 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
החינמניה מס' 37
שונות / המערכת
12/07/14
תגובות: 0
הגשת אירועים לאייקון 2014
שונות / המערכת
23/06/14
תגובות: 0
תיקוצ'יקים ועולמות אחרים
שונות / המערכת
31/05/14
תגובות: 1
החינמניה מס' 36
שונות / המערכת
26/04/14
תגובות: 0
החינמניה מס' 35
שונות / המערכת
08/03/14
תגובות: 0
פרס גפן 2014
שונות / המערכת
05/03/14
תגובות: 4
קול קורא להגשת סיפורים
שונות / המערכת
15/02/14
תגובות: 0
החינמניה מס' 33
שונות / המערכת
03/11/13
תגובות: 0
קול קורא
שונות / המערכת
29/09/13
תגובות: 0
החינמניה מס' 32
שונות / המערכת
07/09/13
תגובות: 2
דיווחים חיים מוורלדקון
שונות / המערכת
24/08/13
תגובות: 0
החינמניה מס' 31
שונות / המערכת
21/07/13
תגובות: 0
החינמניה מס' 30
שונות / המערכת
27/05/13
תגובות: 0
הרועה האחרון - סרט מסע פנטסטי
שונות / המערכת
02/04/13
תגובות: 0
החינמניה מס' 29
שונות / המערכת
23/03/13
תגובות: 0
|
 |
שלושה בטירה אחת
שונות / ניר יניב
שבת, 12/11/2005, שעה 21:33
או: איך הגענו לכנס המד''ב העולמי,
ומה עשינו שם; מסע עולמי עם
ניר הזועם בדרכים
|
|
טור אישי, פורסם בגליון מספר 26 של המימד העשירי, אוקטובר 2005
א.
צרותיהם של שלושה כותבים – בעיות במרחב ובזמן – מבטאים ושאר יצורים – מפגשים
שלושה כותבי מד''ב היינו, לביא תדהר וגיא חסון ואנוכי, ויתכן שדנו במצבנו הבריאותי המדרדר. גיא סיפר על המיחושים התוקפים אותו בכל פעם שהוא מנסה לכתוב סיפור קצר, אני סיפרתי על הכאב האיום הכרוך בכתיבת סיפור ארוך, ואילו לביא התלונן על כך ששנינו לא מפסיקים לקטר. כמו כן הוא ילל מעט על החום הרב בעיר מגוריו המדברית, לונדון, ועל עוד דבר זה או אחר. לפיכך החלטנו לעשות מעשה, לקום ולנסוע לחופשה בגלזגו, סקוטלנד. בדיוק באותה עת, לגמרי במקרה, התקיים שם כנס המד''ב העולמי.
הוחלט כי לביא יסע במכונית לגלזגו, ואילו גיא ואני נטוס. כל סידורי הטיסה הופקדו בידיו האמונות של גיא. ואכן, לא עברו שתי יממות והנ''ל הודיע לי, שמח וטוב לב, כי כל תוכניות הטיסה אושרו, ואין לנו אלא לתת לחברות התעופה לעשות את שלהן ולהביאנו בבטחה לעיר הנאווה אברדין.
''למה אברדין?'' שאלתי.
''בגלל הכנס,'' אמר גיא. ''זוכר? אמרנו שנלך לכנס?''
''האם לקחת בחשבון את העובדה שהכנס מתקיים, למעשה, בגלזגו?''
''מ'זתומרת 'גלזגו'?''
''גלזגו היא העיר בה יתקיים הכנס.''
''לא אברדין?''
''גלזגו.''
''אתה עובד עלי!''
''לא.''
''לעזאזל!''
ערב הטיסה, סיכמנו גיא ואני את פרטי המסע האחרונים בטלפון.
''דיברתי עם לביא,'' אמרתי, ''ונפגוש אותו בגלזגו מחר בערב.''
''מחרתיים,'' אמר גיא.
''מחר.''
