עוד בקטגוריה זו:
זומבים עליך, ישראל!
סרטים / נורית הוראק
04/03/13
תגובות: 2
מעגל בלי הרבה קסם
סרטים / עליזה בן מוחה
20/10/12
תגובות: 3
קפטן אמריקה ומלחמת העולם השנייה
סרטים / אנדרו ליפטאק
03/09/11
תגובות: 1
מקור לא ברור
סרטים / עליזה בן מוחה
30/07/11
תגובות: 4
כמעט הסוף (חלק ראשון)
סרטים / עליזה בן מוחה
12/06/11
תגובות: 0
חלום גנבים
סרטים / עליזה בן מוחה
29/12/10
תגובות: 13
טובים השניים?
סרטים / עליזה בן מוחה
14/08/10
תגובות: 5
מגע של קסם
סרטים / לילי דאי
14/05/10
תגובות: 2
המקום שאליו גיבורי אקשן הולכים למות
סרטים / לילי דאי
02/05/10
תגובות: 4
מה שיותר כחול יותר ממדים
סרטים / לילי דאי
31/01/10
תגובות: 5
על ממוצע ומעל הממוצע
סרטים / אֹרן רהט
24/10/09
תגובות: 8
לשקוע בסרט טוב
סרטים / רז גרינברג
28/04/08
תגובות: 1
דיקסילנד
סרטים / אהוד מימון
03/10/06
תגובות: 2
חייו ומותו של סופרמן
סרטים / רני גרף
25/07/06
תגובות: 22
הטרור כמשל
סרטים / רני גרף
03/04/06
תגובות: 15
|
 |
חלום ושברו
סרטים / רז גרינברג
יום שני, 02/05/2005, שעה 10:33
על חזונו הקולנועי של דאגלס טרמבול – איש אפקטים, במאי, חולם
|
|
''האם אינך חושב כי הגיע הזמן שמישהו שוב יחלום? האם אינך חושב כי הגיע הזמן שלמישהו יהיה אכפת מספיק כדי לחלום?''
– פרימן לוול (ברוס דרן) בסרט 'Silent Running'
ההיסטוריה נכתבת, כידוע, על ידי המנצחים. לפי כל הסימנים המקדימים, דאגלס טרמבול היה אמור להיות אחד מהם. אם הדברים היו מתנהלים כמתוכנן, טרמבול היה הופך לאחד הבמאים המובילים שצמחו לקולנוע המד''ב בשנות ה-70, לצדם של סטיבן ספילברג, ג'ורג' לוקאס ורידלי סקוט. אך הדבר לא קרה, והקריירה של טרמבול נותרה לא יותר מהערת שוליים בדברי-הימים הקולנועיים של הז'אנר. עדיין, מדובר בהערת שוליים מרתקת.
טרמבול נולד ב-1942. אביו, דון טרמבול, היה אחד מאנשי האפקטים בגרסה הקולנועית המיתולוגית של 'הקוסם מארץ עוץ' (1939), לפני שעזב את הוליווד לטובת עבודה בתעשיית התעופה והחלל האמריקאית. בניגוד לאביו, החליט דאגלס טרמבול לדבוק בקריירה קולנועית. כבר בשנות העשרים לחייו, כמעט ללא נסיון, הוא התקבל לעבודה כצלם אפקטים בסרטו של סטנלי קובריק '2001: אודיסיאה בחלל'. טרמבול גילה בסרט יכולת מרשימה ליצור אשליה של מרחב בעזרת שימוש יצירתי בצילום ותאורה, והצעות לפרויקטים החלו לזרום לפתחו.
באותה תקופה החלו אולפני יוניברסל להשתעשע ברעיון של העמדת תקציבים קטנים לרשותם של יוצרים צעירים ומבטיחים, כדי שאלה יביימו סרטים ללא פיקוח של המנהלים באולפן. בראשית שנות ה-70 אושרה הפקתם של חמישה סרטים כאלה, ובמסגרת זו הזדמן לטרמבול לביים את סרט הבכורה שלו – 'Silent Running'.
