 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
חיפה, חיפה – עיר עם עתיד
מאמרים / אהוד מימון
18/04/10
תגובות: 0
היום שאחרי מחר
מאמרים / רז גרינברג
20/12/09
תגובות: 7
|
 |
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
שבת, 12/02/2011, שעה 21:45
סקירה של אחדים מספרי הביכורים של 2010
|
|
מאנגלית - אהוד מימון
אזהרה: הסקירה מכילה פרטי עלילה של כל הספרים הנסקרים בה.
בעונה זו של השנה אני תמיד מוצאת את עצמי חושבת על הסופרים שהוציאו ספר ביכורים שקראתי ב-12 החודשים האחרונים. צריך לשקול את המועמדויות לפרס קמבל, כמובן, ופרס לוקוס לספר הביכורים. מפעם לפעם גם שואלים אותי בקשר לגיליונות פרסים ו''המיטב'' אחרים. כמה מהסופרים החדשים כבר נסקרו מעל דפים אלה (המאמר מתורגם מתוך גיליון 5 של כתב-העת Salon Futura שיצא לאור בינואר, המתרגם). התרשמתי מאוד מספריהם של נ''ק ג'מיסין, קרן לורד והאנו רג'נֵיימי. ב-2010 התפרסם גם ספר ראשון מאת מירה גראנט, אבל מכיוון שהיא אני-הצל של שנאן מגוויר, זה לא נחשב ספר ביכורים. אבל זו בקושי טיפה בים. מוצאים לאור להוטים מאוד אחרי החדש בימינו. נראה שכיום סופרים מצליחים בגדול, או שאחרי שלושה ספרים הם מוטלים לערמת האשפה של ההיסטוריה של הספרות, ויכולים להמשיך רק אם הם נולדים מחדש בשם חדש. לכן יש לשקול ספרי ביכורים רבים. להלן אחדים מהם.
מכיוון שוורלדקון היה באוסטרליה השנה, חשבתי להתחיל בחלק זה של העולם. הלן לוֹ היא מניו זילד, וסדרת ''חומת הלילה'' שלה נרכשה על ידי הוצאת Eos בארצות הברית. הוצאת Orbit תתחיל להוציא אותה לאור בבריטניה במרס. הספר הראשון נקרא ''יורשת הלילה''. להלן הרקע.
במשך ארבע מאות שנים לוחמי דראי הגנו על העולם הראת מפני משיסת הנחיל האפל. אבל במהלך זמן זה עצלות וקנאה כרסמו ביכולתם ובאחדותם, בעוד נחישות האויב נותרה איתנה. הדראי מחולקים לתשעה בתים אצילים. לאף אחד מהבתים אין סמכות לפקוד על האחרים, אבל על פי הנבואה אם בית הלילה ייפול, כל שאר הבתים ייפלו אתו. גורל העולם, אם כן, נח על כתפיו של יורש בית הלילה, נערה בגיל העשרה. למרבה המזל, יש לה כוחות מיוחדים.
בלה... בלה... חלק מכם ודאי חושבים. כן, זו עוד סדרת פנטסיה על בן עשרה עם כוחות מיוחדים שגורלו להציל את העולם. דברים כאלה הם פופולריים, ולכן מוציאים לאור כל הזמן קונים אותם. אבל בכל סדרה חדשה צריך להיות משהו חדש ושונה. מה יש ללו עבורנו?
בתור התחלה, זה לא עולם פנטסיה טיפוסי. הקשיבו:
''הם שוחרי מלחמה ונועזים'', אמר אחד ממספרי הסיפורים בכובד ראש, בזמן שאחר חזר על סיפור עתיק יותר שעל פיו הדראי לא היו כלל מהראת, אלא הגיעו מן הכוכבים לפני זמן רב. הם בנו, אמר הספר בקול חרישי, את המצודה הגדולה שלהם בתוך לילה ויום בשעה שהעולם עדיין רגש מבואם. רעידות אדמה ושרפות פשטו במישורים, כל הנהרות והאגמים רתחו – וכאשר חזון אחרית הימים הזה הסתיים חומת הלילה הנרחבת והנוראה נמתחה לאורך גבולו הצפוני של העולם.
