עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
קסם העולם האחר
ספרים / אהוד מימון
29/12/12
תגובות: 0
|
 |
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
שבת, 11/05/2013, שעה 19:20
ביקורת על הספר קסם זדוני
|
|
''את מבינה, כמובן, שלעולם לא נוכל להיות חברים,'' אומר הארי לסאלי בסרט המופת משנות השמונים. כשהיא מוחה הוא מסביר לה שגבר ואישה לעולם לא יוכלו להיות חברים כי גברים תמיד רוצים לשכב עם הנשים שהם מכירים, גם עם היפות וגם עם המכוערות. דינה של החברות בין המינים נגזר מראש עוד טרם שהתחילה.
מסתבר שגם הכותבת של ''קסם זדוני'' חושבת כך. גברים ונשים לא יכולים להיות חברים. תמיד יהיה מתח מיני מתחת לפני השטח, הגברים תמיד ירצו להשכיב את הנשים והנשים תמיד ירצו את הגברים. זה קצת עצוב, כי כמה מחבריי הטובים ביותר נוהגים להיות זכרים בזמנם הפנוי, ולא הייתי רוצה לוותר על החברות איתם רק בשל מינם.
אבל זה מילא, כי פרט לעובדה שגברים ונשים לא יכולים להיות חברים, על פי ''קסם זדוני'' גם נשים ונשים לא יכולות להיות חברות. או גברים וגברים. למעשה, אין שם חברויות בכלל, וזה כבר טראגי, אבל אני מקדימה את המאוחר.
העלילה של ''קסם זדוני'' פשוטה יחסית. אשלין היא נערה בגיל תיכון שמסוגלת לראות פיות. זו תכונה שהיא ירשה מאמהּ ומסבתהּ. לא ידוע לנו אם שאר הנשים במשפחתה ניחנו ביכולת זו, אבל כן ידועים לנו הכללים שהסבתא של אשלין קבעה – אסור לבהות בפיות, אסור לדבר עם פיות ואסור למשוך את תשומת לבן של הפיות, כי הן מסוגלות לעולל דברים איומים ונוראיים. כבר בתחילת הספר אנחנו מגלים כי הפיות נוהגות להציק לבני האדם, להכשיל אותם ולהכאיב להם. אבל הן גם אכזריות זו לזו – אשלין הייתה עדה לאונס של פיה על ידי פיות אחרות.
אשלין חיה את חייה מוקפת באותן פיות ומקפידה לא למשוך את תשומת לבן, כמו שסבתהּ לימדה אותה, עד ששתיים מהן מתחילות לעקוב אחריה – זכר ונקבה. האחד, קינאן, מתחזה לבן אנוש ומתחיל לחזר אחריה, ואילו האחרת, דוניה, מנסה להזהיר אותה מפני קינאן. במהלך הספר מתברר שקינאן (הפיה הזכר) הוא מלך הקיץ המחפש את מלכתו העתידית, והוא משוכנע שזו אשלין. הפיה האחרת, דוניה, מתגלה כפיית חורף, מישהי שהייתה אמורה להיות מלכת הקיץ אבל נכשלה במבחן והפכה לנושאת תמידית של הקור.
לעירבוביה הזו מוטלים גם סת' (הידיד האנושי של אשלין), ביירה מלכת החורף, אביו המת של קינאן, סבתא של אשלין, וכולם מתבשלים בקלחת רוחשת המון פיות ופוליטיקה.
החלק הטוב בספר הוא הדמיון. הפיות מתוארות בצורות שונות ומשונות, חלקן מחרידות וחלקן יפהפיות. כל פרק מתחיל בציטוט שקשור לאורח חייהן של הפיות, ציטוטים הלקוחים מספרים מהמאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וניכר שהספר מנסה להיצמד לדימויים המיסטיים העתיקים.
החלק הרע הוא כל השאר.
בתור התחלה, החל מאמצע הספר בערך הדמיון נעלם. כל הפיות המרתקות מתפוגגות ובמקומן נשארות רק פיות דמויות אדם פשוטות. הן יפות יותר מבני אדם רגילים, אבל חוץ מזה נורמליות לגמרי. אולי איזה שבב כנף פה או חתיכת קרן שם, אבל גם כאשר יש שבב כנף או חתיכת קרן הן מוסתרות מתחת למעיל או כובע.
