נועה, בקול רם ובטון דחוף יותר. "אתה לא יכול לנהוג."
"את אפילו לא יודעת לנהוג!" יוני צעק.
"הייתי בחמישה שיעורי נהיגה!" מחתה נועה, והחלה להדוף אותו הצִדה. "הגעתי עד כאן בלי להרוג אף אחד. זוז, יוני!"
"אבל את אפילו לא יודעת לאן את נוסעת!" יוני צרח.
"בדיוק!" נועה צרחה בחזרה.
יוני השתתק, לאחר שהבין סוף-סוף. הוא הכה באגרופו במצחו, קילל את עצמו והתקפל הצִדה, מניח לנועה להדוף אותו אל הדלת כשתפסה בהגה. המושב הקדמי של הקראוון היה ספסל ארוך ורחב, אבל היה לו די צפוף. "תעבור מאחוריי," נועה הורתה. "לחלק האחורי. ילדים!" הוסיפה, מרימה את קולה כדי שישמעו אותה מעל נהמות המנוע. "תכסו לו את העיניים. שאפילו לא יציץ על הדרך. בסדר?"
"אני יכול לעצום עיניים!" מחה יוני, אבל ידיים כבר אחזו בו, משכו אותו לאחור, ועשרות אצבעות קטנות כיסו את עיניו, עדינות אך עיקשות. הרכב הטלטל ימינה ושמאלה, עד שיוני איבד לחלוטין את חוש הכיוון. יריות נוספות נשמעו, והילדים צרחו וצעקו וזרקו חפצים, אבל עיניו של יוני היו מכוסות כל אותו זמן. מבעד לקולות הילדים המבוהלים, הוא שמע בחדות את אנקות הגסיסה של המנוע, והרגיש את הקראוון מאט. הם תפסו אותם, הוא ידע, ונאבק בידיים הקטנות שעדיין כיסו את עיניו, כי הם נועה והילדים לא הכירו את האנשים האלו, לא ידעו מה הם יכולים לעשות –
ואז הידיים הקטנות הוסרו מעל פניו ושישה ילדים לא מוכרים עמדו מולו. הוא לא זיהה איש מהם, מה שלא היה מפתיע כי הילדים באיבוד התחלפו לעתים קרובות. ההפתעה הייתה המראה שנשקף אל יוני דרך דלת הקראוון הפתוחה: חוף מלא בערֵמות חפצים משונים ולא מזוהים, ובהמשכו יער עבות והר מושלג שראשו בשחקים.
"חסבתי שיס לו כנפיים," מלמלה אחת מהילדות באכזבה.
"איפה החרב שלך?" שאלה אחרת.
"אין לו חרב, מצחיקות," אמר אחד הילדים. "יש לו מברג שמסוגל לפתוח מנעולים מרחוק ולהרוס רובוטים מרושעים."
"השיער שלו בכלל לא ירוק," אמר ילד אחר.
"מה?" יוני בהה בהם, אבל נועה כבר טיפסה מעל מושב הנהג, זינקה אל יוני והפילה אותו לרצפת הקראוון. היא נישקה אותו בכוח, והוא נישק אותה, ושניהם בכו. הילדים, מסביבם, השמיעו מגוון קולות של גועל, אבל יוני ונועה התעלמו מהם לחלוטין.

"מיכל?"
היא הרימה את מבטה, למרות שידעה כבר שיוני הוא זה שדיבר. היה משונה להביט כל כך למעלה כדי לדבר עם מישהו. נועה הייתה רק קצת יותר גבוהה ממיכל. ויוני היה שונה מנועה. הוא היה הרבה יותר… מבוגר. אבל לא כמו המבוגרים האחרים, שדיברו מעל ראשה כאילו לא הייתה יכולה להבין דברים עצובים. יוני היה נחמד. סבתא הייתה מחבבת אותו. "היי," היא אמרה.
"היי," אמר יוני וחייך. "רציתי להגיד לך שוב תודה. נועה אומרת שכל תכנית ההצלה הייתה שלך."
"לא, היא הייתה שלה, אני רק עזרתי." מיכל חייכה בתשובה. "אבל בבקשה. אני שמחה שחזרת. נועה הייתה ממש עצובה." מבטה נדד שוב מטה, אל הסדין הישן שתפרה לשלד של מטרייה שהתפרקה.
"מה את מכינה?" יוני שאל.
"סתם שמשייה. חשבתי אחר כך לחבר את זה למקל ארוך ולשים ליד הר הדואר האבוד, כדי שיהיה אפשר לשבת שם גם כשיש שמש. רוצה לראות?" היא זזה מעט ופינתה לו מקום על שק השינה שלה כדי שלא יצטרך לשבת על החול.
יוני התיישב ובחן את המטרייה. "זה רעיון נהדר," אמר, והייתה לה תחושה שהוא באמת חשב כך, ולא אמר את זה רק בגלל שמבוגרים צריכים לומר דברים נחמדים על רעיונות של ילדים. הוא שתק לרגע. "נועה אמרה לי שחשבת שהאנשים שתפסו אותי תפסו גם את החבר שלך, דורון."
מיכל הנהנה. "אבל היא כבר אמרה לי מה אמרת, שרק אתה היית שם ולא היו ילדים."
"נכון," יוני אמר. "אבל השם שלו הופיע על מחברת שהחזרתי. האיש הזה שרדף אחרינו נתן לי אותה כדי להוכיח לי שהוא יודע מאיפה באתי ומה אני עושה."
מיכל דקרה את אצבעה. היא שאפה אוויר, ומצמצה כדי להעלים את הדמעות מעיניה. מה יש לה? היא הייתה רגילה לכאב כזה. היא דקרה את האצבעות שלה כל הזמן. היא הביטה בטיפת הדם שנקוותה על קצה אצבעה.
יוני הושיט לה פלסטר שעליו צוירו קשתות ולפרקונים קטנים. היא הביטה בו בפליאה.
"נועה תמיד נפצעת," הסביר וחייך.
מיכל הביטה בפלסטר ושתקה.
"אני לא חושב שאת עומדת להירדם לאלף שנה, אם לזה את מחכה," אמר יוני, משועשע. "לעזור לך?"
היא הנהנה, והוא הדביק את הפלסטר על אצבעה, מהדק אותו בדיוק במידה הנחוצה ומלפף את קצהו.
"הוא היה קצת דומה לדורון," מיכל אמרה בשקט. "האיש הזה."
פניו של יוני קדרו. "חששתי שתגידי את זה."
"הוא אבא שלו, נכון?"
יוני הנהן.
מיכל ליפפה צמה סביב אצבעה. כשדיברה, קולה היה נמוך ומבויש, כאילו גילתה סוד שלא הייתה אמורה לגלות. "דורון מפחד ממנו. אני לא חושבת שהוא היה עוזר לאבא שלו למצוא את איבוד אם לא היו מכריחים אותו."
יוני שתק. כשהגניבה מבט אל פניו, ראתה מיכל ששפתיו היו מהודקות ולסתו מקובעת, ונזכרה במבט שהיה על פניה של נועה כשהודיעה שהיא חייבת למצוא דרך לצאת מאיבוד. "אני לא בטוח שדורון בסכנה, מיכל," אמר לבסוף. "אני אפילו לא בטוח שאבא שלו הוא באמת ראש המבצע הזה. אבל יש סיכוי טוב שמנצלים אחד מהם, או את שניהם. ואנשים שחוטפים מבוגרים יכולים לחטוף גם ילדים."
