 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
זומבים עליך, ישראל!
סרטים / נורית הוראק
04/03/13
תגובות: 2
מעגל בלי הרבה קסם
סרטים / עליזה בן מוחה
20/10/12
תגובות: 3
קפטן אמריקה ומלחמת העולם השנייה
סרטים / אנדרו ליפטאק
03/09/11
תגובות: 1
מקור לא ברור
סרטים / עליזה בן מוחה
30/07/11
תגובות: 4
כמעט הסוף (חלק ראשון)
סרטים / עליזה בן מוחה
12/06/11
תגובות: 0
חלום גנבים
סרטים / עליזה בן מוחה
29/12/10
תגובות: 13
טובים השניים?
סרטים / עליזה בן מוחה
14/08/10
תגובות: 5
מגע של קסם
סרטים / לילי דאי
14/05/10
תגובות: 2
המקום שאליו גיבורי אקשן הולכים למות
סרטים / לילי דאי
02/05/10
תגובות: 4
מה שיותר כחול יותר ממדים
סרטים / לילי דאי
31/01/10
תגובות: 5
על ממוצע ומעל הממוצע
סרטים / אֹרן רהט
24/10/09
תגובות: 8
לשקוע בסרט טוב
סרטים / רז גרינברג
28/04/08
תגובות: 1
דיקסילנד
סרטים / אהוד מימון
03/10/06
תגובות: 2
חייו ומותו של סופרמן
סרטים / רני גרף
25/07/06
תגובות: 22
הטרור כמשל
סרטים / רני גרף
03/04/06
תגובות: 15
|
 |
כרוניקה של מוות לא ידוע מראש
סרטים / רני גרף
יום רביעי, 14/08/2002, שעה 13:15
נפתח מהסוף: 'דו''ח מיוחד' הוא יצירת מופת. ממש כך. עכשיו אפשר להתחיל.
|
|
מדי פעם, לא לעתים קרובות מדי, יוצאת מלב התעשיה ההוליוודית יצירה שהיא בה בעת בידור אסקפיסטי משובח ומסה פילוסופית המעלה הרהורים עגומים למדי על המתרחש בחברה האמריקאית בפרט, ועל מוסר וצדק, דטרמניזם מול בחירה חופשית ושאר נושאים פילוסופיים שהקולנוע האמריקאי מתרחק מהם כמו מאש, בכלל.
העובדה שסרט כזה יוצא דוקא תחת ידיו של סטיבן ספילברג, מספר הסיפורים הקולנועי הטוב ביותר הפועל כיום, ומי שבמידה רבה הגדיר מחדש – עוד בשנות השבעים העליזות – את גבולות האסקפיזם הקולנועי, היא, לכאורה, נס של ממש. אולם למי שעקב אחר יצירתו של רב-האמן המתבגר בשנים האחרונות, הסרט הזה עשוי לרמז דוקא על תהליך מעניין העובר עליו, אולי, ועל הדרך בה הוא מנצל את סרטיו (עדיין אסקפיסטיים כתמיד, אם מתעקשים להתעלם מהרבדים הנוספים המצויים בהם) כדי לשלוח מסרים ליברליים. באוירה הפוליטית השלטת באמריקה של היום, זוהי כמעט חתרנות לשמה.
מניעת מקרי רצח טרם התרחשותם, זו מטרתה המוצהרת של יחידת משטרה נסיונית הפועלת בוושינגטון העתידית של שנת 2054. בעזרת טכנולוגיה מיוחדת הצופה אל העתיד, מסוגלים אנשי היחידה לדעת מתי, היכן ועל ידי מי יתבצע מקרה רצח. הטכנולוגיה הזו, שבמרכזה שלושה פרו-קוגניטיביים – שני גברים ואשה הצפים בבריכת נוזלים מיוחדים תוך שהם שרויים בתרדמה מתמדת – מעניקה לרשויות את האפשרות לאסור פושעים ללא משפט, טרם שביצעו את מעשה הפשע. אלו האחרונים מוכנסים למיכלים מיוחדים, שם הם מוקפאים לתקופת זמן בלתי מוגבלת. חלומו הרטוב של כל רפובליקני ירא בוש. אבל רגע: האם הם פושעים? הרי פושע נחשב רק מי שביצע (לשון עבר) מעשה פשע, לא מי שמתכוון לבצע פשע בעתיד.
