 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
אריות אל-ראסאן
פרקים לדוגמה / גאי גבריאל קיי
יום חמישי, 05/08/2004, שעה 19:32
פרולוג ופרק ראשון מתוך ספרו החדש של גיא גבריאל קיי
|
|
פרולוג
מעט לאחר צהרי היום, זמן קצר לפני הקריאה השלישית לתפילה, נכנס עמאר אִבּן חייראן בשער הפעמונים אל ארמון אל-פונטינה אשר בסילבֵנס, להרוג את אחרון הח'ליפים של אל-ראסאן.
לאחר שעבר את חצר האריות, הגיע אבן חייראן אל שלוש הדלתות הכפולות ונעצר לפני אלה המובילות אל הגנים. סריסים עמדו על המשמר לפני הדלתות. הוא הכיר אותם בשמם. הם כבר טופלו. אחד מהם הנהן קלות בראשו; האחר הותיר את מבטו מופנה. הוא העדיף את השני. הם פתחו את הדלתות הכבדות והוא עבר בעדן. הוא שמע אותן נסגרות מאחוריו.
בחום היום היו הגנים נטושים. כל מי שעדיין נותר בתחומי ההדר המתפוגג של אל-פונטינה ודאי ימצא מחסה בצל שבחדרים הפנימיים. הם לוגמים ודאי יינות מתוקים מצוננים, או טועמים בכפיות הארוכות והמעוצבות של זיריאני גלידות אשר נשמרות קפואות במרתפים העמוקים בעזרת שלגים שהובאו מההרים. מותרות מעידן אחר, שנועדו לגברים ולנשים שונים מאוד מאלו המתגוררים כאן כעת.
כשמחשבות מעין אלו חולפות בראשו, חצה אִבּן חייראן חרישית את גן התפוזים. הוא חלף מבעד לקשת הפרסה אל גן השקדים, ומשם, מתחת לקשת נוספת, הגיע אל גן הברושים ובו הבאר האחת, עצים מושלמים משתקפים בשלוש הברֵכות. כל גן היה קטן מזה שקדם לו, כל אחד מהם שובר לב ביופיו. אל-פונטינה, כך אמר פעם משורר, נבנתה כדי לשבור את לבך.
בקצה שרשרת הגנים הארוכה הוא הגיע אל גן התשוקה, הקטן שבגנים, אשר יותר מכולם דומה לאבן חן. ושם, יושב בשקט לבדו על השפה הרחבה של המזרקה, לבוש לבן, היה מוזאפָר, כמתוכנן.
אִבּן חייראן השתחווה מתחת לקשת, הֶרגֵל הטבוע בו היטב. האיש הזקן, העיוור, לא היה יכול לראות את הפגנת הכבוד. לאחר רגע המשיך אבן חייראן להתקדם, צועד במכוון בַּשביל המוביל אל המזרקה.
''עמאר?'' אמר מוזאפָר בשומעו את הצליל. ''הם אמרו לי שתהיה כאן. האם זה אתה? האם באת לקחת אותי מכאן? האם זה אתה, עמאר?''
דברים רבים יכלו להיאמר.
''אני הוא'', אמר אִבּן חייראן, מתקרב אליו. הוא הוציא את פגיונו מהנדן. ראשו של האיש הזקן נזקף פתאום, כאילו זיהה את הצליל. ''אכן, באתי לשחרר אותך ממקום זה של רוחות והדים''.
במילים אלו נעץ אִבּן חייראן את הלהב חלקות עד לניצב בלבו של האיש הזקן. מוזאפר לא השמיע קול. ידו של אִבּן חייראן הייתה זריזה ויציבה. אם יגיעו הדברים לידי כך, הוא יוכל לומר לוואדג'ים במקדשיהם שדאג לכך שהסוף יהיה קל.
הוא הניח את הגופה על שפת המזרקה, מסדר את האיברים בתוך הגלימה הלבנה באופן המכובד ביותר האפשרי לאיש הזקן. הוא ניקה את הלהב במֵי המזרקה, צופה במערבולת האדומה הפתאומית. בתורת אנשיו – בת מאות על גבי מאות השנים, מהעבר הרחוק במדבריות המזרח שבהם נולדה האמונה האשארית – נאמר כי רצח אחד מהח'ליפים הנבחרים של האל הנו פשע שאין עליו כפרה. הוא השפיל את מבטו אל מוזאפר, אל הפנים העגולות, הקמוטות, מלאות עצב חסר החלטיות גם במותו.
הוא לא נמשח כהלכה, אמר אלמָליק בקרטאדה. כל אחד יודע זאת.
בשנה זו לבדה קמו ארבעה ח'ליפים-בובות: אחד נוסף כאן בסילבֵנס לפני מוזאפר, אחד בטוּדסקה והילד האומלל בסאלוס. אסור לאפשר למצב זה להימשך. שלושת האחרים כבר מצאו את מותם. מוזאפר היה רק האחרון.
רק האחרון. היו פעם אריות באל-ראסאן, על הבימה בארמון, אשר נבנתה כדי להפיל אנשים על ברכיהם על רצפת השיש והבהט בפני העדות המסחררת לתהילה שמעבר להבנתם.
מוזאפר אכן מעולם לא נמשח כהלכה, ממש כפי שאמר אלמָליק איש קרטאדה. אולם עלה על דעתו של עמאר אִבּן חייראן, בעודו עומד בשנה העשרים לחייו בגן התשוקה של אל-פונטינה אשר בסילבֵנס, מנקה את להב פגיונו מדמו האדום של אדם, שגם אם ירבה מעשים בחייו, בימים ובלילות שאשאר והאל ימצאו לנכון להעניק לו תחת כתר כוכביהם הקדוש, ייתכן שלעולם ועד ייזכר כאיש אשר הרג את אחרון הח'ליפים של אל-ראסאן.
''ייטב לך עם האל בין הכוכבים. זמן הזאבים בא עלינו כעת'', אמר לאיש המת שעל שפת המזרקה. הוא ניקה את הלהב והחזירו לנדנו, ושב דרך ארבעת הגנים המושלמים, הריקים, אל הדלתות שבהן המתינו להוציאו הסריסים מקבלי השוחד. בדרכו שמע ציפור שוטה אחת שרה באור הצהריים הלבן הבוהק, ואז שמע את הפעמונים, מזמנים את כל האנשים הטובים אל התפילה הקדושה.
פרק אחת
זכרי תמיד שהם באים מהמדבר.
בימים לפני שגֵ'האן החלה לעסוק בעצמה ברפואה, כאשר אביה עדיין היה מסוגל לדבר עמה וללמד, הוא היה משמיע באוזניה מילים אלו שוב ושוב. הוא התכוון לשליטים האשארים שבקרבם הורשו לחיות ולעבוד – כמו שבטי הקינדת'ים הפזורים בכל מקום – כדי ליצור מרחב קטן של ביטחון ומעט מרגוע בעולם.
''אך המדבר הוא חלק גם מההיסטוריה שלנו, האין זאת?'' זכרה ששאלה פעם, מפנה את השאלה כאתגר. מעולם לא הייתה תלמידה קלה, לא שלו ולא של אף אחד אחר.
''אנו חלפנו דרכו'', השיב אישָק בקולו רב-הגוונים הנפלא. ''שהינו שם זמן-מה בדרכנו. מעולם לא היינו אנשי דיונות. הם כן. אפילו כאן באל-ראסאן, בין הגנים והמים והעצים, בני הכוכבים לעולם אינם בטוחים בקביעוּת דברים שכאלה. בלבם הם נותרו כשהיו, כאשר קיבלו עליהם בראשונה את תורת אשאר בין החולות. כאשר אינך בטוחה כיצד להבין אחד מהם, זכרי זאת, ויש להניח כי דרכך תתבהר''.