אז הדראי הם גזע יורד חלל (במקום אחר נרמז שהם הגיעו דרך חור תולעת) רב-עוצמה מספיק כדי להקים חומת הרים משובצת מבצרים שמאחוריה כלוא הנחיל שהגיע זה מקרוב, הכול במהלך יממה אחת. זה גרם אסון אקולוגי גדול לילידי העולם. לדראי לא אכפת. הם יהירים, ובדרך כלל מתעלמים מהאנשים שבעולמם הם התיישבו. מטרתם היחידה היא להילחם בנחיל. אבל כפי שצוין לעיל, הם הופכים גרועים למדי בלחימה ואם על הגיבורה שלנו, מאליאן, להגשים את גורלה היא תצטרך כנראה את עזרת המקומיים. תזכורת: לו גרה בניו זילנד, סוגיות של קולוניאליזם מוכרות שם היטב.
עלי לציין שאביה של מאליאן, הרוזן טסריון, מודע לבעיות של בני עמו. אבל הוא פוליטיקאי. הוא יודע שהוא אינו יכול להפר מאות שנות מסורת ולתקן מאות שנות בוז גזעני לאנשי הראת בצו פשוט. עליו לסחוף את אנשיו אחריו. מה שחסר לו הוא הדמיון כיצד לעשות זאת. הוא לוחם, ראש וראשית, ופתרונותיו מתרכזים בדך כלל בעימות עם האויב, לא בשכנוע.
קשה להצליח בשילוב כזה של פנטסיה ומדע בדיוני. במהלך קריאת הספר אתם עלולים לתהות מה קרה ליכולת המסע בחלל של הדראי. לא ברור גם אם לו עושה את הקטע של ''אי-אפשר להבחין בין טכנולוגיה מתקדמת דיה וקסם'', או אם היא מתכוונת ליצור פנטסיה בין כוכבית אמתית בסגנון פטרישיה קנילי. יש לקוות שזה יתברר בכרכים הבאים.
על צד החיוב, הרעיון של אותה הגעה פתאומית מעורר יראה מסוימת. לו אני במקומה, אולי הייתי מתפתה להתחיל עם פרולוג המתאר את האירוע הזה, ואז מתחילה את הספר גופו ''מאות שנים לאחר מכן...'' במקום להתחיל בהיכרות עם הגיברה בת העשרה הנועזת שלנו, כפי שאכן קורה. אבל אולי זה היה מרתיע חלק מקוראי הפנטסיה, שאני בהחלט לא דוגמה טיפוסית להם.
נוסף לכך הגילוי ההדרגתי של סיפור הרקע מעניק תמריץ להמשיך ולקרוא. וטוב שכך, מכיוון שהגיבורה בת העשרה והנער שהוא העזר כנגדה, שאינם יודעים דבר על העולם וטרם למדו להשתמש בכוחותיהם, הם חסרי ישע למדי. מאליאן וידידה הצעיר קלן מבלים חלק גדול מאוד מהספר בכך שמבוגרים וכוחות על-טבעיים מתמרנים אותם, וקשה שלא לראות את ידה הרת הגורל של הסופרת מאחורי אלה. זה בשום פנים ואופן אינו יוצא מן הכלל. פרודו וחבריו ההוביטים מבלים חלק גדול מ''אחוות הטבעת'' כשהם מתומרנים בידי גנדלף, ארגורן ואלרונד. בספרים מאוחרים יותר ללא ספק נראה את מאליאן וקלן מתבגרים ועומדים על שלהם. יש לקוות שנלמד בהם גם עוד על מקורם של הדראי, ויחסיהם עם הראת.