דקויות סמנטיות מעין אלה לא ממש מעסיקות את ג'ון אנדרטון (טום קרוז), אחד מעמודי התווך של היחידה ומאמין אדוק במה שהיא מייצגת. זמן לא רב לפני שהוקמה היחידה איבד אנדרטון את בנו הקטן, דבר שהיה יכול להמנע לו היתה היחידה קיימת אז. השיטה מושלמת, כך נמסר, והראיה: מספר מקרי הרצח בסביבות העיר וושינגטון ירד לאפס מאז הוחל בהפעלת היחידה. מי יכול להתווכח עם הצלחה שכזו?
אלא שמהר מאד, איך לא, מתהפך הגלגל, ואנדרטון מוצא עצמו בצדה האחר של המערכת, כשהוא עצמו חשוד בביצוע מעשה רצח עתידי של אדם לא מוכר. כשכל חבריו למחלקה דולקים בעקבותיו, הוא יוצא למסע מטורף להוכחת חפותו, מסע שינפץ את כל אמונותיו הנחושות ביותר. אם תרצו: אנדרטון עובר במהלך הסרט תהליך שבסופו יהפוך משמרן לליברל, מרפובליקני לדמוקרט.
מרגע העלאת החשד, הכל מתנפץ לרסיסים. חזיון העתיד המזהיר מפני מעשה הרצח המתקרב והולך מורכב משברירי מראות לא ברורים, דמויות מעורפלות ולא מוכרות, וגם דמותם וזהותם של האנשים הקרובים ביותר לאנדרטון משתנה ללא היכר במהלך העלילה. הפאזל המהודק שהווה את תמונת עולמו העגומה בפתיחת הסיפור מתפרק באחת, ולכשיורכב מחדש יתממש לכלל משהו שונה לחלוטין. שום דבר אינו כפי שהיה, הכל זורם, הכל משתנה.
תומך בכך גם עיצוב העתיד של הסרט. ספילברג, שלוש שנים לפני ההפקה, כינס כמה מן המוחות המובילים בעולם בתחום חיזוי העתיד לסופשבוע של סיעור מוחות הנוגע לשנת 2054. התוצאה מרתקת. קיימת בסרט תערובת מרהיבה של עיצובי זמנים. וושינגטון של 2054 היא עיר עתידנית בעלת בנייני ענק ואוטוסטרדות אימתניות מצד אחד (וסצינת המרדף על אחת מהן היא אחת המרהיבות שבסרט), ושכונות מגורים שלוות בצביון ויקטוריאני, שם עדיין מחלקים את עיתוני הבוקר (המתעדכנים תוך כדי קריאה – טכנולוגיה המצויה בחיתוליה כבר כיום, למי שחייב לדעת) בעזרת אופניים, מצד שני.
רצף הפתיחה של הסרט מדגיש את הנקודה: מבניין המעבדה העתידנית אנו עוברים לשכונה שכזו, שם גם האנשים לבושים בחליפות עסקים שעוצבו בסגנון שנות ה-30. סוכן הממשלה האניגמטי המופיע במשרדים העתידניים של היחידה למניעת פשע לבוש בחליפה בסגנון אירי, שכאילו נלקחה היישר מסרט גנגסטרים טיפוסי. (ואגב: שימו לב לקולין פארל, השחקן האירי הכריזמטי המגלם אותו: יום אחד הוא יהיה כוכב).