בימים ההם, למרות מרדנותה, היו מילות אביה דברי קודש ומדריך לחיים בשביל גֵ'האן. בהזדמנויות אחרות, לאחר שהתלוננה בפעם השלישית במהלך בוקר משמִים של הכנת אבקות וחליטות, הזהיר אותה אישָק רכות שחיי רופא משעממים לעתים קרובות, אך לא תמיד, ושלעתים תמצא את עצמה מייחלת לשגרה השלֵווה.
היא עתידה להיזכר היטב בחוכמה זו לפני שתירדם לבסוף בסיומו של יום אשר יכונה מאז בפֵזאנה – בקללות ובהדלקת נרות שחורים של זיכרון – יום החפיר.
יום זה תזכור גֵ'האן בת אישָק הרופאה כל חייה, אך מסיבות שונות בהרבה מאלו של התושבים האחרים בעיר הגאה, הידועה לשמצה במרדנותה: היא תאבד את בקבוקון השתן שלה אחר הצהריים, וחלק מלבה יאבד לנצח עוד בטרם שקיעת הירחים.
הבקבוקון, מסיבות הקשורות בהיסטוריה המשפחתית, לא היה עניין של מה בכך.
היום החל בשוק השבועי בשער קרטאדה. זמן קצר לאחר הזריחה הגיעה גֵ'האן לביתן שליד המזרקה, ביתן שהיה של אביה לפניה. היא הייתה שם בזמן לראות את אחרוני האיכרים המגיעים מהכפר עם פרדות עמוסות תוצרת. כשהיא לבושה חלוק כותנה לבן מתחת לסוכך הירוק והלבן של הרופא, היא התיישבה ברגליים משוכלות על הכרית בהמתנה לבוקר של קבלת חולים. וֵלאז עמד כתמיד מאחוריה בביתן, מוכן למדוד ולחלק תרופות על-פי בקשתה, ולהגן עליה מפני הבעיות שבהן עלולה להיתקל אישה צעירה במקום הומה כמו השוק. אך לא הייתה סיבה מיוחדת לצפות לצרות; בשלב זה כבר הייתה גֵ'האן מוכרת היטב.
בוקר בשער קרטאדה היה כרוך בעיקר בטיפול באיכרים מחוץ לעיר, אך גם בתושביה: משרתים, בעלי מלאכה, נשים המתמקחות על טובין בשוק, ולעתים לא נדירות בני אצולה שידם קמוצה מכדי להוציא כספים על ביקור פרטי, או גאים מכדי לקבל טיפול בביתם מאחד הקינדת'ים. מטופלים שכאלה מעולם לא הגיעו בעצמם; הם היו שולחים את אחת מנשות הבית ובידה בקבוקון שתן לשם קבלת אבחנה, ולעתים פיסת נייר שעליה רשם למענם לבלר תסמינים ותלונות.
בקבוקון השתן של גֵ'האן, אשר היה שייך לאביה, הוצג באופן בולט על הדלפק מתחת לסוכך. הבקבוקון היווה חותמת משפחתית, הכרזה. בבקבוקון, דוגמה מרהיבה לאומנותו של נפח הזכוכית, היו חרוטות תמונות של שני הירחים שהקינדת'ים עבדו ושל כוכבי הניחוש הגדולים.
מבחינות מסוימות היה זה פריט יפה מכדי להשתמש בו לצורכי יום-יום, בהתחשב בתפקיד הלא זוהר שהיה אמור למלא. הבקבוקון נוצר בידי אוּמן מלונזה לפני שש שנים. הזמין אותו המלך אלמָליק איש קרטאדה, לאחר שאישָק הנחה את המיילדות – מצדו האחר של מסך הלידה – לאורך הלידה הקשה אך המוצלחת של בנו השלישי של אלמָליק.
כאשר הגיע זמן לידת הבן הרביעי, לידה קשה אף יותר אך מוצלחת גם היא בסופו של דבר, העניק מלך קרטאדה לאישָק איש פֵזאנה, הרופא הקינדת'י המהולל, מתנה שונה, שנויה במחלוקת. הייתה זו מתנה נדיבה אף יותר בדרכה, אך הידיעה שכך הדבר לא מחתה את ליבת המרירות שגֵ'האן חשה עד היום, ארבע שנים אחר כך. לא הייתה זו מרירות מהסוג החולף; היא ידעה זאת בוודאות.
היא נתנה מרשם לטיפול בנדודי שינה, ומרשם אחר לטיפול בבעיות עיכול. כמה אנשים עצרו לקנות את התרופה של אביה לכאבי ראש. הייתה זו תרכובת פשוטה, אך היא נשמרה בקפידה כמו כל התרכובות הפרטיות של כל רופא: ציפורן, מור ואלווי. אמה של גֵ'האן הייתה עסוקה כל השבוע בהכנת התערובת בחדרי הטיפולים שבחזית ביתם.
הבוקר חלף. וֵלאז מילא בשקט ובבטחה כַּדי חומר וצלוחיות באחורי הביתן, בעוד גֵ'האן נותנת הנחיות. בקבוקון המכיל שתן שהיה צלול בתחתיתו, אך דליל וחיוור בחלקו העליון, העיד על גודש בחזה. גֵ'האן רשמה שוּמר ואמרה לאישה לחזור בשבוע הבא עם דגימה נוספת.
סר רֵצוני איש סורֵניקה, אדם בעל חוש הומור ציני, לימד שתמצית הצלחתו של רופא טמונה בעידוד המטופלים לחזור אליו. המתים, כך ציין, חוזרים רק לעתים רחוקות. גֵ'האן זכרה את עצמה צוחקת; היא צחקה לעתים קרובות בימים ההם, כאשר למדה בבטיארה הרחוקה, לפני שבנו הרביעי של מלך קרטאדה נולד.
וֵלאז טיפל בכל אמצעי התשלום, רובם מטבעות קטנים, ולעתים אחרים. אישה אחת מכפר קטן בסביבה, אשר סבלה ממגוון מחלות חוזרות, הביאה תריסר ביצים חומות מדי שבוע.
השוק היה הומה מהרגיל. בעודה מותחת את זרועותיה, משחררת את כתפיה ומרימה מבט חטוף מעיסוקה, הבחינה גֵ'האן בסיפוק בתור הנאה של מטופלים לפניה. בחודשים הראשונים לאחר שנכנסה לנעלי אביה בביתן שבועי זה ובחדרי הטיפולים בבית, לא מיהרו המטופלים להגיע; כעת נראה שהיא עסוקה כמעט כמו שהיה אישָק בזמנו.
הרעש הבוקר היה באמת יוצא דופן. ודאי הייתה סיבה כלשהי לרחש נרגש זה, אך גֵ'האן לא הצליחה להעלות על דעתה מהי. רק כאשר ראתה שלושה שכירי חרב זרים, צהובי שיער ומזוקנים נדחקים ביהירות בקרב קהל השוק, היא נזכרה. הוואדג'ים מקדשים היום את האגף החדש בטירה, ונסיך קרטאדה הצעיר, בנו הבכור של אלמָליק, אשר שמו כשם אביו, הגיע לכאן לקבל את פניהם של נכבדים נבחרים מפֵזאנה שהוכנעה. אפילו בעיר הידועה לשמצה במורדיה יש חשיבות למעמד חברתי; אלו אשר קיבלו את ההזמנות הנחשקות לטקס מסתובבים בחזה נפוח כבר שבועות.
גֵ'האן לא הקדישה בדרך כלל תשומת לב רבה לדברים מעין אלו, או לגוונים הקלים של הדיפלומטיה והמלחמה. הייתה לבני עמה אִמרה: לאן שרק תנשב הרוח, הגשם ירד על הקינדת'ים. משפט זה סיכם פחות או יותר את תחושותיה.