טרמבול ראה בכך הזדמנות להגשים פרויקט-חלום אישי שלו: סרט אודות אדם המשוטט בחלל בלוויית שני רובוטים. כאשר הפקת הסרט קיבלה אור ירוק, הוא החל בעבודה על העיצוב והאפקטים – עוד לפני שהיו ברשותו תסריט או אפילו סיפור מגובש. לצורך כתיבתם של אלה, גויסו בזריזות תסריטאי טלויזיה צעיר בשם סטיבן בוצ'קו ותסריטאי קולנוע אלמוני בשם מייקל צ'ימינו, שלימים יתפרסמו בזכות עבודתם בז'אנרים אחרים לגמרי (בוצ'קו כמפיק של דרמות טלוויזיוניות מוערכות דוגמת 'בלוז לכחולי המדים' ו'פרקליטי אל.איי.', צ'ימינו כבמאי דרמת המלחמה 'צייד הצבאים'). השניים, חדורי תודעה פוליטית ובעלי השקפה פסימית למדי על הנעשה בעולם, השתמשו בסיטואציה הבסיסית אותה התווה טרמבול כדי לעסוק בנושא שהמודעות הציבורית אליו החלה לגדול – אקולוגיה.
הסרט מתרחש בעתיד הרחוק, בו כל הצמחיה בעולם גוועה. בצעד חירום, מקימה ממשלת ארצות הברית חממות מלאכותיות, אותן היא שולחת לחלל על גבי ספינות, בתקווה כי את היערות שיגדלו באותן ספינות ניתן יהיה להחזיר, ביום מן הימים, לכדור הארץ. גיבור הסרט, פרימן לוול (ברוס דרן), הוא איש צוות על ספינה שכזו – ואלי פורג'. לוול מקדיש את כל זמנו לטיפוח החממות המצויות על הספינה, בעוד יתר אנשי הצוות (בגילומם של קליף פוטס, ג'סי וינט ורון ריפקין המוכר כיום מסדרת הטלוויזיה 'זהות בדויה') מתייחסים אליו כאל תמהוני העוסק בדברים בטלים – הם אינם מבינים את פשר האובססיה שלו ואת התעקשותו לאכול את המזון האורגני אותו הוא מגדל, במקום את המזון הסינטטי הזמין דרך מחשב הספינה. כשצוות הספינה מקבל פקודה להשמיד את החממות, שאחזקתן בחלל מתבררת כיקרה מדי, ולשוב לכדור-הארץ, לוול מגלה שעליו לנקוט בצעדים נואשים כדי להגן על החממות ועל הגידולים שהפכו למפעל-חייו.
כצפוי, הרושם הגדול אותו מותיר 'Silent Running' מתבטא ראשית כל ברמה החזותית. בשל התקציב והזמן המועטים שעמדו לרשותו, טרמבול ניהל במקביל את הצילומים על הסט וצילומי האפקטים, דבר המקנה לסרט תחושה של שלמות רעיונית-ויזואלית: מסדרונותיה הארוכים והדוממים של הואלי-פורג' (שלמעשה צולמו בספינת-מלחמה ישנה בעלת אותו שם), החממות הבנויות על מפלסים נפרדים בספינה, הטיסות בחלל – הכל נראה כחלק מתמונת עולם עתידנית-עקבית (גם אם ההגיון המדעי שמאחוריה רופף לעתים קרובות). גם היום, בעידן האפקטים הממוחשבים, 'Silent Running' הוא סרט מרהיב לצפיה.