כך גם דירות המגורים המופיעות על המסך. זו של אנדרטון היא מופת של עיצוב עתידני קר כקרח, דירה המצויה בבנין ענק ומפואר, שם מכונית הרחף מוצמדת אל חלון חדר המגורים, כמו מנעל אוויר בספינות חלל, והופכת בעצם לשלוחה נוספת המרחיבה את הדירה. דירות אחרות, לעומת זאת, במיוחד אלה המצויות במשכנות עוני, נראות כאילו יצאו מסרט שצולם בשנות החמישים של המאה הקודמת.
המוצרים בסרט שייכים לחברות מוכרות מחיי היום יום שלנו - שעונים, בשמים וכו' - אבל בעיצוב עתידני משהו. קובריק השתמש ברעיון זה, להזכירכם, כבר ב'2001: אודיסיאה בחלל', שם זכו חברת התעופה פאן-אמריקן ורשת מלונות הילטון לאזכורים מכובדים בתחנת החלל. שנת 2001 באה והלכה, פאן-אמריקן כבר אינה קיימת זה שנים והילטון התפצלה והתחלקה מספר פעמים. יהיה מעניין לצפות שוב ב'דו''ח מיוחד' בשנת 2054.
וכך אנו מגיעים אל טריטוריית ההירהור ה''דיקית'' שבלב הסרט: דטרמיניזם מול בחירה חופשית. האם העתיד קבוע מראש? ואם כן, האם עצם ידיעתו תשנה אותו? או שמא גם הבחירה הזו קבועה מראש וכולנו משמשים מריונטות בדרמה קוסמית אדירת מימדים? הרבה תהיות, אף לא תשובה אחת. כי סרט מדע בדיוני טוב אמור להשתמש בחוקיו הגמישים של הז'אנר כדי להעניק לצופיו מבט אחר, מושכל יותר, על המציאות בה הם חיים. 'דו''ח מיוחד' עושה זאת ביותר מרובד אחד, תוך שהוא מתכתב במודע עם יצירות אחרות. בדרך הוא לא שוכח לרגע שהוא אמור גם להחזיק את צופיו על קצה כורסת בית הקולנוע.
לפיליפ ק. דיק, סופר שאין צורך להציגו בפני קוראי אתר זה, יש איזו יכולת מאגית – גם, ובמיוחד, לאחר מותו – להשפיע על מי שמעבד את יצירותיו לקולנוע. הדוגמא המובהקת ביותר היא, כן ניחשתם, 'בלייד ראנר'.
יוצריו של הסרט המיתולוגי ההוא (ובמיוחד דיויד פיפלס, התסריטאי הגאון שתפקידו באותו הסרט מקבל מעמד יותר ויותר משמעותי עם חלוף השנים. הראיונות שרידלי סקוט, הבמאי, מעניק לאחרונה מוכיחים, לאט אבל בטוח, עד כמה הוא לא מבין את הסרט שהוא עצמו ביים – ראו את גרסת הבמאי שניפק לפני עשור) השכילו להעניק לו מעמד על, שרק מתעצם עם הזמן החולף. העיבוד המבריק הצליח לחלץ מהספר הבינוני עליו היה מבוסס ('האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?') את התימות המרתקות שנחבאו בו ולהמריא איתן ליצירת סרט מופת, משל פילוסופי הדן במשמעות הבריאה, מהות הזכרון ומשמעותו בבניית האני. סרט אשר, למרות האנדרואידים שבו, עוסק דוקא בבני אנוש באשר הם, ובכך גדולתו.
התימות האלה מופיעות גם ב'מתחזה', עיבוד דיק הנוסף שיצא השנה לבתי הקולנוע (ובניגוד ל'דו''ח מיוחד', כשל אנושות בקופות, וכמעט שלא הוקרן מחוץ לגבולות ארה''ב), אשר למרות שאינו עמוק כ'בלייד ראנר', דן גם הוא, בהצלחה מסוימת, בתימות דומות (הסרט, אגב, יוקרן חד פעמית באייקון 2002 בסינמטק ת''א).
