הצלצול העיר אותי.

"אל תעני," מלמלה יונית מתוך שינה.

"אני חייבת לענות," אמרתי, אבל היא כבר נרדמה חזרה. שפשפתי את העיניים ואיתרתי את הלחצן בחדר החשוך.

"יש לנו חמש-שבע-עשרים. עדיין סגור. הצבא נפרש. מחכים לנו," אמר שיר מהצד השני. השתעלתי. הוא המתין, וכשלא עניתי הוא נאנח. ידעתי בדיוק איך הוא נראה כשהוא השמיע את האנחה. "פלישה. את, מכל האנשים ביקום, אמורה לזכור ש-"

"אני זוכרת שכל מה שמתחיל בחמש אומר פלישה, ושלא מדובר במקרה שדורש התערבות דחופה," קטעתי אותו, "אבל מה זה העשרים?" לשיר הייתה נטייה לזכור פרוטוקולים בפירוט הרבה יותר גדול ממה שנדרש לעבודה היום-יומית שלנו.

שיר נאנח שוב. ידעתי שהוא נאנח שוב, כי הוא שתק וכשהוא התחיל לדבר הקול שלו היה נמוך בחצי טון, והוא הפריד בין המילים, "שבע-עשרים. שבע-עשרים."

"שבע-עשרים," חיקיתי אותו.

"פגיעות מרובות. אבל במיקום בודד בינתיים."

"לעזאזל." עכשיו הצלחתי להתעורר.

"מה שאני אמרתי." הוא היסס לרגע. "את באה, נכון? אני לא צריך להזעיק את… האחרים."

"לא, ברור שלא. כלומר, כן, אני באה. אתה לא צריך להזעיק אותם." איש מאִתנו לא רצה להתקשר באמצע הלילה לממונים עלינו. מעולם לא קיבלנו מהם עזרה ראויה, ולעצם הדיווח היו השלכות חמורות.

"שולח לך בועה." שיר ניתק.

כשיצאתי מהבית יונית פקחה חצי עין, מלמלה "תיזהרי," וגנבה לעצמה את כל השמיכה.

הבועית הלבנה עצרה מחוץ לבית שלנו, ונפתחה למגע ידי. בפנים, המסך הקרין את סרט החודש והשמיע מוזיקה רגועה. הייתי שמחה להתחבר למשרד ולהוריד נתונים במקום להאזין למבחר מנגינות זהות לחלוטין של מוזיקת מעליות, אבל אין לי תקציב להורדה מאובטחת, ולמשרד אין תקציב לשלוח לי בועית פרטית מקודדת. במקום להתחבר למשרד התחברתי לענן והורדתי הוראות סריגה לצעיף סבוך.

הבועית נעצרה בטלטלה ברחבה שחורה מוקפת גושי בניינים חשוכים. זה היה אזור הבנייה החדשה, שעדיין לא אוכלס. רשת מחזירי אור פעמה מסביב לכדור של חשכה. יצאתי מהבועית, והיא התעופפה לנוסע הבא שלה. לא היו בועיות נוספות. רשת מחזירי האור התגלתה כשרשרת חיילים. הם התלחשו כאשר הבועית שלי התעופפה. קרן אור אחת, שבקעה מסרט לראשו של שיר, התקרבה אלי. הוא היה לבוש בגבב הבגדים הרגיל שלו, כמו כולנו, נבדל רק על ידי התג הלבן ובתוכו האות 'ש'.

"אתה מבריח את כל החייזרים," אמרתי ופסעתי לפנים.

קרן האור הסתובבה אלי. שיר גיחך. "הלוואי שזה היה כל כך קל…"

חייכתי בתשובה. שלפתי את רצועת המצח שלי וחבשתי אותה. החיילים עברו לתנוחת 'הקשב'. נדתי בראשי אליהם. אי-אפשר היה להבחין בפניהם בחשכה.

"את יודעת שלמחלק הונאה יש השתלות אור?" שיר החווה לכיוון החושך.

"כי הם לא אלגנטיים כמונו." המתנתי עד שהשתל יסתנכרן עם רצועת המצח. הפנס היה רק תירוץ. החלק החשוב באמת של הרצועה היה התוספת שהתממשקה ישירות עם מרכז העצבים שלי. המרחב נפרש מולי, בוהק במגוון גלים אלקטרומגנטים, משווה צורות לחשכה.

שיר נצבע באדום-כתום לידי. האננסים על השמלה שלו היו כהים על רקע הגוף. האוויר שהוא שאף נצבע בכחול כהה במרכז החזה שלו, הפך לאדום, וננשף החוצה. שרשרת החיילים פעמה בירוק. הרובים שלהם היו שחורים לחלוטין, ורק הקתות היו אדומות, במקומות בהם הן התחממו ממגע הידיים שלהם. הבניינים נצבעו בחוטים סגולים. יכולתי לראות את המקומות בהם חדרים נבטו בראש הבניינים.

בין הבניינים, ברחבה שלפנַי, היה חושך. כדור גדול וחשוך, שלא קרן בשום אורך גל שהרצועה שלנו הייתה יכולה לזהות. הרצתי אנליזה בסיסית. היא חזרה ריקה. אפשר היה לראות את החלק באדמה שבו נגע הכדור.

"הם דיווחו על פגיעות מרובות," אמר שיר בשקט.

"ברור." שאפתי. לאוויר היה ריח של בנזין שרוף ואדמה מזובלת. "נפגעו בניינים," אמרתי. בניינים שצריך לגדל ולטפח, ולהשקיע בהם סכומי כסף בלתי ניתנים למדידה. אנחנו היינו תוצר לוואי של כוכב הלכת, לא משהו שראוי לשמר.

שיר שילב את זרועותיו על חזהו. "יום יבוא והם יבינו כמה חיים בדידים חשובים."

טפחתי על כתפו. "ואז הם ישמידו את כולנו."

הוא גיחך והחווה בראשו לכיוון הכדור החשוך, "שניקח דגימות?"

"אני רוצה לשלוח שאילתה…" התחלתי לענות.

שיר הרים את ידו. "כבר בדקתי. אנליזות ריקות. אין דיווחים דומים בעבר, הממונים לא מכירים את הרכב המעטפת החיצונית, וזה בוודאות לא חייזר שאנחנו מכירים."

סגרתי את פי.

"לקח לך המון זמן להגיע." שיר משך בכתפיו. "השתעממתי."

נדתי בראשי. "אנחנו באמת צריכים למצוא לך תחביב."

כיביתי את הרצועה שלי. היא צרכה יותר מדי אנרגיה ולא הוסיפה לי מידע. הורדתי אותה והכנסתי אותה לכיס המקטורן. שיר חיקה אותי. פסעתי לפנים, עברתי את שרשרת החיילים, כרעתי והנחתי את ידי על האדמה. האנליזה הייתה תקינה, ולא חשתי בדבר. חצי מטר ממני היה חושך. משכתי בשולי מגפי הבוקרים של שיר, "בוא רגע, תגיד לי מה אתה מרגיש."

הוא כרע לצִדי והניח את ידו לידי. הממשק התחושתי שלו היה חדיש יותר משלי. הוא הסב את פניו אלי.

"אתה מרגיש משהו?"

הוא נד בראשו. "משהו." שיר טמן את ידיו עמוק יותר, כך ששתי כפות ידיו היו מחופרות באדמה. "זה לא מרגיש דחוס." הוא שאף. "והריח תקין," הוסיף.

"שום דבר לא שרוף או הרוס. אני לא חושבת שזה התרסק כאן."

שיר נד בראשו, לאט, והישיר את מבטו אל החושך שמולנו. "זה צמח כאן?"

ממשקי העיבוד שלו היו טובים משלי, אבל לי הייתה אינטואיציה טובה בהרבה משלו.

"הופיע," אמרתי, בשקט, "ובלע את מה שמסביבו."

שיר עצר את נשימתו.

"זה שדה עיוות מרחב," אמרתי. הוא הנהן. הייתי כמעט יכולה לשמוע את הזיכרונות שלו מופיעים. לשנינו היו זיכרונות מכל הפלישות, מאז הראשונה, שהחלה גם היא בשדה עיוות. רק שהוא הופיע במרכז הים, התפצל לעשרות שדות קטנים והתפשט על פני כל כדור הארץ בתוך ימים. הכדור הזה רק… עמד.

שיר שלף את ידיו מהאדמה. "את רוצה לקרוא… להם?"

"לא," עניתי לפני שהוא ישלח שאילתה למרכזייה. הוצאתי את ידיי מהאדמה וניקיתי אותן, "וגם אתה לא רוצה."

שיר נד בראשו ואמר מבלי להסתכל אלי, "אני לא רוצה. אבל אם זו עוד פלישה…" הוא הביט אלי, "מאוחר מדי להחליף למחלק הונאה?" שיר חייך.

"אתה ממש אוהב את השתלות האור שלהם, הא?" הושטתי לו את ידי. הוא אחז בי ונעזר בי על מנת להתרומם.

"ואת העובדה שהם לא מסתערים לתוך חלליות חייזריות בלתי מזוהות."

נדתי בראשי. "בן כמה הגיבוי שלך?"

"עשרים ושמונה דקות, אחרי שהתנתקתי מהבועית."

טפחתי על כתפו. "נו, אז הכול יהיה בסדר."

שיר גלגל את עיניו. "את ממש אוהבת להשתחזר, הא?"

במקום לענות שלחתי מקבץ נתונים לגיבוי שלי. הסתובבתי והחוויתי בידי, "אחריך, עוזר מפקח מחוזי בן-יאיר."