"אנחנו לא יכולים פשוט לחלץ אותו כמו שחילצנו אותך ולהביא אותו לכאן?" שאלה מיכל.
יוני חייך אליה. "אם נעשה את זה, אנחנו נהיה החוטפים. ילדים נמצאים בחזקת ההורים שלהם עד גיל מסוים. אני לא יודע איפה אמא של דורון בכל זה, אבל אבא שלו ביצע פשע כשהוא חטף אותי, והוא יכול ללכת לכלא. במקרה הזה נצטרך להעיד בבית משפט, לדבר עם עובדים סוציאליים…"
"אז בוא נעשה את זה," אמרה מיכל, למרות שלא הבינה עד הסוף.
"זה מה שרציתי להציע," אמר יוני. "אני מתכוון ללכת למשטרה להגיש תלונה על אבא של דורון, עוד הלילה. את רוצה לבוא אִתי?"
מיכל הביטה בו, מבוהלת.
"נועה תבוא גם," הוסיף יוני. "כבר דיברנו על זה. היא לא מסכימה שאלך שוב בלעדיה. והיא יודעת איך לחזור. וכשנהיה בתחנת המשטרה את יכולה להרים טלפון לסבתא שלך, אם את רוצה."
מיכל שתקה. אצבעה פעמה בכאב, ומצחה פעם בכאב, ודמעות פעמו בתוך ראשה וסירבו לזלוג. "אני לא יכולה," היא אמרה, וקולה נשמע כמו הד חלול באוזניה. "לא בלי התליון שלה. איבדתי אותו…"
"נועה אמרה לי," אמר יוני בעדינות. "אבל היא גם אמרה שאת כאן כבר חודשים. את לא חושבת שסבתא שלך ממש מתגעגעת אלייך ורוצה לראות אותך, גם בלי התליון?"
"אני לא יכולה לחזור בלעדיו," התעקשה מיכל ולא הביטה בו.
היא שמעה את יוני נושם נשימה עמוקה. "בסדר. אנחנו יכולים למצוא אותו מחר. עוד כמה ימים לא ישנו כלום," אמר. "אבל את רוצה לבוא אִתנו למשטרה? אני חושב שזה מאוד יעזור שתהיי שם. את היחידה שמכירה את דורון."
הפעימות בראשה ובאצבעה ובמצחה שככו אט-אט. מיכל הנהנה באִטיות. "כן. אני רוצה לעזור לדורון. בוא נלך."
"זוזי, בילבי," אמר יוני, והדף בעדינות את החתולה הג'ינג'ית שהתיישבה על ברכיו. היא זזה וייללה לעברו במחאה. מיכל קיפלה את המטרייה-שמשייה שעבדה עליה והצטרפה אליו.
היא הייתה משועשעת לגלות את השינוי שהתחולל בקראוון תוך שעות ספורות. יוני תיקן את הנזקים שנגרמו בנסיעה, תלה מחדש מדף שנפל, סידר את המיטה, ובעיקר – זרק את כל החפצים הלא שימושיים מהחדר. נועה טאטאה את הרצפה והתלוננה על יוני והסדר שלו, אבל התלונות לא נשמעו למיכל אמינות מאוד, בגלל שנועה לא הפסיקה לחייך.
"עכשיו זה נראה הרבה יותר דומה לקראוונים שהיו בצד שלי של איבוד," אמרה וחייכה אל יוני. "אני אוהבת את זה."
"תהיי בצד שלו, למה לא," רטנה נועה. "את באה אִתנו?"
מיכל הנהנה. היא בחנה את המדפים המסודרים של יוני והרימה ערכת רקמה קטנה, שדמתה מאוד לערכה האבודה שלה. האצבעון הקטן, כרית הסיכות, אפילו החוט האדום שהיה מושחל על מחט…
הקופסה הקטנה נפלה מידיה.
"מה קרה?" שאלה נועה והעבירה ליוני את המטאטא. היא מיהרה לצִדה של מיכל.
"זו ערכת הרקמה שלי," לחשה מיכל. "השתמשתי בחוט הזה כדי לרקום את השם של דורון על שק השינה שלו."
יוני הצטרף אליהן. הוא הרים את המחט שנפלה ובחן אותה. "חפצים בטח עוברים מדי פעם בין החלקים של איבוד. כמו החתולים. אמרת שבצד השני היו צריפי פח שהתחלפו לקראוונים ואחר כך היו בקתות קטנות, לא? זה כנראה עובד קצת אחרת שם."
"אבל הקראוון היה כאן מאז שאני זוכרת," מלמלה נועה. פניה היו חיוורים. מיכל רק הביטה במחט ולא אמרה דבר.
יוני חייך. "נו, די, בנות. אמיליה ארהארט שאמורה להיות מתה כבר עשורים מטיסה את המטוס שלה מעל איבוד כל בוקר, ואתן מוטרדות מערכת רקמה שהופיעה במקום שהיא לא אמורה להיות בו?"
"כן. אתה צודק." נועה חייכה. "תתחדשי, מיכל. או תתיישני?" היא הרימה את ערכת התפירה שנפלה והחזירה אותה למיכל, ויוני הושיט לה בזהירות את המחט.
מיכל אימצה את ערכת הרקמה ללִבה וניסתה להרגיע את פעימות לִבה הדוהר. שק השינה הרקום של דורון עדיין היה אצלה. אולי תוכל לתת לו אותו סוף-סוף. היא תהתה אם גם הוא חשב עליה בחודשים האחרונים, אם התגעגע אליה.
"נועה." זה היה ניצן, והוא דפק על הדלת. מיכל שמעה את הצליל המשונה בקולו עוד לפני שפניו החיוורים הופיעו בכניסה לקראוון.
מאחוריו עמד אבא של דורון. מצחו היה חבוש, והבעתו הייתה זועמת. הוא כיוון אל יוני אקדח.

נועה זינקה מול יוני בלי לחשוב לרגע. היא רצתה לומר משהו כמו "אם אתה רוצה להרוג אותו, תצטרך לעבור דרכי", אבל המילים סירבו לצאת. היא יכלה רק לבהות אל קנה האקדח. להפתעתה, הוא רעד, כאילו האיש הופתע מתנועתה החדה.
"אל תזוזו!" הוא קרא, וייצב את היד שאחזה באקדח.
"מה…" יוני שאל מאחוריה, קולו מבולבל. "איך…"
"מתקן איתור על הקראוון שלכם," אמר האיש. "ועוד אחד שתפור אל תוך הבגדים שלך, יוני. תודה לך על כל החתולים עם הפתקים, דרך אגב," אמר לנועה. "זה עזר לי מאוד להתכונן מראש."
"שמתם פתקים על כמה חתולים?" שאל יוני, ונועה שמעה את הצליל הברור של חבטת יד במצח. "ממש מבצע חילוץ סודי. כל הכבוד."
"איך הייתי אמורה לדעת מי מהם ימצא אותך?" שאלה נועה בכעס ופנתה לעברו. היא תפסה את עיניו והנהנה, תנועה קלה וכמעט בלתי נראית. "אתה חושב שזה היה קל, להעתיק שלושים פתקים בכתב יד ולהצמיד אותם לקולרים של שלושים יצורי גיהינום משתוללים?"
