עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
הרהורי כפירה
ספרים / דותן דימט
יום ראשון, 30/10/2005, שעה 0:00
'כפירה' מאת נמרוד הראל – פנטסיה נוסחתית תוצרת הארץ
|
|
ביקורת זו הופיעה בגליון מספר 26 של המימד העשירי, אוקטובר 2005
תעצרו אותי אם כבר שמעתם את הסיפור הזה: יש עולם – הנה, ציירתי לכם מפה חביבה, אל תתנו לכל השמות לבלבל אתכם, תזכרו רק שהרעים במזרח, הטובים במערב, והמקורות המרוחקים לאקזוטיקה מזדמנת בצפון – ויש בו נבואה כזו, ואל רשע, או לפחות מדאיג. וכנראה איזה חפץ קסם, גביש או משהו, שכולם מנסים להשיג. ויש בחור צעיר, שגר באחוזה פאודלית שקטה, הבן של הנפח, נניח. והוא רוצה לראות את העולם. מה שהוא לא יודע, אבל כל שאר העולם כנראה כן, זה שהוא הנער שעליו מדברת הנבואה – כן, זו שדיברתי עליה לפני רגע, אבל אל תדאגו, היא לא היחידה – הבחור מגובה בנבואות ובהבטחות טמירות מפה ועד קאדיה (זה בצפון, אגב), כך שלכל זר מסתורי שצץ יש סיבה להתעניין בו. אז הבחור הזה, הוא עוזב את ביתו במהירות, וכמובן שמעורבים פה כמה זרים מסתוריים וכמה מקרי מוות, והוא נודד בעולם, והוא מגלה שיש לו גורל, נכון, ושהוא כנראה הבחור שנבחר (על-ידי מי? כוחות טמירים, נבואות – בואו נתפשר ונקרא להם העלילה) לטפל אחת ולתמיד (או עד ספר ההמשך) באל הרשע.
האל הרשע (אגב, קוראים לו כאן מור, וכל הזמן דמיינתי אותו בתור הענק ממשחק מורטל קומבאט), פולש בראש צבאות אדירים לממלכות של הטובים. ברית גדולה של הטובים ניצבת מולו, ויהיו המון קרבות ודם ותחבולות וקסמים, וכלי-נשק מגניבים שעובדים רק בעולמות פנטסיה. כמו מה? כמו למשל... דובי הקרב של דפרנדי! צבא של דובים ענקיים שמסתער על... לא, בטח שהוא חשב על זה, יש להם מין מערכת כזו – חכו, אני אציץ במילון המושגים – ברור שיש מילון מושגים, כי מה, אם אתה קורא ורוצה לדעת פתאום מה לעזאזל זו ''שא'לה'', או מי זה ''אוהאדה הלוחש'', או – הנה, ''איילו'': ''נוזל ריחני המגיע במאות ניחוחות שונים ומשמש את צבא דפרנדי לסימון חייליו לפני הקרב, על מנת שדובי הקרב של הצבא יוכלו להבדילם מהאויב''. האמת שניראה לי שחצי מהמושגים כאן רק בשביל הקטע, או כדי שמישהו יוכל לקלקל איזו קללה עם השם ''ג'ובאריו''. אני מודה שלא ממש הזיז לי לדעת מי הם כל אדוני האדווה שמצוינים במילון המושגים, כי הם לא ממש עושים שום דבר בסיפור – רגע, הייתי באמצע.
אז כאמור, יש מלחמה גדולה, ובלגנים, אבל אתם הרי יודעים שזו הכל הסחה, ושהעניינים האמיתיים נחתכים בצד, איפה שהבחור עם הנבואות והחבורה שלו – ברור שיש לו חבורה, לא שיחקתם אף פעם דיאנדי? רק פרודו האומו מסתובב לבד עם גולום ועם הבן של הגנן – יפגשו את האל הרשע, והחפץ הקסום, והבחורה (יש גם בחורה), והכל יוכרע אחת ולתמיד. או עד הספר הבא, אם יהיה אחד.