''אבל הטיסה מחר!'' אמר גיא.
''הטיסה, יקירי, יוצאת עוד פחות משש שעות.''
''אתה עובד עלי!''
''לא.''
''לעזאזל!''
כיוון שיש בי ממידת הרחמים, לא ארחיב כאן את הדיבור על נסיונותיו של גיא, במשך כל הטיסה, לשוות לעצמו מבטא סקוטי. עם זאת יש לציין שכאשר פגשנו את לביא לבסוף, בלוויית כמה מידידיו המפיקים סרט תיעודי על הכנס ועל חובבים בכלל, הסתבר כי המבטא הנ''ל אינו הדבר האיום ביותר שיכול לקרות לאדם הנוסע לסקוטלנד, וכי הרבה יותר גרוע לנסוע במכונית במשך שש שעות עם צמד שחקנים בריטיים המתעקשים להפגין את יכולתם בתחום זה.
ב.
מועדון ארוחת הבוקר – הסופר המשתכפל – עגבניות – צרפתים – גרמנים
נסיוננו להגיע אל הכנס ברכבת התחתית נכשל באופן מצער, ובילינו חצי שעה בנווט, בהצקה לעוברי אורח תמימים ובנסיון נואש להבין מה הללו אומרים.
מרכז הכנסים בו נערך הכנס היה ועודנו מפלצתי בגדלו. בבוקר יומו הראשון של הכנס הוא נראה נטוש למדי. רק מאות בודדות של חובבים נעו לאטם לאורך המסדרונות הריקים, מכרסמים כריכים איומים מתוצרת מקומית ותוהים בקול היכן נרשמים. לביא ושות', לעומתם, כבר היו עסוקים מאד בהפקת הסרט התיעודי שלהם, דבר שהיה כרוך בדיונים רבים, סיגריות, בקבוקי בירה, תהיות, ספות נוחות, וכמובן – תלונות.
לאחר שנרשמנו קיבלנו תגים, חוברות, תוכניה, ספרים חינם, תלוש זכאות לתקליטור הכנס ושאר מיני תרגימא, שאופסנו כולם בתיקו של גיא למרות מחאותיו, כיוון שכותב שורות אלה מסרב לשאת כל משקל מיותר שהוא. או אז הלכנו וחילצנו את לביא ממלתעות העבודה הקשה, ושמנו פעמינו אל שני החדרים בהם נבלה את עיקר זמננו בכנס – אולם התצוגה ואולם הדוכנים. באולם התצוגה נתקלנו בכמה אבזרים שנראו כאילו נלקחו מהסט של ''ד''ר הו'', בסטארגייט גמדי ובסופר צ'ארלי סטרוס, שגרם לקול תלונה אצל לביא, שכן זה האחרון טען כי הראשון משכפל את עצמו ועל כן לא ניתן להתחמק ממנו. ואכן, במשך כל הכנס, בכל פעם בה הופיע סטרוס, לא עברה דקה ולביא הופיע. מוזר.
מזוית העין ראינו את רוברט סילברברג, משוחח עם כמה אנשים לא מוכרים לנו. גיא ואני, סקרנים לשמוע מה בפי האיש הגדול, תפסנו עמדת האזנה לידו. הוא דיבר על עגבניות. הלכנו משם.
אולם הדוכנים היה מלא בכל טוב הארץ שמנה וסלתה – ספרים, בגדים, דיסקים, ספרים, כתבי עת, ספרים, תמונות ואיורים, ספרים, פסלים, בובות, דגמים, קומיקס וספרים. בעלי דוכנים שמחים וטובי לב הציגו לראווה את מרכלתם או סתם קראו ספרים. גיא התנפל על אחד מדוכני הספרים כמוצא שלל רב וקנה את רובו, בעודו ממשיך לקטר על משקלו של תיק הגב שלו, למרות שאני עצמי אחסנתי בו לא יותר מארבעה-חמישה ספרים בו זמנית.
