על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק ספרים | סרטים | טלויזיה | סיפורים | מאמרים | פרקים לדוגמה | שונות | מגזין האגודה | חיפוש | ארכיון | עמוד ראשי

עוד בקטגוריה זו: Ancillary Justice ספרים / אהוד מימון 16/08/14 תגובות: 0   סוס ורוכבו רמה בים ספרים / נועה רייכמן 03/05/14 תגובות: 0   קוקטייל עם טעם לוואי ספרים / אהוד מימון 05/04/14 תגובות: 3   לילד יש פוטנציאל ספרים / נועה רייכמן 22/03/14 תגובות: 0   במעלה המדרגות היורדות ספרים / אהוד מימון 23/11/13 תגובות: 0   לא הדיסטופיה שעליה חשבתם ספרים / איתי שלמקוביץ 21/10/13 תגובות: 0   החיים, בעיר קטנה ספרים / קרן לנדסמן 06/10/13 תגובות: 0   משחק ילדים? ספרים / קרן לנדסמן 17/08/13 תגובות: 1   לא בדיוק סימפוניה ספרים / אהוד מימון 04/08/13 תגובות: 3   דרושות מילים לתמונות ספרים / אהוד מימון 15/06/13 תגובות: 1   כשאשלין פגשה את קינאן ספרים / קרן לנדסמן 11/05/13 תגובות: 1   לשם ובחזרה, ולשם ספרים / נועה רייכמן 19/04/13 תגובות: 2   דרושים מספריים ספרים / אהוד מימון 06/04/13 תגובות: 7   בחזרה לעתיד שלא היה ספרים / קרן לנדסמן 16/03/13 תגובות: 5   להתחיל באומץ ספרים / נועה רייכמן 02/02/13 תגובות: 0   פיות ודרקונים בתעשיה ובהנדסה ספרים / דותן דימט יום ראשון, 30/03/2003, שעה 0:00 על מדע-בדיוני ופנטסיה בספריו של מייקל סוואנוויק הופיע בגליון מספר 17 של המימד העשירי ב-‏1992 קראתי את Stations of the Tide בהמשכים במגזין המד''ב של אסימוב והחלטתי שמייקל סוואנוויק הוא אחד הסופרים האהובים עלי. במשך עשור הייתי מזכיר אותו, בצמוד לטים פאוורס, כסופר הנערץ עלי שאינו זוכה למספיק הכרה והערכה ציבורית. ספריו הבאים, כמו גם שורת הסיפורים הקצרים המרשימה שהעמיד (למשל ''דלתות בוהקות'', שתורגם במגזין הרשת ''בלי פאניקה''), מעוררים תקווה כי בדומה לפאוורס, גם סוואנוויק יתפוס את המקום ההולם בתודעת קהל החובבים. מאמר זה הוא נסיון צנוע לקדם מטרה ראויה זו. הגדרה תמימה של מדע-בדיוני מציירת את הז'אנר, לפי האידאל של המד''ב הקשה, כספרות המוקדשת להשתעשעות בהשערות מדעיות וחיזויים טכנולוגיים: בינה מלאכותית, כוכבי ניוטרונים, הנדסה גנטית וננוטכנולוגיה. אבל מבט קל על נכסי צאן הברזל של המד''ב יעיד כי קהל קוראיו לא יתקשה לבלוע תריסר דברים בלתי-אפשריים בעליל לפני ארוחת הבוקר. מסע בזמן, תנועה במהירות גדולה ממהירות האור, היסטוריה חלופית, כוחות פסי ושאר נסים שכיחים, מזימים את הטענה שהמד''ב הוא ''הפנטסיה של האפשרי'', כלומר אותו חלק מהספרות הדמיונית שעוסק בדברים שאינם קיימים (ושלא התקיימו), אבל שאי-אפשר לפסול על הסף שאי-פעם יתקיימו. למעשה, סקירה של התחום תראה לנו שבמהלך שנותיו הוא אימץ לגבולותיו הנוזליים איים שלמים של פנטסיה, דרקוני פרן ומשיחי חולית, חייזרים מלאכיים ואלים דיגיטליים. מהו, אם כן, הקו המפריד בין המד''ב לאחותו הפנטסיה? ההבדל הוא בגישה, כמובן. המד''ב