אם נמשיך לאוסטרליה, טרנט ג'מיסון הוחתם על ידי הוצאת Orbit העולמית (ולאחרונה מכר סדרה נפרדת להוצאת Angry Robot). ספר הביכורים שלו הוא ''מוות מוחלט בהחלט'', ואם אתם מחפשים תת-ז'אנר לקטלג אותו בו, בדרך כלל תראו שנשעה שימוש בפנטסיה אורבנית. אבל זה מכסה על חטאים רבים, ואנחנו יכולים להגדיר הגדרה מדויקת יותר אם ניזכר בספרי פליקס קסטור הנהדרים של מייק קרי. ג'מיסון כמובן אינו עושה בדיוק מה שקרי עושה, אבל הגיבור שלו, סטיבן דה סלבי, כמו קסטור, מבלה חלק ניכר בזמנו בשיחה עם רוחות רפאים, בשתייה ובלחטוף מכות, ולכן זו נקודת מוצא טובה.
וכעת להבדלים, ואחד הברורים שבהם הוא שבעוד שספריו של קרי ממוקמים ברובם בלונדון, אלה של ג'מיסון מתרחשים בבריסביין. זהו שינוי מרענן, אם כי קריאה על בריסביין הסובלת מאפוקליפסת זומבים בעוד העיר האמתית סובלת מאפוקליפסה מימית היא חוויה מטרידה (ראו כאן איך תוכלו לתרום לשיקום נזקי השיטפונות ולדגום חלק מהסופרים האוסטרליים הגדולים). כמו כן, בעוד שפליקס קסטור מדבר עם רוחות רפאים כדי לפענח פשעים, סטיבן דה סלבי מדבר אתן כי תפקידו הוא להיפטר מהן. הוא צייד של הלא-מתים, לא בלש. ולבסוף, ואולי חשוב ביותר, מפלצות הגיבוי של קרי הן שדים המופיעים לעתים רחוקות והם מרושעים מאוד; בספרו של ג'מיסון יש זומבים, וטבעם של הזומבים הוא להגיע לכל מקום.
אנחנו עוסקים כאן בסגנונות שונים. השדים של קרי הם סכנות מתמשכות, אורבות. המפגשים האמתיים אתם הם נדירים, ואלה הם רגעים של דרמה גדולה. המוות, כאשר הוא קורה, הוא בגדר זעזוע לקורא. אי-אפשר לעשות את זה עם זומבים. הסכנה שלהם טמונה בתפוצתם הרבה, ועצם טבעם דורש ספירת גופות הגדלה תדיר. עד עמוד מאה של ספרו של ג'מיסון, פחות או יותר כל מי שדה סלבי מכיר כבר מת. אני אישית מעדיפה הרבה יותר את סגנון האימה של קרי.
בעיה אחרת של הספר היא הדמות של דה סלבי עצמו. ציד רוחות רפאים היא עיסוק משפחתי, מכיוון שהיכולת לשלוח את המתיים לדרכם היא תורשתית. ולכן סטיבן עובד בעסק המשפחתי, ומבלה את חייו בבטלה כי אביו הוא גם הבוס שלו. הוא היה רוצה חברה, אבל בגלל שהוא לא מסוגל לעבוד על קשר הן כל הזמן זורקות אותו, כנראה עבור מישהו שמעוניין ביותר מבירה וספורט (שבבריסביין משמעותו ככל הנראה ראגבי ליג). בספר סטיבן משתף פעולה עם רוחה של בחורה בשם ליסה, אבל רק האל יודע מה היא מוצאת בו. הם לא יכולים לעשות יותר מדי, כי היא לא גשמית, ובכל מקרה עם הוא ייגע בה היא תגורש כמו כל רוח שבה הוא מטפל. אז יש להם מין יחסים מעניינים כאלה בסגנון רנדל והופקירק בתוספת מתח מיני, שאותו ג'מיסון זורק אחר כך כדי שהבחור שלו יוכל להיכנס לתחתונים של הבחורה. כן, אני יודעת, אני כותבת כמו פמיניסטית משעממת כאן. הניסיון שלכם אולי יהיה שונה.