"הם היו נותנים לך להתקרב אליהם אם היית מלטפת אותם מדי פעם!"
נועה חטפה את המטאטא מיוני, הסתובבה והשליכה אותו בתנועה חדה.
לפני כמה שנים, היא הייתה צלפית איומה, במיוחד כשהייתה זורקת משהו… "לא אווירודינמי", כמו שיוני היה מגדיר בעדינות את המטאטא. אבל מאז שהתחילו לפוצץ בלונים כדי להציל את צבי הים, נועה למדה לזרוק כמעט כל חפץ אל השמים, ונעשתה די מוצלחת בכך. האיש צרח בכאב כשמקל המטאטא חבט בכוח בדיוק במקום בו ראשו היה חבוש, ומעד לאחור. יוני הסתער, והדף אותו בכוח ממדרגות הקראוון אל האדמה. גם ניצן תקף, נושך ושורט כמו מפלץ קטן, ונועה הוציאה בכוח את האקדח מידו של האיש ושרקה בקול. כעבור רגע כל הילדים היו שם. למרות שנראו כמו גמדים ליד האיש הגדול, הצליחו בכוחות משותפים להתגבר עליו. יוני מצא חוט והחל לקשור את ידיו, ונועה רצה בחזרה לקראוון לחפש את החולצה שיוני לבש קודם. היא הרגישה מיד את מכשיר האיתור הקטנטן, שלפה אותו החוצה, וחבטה אותו בקיר הקראוון עד שנשבר לרסיסים.
"יש עוד אחד כזה. הם כנראה ירו אותו על אחד הקירות החיצוניים." אמרה לילדים, שמיהרו לפשוט על הקראוון ולחפש.
"זה לא יעזור, נועה," אמר יוני, שברכו הייתה לחוצה עכשיו לצווארו של האיש השוכב כדי שלא יזוז. "הם כבר נמצאים בדרך לכאן. נכון?"
"כן," השתנק האיש, פניו מעוותות בכאב. "הרבה מהם. כדאי לכם לברוח."
"אנחנו לא בורחים לשום מקום," ענה יוני. "אנחנו לוקחים אותך למשטרה, עכשיו, ונראה אם תצליחו לחזור לפה בלי המכשירים שלכם."
נועה הבחינה רק עכשיו שמיכל לא השתתפה בציד מכשירי האיתור, אלא הביטה באיש בעיניים מרוכזות, מלאות זעם. "מה עשית לדורון?" היא שאלה.
האיש הבחין בה לראשונה. הוא הביט בה, ומצמץ כמה פעמים ברצף. "מה?"
"דורון! הבן שלך!" מיכל קראה. "איפה הוא? מה עשית לו?!"
האיש בהה בה, ולראשונה ראתה נועה בעיניו רגש שונה. הן היו מלאות בפליאה. "מיכל?" הוא שאל, קולו גבוה כמו של ילד.
מיכל עמדה קרוב מספיק לנועה כדי שנועה תוכל לראות את שרירי גבה מתאבנים. מיכל פסעה לאחור, מצמצמת את עיניה. "איך אתה יודע מי אני?" דרשה לדעת, ואז, שוב, "מה עשית לדורון?"
"אבל," הוא אמר, ולרגע נראה כמו ילד מבולבל. "אני דורון."
לרגע, השתרר שקט מוחלט. אפילו הילדים השתתקו. נועה הביטה ביוני, במיכל המאובנת במקומה, ובאיש. "אתה לא דורון," היא אמרה. "דורון הוא ילד בגיל שלה."
"הייתי," הוא אמר, ולא הביט כלל בנועה. עיניו נותרו נעוצות במיכל, ומצמצו בלי הפסקה. "למה… למה את עדיין ילדה קטנה?"
יוני לכד את מבטה של נועה, והיא ידעה שהם חשבו על אותו דבר. "הערפל."
"זה לא הגיוני," התנגד יוני. "תסתכלי עליה. היא בסדר."
"כי היא עדיין ילדה!"
מיכל נראתה מבוהלת עד אימה, ונועה נזכרה פתאום כמה שנאה שמבוגרים דיברו מעל לראשה בלי שהבינה. היא התכופפה על ברכיה מול מיכל. "מיכל, את זוכרת את מה שסבתא שלך אמרה על גולדה מאיר?" מיכל הנהנה. נועה המשיכה. "אז זוכרת מתי גולדה מאיר הייתה ראש הממשלה?" שאלה בשקט.
מיכל חישבה על אצבעותיה. "כשהייתי בת חמש."
מתחת לברכו של יוני, האיש שככל הנראה אכן היה דורון התנשם. נועה התעלמה ממנו והביטה ביוני, שהיה חיוור כמעט כמו מיכל. מאחורי גבה של הילדה, הוא הרים בדממה עשר אצבעות, הניף אותן באוויר שלוש פעמים, ואז חזר על התנועה עם יד אחת.
שלושים וחמש שנים.
נועה ידעה שמיכל עדיין מביטה בה, וציוותה על עצמה לשלוט בהבעת פניה, לא לחשוב על סבתא של מיכל, שגידלה אותה, שהייתה כל מה שהיה לילדה בעולם. אפילו אם הייתה צעירה יחסית אז…
אבל נועה אף פעם לא הייתה טובה בהעמדת פנים, והיא ראתה שמיכל החלה להבין שמשהו נורא קרה. עיניה היו קרועות לרווחה, ונועה כמעט הצליחה לראות את העולם כולו מתמוטט בתוכן.
"מיכל," אמרה ואחזה בעדינות בכתפיה של הילדה. היא ניסתה לשמור לפחות על קול רגוע. "זה לא משנה עכשיו, בסדר? אנחנו פה אִתך, ותיכף נשב ונחשוב ביחד מה לעשות –"
מיכל השתחררה ממנה, ונדה בראשה בכוח. "אל תאמינו לו. הוא משקר. הוא לא יכול להיות דורון."
"מצאתי את התליון שלך," השתנק האיש – דורון. יוני שחרר מעט מהלחץ על קנה הנשימה שלו, והוא המשיך במהירות. "אבן גדולה ועגולה בצבע ים, עם הקדשה מסבא לסבתא שלך."
"אתה משקר," אמרה מיכל שוב. "הוא כאן, באיבוד."
"לא, הוא לא," אמר דורון. "הוא היה אצל המשפחה שלך. מיכל, סבתא שלך, היא…"
"תסתום את הפה שלך," אמר יוני בחדות והוריד את ברכו שוב, אבל דורון נאבק, נחוש בדעתו לדבר.
"את היית שם כשסבתא שלך נפטרה!" אמר, כמעט בצעקה. יוני קפא, ודורון המשיך במהירות. "את ברחת מהבית. אף אחד לא הצליח למצוא אותך. קרובי המשפחה שלך מחפשים אותך עד היום!"
הוא הצליח להתיישב, והדף מעליו את יוני, שבהה בו.
רעידות אלימות טלטלו את גופה של מיכל, למרות החום על החוף. ידיה נשלחו לפיה, כאילו כדי לעצור זעקה אילמת. היא הסתובבה לאחור והחלה לרוץ לעבר היער.