'כפירה' של נמרוד הראל הוא סיפור שכנראה כבר שמעתם. זה בעצם הקסם של סוגת הפנטסיה הגבוהה (או הגנרית או הנוסחתית), קסם שקורץ למו''לים המבקשים ספר שיש לו קהל בטוח, ולקוראים שמבקשים לשחזר חווית קריאה מוכרת ומהנה. ספר כזה, שמתואר על הכריכה כ''אופוס פנטסטי רחב יריעה אותו לא תצליחו להניח מידיכם'', לא מציע לקוראיו לבחון את מהות הרוע או לדון בטיבה של האמונה (נושא שזוכה להתייחסות מרפרפת ב'כפירה', אבל למרבה המזל מדובר יותר במס שפתיים מאשר במשהו שעלול להעיק או לעורר מחשבה). לספרים כאלה אין יומרות מעבר ללהיות זבל מבדר, זולת אולי להשתוות ל''טולקין במיטבו'' (רק עם פחות עצים וארוחות, אם אפשר, ויותר ציצים וקרבות).
צריך, לדעתי, אומץ מסוים כדי לכתוב ספר ללא יומרות, כי כאן הסופר אינו יכול להסתתר מאחורי כוונות וחזון אמנותי, אלא עליו לעמוד למבחן הישיר ביותר: האם הוא מסוגל לגרום לקוראים להמשיך להפוך את הדפים במרץ? אולי זו אחת הסיבות שהסוגה הזו מושכת לא רק קוראים ומו''לים אלא גם כותבים. סיבה אחרת כמובן היא שמדובר בהרבה כיף. ההנאה שבלהמציא עולם, לבנות שיטת קסם (כאן היא מכונה ''דמיינות''), להחליט כמה גרמי שמיים ירחפו מעל (בנוסף לשמש ולירח הנדושים), איך ימדד הזמן (כאן הוא נמדד ב''ליקויים''), מה שמותיהם של הפירות הללו שאינם בדיוק תפוחים, מהן הדרגות של האחים השומרים ו- כן, גם הכיף שבלספר סיפור, לדפוק תיאורים, להביא את הקטעים הכי מגניבים ממשחק המבוכים והדרקונים שלך, את מהלכי הסייף הכי מופרכים ואת השימושים הכי בלתי-הוגנים בקסמים שאתה יכול להעלות על הדעת.
לזכותו של הראל יאמר כי הוא כמעט ואינו נסחף לספק לנו יותר מדי מידע מיותר על העולם שלו. לרוב הוא ממוקד במטרתו, לגרום לנו להפוך את הדפים. הצהרת הכוונות באה בהקדמה, שבה מובאת עצה מפיו של ''מספר המעשיות מיקלוס'' לפיה ''סיפור טוב מתחיל ומסתיים במוות אלים''. הראל ממהר ליישם את העצה הזו כבר בפרק הראשון, ומספק לנו את אותו תיאור מוות אלים המצוטט על הכריכה האחורית, שקישורו לעלילה המרכזית ולדמויות הראשיות רופף במקצת. הפרק הראשון גם מזמן לקורא את הפסקה המשעשעת הבאה, שהמגושמות והמופרכות המודגשות שבה מחשידות אותה בעיני כמוקש מכוון, כאילו הכוונה היא לגרום למבקרים לצטט את הדברים הבאים ולהפסיק לקרוא בעמוד 11:
''הזר דיבר גלוריאנית בניב דרומי, אולי אמיננדורי. תיבולט, שנולד בדוכסות ויגוס וגדל בה, דיבר בלשון הדוכסויות. עורבבו בה גלוריאנית בעלת ניב אוזילי עם השפעות של מורית מערבית, דהיינו דורית, ומורית צפונית, דהיינו אדליונית, יחד עם המבטא הייחודי לבני הדוכסויות, השם דגש על סופי המילים וכמעט מבטל את תחילתן; אך בסופו של דבר היתה זו גלוריאנית, כך שלתיבולט לא היה כל תירוץ מתקבל על הדעת לכך שלא הבין את שפת בן-שיחו.''
המשפטים הללו לא רק כורעים תחת משקלה של האקספוזיציה המיותרת, אלא גם אינם מעבירים כל מידע שמקדם את הסיפור. בדיעבד אני מזהה את כל הארצות והעמים המוזכרים בפסקה, ואף יכול למקם אותם על המפה, אבל בעמוד 11, כאשר הדמויות היחידות בהן נתקלנו הן תיבולט והזר, קצת מוקדם מדי לדבר על תרבות, לשון והיסטוריה.