במיטבו הוא ז'אנר שמעלה שאלות, העוסק בעירעור מוסכמות ותפיסות קיימות, המתעלל ברעיונות כמו ילד בעייתי שמשחק עם החפצים בסלון: בסקרנות גדולה לראות מה יגרום להם להתנפץ ואיזו צורה תהיה לרסיסים. לעומתו הפנטסיה היא ילדה טובה המתענגת בערגה על בובותיה האהובות, מסרקת את שיערן, מקשטת את שמלותיהן, צובעת בעשר שכבות את גימור העופרת המשויף שלהן, ומשחזרת איתן טקסים, נשפים וקרבות בפרטנות חגיגית. בניגוד למהפכן הקטן בסלון, הפנטסיה היא שמרנית מופלגת, כפי שגם מעיד התפריט האהוב עליה: שניצל של הרואיקה רומנטית עם פירה כשפים, ואפונה של אלפים עם גזר גמדי של דרקונים, ברוטב ימי-ביניים מעודן, שישה ימים בשבוע. אבל, מפעם לפעם, האח הפרוע פולש לחדר המשחקים המסודר והשלו של אחותו. יש סופרים, כמו ג'ורג' מרטין, למשל, המסוגלים לכתוב מד''ב כמד''בניקים אדוקים ופנטסיה כפנטזיסטים חסודים, אבל אחרים אינם מסוגלים להתביית. אחד הבולטים בסופרים הללו, אדם המשלב את העושר המיתי והפואטי של הפנטסיה עם הלהט ואי-השקט המד''בי, הוא מייקל סוואנוויק. מייקל סוואנוויק מוכר בשנים האחרונות בעיקר בזכות סיפוריו הקצרים המוצלחים, והנו מועמד בולט לפרסים מובילים מדי שנה. אולי הדוגמה הבולטת לפוריותו בתחום היא שתי סדרות סיזיפיות של סיפורים קצרצרים שהוא כותב לשני מגזיני אינטרנט מובילים, האחד אשר בו מוקדש מדי שבוע סיפור מד''ב לאחד מיסודות הטבלה המחזורית, והשני שנקרא The Sleep of Reason, שבו הוא כותב מדי שבוע סיפור לפי אחת מ-‏80 תמונות פנטסטיות שצייר גויה בסדרה Los Caprichos. בשנות ה-‏90 כולן הוא פרסם רק ארבעה רומנים. אדון כאן בשלושה מתוכם, הנעים על הקו שבין המד''ב לפנטסיה, ומאירים, לדעתי, את ההבדלים בין שני הז'אנרים ואת נקודות ההשקה ביניהם: רומן המד''ב הקצר Stations of the Tide, רומן הפנטסיה רחב היריעה The Iron Dragon's Daughter, והספר Jack Faust, שהוא משל או אגדה בלבוש מד''ב. ג'יין בממלכת הפיות מתוך השלושה, ספר הפנטסיה המובהק ביותר הוא The Iron Dragon's Daughter (''בתו של דרקון הברזל''), המתרחש כמעט כולו בממלכת הפיות האפלה והמכושפת. אלא שסוואנוויק, שהבהיר כי חסר לו המטען התרבותי הדרוש להתחבר לטירות עתיקות ולכפרים ציורים, מתאר ממלכת פיות בת-זמננו: מודרנית, מתועשת, מזוהמת, ממוסחרת ומושחתת, מראה אפלה ומוקצנת של כל תחלואי החברה האנושית המודרנית. במפעל תעשייתי קודר שכאילו נלקח ישירות מדיקנס, מועבדים ילדים בפרך בידי גובלינים וטרולים גסים ואלימים המשמשים כמנהלי עבודה בשליחותם של האלפים שהם בעלי המפעל (האלפים הם מעמד האצולה, בספר זה כמו במסורת, והם אכזריים ומרושעים בהרבה מכל גובלין). חבורת הילדים עצמה שייכת לבליל של זנים נחותים של פיות, למעט ג'יין, הילדה האנושית היחידה בחבורה. ג'יין היא changeling, כלומר מי שנחטפה לארץ הפיות כתינוקת, כשבמקומה הושאר גוף קליפתי דומם – ובמהלך הסיפור, דרך חזיונות של חלק מהדמויות, אנו זוכים בהצצות