וכשנועה הביטה ביער, ראתה שהוא מלא בערפל.
"רגע, מיכל!" צעקה, והפחד דחף אותה קדימה. היא דלקה בעקבותיה, וכמעט תפסה אותה, אבל הערפל התרחב, התפשט ובלע את מיכל. נועה נעצרה ממש בשוליו. היא הושיטה את ידה לפנים. הערפל היה מלא קור ורטיבות, והיא ידעה, יותר מתמיד, שאסור לה להיכנס אליו, לא בלי חוט. היא הסתובבה לאחור כדי לצעוק ליוני, אבל גילתה שדורון השתחרר ורץ גם הוא לעבר הערפל, בעקבות מיכל, ויוני רדף אחריו.
"חכה!" צעקה נועה וניסתה לחסום את דורון, אבל הוא הדף אותה מדרכו כאילו הייתה זבוב, לא בכוח אלא בחוסר מחשבה, ונעלם בערפל.

עצי הדקל והאקליפטוס של הקיבוץ והשבילים שהיו כמעט מוכרים למיכל הופיעו מתוך היער. פכפוך המים ברקע היה מוכר גם הוא, אבל רק כעבור דקות ארוכות זיהתה שהיה זה נהר הירדן. ופתאום הבינה כמה זמן חלף מאז ששמעה את הצליל הזה, שהביטה בעצים האלו, בשבילים האלו.
לא, היא לא יכולה לחזור. היא שמעה את מה שדורון אמר, את מה שלא אמרו נועה ויוני. סבתא לא הייתה כאן. מישהו אחר בוודאי גר בבית שלהן, בחדר של מיכל. מישהו פירק את שובך הציפורים, מחק את הכוכבים שעל התקרה. למיכל לא היה מקום בקיבוץ עוד. לא היה לה מקום בשום מקום.
היא הסתובבה וחזרה על עקבותיה, ודמעות ערפלו את השבילים והעצים המוכרים. אפילו קול הנהר השתנה, עד שהפך למפל קטן שצנח אל אגם, ובית על עץ וטירת קרטון נגלו מאחוריו. הקלה שטפה את מיכל. היא רצה חסרת נשימה, מסיטה עלים וענפים מדרכה עד שהחוף נגלה מול עיניה, ואז נועה הייתה שם, והיא הייתה גבוהה וגדולה, כמו סבתא, והיא חיבקה אותה חזק, ויוני הביא לה שוקו בקרטון עם קשית, והילדים הקיפו אותה ונתנו לה מתנות קטנות, סרטים לתפירה וחוטי רקמה וחרוזים וצבעים מנצנצים. אלא שלמרות כל אלו, הכאב לא דעך, אלא התגבר, עלה, שטף את כל חלקי גופה וזרם בנהרות מתוך עיניה. היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לבכות. אבל נועה לא הפסיקה לחבק אותה, ומיכל חיבקה אותה בחזרה, ובסופו של דבר, אחרי מה שנראה כמו נצח, הבכי סוף-סוף שכך.
היא ישבה על בול עץ, עטופה בשמיכת פליז עם ציורים של – צבי הנינג'ה, יוני קרא להם – ואכלה מרק עם ירקות שהוא הכין על תנור האבן בסיר ענקי. היא ניסתה להיזכר כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שאכלה מרק.
"ילדים," אמרה נועה אחרי שאכלו. "תנו לנו לדבר רגע לבד עם מיכל, בסדר?"
הילדים התרחקו בלי מחאה, לשם שינוי. נועה התיישבה ליד מיכל, שהשעינה עליה את ראשה, כמו על סבתא. לנועה לא היה ריח של סבון ושל בושם ושל תמרים, אבל היה לה ריח טוב. "אולי אפשר מחר, נועה?" שאלה בלחש. "אני כל כך עייפה."
"אני יודעת," אמרה נועה. היא החליפה מבטים עם יוני. "אבל את צריכה להחליט כמה דברים. אם את רוצה, נחליט עליהם ביחד."
"נחליט על מה?"
יוני דיבר הפעם. "נועה ואני חושבים שכדאי שתחזרי לקרובי המשפחה שלך," אמר בקול רך.
מיכל הזדקפה, מתרחקת מנועה. כל העייפות נעלמה מתחת לגל חדש של כאב. "לא. אני לא רוצה."
"הם מחפשים אותך, מיכל," אמרה נועה. "דורון אמר שהם –"
"זה לא דורון," מיכל התרחקה ממנה והידקה את שפתיה בכעס.
"זה כן דורון," התעקשה נועה. "וזה בכלל לא משנה, כי אם אנשים מחפשים אותך כל כך הרבה שנים בטוח אכפת להם ממך –"
"אני לא מכירה את האנשים האלה!" אמרה מיכל. "אני לא רוצה ללכת לשם!"
נועה נראתה כאילו רצתה לרקוע ברגלה והדחיקה את הדחף. "אולי תקשיבי רגע אחד במקום להגיד ישר לא!"
"די, נועה," אמר יוני. "זה לא יעזור."
נועה הביטה בעיניו לרגע ארוך ואז נאנחה ונשענה על גזע עץ. היא מרטה את צמידי החוטים שלה וחיכתה. מיכל התנשמה, מוחה בכעס את עיניה.
"מיכל," אמר יוני בקול רך. "לאן את רוצה ללכת?"
מיכל שתקה לרגע ארוך. "אני רוצה להישאר כאן, אִתכם," אמרה לבסוף.
היא הכירה את המבטים שהחליפו ביניהם. מבטים של מבוגרים.
"אני יודעת לעשות המון דברים," היא אמרה במהירות. "אני אתפור ואסרוג ואבשל ואתקן ואבנה דברים –"
"זה לא העניין, מיכל," אמרה נועה. "ילדים לא יכולים להישאר באיבוד."
"את אמרת שהיית ילדה כשבאת לכאן," אמרה מיכל.
"כן," אמרה נועה. "אבל אני באתי וחזרתי, כמה פעמים. וכשהגעתי לכאן מתוך רצון להישאר, הייתי מבוגרת. אני ממשיכה להתבגר, וגם יוני. את לא גדלת כל הזמן הזה."
"מה? בטח שגדלתי," אמרה מיכל.
"אולי התבגרת, אבל לא גדלת," אמר יוני. "את עדיין בת עשר. וזה בדיוק מה שקרה למבוגרים האחרים שהלכו לאיבוד. אם תישארי כאן, את תשכחי מי את. את תהיי אבודה, ואף אחד לא יוכל למצוא אותך עוד."
"כבר התחלת לשכוח," אמרה נועה בשקט. "שכחת את התליון של סבתא שלך לפחות שלוש פעמים מאז שבאת לכאן."
התליון! מיכל התנשמה והשפילה את מבטה. היא שכחה אותו שוב. פחד וייאוש הציפו אותה. היא רצתה כל כך את סבתא.