גם ברמה העלילתית הסרט מרתק, גם אם הוא לא היה בדיוק מה שהאולפן והצופים קיוו לקבל. סרטים שהציגו חזיונות אפוקליפטיים-חברתיים היו אופנתיים מאד בהוליווד של סוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70 ('כוכב הקופים', 'שמש ירוקה', 'רולרבול') אך אלה בדרך-כלל נשענו על בסיס עלילתי של סרט הרפתקאות או מותחן. התסריט של 'Silent Running' נבנה כדרמה המתרחשת בחלל, נטולת חייזרים, רומנטיקה ואקשן, העוסקת בעיקר בבדידותו של הגיבור. לתסריט אמנם לא חסרות בעיות – הוא לא מצליח להחזיק את משך עלילת הסרט לאורך כל 90 הדקות שלה, וחלק מהדיאלוגים אינם מזהירים – אך ברובו, מדובר בתסריט חכם ואנושי המציג לצופים, בעדינות ובהדרגה, דמות מורכבת בהרבה מזו שהיתה מקובלת עד אז בסרטי הז'אנר. תורם לכך לא מעט גם משחקו המשובח של ברוס דרן.
האולפן, כאמור, לא ידע כיצד להתמודד עם הסרט, וזה האחרון יצא לאקרנים ב-1972 כמעט ללא יחסי ציבור. הביקורת היתה אוהדת ברובה, אך הקהל לא מילא את האולמות. עם זאת, הסרט זכה להצלחה בהקרנות שנערכו בקולג'ים, בהם עדיין ניכרו ניצוצות מגלי המחאה של העשור הקודם (זהו, כנראה, גם הקהל אליו כיוון טרמבול – כפי שמעידים שיריה של ג'ואן באאז המתלווים לפסקול). מדהים לגלות עד כמה הסרט והשאלות בהן הוא עוסק הופכים יותר ויותר רלבנטיים בדיעבד: בעת צאתו היה 'Silent Running' קריאה נואשת כנגד הנזק אותו האדם גורם לסביבה. כיום, כאשר המאבק הסביבתי לובש לעתים קרובות אופי מיליטנטי ואלים, הסרט מספק דיון שקול ואינטליגנטי על גבולותיו המוסריים של מאבק כזה.
למרות שהקהל לא זיכה את הסרט בהערכה לה הוא ראוי, אנשי התעשיה זיהו את האיכויות שלו מהרגע הראשון כמעט, והצדיעו לו בדרכם המקובלת: הם ציטטו ממנו ללא הכרה. במאי האנימציה היפאנית הייאו מיאזאקי הושפע עמוקות מהסרט, לא רק ברמת העיסוק שלו בתמות סביבתיות אלא גם ברמה החזותית, והדבר ניכר במיוחד בסרטיו 'נאוסיקה מעמק הרוח' ו'מצודה בשחקים'. נראה כי גם סרטו של אנדרו ניקול 'גאטאקה' שאב השראה עלילתית מסרטו של טרמבול: סצנות הסיום של שני הסרטים דומות מאד, ושמו הפרטי הסימבולי של גיבור 'Silent Running' הפך לשם משפחתו של גיבור 'גאטאקה' – פרימן.
למרבה האירוניה, ההשפעה הקולנועית הגדולה ביותר של החזון העתידני העגום אותו הציג טרמבול היתה על החזון העתידני האופטימי ביותר שהוצג בקולנוע, חמש שנים מאוחר יותר – זה שהציג ג'ורג' לוקאס בסרטו 'מלחמת הכוכבים'. שלושת הרובוטים (Drones, כפי שהם נקראים בסרט) הננסיים המלווים את פרימן לוול היו מקור ההשראה ללוקאס בעת יצירת דמותו של הרובוט R2D2. שלושת הרובוטים ב-'Silent Running', להם מעניק לוול את השמות ''יואי'', ''דואי'' ו''לואי'', המתקשרים ביניהם בעזרת צפצופים, מבצעים את עבודתם בעזרת זרועות מתארכות, ונראים מלאי חיים ואישיות לפחות כמו הדמויות האנושיות בסרט, היו כנראה אחד הדברים הראשונים שעלו בדעתו של לוקאס כאשר הוא החל לתכנן את הצעצועים המאכלסים את היקום העתידני שלו. שימו לב במיוחד לסצנה המקסימה ב-'Silent Running' בה מלמד לוול את הרובוטים כיצד לשחק פוקר: היא מתכתבת ישירות עם סצנת משחק השחמט ההולוגרפי ב'מלחמת הכוכבים'.