את שארית היום בילינו בשוטטות נעימה במתחם הכנס ובמפגשים עם עורכים וכותבים מארצות שונות. כמה צרפתים חביבים סיפרו לנו על הקשיים הכרוכים בפרסום מד''ב ופנטסיה במולדתם, וסיפוריהם לא נשמעו שונים מאד מאלה שלנו, בבואנו לתאר את מצב התחום בארץ. בני שני העמים שמרו על אופטימיות זהירה, ומיד הלכו לאכול ארוחת ערב.
בלילה, כבכל הלילות הבאים, נערכו כמה מסיבות במקביל במלון הילטון הסמוך. כלומר, סמוך לדעתם של מארגני הכנס, לא לדעתם של נהגי מוניות והולכי רגל. הוזמנו למסיבה גרמנית, שאכן היתה חוויה יוצאת מגדר הרגיל, ויום אחד אולי אספר לכם מדוע. נחלצנו בעור שינינו, ולביא התלונן כל הדרך חזרה למלון.
אולם התצוגה של הכנס
ג.
נהג מונית – ספרות נוער – מותו של עורך – פגישת מחזור – חידון – מסיבות – ספרים ללבישה
נחושים בדעתנו שלא לחזור על משגי יום אתמול, בחרנו לנסוע במונית מהמלון ועד למתחם הכנס. הסתבר כי היתה זו החלטה נבונה ביותר, שכן נהג המונית פתח בדיון מעמיק על ספרות המד''ב בכלל וזו של פיליפ ק. דיק בכלל. תלונותיו הספרותיות כבדות המשקל עסקו כולן בעובדה שספריו של דיק דקים מדי. הבטחתי לו להביא עובדה זו לידיעתו של הסופר (1928-1982).
כיוון שהחלטנו להתנסות בחוויות חדשות, שמנו פעמינו אל נבכי המתחם על מנת לצפות בפאנל, למרות התנגדותי הנחרצת להאזין למישהו שאינו אני עצמי. בסופו של דבר לא סבלתי – הפאנל עסק בכתיבה לנוער, ותגובותיו של גיא לכך היו מבדרות מאד. בסוף הפאנל נערך צילום קבוצתי של כל כותבי ספרות הנוער בחדר, וגיא נבעט לשם אחר כבוד על ידי עבדכם הנאמן. הוא חזר משם מרוצה מאד וספר חינם בחיקו, ומיד החל – או שמא המשיך – לקונן על משקל תיקו התופח. איש מוזר.
באולם הדוכנים פגשתי את אחד מעורכי כתב העת הבריטי אינטרזון, בחור הולנדי חביב למדי ומגודל עד מאד, ונזפתי בו קשות על כך שדחה כמה מסיפורי. הבהרתי לו כי איני רואה בעין יפה התנהגות מסוג זה, וכי אני מצפה ממנו להיטיב את דרכיו לאלתר. כמדומני שהמסר נקלט, אם כי לקראת הסוף נקרע חוט מחשבתי עם הופעתו של דידי חנוך, עורך סדרת המד''ב והפנטסיה של הוצאת מודן, שתהה מדוע לא נפגשנו בכנס עד אז, ולמה אין לי טלפון, ואיך אני נהנה מהכנס, ומה אני רוצה מההולנדי המסכן הזה.
עם צאתנו למסדרון הבחנו בבריאן אלדיס, ואני ניגשתי להחליף אתו כמה מילים, תשע שנים לאחר פגישתנו הראשונה בזמן ביקורו בארץ, הזמן בו הוקמה האגודה. בזמנו סיפרתי לו כי קראתי כמה מספריו אך לא אהבתי אותם, וביקשתי ממנו להמליץ על כאלה שלא קראתי. הוא לקח את כתובתי ושלח לי, לאחר שובו לאנגליה, ספר בדואר, בלוויית פתק לאמור ''לעולם אל תאמר לסופר שאינך אוהב את ספריו, שכן אז הוא יסרב לשלוח לך ספרים בדואר.''