אפילו 'זכרון גורלי', עיבוד שהוא בעיקר סרט פעולה עתיר אפקטים בכיכובם של ארנולד שווארצנגר ושרון סטון (''תסתכלי על זה כעל גט'', למי שזוכר את משפט המפתח האלמותי הזה ואת הסיטואציה בה הוא נאמר) הצליח להטמיע בתוכו כמה הרהורים על הדרך בה הזכרון בונה את האני האישי של כל אחד מאיתנו, ואף העלה (בקטן, בקטן מאד) את האפשרות האהודה מאד על פילוסופים מסוימים – כי החיים עצמם אינם אלא חלום.
ספילברג והתסריטאי שלו, סקוט פרנק ('רצח מן העבר' לקנת' בראנה), הצליחו לרקוח תבשיל מתוחכם הפורט על נימים בכמה מישורים: גם סרט פעולה מרתק, מבוים במיטב המסורת הספילברגית, גם כתב אישום חריף למדי כנגד העמדות הרפובליקניות/ימניות/שמרניות הפושות בימים אלה בחברה האמריקאית (עניין מפתיע כשלעצמו: כמעט אף לא אחד מסרטיו הקודמים של נער הזהב ההוליוודי נקט עמדה כלשהי בסוגיות מוסריות, והאמירה הזו כוללת גם, ובמיוחד, את 'רשימת שינדלר').
סרטו הראשון של ספילברג בו החלו לבצבץ אמירות מסוג זה היה 'A.I', שהיה אמור להיות סרטו האחרון של ידידו סטנלי קובריק. הסרט ההוא, שהוקרן בשנה שעברה, היה אחד מסרטיו המעניינים ביותר של ספילברג, וזאת למרות פגמיו המרובים. בלטה במיוחד האמירה הפסימית הברורה על הגזענות המובנית בנפש האדם. הדבר היה מעניין במיוחד משום שדוקא סרט כ'רשימת שינדלר' היה צפוי לצאת באמירות מסוג זה, והנה דוקא שם – בסרט המספר על אחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה האנושית – הופיעו אמירות אופטימיות מלאות באהבת אדם ורוויות חסד נוצרי. 'A.I', לעומתו, סרט מדע בדיוני שגיבוריו הראשיים הם יצורים מלאכותיים, הוא זה המצליח לחלץ מספילברג אמירות פסימיות על הטבע האנושי.
רוחו של קובריק ממשיכה לשרות גם על 'דו''ח מיוחד', כמו גם ההתכתבות המודעת עם סרטיו ועם יצירות נוספות. עין גדולה מציצה מן המסך כבר בפתיחה, מרמזת גם על מוטיב העיניים שיחזור על עצמו במהלך הסרט, ובה בעת מתייחסת גם לעין הנראית בפתיחת 'בלייד ראנר', לעין הענקית המסיימת את '2001: אודיסיאה בחלל', ולזו הפותחת את 'התפוז המכני'. שני האחרונים הם סרטים של קובריק הדנים גם הם – כל אחד בדרכו – בסוגיות שניתן למצוא הן ב'דו''ח מיוחד' והן ב'בלייד ראנר'. '2001', ממש כ'בלייד ראנר', דן באחר מרבדיו במסע האדם אל מקורותיו, ואילו 'ההתפוז המכני', ממש כ'דו''ח מיוחד', דן גם הוא בחירויות שנוטלת החברה בחדירה אל התוך המקודש ביותר של הפרט: האני. הנושא הזה מחזיר אותנו כאחת אל 'בלייד ראנר', וחוזר חלילה.
מעניין לציין שגם 'אי.טי.', אגדת הילדים המשובחת של ספילברג, שיצא לבתי הקולנוע באותה שנה בה הופץ 'בלייד ראנר', דנה ברבדיה העמוקים יותר בסוגיות דומות. (ומעניין לציין כי שני הסרטים זכו שנים מאוחר יותר לגרסאות במאי. זו של 'בלייד ראנר' לא עשתה טוב למקור, זו של 'אי.טי' רק השביחה את הסרט. רידלי סקוט, מה לעשות, הוא במאי רע. ספילברג הוא רב-אמן אמיתי, במאי בחסד).