כשלונו המסחרי של 'Silent Running' גדע את קריירת הבימוי של טרמבול בעודה באיבה, אך הוא לא נותר מובטל זמן רב מדי: להוליווד לא הייתה כל כוונה לוותר על כישוריו כאיש אפקטים, ועבודתו בתחום היתה עמוד-תווך חשוב בסרטים 'מפגשים מהסוג השלישי', 'מסע בין-כוכבים: הסרט' ו'בלייד ראנר'. בין לבין, הספיק טרמבול להפיק את סדרת המד''ב קצרת הימים 'Starlost' ולביים כמה סרטים קצרים. וב-1981 הוא קיבל הזדמנות נוספת לביים סרט באורך מלא.
הסרט, 'Brainstorm' (שהופץ בישראל תחת השם 'סערת מוחין') עסק גם הוא, בדומה לסרטו הראשון של טרמבול, בנושא שהחל לתפוס תשומת-לב תקשורתית: משחקי וידאו והשפעתם על עיצוב התודעה. סרטו של סטיבן ליסברגר, 'טרון', שיצא שנה לפניו, היה אחד החלוצים בעיסוק ההוליוודי בנושא, אך הוא זכור בעיקר בשל איכויותיו החזותיות המרשימות, לזמנו, ופחות בשל רמתו העלילתית והרעיונית הרדודה. ב-'Brainstorm' ניסה טרמבול לפתח את הרעיון לכיוונים מורכבים יותר, וגם אם קשה לומר שהצליח, עדיין מדובר בסרט מסקרן.
גיבור הסרט, אנתוני ברייס (כריסטופר ווקן), הוא מדען בכיר בפרויקט פיתוח של טכנולוגיה חדישה: 'הקלטה' של חוויותיהם של אנשים ישירות ממוחם ו'שידורן' אל מוחם של אנשים אחרים, שידור הפועל על כל החושים. ברייס שוקע בעבודתו, ומזניח את אשתו קארן (נטלי ווד, בתפקידה האחרון) ואת משפחתו. העניינים מסתבכים עוד יותר כאשר מתברר שישנם גורמים המעוניינים לנצל את הטכנולוגיה החדשה למטרות לא כשרות.
גם 'Brainstorm' מכיל לא-מעט רגעים חזותיים מרשימים: עיצוב סביבת-העבודה של הגיבור משכנע מאד, כמו גם הסצנות הממחישות את השימוש בטכנולוגיה החדישה (ואשר מעידות על הכיוון אליו תפנה הקריירה של טרמבול לאחר בימוי הסרט). ויש סצנה אחת מבריקה ממש, בה מרכיב גיבור הסרט ''אלבום תמונות וירטואלי'' עבור אשתו: סצנה זו מזכירה את הרגעים ב-'Silent Running' בהם הוכיח טרמבול כי אפשר לחבר בין רגש וטכנולוגיה. אך השילוב בין הסצנות האלה חסר את האחידות והעקביות שאפיינו את 'Silent Running' – לא מעט באשמת התסריט. נראה כי כותבי התסריט ניסו להוציא תחת ידם מותחן פסיכולוגי, אך לא היה להם מושג כיצד ליצור סיפור כזה: העלילה מתעכבת באריכות, שוב ושוב, על פרטים שכבר הובנו והוסברו, וחולפת במהירות הבזק בדיוק על פני הנקודות בהן הצופים נדרשים להבהרות נוספות. שיאים דרמתיים בסרט מוחמצים בזה אחר זה, ולמרות שרצף הסצנות הסוגר את הסרט – מרדף המתחולל בשלוש זירות שונות (אחת מהן וירטואלית) הוא מלהיב למדי, הוא מסתיים, יחד עם הסרט, בפתאומיות, ומותיר את הצופים מבולבלים וללא תשובה של ממש לרוב השאלות שעלו במהלך הצפיה. מסופו של הסרט עולה גם כי טרמבול ככל הנראה לא היה מרוצה מאופיו הטכנופובי של התסריט, וניסה למשוך אותו לכיוון שונה מזה שהתכוונו אליו הכותבים. המסמר האחרון בארון הסרט הוא צוות השחקנים: על אף ההחלטה הנועזת לגייס ליהוק מבוגר יותר ואטרקטיבי פחות מהמקובל בסרטי ז'אנר, צוות השחקנים מקרין לאורך רובו של הסרט תחושה של עייפות ושעמום.