מאז הנפילה המהדהדת, המכה גלים, של ח'ליפוּת סילבֵנס לפני חמש-עשרה שנה, השתנו בריתות וקבוצות באל-ראסאן ללא הרף, לעתים כמה פעמים בשנה, בעוד מלכים קטנים עולים ונופלים בערים בתדירות מקהת חושים. גם בצפון לא היו העניינים ברורים יותר מעבר לשטח ההפקר, שבו זממו המלכים החאדים(1) של ואיֵידו ורוּאֵנדה וחאלוניה – שני הבנים השורדים והאח של סאנצ'ו השמן – ונלחמו זה בזה. היה זה בזבוז זמן, החליטה גֵ'האן לפני זמן רב, לנסות להבין איזה עבד-לשעבר עלה לגדולה כאן, או איזה מלך הרעיל את אחיו שם.
האוויר בשוק הלך והתחמם, בעוד השמש הולכת ומטפסת בשמים הכחולים. אין בכך הפתעה גדולה; אמצע הקיץ בפֵזאנה היה תמיד חם. גֵ'האן ניגבה את מצחה בפיסת בד מוסלין והתרכזה שוב בעבודתה. הרפואה הייתה הכשרתה ואהבתה, כעת וכל ימי חייה.
בורסקאי שלא הכירה עמד מבויש בראש התור שמולה. הוא נשא עמו ספל חומר ששימש כבקבוקון. בהניחו מטבע מלוכלך על הדלפק שלצדה הוא עיווה את פניו בהתנצלות בעודו מגיש לה את הספל. ''אני מצטער'', לחש, קולו אינו נשמע כמעט בהמולה. ''זה כל מה שהיה לי. זה מבני. הוא בן שמונה שנים. הוא אינו חש בטוב''.
וֵלאז, שהיה מאחוריה, לקח את המטבע בלי להתבלט; לא היה זה מן הראוי, כך לימד סר רֵצוני, שהרופאים ייגעו בעצמם בתשלום. לשם כך, אמר בארסיות, נועדו משרתים. הוא היה מאהבהּ הראשון ומורהּ בתקופה שבה גרה ולמדה בבטיארה. הוא שכב כמעט עם כל תלמידותיו, ועם כמה מהגברים, כך אמרה השמועה. היו לו אישה ושלוש בנות צעירות, אשר העריצו אותו כולן. אדם מורכב, מבריק, כעוס, היה סר רֵצוני. אולם כלפיה היה חביב למדי בדרכו שלו, מתוך כבוד לאישָק.
גֵ'האן חייכה אל הבורסקאי חיוך מרגיע. ''אין זה חשוב באיזה מְכל אתה מביא את הדגימה. אל תתנצל''.
על-פי צבע עורו נראָה שהוא חאדי מהצפון, מומר כנראה, המתגורר כאן מכיוון שהביקוש לבעלי מלאכה מוכשרים היה גבוה יותר באל-ראסאן. האשארים לא חייבו המרת דת, אך המסים הכבדים על הקינדת'ים ועל החאדים היוו תמריץ רב-משקל לדבקות בחזונות המדבריים של אשאר הנביא.
היא העבירה את דגימת השתן מהכוס הסדוקה אל הבקבוקון המרהיב של אביה, מתנה מהמלך אסיר התודה, שהיורש הנושא את שמו נמצא כאן היום לחגוג אירוע המחזק אף יותר את שליטת קרטאדה בפֵזאנה הגאה. בבקרים עמוסים בשוק לא היה לגֵ'האן זמן רב להרהר באירוניות שכאלה, אולם הן נטו לעלות במחשבתה בכל מקרה; כך פעל מוחה.
בעוד הדגימה שוקעת בבקבוקון, היא ראתה שלשתן של בן הבורסקאי יש גוון ורדרד מובהק. היא הטתה את הבקבוקון לכאן ולכאן באור; למעשה, הצבע היה אדמדם באופן מדאיג. יש לילד חום; מה עוד, קשה לומר.
''וֵלאז'', מלמלה, ''דלל אבסינת ברבע מנה מנתה. טיפת תמצית פירות לטעם טוב''. היא שמעה את משרתה נסוג אל הביתן להכין את המרשם.
היא פנתה אל הבורסקאי ואמרה: ''האם עורו חם למגע?''
הוא הנהן, מודאג. ''ויבש. עורו יבש מאוד, דוקטור. הוא מתקשה לבלוע מזון''.
היא אמרה נמרצות: ''ניתן לצפות לכך. השקה אותו בתרופה שאנחנו מכינים. מחציתה כאשר תגיע הביתה, מחציתה עם רדת הלילה. האם אתה מבין?'' האיש הנהן. היה חשוב לשאול; אחדים מהם, בעיקר החאדים בני הכפרים שבצפון, לא הבינו את מושג השברים. וֵלאז היה מכין להם שתי צלוחיות נפרדות.
''האכל אותו מרק חם בלבד היום, מעט בכל פעם, ומיץ תפוחים אם תוכל. הכרח אותו גם אם אינו רוצה. הוא עשוי להקיא בהמשך היום. אין סיבה לדאגה, אלא אם כן תמצא דם בקיא. המשך להאכילו במרק ובמיץ עד הערב. אם הוא חם ויבש הוא זקוק לדברים אלו, אתה מבין?'' שוב הנהן האיש, מצחו מקומט מריכוז. ''לפני שתלך, תן לוֵולאז הנחיות כיצד להגיע לביתך. מחר בבוקר אבוא לבדוק אותו''.
ההקלה בפני האיש הייתה גלויה, אולם אז הופיע היסוס מוכר. ''דוקטור, סלחי לי. אין לנו די כסף לביקור פרטי''.
גֵ'האן העוותה את פניה. אם כך, כנראה לא מדובר במומר, אלא באדם הכורע תחת עול המסים אך מסרב לוותר על עבודת אל השמש, חאד. אולם מי היא שתביע דעה על רגשי אשם דתיים? כמעט שליש מרווחיה נלקחו במס המוטל על הקינדת'ים, ולעולם לא הייתה מכנה את עצמה דתית. מעטים מהרופאים היו כאלה. גאווה, לעומת זאת, הייתה עניין שונה לחלוטין. בני קינדת' היו הנודדים, שנקראו על-שם שני הירחים החולפים בשמי הלילה בין הכוכבים, וככל שהדבר נגע לגֵ'האן, הרי לא נדדו מרחק עצום שכזה, מאות בשנים, רק כדי לוותר על ההיסטוריה הארוכה שלהם כאן באל-ראסאן. אם חאדי חש תחושות דומות כלפי האל שלו, היא יכלה להבין זאת.
''נטפל בענייני התשלום בבוא הזמן. בינתיים השאלה החשובה היא אם יש להקיז את דם הילד, ומן הסתם איני יכולה לעשות זאת כאן בשוק''.
היא שמעה קול צחוק ממישהו שעמד לצד הביתן. היא התעלמה ממנו, קולה הופך עדין יותר. הרופאים הקינדת'ים היו ידועים כיקרנים ביותר בחצי האי. ומן הראוי שיהיו, חשבה גֵ'האן. אנו היחידים שיודעים משהו. אך אל לה לנזוף במישהו בשל דאגות כספיות. ''אל דאגה''. היא חייכה אל הבורסקאי. ''לא אקיז את דמך נוסף על דם הילד''.
צחוק גורף יותר הפעם. אביה אמר תמיד שמחצית מהמשימה העומדת בפני הרופא היא לגרום למטופלים להאמין בו. סוג מסוים של צחוק יכול להועיל, כך גילתה גֵ'האן. הוא ביטא תחושת ביטחון. ''חשוב שתדע את מקום הירחים והכוכבים הגדולים בשעת לידתו. אם אקיז את דמו, ארצה לחשב את השעה המתאימה''.