"מיכל," אמרה נועה בשקט ואחזה בעדינות בכתפה. מיכל הרימה את עיניה. נועה לא נראתה כועסת עוד, רק עצובה. "גם אני ברחתי לאיבוד מהבעיות שלי, והיה לי מזל שהן מצאו אותי." מיכל ראתה חיוך מבליח לרגע על שפתיו של יוני ונעלם. נועה המשיכה, "אבל אני שייכת לכאן. ואת… אף פעם לא פגשתי מישהו מוכשר כמוך, מיכל, באמת. את יכולה לעשות דברים מדהימים בעולם שבחוץ. להיות פסלת, או ציירת, או מעצבת, או אדריכלית…"
ולרגע, לא הייתה זו נועה שהביטה בה בעיניים מלאות בביטחון, אלא סבתא, והיא סיפרה לה על וסילי קנדינסקי ועל קוקו שאנל, על קלוד מונה ועל פרידה קאלו, על ג'ורג'יה אוקיף ועל סאפפו, על פרד אסטר ועל אינגריד ברגמן. מיכל עצמה עיניים, בניסיון להעלים את פניה של סבתא, את הזיכרון הכואב, אבל הוא רק התחדד ונעשה בוהק ואמִתי יותר. זה היה אחד מהבילויים החביבים עליהן בשבת בבוקר, במיוחד בימים קרים מדי או חמים מדי: מיכל הייתה מטפסת על הסולם, בוחרת את אחד מהספרים העבים והישנים מראש הספרייה – קולנוע, מוסיקה, אמנות, ספרות – והן היו מדפדפות, וסבתא הייתה מספרת לה על כל אותם גברים ונשים שהעריצה.
"יום אחד, מיכלי," הייתה אומרת מדי פעם, "גם את תופיעי באחד הספרים האלו." "באמת, סבתא? באיזה ספר?" מיכל הייתה שואלת וסבתא הייתה עונה, "באיזה מהם שתרצי."
היא ישבה זמן רב כשעיניה עצומות, מנסה לעצור את הדמעות מלהתחיל לזלוג שוב. יוני דיבר, קולו כאילו מגיע ממרחק רב. "אני חושב שגם הבעיות שלך מצאו אותך, מיכל," הוא אמר בשקט.
"יוני," אמרה נועה, ומיכל שמעה בבירור את צליל האזהרה בקולה.
"היא צריכה לדעת," אמר יוני.
מיכל פקחה את עיניה, חשש מתגנב ללִבה ומתגבר על הכאב. "לדעת מה?"
"דורון…" נועה התחילה, ונאנחה כשמיכל צמצמה את עיניה. "בסדר. האיש שאמר שהוא דורון, הוא רץ לערפל אחרייך, אבל הוא לא יצא משם."
מיכל משכה בכתפיה. "אולי הוא חזר הביתה." גם היא כמעט מצאה את עצמה שוב בקיבוץ, אבל היא לא רצתה להזכיר את זה. "או שהאנשים שלו מצאו אותו."
"האנשים שלו לא הגיעו לכאן," אמרה נועה. "ו… אנשים בדרך כלל לא יוצאים בלי עזרה מהערפל."
"אני יצאתי בלי עזרה," מיכל אמרה.
"נכון," הודה יוני. "אבל את, למרות הכול, עדיין ילדה."
מיכל שתקה, מהדקת את שפתיה.
"אני לא יכול להגן על הדברים שהוא עשה, מיכל," אמר יוני. "גם אם הוא לא אדם רע, המעשים שלו היו רעים מאוד. הוא חטף אותי, איים עלי, האנשים שלו כמעט פגעו בנו. אבל…" הוא היסס והביט בנועה.
"לפעמים מבוגרים יכולים להיות אבודים בלי ללכת לאיבוד," אמרה נועה, ולא דיברה עוד אליהם. עיניה הביטו אל האופק, כאילו ראו מקום אחר, זמן אחר.
יוני לקח את ידה של נועה ושילב את אצבעותיו באצבעותיה, ועיניה התמקדו בו. היא חייכה חיוך עצוב. מיכל שתקה, מביטה בידיהם המשולבות של יוני ונועה, וחושבת על הילד שהתנדב לעזור לה לחפש את התליון שלה עוד לפני שהכיר אותה, שהסכים לטעום מאכלים משונים במקומה, שסיפר לה בעיניים נוצצות על הספר שקרא, "ציפורי הקיץ", עד שהדביק אותה בהתלהבותו, וכשראה זאת, השאיל לה את הספר למרות שהוא עצמו עוד לא סיים לקרוא אותו. אולי עדיף כך. מיכל נזכרה שהיא בכתה כשהגיעה לסוף.
היא נשמה עמוק, וקמה על רגליה. "אני צריכה למצוא אותו."
יוני ונועה קמו מיד, מתנשאים מעליה כמו מגדלים. "לא לבד," אמר יוני. "הערפל מסוכן. אני כמעט שכחתי מי אני כשהייתי שם."
"וגם האיש הזה מסוכן," אמרה נועה. "אנחנו נבוא אִתך, כולנו. אני אקרא לילדים."
"אם כולכם תבואו, לא נמצא אותו," אמרה מיכל. היא לא ידעה למה, אבל היא הייתה בטוחה בכך.
נועה ויוני החליפו שוב מבטים, ומיכל הבינה שהם ידעו שהיא צודקת. "אני אלך לבד. הוא לא מסוכן בשבילי."
"לא," אמרה נועה.
יוני העביר יד בשיערו ונאנח. "הוא לא הסכים לפגוע בילדים," אמר. "ואני די בטוח שהוא לא ידע להשתמש באקדח ההוא."
"הוא לא הסכים להרוג את הילדים," תיקנה נועה, קולה קר. "האנשים שלו שניסו להעיף אותנו מהכביש היו יכולים לעשות את זה בכל מקרה. וגם אם זה היה נכון, הוא נמצא כבר שעות בערפל. הוא לא יהיה עצמו."
"הסכנה היחידה בערפל היא לאדם שהלך לאיבוד בתוכו," אמר יוני. מיכל הביטה בידיו המאוגרפות, הלבנות. גם נועה הבחינה בכך. היא לקחה את ידו, מפרידה את האצבעות הקמוצות ומשלבת אותן באלו שלה.
"אתה לא צריך לבוא," אמרה בלחישה רכה כל כך שמיכל כמעט לא שמעה אותה.
יוני עצם את עיניו לרגע. "זה לא העניין. כלומר, אני מפחד נורא, ברור, אבל מיכל צודקת. רק היא תוכל למצוא אותו."
"לא לבד," התעקשה נועה.
סבלנותה של מיכל פקעה. יוני ונועה היו מבוגרים שונים מאוד מהשאר, אבל כרגע, הם היו בדיוק כמו כל מבוגר אחר שאי-פעם החליט החלטות בשבילה. "אני חייבת ללכת לבד, ואם תנסו לעצור אותי, אני אכנס לערפל כשאתם תישנו," אמרה, והייתה גאה במיוחד באופן בו קולה לא רעד.
הם הביטו בה – יוני במבט קודר, נועה במבט נואש – ומיכל ידעה שניצחה.

דורון סיפר לאביו כל מה שזכר על איבוד, מלבד דבר אחד ששמר לעצמו. הוא לא היה יכול לספר לאביו על מיכל, לא היה יכול לשאת את המחשבה שאביו ימצא אותה ויחקור אותה כפי שחקר את דורון. הוא חשב עליה לעתים קרובות, בגעגוע, בחרטה על שלא שאל איפה היא גרה, מה שם משפחתה, איך קוראים לסבתא שלה. לבסוף החליט שהדרך היחידה למצוא אותה היא להיעזר בבלש פרטי. הוא לא ידע כמה זה יעלה, אבל חסך במשך שבועות רבים דמי כיס שבדרך כלל בוזבזו על קניית ספרים – אלו ששאל בספרייה שוב ושוב עד שגילה שלא היה יכול להיפרד מהם. אמו הבחינה בכך, אבל לא חקרה אותו, והוא היה אסיר תודה.