חטופות אל עולם שמעבר לממלכת הפיות, עולם שמזכיר מאוד את עולמנו שלנו, שבו ג'יין שקועה בתרדמת. המפעל בו עובדת ג'יין הוא מפעל לכלי-נשק. בכבשניו הענקיים נבנים דרקונים, יצורי ברזל שיטוסו בשאגה על-קולית וימטירו אש, נפאלם ופצצות מצרר על האויב. כשבידיה של ג'יין נופל ספר ההפעלה של אחד הדרקונים, היא מצליחה לעורר אותו לחיים ממגרש הגרוטאות אליו הושלך, וכורתת אתו ברית המאפשרת לה להימלט מהמפעל, במחיר חייו של חברה היחיד. נדמה כי לאחר החלק הראשון של הספר ירגיש הקורא נפילת מתח מסוימת, ואיזו תחושת אובדן כיוון. סיפורה של ג'יין, מתברר, איננו קווסט הרואי קלאסי, אלא סיפור התבגרות וחניכה. לאחר שנמלטה מהמפעל, היא מצליחה להתחיל בחיים חדשים ואנונימיים כתלמידת תיכון. חייה של ג'יין בתיכון הם, שוב, מראה מעוותת של תלאות בית-הספר המוכרים מעולמנו – מורים סדיסטיים, לחצים חברתיים, חיזורים מהוססים, פילוחים מחנויות הקניון, סכנות הריון לא-רצוי וכולי, אלא שכאן הכל נצבע בצבעים העשירים והמכושפים של ארץ הפיות, ובשלל המצאות צבעוניות של סוואנוויק (כושר ההמצאה של הסופר, הזכור לטובה מסיפוריו הקצרים, ניכר כאן בהמוני פרטים, בדיחות פנימיות, ורעיונות אגביים). סיפור התיכון נחתם אף הוא בסימן מות חבר, וג'יין עוברת לעיר הגדולה ולאוניברסיטה, שם היא לומדת לא רק אלכימיה אלא גם שימוש מוגבר במניפולציות, מיניות ורגשיות. היא עוברת עוד תלאות רבות, כאשר לחץ הלימודים מועצם עקב הידיעה כי מי שיכשל בבחינות יוקרב במסגרת ה''טיאנד'', המעשר שממלכת הפיות מוסרת לגהנום. פרק זה בא לסיומו הדרמטי כאשר מלנכטון, הדרקון שמילט את ג'יין מהמפעל ומלווה אותה כצל בכל גלגוליה, תופס שוב את מרכז הבמה וחושף בפניה את היקף תוכניותיו, ומזימתו להסתער על ארמונה של האלה ולהשמיד את הקיום כולו. ניכרת ב''בתו של דרקון הברזל'' חדוות ההרס של סוואנוויק בבואו לקעקע את קלישאות הפנטסיה הקלאסית בזו אחר זו, ולא קל להחמיץ את הבדיחות והציטוטים שהוא משרבב בתוך שטף המצאותיו. אבל מעבר לכך, בליבתו הרצינית של הרומן בולט מיבנה עלילתי ודגם ספרותי שונה למדי מזה המוכר לנו, הן בפנטסיה והן ברוב ספרות המד''ב, דגם הלוקח את סיפור החניכות שבתחילת סיפורי פנטסיה רבים, משכפל אותו שוב ושוב ומעצים אותו עד שהוא ממלא את הספר כולו. יתר על-כן, למרות התלאות שעוברת ג'יין ולמרות הרצון העז שלה ושל הקורא בהפיכה, גאולה, הרס, ערעור הסדר הקיים המושחת, הן החברתי והן הקוסמי, אפילו בהעדר חלופה, הרי שכל הניסיונות הללו מוצגים לנו באופן שגורם לנו להבין כי הם נידונו לכישלון: הרשעות, הטמטום ואי-הצדק ישלטו לנצח בחיינו, גם בממלכת הפיות, וההתבגרות האמיתית היא בהתפכחות מהחלום המתוק על הדחת שר-האופל והפניית המשאבים למאבק היומיומי, מאבק בלתי-נגמר, שרק המוות יחלץ אותנו ממנו. בכך מהווה ''בתו של דרקון הברזל'' היפוך גמור לאסקפיזם שמבטיחה לנו ספרות הז'אנר בכלל וספרות הפנטסיה בפרט. בכך הוא למעשה משחק ברעיונות הפנטסיה