''אשתי תדע'', לחש האיש. ''תודה לך. תודה לך, דוקטור''.
''מחר'', היא אמרה עניינית.
וֵלאז חזר מירכתי הביתן עם התרופה, נתן אותה לאיש ולקח את הבקבוקון שלה כדי לרוקנו אל הדלי שליד הדלפק. הבורסקאי נעמד לידו, מוסר הנחיות עצבניות ליום המחר.
''מי הבא בתור?'' שאלה גֵ'האן, מרימה שוב את מבטה.
רבים משכירי החרב של אלמָליק הסתובבו כעת בשוק: הענקים הצפוניים צהובי השיער מקארץ' או מוואלֵסקה הרחוקות, ומה שמטריד אף יותר, אנשי שבט מווארדי שהובאו בספינות מעבר למְצרים מחולות המג'ריטי, פניהם רעולות למחצה, עיניהם הכהות אינן קריאות, מלבד הבוז הברור שהפגינו.
הייתה זו, כמעט בוודאות, הפגנה ציבורית מכוּונת מצד קרטאדה. חיילים מסיירים בוודאי בכל רחבי העיר בפקודה להפגין נוכחות. היא נזכרה באיחור ששמעה שהנסיך הגיע לפני יומיים בלוויית חמש מאות איש. חיילים רבים מדי לביקור טקסי. יכולת לכבוש עיר קטנה או לנהל פשיטה גדולה מעבר לטאגרה – שטח ההפקר – עם חמש מאות איש מאומנים.
הם נזקקו לחיילים כאן. המושל הנוכחי של פֵזאנה היה בובה של אלמָליק, הנתמך על-ידי צבא קבוע. פלוגות שכירי החרב נמצאו כאן כדי להגן לכאורה מפני פלישות מהממלכות החאדיות או מפני שודדים הפושטים על הכפרים. למעשה, הם היו הדבר היחיד שמנע מהעיר למרוד שוב. וכעת, לאחר שנבנה אגף חדש בטירה, מספרם יגדל אף יותר, כמובן.
פֵזאנה הייתה עיר חופשית מאז נפילת הח'ליפוּת ועד לפני שבע שנים. החופש היה לזיכרון, הכעס למציאות כעת; העיר נכבשה בגל ההתרחבות השני של קרטאדה. המצור נמשך חצי שנה, ואז, לילה אחד עם התקרב החורף, פתח מישהו את שער סאלוס בפני הצבא שבחוץ ושם קץ למצור. הבוגד מעולם לא התגלה. גֵ'האן זכרה כיצד התחבאה עם אמה בחדר הפנימי ביותר בביתם ברובע הקינדת'ים, שומעת צרחות וקריאות קרב ונפץ להבות. אביה היה מהצד האחר של החומות, לאחר שהקרטאדים שכרוהו שנה קודם לכן לשמש רופא בצבא אלמָליק; כאלה היו חייו של רופא. שוב אירוניה.
גופות אדם, המושכות נחילי זבובים, נתלו מהחומות מעל שער זה וחמשת האחרים שבועות לאחר כיבוש העיר, הריח נישא מעל דוכני הפירות והירקות כמו מגֵפה.
פֵזאנה הפכה לחלק מממלכת קרטאדה המתרחבת במהירות. וכך נפלו גם לונזה, אלחייס ואפילו סילבֶנֶס עצמה וחורבות אל-פונטינה העגומות, הבזוזות שלה. אחר כך נפלו גם סֵריה וארדניו. כעת עמדו תחת האיום אפילו רגוסה הגאה בחופי אגם סֵראנה, כמו גם אֵלווירה וטוּדסקה בדרום ובדרום-מערב. באל-ראסאן המפוצלת בין המלכים הקטנים כונה אלמָליק איש קרטאדה ''האריה'' בפי משוררי חצרו.
מכל הערים שנכבשו הייתה פֵזאנה המרדנית ביותר: שלוש פעמים בשבע שנים. בכל פעם חזרו שכירי החרב של אלמָליק, צהובי השיער ורעולי הפנים, ובכל פעם חגגו זבובים ואוכלי נבלות על הגופות שנצלבו על חומות העיר.
אך באחרונה צצו אירוניות אחרות, נוקבות יותר. האריה העז מקרטאדה נאלץ להכיר בנוכחות חיות פרא אחרות, מסוכנות לא פחות. החאדים מצפון אולי מעטים יותר במספרם וקרועים בינם לבין עצמם, אולם אין הם עיוורים להזדמנויות. זה שנתיים משלמת פֵזאנה מס למלך רמירו איש ואיֵידו. אלמָליק לא היה יכול לסרב, לא אם רצה להימנע ממלחמה בחזק שבמלכי החאדים, בעודו מטיל את מרותו על הערים בממלכתו חסרת המנוחה, מטפל בכנופיות פורעי החוק אשר שוטטו בגבעות הדרומיות, ובעוד המלך בדיר איש רגוסה עשיר מספיק כדי לשכור שכירי חרב משלו.
רמירו איש ואיֵידו מולך אולי על חברה מחוספסת של רועים וכפריים פרימיטיביים, אולם הייתה זו גם חברה ערוכה למלחמה, ואין לזלזל בפרשי חאד. רק עוצמת הח'ליפים של אל-ראסאן, אשר שלטו ללא עוררין בסילבֶנֶס במשך שלוש מאות שנה, הספיקה כדי לכבוש את רוב חצי האי ולהגביל את החאדים לאזור הצפון – והגבלה זו חייבה פשיטה אחרי פשיטה בערבות הגבוהות של שטח ההפקר, ולא כל הפשיטות היו מוצלחות.
אם שלושת המלכים החאדים יפסיקו יום אחד את מלחמותיהם הפנימיות, אח כנגד דוד כנגד אח, חשבה גֵ'האן, האריה הכובש של קרטאדה – וכל המלכים הקטנים של אל-ראסאן – עשוי עוד לחוש את טעם הרסן והסירוס.
מה שלא יהיה דבר טוב בהכרח.
אירוניה נוספת, שטעמה מריר. נראָה שעליה להתפלל לשלומו של האדם אשר שנאה יותר מכול. כל הרוחות עלולות להמטיר גשם על הקינדת'ים, אולם כאן, בין האשארים של אל-ראסאן, היו להם הכרה ומקום. לאחר מאות שנים של נדודים כמו הירחים בשמים, הייתה לכך חשיבות גדולה. למרות המסים הכבדים והחוקים המגבילים יכלו הקינדת'ים להיות חופשיים, למצוא את מזלם ולעבוד את אלוהיהם ללא הגבלה – את האל ואת שתי אחיותיו. ואחדים מבין הקינדת'ים הגיעו למעמד של כבוד בחצרות המלכים הקטנים.
שום קינדת'י לא הגיע למעמד של כבוד במועצות בני חאד בחצי האי הזה. מעטים מהם נותרו כלל בצפון. ההיסטוריה – והייתה להם היסטוריה ארוכה – לימדה את הקינדת'ים שהחאדים עשויים לסבול את נוכחותם ואפילו לקבל את פניהם בברכה בזמנים טובים ושקטים, אולם עם התקדרות השמים, עם בוא רוחות הגשם, שוב הפכו הקינדת'ים לנוודים. הם הוגלו, או המירו את דתם תחת איום, או מתו בארצות שבשלטון אל השמש.
את המס – הפאריאס – אספה פלוגה של פרשים צפוניים פעמיים בשנה. פֵזאנה שילמה מחיר יקר על ששכנה קרוב מדי לאדמות הטאגרה.