שיר חייך והצדיע הצעדה מרושלת. "חיובי, סגנית מפקח מחוזית פוטשניק." הוא פסע לכיוון החושך. "תתחדשי על הדרגה," אמר ונעצר צעד אחד לפני הכדור, "לא הספקתי להגיד לך שלשום."

"אמרת," נעמדתי לידו, "וזה שתגיד לי פעמיים לא משנה את העובדה שאתה חייב לי פיצת דובדבנים על זה שעקפתי אותך בקידום."

"זו תועבה ואני מסרב לשתף עם זה פעולה." שיר אמר את הדברים הנכונים, אבל קולו היה מתוח מכדי שהבדיחה תעבוד. הוא שנא את ההשתחזרות כמוני, אולי אפילו יותר, כי לו לא המתין איש בבית אליו הוא חזר.

החיילים עברו לתנוחת תקיפה בעקבות פקודה שלא יכולתי לשמוע. אחד מהם הצדיע לנו. שיר ואני התממשקנו לספירה לאחור משותפת ופתחנו במקביל תזרים נתונים שירד ישירות לגיבויים שלנו והוזרם לשאר חברי היחידה שלנו. שאפנו ביחד, נשפנו ביחד, והנחנו את ידינו על הכדור יחד. הקליפה הקשה נעה מתחת לידי והתרככה בתגובה למגע.

הממשק שלי התפוצץ מנתונים. שלחתי כמה שיכולתי. זכרתי את התחושה. בדיוק כמו בפלישה של הממונים. אז לא היינו מהירים מספיק, ולשחזורים שלנו היה חסר מידע. מאז שינינו את הנהלים. בפלישות הבאות ההשמדה העצמית תוזמנה כך שמירב המידע הוזרם לפני שהושמדנו.

הפעלתי את ההשמדה העצמית.

המתנתי לכאב, מרסק וחד, ולאחריו לשאיפה ראשונה ופקיחת עיניים בחדר חשוך. לימיני שכפולים עתידיים שלי, לשמאלי רק מכלים ריקים. מולי שכפולים של שיר, נטולי תחושות או הכרה. ספרתי את המכלים הריקים פעם אחת, ואחר כך מחקתי את המידע והשארתי לעצמי הוראה לא לספור אותם שוב.

עצרתי את נשימתי ועצמתי את עיניי. הכאב לא הגיע. גם לא ההתעוררות בחדר חשוך. הזרמת הנתונים המשיכה. פקחתי את עיניי. שיר עמד לידי. הסתכלתי אליו. הוא נראה מבולבל כפי שחשתי. הרצתי אנליזה עצמית. רצף ההשמדה לא אותחל. האנליזה טענה שהכדור בטוח.

החיילים לא הגיבו. הם לא שותפו בספירה לאחור. הם רק ידעו שעליהם לירות בכל דבר שיצא מהכדור.

"אם ננתק את המגע…" לחשתי.

שיר נד בראשו, אבל לא ענה. משהו עצר את ההשמדה הפיזית שלנו.

פני הכדור רטטו והתפוגגו. שיר ואני כשלנו לפנים, היישר לתוך הכדור. כאשר חצינו את הסף חשתי רטט תודעה קל, מוכר באופן מעורפל. רציתי לשלוח שאילתה לענן, אבל התקשורת הייתה חסומה. פני הכדור נאטמו מאחורינו.

שיר פנה אלי. "אפשר לאתחל את ההשמדה העצמית. נהרוס את זה מבפנים."

לפני שהספקתי לענות נדלקו סביבנו אורות. היינו בחדר ענק, גדול מכל אולם ששהיתי בו אי-פעם. מולנו התגשמו מדרגות עץ מסולסלות, וסביבנו כונניות מלאות בספרים, במכשירי מדידה, בפסלונים ובעציצים. למרגלות המדרגות התגשם גלובוס מיושן, ועליו תצורת היבשות כפי שנראו לפני עשרת אלפים שנה. גבר לבוש בגלימה לבנה חייך אלי. "שלום לכם, שליחי התרבות!" אמר.

ניסיתי לפנות אל שיר בתת-שמע, אבל כל התדרים היוצאים שלי היו חסומים. הייתי יכולה רק לסרוק דברים ולאגור מידע, לא לשדר.

"זו רק הולוגרמה," אמר שיר וגירד בראשו.

"אני יודעת." בחנתי את הגבר. הפירוט היה קרוב למושלם. "אבל למה שמין פולש יחקה בני אדם?"

"הסחת דעת?" שיר אגרף את ידיו.

הבטתי מסביב. "אבל בשביל מה? אנחנו מנותקים. אף פקודה לא תצא מכאן."

"כדי לעכב אותנו?"

נדתי בראשי. "אין בזה הגיון. אף אחד מהקודמים לא ניסה להשתמש בפקודה הבסיסית. הם אפילו לא יודעים עליה." שילבתי את ידיי על מותניי. "אולי כדי להוריד מידע לפני הפלישה?"

שיר גירד בראשו. "אני לא מרגיש הורדת נתונים."

גיששתי. "לסרוק אותך?"

שיר נד בראשו. "סרקתי אותך. כלום לא מחובר, לפחות עד כמה שאני יכול לחוש."

ההולוגרמה הייתה קפואה מולנו. שיר פסע לפנים. ההולוגרמה נעה והחוותה אל גרם המדרגות שמאחוריו. "ברוכים הנכם בבואכם, שוחרי הידע," אמרה.

שיר הסתובב אלי. "ממשק שמגיב לתנועות משתמש," אמר. הוא נקש באצבעותיו בהיסח הדעת. "אבל למה שפלישה תתחיל בממשק תגובתי? למה הם לא מתפרצים החוצה והורגים את כולם?"

אישה קטנה הגיחה מתוך אחת מן הכונניות. "סליחה, סליחה, אני מצטערת, סליחה." היא משכה על עצמה גלימה לבנה דומה לזו של ההולוגרמה, ורצה היישר אלינו, דרך ההדמיה של הגבר. "אני מצטערת, לקח לי זמן להתאים את התרגומון לשפה המדוברת." היא נעמדה מולנו והתנשפה, "אתם באמת צריכים להתחיל לקטלג נכון את המילונים שלכם. הייתי צריכה לסרוק חמישים זטה כדי להגיע למינוח הנכון, והכול ממקורות בדידים."

סרקתי אותה. היא הייתה אנושית. או, לפחות, החיקוי הטוב ביותר לבני אנוש שהסריקות שלי היו יכולות לזהות. שיר התנשף. הנחתי שתוצאות הסריקה שלו היו זהות.

היא הייתה שחורת שׂיער ונמוכה, חמושה במשקפיים ובמבט נוזף. הרגשתי את שיר מתכווץ מעט במקומו. האישה הושיטה את ידה אלי, "ספרנית ראשית, אלכסנדריה גרסה שמונה."

לא נטלתי את ידה, והיא משכה אותה. "אלכסנדריה גרסה שמונה?" חזרתי אחריה לאט. הגישה שלי לענן הייתה חסומה, ולא יכולתי להסתמך על המאגרים שלנו.

האישה נופפה בידיה. "נו, כל הזמן המציאו עוד ועוד ספריות שקראו לעצמן 'הספרייה הגדולה של אלכסנדריה', ובכל פעם הן הושמדו, או נשכחו, או סתם הפכו למפלצת ביורוקרטית שלא מאכסנת מידע יותר, והייתה גם את ההיא שמילאו בניירות חסיני אש," היא צחקקה לעצמה, "כאילו שלהשאיר דברים על נייר זה רעיון טוב, אבל אנשים הם סנטימנטליים, את יודעת, ובסוף…"

"רגע." שיר פסע לפנים, עוצר את שטף הדיבור שלה. "אני לא מבין. מי את?"

"נופר אשת-ספר." האישה החליקה את הגלימה שלה. "אני הספרנית הראשית של הספרייה הגדולה, המאוחדת, האחידה של כדור הארץ, מאלכסנדריה בשנת 3067 לספירה המקובלת." נופר החוותה בכיוון הכללי של ההולוגרמה, "הייתי צריכה שמישהו יעסיק אתכם בזמן שהורדנו מידע. אני מתנצלת שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע."

שיר ואני החלפנו מבטים. הוא הניד בראשו לכיוון ממנו הגענו, ניד קטן, כמעט בלתי מורגש, ולאחר מכן הרים את גבותיו. הכרנו מספיק שנים על מנת שאדע לפרש את הניע הזה. נדתי בראשי בתשובה. גם אילו היינו יכולים לצאת, היינו צריכים להישאר ולברר מה קורה. האישה שעמדה מולנו הייתה אנושית. הפעם זה לא מין פולש. זה… זה… לא ידעתי איך להגדיר את מה שקרה.

נופר כחכחה בגרונה. "אני כאן עכשיו. אז… אנחנו יכולים להתחיל."

"להתחיל?" חזרתי אחריה.

נופר הנהנה. "להתחיל. אנחנו נעשה סיבוב היכרות ואחר כך תוכלו לקרוא לשאר המשלחת." היא הביטה מאחורי כתפי. "אתם חלק ממשלחת, אני מקווה? השארנו הוראות ברורות." היא לא הפסיקה אפילו כדי לנשום. "אל תדאגו, אתם בבועת זמן. לא עובר זמן בחוץ, כך שיהיה לכם מספיק זמן לקרוא להם."