הזכרתי לו את התקרית והודיתי לו בחום על הספר. ''אה,'' הוא אמר, ''אני שמח לראות שאתה כבר אוהב מד''ב.''
במשך שניה אחת ארוכה שררה שתיקה מביכה.
''לא,'' אמרתי לבסוף. ''תמיד, אה.. תמיד אהבתי מד''ב. הבעיה שלי היתה.. אה... היא היתה עם הסיפורים שלך.''
נפרדנו כידידים. דידי, שלא נכח שם, לא סלח לי עד היום.
לאחר מכן נכנסנו לאירוע אשר, לעניות דעת כותב שורות אלה, יש לייבא לכנסים בארץ ויפה שעה אחת קודם. זהו מעין חידון בו שתי קבוצות, כאשר האחת ממציאה הגדרות משונות למילים משונות עוד יותר מתחום המד''ב ועל השניה לנחש מהי ההגדרה הנכונה, ואז מתחלפים התפקידים. למעשה, כך המנחה, ''לא כל המילים נלקחו מתחום המד''ב, אך עד סוף הערב הן ישתייכו לו.''
בערב התקיימה מסיבה פרטית של הוצאת Gollancz, ודידי סיפר לנו במשך שעות ארוכות איך הוא קיבל הזמנות ואנחנו לא. הגענו למסיבה בכוחות עצמנו ונכנסנו פנימה. ''מי אתם?'' שאלו בכניסה. ''דידי חנוך,'' ענינו.
היתה מסיבה מצוינת. פגשנו בה את איאן ווטסון, סופר מד''ב שביקר בארץ כאורח הכבוד של כנס איקון 98' יחד עם בריאן סטייבלפורד, ואשר חלק עמנו כמה סיפורים מפולפלים ביותר על הביקור ההוא ובכלל. פגשנו גם את דידי, שכמעט שמח מאד לשמוע על השימוש שעשינו בשמו. כשעזבנו לכיוון מסיבות ההילטון כבר היינו כולנו שמחים וטובי לב למדי, ובמצב זה פגשנו את זוגתו של ג'ורג' ר. ר. מרטין וידידיה. כך גילינו שדידי הוא בעליהן הגאה של שלוש חולצות ''שיר של אש ושל קרח'', כולן חתומות. חיויתי את דעתי שספרים לא נועדו ללבישה כי אם לקריאה, אך איני זוכר מה היה לדידי לומר על כך, או כל דבר אחר מאותו ערב.
סופרי המד''ב איאן ווטסון (אנגליה) ורוברטו קוואגליה (איטליה)
ד.
גני התערוכה – מילים, מילים – חמור בין שני האבוסים – כחול הזקן – לבן הזקן – שוב חולצה
את יומנו השלישי בסקוטלנד התחלנו, גיא ואני, בחדר התצוגה, שם נתלו עשרות ומאות יצירות אמנות על פרגודים מיוחדים. חלקן הוצעו למכירה, תמורת משכנתא הולמת. אחת היצירות היתה פשוט כתובת מצוירת על קיר: ''סיפורים קורים למי שיכול לספר אותם''. כמעט קנינו אותה.
בפאנל שדן במצב המד''ב בעולם ובכלל, שוחחו המבקר הנודע ג'ון קלוט ופרופ' גארי ק. וולף על הא ועל דא תוך שימוש במילים ארוכות ובמשפטים נפתלים ככל האפשר. הקהל היה ערני ושאל שאלות, תוך נסיון להשיב להם באותו מטבע, והמצליח ביותר בכך היה הסופר צ'יינה מייויל. כל שאלה שלו ארכה כמה דקות וכללה מובאות, ציטוטים ומראי מקום. לא הבנתי כלום.