המשוררים כינו כעת את שלוש מאות שנות הח'ליפוּת ''תור הזהב''. גֵ'האן שמעה את השירים שהושרו ודוקלמו. בימים ההם, שחלפו לבלי שוב, גם אם האנשים התנגדו לכוח המוחלט או לבזבזנות של חצר סילבֶנֶס, בעוד הוואדג'ים במקדשיהם מקוננים על הניוון ועל חילול הקודש, הרי בעונת הפשיטות צעדו בדרכים העתיקות צפונה צבאות הענק של אל-ראסאן וחזרו עם ביזה ועבדים.
שום צבא מאוחד לא יצא כיום צפונה אל שטח ההפקר, ואם יופיעו בקרוב חיילים במספרים גדולים בערבות נטושות אלו, סביר להניח שיהיו אלו פרשי חאד אל השמש. גֵ'האן כמעט הצליחה לשכנע את עצמה שאפילו הח'ליפים האחרונים, החלשים, של ילדותה, היו סמל לתור הזהב.
היא נדה בראשה והפנתה את מבטה משכירי החרב. סתת אבן היה הבא בתור; היא קראה את מקצועו באבק הלבן המכסה את בגדיו ואת ידיו. באופן בלתי צפוי היא קראה גם צינית בתווי פניו הצנומים ובעמידתו המעוקמת, אף לפני שהעיפה מבט בדגימת השתן הסמיכה, החלבית, אשר הושיט לה. היה זה מוזר שסתת אבן ילקה בצינית; המחצבות גרמו בדרך כלל בעיות בגרון וברֵיאות. בסקרנות של ממש היא הרימה את מבטה מהבקבוקון בחזרה אל האיש.
בסופו של דבר גֵ'האן לא הספיקה לטפל בסתת האבן הזה. וגם לא בבנו של הבורסקאי.
ארנק כבד הושלך על הדלפק לפניה.
''אנא סלחי לי על ההפרעה, דוקטור'', נשמע קול. ''האם תוכלי להקדיש לי מעט מזמנך?'' הנימה הקלילה והיגוי איש החצר היו יוצאי דופן כאן בשוק. גֵ'האן הרימה את מבטה. היה זה, כך גילתה, האיש אשר צחק קודם לכן.
השמש העולה הייתה בגבו, כך שהמבט הראשון שהעיפה בו היה מסונוור מאור השמש ולא מדויק: פנים מגולחות למשעי על-פי אופנת החצר הנוכחית, שיער חום. היא לא הצליחה לראות בבהירות את עיניו. הוא הדיף ריח בושם, ועל ירכו הייתה חרב. משמעות הדבר היא שהגיע מקרטאדה. על תושבי פֵזאנה נאסר לשאת חרב, אפילו בין חומותיהם שלהם.
עם זאת היא הייתה אישה חופשייה, העוסקת בענייניה החוקיים במקום העסקים שלה, ובשל מתנות אלמָליק לאביה לא היה לה צורך להתנפל על כל ארנק – אפילו ארנק גדול כמו זה שלפניה.
בהיותה רגוזה, היא הפרה את הכללים במידה מספקת כדי לקחת את הארנק בידה ולהשליכו בחזרה אליו. ''אם אתה זקוק לסיוע רופא, אינך מפריע. זו הסיבה שאני נמצאת כאן. אולם ישנם, כפי שאולי שמת לב, אנשים לפניך בתור. כאשר תגיע בסופו של דבר לראש התור, אשמח לסייע לך אם אוכל''. אילו הייתה כעוסה פחות, בוודאי הייתה משועשעת מהנימה הרשמית שנקטה. היא עדיין לא הצליחה לראותו בבירור. סתת האבן זז בעצבנות הצדה.
''אני חושש שאין בידי את הזמן לכך או לכך'', מלמל הקרטאדי. ''איאלץ לקחת אותך ממטופלייך כאן, וזו הסיבה שהצעתי סכום נכבד כפיצוי''.
''לקחת אותי?'' אמרה גֵ'האן חדוֹת. היא קמה ממקומה. חוסר הסבלנות התחלף בכעס. כמה מהמווארדים, כך הבחינה, החלו להתקדם באטיות אל הביתן שלה. היא הייתה מודעת לוֵולאז העומד היישר מאחוריה. יהיה עליה להיזהר; הוא יקרא תיגר על כל אדם למענה.
איש החצר חייך חיוך מרגיע והרים במהירות יד עטויה כפפה. ''ללוות אותך, היה עליי לומר. אני מתנצל עמוקות. כמעט שכחתי שזוהי פֵזאנה, שבה יש חשיבות רבה לדקויות מעין אלו''. הוא נראה בעיקר משועשע, מה שהכעיס אותה אף יותר.
היא יכלה לראותו בבירור כעת, כשעמדה. עיניו היו כחולות
כשלה – תכונה יוצאת דופן בקרב האשארים ממש כמו בקרב הקינדת'ים. שערו היה סמיך, מסתלסל בשמש. הוא לבש בגדים יקרים ביותר. על כמה אצבעות עטויות כפפה היו טבעות, ובאוזנו עגיל משובץ בפנינה יחידה אשר היה שווה בוודאי יותר מרכוש כל האנשים שעמדו בתור לפניה. אבני חן נוספות עיטרו את חגורתו ואת נדן חרבו; אחדות אף נתפרו אל עור הנעליים שעל רגליו. גנדרן, חשבה גֵ'האן, גנדרן חצר מהודר מקרטאדה.
אולם חרבו הייתה אמיתית, לא סמל בלבד, והמבט בעיניו, עכשיו כשהביטה בהן, היה ישיר באופן מטריד.
אביה ואמה של גֵ'האן גם יחד חינכו אותה להפגין כבוד רק בפני מי שראוי לכך.
'''דקויות' כאלה, כפי שאתה מכנה נימוס פשוט, צריכות להיות בעלות חשיבות בקרטאדה לא פחות מאשר כאן'', אמרה בשקט. היא הסיטה קווצת שיער מעיניה בגב ידה. ''אני אהיה בשוק עד לצלצול פעמוני הצהריים. אם יש לך צורך אמיתי בייעוץ פרטי, אבדוק את פגישותיי אחר הצהריים ואראה מתי אני פנויה''.
הוא נד בראשו בנימוס. שניים מהחיילים רעולי הפנים נעמדו לצדו. ''כפי שציינתי, אין לנו זמן לכך''. נראָה שמשהו עדיין משעשע אותו. ''אולי עליי לציין שאיני נמצא כאן בשל בעיה רפואית משלי, אף שכל גבר היה שמח להעמיד את עצמו לטיפולך''. גל צחוק נשמע.
גֵ'האן לא חשה משועשעת. היא ידעה כיצד להתמודד עם דברים שכאלה, אולם הקרטאדי המשיך לדבר: ''אני מגיע לכאן מביתו של אחד ממטופלייך. חוּסארי אִבּן מוסא אינו חש בטוב. הוא מתחנן בפנייך לבוא לבקרו הבוקר, לפני שיתחיל טקס ההקדשה בטירה, כדי שלא ייאלץ להחמיץ את הצגתו בפני הנסיך''.
''הו'', אמרה גֵ'האן.
אִבּן מוסא סבל מהתקפים חוזרים של אבנים בכליות. הוא היה מטופל של אביה ואחד מהראשונים שקיבלו אותה כיורשת של אישָק. הוא היה עשיר, עדין כמו המשי שבו סחר, ונהג לענג את עצמו במזונות עשירים מדי לטובתו. הוא היה גם חביב, חסר יומרות באופן מפתיע, נבון, ולחסותו בתחילת עבודתה הייתה חשיבות רבה בשבילה. גֵ'האן חיבבה אותו ודאגה לשלומו.