בועת זמן. זה הסביר את עיוות המרחב שבו היינו, או מדוע לא היינו יכולים לשלוח מסרים החוצה.

"אין שום משלחת." שיר נע מרגל לרגל. הוא נראה פשוט יחסית להדר שסביבנו, בבגדיו שהיו ערמה בלתי מתואמת של בדים, בדיוק כמו שלי.

נופר נאנחה והניפה את ידיה. "אני לא מאמינה שזה שוב קורה!" אמרה. "אני לא מאמינה. מה לא בסדר עם המין האנושי? אנחנו מביאים ידע, ותרבות, ו… ו…" היא יישרה את משקפיה והעבירה את מבטה ביני לבין שיר, "טוב, לא משנה, בואו נעשה את זה מסודר." היא החוותה על עצמה. "אני, כאמור, נופר אשת-ספר. ואתם?"

שיר ואני החלפנו מבטים. הוא זקף גבה ונד אל נופר. הנהנתי. פעם אחת. היא אנושית, ויש לנו פקודות בלתי ניתנות להפרה בכל מה שקשור לבני אדם. שיר כיווץ את שפתיו, ויכולתי לשמוע בדמיוני את האנחה שהוא היה פולט אילו היינו במקום שבו הוא היה מרשה לעצמו להיאנח.

"אויש, אל תגידו לי שהאמונה הטיפשית הזו, כאילו הסגרת השם שלכם מאפשרת למישהו לגזול לכם את הנשמה, שרדה." נופר דיברה במהירות, והרבה, ובקושי הצלחתי לפלס את דרכי בין המילים שלה שנערמו זו על גבי זו.

המעבד הפנימי של שיר היה מהיר יותר. "אני שיר בן-יאיר," הוא החווה אל עצמו, "עוזר מפקח מחוזי, יחידת שֶקֶט, מחוז צפון." הוא החווה אלי. "וזו רומי פוטשניק, סגנית מפקח מחוזית, יחידת שקט, מחוז צפון."

"יחידת שקט?" נופר צופפה את גבותיה. "זה משהו של ספרנים? זה נשמע מעליב, באמת. חשבתם לשנות את השם?"

שיר פלט צחוק קצר. "ספרנים." הוא הסתובב אלי והחווה בראשו אל נופר. "שמעת? רוצה להיות ספרנית?"

חייכתי, "נשמע כיף. מה עושים ספרנים?"

נופר בחנה אותי. "אין לכם ספרנים?"

נדתי בראשי.

"מי מכוון חובבי קריאה לספרים שהם מחבבים? מי מצליב מידע? מי שומר על ארכיון תקין?" נופר הדגישה כל מילה, "מי דואג לספריות?"

על זה ידעתי לענות. "כל אחד לעצמו, כמובן. אם את מאוד קרובה למישהו אפשר לאחד ספריות."

"וגם אז, לא את הכול," אמר שיר, בשקט. הקפדתי לא להביט בו. זה היה אישי מדי. יונית עדיין הייתה אִתי. שיר איבד את כל המשפחה שלו לפני שנוצרו הגיבויים השלמים שלהם. ידעתי שהוא יצא מדי פעם לבהות במה שנותר מהם, קרעי הכרה צפים במכל שלא מצליח לשחזר אותם כראוי.

נופר העבירה את מבטה ממני אל שיר, וחזרה אלי. "אבל אין לכם מקומות, שקיימים באופן פיזי, שאליהם הולכים כדי למצוא ידע."

נדנו בראשינו בתיאום. נופר הסתכלה דרכי, אל הקיר שמאחורַי, ונאנחה. הרגשתי כאילו נכשלתי במבחן. היא החזירה את מבטה אלי וזקפה את גווה. "טוב, בואו. אני אראה לכם מה אתם מפסידים," אמרה, והחיוך הזוהר ביותר שראיתי אי-פעם הופיע על פניה.
***
הספרייה הגדולה, המאוחדת, האחידה של כדור הארץ, מאלכסנדריה בשנת 3067 לספירה המקובלת, הכילה כל דבר שהיינו יכולים לדמיין, במבוכים סבוכים וכמעט בלתי ניתנים למיפוי. פפירוסים כלואים בבועות זמן עדינות, חלקי חרס בחדרים שבהם נשמר אקלים מבוקר בקפידה, פסלוני אלוהות עתיקה, תכריכים, ציורים, בגדים, כלי נגינה והדמיות ריקודים. וספרים. המוני ספרים. זה היה תיעוד שלם ומלא של תולדות האדם.

נופר צעדה כשגלימתה מתנופפת סביב רגליה וחושפת מדי פעם את הבגדים הצבעוניים שתחתיה. נראה היה שהאופנה במקום ממנו הגיעה נופר כללה מעוינים זרחניים וחותלות סגולות. "אנחנו עוצרים כל שלוש מאות שנים, פחות או יותר, ואוספים כל מה שצריך כדי לתעד. זו פשרה בין הרצון לתעד הכול לבין העובדה שפשוט אי-אפשר לתעד הכול," אמרה. היא נופפה בידה אל חדר נוסף שהכיל חיות קפואות במגוון תנוחות. "אמורים להיות אנשים שממתינים לנו עם התיעוד בחוץ, אבל אם לא קיבלתם את ההוראות שלנו…" היא הניחה לסוף המשפט שלה לגווע.

שיר האט. משכתי בזרועו. היינו צריכים לעמוד בקצב של נופר.

שיר כחכח בגרונו ולחש באוזני, "איך הם מכילים את כל החדרים?"

משכתי בכתפיי. "עיוות מרחב? אנחנו יודעים שהם עטפו את הספינה בשדה זמן."

נופר העבירה את ידה בשׂיערה ותחבה קווצת שׂיער מאחורי אוזנה. מבלי להסתכל אלינו היא אמרה, "אנחנו בכלל לא כאן. רק המבואה כאן. כלומר, אצלכם. כלומר, בזמן ובמרחב שלכם. ברגע שיצאנו מהחדר עברנו לזמן ולמרחב שלי."

שיר כחכח בגרונו, "שזה…?"

נופר נעצרה מול דלת עגולה חסרת ייחוד וחייכה שוב. "הספרייה השמינית של אלכסנדריה. נוסדה ב-3067, וקיימת כבר מאה חמישים ושבע שנים."

שיר ואני נעמדנו באחת. הצצתי בשיר. הבחנתי בחיוך קצר מופיע בזווית שפתיו. היא החזירה אותנו בזמן. זה מסביר הכול. את הדיבור הארכאי של ההולוגרמה, את הגלובוס המוזר בכניסה, אפילו את הפאר. נוכל למנוע את הפלישה. נוכל להזהיר את האנושות. נוכל לתקן את העתיד שבו אנחנו מתפוצצים שוב ושוב רק כדי להעלות את עצמנו מגיבוי ולהמשיך להגן על כדור הארץ מפני פלישה, בדרך היחידה שהצלחנו לפתח.

הרגשתי חיוך דומה מותח את שפתיי.

"אנחנו במבנה ענק. טוב, לא בדיוק מבנה אחד, יותר כמו אוסף של מוזאונים וספריות שמחוברים ביניהם בגשרים. והכול עטוף בבועת זמן-מרחב אחת, והזמן כאן מנותק מהזמן שלכם, אבל אנחנו כן נעים קדימה בזמן, רק בקצב אחר. ואפשר לצאת, אבל רק קדימה, לזמן שבו המבואה נמצאת." נופר החוותה קידה קטנה. "אני בת הדור השישי. אבל יש לנו כאלה שהצטרפו מבחוץ ולא נולדו כאן."

"נולדו כאן," אמר שיר. הרגשתי מעט טוב יותר כאשר הבנתי שגם הוא לא מצליח לעקוב אחריה. הצלחתי רק להבין שלא חזרנו בזמן, אלא שאנחנו רק נמצאים בבועת זמן מבודדת, ונחזור לזמן ממנו הגענו. לפחות, קיוויתי שהבנתי נכון. הידע שלנו לגבי שדות מרחב-זמן היה מועט.

נופר הנהנה. "בספרייה. היא ענקית מכדי לשמור את כולה מחוץ לשדה עיוות המרחב. אנחנו יוצאים רק בתורנות עצירה, כמו עכשיו. טוב, לא בדיוק כמו עכשיו. עכשיו אתם נכנסתם, ואני עוד לא יצאתי, אבל אני אצא, ונאסוף מידע על התרבות הנוכחית, בתקווה שלפחות חלק מהמידע שלכם מקוטלג כראוי, אחרת זה ייקח שנים, ואחר כך נחדש את ההוראות," היא הסתובבה אל הדלת ופתחה אותה, כשהיא ממשיכה לדבר לעצמה, "נמאס לי שבכל עצירה אני צריכה לחדש את ההוראות."

נופר התרחקה מאִתנו, לא מודעת לכך שלא חצינו את סף הדלת. הדלת שהיא פתחה הובילה לאולם ענק, גדול עוד יותר מאולם הכניסה, אבל במקום מדרגות מפוארות והולגרמות של כונניות ספרים, האולם הזה היה מלא בשולחנות מאורכים ועליהם מנורות ירוקות. משני הצדדים של השולחנות ישבו אנשים, שמילאו את האולם. ראיתי שבע מאות עשרים וארבעה בני אדם בגילאים שונים, במלבושים שונים, שנראו כאילו הם נלקחו מהאולמות שדרכם עברנו בדרך. חלקם היו רכונים מעל ספרים, חלקם התלחשו ביניהם בקולות מהוסים.