אבל נדמה שאחרי שעמד בדיבורו ונתן לנו את הפתיחה המדממת עם עריפת ראשו המצווח של הלורד לנגפורד, מצליח הראל להרגע ולתת לסיפור להיבנות, כך שיש לקורא זמן להכיר את הדמויות לפני שחרבות רוטטות חותרות תחת צלעותיהם. בעמוד 43 הוא מגיע לתאר את מנהל האחוזה המנוול הובו, ואי-אפשר שלא להבחין שהסופר הרפה את שריריו הטבעתיים ושהתיאורים פשוט זורמים ממנו, וסוחפים יחד איתם את הקורא:
''הובו היה אנוש רזה וכעור. עיניו היו בולטות יתר על המידה והלבן שסביב האישון מכוסה היה כתמי שא'לה חומים כבועות שמן עכורות הצפות על פני מים. אפו היה שבור בשני מקומות שונים, אך האדם שגרם לכך הופרד מזכרותו, כך שלדידו של הובו שני הגבנונים במורד חותמו סימלו דבר-מה אחר. גבותיו היו מורמות דרך קבע כשתי קשתות שחורות אחרי גשם רע, ושיוו לו פליאה תמידית או פתיעה נרגנת. מראהו הגמלוני מעט הביא בריות רבות ברובעה העתיק של דפאס-קרשמור, בירתה של הדורה הגדולה, לפגישה מוקדמת עם זאמאן, שכן בעת הצורך יכול היה לנוע במהירות קטלנית, ואמנם לא הניף חרב מימיו, אך בעזרת סכין בכל יד הצליח יותר מאשר עיני הפלדה של התפיסה האוחזים בחרב מגיל ינקות.''
אחח, הובו. ניכר שלהראל יש זיקה לחלאות ציוריות (והובו הוא רק הראשון, אם-כי המשובח שבהם לטעמי). בכל-אופן, לאחר שנשביתי בתיאור היה לי קל להסחף הלאה, גם אם במקום להתמקד בהובו, הסיפור מלווה דווקא את אותו בן נפח שהזכרתי לעיל, אביס. בדרכו של אביס לפגוש את העלילה (וקשה לו, כי לבחור אין ממש מושג מהחיים), אנחנו זוכים לקרב מאלף בין פלוגת קשתים ודמיינית רבת-עוצמה המסתתרת מאחורי חומת אש, פוגשים שתי דמויות שללא ספק ימצאו מקום בחבורה, ונתקלים באזכור ראשון של הטהל, גזע לא-אנושי בעל תפקיד בולט בסיפור (הם משהו בין זוטונים לעלפים, ומזדקנים ברוורס). לבסוף העלילה מגיעה וחוטפת את אביס אל ממלכות המוריות. בדרך הוא פוגש אהבה ומקבל הרצאות ארוכות על מהות הדמיינות, נזרק לכלא, מחולץ על-ידי שתי הדמויות האחרות שירכיבו את החבורה ו- טוב, מכאן העניינים כבר די זזים, והאקשן נמשך בערך עד סוף הספר, שדווקא מקבל אצלי נקודות מקוריות בשל תפנית צ'אנדלרית-משהו. בסיכומו של דבר, אביס אמנם לומד דבר או שניים במהלך הרפתקאותיו, אבל הוא נותר פחות או יותר סתם בחור, למרות הנבואות. הוא צריך להציל את המצב בעזרת תושיה ומזל, לא כוחות-על.
כאמור, הסיפור שומר על עניין הקורא, והכתיבה קולחת, גם אם מדי פעם יש נפילה או קפיצה סגנונית, שקשה לזהות לפעמים אם היא באה מחוסר רצינות או מודעות או – כמו שהרגשתי לפעמים – נעשית בקריצה. האם סופר ישראלי באמת יכול לכתוב סצנה בה מלכי המדינות המאמינות באל מור פונים אליו בתואר ''אבינו מלכנו'' (עמ' 222) בלי לחייך?
העריכה של הספר טובה (מצאתי רק מקום אחד בו הוחלף שמה של אחת הדמויות הנשיות בשמה של אחרת, שאינה נוכחת כלל בסביבה). תמונת העטיפה (איור: אסיה ליב, עיצוב: נעמה יפה), המציגה דווקא את דמותו של הגיבור הרע, היאט הכסוף, יפה בעיני, אך תנוחתו המיוסרת והפונט המחריד של שם הספר מעוררים דימוי של להקת מטאל - ואולי זה מתאים.
זהו ספר מהנה לבני הנעורים, או לגיימרים בכל גיל.
כפירה
מאת נמרוד הראל
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
601 עמודים
המימד העשירי
|
 |
|