למעשה, 'דו''ח מיוחד', בנוסף להיותו סרט משובח ביותר בכלל וסרט מדע בדיוני משובח עוד יותר בפרט, הוא חגיגה אמיתית לכל מי שאוהב קולנוע ומעורה בתרבות המאה העשרים. הסרט שואב, בחכמה רבה, מכל מקור אפשרי: החל ממסורות קולנועיות מכובדות (חזיונות העתיד השבריריים והמפורקים מבוימים במובהק בסגנון סרטי האקספרסיוניזם הגרמני של שנות העשרים, סרטים שהיו בין הראשונים להביא סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה אל מסך הקולנוע) וכלה במסורות ספרותיות (שימו לב לשמותיהם הפרטיים של הפרו-קוגניטיביים הצופים אל העתיד תוך שהם צפים בבריכת הנוזלים המיוחדת שלהם). הסרט, אם כן, בנוסף לתכונותיו התרומיות האחרות, הוא גם צומת של התיחסויות והקשרים ליצירות תרבותיות – קולנועיות קודמות, והשימוש שהוא עושה באותם הקשרים מחוכם בהרבה מאשר הומאז'ים פשוטים. הנה כמה מהן:
מוטיב העיניים, כפי שהוזכר, חוזר על עצמו במהלך הסרט. יש לו חשיבות רבה הן בהתפתחות העלילה והן ברובד הרעיוני. שוט הפתיחה של הסרט, העין הענקית, מאזכר, פרט לסרטים שפורטו למעלה, גם את העין הגדלה והולכת בסיום סצינת המקלחת המפורסמת ב''פסיכו'' של היצ'קוק. מתקן עקירת העיניים המופיע בהמשך הסרט הוא העתק מדויק של מתקן פתיחת העיניים ב'התפוז המכני' לקובריק, שהשפעתו על הסרט הזה, כאמור, גדולה למדי. שמותיהם של שלושת הפרו-קוגניטיביים הרדומים הצפים בבריכה הם ארתור, דאשיאל, ואגתה. הסרט כולו, יש לזכור, הוא גם תעלומת רצח ולכן הענקת השמות הללו היא יותר מאירונית. קטעי המוסיקה הקלאסית המופיעים בחלקים מרכזיים בסרט הם מחווה מובהקת לקובריק, שנהג להשתמש במוסיקה קלאסית בכל פסקולי סרטיו, ובניגוד גמור למסורת הספילברגית המאופיינת בליווי צמוד והדוק של ג'ון וויליאמס, מלחין העל שהיה אחראי לכל סרטי ספילברג עד כה, כולל זה הנוכחי. לרשימה מלאה יותר של הקשרים וההתרחשויות, הקישו כאן.
אלא שמעבר לכל מה שנכתב על הסרט, ומעבר לכל הניתוחים המלומדים שעוד יבואו, 'דו''ח מיוחד' הוא סרט מהנה וסוחף שמעביר שעתיים וחצי מהנות מאד. וזה חשוב, אולי, יותר מהכל.
דו''ח מיוחד (Minority Report)
ארה''ב, 2002, צבע, 145 דקות
במאי: סטיבן ספילברג
על פי ''דעת המיעוט'' (The Minority Report), סיפור קצר מאת פיליפ ק. דיק
עם: טום קרוז, קולין פארל, סמנתה מורטון, מקס פון-סידוב
דו''ח מיוחד
פיליפ ק. דיק
סטיבן ספילברג
2001: אודיסיאה בחלל
בלייד ראנר
האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות ?
מתחזה
זכרון גורלי
A.I
התפוז המכני
אי.טי.
כאן – רשימת הקשרים וההתיחסויות
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
סרט מצויין
יו שבת, 17/08/2002, שעה 16:38
(5 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
|
|
דו''ח מיוחד
מרים אופיר יום שלישי, 20/08/2002, שעה 8:29
(9 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
אחלה כתבה
anakin יום רביעי, 04/09/2002, שעה 23:18
(10 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