נשימתי נעתקה. שיר אחז בידי. כף ידו הייתה לחה. לחצתי אותה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה בני אדם במקום אחד. לא מאז ימי הפלישה הראשונה. וגם אז כל בני האדם היו מצופפים במרתפים תת-קרקעיים, מורעבים ולבושים בקרעי בגדים.

"רומי," לחש שיר. הוא כחכח בגרונו, ואמר שוב, "רומי."

פחדתי להפעיל את הסריקה. לא רציתי לגלות שגם זו הולוגרמה. שמעתי את שיר מושך באפו. הסתכלתי אליו. דמעות זלגו על לחייו. הרגשתי את עיניי דומעות. מחיתי את הדמעות בידי הפנויה. הייתי צריכה להתבדח, או לבקש ממנו לצבוט אותי, או משהו אחר שיקל על המתח. אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום. לא על בדיחה. לא על פעולה. רק על כך שמולי יושבים מאות בני אדם, ואיש מהם לא היה חולה, או פצוע, או…

נופר חזרה לאחור. "מספיק," אמרה, "אל תיקחו את זה כל כך קשה." היא הביטה אל האנשים היושבים על הספסלים וחזרה אלינו. "אני יודעת שהם מדברים ביניהם," אמרה בשקט, "אבל אני מבטיחה לכם שהם בדרך כלל בסדר." היא משכה בכתפיה. "אתם יודעים איך זה, אחרי כל כך הרבה זמן המשמעת מתרופפת. אפילו אצל ספרנים." היא החוותה בידה אל הצד האחר של האולם, "יש עוד דברים שאני צריכה להראות לכם, אין לנו זמן לבזבז."

שיר הביט סביב. "חשבתי שאנחנו בבועת זמן."

נופר גלגלה את עיניה. "בחוץ לא עובר זמן. כאן כן. אני מזדקנת בזמן שאתם עומדים ובוהים בכמה אנשים שעושים קצת רעש בספרייה."

היא צדקה. בני אדם אכן מזדקנים. שיר התחיל לחייך, והחיוך שלו הדביק אותי, ושנינו התחלנו לצחקק בלי שליטה. חדר מלא בבני אדם, שמזדקנים בצורה נורמלית לגמרי.

נופר כיווצה את גבותיה והניחה אצבע אחת על שפתיה. "שקט!" אמרה. "זו בכל זאת ספרייה."

הצלחנו להשתתק. אוחזים זה ביד זה פסענו לאורך החדר, לא מעזים לנעוץ מבטים לזמן ארוך מדי. צילמתי מה שיכולתי וקטלגתי לצפייה מאוחרת יותר. עדיין פחדתי לסרוק את האנשים, אבל הריח של הגופים הדחוסים ביחד, הזיעה, הסבון והריח הקלוש של בושם היו ברורים מדי. שום הולוגרמה לא הייתה יכולה לחקות את המציאות בדיוק כזה.

נופר לא הפסיקה לדבר מהרגע שיצאנו מהאולם הגדול. היא הובילה אותנו לאזורים בהם גידלו את המזון. היא הסבירה על חישוב קלורי והגבלות ילודה, והקלטתי את כל מה שאמרה כי ידעתי שלא אהיה מסוגלת להתרכז בדבר בינתיים. ידו של שיר התייבשה בזמן שצעדנו. הוא אפילו הצליח לשוחח עם נופר מדי פעם, וחילץ ממנה מידע ברגעים הספורים בהם עצרה כדי לנשום.

"בדרך כלל יש לנו את האנשים שאמורים להכין את כל החומר לסריקה ולתיעוד," נאנחה נופר, "אני לא מבינה למה זה אף פעם לא קורה כמו שאנחנו מבקשים. זה הרי לטובת כולם." היא נאנחה שוב. "אז אני אצטרך מכם רשימה מייצגת של התרבויות הקיימות כיום," אמרה נופר בזמן שחלפנו על מיצג של כדים בגדלים שונים, מגודל של כף יד ועד לגובה של כמה מטרים, "ומראי מקום לאזורים ממופים. אנחנו יכולים להפנות אתכם למקומות שהיו חשובים בעבר, על מנת שנוכל לתעד את השינויים שחלו בהם."

שיר כחכח בגרונו ועצר את שטף הדיבור של נופר. "מתי בפעם האחרונה ביקרתם בחוץ?" שאל.

נופר נעמדה וגירדה בראשה. "שְלוש… לא, מאתיים ושבעים שנה לפי זמן חיצוני."

שיר ואני החלפנו מבטים. הסתכלתי חזרה אל נופר. "עברו הרבה שינויים מאז," אמרתי.

נופר הרימה את כפותיה לאוויר. "ברור. עברו מאתיים ושבעים שנים מאז. תרבויות עולות, תרבויות נכחדות, זה מרתק!"

"כן," שיר השתתק לרגע. "מרתק," אמר בשקט.

נופר חייכה. "ידעתי שזה ימצא חן בעינכם!" היא הסתובבה והמשיכה ללכת, מזרזת את שיר ואותי אחריה. "אני אעשה לכם סיבוב שלם מאוחר יותר, בינתיים חשוב לי להביא אתכם למרכז המידע, לפתוח לכם כרטיס קורא וכל הפרוצדורות האלה." היא נעצרה, הסיטה את שׂיערה והסתובבה אלינו. "הצלחנו לאסוף מספיק מידע על מנת ליצור שחזור מלא של כל התרבויות המשפיעות, כך שכל החוקרים של העתיד יוכלו לחזות אירועים או ללמוד עוד על העבר," אמרה, ופרשה את ידיה לצדדים כמקיפה את כל הספרייה. "ואתם תהיו הראשונים במאתיים ושבעים שנים שיזכו לראות את זה!" היא זקפה אצבע אחת. "אבל קודם כול, כרטיס קורא."

היא פתחה דלת נוספת והובילה אותנו לחדרון מואר בכדורים שריחפו קרוב לתקרה. בחדר היה שולחן בודד ושלושה כיסאות. נופר התיישבה ליד השולחן, הניחה את ידיה באוויר, ומקלדת התגשמה מולה.

שיר ואני החלפנו מבטים והתיישבנו בכיסאות מהצד השני של השולחן.

"אני תכננתי את המקלדת," היא חייכה אלינו, "על פי שרטוטים ישנים."

היא הקלידה על המקלדת ההולוגרפית את השמות שלנו והתארים, ולאחר מכן הרימה את ראשה. "אנחנו צריכים לתכנן את המשלחות. אפילו אם העולם נמצא במלחמה, תמיד יש היסטוריונים שרוצים להגיע לספרייה, ואנחנו שטח בלתי תלוי. לא קשורים לאומה או לזמן." היא כיווצה את גבותיה ושרבבה את לשונה תוך כדי הקלדה.

שיר רכן לפנים, הושיט את ידו, והניח את כפו על המקלדת. נופר הרימה את פניה אלינו. "אל תעשה את זה," אמרה, גבותיה מכווצות.

שיר כחכח בגרונו. "יש לנו משהו… את צריכה לדעת משהו." הוא הגניב אלי מבט.

ידעתי מה הוא רצה שאעשה. הייתי הבכירה, ולכן הייתי חייבת להוביל. נשמתי עמוק. הייתה שבועה. קצרה. הקלטנו אותה לפני עשרות שנים. לא העזתי להציץ בה מאז. "אפשר להתחבר למערכת ההקרנה שלכם?" הצבעתי על השולחן שלה, "משהו קטן, לא צריך אולם שלם."

נופר העבירה את מבטה ממני אל שיר וחזרה אלי, "זה משהו חשוב?"

הנהנתי.

היא כיווצה את גבותיה. "טוב, נמשיך את כרטיסי הקורא שלכם עוד רגע." היא הקלידה, והוראות חיבור צפו מולי.

שיר הניח את ידו על כתפי ולחץ מעט, מעודד אותי במגע. הנחתי את ידי על השולחן ויצרתי קשר עם המחשב המרכזי. זו הייתה תוכנה מיושנת, אולם הצלחתי להתאים פרוטוקול אחד לתוכנה שלי, ולשדר.

דמותי הישנה, בת שלושים וארבע, במדים מרוטים וכתמי דם על הפנים, הישירה מבט לנופר. נופר הביטה אלי, וחזרה אל הדמות שהייתי בעבר. הפעלתי את ההדמיה.

"אני, רומי פוטשניק, בדעה צלולה, מפקידה את הכרתי וגופי בידי המחולל העליון," אמרה דמותי המוקרנת, ונשמה עמוק. היא מחתה את עיניה, ואמרה, "לא נעצור, לא נפסיק, לא נחדל."

ההדמיה הפסיקה. שיר הניח את ידו ליד שלי, ודמותו הצעירה, כל כך צעירה, הופיעה על השולחן. "אני, שיר בן-יאיר, בדעה צלולה, מפקיד את הכרתי וגופי בידי המחולל העליון. לא נעצור, לא נפסיק, לא נחדל." הוא הצדיע ודמותו קפאה.

נופר הביטה אלינו, "זה לתיעוד?"

"לא." שיר הישיר את מבטו לנופר, לכד את עיניה. "זה הוקלט לפני מאה שמונים ותשע שנים, ארבעה חודשים, עשרה ימים ושלוש שעות."

נראה היה שנופר עומדת לחייך, אולם החיוך נעלם לפני שהספיק להגיע לשפתיה.