הבעיה השנייה היא שאשלין משעממת. החיים שלה פשוט משעממים. קורים לה המון דברים מעניינים, אבל היא ממשיכה לקום בבוקר, להיפגש עם החבר שלה, ללכת לבית ספר, לעשות מה שסבתא שלה אומרת – וזהו. יש המון דיאלוגים בין אשלין לבין דמויות אחרות, אבל אף אחד מהדיאלוגים האלה לא גורם לשינוי באשלין. השינוי הכי משמעותי מגיע כאשר היא משתכרת ועוברת את המקבילה לאונס אצל פיות – בדייט הראשון שלה עם קינאן הוא נותן לה משקה פיות כלשהו שהופך אותה לפיה מן המניין בניגוד לרצונה ומבלי שהיא תסכים לכך. ואפילו לאחר מקרה זה היא ממשיכה להיות משעממת, אבל זוהרת יותר.
הבעיה השלישית היא הנוסחתיות של הספר – כמו בכל רומן רומנטי שמכבד את עצמו שני נערים רבים על לבה של נערה, הפעם אחד מבוגר וקסום והשני ארצי ובן גילה. סטפני מאייר התמחתה בזה – וחזרה על הדפוס ב''דמדומים'' וב''גוף מארח''. השניים רבים על אותה נערה, והיא צריכה להכריע בינהם. כמו כן, הגיבורה כמובן יתומה והיא האדם שבו הגורל (או מישהו אחר) בחר לנצח את הרוע האולטימטיבי. חס וחלילה שלנבחר יהיו חיי משפחה נורמליים.
ואלה עדיין לא הבעיות הגדולות ביותר של הספר. הבעיה הכי גדולה שלו היא שהוא ספר שוביניסטי שבלוני, רומן רומנטי שמתיימר להיות ''נכון'' מבחינה מגדרית אבל כושל בכך בצורה מחפירה. באף נקודה בספר הנשים אינן שוות לגברים, ואין דיאלוג בספר שאיננו מעוות מבחינה מינית.
אשלין, הדמות הראשית, היא עכברה מבוהלת שלא מסוגלת לעמוד על דעתה. היא לא מסוגלת לשמור על עצמה, וכל הזמן נופלת למלכודת ''העלמה במצוקה'' הזקוקה לאדם שיגאל אותה. אין לה חברים בכלל. יש שתי בנות שהיא נפגשת איתן מדי פעם אבל הן מדברות רק על בנים וזיונים, ויש את סת' שמתחילת הספר ברור שהוא מאוהב בה, והשאלה מתי הם יהפכו לזוג היא שאלה של זמן. אין אפילו באמת מתח מיני בינהם כי בשביל מתח מיני מישהו משני הצדדים אמור לסרב לצד השני (או להסס, או להסתייג, או להיות אדיש), וכל מה שיש בינהם הן פעימות לב מואצות והתנשפויות, בלי שום סייג. הדבר הקרוב ביותר לסירוב שסת' מקבל מאשלין הוא כאשר היא מבקשת שהם יחכו קצת עם התחממות היחסים שלהם. הבקשה הזו כמובן לא מפריעה לה ליפול לזרועותיו ברגע שהיא יכולה, אבל לפחות היא השתמשה בכפתור ה''סנוז'' פעם אחת.
דוניה, הבחורה המשמעותית האחרת בספר, היא פיית חורף. היא מכילה קור בתוכה ומקפיאה את כל מי שסביבה. היא בערך דמות מיוסרת, אבל כמו שיודע להגיד כל קופיף מצוי בוגר מאפ''י, כל מה שהיא צריכה זה שיגיע הגבר הנכון שיגאל אותה מבתוליה. הדבר היחיד שהיא שואפת לו הוא שקינאן יאהב אותה, ובשביל זה היא מוכנה להקריב את חייה. כי מה שווים חייה אם היא לא נאהבת על ידי גבר?
ביירה, אמו של קינאן היא מרשעת אכזרית ופתיינית שבשלב מסוים נרמז על יחסי גילוי עריות בינה לבין קינאן. כל מערכות היחסים שלה עם דמויות אחרות מעוותים ומרושעים, אין ולו אדם או פיה אחד שזוכים לאהבתה או לפחות לנאמנותה. ככה הן נשים אמיתיות, אתם מבינים, מרושעות, תככניות ופתייניות. ואם הן לא מרושעות או תככניות מספיק – הן צריכות למות.
והגברים, הו הגברים...