ביצועיו הקופתיים של 'Brainstorm', שיצא לאקרנים ב-1983, שנתיים לאחר תחילת ההפקה, לא הרשימו, והפעם גם המבקרים לא יצאו מגדרם. עם זאת, גם השפעתו של סרט זה ניכרת במגוון סרטי ז'אנר שיווצרו בשני העשורים הבאים: סרטים כדוגמת 'ימים מוזרים', 'מכסח הדשא' ו'דו''ח מיוחד' מכילים הומאז'ים והתייחסויות אליו. מבחינות רבות היה 'Brainstorm' אחד הסרטים הראשונים שעסק במציאות מדומה, והוא הקדים בעשור לפחות את גל הסרטים ההוליוודי שעסקו בנושא.
הפקת 'Brainstorm' התאפיינה במריבות רבות בין טרמבול לבין אנשי האולפן, שביקשו להפסיק את צילומי הסרט לאחר מותה של השחקנית נטלי ווד. בנוסף למאבקים אלה, טרמבול חש כי מאז תחילת עבודתו בהוליווד תעשיית הקולנוע שינתה את פניה, ולא לטובה: המעבר ממסכי-הענק, בעזרתם ניסו האולפנים להלחם בטלויזיה בשנות ה-60, למסכים הקטנים יותר באולמות ה''מולטיפלקס'', הגביל, לטענתו, את האפשרויות העומדות בפני יוצרים מסוגו. גורמים אלה הביאו אותו לנטוש סופית את תעשיית סרטי הקולנוע ולהתמקד בתחום שהיה, לדעתו, פתוח יותר לניסויים ולחידושים – פארקי השעשועים והסרטים של חברת IMAX. במסגרת עבודתו זו, פיתח טרמבול את טכניקת ההקרנה באולמות הבנויים ב-180 מעלות ומעניקים לצופים אשליה של עומק ומרחב. חלק מהסצנות ב-'Brainstorm' מרמזות על כך שטרמבול עתיד לפתח את הטכנולוגיה הזו – במיוחד אלה בהן דמויות בסרט חוות מיד ראשונה דהירה וירטואלית ברכבת הרים.
אחת האטרקציות הידועות ביותר שעשו שימוש באותה טכנולוגיה הופקה תחת פיקוחו הישיר של טרמבול – זו המבוססת על סרטי 'בחזרה לעתיד' בפארקים של אולפני יוניברסל. האטרקציה היא מסע קצר ובה-בעת מהפך קרביים בין תקופות היסטוריות שונות במכונית הדלוריאן מהסרט, ובהשתתפותם של שחקני הסרט כריסטופר לויד וטום וילסון. טרמבול רואה בה את אחד מהישגיו הגדולים כיוצר קולנוע, והוא הביע את אכזבתו מכך שאטרקציות מסוג זה אינן זוכות להכרה האמנותית לה הן ראויות.
הקולנוע של דאגלס טרמבול הוא קולנוע של חלומות. בין אם אלה החלומות על עתיד טוב יותר של גיבור 'Silent Running' או החלומות על שבירת המחסום המפריד בין הצופים למסך ב-'Brainstorm', הם מייצגים שאפתנות אותה קשה למצוא כיום אצל אנשי הקולנוע של הז'אנר. וגם אם לא כל השאפתנות הזאת הגיעה לכלל מימוש, בסופו של דבר, אי אפשר שלא להעריך את טרמבול בשל סלילת הדרך לחולמים שבאו בעקבותיו.
Silent Running - אתר מעריצים
Silent Running - עוד אתר מעריצים
מקורותיו של R2D2
Starlost - אתר מעריצים
בחזרה לעתיד – האטרקציה
|
 |
|