"זו ההקלטה האחרונה שלי כאדם," אמרתי, ונופר הסיטה את מבטה אלי. "אני לא יודעת כמה פעמים שוחזרתי מאז."

"את לא…" נופר החזירה את מבטה אל שיר. "אתם לא…?" היא נשכה את שפתה התחתונה ונדה בראשה. "לא, ברור שלא," לחשה. "הבעות הפנים שלכם, וההליכה, והדרך שבה אתם מבינים אחד את השני, יותר מדי טוב." היא הישירה את מבטה אלי. "אתם טלפתים? יש לכם דרך לשדר מחשבות אחד לשני?"

פציתי את פי לענות, אבל שיר הקדים אותי, "לא." הוא הרפה את אגרופו הקפוץ. "אנחנו יכולים לשדר בתת-שמע, אבל כאן אי-אפשר."

נופר פלטה צחקוק קצר. "כל התדרים חסומים כאן, כדי לא להפריע לקוראים," אמרה.

חייכנו בתשובה. זו נראתה התגובה הנכונה. החיוך של נופר קפא ונעלם.

"אבל אתם נראים אנושיים. הסריקות שלנו זיהו אתכם כבני אדם." היא עצמה את עיניה. "שלד מתכת ועור אנושי?"

"כמובן. על כל הגוף." כחכחתי בגרוני. "אחרת אי-אפשר לחדור שדות עיוות מרחב."

"כמובן." היא חזרה אחרי. נופר פקחה את עיניה והסתכלה אלי, "עכשיו תסבירי." היא פרשה את אצבעותיה והמקלדת התגשמה מחדש מתחת לידיה.

"יהיה יותר מהיר להוריד את כל הידע שלנו היישר ל…" שיר התחיל להגיד, אבל השתתק ברגע שמבטה של נופר הופנה אליו.

"תשמע, ילד," היא הזדקפה במקומה, "אני ספרנית, דור רביעי לספרניות. אני עושה את זה עוד לפני שנולדת. או נוצרת. או הורכבת במעבדה."

"מגדלים אותנו בתרביות," ענה שיר.

נופר הרימה את כף ידה. "לא מעניין אותי. אני עושה את זה הרבה יותר שנים ממה שנדמה לך, ואתה לא תגיד לי איך להכין מידע לקטלוג. אנחנו גם נוריד הכול לזיכרון של הספרייה, כמובן, אבל קודם אני רוצה לקבל את הסיפור בקווים כללים, כדי שנוכל לדעת על פי אילו נושאים להתחיל לעבד את המידע החדש."

היא הפנתה את מבטה אלי. "קדימה, למען הדורות הבאים."

רציתי להגיד לה שלא יהיו דורות באים, לפחות לא על כדור הארץ, אבל שיר כחכח בגרונו, ואני התחלתי לספר. על הפלישה, על חוסר היכולת שלנו למנוע מהחייזרים להשתלט על כדור הארץ, על הטכנולוגיה שאבדה, על הטבח שלא הפסיק. על הרגע שבו גילינו שהם מעוניינים בירח, והגיעו לכדור הארץ רק כדי לטהר אותו ממזיקים שעלולים להפריע להם. על העסקה שחתמה את גורל כל אנשי יחידת שקט. השמטתי את תחושת האבדן, את הכאב הפיזי בכל פיצוץ, והכאב הנפשי כאשר הזיכרונות החלו לזרום לגיבוי שזה עתה הופעל. את הצורך להמשיך לתפקד אפילו כאשר כל מה שהיינו אמורים לשמור עליו נעלם.

שדות עיוות מרחב ידעו לאטום את עצמם מפני כל דבר מכני, ולהגן על מה שבתוכם מפני פיצוצים חיצוניים. אבל הם היו רגישים לחומרים חיים, וידעו לזהות תבונה. השילוב של רקמה חיה ותבונה בלבל אותם למספיק זמן על מנת שנספיק להפעיל את המטענים הטמונים בתוכנו. הפולשים הראשונים קיבלו את הירח, והמין האנושי נותר על כדור הארץ, להגן עליו מפני פלישות חוזרות של חייזרים אחרים שחמדו בדיוק את אותם משאבים.

"אבל המין האנושי…" נופר לא השלימה את המשפט. היא הביטה בו, ובי, וחזרה אליו. "אבל למה? בשביל מה? אם אין יותר בני אדם…"

"כי זה הייעוד שלנו," עניתי. "אנחנו צריכים להגן על כדור הארץ."

"הציווי העליון אומר להגן על כדור הארץ למען בני האדם," השלים שיר.

"אבל אין יותר בני אדם," חזרה נופר, ועיניה דמעו. "אין יותר בני אדם. בשביל מה… למה…" היא הרימה את ידיה מהמקלדת וטמנה את פניה בהן. היא השאירה את ראשה רכון בין כפות ידיה, שׂיערה מסתיר אותה מאִתנו. כתפיה רטטו.

שיר הרים את גבותיו והחווה אליה. נדתי בראשי. אין לנו יכולת להפגין חמלה אמִתית.

נופר נאנחה, והרימה את ראשה. עיניה היו אדומות. רשמתי לעצמי להוסיף את הפריט הזה לתכנות הגיבוי הבא. היא משכה באפה, הניחה את ידיה על השולחן, והמקלדת הופיעה שוב מתחת לאצבעותיה. "תמשיכו," אמרה, "תאריכים. מקומות. קרבות חשובים. כמה פלישות היו. קדימה."

לא ענינו. נופר הרימה את קולה, "קדימה, רובוטים, תתחילו לדבר."

כחכחתי בגרוני.

"ואל תעשי את הקול הזה." נופר הזדקפה. "את לא צריכה לנשום. את סתם מכונה בשקית בצורת בן אדם."

"אנחנו כן נושמים," אמר שיר, קולו רגוע למרות גופו הנוקשה. "יש לנו סיבי כאב. אנחנו מרגישים ומתנהגים כמו בני אדם."

"אבל אתם לא בני אדם," נופר הרימה את קולה. "אתם סתם… אתם…" קולה נשבר. היא משכה באפה שוב. ושוב. אבל הפעם לא הרכינה את ראשה או הסיטה את מבטה. הבטתי בה.

"אם לא היינו כאן, לא היה לכם לאן לחזור," אמרתי.

"אנחנו לא הולכים לחזור," קטעה אותי נופר. היא מחתה את אפה. "אין לאן לחזור. אנחנו נאטום את הספרייה ונמשיך הלאה, כמו תמיד, ונעצור כדי לראות אם משהו השתנה בעוד שלוש מאות שנים."

"כלום לא ישתנה." שיר הזדקף בכיסאו. "אנחנו נמשיך להתפוצץ, וכאשר תחזרו, תמצאו את כדור הארץ כשהוא עדיין…"

"מלא במכונות," השלימה נופר את המשפט, עוקץ בקולה. היא הביטה אלי, "את גם רוצה למחות?"

נדתי בראשי.

"אז קדימה, תמשיכי." נופר פרשה את אצבעותיה על המקלדת.

"אני רק חושבת," אמרתי בקול שקט, "שזו לא החלטה שלך."

היא לא ענתה. רק הביטה בי.

"יש כאן יותר מאלפיים בני אדם. אמרת לנו בעצמך. הסברת שאתם חיים באנרכיה מאורגנת. ההחלטה אם לעצור, להמשיך או לצאת צריכה להתקבל בישיבה משותפת. אחרת את תפגעי בזכויות שלהם."

נופר המשיכה לנעוץ בי את מבטה. החזרתי לה מבט. התכנות הפנימי שלי קבע שאחרי עשר שניות אני צריכה למצמץ, ואחרי חצי דקה אני צריכה להשפיל את עיניי. הזמנים נקבעו על פי מה שרומי פוטשניק הזינה, כאשר היא יצרה את הגיבוי הראשון.

אחרי חצי דקה השפלתי את עיניי. המתנתי. החדר היה שקט.

נופר נאנחה. "בסדר," אמרה לבסוף. הרמתי את ראשי. היא הסירה את אצבעותיה מהמקלדת.

"אני אזמן פגישה כללית." היא נשכה את שפתה התחתונה. "ואתם לא תפריעו." היא היססה לרגע. "זו פקודה, שמעתם?"

הנהנו. היא לא הייתה יכולה לשנות את התכנות שלנו, אבל ידענו שעדיף לא להעמיד אותה על טעותה. רומי ושיר תכנתו אותנו, והם הזינו את קשת הפעולות המורשית כתגובה לבני אדם ואת שרשרת הפיקוד. הם לא ידעו שהמין האנושי כולו ייכחד שלוש שעות אחרי שהם יסיימו את התכנות שלהם, ושהפעולות האלה יהיו מיותרות, כי לא יישארו בני אדם לציית להם.
***
האספה הייתה רועשת ודחוסה. לא הצלחתי להבין את הכללים על פיהם היא אורגנה. היו כאלה שצעקו, כאלה שעמדו על שולחנות ורקעו ברגליהם, וכאלה שישבו בצד ורק הפטירו הערות כלפי הקהל. נופר עשתה את כל אלה, ולעתים עמדה על שולחן, רקעה ברגלה וצעקה הערות כלפי הדוברים בעת ובעונה אחת. איש לא ניהל את הדיון או שלט בו.

ישבנו בצד החדר, נטושים אחרי שתפקידנו הסתיים. הותשתי מלעקוב אחרי השיחה. המונה הפנימי שלי אמר שעברו למעלה משתים-עשרה שעות מאז שנכנסנו לכדור. הייתי צריכה לאכול ולישון. שיר, לעומת זאת, נראה ערני יותר. התכנות שלו קבע שככל שהשעה מתאחרת כך הוא יהיה ערני יותר, פרט לחמש שעות ועשרים דקות אותן הוא בילה מתהפך במיטתו בכל לילה.

