 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
קסם העולם האחר
ספרים / אהוד מימון
29/12/12
תגובות: 0
|
 |
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
שבת, 06/04/2013, שעה 20:13
ביקורת על הספר הלהב עצמו
|
|
זאת התמונה שאני רואה בדמיוני:
חצות ליל, קתדרלה הרוסה למחצה ומקוללת, מעל המזבח המחולל תמונה עצומה של טולקין. מתחתיה עומד גרר''מ בגלימה שחורה וברדס, ולפניו טור מתמשך של אנשים בגלימות דומות – כל סופרי הפנטסיה האפית בעולם שהתקבצו ובאו. בזה אחר זה הם ניגשים אליו, דוקרים אצבע בקולמוס שחור עשוי מנוצת עורב וחותמים בדם על השבועה – לעולם לא לכתוב פחות מטרילוגיה.
זה ההסבר ההגיוני ביותר לכך ש''הלהב עצמו'' הוא כל כולו אקספוזיציה אחת גדולה.
אם אתם לא מאמינים לי ש''הלהב עצמו'' הוא אקספוזיציה, של 540 עמודים, תאמינו לסופר. שם הפרק האחרון בספר הוא ''הכלים העומדים לרשותנו'', ואכן בו מסתיימת הצבת כל הכלים לשתי ההרפתקאות הגדולות של הספר (ושל הפנטסיה האפית מסוג זה בכלל) – מסעה של חבורת גיבורים ומלחמה רבתי. אם אתם חושבים שיש בכך ספוילר כלשהו, לא קראתם ספר פנטסיה אפי מימיכם.
מאות העמודים האלה משמשים את אברקומבי ליצירת העולם ולבניית הדמויות שלו, דבר שאפשר היה לעשות בקלות במאתיים עמודים פחות. אפשר לומר לזכות אברקומבי שהכתיבה שלו לא רעה והוא בונה עולם ודמויות סבירים, אבל למרבה הצער אין בהם שום חידוש אמתי.
העולם של אברקומבי נרקח על פי מתכון פשוט: קחו ממלכה אחת, גדולה לשעבר ומתחילה להתפורר ולהרקיב היום; הקיפו אותה באיומים של ממלכות צעירות וברברים אחרים, ואל תשכחו לפזר בשוליים שרידים של קיסרות עתיקה ומיתית; הוסיפו יצורי שממה שאינם לגמרי אנושיים. לסיום תבלו בנדיבות במכשפים ושאר יצורי קסם, טובים ורעים. לנער היטב.
נשארנו אם כן עם הדמויות. הדמויות של אברקומבי כתובות היטב יחסית ונראות מורכבות, עד שמתחילים לבחון אותן ביתר תשומת לב. כשעושים את זה נדמה שאברקומבי שינן והפנים היטב את לקחיו של קישון לשחקן המתחיל:
שחק תמיד אנשים זקנים, איש צעיר, אנשים פרימיטביים ומכוערים עד מוות עם המון נטיות משונות.
רוצח-נרקומן חרש-אילם, למשל, הבורח מבית-הסוהר בליל נטול-ירח, הוא דמות בלתי-נשכחת מן הסתם. ועל אחת כמה וכמה אם גם לב זהב מסתמן ברקע.*
כל הדמויות של אברקומבי נראות כאילו הן גזורות באותה מתכונת – הן פגומות ולרוב לא מודעות לכך, וזה לכאורה מעניק להן עומק. אבל אין בספר אף דמות ''רגילה'', אף דמות של ''האדם הפשוט'', ולו כדי להוות רקע לגיבורים, ועם הזמן זה מתחיל פשוט לשעמם. בכל פעם שהופיעה דמות חדשה יכולתי לשמוע באחורי ראשי את קולה של קורדיליה השואלת את באפי, ''מה טראומת הילדות שלך?''.