על צד החיוב, ג'מיסון טווה עלילה מהירה המלאה בהתרוצצויות ובאקשן של זומבים. דברים רבים מתרחשים, ויש עלייה יפה במתח לקראת השיא. גם העובדה שרבות מהדמויות העיקריות קוראות מדע בדיוני ומדברות עליו מעניינת. ליסה ככל הנראה מאוהבת בקורי דוקטורוב, דבר שהוא הרבה יותר הגיוני מהשתרכות אחרי דה סלבי.
אני ככל הנראה לא אקח ליד ספרים נוספים בסדרה, מכיוון שביצירה כזו צריך שיהיה אכפת מהדמויות כדי לרצות להמשיך לקרוא עליהן. עם זאת, ג'מיסון כותב היטב מספיק בשביל שאני כנראה אעיף עין בספרי הסטימפאנק שהוא מכר להוצאת Angry Robot. מי מכם שנהנים מהשתוללות זומבים טובה כנראה ייהנו מהספר הרבה יותר ממני.
זומבים, כפי שוודאי ניחשתם, הם לא בדיוק לטעמי. אהבתי את ''מזון'' של מירה גרנט, אבל אהבתי אותו מכיוון שזהו מותחן פוליטי נהדר שבמקרה משתמש בזומבים כאמצעי ליצור משבר ביטחוני אמתי ואמין. גם חברתי הטובה אמליה בימר כתבה ספר זומבים יוצא דופן, אבל ''המתים האוהבים'' אינו מותחן פוליטי, הוא קומדיה ארוטית, עם שיניים. לקח לי זמן רב להגיע לקרוא את הספר הזה, אבל אני שמחה שקראתי אותו.
הסיפור ממוקם באזור מפרץ סן פרנסיסקו ובמרכזו קבוצה של ידידים צעירים שעובדים יחד ב''ג'ו הסוחר'', שרשרת חנויות מכולת יוקרתית. העלילה היא, כך הבנתי, קלאסית לסרטים של ג'ורג' רומרו. אפוקליפסת הזומבים מתרחשת, וגיבורינו חייבים לשרוד בכל דרך אפשרית. בניגוד לספרו של ג'מיסון, לא קורה כאן שום דבר פנטסטי. זומביות נגרמת על ידי וירוס כלשהו. היא מתפשטת בנוזלי גוף כמו רוק ודם. הדרך הטובה ביותר להעביר אותה היא בנשיכה, אבל גם נשיקה תספיק. הווירוס הערמומי, שאחרי הכול רוצה רק להתרבות, פיתח כישרון להגביר את התיאבון המיני של המארח האנושי. בדרך כלל זה קורה לאחר שהמארח נדבק אך לפני שהוא הפך לזומבי. אוי לי.
יש הרבה מין בספר, חלק גדול ממנו לסבי (אנחנו באזור מפרץ סן פרנסיסקו, אחרי הכול). הוא גם מצחיק למדי במקומות אחדים, מכיוון שחייבים להודות שהרעיון של אפוקליפסת זומבים הוא מגוחך למדי. כאשר הגיבורה שלנו, קייט, מתקשרת להוריה כדי לנסות להזהיר אותם הם מניחים שהיא מתלוצצת או שהיא על סמים וכל הזמן משנים את הנושא ומדברים על הכלבלב החדש שלהם.
עבור אנשים שאוהבים את אזור מפרץ סן פרנסיסקו, ואני בהחלט אחת מהם, יש הרבה התייחסויות מקומיות שיעניינו אותם. מפעם לפעם הן מושחזות היטב. זו במיוחד היא נכונה למרבה העצב:
גשר המפרץ עצמו נמצא תמיד בשיפוצים; הוא בקושי מספיק לתנועה שעוברת בו בכל יום. הסיבה היחידה שלגשר יש שני מפלסים היא כי התחתון היה מוקדש לרכבות. הוא לא ידע מתי המפלס שונה לשימוש מכוניות. אבל זה היה הגיוני; אנשים הנכנסים לסן פרנסיסקו זכו לנוף של העננים והאוקיינוס מלמעלה. האנשים הנוסעים לאוקלנד, למטה, זכו למראה המורלוקים המסוגר. האגרה למעבר בגשר הייתה ארבעה דולר, וזה לא שהיה לו כסף. הוא קיווה שלג'ורדן יש, או לגרייסי. היה צריך לשלם כדי להיכנס לסן פרנסיסקו. לחזור היה חינם.