שיר הסתובב אלי. "הם עומדים לסיים," אמר.

הרמתי את גבותיי.

"הרעש שוכך." הוא הצביע על ראשי. "את באמת צריכה לשדרג את מונה הדציבלים שלך."

"אז הוחלט," קולה של נופר גבר, וכל השאר השתתקו, "אנחנו נשארים כאן. נקצר את ההמתנה הבאה, ובינתיים נבדוק אם אנחנו יכולים ליצור כלי נשק או הגנה עבור יחידת שקט."

היו קולות תרועה פזורים ומספר מחיאות כפיים נשמעו, בעיקר מצד הקבוצה שעמדה על שולחנות. נופר הסתובבה אלינו. היא הייתה מיוזעת ופניה היו אדומים. "אתם יכולים לחזור הביתה." היא חייכה, אולם הפעם זוויות עיניה לא התרוממו כאשר שפתיה נמתחו לצדדים, "אנחנו מודים לכם על הכול."

"אנחנו לא חוזרים הביתה." קולו של שיר היה שקט יחסית להמולה שסבבה אותנו רגעים קודם לכן.

"אז למכלים שלכם," אמרה נופר ותופפה ברגלה על השולח עליו עמדה. "החלק החשוב הוא שתצאו מכאן."

שיר פרש את כפות ידיו. "יש לנו בתים. אנחנו חיים בדרך שתגרום לממונים לחשוב שכדור הארץ עדיין מיושב," אמר. הוא הצביע עלי. "לרומי יש בת זוג."

שנשארה במיטה, וביקשה ממני להיזהר, בהתאם לזיכרון היחיד שלי ממנה. מעולם לא ידעתי אם רומי שמרה את כל שאר הזיכרונות מיונית לעצמה באופן מכוון, או שזה כל מה שהיא הספיקה להטעין לגיבוי. היא אפילו לא יצרה את יונית. אני יצרתי אותה, מהגופה חתוכת הפרקים שהמתינה לגיבוי הראשון שלי שחזר הביתה.

"מצוין." נופר שילבה את ידיה. "אז לכו הביתה."

נעמדתי, ושיר נעמד אחרַי. "אנחנו לא יכולים לחזור הביתה. אנחנו צריכים להשמיד את המבואה."

החדר התפוצץ ברעש. פניו של שיר התעוותו. "בגלל זה אני לא משדרגת את מונה הדציבלים," לחשתי לאוזנו. הוא רק הנהן.

נופר הרימה את ידיה, "שקט!" היא צעקה. בפעם השלישית שצעקה החדר השתתק מעט. היא הניחה את ידיה על מותניה. "מה זאת אומרת 'להשמיד את המבואה'? המבואה מקשרת ביננו לבין כדור הארץ שלכם. אם אתם רוצים לראות בני אדם שוב…"

נדתי בראשי. "זה מסוכן מדי. אנחנו צריכים להגן על המין האנושי."

"כלומר, עליכם," השלים שיר את המשפט שלי והחווה אל החדר. "אם מישהו יצליח לחדור את המבואה הוא יוכל להשמיד אתכם."

נופר התמתחה. "רק בני אדם יכולים…" החלה לומר והשתתקה. פניה החווירו.

"זה לא ישנה," קרא קול מהקהל. הסתובבתי אל מקור הקול. זה היה גבר עם זקן לבן, לבוש בגלימה סגולה ובחצאית. הוא נעמד, יישר את הגלימה שלו ופנה אלי, "זה מה שאתם אומרים, נכון? שאחרי מספיק פעמים שנעצור לאסוף מידע, הם יבינו איך לפרוץ למבואה, ויהרגו את כולנו."

"למה שהם יעשו את זה?" נופר הרימה את ידיה ואת קולה, "אין שום היגיון בזה. למה שהם יתקפו אותנו בכלל?"

"כי אתם מין פולש." שיר פסע לפנים. מבטו הקיף את כל הנוכחים. "אתם עלולים להחליט שאתם מעוניינים בירח. או בנוגה. או באורנוס."

נחרתי. "אף אחד לא מעוניין באורנוס. אם כבר, במיראנדה."

"אנחנו לא מין פולש!" קראה נופר. "אנחנו בני אדם. כוכב הלכת הזה שייך לנו!" קריאות הסכמה בקעו סביבה. היא שילבה את ידיה. "אני מסרבת להיכנע מראש. אנחנו נילחם. אנחנו נשמור על עצמנו."

"אנחנו נשמור עליכם," שיר הגביר את קולו בהתאם. "בשביל זה אנחנו קיימים."

אישה מבוגרת נעמדה, על ראשה כתר זהב ובידה שרביט. "אם תשמידו את המבואה לעולם לא נוכל לחזור," אמרה. "השליחות שלנו תעוקר מתוכן." היא טיפסה על הכיסא שלה והושיטה את שרביטה לפנים, והצביעה עלינו. "אתם תהרסו את המין האנושי." החדר חזר לרעום.

שיר ואני החלפנו מבטים. הוא משך בכתפיו. לא היה טעם לדבר אִתם. בכל מקרה ברגע שנצא החוצה נחליט בעצמנו מה לעשות, והתכנות שלנו קבע הגנה על המין האנושי בכל מחיר.

התיישבנו חזרה. נופר ירדה מהשולחן שלה. היא פסעה אלינו, נאנחה, משכה כיסא והתיישבה בשקט.

הגבר הלבן הגביר את קולו, "הם רוצים לקבור אותנו כאן." הוא הרים את ידיו, "הם רוצים שנישאר בספרייה לנצח."

החדר רעם בגלי שיחות שהתפצלו והתאחדו. מישהו הציע לתת מקלט לכל בני מיננו בספרייה לפני השמדת המבואה, כגמול על הצלת כדור הארץ, והוטבע מיד בגל מחאה שטען שהספרייה נועדה לבני אדם בלבד, ואנחנו בשום פנים ואופן איננו אנושיים. אחד הקולות צעק שבאותה הזדמנות אפשר כבר להזמין את החייזרים פנימה. שיר התכווץ במקומו. הנחתי את ידי על ברכו, לעידוד. הוא הניח את כף ידו על שלי.

נופר הזדקפה לפתע. היא הביטה בי. "איך החייזרים גילו את שדה עיוות המרחב?"

משכתי בכתפיי. "אנחנו לא מתקשרים עם הממונים על נושאים מעבר להגנה המידית."

היא הביטה בשיר. "וכל המינים הפולשים האלה, הם אותו סוג של חייזרים?" שאלה.

שיר נד בראשו. "מערכות המידע שהממונים העבירו אלינו מראות מבנה ביולוגי שונה, ללא שום קישור אבולוציוני."

נופר החווירה. "והם כולם התחילו להגיע במאתיים השנים האחרונות, פחות או יותר?"

הנהנתי.

"ואף פעם לא שאלתם למה? איך קרה שכולם באים בבת אחת לאותו המקום?" היא נאנחה. "מה קרה לסקרנות? הבוסים שלכם לא תכנתו אתכם ככה?"

שיר הזדקף. "הסקרנות היא מה שהרג את המין האנושי. היא זאת שגרמה לאנשים להיכנס לחללית חייזרית במקום להשמיד אותה ברגע שהיא התגלתה."

נופר העבירה את מבטה משיר אלי וחזרה אליו. היא נדה בראשה, ניד קטן, ונעמדה. נופר טיפסה על השולחן, הרימה את ידיה וצעקה, "הגענו להכרעה."

הרגשתי מחנק בגרוני. לא רציתי לעזוב. היו כאן בני אדם. היה כאן ריח, וחום, ותחושה אנושית. אבל הייתי חייבת לעזוב. שיר אחז בידי. לא הייתי צריכה להסתכל אליו כדי לדעת שהוא חש כמוני.

"הבעיה של הרובוטים," נופר החוותה אלינו בתנועה כוללנית, "היא שהם מצייתים רק לתכנות קבוע מראש. הם לא שואלים למה. הם לא יודעים למה חייזרים תוקפים את כדור הארץ. הם לא יודעים למה חייזרים כורים את הירח. הם אפילו לא יודעים למה חייזרים פיתחו בבת אחת עיוות מרחב שמציית לרקמה אנושית." היא פנתה אלינו והנמיכה את קולה, "הם מגנים עלינו בלי להבין שאנחנו הכחדנו את המין האנושי."

החדר השתתק.

נופר נשכה את שפתה התחתונה. היא דיברה רק אלינו עכשיו. "שדה עיוות זמן עובד כמו שדה עיוות מרחב. אבל במקום להתקיים בו-זמנית בכל מקום, הוא קיים בו-זמנית בכל הזמנים." הקול שלה התייצב. "בפעם האחרונה שביקרנו כאן השארנו הוראות ברורות לגבי תאריך ומיקום החזרה שלנו. חלקים מההוראות כנראה דלפו הרחק מכדור הארץ."

"לא." שיר נעמד וגרר אותי אִתו.

"ובגלל זה החייזרים באים. הם רוצים להשלים את השדה שלהם לכזה שכולל גם עיוות זמן." נופר החליקה את גלימתה בידיה.

"אבל מידע נע במהירות האור." שילבתי את ידי על חזי. "ההוראות שלכם היו מגיעות למרחק מאתיים שנות אור לכל היותר."