יש לנו את סת', שהוא נער אפל. מאד אפל. יש לו כתובת קעקע! ופירסינג! בטבור!! אכן, אין ספק שמדובר בגורם המייצג את הצד האפל של הכוח. הוא אוהב את אשלין. יודעים את זה כי הוא מצהיר שהוא מוכן לחכות לה ולא לשכב עם אף אחת אחרת במשך שבעה חודשים! שלמים! אכן, אהבת אמת. הוא כמובן מחושב, מתוכנן ושקול. כאשר אשלין מספרת לו על בני הפיות שרודפים אותה, הוא מקשיב לה ולאחר מכן עושה את מה שאשלין מעולם לא חשבה לעשות – הוא הולך לספרייה וקורא עליהם. הוא אפילו בודק ב''אינטרנט'' מה כתוב על בני פיות ומתכנן דרכי התגוננות. בתוך שבוע הוא הופך למומחה לנושא, מבין גדול בהרבה מאשלין שחיה עם בני פיות סביבה כל חייה. הבעיה היא לא סת' בפני עצמו, אלא שהעיצוב שלו כאדם הגיוני וחושב מדגיש עד כמה אשלין היא נערה נרפית וחסרת שכל.
קינאן לעומתו אמור להיות הפכפך ופתייני כמו הקיץ (כפי שמסבירים לנו שוב ושוב במהלך הספר), אבל למעשה גם הוא מתוכנן ושקול. הוא צריך לפתות את אשלין להיות המלכה שלו, ולצורך זה הוא מארגן את אנשי חצרו, עובר מטקטיקת פיתוי אחת לאחרת ושוקל אלטרנטיביות לדרכים שלא עובדות.
פרט לעובדה ששניהם חכמים, מצחיקים ושכלתניים, שניהם כמובן יפים, כל אחד בדרכו הוא. ברור שלא יכולים להיות אנשים מכוערים בספרים כאלה, נכון? וכמובן, אין הומוסקסואליות, אין חיים מחוץ לזוגיות ואין חברים שאפשר לדבר אִתם על נושאים שלא קשורים למין השני.
מבחן בכדל קובע שלושה קריטריונים לבחינה האם סרטים הם שוויוניים: האם יש לפחות שתי נשים בסרט? האם שתי הנשים מדברות ביניהן? האם הן מדברות על משהו חוץ מגברים? במבחן זה ''קסם זדוני'' נכשל כישלון חרוץ. יש בו יותר משתי נשים, והן מדברות בינהן, אבל כל מה שהן מדברות עליו הוא גברים, וליתר דיוק – על קינאן. דוניה ואשלין. אשלין וביירה. ביירה ודוניה. כולן תמיד מדברות על קינאן. גם אשלין וחברותיה מדברות על בנים בלבד, ולא על נושאים אחרים כמו שיעורי בית או החיים האישיים שלהן. אפילו אשלין וסבתא שלה מדברות רק על בנים.
חברת הפיות היא גרועה יותר, קשה כלל שזה יהיה להאמין. פיות שמסרבות לעמוד במבחן של קינאן הופכות לפיות קיץ. פיות קיץ הן יצורים קלילים ואווריריים ששוכבים עם כל דבר שזז. או ליתר דיוק שוכבות, כו כולן נשים. הן עומדות לשירותם של הפיות הזכרים, שמנצלים אותן ללא בושה או רגשי מוסר ומחזיקים הרמונות שלהן.
התרגום של הספר בסך הכל די טוב. מדי פעם יש משפטים ''מאונגלזים'', והפועל ''יכלה'' על הטיותיו השונות מופיע פעמים רבות מדי. פרט לזאת התרגום בסדר ולא מורגש.
מבחינתי העלבון הגדול ביותר של הספר הוא שהמחברת מצהירה על עצמה כבוגרת לימודי ספרות אנגלית ומגדר. ואני שואלת – אם היא לא למדה לכתוב נשים עצמאיות, חזקות, שמסוגלות לחיות ללא תלות בגברים שסביבן, ויכולות לפתח יחסי חברות עם אנשים אחרים, מה בדיוק היא למדה באוניברסיטה?
קסם זדוני
מליסה מאר
תרגום – לינדה פניאס-אוחנה
כינרת, זמורה-ביתן, 2013
304 עמודים
דמדומים - ביקורת
גוף מארח - ביקורת
פרק ראשון לקריאה
|
 |
|