בצורה המד''בית – כלומר, מטלטל אותם מחוץ לסדר היום המוכר ויוצר דבר חדש. צעצועים ותעתועים דבר אחר שעושה ''בתו של דרקון הברזל'' הוא להעניק לפנטסיה את כל הקישוטים הטכנולוגיים שהיו עד-כה מנת חלקו של המד''ב: תעשיות נשק, טלוויזיה, קניונים, סמים, בגדי-מעצבים, מצגות עם שקפים, אמצעי מניעה ותרבות הסלבריטיז. דווקא ההשאלה ההפוכה (של דימויי פנטסיה לסיפורי מד''ב) נפוצה יותר, וגם סוואנוויק מרבה לעשותה. בספרו הראשון, In the Drift, מופיעה ''ערפדה'', שהיא מוטאנטית עם מומים במערכת העיכול הכופים עליה דיאטת דם, והקרינה והנשורת הגרעינית באותו עולם פוסט-אפוקליפטי וברברי מצויירות כמעין קללה מאגית הרובצת על האדמה. בספרו הבא של סוואנוויק, Vacuum Flowers (''פרחי ריק''), רומן נדודים שלוקח את גיבורתו למסע ברחבי מערכת השמש המיושבת בשלל חברות מפותחות שחבריהן מסוגלים להחליף זיכרונות ואישיות באותה קלות בה הם מחליפים את בגדיהם. מעבר לריבוי האישיות, ולקיום הארעי של אדם כאישיות מוקלטת בלבד, הזקוקה למוח וגוף של אחר בכדי ''לחיות מחדש'', דברים המדומים לדיבוק ולרוחות, האלמנט דמוי-הפנטסיה המרשים ביותר הוא ''ארץ'': זהו שמה של בינה מלאכותית שהשתלטה בין-לילה על מוחם של כל תושבי כדור-הארץ, תוך שימוש במעין וירוס דיגיטלי הסופג לתוכו כל אדם שמוחו מחובר לרשת, ואשר מהווה מעין מוח כוורת ענק בדומה לבורג מ''מסע בין כוכבים''. ''ארץ'' מתפקדת כאן הן כהסבר מדוע התרבות האנושית מרוכזת בחלל (היא הוכחדה על כדור הארץ, כשהפכה לחלק מ''ארץ''), כאיום מצמרר (תושבי כדור-הארץ שרדו רק בגוף, אישיותם של כולם נמחקה), וכדאוס אקס-מכינה בעלת בינה ויכולת טכנולוגית על-אנושיים. אם ב''פרחי ריק'' מציג סוואנוויק מציג עולם מד''בי המתואר במונחים של קסם, כישוף ודת, כלומר בשפת הפנטסיה, הרי שהדגם הזה מועצם בספר מאוחר יותר,Stations of the Tide (''תחנות הגאות'') מ-‏1992 (זוכה פרס הנבולה), המתרחש בעתיד של העולם שהוצג ב''פרחי ריק''. בניגוד לספר הקודם, השימוש בדימויים פנטסטיים אינו צדדי או קישוטי, אלא מרכזי: ''תחנות הגאות'' הוא באופן מובהק ספר מדע-בדיוני שנושאו העיקרי (או המטאפורה השלטת בו) הוא קסם. מיראנדה היא פלנטה פרימיטיבית, שפניה מוצפים במים פעם במאתיים שנה, וכעת היא עומדת על סף ''גאות היובל'' שתטביע אזורים מיושבים נרחבים. אל מיראנדה מגיע נציג של הרשות הבינכוכבית להגבלת מעבר טכנולוגיות, הנקרא לכל אורך הספר בשם ''הבירוקרט''. משימתו של הבירוקרט היא לאתר ולחקור מכשף מקומי בשם גרגוריאן, החשוד בגניבת טכנולוגיה אסורה. בעוד תושבי אדמת השפל מתפנים לעבר הרמה ההררית, נאבק הבירוקרט לאתר את עקבותיו של גרגוריאן, תוך שהוא נאבק בקשיים פיזיים, בירוקרטיים, איומים, תככים, מזימות וכישופים, כאשר כל המבנה החברתי והפיזי של הארץ שבא הוא פועל נירקב ומתפורר סביבו. ''תחנות הגאות'' הוא ספר קצר (250 עמודים), בעל מיבנה עלילתי פשוט יחסית, בתבנית סיפור הבלש הקלאסי שקבעו