קוני ויליס, קלי לינק, איאן ווטסון ועוד מישהי דנו בעיסוק המד''בי בהכרה, ונראה כי קובצו לשם כך במקרה. ויליס נראתה כדודה חביבה, וכך הצליחה להשתלט על ווטסון האנרגטי, לינק העגמומית משהו והעוד-מישהי הקופצנית, ולהכניס מעט סדר בשיחה. בסוף הפאנל החליט גיא להציג את עצמו בפני קלי לינק, תכנית שסוכלה רק על ידי רצונו הפתאומי לדבר עם קוני ויליס, שנקטע בעודו באבו על ידי החלטתו האמיצה לברר משהו עם איאן ווטסון. השתלטתי עליו תוך שימוש בכוח סביר בלבד, ובסופו של דבר הוא אכן דיבר עם לינק, בעוד ויליס מדלגת החוצה.
עם בוא אחר הצהריים עלה בדעתנו לחפש אחר לביא. כשהצלחנו להתקשר אליו, לבסוף, נשמעה השיחה כך:
''הלו? לביא?''
''הלו, ניר! בוא למסיבה!''
''איזו מסיבה?''
''ניר! אני לבוש כמו שודד ים!''
''הלו?!''
''שודד ים!''
''כן,'' אמרתי. ''אני מבין אותך לחלוטין. איזו מסיבה?''
''יש בירות חינם!''
''ניחשתי את זה. איזו מסיבה?!''
''תגיעו לספינה הגבוהה. אוי! הרביצו לי!''
''מה? איפה?''
''בעין! הרביצו לי בעין עם רטיה של שודדים!''
''לא, איפה המסיבה?''
''בספינה הגבוהה.''
''יש לך שם רחוב ומספר?''
''הלו? מי זה?''
כשהגענו, לבסוף, התברר לנו שהוא לא שיקר – אכן היתה זו ספינה, ואכן גבוהה. ספינת מפרש, ועל סיפונה מסיבה של הוצאת ספרים זו או אחרת.
לביא התפלא מאד לראותנו, ותהה מי בדיוק הזמין אותנו.
על סיפון הספינה פגשנו בדידי, כמובן, ובסופר הפנטסיה פול קארני, שהיה בארץ בשנה שעברה ומתכנן לבוא לביקור נוסף, יום אחד. היו גם הרבה סופרים מפורסמים אחרים, אבל מי סופר.
שודדי הים נ. יניב, ג. חסון ול. תדהאאארררר
לאחר מכן שמנו פעמינו אל ההילטון, באוטובוס דו-קומתי נטול גג. כמעט קפאנו למוות, אך אחד ממשתתפי תחרות התחפושות של הכנס, בתלבושת כבשה פאן-קיברנטית, נחלץ לעזרתנו ושר שירים עליזים כל הדרך תוך שהוא מנופף באוזניו הצמריות ובשאריות אלקטרוניקה מצפצפות. היה חם.
בהילטון נערכה, בין השאר, מסיבה לכבוד צאת ספרו החדש של ג'ורג' ר. ר. מרטין, שטרח והגיע. האוהדים הכינו חולצה, ואילו האוהדות הגיעו במחשופים נדיבים. היה שמח. החולצה האמורה עוטרה בכתובת ''כתבתי את 'סעודה לעורבים' וכל מה שקיבלתי זו החולצה הטפשית הזו'', וכן בחתימותיהם והגיגיהם של המעריצים. גיא שכנע אותי לחתום גם כן, והתחרט על כך כמעט מיד. כתבתי: ''עד שאתה לא גומר את הסדרה, אנ'לא קונה אפילו ספר אחד.''
והתכוונתי לזה.
אף אחד לא שם לב, וגיא גרר אותי החוצה משם.
ה.
