עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
עיר שהותכה לה יחדיו
ספרים / דותן דימט
שבת, 10/04/2004, שעה 0:00
'תחנת רחוב פרדידו' (Perdido Street Station) של צ'יינה מייויל – מניפסט פנטסטי
|
|
ביקורת זו הופיעה בגליון 21 של המימד העשירי, אפריל 2004
בצורה כלשהי, הספר שלפנינו איננו רק רומן, אלא גם מניפסט. צ'יינה מייויל, שזהו ספרו השני, כתב יצירה מעוררת השתאות שמטרתה העיקרית, כך נדמה, היא לקרוא תיגר על מוסכמות הז'אנר המסחרי הקרוי ''פנטסיה''.
הגיבורה העיקרית של 'תחנת רחוב פרדידו' היא עיר. עיר ענקית, תוססת, רועשת, מטונפת, אכזרית, גרוטסקית ומזרת-אימה בשם ניו קרובוזון. נדמה לעיתים כי תפקידן של הדמויות האנושיות והבלתי-אנושיות שבספר הוא לתת למייויל אפשרות להציג בפנינו לראווה את העיר הזו, שכמעט ולא ראינו עוד מסוגה בפנטסיה המודרנית: הספר מתחיל כאשר אחת הדמויות מגיעה לעיר, ומסתיים בהתאמה כאשר חלק מהדמויות עוזבות את העיר. במידה רבה, הביקור בעיר, החיים בה, הם במרכז הספר.
ניו קרובוזון היא עיר-מדינה קוסמופוליטית במרכזה של יבשת בָּס-לָג, המאוכלסת על ידי מגוון גזעים אנושיים ואחרים ונשלטת בידי פרלמנט מושחת המסתמך על כל מנגנוני הדיכוי של מדינת משטרה. נהרותיה מוצפים שפכים מתעשייתה המשגשגת, מסילות רכבת מחברות את שכונותיה ומתנקזות לתחנת רכבת ענקית, תחנת רחוב פרדידו, שמהווה את מרכזה השלטוני והמסחרי של העיר. מערכת עצמות ענקיות, דמויות צלעות, מאיזה שלד עתיק ועלום, מתנשאת מעל לגטאותיה, כשרידי חיית ענק קדמונית. בניו קרובוזון תמצאו יותר נפלאות מבאימריר, מינאס טירית, טאנלורן ועוד תריסר ערי פנטסיה אחרות, ומספיק זוועות בכדי לגרום למורדור להראות בהשוואה כגן לאומי.
תושביה של ניו קרובוזון הם, כאמור, ערב-רב ומגוון של יצורים פנטסטיים: בני האדם חולקים את העיר עם הקפרי, שגופן גוף אישה וראשן נראה כמו חיפושית, עם אנשי הקקטוס הקשוחים (המתגוררים בחממה ענקית במרכז העיר), הוידוני הצפרדעיים השוכנים בנהרותיה, הגרודה המעופפים מעל, ועוד גזעים רבים אחרים. מעבר לכך, שכבות החברה הנמוכות מלאות ב''מעוצבים מחדש'', עבריינים שגופם עוות והותך בעזרת כישוף ודמיון סדיסטי להכלאה גרוטסקית וייחודית בין אדם, מכונה וחיה.
אם הפנטסיה הקלאסית תחומה לעולמות ימי-ביניימים, הרי שניו קרובוזון היא תרבות טכנולוגית מתקדמת, שבה מתמזגות טכניקות כישוף ותאוריות מדעיות. אולי אין בה מטוסי סילון ומכשירי טלפון, אך יש בה רכבות ורובוטים המנקים את הבתים, ותורת הקוונטים מוכרת למלומדיה. לולא הנוכחות המופגנת של כשפים וקסם בכל מקום, ניתן היה לחשוב שזהו ספר מד''ב, או ליתר דיוק מז'אנר הסייברפאנק.
אך גיבורי 'תחנת רחוב פרדידו' אינם גיבורי סייברפאנק טיפוסיים (כלומר עבריינים החיים על הקצה), וגם אינם גיבורי פנטסיה טיפוסיים (כלומר, יורשי-עצר מוסווים עם יעוד כביר). הם אזרחים רגילים של ניו קרובוזון, עד כמה ש''רגיל'' הוא תואר שניתן להשתמש בו בהקשר זה. אייזק גרימנבולין הוא מדען העובד על תאוריה פיסיקלית-מאגית חדשה. מאהבתו היא לין, אמנית מגזע הקפרי היוצרת פסלים מההפרשות הריריות של ראשה החיפושיתי. בתחילת הספר נשכר אייזק על-ידי לקוח בשם יגהרק, בן לשבט מדברי של גרודה, אשר כנפיו נכרתו כעונש על עבירה שאת טיבה הוא מתקשה לתרגם למונחים אנושיים. יגהרק רוצה שאייזק ישיב לו את יכולת התעופה, ובמשך עמודים רבים עמל זה האחרון על פרוייקט המחקר והפיתוח הזה. בינתיים מקבלת לין הצעה לפסל דיוקן של ברון פשע מסתורי בשם מר מוטלי. הצטלבותם של שני הפרוייקטים הללו מגיעה כמה מאות עמודים לאחר תחילת הספר, כאשר שרשרת אירועים משחררת אל אויר העיר להקה של ישויות נוראות שהתואר ''לאבקראפטיניות'' הולם אותן ביותר.