אבל יש שתי סיבות טובות להמליץ על הספר הזה לקורא הכללי, מעבר למין ולזומבים. הראשונה היא שבימר לא שוכחת שמה שזומבים עושים הוא למעשה מחריד. כן, הדשדוש והגניחות הם נלעגים, אבל מפעם לפעם הזומבים אוכלים מישהו, וכאשר זה קורה זה נעשה במהלומה רגשית שמפתיעה אתכם לגמרי כי לא התייחסתם לדברים ברצינות עד עכשיו.
הסיבה השנייה היא שב''המתים האוהבים'' יש תפנית נפלאה בסוף. רוב הספר הוא כיפי וסקסי וללא ספק מבדר הרבה יותר אם ראיתם סרטי זומבים רבים כמו אמליה. אבל אז קוראים את הפרק האחרון ומגלים שהספר כלל אינו על זומבים. הוא רק הכנה שתאפשר לפרק האחרון להתרחש. הייתי שמחה לומר יותר, אבל אני רוצה שתחוו את זה בעצמכם.
הספר האחרון שאתייחס אליו החודש הוא ''חלום התנועה הנצחית'' של דקסטר פאלמר. זהו ספר שתראו תיאורים שלו כסטימפאנק, בגלל שיש בו ממציא מטורף וספינת אוויר. כשתקראו את הספר, תבינו בדיוק כמה מגוחך זה הופך את כל נושא הסיווג על פי ז'אנרים, מכיוון שזהו ספר היוצא כנגד חלק גדול ממה שהסטימפאנק מייצג. יהיו גם אנשים שיטענו שהספר הזה הוא ''לא מדע בדיוני'' מכיוון שהוא ספרותי מדי, רציני מדי (לסופר יש דוקטורט בספרות אנגלית מפרינסטון המתמקד ביצירות של ג'יימס ג'ויס, וויליאם גדיס ותומס פינצ'ון). אבל זהו גם ספר, כך אני טוענת, שלא יכול היה להיכתב אלא כמדע בדיוני.
אני אסביר זאת עוד מעט, אבל ראשית אתם צריכים מושג כלשהו במה עוסק הספר. הוא מסופר מפי הרולד ווינסלו, הכותב למחייתו סיסמאות לכרטיסי ברכה. כאשר היה בן עשר הרולד הקטן, במידה לא מעטה בזכות האומללות של חייו, הפך לחלק מקבוצה נבחרת של ילדים שנכחו במסיבת יום הולדת מיוחדת מאוד. את המסיבה ערך הממציא הדגול, פרוספרו טילג'נט, לבתו מירנדה. במסיבה פרוספרו מבטיח להעניק לכל אחד מהילדים שהוזמנו את מאוויי לבו. כדי לעזור לו לעשות זאת הוא שואל כל אחד מהם מה הם רוצים מהחיים. הרולד הקטן אומר שהוא רוצה להיות מספר סיפורים. אתם אמורים להיות מסוגלים לנחש, משמות הדמויות, שלא הכול עומד להסתיים בטוב.
וכך הספר נפתח כשהרולד נמצא על סיפון ספינת האוויר ''כריסליס''. הוא בדיוק רצח את פרוספרו טליג'נט, שנמצא כרגע במצב של השעייה קריוגנית וממתין להיוולד מחדש. מירנדה נמצאת במקום כלשהו על סיפון הספינה, אבל הרולד לא מצליח למצוא אותה. ולכן הוא מעסיק את עצמו בכך שהוא מספר לנו את סיפור חייו, וכיצד הוא והאחרים הגיעו למקום שבו מצאנו אותם. הוא השיג את שאיפתו, אבל אלה אינם מאווי הלב שטליג'נט תכנן עבורו.