הלילה בו עמדה האדמה מלכת – שכר ועונש – הצעה מגונה
בין מסיבות, אירועים, פאנלים, דוכנים ושאר ירקות, בלטו ביום זה שני אירועים מיוחדים. הראשון היה טקס הענקת פרס הוגו, שהתנהל בסדר ובשקט מופתיים אל מול קהל של ארבעת-אלפים צופים ואפס פלאפונים. השני, המעניין בהרבה, היה מה שתואר לאחר מכן אצל כמה ממשתתפי הכנס כ''הפיצוץ'', ''הפיגוע'', ''קרב הענקים'' ו''סתם הסתובבתי במסיבה עם הבירה שלי ופתאום היה פיצוץ גדול ואני לא זוכר שום דבר, ומי אתה בכלל?''
היה זה, כמובן, המפגש בין כותב שורות אלה לבין צ'יינה מייויל, שהתפרסם אצלנו בסירובו לאשר את תרגום ספריו לעברית מטעמים פוליטיים. במשך שעה ומשהו הטיחו שני המתמודדים האימתניים דברי נימוסין בקולות איומים, ולאחר מכן החליפו כתובות דוא''ל ופנו לדרכם.
כמה ישראלים נוספים טוענים לחלק במפגש הנ''ל, אך אל תאמינו להם, כיוון שאני כותב יפה יותר, והרי ידוע כי תשעה קבין של האמת הם יופי, ואילו הקב הנוסף הוא אלימות צרופה, ועל כן הזהרו לכם.
לביא, שהתחיל את כל העניין שלא בטובתו, טען בתחילה כי הוא הובך לחלוטין. לאחר מכן הוא אמר שהוא לא מוכן לדבר איתי יותר. לאחר עוד כמה משקאות הוא ביקש את ידי. נחלצתי בעור שיני.
ו.
זמן סגירה
בסופו של דבר הסתיים הכל, ואנו, עייפים אך מרוצים, חזרנו איש לביתו. כלומר – לביא חזר לביתו וגם גיא ואני אני חזרנו לביתו, איש איש ותירוציו עמו.
שלושה כותבי מד''ב אנחנו, ואנו עדיין דנים במצבנו הבריאותי המדרדר.
אני זקוק לחופשה.
הגלזגואיטים - חלק I
הגלזגואיטים - חלק II
הגלזגואיטים - חלק III
הגלזגואיטים - חלק IV
הגלזגואיטים - חלק V
הגלזגואיטים - חלק VI
אינטרזון
פיליפ ק. דיק
צ'יינה מייויל
איאן ווטסון
בריאן אלדיס
צ'ארלי סטרוס
קוני ויליס
קלי לינק
ג'ון קלוט
פול קארני
כנס המד''ב העולמי
דידי חנוך
לביא תדהר
גיא חסון
אנוכי
את הסדרה הזו אי אפשר להפסיק - הטור הקודם
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
אני מתה על מבטא סקוטי (לא שאני מבינה מילה מזה, זה פשוט לא משנה). (חדש)
לילי יום ראשון, 13/11/2005, שעה 2:57
אני מתה גם על ג'רום ק. ג'רום. בסך הכל הסיפור הזה גרם לי עונג רב וצרוף, אם גם חיות מושהית-משהו.
|
|
|
|
|
הגירסה הזו היתה כבר ב''מימד'' (חדש)
ניר א. יום חמישי, 17/11/2005, שעה 14:20
ציפיתי שבגירסת האתר נראה אלימות גראפית !
|
|
|
|
|
הנה (חדש)
kenny יום חמישי, 17/11/2005, שעה 15:38
בתשובה לניר א.
|
|
|
|
|
בהחלט יש אלימות גראפית. (חדש)
NY יום חמישי, 17/11/2005, שעה 15:47
בתשובה לניר א.
אין לך מושג איזו חוויה איומה עברה על הדג שבתמונת הכותרת.
והאנקול ההוא, זה שלביא מנופף בו מעל גיא בתמונה התחתונה? תגיד תודה שלא ראית איפה הוא היה שניה אחת לפני כן.
(ניר הזועם בדרכים, מהדורת האינטרנט: זועם יותר, חושפני יותר, חושני יותר. עשו מנוי עוד היום!)
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