ואם לא די בכך, בין אם העומק לכאורה שאברקומבי נותן לדמויות שלו באמצעות סיפורי הרקע הוא משכנע או מטופש (כפי שקורה לעתים), כולן נראות כאילו הן לקוחות ממדריך כלשהו לפנטסיה אפית מודרנית המורה כיצד להתרחק מדמויות ''לעוסות'' של פנטסיה. התוצאה היא שאף אחת מהדמויות אינה באמת מעניינת מרגע שזיהיתם את הסטראוטיפ שבו הוא השתמש, כי אפשר לדעת בדיוק כיצד היא תתנהג. כמה דוגמאות: החייל המהולל שנפגע ותוהה עם עוד יש לו ערך; בן האצולה הצעיר והריקני שהתגייס לצבא כדי לקנות עצמו שם; בן האיכרים המוכשר שפילס לעצמו דרך לעמדה בכירה בזכות כישרונו בלחימה ועדיין ניצב בפני מכשולים של חברה מרובדת; הברברי מטיל האימה שמאס בלחימה. בכלל, אצל אברקומבי, כראוי ליצרה מודרנית המתיימרת להתריס נגד המסורת של הפנטסיה, מי שמכירים את המלחמה אינם אוהבים להילחם, הם היו מעדיפים להישאר בבית (אבל רוב הסיכויים שמישהו שרף להם אותו). כל הדמויות האלה עומדות ללמוד לקח חשוב, ואת זה אפשר לומר גם בלי לקרוא את ההמשכים.
יתר על כן, לעתים נראה שאברקומבי לא פגש קלישאה שלא מצאה חן בעיניו. כך הוא משתמש בתחבולה העתיקה של דרמטורגים מאז שקספיר (שלא לומר אייסכילוס) שבה המלך ומשפחת המלוכה הם דמות ראי לממלכה ולמצבה. או כאשר גיבורינו נמצאים במצב רוח מדוכדך כמעט תמיד ירד גשם, וכאשר הם ניצבים בפני מגדל מאיים לפתע מופיע תיאור של שמים קודרים ורוחות המאיימות להפיל אותם מעל הגשר הצר שעליהם לחצות כדי להגיע ליעדם. עדיין לא הצלחתי להחליט אם השורה ''מעבדתו של סאוריזין נראתה בדיוק כצפוי, כמעט עד הפרט האחרון'' (ע' 352), שאותה משלב אברקומבי בתיאור הקלישאי של האוניברסיטה המתפוררת, נכתבה בהומור או לא. סוג הקלישאות שפארצ'ט היה מתענג לצחוק עליהן.
באופן כללי לא היה מזיק לאברקומבי עורך שיקצץ בתיאורים שלו. הם סבירים, אבל יש לו נטייה לחזור עליהם מכמה וכמה זוויות. כך למשל כאשר לוגן, גיבור הספר איש הצפון שבחייו לא ראה עיר גדולה, מגיע לאדואה בירת ''האיחוד'' (הממלכה הראשית בעולם) אנו זוכים לתיאור לא רע אם כי גדוש של חוויותיו בהמון האנושות ובמבוך הבניינים הלא מוכרים. אבל לאברקומבי אין די בכך והוא מרגיש צורך לשים בפיו של אחד הגיבורים האחרים תיאור דומה של אותה חוויה. או לאחר שאנחנו מתוודעים, בעיקר דרך עיניו של גלוקטה, לחברה שפעם הייתה מורכבת מאצילים ודלת העם והיום סוחרים תופסים בה תפקיד חשוב יותר ויותר והיא משתנה במהירות, אברקומבי מביא שוב תיאור זה בדיוק מפיו של הנווט ארך-רגל. אלה הדוגמאות הבולטות, אבל יש גם אחרות.
דיברתי רק על העולם והדמויות מכיוון שכפי שאמרתי בתחילת דברי, ''הלהב עצמו'' הוא אקספוזיציה. ככזה, כמעט אין בו עלילה אלא הוא נועד להביא את הדמויות לסף האירועים. מעט ההתפחויות שכן יש צפויות למדי ובעליל נועדו להיות הקדמה. היה אפשר לעשות את זה בשני שלישים של האורך (או פחות). אם זו דמותה של הפנטסיה האפית המודרנית, כפי שכינו את הספר במקום אחד, הרי היא אמנם כתובה באופן סביר אבל היא ארכנית ושבלונית.