ריימונד צ'נדלר ודשיאל האמט. ברמת הסבטקסט שלו, הוא נסמך על המחזה ''הסערה'' של שייקספיר, למשל במתח הגובר לקראת הסערה/המבול, ובסצנות הסיום שלו. אך כל אלו מואפלים על-ידי עושר ההמצאה והפירוטכניקה הרעיונית של סוואנוויק, אשר מציג בפנינו מסכת מסחררת של מעשי-קסמים וכשפים, הן בצורת סבך ההטעיות, התעלומות, המלכודות והאשליות שמציב גרגוריאן כמכשולים בדרכו של הבירוקרט, והן בצורת הטכנולוגיות המופלאות שהנ''ל מפעיל במהלך המצוד אחריו. הבירוקרט למד לחשוד בכל מי שהוא פוגש עוד מהתמונה הראשונה, שבה עוזרו של גרגוריאן מתחזה בפניו לשוטר מכוחות השיטור הפלנטריים שנשלח לסייע לו. העוזר, המופיע בתחפושת של קוסם, מבצע בפניו אשליית קוסמות (המתבררת כאחיזת עיניים אכזרית למדי), משמיע אזהרה, ואז נעלם בדיוק כאשר מופיעה הנציגה האמיתית של המשטרה הפלנטרית. משלב זה, ברור לבירוקרט כי הוא אינו יכול לבטוח באיש – לא רק בתושבי מיראנדה, אלא גם בעמיתיו לעבודה, כיוון שהופעת שליחו של גרגוריאן מעידה כי למכשף יש מידע פנימי לגבי החקירה שמבצע הבירוקרט. למעשה, אין לבירוקרט על מי להסתמך, אלא על תיק הניירות שלו. אותו תיק, מתברר, הוא תיק ריק – אשר מסוגל לייצר לפי בקשה כל פריט שנדרש, באמצעות ננוטכנולוגיה. עם התפתחות העלילה, מתגלות בהדרגה עוד תכונות פלאיות של תיק הניירות, עד שהוא הופך לדמות משמעותית בסיפור. לצד תיק הניירות, הגילוי החשוב הנוסף של עולמו הקסום של הבירוקרט הוא ארמון החידות, מציאות מדומה ענקית המשמשת כמשרד החובק חלקים ניכרים ממערכת השמש של מיראנדה כולה. באחד הפרקים המרשימים ביותר בספר, בעיני, הבירוקרט מבקר בארמון החידות בכדי לבדוק מספר כיווני חקירה חדשים, להתמודד עם ביקורת קשה מצד ממוניו – ולברר לעצמו מי מהם הוא אותו בוגד מסתורי שמסייע לגרגוריאן. הבירוקרט מתחיל את ביקורו בארמון (בלוית תיק הניירות שלו) ב''חדר הלבשה'', שם הוא מורה לתוכנת עזר: ''Agent me in five.'' – כלומר לשכפל ממנו חמישה העתקים, סוכנים אוטונומיים שמהווים העתק מושלם של אישיותו. הסוכנים יוצאים כל אחד ליעד אחר, וחוברים בהמשך – עוברים אינטגרציה של תודעתם וחוויותיהם חזרה לתודעה אחת – בלוליינות סיפורית מרשימה. אגב, ''הארץ'' מופיעה כאן שוב, בתפקיד אורח קצר אך משמעותי: שלוחה שלה מוחזקת בארמון החידות בדמות אישה ענקית, מבעיתה בגופניותה, ומהווה גירסה מד''בית של אלת האדמה האימתנית של המיתולוגיות (ניגוד חד לגאיה הניו-אייג'ית המחבקת). כשפים ואשליות אבל גם הקסם הארצי שמחולל על מיראנדה, המבוסס על תורות הנסתר, תכסיסים, אשליות, להטוטים ותעתועים, מצליח להפעים לא פחות מהטכנולוגיה המסחררת, וזה הישג לא מבוטל במסגרת של סיפור מד''ב נטול פנטסיה. המכשפים של מיראנדה הם בעיקר שרלטנים, או במקרה הטוב, כמו המכשפה המסתורית אונדין, הם שולטים בטכניקות עלומות אך טבעיות, כמו רזי הטנטרה והשליטה הגופנית. אבל הם מרשימים, מסתוריים ומפחידים, וכופפים את המציאות בעזרת כוח הרצון