אמרתי שספר זה יוצא נגד רבים מהדברים שהסטימפאנק מייצג, וזה מכיוון שבעוד שהוא בהחלט מכיל מדען מטורף, הרי שהמדע, או ליתר דיוק הטכנולוגיה, הם הרשעים בספר. הטיעון המוצג אינו כל כך אנטי-מדע כפי שהוא אנטי-הנדסה. המדע עוסק בלימוד דברים; ההנדסה עוסקת בעשיית דברים. כדי לעשות דברים יש צורך בשליטה, וכדי לשלוט יש צורך בידע שהמדע מפיק.
מוקדם בספר אביו של הרולד מדבר על כך שעידן הנסים חלף. בזמנים עברו היו מלאכים ושדים אמתיים, והם היו מדהימים. כעת תעשיות טליג'נט יכולות לייצר מלאכים ושדים מכניים, ולפחות פרוספרו יודע בדיוק כיצד הם פועלים. תודות לטליג'נט, אין עוד בעולם מסתורין. למרבה הצער לא כולם יודעים איך הדברים האלה העובדים, כל מה שהם יודעים הוא שמישהו אחר יודע, ולכן למישהו האחר הזה ודאי יש כוח עליהם. יש לקוות שברור שכדי לכתוב על נושאים כאלה צריך לכתוב על טכנולוגיה, ולפיכך לכתוב ספר שדומה מאוד למדע בדיוני.
אך השליטה בעתיד היא רק ההתחלה. מה שאנשים באמת רוצים היא שליטה בחיים. פרוספרו רוצה נואשות לשלוט במירנדה. הוא רוצה שהיא תהיה נסיכה בתולה מושלמת. למרבה הצער היא גדלה להיות אישה, וזה מוציא את האב מדעתו. אבל הוא יכול לשלוט באחרים. הרולד במיוחד מוכיח את עצמו כקל לתמרון באופן מעורר רחמים.
במשך חלק לא קטן של הספר ניסיתי להבין מה פאלמר רוצה לומר בו. אני לא יכולה לדעת זאת, כמובן, ואפילו אם יכולתי זה לא היה משנה הרבה. אין זה תפקידי לפעול כסמכות ולומר מה כוונתו של הספר. כל מה שאני יכולה לעשות הוא לספר לכם מה אני הפקתי ממנו. הנה זה.
אנחנו בני האדם אוהבים לראות את עצמנו כגיבורים של סיפורי חיינו. התקשורת והפוליטיקאים מנצלים זאת ללא רחם. אבל החיים האמתיים אינם הרואיים. לא מגיע לנו לקבל כל מה שאנחנו רוצים; מי שמונעים מאתנו לקבל את כל מאוויינו אינם התגלמות הרוע. לרוב, החיים משעממים למדי. מפעם לפעם הם מלאים הפתעות, וזה טוב. אם אנחנו מתעקשים להיות גיבורים, בסופו של דבר נמצא את עצמנו כדמויות בסיפור שכתב מישהו אחר.
Salon Futura
לתרום לשיקום נזקי השיטפונות באוסטרליה
הבלוג של שריל מורגן
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מי תרגמ\ה (חדש)
אלמוני יום ראשון, 13/02/2011, שעה 12:08
|
|
|
|
|
אני, אהוד מימון (חדש)
kenny יום ראשון, 13/02/2011, שעה 18:43
בתשובה לאלמוני
יש לי נטייה לשכוח לתת לעצמי קרדיט.
|
|
|
|
|
נטפוק תרגום (חדש)
ארן יום ראשון, 13/02/2011, שעה 20:55
לא רצוי לתרגם את trader joe's
כהסוחר ג'ו. מדובר על רשת של חנויות מזון. וחוץ מזה היא לא יוקרתית. (מבחר מצומצם של מוצרים טובים במחירים מעולים. היחוד של החנות שהמבחר שלהם קטן יותר מכל סופרמרקט אחר ושולי הרוח קצת יותר קטנים)
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