אביו, שהעניין שלו באי רק הלך וגבר, התחיל להצטרף אל דורון ואמו בערבי הקריאה שלהם. דורון לא אהב את זה. אביו היה ממלא את הרצפה בעשרות גזרי עיתונים ומעלעל בספרים בכל נושא, מפיזיקה ועד מאגיה, בלי לקרוא אותם באמת. מדי פעם היה מסתובב ויורה אל דורון שאלה, כמו "מה היה מזג האוויר?" או "הציור הזה, ראית משהו דומה אליו?" ודורון התקשה ליהנות מהקריאה, לא רק כי ריכוזו היה מופרע לעתים קרובות, אלא כי נאלץ להיות דרוך כל הזמן כדי לא לפלוט בטעות שום מילה הנוגעת למיכל.
אבל יום אחד אביו פרש גזיר עיתון חדש על הרצפה, ודורון לא הצליח למנוע מקריאת בהלה לחמוק מפיו כשראתה את תמונתה של מיכל. הכותרת מעליה אמרה "שנה של חיפושים", ובתמונה נוספת נראו שבעה או שמונה אנשים עצובים. אחת הילדות בתמונה הייתה דומה מאוד למיכל. מבלי לחשוב, דורון הניח את הספר שלו, התיישב על הרצפה וקרא במהירות את הכתבה. מיכל, בת עשר, נעלמה ביום ההלוויה של סבתא שלה, שמתה מדום לב בשנתה. קרובי משפחתה המודאגים, שהשקיעו עד כה ממון רב בניסיון למצוא אותה, הבטיחו פרס כספי לכל מי שיוכל לספק להם מידע חדש. דורון התבלבל בקריאת המספר הארוך, מלא האפסים.
הוא עצר באמצע הקריאה כשהבין שאביו מביט בו מבעד למשקפיו, עיניו מוצרות, ואפילו אמו הניחה בדאגה את משקפי הקריאה שלה. "מי זו?" ירה אביו לעברו, ודורון הבין את טעותו. הוא ידע שלעולם לא ימציא שקר טוב דיו, וסיפר להוריו הכול.
להפתעתו, חש הקלה לאחר מכן. היה טוב להיפטר מהסוד המעיק, וממילא אם מיכל הייתה אבודה, אבא שלו לא יוכל לתפוס ולחקור אותה. אבל למה עדיין הייתה אבודה? דורון היה בטוח שהיא תחזור כמה שעות אחריו, לכל היותר כמה ימים.
אביו התקשר וקבע פגישה עם הוריה של מיכל. כמה שעות מאוחר יותר הוא ודורון היו בקיבוץ קטן ליד הכנרת, וישבו סביב שולחן על הדשא. כולם, אפילו הילדה שהייתה דומה למיכל, הקשיבו לסיפור שלו, והחשדנות שלהם התפוגגה אט-אט. אביו הציג את מה שידע עד כה על האי, ואף על פי שנזהר שלא לבקש את כספי הפרס, הציעו בני המשפחה מיוזמתם כסף שיעזור לו לנסות למצוא את איבוד ואת מיכל.
בדרך חזרה, סיפר דורון לאביו על הניסיונות הכושלים שלו ללכת שוב לאיבוד, וזו הייתה הפעם הראשונה שראה את אביו מקשיב לו בתשומת לב. הם החלו לבלות יחד שעות ארוכות. דורון היה קורא כל ספר רלוונטי שהצליחו למצוא ומסכם את הדברים החשובים, ואביו היה עובר על מודעות הנעדרים והחפצים האבודים או הגנובים, מתקשר כדי לשאול שאלות, ולפעמים הולך לבלוש בעצמו. הם היו מעלים תאוריות והשערות. העניין של אביו בפוטנציאל הכלכלי של דברים אבודים לא נעלם, אבל הוא ידע לנווט אותו כך שיצית בדורון תקווה ורצון לפעולה – האנשים האבודים שיוכלו להחזיר למשפחותיהם, החפצים האבודים שיוכלו להשיב לבעליהם. דורון חש אשמה על שנהנה לבלות עם אביו, בהתחשב בכך שהיעדרה של מיכל היה הדבר שחיבר ביניהם, אבל ניחם את עצמו בכך שהחקירה קירבה אותם למצוא אותה. עד שיום אחד, שנים מאוחר יותר, כשהעלה את שמה של מיכל כפי שעשה מדי פעם, אביו אמר בשקט, "אם היא לא חזרה עד עכשיו, כנראה שלא נמצא אותה כבר."
דורון, שכבר היה נער, שמע גם את המילים שלא נאמרו, ומיהר להתנגד, להציע שאולי מיכל חטפה מכה בראש וסבלה מאמנזיה, או הגיעה לארץ אחרת שאינה דוברת עברית, אבל כל התירוצים היו קלושים להחריד אפילו בעיניו. הוא גירש בעקשנות את המחשבות הקודרות על מיכל. הוא יגלה את האמת בעצמו כשיצליח לחזור לאיבוד, ובינתיים, התנחם במחשבה על החפצים האבודים והאנשים הנעדרים שיחזירו. ואם אבא יקבל את כל כספי הפרסים שלא הפסיק לדבר עליהם, הוא יוכל לצאת לפרישה מוקדמת, ודורון והוא יוכלו להמשיך לבלות זמן ביחד.
עם הזמן, איבוד שבזיכרונו המעורפל של דורון השתנה, והאוצרות שראה אז הפכו למכוניות יוקרה גנובות, לאוצרות קבורים של ממלכות האינקה, לכספות מלאות בשטרות, לתגליות ארכאולוגיות מההיסטוריה הקדומה, לספינות פיראטים מלאות בכתרי יהלומים שטבעו באוקיינוס, לסיסמאות לחשבונות בנק של פושעים, ליצירות אמנות אבודות של דה וינצ'י ושל ואן גוך.
עכשיו הביט סביבו בערֵמות החפצים שאביו היה ללא ספק מגדיר גרוטאות – משקפיים של זקנים, קשורים בחוט, תעודות זהות, המון מפתחות, כרטיסי "רב קו", שפתונים, נעליים לא תואמות, ערֵמת שלטים-רחוקים למזגנים, כבלי יו-אס-בי, אוזניות, סיגריות, דיסקונים ניידים, גומיות לשיער, חבילות טיפוח ממוצרי ים המלח באריזות צלופן, בגדים מכוערים, סיכומים של סטודנטים, צעצועי חתולים, מתכונים, סיכות ביטחון, מלחיות, אוכל קפוא מעוך שנראה כאילו נקבר בחלק האחורי של הפריזר, וגרוע מכל, כלב גזעי קטנטן עם קולר מנומר שלא הפסיק לנבוח לעברו.