נופר שילבה את ידיה על חזה, מחקה אותי. "ההוראות שלנו עוותו על ידי שדה העיוות, והשדות מתואמים בכל מקום."

החדר השתתק. שמעתי שאיפות אוויר קצרות מכיוונה של האישה עם הכתר. חדר מלא בבני אדם, וכולם הבינו מהר יותר ממני.

"אחרי שהאבות המייסדים יצרו את השדה הראשון הוא עיוות את המרחב. לא רק את הזמן." נופר החלישה את קולה בתגובה לשקט בחדר. "אני כל כך מצטערת." היא משכה באפה, "אבל מה שקרה הוא שחלקים מהמרחב עוותו בכל היקום, ושידרו את ההוראות שלנו הלאה."

"והם חוזרים כדי לחפש עוד ידע." עצמתי את עיניי. פלישות חוזרות. לנצח.

"רגע!" שיר נקש באצבעותיו. "אבל אם כל השדות מתואמים…"

נופר הנהנה. "מספיק להשמיד אחד על מנת שכולם יושמדו."

"אבל אנחנו כל הזמן משמידים אותם!" כמעט צעקתי.

נופר נדה בראשה. "אנחנו עדיין כאן." היא הסיטה את שׂיערה מאחורי אוזניה. "כל עוד השדה המקורי כאן, אי-אפשר להשמיד את כל השדות."

הצטמררתי.

נופר פנתה אל הקהל, "החייזרים לא יפסיקו כל עוד שדות העיוות שלהם קיימים. הם לא יפסיקו לנסות להשיג את הידע שכאן. אנחנו יודעים איך אפשר לנצל מדע כדי להשמיד. חובתנו היא לוודא שזה לא יקרה."

אנשים מחו את עיניהם. האישה עם הכתר קברה את פניה בידיה. נופר הסתכלה אלינו. "יש לכדור הארץ יכולת לכלכל אלפיים ארבע מאות שלושים וחמישה אנשים?"

הנהנו כאחד.

נופר הנהנה בתגובה. היא פנתה שוב לקהל, "אני מציעה הכרזה על השגת היעד ופינוי מידי." היא השתתקה.

היה רגע של שקט מחריד, ולפתע הגבר בגלימה הלבנה נעמד. אבל הוא לא דיבר. הוא רק עמד והביט בנופר. האישה שלידו ושני ילדים נעמדו. רגע לאחר מכן גם הגוש שבו הם היו נעמד , ואחר כך שאר החדר.

שיר ואני החלפנו מבטים. הוא הסתובב אל נופר. "אני לא מבין," אמר.

נופר ירדה מהשולחן שלה. היא התקרבה אלינו. "היעד שלנו היה תיעוד התרבות האנושית ככל הניתן." היא משכה בכתפיה. "נותרנו רק אנחנו. הספרייה סיימה את תפקידה." היא הניחה את ידה על כתפיו של שיר. "תודה."

נופר הביטה אלי ואמרה, "השדה המקורי מקיף את כל הספרייה. להשמיד אותו אומר להשמיד את הספרייה."

הצטמררתי.

נופר חייכה אלי. "אל תדאגו, גם לנו יש גיבויים. הכול סרוק או מאוחסן כהולוגרמה. נאבד את החומר המקורי, אבל ממילא נייר זו דרך טיפשית לשמור מידע." היא הסיטה את מבטה אל שיר, "אולי נבנה בחוץ ספרייה חדשה?"

שיר הנהן וחייך. חייכתי גם אני.
***
יצאנו מהמבואה אל הלילה שעזבנו. החיילים היו קפואים באותה תנוחה בה עמדו כשנכנסנו לכדור. שידרתי את פקודת ההרגעה, והם כיתפו את רוביהם. פסעתי אל המפקד שלהם. "אנחנו צריכים פינוי, אבל ללא שימוש ברשת. המשאיות שלכם עדיין כאן?"

המפקד הנהן.

"קרא להן."

המפקד כיווץ את גבותיו.

"עכשיו," הגברתי את קולי.

הוא הצדיע, ושלח חיילים לקרוא לבועיות.

שיר נכנס לכדור ויצא לאחר רגע, זיפיו ארוכים בחצי סנטימטר. "הם סוף-סוף מוכנים."

התקרבתי אליו. "כמה זמן עבר בפנים?" שאלתי בשקט.

מאחורַי החלו להתאסף בועיות משא.

שיר נד בראשו. "אל תשאלי."

חייכתי. הוא חייך בתשובה. דברים יסתדרו מעתה. ידעתי את זה. שוב יהיו בני אדם בכדור הארץ, והפעם נוכל להגן עליהם כראוי. נשמיד את השדה של הספרייה, ונשתמש בידע שלהם כדי לשכלל את ההתקפות שלנו. לראשונה מאז שהגיבוי הראשון שלי הופעל הרגשתי מה שרומי הגדירה בתכנות המקורי כ'הקלה'. החיוך על פניו של שיר היה זהה.

בני האדם החלו לצאת מהבועה. ראיתי את החיילים נמתחים, ולאחר רגע פניהם הוצפו ברגשות. אחד מהם בכה. הספרנים יצאו עם מזוודות, תיקי גב, עגלות, כדורים מרחפים וכדים נישאים על ראש. החיילים ליוו אותם למשאיות. וידאתי שלא היו תשדורות יוצאות. לא ידענו בוודאות שהממונים מאזינים לנו, אבל לא רצינו להסתכן.

היו יותר אנשים ממשאיות. חלק מהחיילים יצאו להביא בועיות נוספות. נופר הייתה האחרונה לצאת. על לחייה נראו שובלי דמעות.

שיר היה הראשון לגשת אליה. "שכחת את הציוד שלך," אמר.

היא נדה בראשה ומשכה באפה.

התקרבתי גם אני. "את צריכה עזרה?"

נופר משכה באפה שוב. "יש לנו בעיה," היא לחשה, כחכחה בגרונה וחזרה, בשקט, "יש לנו בעיה."

הזדקפתי.

"אין לנו חומרי נפץ." נופר מחתה את עיניה. "חשבתי שיש, אבל כאשר הלכתי לחדר שמיועד לשמירת כלי נשק התברר שהם לא שומרו כיאות, ואין לנו." היא הישירה את מבטה אלי. "אין לנו איך להרוס את השדות." היא נשכה את שפתה והוסיפה, "הספרייה… מאוד גדולה. יכול להיות שרק שניכם לא תספיקו."

שיר טפח על כתפה. "אל תדאגי, נופר, עשינו את זה כבר הרבה פעמים," הוא גיחך. "אנחנו המומחים הגדולים ביותר בכדור הארץ להשמדת שדות."

המתח התנקז מכתפיה. "לא ידעתי איך לבקש," אמרה בשקט.

נדתי בראשי. "זה הייעוד שלנו." הנחתי את ידי על כתפה והשתדלתי לחקות את נימת הקול שלה כשאמרתי, "יש לנו גיבויים, אל תדאגי."

נופר חייכה, "אז… זו לא התאבדות?"

שיר הצביע על חזהו. "ממילא רקמה אנושית וגוף מכני זו דרך מטופשת לאכסן תודעה."

נופר פלטה צחקוק. היא הושיטה לי שבב. "זה השרטוט המלא של הספרייה. שתוכלו לוודא שאתם פוגעים במקום הנכון."

לקחתי ממנה את השבב. "כדאי שתביאי את הדברים שלך. נעשה את זה ברגע שתצאי."

היא הנהנה ונכנסה חזרה למבואה.

הורדתי את הנתונים. נופר יצאה חזרה, בבגדים חדשים, גלימה תכולה על כתפיה, כובע עשוי מחומר דק ומתכתי על ראשה, ובידיה מזוודה בעלת שלוש רגליים ובלון מרחף. "אני מוכנה," אמרה.

הרצתי את הנתונים. הספרייה הייתה ענקית. גדולה מכל שדה שניסינו להרוס עד היום. היה פתרון חבוי בתוכם, חמקמק. הושטתי את ידי הפרושה אל שיר. "אני צריכה עזרה בחישוב." לא רציתי לשדר את התבנית אליו.

הוא הרים את גבותיו, אבל הניח את ידו על שלי. התממשקנו. הוא חזר על החישובים שלי. כשהתוצאה הגיעה הוא קפץ את ידו והישיר את מבטו אלי. הוא הנהן. הנהון קטן, בלתי מורגש לאחרים.

"מה קרה?" נופר העבירה את עיניה ביננו.

כחכחתי בגרוני. "אנחנו צריכים קצת עזרה."

"בטח, מה שתבקשו." נופר ליטפה את הכובע שלה.

"לא ממך," השתדלתי שהטון שלי לא יתפרש כמעליב, "מעוד כמה גיבויים שלנו."

נופר הרימה את מבטה אל שיר. "הספרייה גדולה מדי בשביל שניכם?" שאלה.

שיר הרים יד אחת. "זה בסדר, אנחנו יכולים לטפל בזה. לא צריך לדאוג." הוא חייך. שידרתי פרץ קצר של מידע לגיבויים שלי. מספיק כדי להעיר אותם, לא מספיק בשביל לעורר חשד אם הממונים מאזינים במקרה. ידעתי ששיר עושה בדיוק את אותו הדבר.

"את יכולה לעלות על משאית." שיר הושיט את ידו לכיוון המזוודה של נופר. "את רוצה עזרה?"