שלהם, כקוסמים אמיתיים. בחלקו, כוחם מסתמך על סודות פשוטים – כמו טכניקת המין הטנטרי שלומד הבירוקרט מאונדין, אשר מוצגת כהתגלות אקסטטית, אך מתברר שהיא מוכרת לכל נערה, או יכולתה המופלאה של אימו הגוססת של גרגוריאן לדעת כל דבר שנאמר בסלון הבית מבלי לקום ממיטתה – בעזרת פתח איוורור פשוט שדרכו עולים הקולות. ובחלק אחר, כוחו של הקסם מסתמך על נכונותם של אנשים ליצור יחד בתודעתם אשלייה משותפת, בדומה ללהטוט של קוסם, לתיאטרון בובות, ולארמון החידות בעצמו, מציאות מדומה שאינה קיימת במובן הגשמי. רעיון זה מגולם בצורת הטלוויזיה, הנפוצה בכל מקום על פני מיראנדה. הבירוקרט מתמכר לאופרת סבון מקומית. מפעיל בובות שפוגש הבירוקרט מספר לו כי התמונות בטלוויזיה הן למעשה אשלייה הנוצרת בשיתוף פעיל של תודעת המתבונן. בהמשך, כשהוא ספק ער, ספק הוזה, פוגש הבירוקרט אדם בעל פני שועל שצופה בטלוויזיה הפוכה, ומודה כי מעולם לא הצליח לראות בה אף תמונה, אלא רק אורות מרצדים. הבירוקרט מאמין כי אותו אדם בעל פני שועל הוא אחד הרפאים, החייזרים משני-הצורה שהיו תושביה המקוריים של מיראנדה ואשר ככל הידוע נכחדו בעקבות התערבות אנושית במהלך המבול הקודם, למרות שמועלים חשדות שחלקם שרדו עדיין ומסתתרים בקרב האוכלוסיה האנושית. הרפאים – והרעיון שהם שרדו בסתר – היא דוגמה שנותן סוואנוויק ליכולתה של התודעה האנושית להוליך את עצמה שולל, לכניעה לאי-רציונאליות שהופכת הטעייה לקסם, תעלול פשוט לכישוף. מהספר עולות שתי טענות לגבי חוק קלארק המפורסם (למעשה, ''החוק השלישי'' שקבע ארתור סי. קלארק), שטען כי ''כל טכנולוגיה מתקדמת דיה, אינה ניתנת להבחנה מקסם''. מצד אחד, הטכנולוגיות של הבירוקרט והחברה הבינכוכבית שלה הוא משתייך – תיק הניירות, ארמון החידות, הסוכנים – הן בגדר קסם עבור הקורא ועבור רוב תושבי מיראנדה. מצד שני, הבירוקרט ועמיתיו מתייחסים אליהן באגביות גמורה – ברור שעבורם אין בהן יותר קסם משקיים עבורנו בהדלקת נורה. מצד שלישי, אנו רואים שוב ושוב כי קסם הוא עניין של תודעה, וכי בהינתן המצב המתאים, אי הידיעה של סוד פשוט, או מצב נפשי הגורם לנו לנטות להאמין, הרי שכל טכנולוגיה, פשוטה ככל שתהיה, אינה ניתנת להבחנה מקסם. לאחרונה נתקלתי בביקורת משעשעת שטענה כנגד קלארק שכל טכנולוגיה הנתפסת כקסם – כלומר, שהפעלתה דורשת טקסים מסתוריים של בעלי-סוד, ציוד אקזוטי וכת של כוהנים שעברו הכשרה מיוחדת – בהכרח איננה מתקדמת דיה... על-כך יענה סוואנוויק, אולי, כי הקסם הוא בעיני המתבונן: עבור הבירוקרט, כל מה שהוא עושה הוא טכני ופשוט, בעוד שעבור תושבי מיראנדה והקוראים הוא קסום יותר מכל דבר שגרגוריאן מגייס כנגדו. נידמה כי ב''תחנות הגאות'' מדגים סוואנוויק את ההבדל בין מד''ב לפנטסיה, ההבדל בגישה. הפנטסיה מושתתת על האשליה, על ''השעיית הספק'', בעוד המד''ב מתעקש לשאול שאלות, לחקור ולפרק לגורמים את כל הטריקים הפשוטים. המד''ב לא יסתפק בפחות מקסם אמיתי, ובחיפושו יטול מהקסם את