בהתחשב בהונו, לא היה זה מפתיע שסוחר המשי נכלל ברשימת האזרחים שזכו לכבוד שבהזמנה לפגוש את נסיך קרטאדה. דברים מסוימים החלו להתבהר. לא כולם.
''מדוע הוא שלח אותך? אני מכירה את רוב אנשיו''.
''הוא לא שלח אותי'', הצטנע האיש בחינניות. ''אני הצעתי לבוא. הוא הזהיר אותי מפני שגרת השוק השבועית שלך. האם היית עוזבת את הביתן לבקשת משרת? אפילו משרת המוכר לך?''
גֵ'האן נאלצה להניד בראשה. ''רק במקרה של לידה או תאונה''.
הקרטאדי חייך, חושף שיניים לבנות כנגד פנים שזופות, חלקות. ''ברוכים אשאר והכוכבים הקדושים, אִבּן מוסא אינו נושא ילד. ואף לא סבל מתאונה מצערת. הוא שרוי במצב שבו כבר טיפלת בעבר. הוא נשבע ששום אדם אחר בפֵזאנה אינו יודע כיצד להקל את סבלו. האם לא תסכימי לחרוג ממנהגך פעם אחת, ולהעניק לי את הכבוד ללוותך אליו?''
אילו הציע שוב את הארנק, היא הייתה מסרבת. אילולא נראה שָלֵו ורציני ביותר בעודו ממתין לתשובתה, היא הייתה מסרבת. אילו היה זה מישהו מלבד חוּסארי אִבּן מוסא המבקש את נוכחותה...
אחר כך, במבט לאחור, הבינה גֵ'האן שהמחווה הקטנה ביותר באותו הרגע יכלה לשנות הכול. בקלות יכלה לומר לקרטאדי החלקלק, המנומס, שתטפל באִבּן מוסא בהמשך אותו היום. במקרה זה – לא יכלה להימלט מהמחשבה – היו חייה שונים מאוד.
טובים או גרועים יותר? איש אינו יכול לענות על שאלה זו. הרוחות אכן נושבות ונושאות עמן גשם, אך לעתים הן גם מסיטות את העננים הנמוכים, המערפלים, וחושפות זריחות או שקיעות מרהיבות הנראות מהמקומות הגבוהים, או לילות בהירים, מורכבים, צלולים, כאשר נדמה כי הירחים הכחול והלבן רוכבים כמלכות על פני השמים, העטורים מערך של כוכבים נוצצים.
גֵ'האן הורתה לוֵולאז לסגור ולנעול את הביתן ולבוא אחריה. היא אמרה לכל הנותרים בתור למסור את שמותיהם לוֵולאז. היא תקבל אותם ללא תשלום בחדרי הטיפולים שלה או בשוק בשבוע הבא. לאחר מכן לקחה את בקבוקון השתן שלה והניחה לזר להובילה אל ביתו של אִבּן מוסא.
הזר.
הזר היה עמאר אִבּן חייראן איש אלחייס. המשורר, הדיפלומט, החייל. האיש אשר הרג את אחרון הח'ליפים של אל-ראסאן. היא גילתה את שמו כאשר הגיעו לבית המטופל שלה. היה זה ההלם הגדול הראשון באותו היום. אם כי לא האחרון. מעולם לא הצליחה להחליט אם הייתה הולכת עמו, אילו ידעה.
חיים אחרים, אילולא הלכה. פחות רוח, פחות גשם. אולי אף אחד מהמראות הנגלים לאלו אשר עומדים במקומות הגבוהים, סחופי הרוח, של העולם.
מנהל משק הבית של אִבּן מוסא הכניס אותה בזריזות ובירך באריכות את בן לווייתה בשמו, קד עד שמצחו כמעט נשק לרצפה, מפזר דברי תודה כמו עלי ורדים. הקרטאדי הצליח להביע בין לבין התנצלות שקטה על שלא הציג את עצמו, וקד בפניה קידת חצר משלו. לא היה זה מן המקובלות לקוד בפני כופרים קינדת'יים. למעשה, על-פי הוואדג'ים, הדבר אסור על אשארים, ובעשותם כך הם מסתכנים בהצלפה פומבית.
לא היה סביר שהאיש עדוי התכשיטים הקד בפניה יסבול מהצלפה בזמן הקרוב. גֵ'האן ידעה במי מדובר ברגע ששמעה את שמו. על-פי הגרסאות השונות, עמאר אִבּן חייראן היה מהאנשים המהוללים או הידועים ביותר לשמצה בחצי האי.
בשמועות ובשירים נאמר שעוד בטרם צמחו שערות זקנו, כבר טיפס לבדו על חומות אל-פונטינה שבסילבֶנֶס, הרג תריסר שומרים בתוכה, עשה את דרכו בלחימה עד לגן הברושים כדי להרוג את הח'ליף, ואז נלחם לבדו בדרכו החוצה, מותיר אחריו שובל של גופות. תמורת שירות זה העתיר המלך החדש ואסיר התודה מקרטאדה הון עתק על אִבּן חייראן. עוצמתו הלכה וגברה במהלך השנים, ובאחרונה מונה רשמית למִשרת מגן הנסיך ויועצו.
מעמד מעין זה מביא עמו כוח מסוג אחר. כוח רב מדי, היו שלחשו. אלמָליק איש קרטאדה היה איש נמהר, תככן וקנאי, ויש להודות כי לא חיבב במיוחד את בנו הבכור. גם הנסיך לא היה ידוע בחיבתו לאביו. השמועות שסבבו את עמאר אִבּן חייראן ההולל, הראוותן – והוא תמיד הוקף שמועות – השתנו מעט בשנה האחרונה.
אם כי אף אחת מהן לא יכלה אפילו להתחיל להסביר מדוע הציע אדם זה לזַמֵן רופאה לסוחר משי פֵזאני, רק כדי שהסוחר יוכל להשתתף בקבלת פנים בחצר. בנוגע לכך לא היה לגֵ'האן כל רמז מלבד השעשוע המופגן על פניו של חייראן – ולא היה בכך רמז של ממש.
בכל מקרה היא הספיקה לחשוב על דברים אלה, לרבות על נוכחותו המטרידה של האיש שלצדה, עד שנכנסה לחדר השינה וראתה את מטופלה הוותיק. מבט אחד הספיק.
חוּסארי אִבּן מוסא היה שרוע במיטתו, נתמך בכריות רבות. אחד העבדים היה עסוק בנפנוף נמרץ, בניסיון לצנן את החדר ואת יושבו האומלל. לא היה אפשר לתאר את אִבּן מוסא כאדם אמיץ במיוחד. פניו היו חיוורות, על לחייו נצצו דמעות, והוא התייפח בכאב ובהמתנה לגרוע מזה.
אביה לימד אותה שלא רק האמיצים או הנחושים זכאים לחמלת הרופא. הסבל שתקף אדם היה אמיתי, ולא חשוב כיצד התמודד עמו מתוך מצבו הבריאותי ואופיו. היה די במבט אחד במטופל סובל זה כדי למקד את תשומת לבה של גֵ'האן ולהפחית מרוגזה.
בהתקרבה בזריזות אל המיטה, בחרה גֵ'האן בטון החלטי. ''חוּסארי אִבּן מוסא, אינך הולך לשום מקום היום. אתה כבר מכיר את התסמינים הללו לא פחות ממני. מה עלה על דעתך? שתקפץ ממיטתך, תעלה על פרד ותרכב לקבלת הפנים?''
האיש הגמלוני שעל המיטה נאנק חלושות למשמע עצם הרעיון של מאמץ גופני, והושיט לה את ידו. הם הכירו זה את זה זמן רב; היא הרשתה לו לעשות כן. ''אבל, גֵ'האן, אני חייב ללכת! זה האירוע של השנה בפֵזאנה. כיצד אוכל שלא להיות נוכח? מה אוכל לעשות?''