* מתוך ''יש תפקיד קטן: סיכום בשביל שחקן ירוק'', בספר חור במסך, עמ' 166-165.
הלהב עצמו (טרילוגיית החוק הראשון, ספר 1)
ג'ו אברקומבי
מאנגלית: חגי אברבוך
אופוס, 2013
540 עמודים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
אתה צודק ולא צודק. (חדש)
ניימן שבת, 06/04/2013, שעה 22:37
למה צודק? כי קראתי שלושה ספרים של אברקומבי יותר ממך. בסוף הספר הרביעי יצאו לי השטיקים האלה מכל החורים.
למה לא צודק? כי בסוף הספר הראשון היה לי חיוך מרוח על הפרצוף. בחלקים מסוימים בשלישי ממש רקדתי.
אברקומבי יוצר עולם קלישאתי. צ'ק. העלילות שלו כאילו נהגו בידי זעטוט. צ'ק. הדמויות שלו תבנתיות? המממ...
על הנייר כן. ממש יצאו מתבנית. אבל הוא מבזבז כל כך הרבה נייר ודיאלוגים ושורות בתוך הראש שלהן, ונותן להן אופי - גם אם קלישאתי יותר טוב מכל סופר אחר (חוץ מגרר''מ כמובן). גם השטיק הזה נמאס עלי אחרי ארבעה ספרים. אבל בספר השלישי עוד הייתי עמוק בתוכו וכאבתי כל כאב של הדמויות האהובות עלי.
על כך כוחו של אברקומבי. ואה, גם על הסרקסטיות האפלה.
|
|
|
|
|
הפיוז שלי הרבה יותר קצר (חדש)
kenny שבת, 06/04/2013, שעה 23:35
בתשובה לניימן
אני מאבד את הסבלנות למונולוגים פנימיים הרבה יותר מהר. אני מעדיף שהוא יראה לי דרך ההתנהגות שלהם איך הם מרגישים, מאשר שהוא (או הם) ינאמו לי על זה. זה הורס לי את ההנאה מהספר. זה צורם כפליים אחרי שבדיוק קראתי מחדש את ויליאם גיבסון להרצאה שלי, סופר שהוא כל כך מחושב בשימוש במילים.
|
|
|
|
|
הפיוז שלי הרבה יותר קצר (חדש)
ניימן יום ראשון, 07/04/2013, שעה 8:37
בתשובה לkenny
נראה לי שפעם סופרים יותר ''שקלו מילים''. אולי זה בגלל שאני קורא רק את יצירות המופת של פעם.
|
|
|
|
|
מסכימה לגמרי עם הביקורת (חדש)
בילבו יום ראשון, 07/04/2013, שעה 10:31
בתשובה לניימן
בסופו של עניין הספר קצת משעמם ולעוס. עוד איך שהוא החזקתי מעמד עד ששמתי לב שהעלילה מזכירה גירסה חיוורת, דלה ותפילה של משחקי הכס ואז איבדתי מומנטום.לא רואה סיבה להמשיך עד הרביעי...
|
|
|
|
|
לא כתבתי מדויק. (חדש)
ניימן יום ראשון, 07/04/2013, שעה 11:08
בתשובה לבילבו
זו טרילוגיה. הספר הרביעי הוא באותו העולם אבל לא חלק מאותו הסיפור.
|
|
|
|
|
יש לא מעט זבל ישן (חדש)
kenny יום ראשון, 07/04/2013, שעה 18:07
בתשובה לניימן
אבל הפתיחה שלי הייתה רק בחלקה הומוריסטית (או ניסתה להיות כזו). אני חושב שבאמת התקבעה מוסכמה בכתיבת פנטסיה, שמשפיעה גם על עורכים, שסיפורים ''גדולים'' - הרואיים, אפיים - חייבים להיות רבי מלל ועמודים.
|
|
|
|
|
מסכים. גם בקרב הקוראים. (חדש)
ניימן יום שני, 08/04/2013, שעה 12:04
בתשובה לkenny
כאילו, אנשים משווקים את מאלאזן כ''עשרה ספרים של אלף עמודים לספר!''. או - כשמדברים על המעלות של סופת החרבות, מזכירים את אורכו המופלג.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