סוד קסמו. עושים עסק... עם השטן אם ב''תחנות הגאות'' הרציונאליות והקידמה מוצגות כראויות להערצה, הרי שבספר שכתב סוואנוויק אחרי ''בתו של דרקון הברזל'' יש דווקא ביקורת חריפה וזועמת כנגד אותם ערכים עצמם. ''ג'ק פאוסט'' (1997) הוא גרסה מחודשת של הסיפור בדבר העסקה הקלאסית עם השטן, שעמד בבסיס יצירותיהם של גתה ומארלו, ומהווה כתב פולמוס (או התקפה חזיתית) על הנחותיהם הפילוסופיות. אבל מעבר לכך הוא כתב ביקורת על כל 500 שנות ההיסטוריה המודרנית מאז הרנסנס, ובמיוחד על המאה העשרים. זהו ספר זועם, הזועק נגד טיפשותו ועיוורונו של המין האנושי ובפרט של אלו שמעלים על נס את הקידמה וההתפתחות הטכנולוגית. הספר נפתח בוויטנברג גרמניה, במאה ה-‏16, במעבדתו של המלומד יוהאנס פאוסט, העסוק בלהשליך אל האש, לנגד עיניו המבועתות של עוזרו, את שלושת כתביה המרכזיים של התרבות המערבית: התנ''ך (דת), כתבי תלמי (מדע) ואגריפה (מאגיה). בעזרת ניסוי ולוגיקה, הוכיח פאוסט לעצמו כי כל הכתבים הללו רצופים שקרים ודברי הבל. כיצד, אם כן, יוכל להגיע לאמת ולידיעה. כשכל הדרכים אליה רצופות שקרים והבלים? הוא זועק את יאושו לחלל העולם, ולחלחלתו, הוא נענה. מי שבא לעזרתו של פאוסט הוא מפיסטופולס, שד, או שווה-ערך מד''בי לשד. למעשה, מדובר במעין בובה או בבואה המופעלת על-ידי המון יצורים מתרבות מתקדמת לאין ערוך משלנו, המתקיימת ביקום שכן, חם ומהיר מעולמנו. מפיסטופלס, מספר לנו סוואנוויק במעין בדיחה פנימית, איננו שם אלא הצורה בה מפרש פאוסט את הנוסחה הפיסיקלית שבעזרתה מתארים היצורים הללו את חוקי יקומם. דורות שלמים של אותם יצורים מתחלפים בהרף עין אנושי אחד. כאשר הם נעשו מודעים לקיומנו, הם התמלאו שנאה כלפי המין האנושי, שיזכה לחיות עידנים ארוכים אחרי שכל גזעם ויקומם יידונו לכליה, ועל כן הם גמרו אומר להשמיד את האנושות מעל פני האדמה. אך הם נעדרים כל יכולת להשפיע על עולמנו, מלבד הבובה שהיא מפיסטופלס, אותה רואה ושומע פאוסט בלבד. פאוסט, אם כן, ישמש אותם ככלי להשגת מטרתם. הם מציעים לפאוסט ידע: כל ידע שירצה. הם מתחייבים לענות על כל שאלה שישאל, ובתמורה הם אינם מבקשים ממנו דבר: הם בטוחים כי די בידע שיחלקו עמו בכדי להבטיח את חורבן האנושות. יתר על-כן, הם גלויים לגמרי לגבי כוונותיהם – שהרי הבטיחו שלא להסתיר דבר. הם אפילו מוכנים להראות לפאוסט את תוצאות העסקה שיכרות עימם, עוד בטרם תיחתם, כדי שיוכל לבחור בה מרצונו החופשי, ותוך ידיעה מלאה של השלכותיה. הם מראים לו את המשרפות. את מחנות ההשמדה, את פצצות הגרעין והחורבן. ממעמקי המאה ה-‏16, מביט פאוסט אל הפתרון הסופי ומחיקת צלם האנוש. והוא מקבל עליו את תנאי העסקה. יוהאנס פאוסט, על-פי סוואנוויק, הוא התגלמות היוהרה המדעית, העיוורון הרציונאליסטי. הוא מודע לזוועה העתידית, אך מסרב לקבל עליו את הדין ולהכיר כי היא בלתי-נמנעת: הוא משוכנע ביכולתו לקבל את ההחלטות הנכונות, לבחור בתבונה, ללכת בדרך ההגיון הבריא והשכל