משלב זה הופכת עלילת הספר מפנורמה עצלה למרדף אפי ממוקד, בו נאבקים אייזק, יגהרק והמהפכנית דרחן להציל את העיר מאותן ישויות אימתניות, תוך שהם נמלטים על חייהם הן מהממשל המושחת והן מכנופיותו של מוטלי. בין בעלי הברית המוזרים הנקרים בדרכם נכללים מחתרת הפועלת לעורר מודעות עצמית ברובוטים בעיר, ישות חוץ-מימדית תמוהה בשם ''העכביש'' המפגינה חיבה למספרים ונטייה להרס וחורבן אסתטיים, וחבורת הרפתקנים קלישאתית, בפרודיה גלויה ואכזרית על דמויות במשחקי פנטסיה לדורותיהם.
דמויותיו של מייויל אנושיות מאד ורחוקות מאד מלהיות הרואיות. אנו רואים את חולשותיהן, פחדיהן ומגרעותיהן, לצד האומץ, הנאמנות והחמלה שהן מפגינות. קשה למצוא ביניהן דמות שהיא סימפטית לגמרי. אייזק, למשל, מרשים אותנו בטוב לבו ובאומץ שלו, אך גם ביהירותו ובקוצר-רוחו. האנושיות הזו מובלטת על רקע העולם שמייויל מציג, שהוא עולם חילוני, קר, אדיש וחסר פניות. כל הישויות העל-טבעיות בספר מצטיינות בחוסר אנושיות מופגן – הן עוינות, אדישות או בלתי-מובנות. בדומה לכך, גם הכוחות הפוליטיים והחברתיים שפועלים בניו קרובוזון הם מנוכרים ומאיימים. לבסוף, העדרה הקוסמי של חמלה בא לכדי ביטוי גם בהעדר רחמים של הסופר כלפי דמויותיו: מייויל מצליח לשכנע את הקורא כי הוא אינו חס על הדמויות וכי סוף טוב אינו מובטח לאיש.
בפתח הביקורת אמרתי כי הספר מהווה מעין מניפסט: הכרזת כוונות אומנותית, מפגן של סוג מסויים ושונה של פנטסיה. בזמן שעבר מאז ראה אור 'תחנת רחוב פרדידו', זכה אותו זרם בשם: New Weird (על משקל New Wave, ''הגל החדש'' במד''ב בשנות ה-60 וה-70). ומייויל אף פרסם מניפסט לסוג הפנטסיה הזה, באינטרנט ובמגזין 'לוקוס', המונה את מאפייניו המפורשים כפי שהוא רואה אותם.
טולקין שם במרכז הפנטסיה את רעיון הנחמה: התחברות למורשת עתיקה, השבת הסדר הישן והטוב על כנו. הפנטסיה של טולקין ויורשיו היא דתית במהותה – תמיד קיים איזה סדר מוסרי קוסמי מאחורי הדברים, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא נרמז. מייויל מציב מנגד את הטלטלה כרעיון המרכזי: הפנטסטי הוא זר ושונה, לא מוכר ומעורר געגוע, ולכן יש כאן אנשי קקטוס ונשות-חיפושית במקום עלפים וגמדים. העולם שלו הוא חילוני לחלוטין, והסוגיות בו אינן מנוסחות במושגים של מוסר אלא בצורה פוליטית. אפילו כשהסוגיה היא ''מה לעשות עם מפלצות לאבקראפטיות'', כלומר עם ישויות שהן רוע טהור, התגובה נגזרת לא מאמונות אלא מאינטרסים: הממשל רוצה לנצל אותן לפיתוח אמצעי לוחמה, העולם התחתון רוצה להפיק מהן סמי הזיה מסוכנים, הגיבורים רוצים לחקור ולהשמיד אותן. האפשרות להתייחס כך, בצורה עניינית, לכל כוח על-טבעי, היא מהות הפנטסיה החילונית: בעולם שאין בו אלוהות אנו לבד, אבל אנחנו חופשיים.
מייויל מציע לנו פנטסיה שאיננה מנסה לברוח מהעולם המודרני שלנו ולהתרפק על אידאה ישנה, אלא מחבקת אותו לחיקה ומשקפת אותו, מוזר, נורא ומופלא אף יותר.
תחנת רחוב פרדידו (Perdido Street Station)
מאת צ'יינה מייויל (China Mieville)
הוצאת Pan Macmillan
867 עמודים
תחנת רחוב פרדידו – סקירה קצרה
מלך עכברוש – מאת צ'ינה מייויל
המימד העשירי
|
 |
|