''אתה יכול לשלוח את התנצלותך הכנה ולהודיע שהרופאה שלך הורתה לך להישאר במיטה. אם תרצה, מסיבה מעוותת כלשהי, לציין פרטים, תוכל להורות למנהל משק הבית שלך לומר שאתה עומד לפלוט אבן כליה אחר הצהריים או הערב מתוך כאבים עזים, בסיוע תרופות אשר יותירו אותך חלש מכדי לעמוד או לדבר בצלילות. אם מתוך הבנה של מצב זה עדיין ברצונך להשתתף באירוע הקרטאדי, לא תהיה לי ברֵרה אלא להניח שדעתך השתבשה עליך בשל סבלך. אם תרצה להיות האדם הראשון שיתמוטט וימות באגף החדש של הטירה, יהיה עליך לעשות זאת בניגוד להוראותיי''.
היא נקטה נימה זו ברוב שיחותיה עמו. למען האמת, בשיחותיה עם רבים ממטופליה. לעתים קרובות נראָה שגברים, אפילו רבי-עוצמה, מעוניינים לראות ברופאה-אישה את דמות אמם המחלקת להם הוראות. אישָק עורר צייתנות בכובד ראשו ובקולו המרשים, היפהפה. גֵ'האן – אישה, ועדיין צעירה – נאלצה לפתח שיטות משלה.
אִבּן מוסא פנה בפנים נואשות אל איש החצר הקרטאדי. ''אתה רואה?'' אמר בתחנונים. ''מה אוכל לעשות עם רופאה שכזו?''
עמאר אִבּן חייראן נראה משועשע שוב. גֵ'האן גילתה שהרוגז מסייע לה להתמודד עם תחושת ההלם המוקדמת שבגילוי זהותו. עדיין לא היה לה מושג מה משעשע כל-כך את האיש, אלא אם כן מדובר בהתנהגותו הרגילה של איש חצר ציני. אולי שגרת החצר עוררה בו שיעמום; אחיות האל יודעות, היא הייתה משתעממת מכך.
''היית יכול להתייעץ עם רופא אחר, אני מניח'', אמר אִבּן חייראן, מלטף בהרהור את סנטרו. ''אולם על סמך ניסיוני הקצר מדי, נראה לי שאישה צעירה ומקסימה זו יודעת בדיוק מה היא עושה''. הוא הרעיף עליה עוד אחד מחיוכיו הזוהרים. ''חובה עלייך לספר לי היכן רכשת את הכשרתך, כאשר יהיה הזמן בידינו''.
גֵ'האן לא אהבה שמתייחסים אליה כאל אישה בעודה מתפקדת כרופאה. ''אין הרבה מה לספר'', אמרה קצרות. ''למדתי שנתיים באוניברסיטת סורֵניקה שבבטיארה, אצל סר רֵצוני. ולאחר מכן מאבי כאן''.
''אביך?'' הוא שאל בנימוס.
''אישָק בן יונאנון'', אמרה גֵ'האן וחשה עונג רב למראה התגובה שעוררה. כמעט כל איש חצר בשירות אלמָליק איש קרטאדה הגיב על שמו של אישָק. מה שהתרחש לא היה סוד.
''אה'', אמר עמאר אִבּן חייראן בשקט, גבותיו מתרוממות. הוא בחן אותה לרגע. ''אני רואה את הדמיון כעת. יש לך את עיני אביך ואת פיו. הייתי צריך לקשר בין הדברים קודם לכן. הכשרתך כאן עלתה ככל הנראה אף על זו שקיבלת בסורֵניקה''.
''אני שמחה שאני עומדת בדרישותיך'', אמרה גֵ'האן ביובש. הוא חייך שוב, אינו מוטרד, נהנה במופגן מהניסיון לנגחו. מאחוריו ראתה גֵ'האן את פיו של מנהל משק הבית נפער למשמע חוצפתה. הקרטאדי מילא את כולם יראה, כמובן. מן הסתם הייתה גם היא אמורה להתמלא יראה. למעשה, אכן הייתה לו השפעה לא מבוטלת עליה. אך איש אינו חייב לדעת זאת.
''הלורד אִבּן חייראן היה נדיב ביותר על שהקדיש לי מזמנו'', מלמל חוּסארי חלושות מהמיטה. ''הוא קבע פגישה עמי הבוקר כדי לבחון כמה בדי משי לרכישה, ומצא אותי... במצבי הנוכחי. כאשר שמע שאני חושש שלא אוכל להגיע לקבלת הפנים אחר הצהריים, הוא התעקש שנוכחותי חשובה'' – גאווה נשמעה בקולו, ברורה מבעד לכאב '' – והציע לנסות לפתות את הרופאה העיקשת שלי לבוא לטפל בי''.
''וכעת היא נמצאת כאן ועומדת על כך שכל הנוכחים מלבד העבד ומנהל משק הבית שלך יואילו לעזוב את החדר''. גֵ'האן פנתה אל הקרטאדי. ''אני משוכנעת שאחד מעוזריו של אִבּן מוסא יוכל לסייע לך בבחירת הבדים''.
''אין ספק'', אמר האיש בשקט. ''אני מבין, אם כך, שאת סבורה שאסור למטופל שלך לעמוד בפני הנסיך אחר הצהריים''.
''הוא עלול למות'', אמרה גֵ'האן ביובש. לא היה זה סביר, אך בהחלט אפשרי, ולעתים היה צורך לומר דברים בצורה בוטה כדי לגרום לאנשים לציית להוראות הרופא.
הקרטאדי לא נראה מזועזע. למעשה, נראה ששוב שקע באותו שעשוע פרטי. גֵ'האן שמעה קולות מאחורי הדלת. וֵלאז הגיע עם התרופות.
עמאר אִבּן חייראן שמע גם הוא את הקול. ''יש עבודה לפנייך. על-פי הוראותייך, אצא כעת. ללא מחלה אשר תאפשר לי לבלות את היום בטיפולך, אני חושש שעליי להיות נוכח בהקדשה בטירה''. הוא פנה אל האיש השוכב במיטה. ''אינך צריך לשלוח שליח, אִבּן מוסא. אני אמסור את איחוליך בעצמי בצירוף דיווח על מצבך. אין בכך עלבון, סמוך עליי. איש, ובכלל זה הנסיך אלמָליק, לא ירצה שתמות בעודך פולט אבן כליה בחצר החדשה''. הוא קד בפני אִבּן מוסא, ובפעם השנייה בפני גֵ'האן – למורת רוחו הגלויה של מנהל משק הבית – ויצא.
שתיקה קצרה השתררה. במהלך השיחות בשוק או במקדש, נזכרה גֵ'האן פתאום, צוין שמן הידועות הוא שהנשים האצילות של קרטאדה – ואחדים מהגברים, כך נלחש – פצעו מדי פעם זה את זה פצעים קשים במהלך מריבות על חסדיו של עמאר אִבּן חייראן. שני אנשים נהרגו, ואולי שלושה?
גֵ'האן נשכה את שפתיה. היא נדה בראשה כאילו להתרכז, נדהמת ממחשבותיה. הייתה זו הרכילות הקלושה ביותר, חסרת התוחלת ביותר, דיבורים שמעולם לא הקדישה להם מחשבה. רגע לאחר מכן מיהר וֵלאז פנימה והיא החלה בעבודתה, אסירת תודה. משככת את הכאב, מאריכה את החיים, מעניקה תקווה להקלה במקום שאין בו עוד הרבה.
* * *
מאה שלושים ותשעה מאזרחי פֵזאנה נאספו באגף החדש של הטירה אותו אחר צהריים. מה שהתרחש לאחר מכן נודע מאז אותו היום ברחבי אל-ראסאן כיום החפיר. כך התנהלו הדברים.