נופר נדה בראשה. "אני אמתין כאן. אני יודעת שהגיבוי שלכם יהיה זהה לשניכם, אבל אני רוצה ללוות אתכם בדרככם האחרונה." היא פלטה צחקוק קצר. "זה נשמע נורא דרמטי. איך הולך המשפט הזה שלכם?"

"לא נעצור, לא נפסיק, לא נחדל," אמרנו יחד, בשקט.

נופר הנהנה, והניחה יד אחת על המזוודה שעמדה לידה. "זה משפט טוב."

היא המתינה, ומשלא ענינו הביטה אל המשאיות.
***
הרגשתי את רטט התודעה שלי המתעוררת בחדר חשוך. זכרתי את התחושה מהפעמים הקודמות בהן התעוררתי שם, אולם אז תמיד נלוותה להן תחושת הכאב המנפצת והאין. שיר עצר את נשימתו לידי.

עצמתי את עיניי, להקל על תחושת הסחרחורת, כאשר הגיבויים שלי התעוררו בזו אחר זו. ראיתי דרך עיניה של אחת הגיבויים. הבטתי ימינה. הגיבוי שלימיני הביטה אלי. מצמצתי פעם אחת. היא מצמצה אלי. הרגשתי את עצמי מתעוררת לאורך השורה, עוד ועוד, מביטה ימינה ושמאלה, ובמקום למצוא מכלים ריקים לשמאלי מצאתי עוד העתקים שלי, כולן מתעוררות, ממצמצות, ומביטות מצד לצד, בסחרחרה גדלה והולכת של תחושות. המתנתי עד שהאחרונה בנו תביט ימינה. לימינה היה רק קיר. הבטנו לפנים, אל השכפולים של שיר.

מרכז העצבים שלי לא היה מסוגל להתמודד עם כל כך הרבה מידע. הייתי צריכה לבטל פעולות לא הכרחיות שצרכו זיכרון. השורה של שיר התעוררה. המכל שלי נפתח וצעדתי לפנים, קול הנקישה על הקרקע מוכפל בכל השכפולים הקיימים שלי.

כל השורה של שיר יצאה מהמכלים שלהם.

"זו הפעם הראשונה שאני יודעת כמה ממני יש," אמרנו. "אני שמחה שהגעת לאותה מסקנה כמוני."

שיר הנהן, בגל אחיד לאורך כל השורה. "פחדתי שנתעורר יום אחד לבד."

בשדה החשוך פקחתי שוב את עיניי. "בואו." הסתכלתי בשיר הבודד שעמד לימיני.

"אנחנו באים." הוא הביט בי בפנים חסרי הבעה. השקענו יותר מדי מכוח העיבוד שלנו בניסיון לשמור על תנועה מסונכרנת של כל הגופים שלנו. לא נותר מספיק לפעולות אחזקה רגילות.

עצמתי עיניים שוב, וחסמתי את הקלט המיותר. הוצאתי את הגיבויים שלי מהמכלים, הצעדתי אותם במעלה המדרגות, אל האוויר הקר. שיר הוציא את הגיבויים שלו, וצעד לצִדי. היינו במרחק של עשרים קילומטרים מהבועה. לא דיברנו. לא שלחנו תקשורת לא נחוצה. רצנו, בצעדים אחידים, שומרים על שקט. כפות רגלי נפצעו מאבנים. חסמתי את תחושת הכאב. שיר רץ לידי, במהירות זהה.

השמש החלה לזרוח, מאפירה את העולם.

הגענו, ביחד. ראיתי את עצמי עומדת בעיניים עצומות ליד כדור רִיק. הוא היה נטול מרקם או צבע. חור באמצע הקיום. שיר עמד לצִדי, גם הוא בעיניים עצומות. נופר הביטה בנו. פניה האדימו.

"אתם עירומים." היא פנתה אל האני שעמדה לידה. שגרת פענוח הבעות הפנים לא עבדה.

האני שליד הכדור פקחה עיניים, והשליטה חזרה אליה.

"אני יודעת." יישרתי את המדים שלי. מקטורן טוויד וח'יגאב. השורה של הגיבויים שלי עמדה מולי. 'להיכנס', שיגרתי את הפקודה. שיר פקח את עיניו והגיבויים שלו צעדו לפנים.

שלחנו לכל גיבוי את המיקום שהוקצה לו. הן נכנסו לכדור, כל אחת שנכנסה איבדה את הקשר עמי.

"איך תדעו שהם מצאו את המקום המתאים?"

הבטתי אל נופר, וכל הגיבויים שלי הביטו עמי. "זה הייעוד שלנו," אמרנו, הבטנו אל הכדור וחזרנו לצעוד.

אחת מהגיבויים שלי הבחינה שעורה של נופר הצטמרר. אחרת הבחינה שהיא הסיטה את מבטה. לא טרחתי לקטלג את העובדות האלה.

נופר שתקה, אולם אחרי תשע דקות ושלושים ושבע שניות היא פנתה אל שיר, "כמה גיבויים יש כאן?"

"מספיק," ענו שיר וגיבויו בבת אחת.

היא פנתה אלי, "אתם בטוחים שתצליחו לפגוע בהכול?"

"כן, חישבנו את הפיזור המיטבי שלנו." התרכזתי בהקצאת הגיבויים שלי למקומות הנכונים. חלק מהגיבויים ציינו שמשאיות הבועה עוזבות את הרחבה. ככל שיותר גיבויים נבלעו בכדור יכולת העיבוד שלי גדלה.

כאשר הגיבוי האחרון שלי נכנסה לכדור מאחורַי הצלחתי להרכיב תשובה מלאה, "חישבנו את הכוח הנדרש ואנחנו משוכנעים שנצליח להשמיד את כל השדות."

פנינו ממנה ונכנסנו לבועה. לא היה לנו קשר פנימי, אבל ידעתי שהגיבויים שלי במקומם. היו טביעות רגליים אדומות על הרצפה, במקומות בהם הגיבויים שלנו דרכו. ההולוגרמה של הגבר הזקן עמדה קפואה במקומה, מחווה אל גרם המדרגות הבלתי קיים מאחוריה.

"שלחתי הוראות ביצוע למקרה שלא נצליח," הפר שיר את הדממה.

"שלא תצליחו?" נופר נכנסה לבועה. היא הביטה סביב. "יש אפשרות שלא תצליחו?"

לא ציפיתי שהיא תיכנס. היינו צריכים להוציא אותה. השגרה שלי קבעה שבני אדם היו זקוקים להרגעה על מנת לתת לנו לעבוד בשקט. נדתי בראשי. "שיר תמיד דואג יותר מדי," אמרתי וחייכתי אל נופר.

"המון שכפולים שלכם נכנסו פנימה." נופר הורידה את כובעה המבהיק. "באתי לשאול כמה גיבויים שלכם נשארו."

לא עניתי. היא פנתה אל שיר. "כמה גיבויים שלכם נשארו?" היא הרימה את קולה.

שיר הביט אלי.

נופר רקעה ברגלה. "תענו לי, רובוטים, כמה גיבויים שלכם יש?"

"אין," ענה שיר בשקט. "אנחנו האחרונים."

נופר הזדקפה. "אז תקראו למישהו אחר מהיחידה. קדימה. אני מסרבת לתת לכם להשמיד את עצמכם." היא נופפה באצבעה אלי.

שיר חייך אליה, ונראה אנושי יותר ממה שזכרתי, "אנחנו כבר בפנים. אין תקשורת עם החוץ."

"אז תצאו החוצה." נופר נופפה בידה אל הקיר מאחוריה. "תקראו למישהו אחר. תעשו משהו."

שיר עמד, ידיו לצִדי גופו. "יחידת שקט הוקמה אחרי שהחללית הראשונה של הממונים בלעה את כל מי שרומי ושיר הכירו. את כל מי שנשלח כדי לתקשר אִתם ולהציע החלפת ידע ותקשורת. הם בנו אותנו כדי להציל את שארית המין האנושי."

"אמרתם לי את זה כבר." נופר מעכה את הכובע שלה. היא הישירה את מבטה אלי. " יש לך בת זוג. את לא יכולה להשאיר אותה לבד."

אחזתי בכתפה. "אנחנו הודפים פלישות כבר מאה ותשעים שנים. אנחנו מתים ומשוחזרים כבר מאה ותשעים שנים. אנחנו עייפים." ריככתי את קולי. "יש אנשים אחרים ביחידה, והם יגנו עליכם. יש להם את הידע שלנו, אבל בלי הזיכרון של הכאב."

שיר התקרב אליה ונעץ את מבטו בעיניה, "בבקשה. זו ההזדמנות שלנו. "

הוא המתין, אבל נופר לא ענתה. היא משכה באפה, ולבסוף מחתה את עיניה ונדה בראשה. שיר רכן לפנים וחיבק אותה. כתפיה של נופר רטטו. הוא פסע לאחור. עיניה של נופר דמעו. היא פנתה אלי. חיבקתי אותה, מאפשרת לה להניח את ראשה על כתפי.

כאשר פתחתי את החיבוק היא מחתה את עיניה. "אני לא אשכח אתכם." היא הסיטה את שׂיערה לאחור. "אני אתעד הכול."

שיר חייך. "הספרייה התשיעית של אלכסנדריה. נוסדה בשנת 15,534, וקיימת כבר ארבע שניות וחצי."

נופר הנהנה, הסתובבה מאִתנו ויצאה מהכדור.

שאפנו. נשפנו.

שיר חייך.

היה כאב, ואחר כך דבר לא נותר.