ועמוק בתוכו, ידע דורון שזה היה איבוד האמִתי. אלו היו האוצרות שדורון הילד מצא, האוצרות שדורון המבוגר ידע שאין בהם כל ערך. ואז, גם האוצרות האלו נעלמו, ורק ערפל נותר סביבו, סמיך ורטוב וקר. מישהו היה אמור להתקשר, או להגיע, אבל הם לא הגיעו, והטלפון שלו סימן שאין קליטה. אולי רק אנשים שכבר היו באיבוד יכלו להגיע לכאן שוב, מה שאומר שאף אחד לא ימצא את דורון, כי הוא זה שהיה אמור למצוא דברים אבודים ואנשים אבודים, אף על פי שהוא לא זכר כרגע מה הם אותם דברים ומי הם אותם אנשים.

נועה קשרה חוט אדום ארוך לידה של מיכל, והורתה לה לא להסיר אותו בשום אופן. אם ירגישו שהוא נמתח, יוסיפו עוד חוט. יוני התרוצץ ומילא תיק באוכל ומים ובגדים חמים. הילדים התאספו סביב מיכל. חלק מהם בכו. היא ניסתה לנחם אותם, אבל הפחד שיתק את לשונה. היא לא ידעה אם פחדה יותר מהערפל שיוני ונועה חששו מפניו כל כך, או מהאיש הגדול והמפחיד בבגדים השחורים שחיכה שם.
היא לא הסתכלה אחורה, כדי לא להיבהל כשנועה, יוני והאחרים נעלמו. עד מהרה הערפל הקיף אותה. היא אחזה בקצה החוט שהיה קשור אל מפרק ידה, ושיננה לעצמה בלי הפסקה את שמה, את הסיבה שנכנסה לערפל, את לוח הכפל, את מילות השירים האהובים עליה, כל פרט שהייתה מסוגלת לזכור מחייה. בידה האחרת אחזה במצפן שהכינה ובספר של דורון. זה לא היה יעיל הפעם. המצפן הסתחרר והסתובב ולא נעצר.
אחרי זמן מה של שיטוטים, כשגילתה שהיא עדיין זוכרת הכול, הפחד החל לדעוך והתחלף בשעמום. תחושת הזמן שלה אבדה, אבל הכאבים ברגליה והרעב שחשה רמזו שהיא הולכת בערפל כבר כמה שעות. נועה אמרה שכאשר היא נכנסה בעקבות יוני לערפל, היא מצאה אותו תוך פחות משעה. אז איפה האיש המפחיד הזה?
היא התיישבה ליד עץ כדי לנוח, אכלה את הסנדוויצ'ים שיוני הכין לה, אחד עם ריבה בטעם צ'יפס, והשני עם ממרח משונה אפילו יותר, בטעם במבה מעוכה, ושתתה מים ושוקו בטעם תפוח-קינמון. מחט המצפן, שנחה מעל הספר של דורון, עדיין הסתובבה בלי הפסקה. מיכל הסירה את המצפן חסר התועלת והביטה בספר. כל הזמן שהיה ברשותה – לא שנים, היא עדיין לא הייתה מסוגלת להאמין בכך, אבל חודשים ארוכים – תמיד נזהרה שלא ללכלך אותו, שלא לפגוע בו או לאבד אותו. היא אפילו לא הזיזה את הסימנייה של דורון מהמקום בו השאיר אותה. הספר היה שייך לו, וכעת תיאלץ להחזיר אותו – לא לדורון, אלא למבוגר גדול ומפחיד בבגדים שחורים.
אולי זו הייתה הבעיה.
מיכל נשמה עמוקות, עצמה את עיניה וניסתה לשכוח את האיש שפחדה ממנו ולחשוב רק על דורון, על החבר שלה.
היא גיששה בידיה, אחזה במצפן, והניחה אותו שוב על הספר מבלי להסתכל.
כשפקחה את עיניה, מחט המצפן עצרה, והצביעה לימינה. מיכל הרימה בזהירות את הספר, אבל המחט לא זזה. היא החלה שוב ללכת.
הערפל התבהר, והיא הייתה שוב באיבוד – איבוד שלה, הקטן יותר, שבו פגשה לראשונה את דורון. מתחת לעץ, ליד שאריות המדורה שבנו יחד באותו ערב, ושמיכל הבעירה לבדה בלילות רבים אחרים, ישב האיש הגדול בבגדים השחורים. אף על פי שעיניו היו מופנות לכיוונה, הוא בהה באוויר מבלי להבחין בה. יוני ונועה הזהירו אותה גם מזה. מיכל התקרבה בזהירות, עד שסוף-סוף, כשהייתה במרחק שני צעדים ממנו, עיניו התמקדו בה. מאחורי המשקפיים, עיניו היו אותן עיניים של הילד שפגשה. בדיוק אותן עיניים.
מיכל עצרה, מהססת. "שלום," אמרה.
"שלום," ענה, ולא הראה כל סימן לכך שזיהה אותה. הוא נראה מבוהל, ועיניו השתהו על קרטון השוקו הריק שהציץ מהתיק שלה.
"אתה רעב?" היא שאלה.
הוא השפיל את מבטו במהירות. "אסור לי לקבל אוכל מאנשים שאני לא מכיר."
מיכל נשמה עמוק. "גם לי, אבל נראה לי שהם מתכוונים לכל מיני זקנים במכוניות שמציעים לך סוכריות," אמרה. "לא לילדים אחרים."
הוא שתק, אבל לא סירב כשהוציאה את השוקו ואת בקבוק המים מהתיק שלה והעבירה לו אותם. היא סקרה את תכולת התיק. רוב האוכל שנותר היו אריזות קרטון שעליהן נכתב "קיש בטטה מאבקה", "פשטידת פטריות מאבקה", "גלידה מאבקה", ו"שרימפס מאבקה". היא הוציאה את התרמוס של יוני. המים עדיין היו חמים, והיא שפכה אותם בזהירות אל תוך האריזות.
"איכס," אמר האיש ועיקם את אפו.
מיכל בחנה את תכולת התיק שלה. "אם אתה מעדיף, יש גם חטיף צ'יפס-סויה עם ביצה מקושקשת, או סנדוויץ' שוקולד ב… משחה." היא הביטה בשפופרת. "אני חושבת שזה של אסטרונאוטים."
הוא נראה אומלל, ומיכל ריחמה עליו. היא הוציאה שתי כפות פלסטיק מצוירות ונתנה לו אחת מהן. "אני אטעם הכול לפניך ואגיד לך אם זה טעים, בסדר?"
הוא הסכים, ומיכל טעמה הכול חוץ מהשרימפס מאבקה, שאף אחד מהם לא הסכים לגעת בו. חלק מהמאכלים היו איומים, אבל חלקם היו די טעימים, והם אכלו עד ששבעו.
"הלכתי לאיבוד, נכון?" הוא שאל. "זה תמיד קורה לי."
מיכל הנהנה.
"מתי אמא תבוא לקחת אותי?" המשיך.
מיכל לא ידעה מה לענות. היא נזכרה בספר. נועה ויוני אמרו שאולי חפצים מוכרים יעזרו. היא הסירה את החוט שליפפה כדי להצמיד אותו למצפן. "הנה. זה שלך."
הוא כיווץ את מצחו. "זה לא שלי. היה לי ספר כזה לפני המון זמן, אבל איבדתי אותו."
"בטח שזה שלך. אתה אפילו יכול להמשיך לקרוא מהמקום שהיית."