עיצוב האגף החדש בטירה של פֵזאנה היה בלתי שגרתי במכוון. אולם שֵינה גדול לחיילים המווארדים החדשים הוביל אל חדר אוכל גדול לא פחות להאכלתם, ולמקדש סמוך לִתפילות. עמאר אִבּן חייראן הידוע לשמצה, אשר ליווה את האורחים מבעד לחדרים אלו, היה מנומס מכדי לציין במפורש את הסיבה לנוכחות הצבאית המוגברת בפֵזאנה, אולם איש מנכבדי העיר אשר נאספו שם לא היה יכול להחמיץ את החשיבות שבמבני שירות אלו.
אִבּן חייראן, שפיזר הערות מנומסות שאין להכחיש את שנינותן ואת דיוקן, היה גם מאופק דיו שלא למשוך תשומת לב, בעיקר במהלך החגיגה, אל העדויות המתמשכות לאי-שקט ולמרדנות בעיר. אולם כמה מאלו שסיירו בטירה החליפו ביניהם מבטים זהירים, מלוכסנים. מה שהוצג בפניהם נועד בבירור להפחידם.
למעשה, היה מדובר במעט יותר.
טבעו הבלתי שגרתי של עיצוב האגף החדש הפך ברור אף יותר כאשר חלפו – עדֶר לבוש מחלצות של אנשים שראו הצלחה בחייהם – מבעד לחדר האוכל אל מסדרון ארוך. המנהרה הצרה, כך הסביר אִבּן חייראן, עוצבה למטרות הגנה ומובילה אל החצר שבה יבצעו הוואדגי'ם את טקס ההקדשה. הנסיך אלמָליק, יורש הממלכה השאפתנית קרטאדה, ממתין שם לקבל את פניהם.
חיילים מווארדים ליוו אישית כל בן אצולה וסוחר עשיר במסדרון הארוך. כל אחד מהם היה יכול להבחין בבוהק השמש בהתקרבו לקצה המסדרון. כל אחד מהם נעצר שם, ממצמץ, עיוור כמעט על סף האור, בעוד כרוז מכריז את שמו בחגיגיות רמה ומספקת.
בעודם פוסעים קדימה, ממצמצים אל האור המסנוור, לחלוק כבוד לדמות המטושטשת העטויה לבן הישובה על כרית במרכז החצר, נכרת ראשו של כל אחד מהם בתנופה על-ידי שני אנשי שבטים מווארדיים העומדים משני צדי היציאה מהמנהרה.
המווארדים, אשר מלאכה מעין זו אינה זרה להם, נהנו ממנה מעט יותר מהדרוש. בחצר לא המתין כמובן שום וואדג'י; הקדשת האגף לבשה אופי שונה למדי.
בזה אחר זה, במהלך אחר צהריים קיצי לוהט, נטול ענן, עשו אנשי העִלית של החברה הפֵזאנית את דרכם לאורך המנהרה החשוכה, הקרירה. בקצהָ, מסונוורים מאור השמש, יצאו כולם אל החצר שבה נשחטו. המווארדים נבחרו בקפידה. לא היו שום טעויות. איש לא צעק.
שני אנשי שבטים נוספים אחזו במהירות בגופות הנערמות וגררו אותן אל קצה החצר, שממנו השקיף מגדל עגול על החפיר החדש שנוצר מהסטת נהר טֵווארס הסמוך. גופות המתים הושלכו למים מחלון נמוך במגדל. הראשים הכרותים הושלכו באדישות לערֵמה מדממת לא רחוק מהמקום שבו ישב נסיך קרטאדה, ממתין לכאורה לקבל את פני האזרחים הבולטים של הבעייתית בערים שבהן ישלוט יום אחד, אם יחיה זמן מספיק.
הנסיך, אשר יחסיו עם אביו לא היו לבביים במיוחד, לא ידע על חלק מרכזי זה בתוכנית היום, אשר תוכנן זה זמן רב. למלך אלמָליק איש קרטאדה הייתה יותר ממטרה אחת במעשי יום זה. למען האמת, הנסיך שאל היכן הוואדג'ים. איש לא ידע לענות לו. לאחר שהאדם הראשון הופיע ונהרג, ראשו הכרות נוחת מרחק-מה מגופו המתמוטט, לא שאל הנסיך שאלות נוספות.
בשלב כלשהו בשיירה החרישית כמעט, הרצחנית, בשמש אחר הצהריים הקופחת, בשעה שהעופות אוכלי הנבלות החלו להופיע במספרים גדולים, חגים מעל המים, ציין אחד החיילים בחצר המאדימה שנראה כי הנסיך פיתח עווית משונה, מכוערת, מעל עינו השמאלית. בשביל המווארדים היה זה סימן מעורר בוז לחולשה. אך הוא בכל זאת נותר לשבת במקומו, ציינו החיילים. הוא לא נע או דיבר במהלך כל ההתרחשות. הוא צפה במאה שלושים ותשעה איש מתים, אנשים שבאו כדי לחלוק לו כבוד רשמי.
העווית העצבנית שוב לא עזבה אותו מעולם. ברגעי מתח או התרגשות היא הייתה שבה ומופיעה, סימן שאין לטעות בו לאלו המכירים אותו היטב כי הוא חש רגשות עזים, אף אם ניסה להסתירם. הייתה זו גם תזכורת שאין להימלט ממנה – שכן כל אל-ראסאן גילתה עד מהרה מה התרחש – לאחר צהריים קיצי טבול בדם בפֵזאנה.
חצי האי ידע מעשים אלימים רבים מתקופת הכיבוש האשארי וקודם לכן, אולם זה היה משהו מיוחד, משהו שייזכר תמיד. יום החפיר. ממורשת אלמָליק הראשון, האריה מקרטאדה. חלק מירושת בנו.
הטבח נמשך עוד זמן-מה לאחר הצלצול החמישי של הפעמונים, המזמנים את המאמינים לתפילה. בשלב זה העיד מספר הציפורים הגדול מעל לנהר ולחפיר שמשהו איום מתרחש. כמה ילדים סקרנים יצאו אל מחוץ לחומות והקיפו אותן מצפון, לבדוק מה מושך מספר עצום זה של ציפורים. הם נשאו את הבשורה בחזרה לעיר. גופות נטולות ראש צפות במים. זמן קצר לאחר מכן החלו להישמע הצרחות בבתי פֵזאנה וברחובותיה.
קולות מסיחי דעת שכאלה לא חדרו כמובן את חומות הטירה, ולא היה אפשר לראות את הציפורים מתוך חדר האוכל הנאה, המקומר. לאחר שאחרון האורחים עשה את דרכו משם אל המנהרה, עבר עמאר אִבּן חייראן – האיש אשר הרג את אחרון הח'ליפים של אל-ראסאן – במסדרון ויצא אל החצר. השמש כבר נטתה מערבה, והאור שלעברו הלך מבעד לאפלה הארוכה, הקרירה, היה רך ומאיר פנים, ראוי כמעט שייכתב עליו שיר.
(1) אל השמש, חאד, נקרא בשם ג'אד בספרי ''הפסיפס הסרנטיני'' מאת הסופר. בעולם של ''אריות אל-ראסאן'', המבוסס באופן חופשי על חצי האי האיברי, הוחלט להשתמש בהגיה הספרדית של אותו שם (המתרגמת).
אריות אל-ראסאן (The Lions of Al-Rassan)
מאת גאי גבריאל קיי (Guy Gavriel Kay)
תרגום: יעל אכמון
הוצאת אופוס, 2004
טיגאנה – מאת גיא גבריאל קיי
הפסיפס הסרנטיני – מאת גיא גבריאל קיי
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
עוד!
Boojie יום חמישי, 05/08/2004, שעה 21:05
(3 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