הטהור, להביא ברכה ולמנוע את האסון שבחזיונו. לאחר שכרת את הברית עם השטן האישי שלו, ניגש פאוסט לחלוק את כל הידע המופלא שזורם לתוכו עם שאר העולם: הנה, הוא מצויד במלוא הידע המדעי של המאה ה-‏20, הוא מודע למחזור הדם ולמסלולי כוכבי הלכת, לחוקי הפיסיקה ורזי הכימיה, כולו חדור התלהבות ומאניה. הוא מנסה לספר על תגליותיו לאחיו המדענים, אך הללו לועגים לו ומאיימים לכלוא אותו בבית משוגעים, כה שבויים הם בתיאוריות הפרטיות ובפוליטיקה האקדמית שלהם. פאוסט עוזב את העיר בבושת פנים ובחמת זעם, אך לפני עזיבתו, הוא מצמיד במסמר לדלת הכנסייה את הטבלה המחזורית. בכל מהלכו מתנדנד הסיפור בין דרמה וטרגדיה לרגעים קומיים ולבדיחות פנימיות. פאוסט מחליט כי הסוחרים יגלו ראיה יותר מעשית מעמיתיו האקדמאים, ופונה לגייס את תמיכתם בשורה של המצאות טכנולוגיות מרהיבות. תוך כדי כך הוא גם מתאהב בעלמה מרגרטה, ההופכת לאישתו ובעלת בריתו הראשית, עד אשר מעורר על עצמו פאוסט את זעמה של הכנסיה ונאלץ להמלט לאנגליה. בשרשרת ארועים קומיים וטראגיים, מעולל פאוסט לעולמו 500 שנות קידמה בדור אחד, ממציא את אבק השריפה, המקרר, אמצעי המניעה, הקוקאין, מנוע הקיטור, המכונית, הרדיו, האמפטמינים, את תורת היחסות ואת מכונות ההשמדה ההמוניות, כאשר הוא חדור עדיין ברצון עמוק להטיב את מצבה של האנושות, לצד מיאוס גובר והולך כלפי בורותה, אמונותיה הטפלות, רשעותה והפשרות הפוליטיות המרובות שנכפות עליו. מרגרטה, המונעת מתוך רגש חובה וכבוד עצמי, מוצאת את עצמה חותרת תחת הצביעות המוסרית האיומה ומשלמת על-כך בחייה. מותה מהווה את רגע השבירה של פאוסט, ומכאן ועד הפיכתו לאויב האנושות הדרך קצרה ובלתי הפיכה. ''ג'ק פאוסט'' הוא, כאמור, ספר זועם. הוא מציג את סוואנוויק במלוא חמלתו מחד ואכזריותו מאידך, ומפגין את כושר ההמצאה וההומור שלו בשיאם. הוא ספר פסימי, אפילו בהשוואה ל''בתו של דרקון הברזל'', אבל הוא גם מתמודד ישירות עם הסוגיות העולות מנושא הטכנולוגיה, סוגיות מד''ביות מובהקות הנוגעות למהות קיומנו, המטופלות כאן דווקא בכלי הפנטסיה. מייקל סוואנוויק אם ''תחנות הגאות'' תאר חברה שבידיה טכנולוגיה אדירה ויכולות שהן קסומות בעינינו, המנסה להגביל את השימוש באותן טכנולוגיות לאליטות ''אחראיות'' בלבד, לכבול אותן בתקנות ואיסורים, הגבלות וחוקים, הרי שב''ג'ק פאוסט'' אנו רואים כיצד אדם אחד, אולי החכם והאחראי בבני דורו, מתדרדר ככדור שלג להשתוללות טכנולוגית בלתי נשלטת. ב''תחנות הגאות'' אנו לומדים כי הכישוף נשען על מוכנותו של האדם לוותר על ספקנותו, לפתח עיוורון לנסיבות ולהתמכר לאשליה. ב''ג'ק פאוסט'' אנו רואים כי הביטחון העיוור ביכולתנו לשלוט בטכנולוגיות שאנו מפתחים ובהשלכותיהן, הוא האשליה המסוכנת ביותר, וכי פגיעתו עלולה להיות נוראה מכל כישוף. מייקל סוואנוויק המימד העשירי   חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה   הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.