הוא לקח את הספר ופתח אותו במקום בו הסימנייה שלו הייתה, עשרה עמודים מהסוף. "עכשיו?"
"אם אתה רוצה."
הוא קרא לאט, ומיכל חיכתה. לבסוף, סגר את הספר. "זה עצוב," הוא אמר. "שבסוף כל הילדים צריכים לגדול."
"זה היה יותר עצוב אם הם לא היו גדלים," מיכל אמרה, ופתאום דמעות מילאו שוב את עיניה. הוא הביט בה מבוהל, כאילו ניסה להבין אם העליב אותה. "אני מצטערת," מלמלה. "אני לא בוכה בגללך."
"אז למה את בוכה?"
"כי… כי…" מיכל ניגבה את עיניה בגב כף ידה. "אני מתגעגעת לסבתא שלי."
הוא שתק והביט בה, כאילו ציפה להסבר. מיכל נשמה עמוק. "היה לה תליון שסבא שלי נתן לה כשעמדו להתחתן. הוא… מת לפני שנולדתי. היא תמיד הלכה לישון כשהתליון הזה על הצוואר שלה. פעם הלכתי למסיבת כיתה בקיבוץ והיא הציעה לי לענוד את התליון שלה כי הוא התאים לשמלה הכחולה שלי, וממש שמחתי, וכולם אמרו לי כמה הוא יפה. ואז חזרתי הביתה, והיא כבר ישנה, אז לא חשבתי שאני אחזיר לה את התליון בבוקר. אבל כשבאתי בבוקר, היא לא הסכימה להתעורר. העור שלה היה ממש קר, ו…" היא ניגבה את עיניה שוב, למרות שזה היה מיותר, כי הדמעות לא הפסיקו. "השכנים באו כשהם שמעו אותי צועקת. גם הם לא הצליחו להעיר את סבתא. ידעתי שזאת אשמתי, כי הייתי צריכה להחזיר לה את התליון בלילה, היא תמיד ענדה אותו כשהיא הלכה לישון, אז ברחתי, ו…"
הוא הוציא מהכיס שלו שקית ניילון קטנה עם ניירות טישו והעביר לה אותה. היא ניגבה את עיניה. הוא שתק, והיא שמחה שלא אמר משהו כמו 'זו לא אשמתך' או 'סבתא שלך לא מתה בגלל שלא החזרת לה את התליון בלילה'. במקום זה, הוא חפר שוב בכיס המכנסיים, והוציא שקית בד קטנה, ישנה ומהוהה. "אני חושב שזה שלך. נכון?" שאל, ומאחורי המשקפיים הביט בה אדם שהיה בחציו הילד שהיה ובחציו המבוגר ששכח אותו.
מיכל היססה לגעת בשקית, אבל כשלקחה אותה ניערה אותה במהירות, לפני שתספיק להתחרט. אל תוך כף ידה נפלה שרשרת כסף דקה, ועליה אבן כחולה-ירוקה, בצבע הים. היא לא הייתה צריכה להפוך את התליון כדי לדעת שבצִדו השני תמצא הקדשה על לוחית קטנה. היא סגרה את אצבעותיה סביבו, מתקשה להאמין שבאמת מצאה אותו. שהוא מצא אותה.
"זה תמיד עליי," דורון אמר בשקט. "חשבתי… זאת אומרת, קיוויתי שיום אחד אחזור לאיבוד."
"אבל… איך זה הגיע אליך?"
"דודה של מיכל נתנה לי. היא אמרה שאולי זה יעזור לי למצוא אותה." מאחורי המשקפיים, העיניים שהביטו בה היו שוב עיניו של אדם מבוגר. "את מיכל, נכון?"
"נכון," היא אמרה תוך כדי בכי. "ואתה דורון."
"כן." גם הוא בכה עכשיו. הוא הביט בספר שבידיו. "אני חושב שאני אקבל קנס ממש ממש גדול בספרייה," מלמל.
מיכל פרצה בצחוק. היא קמה על רגליה והושיטה את ידה לדורון. "בוא."
"לאן?"
"בחזרה לנועה וליוני ולילדים."
עיני המבוגר שלו התעננו, כאילו מסך אפל הצל על עדשות המשקפיים. "מיכל, אני מצטער כל כך. קלקלתי הכול, נכון?"
"כן," היא אמרה לו. לרגע, התעורר בה הכעס שוב כשחשבה על נועה ויוני שהופרדו לחודשים רבים כל כך, על הילדים המפוחדים בקראוון. "אתה תצטרך לתקן את זה."
דורון הנהן, פניו קודרים. "איך?"
היא משכה בכתפיה. "לא יודעת. אבל כל דבר מקולקל אפשר לתקן. סבתא לימדה אותי את זה."
ידה עדיין הייתה מושטת לעברו, ולאחר רגע הוא לקח אותה וקם על רגליו בקושי מסוים. הוא נאנח וניער את האדמה ממכנסיו.
"באמת יש לי קרובי משפחה שמחפשים אותי?" מיכל שאלה
הוא הנהן, ולראשונה ראתה חיוך על פניו. "את צריכה להכיר אותם," אמר. "בן הדוד שלך, נועם – יש לו בבית ספרייה ענקית, הכי גדולה שראיתי. הילדים שלו בגיל שלך, וכל מה שהם רוצים לעשות כל היום זה לקרוא. והבת דודה שלך ליאור, היא מפיקה בערוץ הילדים…" הוא השתתק כשהבין שאין לה מושג על מה דיבר. "זה ערוץ בטלוויזיה. יש לה בבית המון בובות חמודות. ובכל שישי כולם נפגשים אצל הדודה שלך גבריאלה, שגרה בקיבוץ, וכשכולם באים בדרך כלל אוכלים על השולחן בגינה כי בפנים צפוף מדי, והיא מכינה פשטידות ומרקים ממש טעימים, ופעם אחת נפל למרק אגוז מהעץ ואחד מהילדים של נועם שבר את השן שלו…"
"אני רוצה לפגוש אותם," מיכל אמרה.
"אבל איך נצא מכאן?" הוא שאל, ולרגע ראתה בעיניו שוב ילד קטן ומבולבל. "לא הצלחנו לחזור הביתה גם אז."
"זה בסדר. החברים שלנו יודעים איך לצאת מכאן," אמרה מיכל. "הם יעזרו לנו."
"אין לי חברים," אמר דורון והשפיל את מבטו.
"יש לך אותי," אמרה מיכל, והביטה בידיהם האחוזות. כף ידה כמעט נעלמה בתוך ידו שלו, שהייתה גדולה אפילו יותר מידה של סבתא. מיכל הביטה לפנים. הדרך שממנה הגיעה נעלמה. הערפל היה אטום ואפל וקר. אבל היא לא דאגה. הדרך חזרה אל איבוד עדיין הייתה שם. צריך היה רק לצייר את השבילים, לצבוע את הקווים, לסמן את אבני הדרך. וכל הציוד הנחוץ לכך היה בכיסים שלה.
היא הידקה את אחיזתה בידו של דורון בידה האחת, תפסה את קצה החוט האדום בידה האחרת , והם התחילו ללכת.

הסיפור מוקדש לזכרו של אביאל טוכטרמן, אחד מהאנשים המוכשרים ביותר שהיה לי הכבוד להכיר ולאהוב, ולהתגעגע אליהם.